בית יעקב על התורה, ויגש י״בBeit Yaakov on Torah, Vayigash 12
א׳ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל. ביאר בזה אאמו"ר זצללה"ה (מי השלוח ח"א פרשת ויגש ד"ה ויגש [א]) שזה מורה על כללי ד"ת שנתנו לכל ישראל שוה, רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, וע"ז מורה השם אלהי ישראל, שעוסק תמיד להיטיב לישראלצאכמו שנתבאר במי השלוח ח"א תהילים (פה) ד"ה אשמעה: אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו. היינו שדוד המלך ע"ה הטה אזנו לשמוע במה עוסק הש"י בינו לבין עצמו, ושמע כי אין רצונו רק להיטיב לישראל, כי בעת שדבר עמו אז דבר עמו מטובת ישראל, אבל הוא רצה לדעת במה יעסוק ה' בינו לבין עצמו, ושמע כי גם שם ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו. עיין לעיל פ' וישלח אות מז ובהערה קפה שם.. לזה הלביש את אורו הזך בלבושין האלה לזכות את ישראל בעשותם מצות השי"ת, כי מבפנים להלבוש אין שום נפקותא אם ישחט מן הצואר או מן העורף וכדומהצבכמו שנתבאר במדרש רבה (לך מד): אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו אם דרכיו תמימים הוא על אחת כמה וכמה, רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות., אכן על הלבוש שהשי"ת כסה הודו הוא החילוק שלא יסור האדם מצווי השי"ת ובזה ייטב לו כל הימים. לכן נקראים התרי"ג מצות בזוה"ק לבושין דמלכא, כמו שלבוש האדם מגין עליו מהיזקות כן אלו היראות מגינים על האדם. לי דבר צור ישראל. זה מדבר בבעל תשובה, כי דוד המלך ע"ה הוא בבחינת בעל תשובה, ועם הבעל תשובה מדבר השי"ת להשפיע בו תקיפות אחר החטא שנדמה לו שאפסה תקותו, מדבר עמו השי"ת בפרט, שיתחזק עוד הפעם. ולזה נאמר מתחלה לשון אמירה שהוא לשון רכה, ואח"ז נאמר לשון דבר שהוא לשון קשה. גם מתחלה נאמר אלהי ישראל, ואח"ז נאמר צור ישראל, שזה מורה על תקיפות והתחזקות. והוא שאף אם יאונה לאדם מכשול ח"ו, עכ"ז לא יתייאש עצמו, כי בכחו ית' להאיר כל פעולות אדם שיאירו באור עד שזדונותיו יחשבו לזכיותצגכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויגש ד"ה ויגש [א], ועיין לעיל פרשה זו אות ד בתחילתו, אות ה ד"ה וזהו וד"ה וכן דוד.. מושל באדם צדיק. היינו אם החטא נוגע בדבר שהוא גזירת חכמים ז"ל, ע"ז נאמר מושל באדם צדיק, שהבעל תשובה מושל עליהם שלא עליו כוונו בגזרותיהם. מושל יראת אלהים. היינו אם החטא הוא נגד תורה שבכתב, ע"ז נאמר מושל יראת אלהים, שאף ע"ז ימשול הבעל תשובה, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, וזה התקיפות הוא ג"כ מהתרי"ג מצות עצמן מדברי תורה. והנה שבט יוסף ויהודה הם לעומת אלו השני בחינות, יוסף הוא יסוד צדיק, ומצדו הם כל היראות לישראל לבל יחטיא אדם את המטרה. ויהודה הוא בבחינת בעל תשובה ומשפיע בישראל כל התקיפות שלא יתייאש האדם כללצדכאן מקום להביא דברי הפרי צדיק פרשת ויגש אות ג: כדאיתא (במדרש תנחומא ו) על פסוק ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, זש"ה המשל ופחד עמו וכו' כי יוסף הוא בחינת אש של היראה ופחד ה' לנגד עיניו, לבל יעבור שום נדנוד נגד רצונו ית' כמו שנאמר בו, את האלהים אני ירא. ובזה נשמר מהחטא בהנסיון מבחינת גבורה הכובש את יצרו וכו'. ובחי' יהודה נקרא המשל, והוא בחי' דוד המלך ע"ה שנאמר בו, נאם הגבר הוקם על, שהקים עולה של תשובה, כדי להורות תשובה לדורות. וכאשר שמענו מרה"ק זצוק"ל על פסוק לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. היינו שהבעל תשובה יש לו תקיפות גדול בעצמו שאליו דיבר צור ישראל ביחוד, בלשון עז ותוקף. מושל באדם צדיק, היינו רשב"י שאמר על פגם הברית שלא יועיל תשובה ח"ו, שלא ישגיח על זה. וגם מושל ביראת אלהים, אפילו בדבר שנשמע מהש"י שלא יועיל לו תשובה, כענין אחר ששמע הבת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר, עכ"ז אם היה דוחק עצמו לשוב בתשובה היה נתקבל וכו' שיש לו תוקף וממשלה להרהיב עז בנפשו לגשת אל הקודש הגם שלמראה עין נראה שאפס תקוה ח"ו, עכ"ז בל יתיאש בעצמו וכו'. ועיין גם בפרי צדיק פרשת מקץ אות ב, פר' שמות אות ד.:
1
ב׳וזהו הענין בזו הפרשה, ויגש אליו יהודה, אחר שבפ' הקודמת היה כמייאש את עצמו ואמר הננו עבדים לאדוני וגו', עכ"ז התחזק ובטח בה' ואמר בי אדוני, וכונתו הוא על אדון עולם שהלביש את רצונו הפשוט באלו היראות. כי לפי פשטות הכתוב אין נראה בטענותיו שום טענה שינצח בה את יוסף בהתוכחו עמו שיחזיר לו את בנימין. אכן הענין בזה, כדאיתא במד"ר (ויגש צג) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו, מה אופן זה מראה פנים לכל צד כך היו דבריו של יהודה נראים מכל צד בשעה שדבר עם יוסף. והוא, כי אם יאונה לאדם בעוה"ז שנתפס על איזה דבר שעשה נגד מצות המלך, ועומד בדין לטעון ולהצדיק את עצמו שינתן לו חופש ודרור מתפיסתו שאסרוהו שמה, אזי יצטרך מתחלה להתחנן להשי"ת ולבקש מאתו שיסלח לו על כל פשעיו שעשה לנגד השי"ת, ואם יזכה בדין שמים אזי יוכל אח"כ לזכות אף לפני יושבי על מדין בעוה"ז, אבל אין די לו מה שיטעון רק לפני שופטיו בעוה"ז. אכן אם יטעון טענותיו ויעלו לפני המלך ה' ויצדיקו ויוציאו משפטו לאור, אז יזכה בדין אף בעוה"ז. וכמו שמצינו כמה מעשיות שהתנאים טענו לפני שופטם ועיקר כוונתם היה על השי"ת. והוא, כי מה שיארע לאדם שנתפס במאסר בעוה"ז, הוא מפני שחטא להשי"ת, לזה נצמח מזה שסוגרין אותו על מסגר בעוה"ז, ואם יכפר לו השי"ת על כל פשעיו, ממילא יתירוהו ממאסרו אף בעוה"ז. וכן היו דברי יהודה מראים פנים לכל צד בשעה שדבר עם יוסף, ובזו הטענה עצמה המליץ על בנימין לפני השי"ת שטענתו עלתה עד למרום, וזו הטענה עצמה מליצה על כל הכלל ישראל:
2
ג׳והענין בזה הוא, כי זאת ידע יהודה שלא על זה החטא נתפס בנימין, לו יהי כדבריו שבנימין גנב את הגביע, לא חטא בזה עוד לפני השי"ת, כי העולם ומלואו לא נברא רק בשביל ישראל, נמצא שמה שגנב שלו גנב ושלו חטף ואין להאשימו על זאת. אכן מה שנתפס עתה הוא ממה שכבר חטא לנגד השי"ת, ועתה באה העת להפרע ממנו על אשר חטא ולא מגנבת הגביע. ונגש להתעצם בדין עם יוסף, באמרו, אדוני שאל את עבדיו וגו' ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי וגו' ועשינו רצונך, ועתה אתה מעליל עליו שהוא גנב את הגביע, לו יהיה כדבריך שהוא גנבו, עכ"ז אין להאשימו על זאת לחשבו כגנב, מאחר שבהיותו בבית אבינו הזקן היה בחזקת כשר, משמע מזה שבשורש אין בו זה החסרון, אכן אתה הוא הגורם לזה, שצויתנו להביאו אליך ולא היה בו כח לעמוד בנסיון, כי אם לא היה יוצא מביתו לא היה בא לכלל נסיון. ועוד זאת שהשכרת אותו כדכתיב (מקץ מג) וישתו וישכרו עמו. וירידתו למצרים תורף מקום טמא גרמה לו זאת שהורע את מעשיו, אבל מצדו חף הוא מפשע ועוןצהכמבואר במי השלוח ח"א ד"ה אדני: הנה אף כי לא נמצא בזה שום תירוץ נגד טענות הגניבה שטען יוסף, אך באמת זאת היתה טענות יהודא. כי באמת אין האדם נענש על החסרון הנמצא בו באיזה ענין עד שיוציאו לפועל אל המעשה, והנה אף אם באמת נמצא ח"ו איזה חסרון בבנימין בענין גניבה, מ"מ אם היה יושב בביתו לא היה בא לכלל מעשה כזאת ורק קטרוג הדרך גרם לו, וא"כ לא עליו האשם בדבר הזה שיענש עליו, כי ברצונו לא היה לילך לדרך מצרים, וזאת טען נגד הש"י כי האמין שאף מה שאמר יוסף אליהם שיביאו את בנימין לא היה בלתי רצון הש"י. ועיין בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פר' ויגש ד"ה וכמו.:
3
ד׳אכן מה נמלצו אמרי יושר טענותיו של יהודה, שגברו ורמזו עד מאד להמליץ על בנימין לפני השי"ת על כל עיקר החסרון שנמצא בהבריאה. שאף אם יאונה לאדם חטא תחת ידו לא תהיה לו זאת לפוקה, כי עומק לב אדם לא יחפוץ רק במה שחפץ השי"ת, שכוונת הבריאה כולה הוא לתקן דבר מה בעולם, ועומק לב האדם ג"כ ירצה לתקן זאת. אמנם מה שלפעמים יאונה לאדם איזה מכשול ועון, הוא מפני שהוא באוירא דארץ העמים, שלבם מלא הוות הוללות וסכלות לסור מאחר השי"ת, והוא הגורם גם לישראל לפעמים שהמה נכשלים, מפני שאי אפשר שלא יקלטו ריח מהעכו"ם הגרים סביבם. אבל מצדם אין בהם שום עון אשר חטא, כי מהיכן יצא מלבם ההיפך מרצון השי"ת, מאחר שכל היותם הוא מנשמת אלוה ממעל שנפח בהם וטהורה היא. ובזה מצא יהודה מקום להמליץ על כל כלל ישראל לנצח על מלאכת ה'. שלמה הציב השי"ת את האדם בעוה"ז שהוא מקום הסתר חשך ענן וערפל, עד שאין לאדם נייחא להיותו בה. כדאיתא בש"ס (עירובין יג:) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, הלא השי"ת חפץ ומצפה תמיד להיטיב לבריותיו, וא"כ למה הוריד את הנשמה ממקום מעלתה, למה לא תספיק לה הווייתה בעולם הנשמות בשלוות השקט. אמנם הענין בזה הוא, שזה שאמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, הוא רק מצד האדם מפני שמתיירא ומתפחד פן ואולי לא יוכל עמוד ברצון השי"ת בהיותו בעוה"ז המלא ספיקות והסתרות, שאז יופסד מאתו אף החיים שבידו מעולם הנשמות, לזה לא ירצה מצדו לירד לעוה"ז ואין לו בה נייחא שמפחד תמיד. אכן השי"ת היודע מה שהיה ומה שיהיה אין דבר נעלם מאתו, וצופה רק להיטיב, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו שום נדח מנפשות ישראל, הציב את האדם בעוה"ז, כי יודע אלהים שלא יגיע לאדם שום היזק להפסיד מה שנתון בידו לצאת חוץ לגבול אשר הגביל והגדיר בעדו. לכן ברא את האדם בעלמא הדין לכנוס בפרוזדור ולבוא לטרקלין, מאחר שבטוח האדם סמוך לבו שלא יפסיד ממה שבידו, לזה טוב לו להיות בעוה"ז, שכל בריאתה הוא רק להוספת חיים וטובה. וזה כוונו חכז"ל באמרם, נוח לו לאדם, ולא אמרו טוב לו לאדם, כי באמת טוב לו שנברא משלא נברא, כי הנשמה בהיותה בעולם הנשמות אזי הוא החיים שבידה מצומצם מאד נהמא דכסופא, כדאיתא בירושלמי (ערלה פ"א ה"ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה. ואי אפשר לו לאדם להגיע למקום שרשו הראוי לו אם לא יעבור את המעבר הזה להיות בעוה"ז ולהתנסהצולעיל פרשה זו אות ו ד"ה וזהו ג"כ ובהערה מה שם, אות ח ד"ה וזהו העניין.. וזהו שמתפללין בכל יום (ברכות השחר) ואל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון, והוא שהאדם מצדו מתפלל שלא יבא לידי נסיון פן לא יוכל עמוד בנסיון. אכן מפני שלא יוכל האדם להתנשא ולבוא למקומו אם לא ע"י נסיון, לזה מתפלל לפני השי"ת ואל תביאנו לידי בזיון, שאם יבוא לידי נסיון, יושיעו השי"ת שלא יעבור על רצון השי"ת, שאז יתבזה. אמנם אף אם לא יהיה באדם כח להתגבר בנסיון אשר יתנסה בו, גם אז לא יופסד מאתו מה שנתון בידו, כי יוכל לטעון טענה נוצחת להשי"ת למה הבאתני עד הלום, מאחר שהכל גלוי וידוע לפניך ולא נצפן ממך דבר, ויודע אתה מבראשית מה שעתיד להיות ולמה זה נסיתניצזלעיל פרשת לך אות ד ד"ה וזה הוא: וזה הוא הענין שאנו מתפללין בכל יום ואל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון. והוא שאך שכל עיקר התנשאות האדם בא לו על ידי נסיון, ולמה יתפלל שלא יבא לידי נסיון. אכן מפני שאינו מרגיש עוז בנפשו קודם הנסיון שיספיק לו הקדושה שנמצא בו להתגבר בה בנסיון, לכן מתפלל לפני השי"ת שלא יביאנו לידי נסיון פן מה יעשה באחריתו. אכן השי"ת הוא יודע עד היכן מגיע כח הקדושה שנמצא בלב האדם, לכן מנסה אותו בנסיון ברצותו ית' לנשאות את האדם, ומעורר את הקדושה שבו ומרחיבה ומתפשטה, מפני שאז האדם צמא לישועת ה' שיתגבר כח הקדושה יותר בכדי שיוכל לעמוד בנסיון. לזה מתפללין ולא לידי בזיון, שהשי"ת יעזרו שלא יתבזה ויגמור בעדו לטוב שיוכל לעמוד בהנסיון, ואז מעורר השי"ת הקדושה שנמצא בו מכבר, אזי מבין האדם עצמו שיוכל לעמוד בנסיון בזו הקדושה עצמה. אכן קודם שהיה מוכרח ליותר קדושה היה נעלם ממנו גודל הקדושה, ועתה כאשר נצרך לו, נתגלה לו זאת שבזו הקדושה עצמה יוכל להתגבר ולעמוד בנסיון.:
4
ה׳וזה היה ג"כ כונת יהודה בהשנותו דברי יוסף שאמר ואשימה עיני עליו, ובעומק כיון בזה על השי"ת שהוריד את הנפש ממקומה הרם ונשא לעוה"ז, שבהיותה שמה אזי רואה היא בתמידות מפורש, שמבלעדי השי"ת לא נעשה דבר בעולם. וכאשר הורידה השי"ת לעוה"ז, שם לה עינים לראות בהם איך לצדד את עצמה להדרך אשר חפץ בה ה', ונתן בה כח בחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע. וזה היתה טענת יהודה להשי"ת, מאחר שלא הורדת את הנשמה לעוה"ז רק על זו הכונה שיבחר בטוב וימאס ברע, א"כ תן בו כח בנפש אדם ועינים לראות שיוכל לעמוד בנסיון שלא ידח מהשי"ת, וע"ז אמר ולא יוכל הנער לעזוב את אביו, כי הנפש אשר תרד לעוה"ז תתכנה בשם עזב את אביו שבשמים, מאחר ששם נראה מפורש בהירת אור ה' במה ירצה השי"ת, ובעוה"ז נסתרה דרכו ובהירתו:
5
ו׳ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אכל. גם בזה המליץ יהודה בעד כלל ישראל לפני השי"ת, בשפכו שיח לדבר צחות לפני השי"ת, אשר מי הוא ואיזהו אשר ימלאו לבו לרצות לירד לעוה"ז החשך והאפל, ולהיותו ניזון מדברים גשמיים שבעוה"ז, עד שאף הצמצום מעוה"ז הוא כמותרות נגד עולם הנשמות, ולמה לא תספיק בו נשמת רוח חיים שנפח ה' באפו. רק השי"ת צמצם את אור קדושתו, שלא יספיק לו לאדם אור להאיר חשכת ההסתר. אכן בעבדו בתמידות לעבוד את השי"ת מתוך החשך, וכדאיתא בזוה"ק (תצוה קפד.) לית פולחנא דקב"ה אלא מגו חשוכא, והוא שאין לו די סיפוקו מזונות הרוחניים. אך, ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אכל מעוה"ז להשיב נפש, ולזה מזונא דאדם לאו בזכותא תליא אלא במזלא, כדאיתא בש"ס (מועד קטן כח.). ואף אמנם שירידת אדם לעוה"ז הוא ליתרון טוב, כי חיים מצומצמים היה להנפש אף בעולם הנשמות קודם רדתה לשפלות עוה"ז, עכ"ז האדם מצדו לא היה רוצה בזה להכניס את כל כח החיים שבו בספק ובאחריות על הסמך שיוכל להיות שירויח, אבל יוכל גם לפסוד אף את הקרן וכח החיים שכבר ניתן בידו. משמע מזה, שהשי"ת הוא החפץ בטובת האדם, והשפיע בהנפש את זה הרצון שתרצה לירד לעוה"ז. אמנם גם ה' לא ענה מלבו ויגה בני איש להכריח את נפש אדם להורידה לעלמא דין, וכדאיתא בש"ס (ר"ה יא.) לדעתן נבראו לצביונם נבראו, שהשי"ת שאל מתחלה את הבריאה אם רצונה להבראות בעולם ואז ברא אותה. אמנם להבין זאת איך יתכן שהנפש תתרצה בזה, ניחא עכו"ם שאין להם בעולם הנשמות שום שורש וכח מחיים, לזה יש להם די הרוחה בזה שנבראים בעולם הזה, שיש להם בה על כל פנים חיי שעה שלות עולם הזה והרוחתן רב בזה. לא כן ישראל שאין חסר לנפשם הרחבת עוה"ז, מאחר שיש להם שורש החיים גם בעולם הנשמות, למה להם זאת לכנוס באחריות כזה שיוכלו להפסיד ולכלות אף את הקרן. משמע מזה, שזאת הבטיח לה השי"ת שהקרן קיימת לעד לעולם בלי שום פסידא כלל, לזה אין לה לפחוד ולהתיירא על הקרן מלירד לעוה"ז, ואולי תרויח עוד יותר ממה שיש בידה. ועוד גם זאת עשה השי"ת שהקטין בעיני הנפש את החיים מעולם הנשמות עד מאד, עד שנראה לה שלא יספיק לה כלל זה החיים, ולזה תתרצה גם היא מצדה להבראות בעוה"ז להרחיב ולהגדיל מעט את החיים, עד שיהיה בה די סיפוק לחיות בעולםצחעניין זה מבואר באופן שונה קצת בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב מדף קלו והלאה. ונתבאר לקמן פרשה זו אות טו ד"ה וזו הטענה, אות טז.. וזהו מאמר יהודה, ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אכל, והוא שמפני שנדמה להנפש שחסר לה מעט אכל להשיב חיי נפשה, לכן נתרצית להבראות בעוה"ז, אבל הנפש מצדה כמו שהיא לא היתה רוצה בשום אופן בעולם לכנוס בספק, ממילא אין לחשוב על חשבונה שום אשמה ועון אשר חטא בעולם:
6
ז׳ואלה הטענות הם אשר הניח ה' לנשאות בם את נפש ישראל להתגדר בהם וכביכול לנצח בם להשי"ת, והקב"ה שמח ואומר נצחוני בני נצחוני בני, וכדאיתא בש"ס (פסחים קיט.) זמרו למי שנוצחים אותו ושמח. ואז לא היה יכול עוד יוסף להתאפק, היינו אחר שהנפש מתעצמה בדין לפני השי"ת באלו הטענות, לא יתאפק להחריש עוד מלהתגלות בהירות אורו בעולם, וימהר יחישה גאולתן של ישראל. ויקרא הוציאו כל איש מעלי. היינו שהעכו"ם ילכו לאבדון, כי כל בריאתן הוא רק לצרף ולברר בהן את ישראל (כענין דאיתא במי השלוח ח"א פ' שמות ד"ה ויאמר למה הרעות, על הפסוק ושלומת רשעים תראה). אמנם לעתיד, שאז לא יהיה עוד שום טענה על ישראל, ואזי לא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו וה' בדד ינחנו, וכדאיתא בזוה"ק (ויגש רח:)צטוזה לשון הזוהר הקדוש (ויגש רח:): ולא עמד איש אתו, בזמנא דקודשא בריך הוא אתי לאזדווגא בכנסת ישראל, בהתודע יוסף אל אחיו, בזמנא דקודשא בריך הוא הוה מתחבר בהו בישראל בגין דאינון נטלי בלחודייהו ולא חבורא דעמין עכו"ם בהדייהו וכו'. רבי ייסא פתח קרא בזמנא דקודשא בריך הוא יוקים לה לכנסת ישראל מעפרא ויבעי לאנקמא נקמתא מעממיא עכו"ם, כדין כתיב (ישעיהו ס״ג:ג׳) ומעמים אין איש אתי וכתיב הכא ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו, כמה דאת אמר (שם) וינטלם וינשאם כל ימי עולם.. וזה הענין עצמו היה גם בירידת שבטי ישרון מארץ ישראל למצרים, שהוא כדוגמת ירידת הנפש מעולם הנשמות לעוה"ז. וטען יהודה לפני השי"ת, הלא מצדנו לא היינו רוצים בזה לירד מצרימה למקום הסתר חשך ואפל, נמצא שאין להאשימו לאחינו בנימין, אף אם אמת הדבר שהוא גנב את הגביע, כי אם לא היה יוצא מבית אבינו לא היה בא לכל זה, כי סכנת הדרך ואוירה דארץ מצרים גרם לו, ואתה ה' עשית זאת שהוכרחנו לירד מצרימה אנוס על פי הדיבור, מפני שלא היה לנו מה לאכול, וזה גרם לי לערוב ערובה בעד אחי, משמע מזה שאתה ידעת מצפוני לבבנו שלא נעשה מה שאין רצונך בה, נמצא שכל הערבות שערבתי גם ירידתנו למצרים גם עלילת הגביע ברצונך נעשה. ויהודה צעק מר וחטאתי לאבי כל הימים, היתכן זאת שח"ו חסר אני משורש החיים וחטאתי לאבי שבשמים כל הימים, אין זאת. אכן זאת יוכל להיות שאצטרך להתברר בתכלית יסורין, אבל יסור יסרני י"ה ולמות לא נתנני, ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני:
7
ח׳וכאשר יזרח לו לאדם זאת הטענה שיתחזק בתקיפות זה, אזי הוא קשתא בגווני נהירין, ויצפה לרגלי דמשיחא (זוה"ק נח עב:), כי זו הישועה היתה ג"כ כדוגמת ישועת ישראל העתידים להגאל בב"אקכמבואר במי השלוח ח"א פרשת נח ד"ה והיה בענני וזה לשונו בתוך הדברים: וזה שנאמר בזוה"ק (נח ע"ב:) לא תצפה לרגלי דמשיחא עד דתחזי קשתא בגוונין נהורין, היינו שיהיה התקופות מהש"י בולט ומפורש נגד עיניך אז תצפה לרגלי דמשיחא. וכן מבואר בפרי צדיק פרשת שמות אות ו: וכן יהיה לעתיד, וכמו ששמעתי מרה"ק זצוקללה"ה שאמר עמ"ש בזוה"ק (נח עב:) עד דיתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגווני נהירין וכדין צפי ליה למשיח. כי קשת הוא לשון בטחון, וכשיגיע זמן הגאולה יבא בלבות בני ישראל הקווי והבטחון חזק שיגאלו.. ואז ראינו שאחר טענותיו של יהודה יצא לאור משפטן ונושעו כולם, ותחי רוח יעקב, ויוסף נתוודע להםקאכמו שהובא בזוהר הקדוש (ויגש רו:): ר' אלעזר אמר ויגש אליו יהודה, מ"ט יהודה בגין דהכי אצטריך דאיהו ערב כמה דאת אמר כי עבדך ערב את הנער ורזא דמלה יהודה ויוסף הכי אצטריכו לאתקרבא כחדא בגין דיוסף איהו צדיק יהודה איהו מלך ועל דא ויגש אליו יהודה בגין דקורבא דלהון דאתקריבו כחדא גרם כמה טבין לעלמא גרם שלמא לכלהו שבטין גרם שלמא בינייהו גרם ליעקב דאתקיים רוחא דיליה כמה דאת אמר (בראשית מ״ה:כ״ז) ותחי רוח יעקב אביהם ועל דא קריבו דדא עם דא אצטריך בכלהו סטרין לעילא ותתא. ושם (ויגש רח.): אמר רבי יהודה זכאין אינון צדיקייא דקורבא דלהון איהו שלמא בעלמא בגין דידעי ליחדא יחודא ומקרבי קורבא לאסגאה שלמא בעלמא דהא יוסף ויהודה עד לא אתקריבו דא עם דא לא הוה שלמא כיון דאתקריבו יוסף ויהודה כחדא כדין אסגיאו שלמא בעלמא וחידו אתוסף לעילא ותתא, כמה דקורבא דיהודה ויוסף וכלהו שבטין אשתכחו כחדא ביה ביוסף וההוא קורבא אסגי שלמא בעלמא כמה דאוקימנא דכתיב ויגש אליו יהודה.. ובזה בירר יוסף עצמו את דברי יהודה שהאמת אתו שמהקב"ה נהיתה כל זאת, ואז נתברר שגדול כחו של יהודה יותר מיוסף, שיוסף לנגד יהודה הוה כמורה הלכה מתוך משנתו, שכן יהודה מוצא הרבה חיים בד"ת יותר מיוסף, וזה הוא מאחר שיהודה הוא המתברר ויוסף הוא המברר, ובישראל המתברר הוא גדול מהמברר. וע"ז מרמז הכתוב ואת יהודה שלח לפניו, היינו שהוא במעלה קודם ליוסף. ובזו הישועה רמז רמזו לנו מעין ישועת העתיד לבוא ב"ב, שנתגלה להם אז שכל ההרפתקאות והויכוחים שעברו עליהם היה רק עם אחיהם הדורש באמת לטובתם, ומעולם לא עלה עליהם ממשלת אדם, ולא סבלו שום גלות, ועלילת הגביע היה רק כאח המשחק עם אחיהו, וכל הדברים מאת ה' יצאו. ואמר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה (מי השלוח ח"א פרשת ויגש ד"ה ויגש [ב], ח"ב פרשת ויגש ד"ה ויאמר יוסף)קבעיין לעיל פרשה זו אות ג ד"ה אמנם ובהערה כט שם., שזה הוא דוגמא מישועת העתיד, שאז יתברר שמעולם לא עלה על ישראל עול משום בריה, ואף לפי שעה לא סבלו כלל ולא נשתעבדו ביד שום אומה ולשון, מה שאין זה כלל בשכל האדם להשיג בעוה"ז. כי לפי תפיסת שכל האדם בעוה"ז, הנה אחר שנתוודע יוסף לאחיו מ"מ ישיג בדעתו כי סבלו יסורים לפי שעה בטרם שנתוודע להם, ונראה להם שהם עומדים תחת יד עכו"ם מלך מצרים. לא כן לעתיד, שאז יאיר השי"ת את הישועה גם בתפיסת האדם, שישיג אז כל אדם מישראל שלא סבל כלל מעולם אף לפי שעה:
8
ט׳וזה הוא מרזא דיצחק, כדאיתא בש"ס (שבת פט:) לעתיד לבוא אומר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי, אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך, אמר אומר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו א"ל בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה, א"ל ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו בני ולא בניך, בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי ישראל (שמות ד) ועכשיו בני ולא בניך וכו' הא קריבת נפשי קדמך, פתחו ואמרו אתה אבינו, אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה, ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו, מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך וכו'. מזה נראה שבעין תפיסתם ישיגו בעצמם שמעולם לא סבלו עול גלות כלל ולא נשתעבדו לשום אומה ולשון, רק השי"ת הוא אשר מלך עליהם והוא מלך עליהם וה' ימלוך לעולם ועד. ולזה יאמרו, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך. וזה הוא הענין דכתיב (ויגש מו) ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, והקב"ה אמר אליו במראות הלילה, אנכי האל אלהי אביך, שבזה רמז לו שרק במדת אברהם נתברר, אבל במדת יצחק לא נתברר עוד, שמצדו יתברר שמעולם לא סבל כלל ולא עלה עליהם עול שום בריה מבלעדי מלכותו יתברך, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:
9