בית יעקב על התורה, ויגש ט״וBeit Yaakov on Torah, Vayigash 15
א׳כי עבדך ערב את הנער וגו'. בזו הפרשה מלמד השי"ת תורה לישראל איך ינצחו על מלאכת ה', כביכול נוצחים אותו ושמח (פסחים קיט:) וכענין דכתיב (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת וגו'קיבלשון שלשים מורה על דבר שבתוקף כדאיתא בגמ' (שבת קי"ט:) עגלא תילתא. כמבואר בבית יעקב שמות פרשת יתרו אות לט.. והענין בזה הוא, שאלה הדברים דבר יהודה עם יוסף ופנה למעלה, שדבריו היו מראין פנים לכל צד, אף אל פני האדון ה' אלהי ישראל. והמכוון מטענתו זאת לפני השי"ת היה, כי עבדך ערב את הנער שאף אם נמצא בו חסרון לא יחשב לו לאשמה, כי עונו תלוי בי. וזהו שאמר, בי אדוני, שבי העון, כי אני הוא הערבון בעד כל כלל ישראל, שאני מכוון על עומק כונת לב ישראל, ושם הם ברורים ונקיים כל ישראל. ואם ח"ו נמצא מקום לומר שחטאו באמת ממטרת רצון השי"ת, בי אדוני העון, ואלה הצאן מה עשו:
1
ב׳וזהו הענין שפתיחת התנחומא (ויגש) הוא בשעה שביקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תקבלו תורתי א"ל הן. א"ל תנו לי ערב שתקיימו אותה כו'. א"ל בנינו יהיו ערבים שלנו, מיד קבלן הקב"ה ונתן התורה לישראל. ולהבין זאת מדוע כשערב ראובן ליעקב בעד בנימין ואמר שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, אמר לו יעקב בכור שוטה הוא זה וכי בניו אינן בני ולא קיבל ערבותו, כדאיתא (תנחומא מקץ) ובקבלת התורה קיבל הקב"ה ערבות בנים של ישראל. אמנם בנים רומזים על תעלומות ומעמקי הלב, וע"ז כוונו ישראל באמרם בנינו יהיו ערבים שלנו, וזה הערבות קיבל השי"ת, כי יודע אלהים את מעמקי לב ישראל שדבוקים בהשי"ת בשורש. וראובן כוון על הבנים שכבר נולדו בעולם, ע"ז השיב יעקב, וכי בניו אינן בני, שגם בניו צריכים למי שיערוב בעדםקיגלעיל פרשה זו אות י בהערה סט שם.. ושורש כלל ישראל הוא יהודה, לזה אמר, כי עבדך ערב את הנער וגו'. וכל הטענות שבפרשתנו פונים למעלה. ויהי כי אמר לנו אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל, זה מליצה על שכל עצמו נתרצה לכנוס מצרימה משני טעמים. ראשית הוא, ע"י הרעבון שהביא השי"ת בעולם, לזה היינו אנוסים ע"פ הדיבור לכנוס מצרימה לקנות מעט אכל למלא רעבון בתינו, וכמו שאמרו (הגדה של פסח) ארמי אובד אבי וירד מצרימה אנוס ע"פ הדיבור. שנית הוא, שכל זה שנתרציתי לכנוס לזה המקום ניקח מזה הבטוחות שהשי"ת הבטיח ליעקב אבינו ע"ה אנכי ארד עמך מצרימה, מזו ההארה רחש לבי עוד לבטוח ולהשען שהשי"ת חפץ בזהקידכמבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח ד"ה וירד מצרימה וזה לשונו: היינו שבעומק לבו היה נמשך למצרים, הגם שידע שיהיה שם הסתרה גדולה, והיה לו למיחוש ראש שמא ח"ו הם נחלטין לגמרי, עכ"ז עומק לבו היה נמשך למצרים, וידע שיהיה משם צמיחת ישועה, וכש"כ ואנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך וכו' שע"י הסבלנות יהיה להם קנין בדברי תורה., ועתה נסתרה מנגד עיני זאת התקיפות. וזה הוא שאמר יהודה, אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח וגו', שמתחלה חזק לבם שזה האיש דורש טובתם מה שלא שאל לשום אדם זולתם שאל אותם, ועתה נהפוך הוא, שבעלילה היה כל זאת, והתפלא ע"ז מאד שהשי"ת התנהג איתם בהנהגה חדשה. כי בשעה שהשי"ת חפץ להסתיר מאדם את התקיפות, אזי נסתר מעיניו בחינת דיבור ונשאר לפניו רק בחינת אמירה, שהאדם יעבוד עבודת ה' בההסתרה והחשך, ועי"ז יוכל לבא בחזרה לבחינת דבור. וכמו שיוסף קרא את שם שני בניו להבכור קרא מנשה, כי נשני אלהים את כל עמלי, ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים בארץ ענייקטוכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת מקץ ד"ה ויקרא יוסף: ושם אפרים על ראותו בטוב, וזה נקרא הפרני שנרחב לבו, כדכתיב ונתון אתו על כל ארץ מצרים וכו'. וזה הפרני אלהים בארץ עניי שעל ידי שסבל זכה להטובה, והכיר טובה גם בהסבלנות., ועתה התנהג עמהם בהיפך:
2
ג׳וזו הטענה הוא אף לכל כלל ישראל בעיקר שורש הבריאה שנבראת בעוה"ז. שבאמת אין להבין זאת, למה תתרצה נפש השכלית לירד לעוה"ז עולם הספק שאין שום דבר מבורר, והנפש מוכרחת לקבל פעם ממדת הגבורה ופעם ממדת החסד, הלא טוב לה אז בהיותה בעולם הנשמות שלו ושקט, כמו בשבת שאז אין צורך לאדם למעשה ידיו, ובעולם הנשמות הוא החיים שלהם צדיקים יושבין ונהנין מגוף החיים שלהם, ולמה לה חיי עוה"ז. אמנם באמת אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ולדעתן נבראו ולצביונן נבראו, ששאל את פיהם ואמרו הן וכדאיתא (ר"ה יח.). והוא שמתחלה האיר השי"ת להנפש שלא תפסיד את החיים שכבר יש בידה, וממילא אין לה להתיירא מלכנוס לעוה"ז אולי תרויח עוד יותר, ויש לה גודל תקיפות ובטוחות ממאמר השי"ת שהבטיח להנפש ואנכי אעלך גם עלה אנכי ארד עמך, לזה נתרצית ושוקקה נפשה לירד לעוה"ז, אולי תרויח חיים נוספים. ובאמת אף אחר כל זה עודה לא תרצה לירד לעוה"ז למקום הספקי. אכן השי"ת מקטין לפניה את החיים שבידה עד שנדמה לה שאין די לה זה החיים לחיות אף בעולם הנשמותקטזנתבאר היטב לקמן פרשה זו אות טז, ועיין לעיל אות יב ד"ה ויאמר אבינו.:
3