בית יעקב על התורה, ויגש ט״זBeit Yaakov on Torah, Vayigash 16
א׳כי עבדך ערב את הנער וגו'. בזו הפרשה מלמד השי"ת תורה לעמו ישראל להתחזק ולנצח על מלאכת ה', כביכול נוצחים אותו ושמח (פסחים קיט:) וכענין דכתיב (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעתקיזכמבואר במאמר הקודם בהערה קיב שם.. והוא כי אלה הדברים שדיבר יהודה עם יוסף פנו גם למעלה, והיו מראין פנים לכל צד, עד אל פני המלך ה'. והמכון מטענתו זאת לפני השי"ת הוא, כי עבדך ערב את הנער, שאף אם נמצא מקום לומר שהחטיא ממטרת רצון השי"ת לא יהיה לו זאת לפוקה, שאין לו שום אשמה בזה, ורק בי אדוני הוא העון, כי אני הוא הערב בעד כל כלל ישראל. שיהודה הוא רומז על שורש והעומק מלב ישראל, ואם נמצא מקום לומר עליהם שחטאו באמת ממטרת רצון השי"ת ח"ו, בי אדוני העון ואלה הצאן מה עשו:
1
ב׳וזהו הענין שפתח רבי תנחומא בזו הפרשה (ויגש) בשעה שביקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תקבלו תורתי א"ל הן. א"ל תנו לי ערב שתקיימו אותה וכו' א"ל בנינו יהיו ערבים שלנו מיד קבלן הקב"ה ונתן את התורה לישראל. ולהבין זאת, מדוע כשערב ראובן ליעקב לשלח על ידו את בנימין ואמר לו את שני בני תמית אם לא הביאתיו אליך, השיב לו ואמר בכור שוטה הוא זה וכי בניו אינן בני כדאיתא במדרש (תנחומא מקץ). ולמה בקבלת התורה קיבל הקב"ה ערבות בניהם של ישראל. אמנם ישראל כוונו על מעמקי הלב, כי בנים רומזין על תעלומות ומעמקי הלב של אדם, וזה הערבות קיבל הקב"ה, כי יודע אלהים את עומק לב ישראל שדבוקים הם בתמידות בהשי"ת. וראובן כוון על הבנים שכבר נולדו בעולם, ע"ז אמר לו יעקב וכי בניו אינן בני הלא גם בניו צריכים למי שיערבו בעדםקיחלעיל פרשה זו אות י בהערה סט שם.. ושורש כלל ישראל הוא יהודה, לזה אמר כי עבדך ערב את הנער. וכל טענותיו שבזו הפרשה הם ויכוח ומליצה בעדו ובעד כל ישראל, וזהו אומרו ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אכל, היינו שזה שנתרצה לכנוס למצרים הוא משני טעמים, האחד הוא ע"י שהקב"ה הביא רעבון בעולם לזה היינו אנוסים ע"פ הדיבור לכנוס למצרים לקנות מעט אכל, וכמו שאמרו (הגדה של פסח) ארמי אובד אבי וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור. וטעם השני הוא, מפני שהשי"ת השפיע ונתן בלבי בטוחות ותקיפות שלא אפחד מלכנוס למצרים, והתקיפות ניקח ממאמר השי"ת שהיה עתיד לומר ליעקב אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, מזה רחש לבו עוז ותקיפות להשען על השי"ת, שכן חפץ צורו, ועתה נהפוך הוא שנסתרה מנגד עיניו כל התקיפותקיטכמו שנתבאר במאמר הקודם בהערה קיד שם.. וזהו שאמר יהודה אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח וגו', והוא שמתחלה חזק לבם ואמרו שזה האיש דורש טובתם ששואל מהם מה שלא שאל לשום בריה זולתם, ועתה ראו שמתחלה עוד סוף היה רק בעלילה, ונסתר לגמרי מנגד עיניהם כל התקיפות שהיה להם מקודם זה:
2
ג׳זו הטענה מליצה גם על כל הכלל כולו מעיקר שורש הבריאה שנבראת בעוה"ז, שבאמת אין להבין זאת למה תתרצה נפש אדם לירד מעולם הנשמות לעוה"ז שאין בו שום דבר שלם רק מלא ספיקות, ומוכרחת לקבל פעם ממדת החסד ופעם ממדת הגבורה, מפני שאין דבר ברור בעוה"ז, שלזה לא תוכל עמוד במקום אחד בקביעות, א"כ למה היתה רוצה להבראות בעולם, שכן אמרו חכז"ל (ר"ה יח.) לדעתם נבראו לצביונם נבראו, הלא טוב לה להיות בעולם הנשמות בנייחא שלו ושקט, כמו נייחת שבת שאדם אינו צריך למעשה ידיו, כן החיים של הנפש הוא ג"כ צדיקים יושבין ונהנין מגוף החיים שלהם, ולמה לה חיי עוה"ז. אמנם כל אמרי חז"ל צודקים יחדו, שלדעתם נבראו ולצביונם ובעל כרחם חיים בעוה"ז, וכן הוא הסדר, שמתחלה מתחיל השי"ת להסתיר אורו מהנפש, ואז מיד נראה להנפש שחסר לה בהיותה שם, עד שעי"ז תתרצה להבראות בעוה"ז להוספת חיים. וכמו שמצינו בחוה שהיתה בגן עדן והותר לה כל עצי הגן חוץ מעץ הדעת טוב ורע, שכל עצי הגן הוא מה שהיה צריך לשורש חיותן ועץ הדעת הוא למותרות. וכאשר הסתיר השי"ת את המראה הגדול, שלא היה לה הכרה בהשם יקו"ק רק בהשם אלהים, אזי היה נראה לה שחסר לה הכל, ואין לה שום חיים אם לא תאכל מעץ הדעת שהוא מותרות, לזה לקחה גם מעץ הדעת ואכלהקככמבואר לעיל פרשת בראשית אות סה: כי באמת בכל האילנות בכלל היה חיים וגם בעץ הדעת. רק שבעץ הדעת היה מעט מותרות, ומצד שם אלהים הכל מותרות, כי אלהים הוא דין, לכן כל מה שהאדם עושה הוא מותרות. ומצד שם הוי' יוכל האדם לקבל כל דבר לפי הוויתו, ששם הוי' מורה שכל אדם הוא שמח בחלקו, והוא רק לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז). ולכן כל אדם יוכל לקבל כל דבר שהוא צריך להוויתו להיותו יותר לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ובזה שהנחש הסתיר ממנה את שם הוי' ב"ה ולא גילה לה רק שם אלהים, היינו שהנחש הציב לפניה שהאדם שואף רק למותרות ולא לשורש הלחם, היינו המוצא פי ה' הנמצא בו. וכדאיתא (במס' סנהדרין ק:) במאי ניכול לחמא. ואחר שהשי"ת אמר שמעץ הדעת לא יאכלו. והיינו שאסר להם כל מיני מותרות, והאדם מצדו אינו יכול להתקיים בלא מותרות, לכן הסית הנחש אותה שהוא פקוח נפש. ולכן מותר לה לאכול ממנו.. וכן הוא בהנפש, שכאשר נסתר ממנה אור ה' אזי נדמה לה שחסר לה כל ואין לה חיים אם לא תקח נוספות ממותרות, לכן תחפוץ הנפש עצמה לכנוס לעוה"ז כי מותרות אין לו מקום רק בעוה"ז. אכן עכ"ז עודה יראה לכנוס לעוה"ז המלא ספיקות פן תפסיד אף החיים שיש בידה מכבר, אמנם ע"ז מבטיח לה השי"ת אנכי ארד עמך ואנכי אעלך גם עלה, שבטח לא תפסיד מהקרן שיש בידה מכבר. וזהו דכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים, מה נפח בו, אכן השי"ת נופח בהנפש תקיפות מזה המאמר אנכי ארד עמך, שלא תרד בעמקי הקליפות, רק עתידה להתעלות, ואזי תשתוקק הנפש מאד לכנוס בעוה"ז, מאחר שנראה לה שחסר לה חיים ובטוחה בה' שלא תפסיד, מה איכפת לה, אולי תרויח הוספת חיים בעוה"ז, ואז שואלים את פיה אם רוצה להבראות ואומרת הן. ואח"כ מסתיר השי"ת מהנפש את זה הבטוחות והתקיפות, ואזי לא תחפוץ להבראות בעולם עוד, כי יראה לנפשה פן מה תעשה באחריתה ונבראת בעל כרחה בעוה"ז:
3
ד׳ויהודה הוא השורש והכלל מבטוחות ותקיפות הנפש, שהוא רומז לעומק כוונת הלב של כל ישראל. וזהו הענין שבפתיחת הזוה"ק בזו הפרשה (ויגש רה:) הוא מענין נפש רוח ונשמה שזו התקרובתא מיהודה ויוסף הוא כגוונא דא. וכשנסתר יוסף הצדיק מישראל, אזי חשכת הגלות ממשמש ובא כי הוא שומר יחוסן של ישראל, ומבלעדו לא יוכל איש לעמוד על עמדו ולהשען על משענת התקיפות להיות בטח. וכשירד בגולה יוסף הצדיק, אזי נגנזה ספר יוחסין של ישראל, ואז תשש כחן של תלמידי חכמים וכהה מאור עיניהם של ישראל, וכדאיתא בש"ס (פסחים סב:) מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם של ישראל, שמי שהוא חכם יותר הוא בבזיון יותר, שכן מצינו אחר שירד יוסף מצרימה ונגנז מעיניהם של שבטים, אזי כתיב (וישב לח) וירד יהודה מאת אחיו, שלא היה בו כח להתחזק ולעמוד על עמדו, והתקיפות שהיה בו מקודם נתעלמה ממנו והורידוהו מגדולתוקכאכמבואר לעיל פרשת וישב אות א ד"ה והתגלות, אות ו ד"ה וזה הוא.. וכאשר נתודע יוסף אל אחיו והתקרבו המלכים ונועדו, אזי נפתח יחוסן של ישראל ותחי רוח יעקב אביהם, ורמז נרמז לנו בזו הישועה מעין ישועה העתידה לבא בב"אקכבלעיל פרשת מקץ אות לא.:
4