בית יעקב על התורה, ויגש ג׳Beit Yaakov on Torah, Vayigash 3
א׳ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל, היינו כל הדברי תורה בכלל. והוא, כי הארץ נתן לבני אדם, רשות נתונה בבחירה חפשית לעשות איש איש כרצון לבו, ומזה הם כל השכחות וההסתרות, עד היכן, עד שנסתר מהאדם שהכח שבידו הוא מה' אלהים הנותן כח לעשות חיל. ולעומת זה נתן השי"ת דברי תורה לישראל תחבושת רפואת תעלה לזה, והם כל התרי"ג מצות עשה ולא תעשה וכל צמצומי האדם, שעל ידי הד"ת יתעורר האדם לקום על עמדו ולהתגבר נגד השכחות וההסתרות, להכיר שכל הכח שבידו הוא מה שמשפיע בו השי"ת שמושל בעולםכהוכמו שהרחיב בזה בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קנה וזה לשונו: והתורה והמצוות המה עצות להאדם שיקבע האמונה בלבו, וכמו שנקראים המצות כמה פעמים בזוה"ק (יתרו פב:) תרי"ג עטין דאורייתא, ולאיזה דבר הם עצות הלא הכל נמצא ונכלל בהתורה, אהבת הש"י וגם יראתו האמונה והבטחון ויחוד ה', אבל אמיתת הדבר הוא שלכן נקראו עצות, מפני שע"י קיום כוללת מהתורה והמצוות יהיה נקבע בלב האדם האמונה בהש"י בקביעות עולמית בל תמוט לנצח, ואל יאמר האדם מה אעשה הלא אין בלבי אמונה גם על התורה והמצות, אכן לזה נתן הש"י תורה ומצות לישראל מצות עשה ומצות לא תעשה, שע"י שיקיים האדם פשוטי המצות עם כל הלבושים, יקבע בלבו אמונה, ויראה מפורש שהשי"ת הוא בורא ומנהיג ומשגיח בכל פרט. וכל מה שיוסיף גדרים וסייגים מאהבתו את התורה והמצות, והמאור שבה ייטיב לבו ויאיר עיניו בפנימיות התורה, כדאיתא בזוה"ק ויצא (קנד.) מכאן אוליפנא מגו דאתגליא אתי בר נש לסתימאה. וכל מה שיוסיף לדעת פנימיות התורה תתחזק אמונתו ביותר בכל פרט:. ולזה נקרא השי"ת כאן בשם אלהי ישראל, שהשם ישראל ניתן לאבינו יעקב מילתא בטעמא (וישלח לב) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, והוא כדאיתא בש"ס (קידושין פא.) שרב עמרם חסידא אמר להיצר הרע חזי דאנא בשרא ואנת נורא ואנא עדיפנא מינך, כי היצר הרע הוא ג"כ מלאך ממלאכי אלהים, וע"י ד"ת יש כח באדם להתגבר עליו. וזהו שאמר זה המלאך ליעאע"ה כי שרית עם אלהים ועם אנשים, היינו שבכל דור ודור עומדים העכו"ם על ישראל להשביתם מתורת ה' להעבירם מחוקי רצונו, וישראל מתגברים ועומדים באמונתם ומחזיקים בתורת ה':
1
ב׳לי דבר צור ישראל. זה מדבר בבעל תשובה שאירע לו כבר איזה מכשול ח"ו וישוב אל השי"ת וירחמהו, וירפא את הקודם להאיר לו ד"ת בפרט ממקום גבוה לברר את אשר כבר עשוהו, שאף שהיה נראה לעיני אדם שלא טובה היא פעולתו זאת, ובאמת כן גזר אמר השי"ת וברצונו נעשה, אכן שגבוה הוא הפעולה מתפיסת שכל אדם, לזה נדמה בעיניו שלא טובה היא. וע"ז מורה הלשון דבר שהוא לשון קשה כמד"א (מקץ מב) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, שענין דיבור הוא עולמות החיצונים שיתמלאו מעולמות הפנימיים, והוא שהשי"ת מעלה את הבעל תשובה למקום רם ונשא שאין תפיסת שכל אדם מגיע שמה. וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכט:) שהבעלי תשובה משכאן ליה לקב"ה בחילא יתיר, וכדאיתא בש"ס (ברכות לד) מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד. והשי"ת מברר את מעשיו שבאמת אור גנוז בהם ומאתו ית' יצאו הדברים, ומאיר אותן הפעולות ברזא דיחודא עלאה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שזה מורה שאין דבר רשות בעולם שאין עליו ממשלת השי"ת, כי הוא מושל בכל ואין דבר נפרד ונבדל מרצון השי"ת. שבאמת אף בדברים אסורים נמצא אור גדול, אכן שאין בכח אדם ותפיסתו לראות המראה הגדול הזה, לזה נדמה לעין אדם שאין בהם אור כי אם חשך, והוא כדוגמת השמש בבהירתה שאורה גדול, אזי אין בכח אדם להביט באורה רק ע"י מסכים המסתירים התגברות האור. וזהו ג"כ הענין בדברים האסורים, שבאמת נמצא בהם אור ממקום גבוה, שהרי הקב"ה ברא אותם לכוונה עמוקה, שהאדם יצמצם עצמו מהם ויראה שמצד השי"ת אין שום רע בעולם, ורק האדם אינו יכול לקבל כוונת השי"ת באלו הדברים, שכוונתו גבוה מתפיסת אדם, לזה אין בכח אדם להשיג האור הגדול הזה. וע"ז הם כל התרי"ג מצות שבתורה מהם מצות עשה ומהם מצות לא תעשה, שהשי"ת הציב בעולם שאם יעשה אדם אחת ממצות ה' אזי יתגדל מזה כבוד שמים, ואם יעשה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה אזי יחסיר ח"ו כבוד שמים. אמנם כ"ז הוא רק לפני החטא, לא כן אחר שחטא האדם ושב אל ה' ואז ירפא את הקודם, שהשי"ת יאיר לו אותן הפעולות מיחודא עלאה, שכל מה שפעל ועשה היה ברצון השי"ת וממנו יצאו הדברים כבושים. וכמו שמצינו ביהודה, שהוא וזרעו הבאים אחריו הם בבחינת בעלי תשובה, הסכים השי"ת על פעלו שממנו יצאו הדברים כבושיםכוענין זה מבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ונלקט כאן מעט גרגרים מדבריהם. במי השלוח ח"ב תהילים (קיט) ד"ה טרם: כשאדם עושה תשובה יאיר לו השי"ת שבזה עצמו אמרתך שמרתי שעשה בזה מצוה. ומבואר על זה בסוד ישרים ערב יום כפור אות לט: כי אחר תשובה מנהיר השי"ת, שממני יצאו הדברים כבושים, שיתרחק לעבור דרך אותו כשלון, כי אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם, ואם לא היה עובר מקודם דרך זה הכשלון, לא היה לו יתכן כלל להגיע להכרה יקרה כמו שיש לו עכשיו. ובתפארת יוסף פרשת וילך ד"ה שובה ישראל [ב]: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד וכו' וזה השב אל ד' ופונה עצמו להשי"ת ואומר ממעמקי הלב סלח לנו אבינו כי חטאנו, מגיע ברגע אחת עד כסא הכבוד. ועד היכן גדול כוחה של תשובה, שאמרו חז"ל (יומא פו:) שתשובה מאהבה זדוניות נעשות לו כזכיות. והיינו שרואה שאפילו בעת ההסתר היה מקושר תמיד עם אור השי"ת, ורק כל ההסתר שהציב השי"ת בעולם הוא הכל למען שיהיה מקום לעבודה עכ"ל. ועיין עוד שם מסכת חגיגה (טז:) ד"ה אמר: כי על ידי תשובה נתקן החטא משורשו עד התפיסה האחרונה של אדם. והוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הכתוב (תהילים קי״ט:ס״ז) טרם אענה אני שוגג, היינו שיכיר האדם היטב אשר סיבת חטאו נמשך אצלו מפאת נפש הבהמית שלו, שהיה עומד אז לגמרי בלי דעת בשוגג כמו בהמה, ועל זה מסיק הכתוב, ועתה היינו כמבואר במדרש (רבה בראשית כא) אין ועתה אלא תשובה, וזהו ועתה כלומר לאחר התשובה, אז אמרתך שמרתי, היינו כי אחר התשובה נתברר אצל הבעל תשובה למפרע, כי אחר התשובה כשנעשה מזדונות זכיות נתברר למפרע שלא היה נעתק ח"ו מעולם מרצונו ית', שגם הנפש הבהמיות שהיא התפיסה האחרונה שלו, היה נמי דבוק ברצונו ית' אחר שנעשה מזדונות שלו זכיות. ועיין עוד במי השלוח ח"ב מס' ברכות (לד:) ד"ה כל, תפארת יוסף פ' האזינו ד"ה שובה [א],[ג], מס' יומא (עג:) ד"ה יום הכפורים, לעיל פ' מקץ אות ט"ו ד"ה וענין., אף שלעין אדם נדמה שעשה ההיפך מרצון השי"ת, והשי"ת האיר את פעלו שמעולם לא סר לבו לעשות אשר לא טובה בעיניו, כי הוא מכוון לליבא דשכינתא, וכדאיתא בזוה"ק וגם שמו מוכיח עליו שכל השם יקו"ק קבוע בשמו, והדלת שבאמצע מורה על דלית ליה מגרמיה כלוםכזכמבואר לעיל פרשה זו אות א ד"ה לי דבר ובהערה ה שם. לקמן אות ה ד"ה וזהו העניין, אות ז ד"ה ובזה.:
2
ג׳וזה הוא הענין בזו הפרשה, שנתברר דברי יהודה שאין בהם רק טוב, כי באמת הוא ענין אחד עם הפרשה הקודמת ומה הוא ההפסק שביניהם. אמנם בפרשה הקודמת נתייאש יהודה בעצמו, אחר שראה שאירע לו עוד מענין החטא שקודם לזה, שמתחלה חטא נגד הד"ת שמכרו את יוסף, שהתורה הזהירה מלגנוב נפש ולמכרו, וחטא בזה נגד אביו יעקב. ועתה חטא כנגד עצמו בערבותו על בנימין ואמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו, ואיך מלאו לבו לומר דבריו אלה, במה נחשב הוא כח האדם מי יודע מה ילד יום, וכן הזהירו חכז"ל (יבמות קט:) להתרחק מן הערבותכחמי השלוח ח"א פרשת ויגש ד"ה ויגש [א]., ולקח לו זאת לעד שכבר נגמר הדין, שכמו שבטובה הוא ששייפין לו לאדם מענין טובה הצפונה לעתיד וכדכתיב (תהילים קכ״ו:א׳) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, שכבר חלם לנו מענין זו הטובה כדוגמת החלום נגד הפתרון, כן הוא בההיפך שמטעימין לו מאותו המין. ועתה כאשר ראה שאנה הקב"ה לידו עוד מענין החטא הקודם, אז גמר אמר שכבר נגמר הדין, ונתייאש בעצמו ואמר (מקץ מד) מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך:
3
ד׳ובזו הפרשה מבאר לנו הכתוב איך שהתחזק יהודה ובטח בה' בהגישו עצומותיו, והתיישב בדעתו אף כי נגמר הדין, אבל יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין (ראש השנה טז.) וצעק במר לבו אל השי"ת, ואף שלפי ראות עין לא נראה בטענותיו במה ינצח:
4
ה׳אמנם עיקר טענתו היתה מה שצעק אל השי"ת מעומק לבו, עד שפעל רצון השי"ת שפתח לו השי"ת אורו הזך שמעולם לא עבר עליהם צרה, וכענין דכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים, וראו בחוש מעולם לא היו בסכנת נפש ולא עבר עליהם שום צרה. ואף שמתחלה נדמה להם שעמדו לפני מלך עכו"ם ופחדו בסכנת נפשם עד שנתייאשו בחיים, וברגע אח"ז ראו שאף מתחלה עמדו לפני אחיהם הדורש טובתם הוא יוסף הצדיק מתחלה ועד סוף, והכרה זו הוא מעין ישועה העתידה לבוא, אכן אך קצהו ראו והכירו. כי לעתיד בהושע ישראל אזי יכירו וידעו שמעולם לא היה להם שום עגמת נפש אף לפי שעה, מה שאין ביכולת אדם להבין זאת בהבנת שכל עוה"ז, שבתפיסת אדם הוא שכאשר לא ייטב לו נפשו עגמה עליו, ולא יוכל להבין זאת בתפיסתו שיבא היום שיתגלה מפורש ובעצמם יכירו שמעולם לא היה להם שום עגמת נפש אף לפי שעה, וע"ז אמר הכתוב (מיכה ז׳:ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ולא אמר אראך לשון נוכח זאת בתפיסת עוה"ז. ובהתודע יוסף אל אחיו אז הכירו ג"כ מעין זו הישועה, אבל לפי שעה היה להם מגור מסביב שלקחת נפשם זממוכטדבר זה נתבאר באריכות בכל ספרי רבוה"ק ונביא כאן מקצת מדבריהם הקדושים. במי השלוח ח"א פרשת ויגש ד"ה ויגש [ב]: ויהודא היה סובר שעומד לפני מלך גוי ומתוכח עמו, וכאשר שלח להם הש"י הישועה אז ראו שגם למפרע לא היו בסכנות, כי באמת היו מתוכחים עם אחיהם, וכן לעתיד כאשר יושיענו הש"י ויפדנו, אז יראה לנו ה' כי לא היינו בגלות מעולם ולא משל עלינו שום אומה רק ה' לבדו, וזה פי' הפסוק (תהילים ל״ז:י׳) ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, היינו בעוד מעט יתבטל רשע, והתבוננת היינו בבינת הלב באם תרצה להבין על מקומו, ואיננו היינו תראה כי לא היה בו שום כח ממשלה עליך. ובחלק ב' ויגש ד"ה ויאמר יוסף: בזה מלמד אותנו השי"ת שבל יתייאש שום אדם אפילו שידמה לו שהישועה רחקה ממנו מאוד, וחלילה כל יום קללתו מרובה מחבירו, עד כי אפס ממנו הישועה. ובזה יתחזק האדם שיתן לב לצער השבטים שהיה להם בזה העת שנתפסו כמרגלים, אחרי הלכו לשבור תבואה להחיות נפשם ברעב וגם אחרי כל זה נאסר שמעון לעיניהם, וגם נמצא הגביע באמתחת בנימין ונלקח גם בנימין לעבד ונדמה להם כי אין להם שום תקוה להושע, והצדיקו עליהם את הדין באמרם הננו עבדים לאדני, ואחרי כן כאשר הגיע עת הישועה אמר יוסף אני יוסף אחיכם, ולא נעשה שום מעשה שיהיה חילוק בין רגע שקודם התגלותו לאחיו ובין רגע שאחר כן. כי גם קודם הישועה היה נצב נגד פניהם כל הישועה, שכתיב בה ותחי רוח יעקב אביהם, וזה החיים היה נגד פניהם, רק קודם העת לא הרגישו בזה. וכן נקוה כאשר יבוא העת לגלות כבוד מלכותו עלינו ולרחם שארית ישראל, כל ישראל יראו שהישועה היתה נגד פנינו, רק מצדנו נסתר זאת, ויתקיים הכתוב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים. ועיין עוד ח"א פ' חקת ד"ה זאת חקת, לקמן פרשה זו אות ו ד"ה לי דבר, אות י ד"ה ועל זה מרמז, אות יב ד"ה וכאשר יזרח, אמרי אמת (לובלין) פ' ויגש תרמ"ב סעודת ליל שבת, סוד ישרים שמיני עצרת אות ה, אות יג, תפארת יוסף מגילה (ט:) ד"ה ואף.. וזהו שהשי"ת הבטיח ליעאע"ה (ויגש מו) ואנכי אעלך גם עלה, עליה ראשונה הוא שהשי"ת יברר שמעולם לא עשו ישראל בפועל רע, ועליה שניה הוא שיברר השי"ת שמעולם לא חטא ישראל אף במורשי לבבו, שאין זה כלל בתפיסת אדם. כי זאת יוכל להבין שהשי"ת יברר שכל מה שפעל ועשה היה ברצונו ית' ורצונו זה כבודו, אכן איך יתברר מחשבות האדם שמעולם לא נתקו מחשבותיו מחשוב ההיפך מרצון השי"ת, מאחר שהאדם מצדו רצה לעבור את פי ה', שאף כי השי"ת צוה עליו אשר לא יעשה זאת והוה מתעבר ובוטח, ואיך יתברר זאת לטוב, ואז בהושע ה' את שארית ישראל, יתבררו ויתלבנו הן הפעולות והן המחשבות לבלתי ידח שום נדח. וכאן בהתודע יוסף אל אחיו היה מעין זה, שבשעת מעשה היה להם גודל צער, אך אח"ז ראו שלא היה להם ממה לפחוד כי לפני אחיהם הדורש טובתם היו עומדים, וההתגלות הזה פעל יהודה בצעקתו. וזהו שאמר המלך דוד ע"ה, מושל באדם צדיק, היינו מה שחטא נגד עצמו שערב ערובה בעד בנימין. מושל יראת אלהים, היינו מה שחטא לנגד ד"ת שהתורה הקדושה צותה מלגנוב נפש ישראל ולמכרו, עכ"ז מושל הבעל תשובה, שהשם יתברך מאיר את כל אשר פעל ועשה שברצונו יתברך נעשו:
5