בית יעקב על התורה, ויגש ד׳Beit Yaakov on Torah, Vayigash 4
א׳ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל. היינו כלל הדברי תורה שצוה השי"ת את זה תעשה ואת זה לא תעשה זה הדרך ילכו בה. כי אמירה הוא בלחישא, כדאיתא בזוה"ק (אמור פח:). והענין שהשי"ת נקרא כאן בשם אלהי ישראל ולא אלהי אברהם ויצחק הוא, כדאיתא במדרש (רבה מקץ צא) ובזוה"ק מעולם לא הוציא יעקב דבר לבטלה, והוא מפני שהיה אצלו מפורש דלית אתר פנוי מניה ית' ואין לך דבר שלא יהיה ממנה כבוד שמים. לי דבר צור ישראל. זה נאמר לאדם בפרט ומדבר בבעל תשובה, כי דוד המלך הוא בבחינת בעל תשובה, ואל הבעל תשובה מדבר השי"ת בפרט, ויברר אותו שאצלו היו הד"ת בבחינת דיבור, ופעלו בלבו קנין חזק שלא יסור מאחר השי"ת עד עולם. כי נמצא ד"ת שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם, כדאיתא בש"ס (גיטין מג.), והאיש אשר ימצא חן בעיני השי"ת ויבחר בו להקנות לו אלו הד"ת היקרים בקנין, אזי הוא נותנם לו ע"י כשלוןלומבואר על זה בסוד ישרים ערב יום כפור אות לט: כי אחר תשובה מנהיר השי"ת, שממני יצאו הדברים כבושים, שיתרחק לעבור דרך אותו כשלון, כי אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם, ואם לא היה עובר מקודם דרך זה הכשלון, לא היה לו יתכן כלל להגיע להכרה יקרה כמו שיש לו עכשיו. ומוסיף על זה בתפארת יוסף מס' מגילה (ט:) ד"ה ואף: הענין הוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר יש לאדם לפעמים פעולות כאלה אשר אינו רואה הכבוד שמים מאלו הפעולות, עד היכן שנדמה לו שבאותן הפעולות עשה ההיפך לגמרי ח"ו מרצון השי"ת. ואח"כ כשאדם עושה תשובה מאהבה, ומתפלל וצועק מעומק לבו להשי"ת, אז מאיר לו השי"ת שמעולם לא נעתק ח"ו מרצון השי"ת אפילו כחוט השערה. ועל אלו הפעולות מאיר השי"ת לאדם הזה, שהיה מן אלו הדברים שאין אדם עומד עליהם אלא א"כ נכשל בהם, והיינו מחמת שהשי"ת רצה ליתן לו דברי תורה ולא היה ביכולת האדם לבוא על אלו הדברי תורה מחמת גודל עמקות שיש בהם, ומאיר השי"ת להאדם שלא היה יכול לעמוד עליהם רק על ידי כשלון, ומהצעקה של הכשלון אחר התשובה בא על אלו הדברי תורה. לעיל פ' חיי אות טו.. וזה מרמז לי דבר צור ישראל, לי מורה על פרט אדם השב אל ה', אצלו הוא אומר ה' בבחינת דיבור, שהוא לשון קשה, וצור ג"כ מורה על חיזוק ותקיפות, והוא שהשי"ת מברר אותו שהד"ת נטבעו ונקבעו בלבו בל ימוטו לעולם, לכן הותר לו להכניס את עצמו אף באלו המקומות מה שלא הותר לכלל ישראל. מושל באדם צדיק. היינו אם יעשה פעולה שאין רוח חכמים נוחה הימנה, מושל עליהם הבעל תשובה. מושל יראת אלהים. היינו אם עשה מעשה שנראה לו עצמו שעבר על ד"ת שצוה השי"ת, אף ע"ז ימשול הבעל תשובה, שהשי"ת יברר אותו שמעולם לא החטיא מטרת רצון השי"ת, אך כן חפץ השי"ת בעומקלאמקור העניין במי השלוח ח"א פרשת ויגש ד"ה ויגש [א] עיי"ש בהרחבה.:
1
ב׳והענין בזה הוא, כדכתיב אח"ז שם (שמואל ב כ״ג:ה׳) כי לא כן ביתי עם אל כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמורה. והוא, כי השי"ת הטביע והשריש ד"ת בקביעות בשבט יהודה, וקביעות ד"ת הוא רק ע"י כשלון, לזה המלך דוד, שבא משבטו של יהודה, אמר על עצמו (שם) נאום הגבר הוקם על, ודרשו על זה (עבודה זרה ה.) שהקים עולה של תשובה. כי עיקר הקנין שיקנה אדם ד"ת בקביעות הוא ע"י כשלון. וזהו דאיתא בש"ס (שבת כג.) שמן זית יפה לדיו לגבל ולעשן. שמן מורה על ד"ת, ויפה לדיו לגבל מורה שיוכלו הד"ת להקבע באדם בעומק לבו, כענין דכתיב (משלי ג׳:ג׳) כתבם על לוח לבך, וכדכתיב (תהילים צ״ב:י״א) בלותי בשמן רענן, שזה מורה על אור בקביעות, ומהיכן יזכה האדם לאלו הד"ת ע"י עשן, היינו דבר שאינו מבורר עוד בשלמות. אכן האדם מצדו יראה להקטין הכשלון כפי כחו רק מעט המוכרח שעל ידו יבא לקביעות ד"ת. ומה הוא קביעות ד"ת, שיקבעו בעומק לבו שיאירו לו אף בשעה שיפנה את עצמו לעניני עוה"ז ולא יעסוק בהם, כי בעידנא דעסיק בד"ת אזי ודאי מגינה, וכדאיתא בש"ס (סוטה כא.) תורה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא, אמנם עיקר הקביעות הוא, שאף בעידנא דלא עסיק בהם ופונה את עצמו לעסוק בעניני עוה"ז, גם אז יאירו בו. וכמו שקדושת המקדש השפיעה ד"ת באדם אף שלא מדעת כלל, זה הוא רק ע"י כשלון. וזהו ג"כ הענין שאמרו חכז"ל (מגילה יח:, ומס' סופרים) שאסור לכתוב ספר תורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב, כי כתב מרמז על קביעות בלב, וכדכתיב כתבם על לוח לבך, זה הבהירות אין עוד בעוה"ז, מפני שאין לאדם עוד קנין בקביעות בד"ת וכדכתיב (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו, לזה צריכים לכתוב מקביעות אחר. כי עוה"ז הוא רק לפי שעה, וכן הם הד"ת שבעולם הזה ג"כ רק לפי שעה. אכן אדם השב אל ה', ותשובה הוא מהדברים שקדמו לעולם, כדאיתא (פסחים נד.) והוא למעלה מהזמן, עי"ז יתעורר באדם קביעות בד"ת אף בעוה"ז, שעיקר הקנין מד"ת הוא ביד השי"ת, ומי שפונה את עצמו להשי"ת להבין הד"ת אלה, מקנה אותם השי"ת ונותנם לו:
2
ג׳ויסוד מוסד מבחינת בעל תשובה הוא יהודה אשר גבר באחיו, ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני וגו'. והוא, כי זאת ידע בנפשו שבאמת לא חטא, אכן את הסדר שינה, כי הסדר הוא כענין דאיתא במדרש רבה (נח פרשה לב) מצינו שאומרים מקצת שבחו של הקב"ה בפניו וכולו שלא בפניו. שלא בפניו מה אומר, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, ובפניו הוא אומר, אמרו לאלהים מה נורא מעשיך. והענין בזה הוא, שבעומק הלב ומטמונותיו יתחזק האדם בכל עוז להשען על חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, וזהו נקרא שלא בפניו, אכן להוציא אל הפועל או על הדיבור, אזי צריך האדם ליראה את ה', אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, וזהו נקרא בפניו. וזהו דאיתא בתנחומא (וירא ה) שתורה שבכתב אסור לשנותה בעל פה ותורה שבע"פ אסור לכתבה בכתב. והוא כי תורה שבכתב מרמז על אהבה ותקיפות בעומק הלב, ותורה שבע"פ מרמז על יראה, ובמקום שרצון השי"ת הוא שהאדם יבטח וישען בה' לאהבה אותו ולדבקה בו, אסור לשנות זאת ולהשתמש במדת היראה. ובמקום שרצון השי"ת הוא שהאדם יצמצם את עצמו וליראה את ה', אזי לא ישנה אדם זאת להתפשט את עצמו בתקיפות שנמצא בעומק הלב. וזהו הענין בזו הפרשה, שנראה שיהודה התפשט ביותר התקיפות שנמצא בעומק הלב, באמרו לאביו תנהו על ידי אנכי אערבנו מידי תבקשנו, שעל הלבוש נראה שלא מחכמה אמר זאת, שאף בזה העולם אין מקום לדבריו אלה, כי מהיכן יערב לב אדם להתפאר ולערוב ערובה שהוא יביאו בחזרה, הלא לא ידע האדם מה ילד יום אם יהיה עוד בחיים אז. וע"ז אמר המלך דוד ע"ה בספרו (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שהכסא שתחשוב לעצמה שיש לה איזה כח ואון בפני עצמה לא ישב עליה השי"תלבעיין לעיל פרשה זו אות א ד"ה ולזה נמצא ובהערה ג שם.. וכן הזהירו חכז"ל בתנחומא (ויגש) הרחק מן הפקדונות, כי איך יעלה על דעת אדם להתפאר ולומר תנה הפקדון על ידי ואני אשמרהו ואחזירו לך בשלמות. אך בזאת יתהלל המתהלל לומר הנח הדבר לפני, ואם יתנני השי"ת בחיים ויהיה בי כח לשמור הפקדון אשר הפקד אתי אשמרהו כפי כחי, ואם ח"ו יהיה איזה אונס אזי אנקה משמירת פקדונך. ולזה אחר שיצאו מפי יהודה כאלה הדברים ואמר לאביו תנהו על ידי (מקץ מג) אנכי אערבנו מידי תבקשנו, ידע שהחטיא את המטרה ושינה בזה את הסדר, ולזה סיים דבריו אח"ז ואמר וחטאתי לאבי כל הימים. אב מרמז על חכמה, והוא שלפי גדר החכמה שלי חטאתי, לזה פסק דין לעצמו להיות עבד לבשר ודם. כי מה הוא הענין שמוכרין את הגנב בגנבתו לעבד, מפני שמעשיו מוכיחים עליו שלא בטח בה' להשען באלהיו שיזמין לו פרנסתו מידו המלאה והרחבה, ולקח לעצמו בלי רשיון. משמע מזה שאין בו כח להתיצב לפני השי"ת ולבקש מלפניו על פרנסתו, לכן הוא הדין שבית דין מוכרים אותו בגנבתו לבשר ודם, שפרנסתו יהיה ע"י ממוצע מה שיתן לו אדוניו, מאחר שאין בו כח לעמוד לנכח השי"ת לקבל שפעת ה' מן השמיםלגנתבאר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת משפטים ד"ה ושורש כל חטאי ישראל וזה לשונו בתוך הדברים: כי ענין שורש חטא הגנב, שאינו יכול ליקח השפעה בדרך ישר משורשה, כי אחרי שנכנס בהסתר ואינו רואה אור הבהיר, איך הש"י משפיע לכל נפש בפרט, וממנו נסתרה דרכו דרך הארתו. ולכן יתגנב לקחת שפע השפעתו כנוטל שלא מדעת דרך אמצעי. ולכן מדה במדה אם אין לו לשלם ונמכר בגניבתו, כי אחרי שאין בו תוקף לעמוד לנגד הש"י פנים בפנים כאב נגד בנו, לבקש ממנו על מחייתו וחיי נפשו ושפעת אורו, ולכן נמכר על פי בית דין. וזה הוא שורש אורו, שיקבל דרך בעליו הלוקחו ועל ידו יושפע שפעת אורו, עד שיתברר ויתלבן, עד עת בא דברו אמרת ה' תצרפהו, ויצא לחירות בשש וביובל וכו'. עיי"ש כל הענין, ועיין לעיל פ' מקץ אות יב ד"ה אמנם, לקמן פרשה זו אות יח.. ולזה גם יהודה, אחר שיצא מפיו דבר שנראה כמו שלוקח לעצמו און וכח בפני עצמו, לזה פסק לעצמו שיהיה עבד לבשר ודם להתברר בזה עד עת קץ, שצעק אל השי"ת, ונראה לכל שבאמת כן הוא הסדר, ומעולם לא שינה יהודה את הסדר, אך שכן היה רצון השי"ת מתחלה ועד סוף:
3