בית יעקב על התורה, ויגש ה׳Beit Yaakov on Torah, Vayigash 5
א׳ויגש אליו יהודה וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל. היינו כלל הד"ת זה הדרך לכו בו. ומזה יתחייב שבמקום אחד צריך האדם לצמצם את עצמו ובמקום אחד יוכל להתפשט. שענין אמירה מורה על צמצום לכל פרט, וזהו ברזא דיוסף יסוד צדיק. לי דבר צור ישראל. דבר מורה על שהשי"ת מדבר עם זה האדם בפרט ביותר תקיפות, והכתוב הזה מדבר בבעל תשובה, שאחר אשר ישוב אל ה' אזי מתברר על ידו שהשי"ת שוכן בכל מקום לית אתר פנוי מניה, שאף בההסתר היה נמצא עמו, ואף שמבלעדי זה ידוע שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו והוא ממלא כל עלמין. אמנם אצל הבעל תשובה הוא מבורר בהתגלות מפורש הכבוד שמים שאין מקום פנוי מכבוד שמים. וכענין שמצינו בש"ס (ברכות יב.) שהיו אומרים במקדש מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם וכו'. וכן בשעת הקרבת הקרבן היו אומרים לשם מי שאמר והיה העולם, כדאיתא בש"ס (זבחים מו:) שזה הוא אחד מששה דברים שהזבח נשחט עליהן. ואף שבאמת מלא כל הארץ כבודו, כן בזה המקום וכן במקום אחר הקב"ה הוא מקומו של עולם, אמנם במקום המקדש ובשעת הקרבת הקרבן אזי התחברו והתקרבו כל העולמות, עד שאף בעוה"ז היה ניכר כבוד שמים בהתגלות מפורשלדוהתבאר עניין המקדש בשער האמונה – בפתיחה לבית יעקב דף צא: שבמקום המקדש שנאמר בו (דברי הימים ב ז׳:ט״ז) והיו עיני ולבי שם כל הימים, שם האיר הש"י למעלה מן הסדר שהטביע בעולם, ולמעלה מן הסדר שסדר דעת האדם משכלו וידיעתו, וכל הנכנס למקום המקדש בקדושה ובטהרה היה רואה זאת גם בעיני בשר, והבין זאת בדעתו ושכלו, ששם הראה הקב"ה נסים נגלים והושגו בהשגת האדם. וכן מבואר בסוד ישרים ראש השנה אות ס': כי כוונת בנין המקדש הוא כדי שיתאחדו שם כל ישראל ביחד כאיש אחד ובלב אחד וע"י זה יהיה שוכן אצלם רצונו ית' בהתגלות מפורש לעיני כל. ובתפארת יוסף מס' תענית (יז.) ד"ה תנו רבנן: שאני במקדש ששם היה מלכות בהתגלות, עד היכן שהיו רואים שאף הדומם הוא מלא אור השי"ת, כדאיתא בש"ס (יומא כא:) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן בזמנן, שהכהנים היו עומדים שם בבהירות גדול עד שהיו ממשיכין התגלות כבוד שמים, כשהיה אדם בא להקריב קרבן היה רואה מלכות שמים בהתגלות.. וכן הוא הענין בהבעל תשובה, שהשי"ת מברר אותו שעמו דבר בפרט, ואף בשעת ההסתר שכן אתו, שכן הבעל תשובה משכאן ליה לקוב"ה בחילא יתיר כדאיתא בזוה"ק (חיי קכט:). וע"ז מרמז לשון דבר, כי אמירה הוא בלחישא (זוהר אמור פח:) דקה ומצומצמת, ודבר הוא בהתחזקות ותקיפות ביותר. וכן כתיב אצלו תיבת לי דבר, שזה מורה על שהשי"ת מדבר עמו בפרט, ומראה לו שבכל מקום עיני ה' צופות, אף במקום שנדמה לחשךלהלעיל אות ג ד"ה לי דבר ובהערה כו שם., וזה הוא ברזא דיהודה שהוא בבחינת בעל תשובה:
1
ב׳וזהו הענין דאיתא בש"ס (פסחים קמט:) שלעתיד יתן הקב"ה כוס של ברכה לאברהם ויצחק לברך ולא ירצו לקבלו מפני שיצאו מהם עשו וישמעאל. ויעקב לא יקבלו מפני שנשא שתי אחיות. ודוד המלך יקבלו ויאמר לי נאה לברך שנאמר (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא וגו'. ואף שגם עליו נמצא קושיות רבות, אכן בזה השבט יהודה נמצא ד"ת יקרים ביותר העומדים ברומו של עולם עד שאין להם שייכות לעוה"ז, לזה לעין אדם אין נראה עומק המכוון מזה השבט, כי ראמות להם אלו הד"ת, ונראה להם שהוא עושה ההיפך מרצון השי"ת, אבל באמת עומק לבו דבוק בהשי"ת בלי שום נטיה מצדו. וכענין דאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) איש תרומות דא עשו וכו' ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה אלא ברחמי וכו' דהא כתיב חסדי דוד הנאמנים כמה דאתדבק בהאי אתדבק בהאי. ת"ח כל יומוי דדוד מלכא הוא משתדל דיתקשר האי תרומה במשפט וכו'. והוא, כי על הגוון היה כנראה אף על דוד המלך כמה וכמה קושיות תמיד, אבל באמת מצדו כלכל כל דבריו במשפט, והיה חפץ מצדו תמיד לברר את עצמו, אכן מאתו ית' יוצאים הדברים כבושים, וכן הוא רצונו ית' לנהלו שלא מדעתו ובחירתו כלל, ולזה אף השלא מדעת שלו מבורר מאד לטוב, וחפץ ה' בידו יצלחלוכמו שהתבאר במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [א]: ויהודא הוא נגד שר המשקה כי דוד המלך ע"ה נקרא בדחנא דמלכא (זוהר שמות ק"ז.) ועל ניסוך היין נשמעין שירי דוד, ובאמת ליהודא במעשה דתמר וכן בכל המעשים משבט יהודא הדומין לזה נתן בהם הש"י כח התאוה כ"כ עד שלא היה באפשרותם להתגבר, וכמו שמבואר (בראשית רבה פרשה פ"ה, ט) שמלאך הממונה על התאוה הכריחו, ולכן לא עליו האשם במה שלא היה יכול להתגבר על יצרו. וכן נתבאר שם בסוף הפרשה ד"ה ויהי ער בסופו: כי כל הבנינים של מלכות בית דוד מנהיג הקב"ה ע"י בנינים כאלה, אף שבשעת מעשה היה נראה לו שחטא, כי יהודה חשבה לזונה כי כסתה פניה, היינו שהדבר היה בסוד מהש"י, וכמו שמבואר (סוטה י':) ממני יצאו הדברים כבושים, היינו בסוד כבוש, שנעלם אף מנביאים הבנין של מלכות בית דוד. ועיין לעיל פ' וישב אות טז ד"ה אכן.. וכענין דאיתא בזוה"ק (וארא כד:, נשא קכא:) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה, אימתי לא יחשוב לו עון כשאין ברוחו רמיהלזהרחבת הדברים בתפארת יוסף פ' נשא ד"ה וידבר ד': וזה כוונת רבי אבא (בזוה"ק נשא קכא.) לא יחשוב ד' לו עון כשאין ברוחו רמיה. כי עון רומז על מזיד כדאיתא בש"ס (יומא פו:) האי עון מזיד הוא, והיינו לזה האדם שאין שום רמיה בכח הבחירה שלו, שמברר עצמו עד מקום שידו מגעת ועד מקום שכח הבחירה שלו מגיע. ולזה האדם אם ח"ו יארע לפניו מכשול לא טוב, אין השי"ת חושב לו לעון, מאחר שמצידו בירר עצמו עד מקום שידו מגעת וכו' אבל מי שבירר עצמו באמת בלי שום רמיה עד מקום שידו מגעת, ואם לאדם הזה יזדמן פעולה שאינה מבוררת, לא יחשוב ד' לו עון, כי הוא ודאי כיון לעומק הרצון של השי"ת. עיי"ש בביאור כל העניין.. ועומק לב יהודה מנוקה מעון ורמיה, שכן בשמו נמצא כל השם יקו"ק ואות ד' שבאמצע מורה על עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳) שאין לו שום כח מצדולחכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויקרא. עיין לעיל פרשת ויצא אות סה כל העניין שם.:
2
ג׳וכן דוד המלך הבא משבט יהודה שמו מורה עליו. ד' הראשונה מורה, כלום יש לבריה אצל בוראה. והו' מורה על קו המשכה ממקום הגבוה מאד עד הנמוך. והד' השניה מורה שאף אחר כל זאת לא יקח לעצמו שום כח, ולזה יוכל מצדו להעלות כל עניני עוה"ז לבררם שנמצא בהם כבוד שמים, מאחר שכל ישעו וחפצו הוא רק לכבודו ית', לכן אף גם כל פעולותיו אשר פעל ועשה בעולם יברר אותם השי"ת לטוב, שכל כונתו היה להגדיל ולהרחיב שם ה' בארץ, ואף כי נדמה לעין אדם לאשמה ופשע, אמנם הוא מצדו לא פנה עצמו לזאת רק להוציא יקר מזולל שרש הטוב שכלול בה. שכן אין לך דבר בעולם שלא יהיה בה נקודה טובה, וכדאיתא בש"ס (חולין קט:) כל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כנגדו, אסר לנו דם התיר לנו כבדא, ואף שעיקר שורש הדם הוא הכבד וכדאיתא בש"ס (בכורות נה.) זכרותא דדמא כבדא, והכעס ניקח מהכבד, כדאיתא בש"ס (ברכות סא:) הכבד כועס, עכ"ז הותר לאדם זאת, כי נמצא גם בה נקודה טובה, והאדם מצדו יכוון אל הנקודה קולע אל השערה ולא יחטיאלטכמבואר במי השלוח ח"ב יהושע (ד) ד"ה ויהי בתוך דבריו: בגמ' (בכורות נ"ה.) זכרותיה דירדנא ממערת פמייס וכו' וזכרותא דדמא כבדא, היינו שבשורש המקור אין שום רע וכדאיתא בגמ' (חולין ק"ט:) אסר לן דמא שרא לן כבדא, אף שהכבד הוא שורש הדם, מכל מקום הוא מותר, שכל דבר הוא טוב בשורש שהשי"ת לא ברא שום דבר רע, רק מצד האדם כשמשתמש בהמדה שלא במקום הראוי אז נעשה רע. ועיין תפארת יוסף חג השבועות ד"ה הכל מודים.. ובאמת בשורש אין לאדם שום בחירה. ושבטו של יהודה הם השורש מעומק הלב של כל ישראל, ואין לו שום בחירה מצדו, וכדאיתא עליו במד"ר (וישב פה) מלאך הממונה על התאוה הכריחו. וכדאיתא ג"כ יצתה בת קול ואמרה צדקה ממני, ממני יצאו הדברים כבושים. ולזה אין להד"ת שלו שום שייכות לעוה"ז עד שנראים ההיפך ח"ו. וזה ניקח מזה שעומד תמיד בפנים להשי"ת ואחוריו לצד האדם, לזה היה עליו לעין אדם כל הקושיות. ומקדש ה' שנבנה בחלקו של יהודה לא היו אוכלים בו קדשים אלא לפנים מהחומה, שכן אורו של יהודה היה מוקף חיל וחומה סביב, שלעין אדם לא היה אורו מבהיק, ומקומו בהדגלים היה ברוח מזרחית. ויוסף הצדיק היה יפה תאר ויפה מראה אף על הגוון לעיני אדם, כי הוא היה מברר תמיד את עסקיו שלא יהיה עליו שום קושיא, ועומד בפנים אל האדם שיהיה יפה אף נעים למראה עין אדם, וכדכתיב ביה (ברכה לג) בכור שורו הדר לו וגו' ומקומו בהדגלים הוא ברוח צפוני. ולזה במשכן שילה שנבנה בחלקו של יוסף היו אוכלים קדשים בכל הרואה, שמרמז על מדת יוסף הצדיק שהיתה מבוררת לעין כל. ובעוה"ז הוא יוסף הצדיק המוציא והמביא את ישראל לנהלם אחריו, ועל שמו יקראו כל בית ישראל בשם אפרים בנו, מאחר שמדתו מבוררת אף גם בעוה"זמלעיל פרשת וישב אות יט ד"ה וזהו הטעם.. ועיקר הטובה הוא כאשר יתחברו שניהם יחד אגודה אחת יהודה ויוסף. כי כאשר יעמוד יהודה בפני עצמו אזי נראה מלא קושיות על הלבוש, אכן כאשר יזרח בו האור וההדר של יוסף הצדיק, אזי נראה תגבורת אורו של יהודה בכל העולמות, ואף גם בעוה"ז לא ימצא עליו שום קושיא:
3
ד׳וזה הוא כוונת הזוה"ק (ויגש רו.) ויגש אליו תקרובתא דעלמא בעלמא לאתאחדא דא בדא למהוי כלא חד, בגין דיהודה איהו מלך ויוסף איהו מלך אתקריבו דא בדא ואתאחידו דא בדא וכו' שהקורבא דלהון טב בכל סטרין. ועיקר הגלות הוא בזה שיוסף הצדיק נעלם ונסתר מעין אדם, שאז נמצא מקום שיחולו כל הקושיות על מדת יהודה, אבל בשעה שמדת יוסף הצדיק גלויה לעין וזורחת במדת יהודה, אזי אין שום גלות בישראל רק טוב ושלום, אחד באחד יגשו. כי באדם נמצא נפש רוח ונשמה, ואם יתפרדו אז אין לאדם חיים בעולם, אבל כאשר יתאחדו אזי יעמוד האדם על עמדו וחזקו. וזהו הענין גם כאן, נפש דא יהודה כדאיתא בזוה"ק (ויקרא קא.) אשר לא נשא לשוא נפשי דא נפש דוד. רוח דא יוסף. נשמה דא יעקב. וכאשר נתקרבו זה בזה אז נאמר ותחי רוח יעקב אביהם. וזהו ג"כ שהזוה"ק מדבר בזו הפרשה מענין נפש רוח ונשמהמאעיין הרחבת הדברים בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויגש ד"ה ויגש אליו כל העניין עד סוף הפרשה.:
4