בית יעקב על התורה, ויגש ל״בBeit Yaakov on Torah, Vayigash 32

א׳ויקן יוסף את כל אדמת מצרים וגו' ואת העם העביר אותו לערים וגו' רק אדמת הכהנים לא קנה וגו'. איתא ע"ז בש"ס (חולין ס:) כי היכי דלא לקרי לאחיו גלוותא. להבין הענין שסיפר לנו הכתוב כל זאת שקנה את אדמת כל מצרים ואת אדמת הכהנים לא קנה, מאי נפקא לן מכל זה. אכן הענין בזה, דהנה יוסף רצה להמשיך קדושה למצרים קודם שבאו השבטי ישרון למצרים, לזה נטל מהם רכושם וצוה להם שימולו את עצמם, ומזה היה עיקר גלותן של ישראל להתברר בזאת ליקח ולהוציא מהם זה הכח מקדושה, וכל זמן שלא הוציאו מהם זו הקדושה היו בגלות בעבודת פרך^קסהעיין בשער הפסוקים להאר"י הקדוש פרשת מקץ ד"ה ויאמר פרעה: אחז"ל שגזר עליהם יוסף שיקיימו מצוות המילה, והלכו ליטול עצה מפרעה, ואמר להם, כל אשר יאמר לכם תעשו. והעניין הוא במה שנתבאר אצלנו בדרוש הפסח ויציאת מצרים (בעניין גלגול דור המבול והפלגה ומצרים) וכו'. וידע יוסף ברוח הקודש, כי הם בחי' ניצוצות הנזכר שבאו ע"י השחתת זרע, ולכן גזר עליהם מצוות המילה, לתקן קצת עוון שרשם הראשון, שבאו ע"י פגם אות ברית קודש. ואחר שנמולו התחילו להתקן קצת, ונתגלגלו בדור האחר בבני ישראל, באותם ק"ל שנה כנזכר. ונגזר עליהם עבודה קשה לתקנם וללבנם ולצרפם וכו'. ועיין לקוטי תורה פרשת מקץ ד"ה לכו אל יוסף.. וזה היה מפני שיוסף התפשט יראתו לחוץ ומל את המצריים, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעג.) לבתר אתא שור ואשתלים בחמורים וכו' יוסף דאיהו שור ומצרים דאינון חמורים וכו' ועל דא לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים בגין דאזדווג שור בהדייהו ונשכו לו גרמייא ובשרא עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר לאינון חמורים וכו' ואפיק לשור מתמן הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו^קסונתבאר בהרחבה בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות כב: כי יוסף מורה על יראה וצמצום גדול, כמו שאמר (מקץ מב) את האלקים אני ירא. וכל כך היתה גדולה אצלו מדת היראה ברוב התפשטות, עד שהתפשט אותה בין המצרים, שנתן להם עצה שימולו עצמם. ואצלם לא פעלה היראה שום צמצום וכו'. וזאת גרם להם לישראל שגלו למצרים, עד דאיתער לוי ובדר להני חמורים כמלקדמין וכו' ואפיק לשור מתמן הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו, יען שישראל לא היו עוד מצדם כלי קיבול בשלימות כמבואר, וע"י מדת יוסף יהיה להם כלים לקבל, כש"כ (ישעיה לג) יראת ה' היא אוצרו. וצריך להתנהג תמיד במדת היראה, שתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו וכו'. ויראה מורה, שאדם ירא תמיד פן ואולי איננו עוד מבורר. לזאת צריך להקדים היראה לחכמה. וזהו מדת יוסף הצדיק שתמיד היה ביראה ובירר עצמו תמיד וכו'. לכן העלה עצמות יוסף, שתהיה היראה קודמת לחכמתם, היא התקופות והבטוחות, ואז חכמתם תתקימנה ויהיו בני חורין. ועיין כל העניין בהרחבה שם אות כא, כג, כד, כה. וכן כתב על זה בתפארת יוסף פורים ד"ה ויבא עמלק: כשבא יוסף הצדיק למצרים נתן להם עצה, שאם תרצו שתהיה לכם קיום תצמצמו עצמכם מימי השובע לימי הרעב וכו'. וכל זמן שהיו ישראל אצלם בגלות לא נאבדו כיון שהיו לבוש ליוסף הצדיק, הגם שהיו לבושים רחוקים מ"מ לא נאבדו וכו'. ולפיכך אצל הגאולה כתיב (שמות י״ג:י״ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי כל זמן שהיה אצלם נקודה של יוסף הצדיק היה להם קיום וכו'. ואח"כ כשניטל מהם נקודת יוסף הצדיק נאבדו לגמרי כרגע אחת.. לכן לא מלו ישראל את בניהם במצרים כדאיתא במדרש (רבה שמות א) והוא להתברר בזה נגד המצרים, להוציא בלעם מפיהם, להראותם שעיקר יסוד ושרש העבודה אינו תלוי עוד רק בזה שימולו את עצמם, כי זה הוא רק אחת ממצות ה' ולא כולם. ובזה נצחום ישראל, להראות שאף אם לא ימולו את עצמם עכ"ז הם קשורים בשרש ישראל, דרחמנא רק לבא בעי^קסזלעיל פרשה זו אות יג ד"ה ומה טובה.. ומ"מ לא נפסקה מאתם לגמרי זו המצוה והעבודה, כי שבטו של לוי מלו את בניהם מבואם ועד צאתם, כדאיתא (שם), והם היו לנגד כהני המצרים שלהם לא צוה יוסף הצדיק להמול, וכהני ישראל נמולו, דכתיב בהו (ברכה לג) בריתך ינצורו, ולא נשתעבדו כלל בגלות מצרים. וזהו כונת יוסף שלא קנה אדמת הכהנים, כי אם היה קונה אף אדמתן אזי היו נמולים גם הם, וממילא היו מוכרחים גם שבטו של לוי שלא להמול והיתה מצות מילה נעקרת מכל וכל. וזהו שמספר והולך, שקנה כל אדמת מצרים ואדמת הכהנים לא קנה: