בית יעקב על התורה, וישלחBeit Yaakov on Torah, Vayishlach

א׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום וגו' ויצר לו וגו'. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות וגו' מאד עמקו מחשבותיך וגו' בפרוח רשעים וגו' להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה' וגו' יתפרדו כל פועלי און וגו' בלותי בשמן רענן (תהילים צ״ב:י׳). טוב להודות לה', היינו בשעה שהשי"ת מנהג עולמו לפי תפיסת שכל האדם, והאדם מבין כונת השי"ת, בזה טוב בעיני האדם להודות להשי"ת כעל כל אשר גמלו, מאחר שמכיר טובת השי"ת. ולזמר לשמך עליון, היינו בשעה שהשי"ת מנהג עולמו בבחינת עליון למעלה מהשגת ותפיסת שכל האדם^אכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה והיה עקב: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. עליון רומז על אשר נעלם מתפיסת האדם משפטי ה' ורק שהאדם רואה בתפיסתו שיד השי"ת על העליונה, אבל לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיהו י״ב:ד׳) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. לעיל פ' נח אות ב, לקמן פ' ויגש אות יא ד"ה והוא, בית יעקב שמות פרשת שמות אות א.. ומזו ההנהגה סובל האדם ודומה עליו כמשא אשר יכבד עליו, וכדאיתא (ברכות יז.) אלופינו מסובלים אלופינו בתורה ומסובלים במצות. אלופינו בתורה, היינו מה ששכל האדם משיג, מזה הוא האדם בנייחא. ומסובלים במצות, היינו מעשי המצות, מזה סובל אדם מפני שאין האדם מרגיש טעם בהם, לכן דומות עליו כמשא. ובאמת עיקר קנין האדם בהשי"ת הוא מזה שמקיים מצות השי"ת בקום ועשה, אף שאינו מרגיש בהם שום טעם וסובל מהם, ומזה הוא עיקר קבלת שכר האדם. ולעתיד יראה השי"ת לעין כל, שהאמת הוא, שכמו שהארון היה נושא את נושאיו, כן המצות נושאים אותנו, ולא שאנו נושאים אותם, ואז יאיר השי"ת לישראל הדברי תורה והטעם שהיה כלול במצות מעשיות, ואז יהיה יום שכולו שבת ומנוחה לחי עולמים^בענין זה מבואר בכמה מקומות בספרי רבוה"ק ומקורו במי השלוח ח"ב פרשת בא ד"ה והיה לאות [א]: שבהתחלה שאדם מתחיל במעשה המצות ועבודה ואינו מרגיש בהם שום טעם וכדאיתא בגמ' (ברכות יז.) מסובלים במצות. ובתפארת יוסף ראש השנה ד"ה וידעת היום: דהנה בהתחלה, שאדם הולך לקיים את המצות מעשיות, הם כמשא כבד על האדם, כדאיתא בש"ס (ברכות יז.) אלופינו מסובלים, מסובלים במצות וכו'. כי באם לא יכיר את הד"ת הנלבש בזאת הפעולה, אז הוא כמשא כבד על האדם, כמו שכתיב (במדבר ז׳:ט׳) עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. שנצטוו הלוים לשאת את הארון. ואף כי מי שהעמיק היה רואה מפורש שהארון נשא את נושאיו, ועל הלבוש נצטוו לשאת את הארון. כן ממש בכל המצות שנדמה לו לאדם קודם שמעמיק לראות את הד"ת הנמצא בהם, נדמה לו שסובל מהם וכו'. וזה שתיקן יהושע בהתחלה עלינו לשבח, היינו שמוטל עלינו להעמיק ולראות האור הד"ת הנמצא בכל אלו הלבושים. ואח"כ כשבא אדם על הכרה הזאת לראות ולהכיר הד"ת הנמצאים בלבושי ומעשה המצות, סיים, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלהים. והיינו שמכיר שד' הוא האלהים, ששם הוי' נמצא בכל אלו הלבושים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. עיין עוד סוד ישרים שמחת תורה אות סג, סד, לעיל פ' וירא אות ה, אות כו, לקמן פ' מקץ אות ח, פ' ויחי אות ה ד"ה עשות, בית יעקב ויקרא פרשת צו אות א.. להגיד בבקר חסדך, היינו הדברי תורה שיש לאדם הבנה בהם. ואמונתך בלילות, היינו דברי תורה שאין לאדם הבנה בהם, שהשי"ת מנהג עמו למעלה מתפיסתו, וכגון מעשי המצות, כי אמונה הוא מלשון הכתוב (איכה ד׳:ה׳) האמונים עלי תולע, שהש"י מדריך ומרגיל את ישראל בגדרים וסייגים שיצמצמו את עצמם בכל אשר יפנו ישכילו, ולזה הוא מדה במדה, שכאשר בא יבוא היום הגדול והנורא אשר מי יכלכל את יום בואו ומי יעמוד בהראותו, שאז יוציא השי"ת חמה מנרתקה וילהט אותם היום הבא כדכתיב (מלאכי ג), גם אז יהיה מקום לישראל, מאחר שהם מצמצמים את עצמם כפי כחם, לזה יצמצם השי"ת את אורו הרב מהכיל ג"כ, ויאיר אורו הזך והבהיר דרגא בתר דרגא בכדי שיהיה כח בישראל לקבל^גכמו שנתבאר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה הנה יום: כי לעתיד יאיר השי"ת לישראל שכל הטובות שינחילם, הכל נבנה מהסבלנות שסבלו ישראל בעוה"ז. ונתבאר בתפארת החנוכי על זהר פרשת וישלח (קע.) ד"ה אבל: העניין ביאר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שבישראל נותן הקב"ה הטובה והחיים בהדרגה כדי שיהיה יגיע כפיו.. וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קע.) מי זאת הנשקפה כמו שחר אלין אינון ישראל בזמנא דקב"ה יוקים לון ויפיק לון מן גלותא, כדין יפתח לון פתחא דנהורא דקיק זעיר ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מניה, עד דקב"ה יפתח לון תרעין עלאין כו' ולאו בזמנא חדא כו' אבל לעשו לאו הכי, אלא בזמנא חדא נהיר ליה כו'. מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך, היינו אף שלעתיד יאיר השי"ת את הד"ת שהיו בכל דבר באר היטב, ויבין כל יצור שכל הרפתקאות דעדו עליו לא היה בהם רק טוב, וכולם כאחד יבינו כל זאת, מכל מקום גם אז יהיו דרגות ולפום צערא יהיה אגרא^דמבואר במי השלוח ח"א פרשת צו ד"ה המקריב: כי באמת לעתיד יהיה מקום לכל אחד מישראל ביחוד להתגדר בו ויהיה כל אחד מדוגל במעלתו נגד כל ישראל. ואעפ"כ כל אחד נכוה מחופתו של חבירו, כמו בעוה"ז שיש כמה מיני חכמות ויש אחד שמדוגל בזה ואחד בזה, ואין התנשאות כל אחד שוה, רק לפי ערך הדבר שמדוגל בה. ולעתיד אף שהכל יהיה בדברי תורה, אך ימצא ענינים גדולים מאוד שאין אחד דומה בהתנשאותו נגד חבירו.. ואף דאיתא (ברכות ה:) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו, מ"מ מי שצמצם עצמו וסבל יותר בעולם הזה יבין אז העומק שבכל דבר ביותר, כי יש לו להשי"ת בכל דבר עומק עמוק מאד. איש בער לא ידע וגו' בפרוח רשעים וגו' להשמדם עדי עד, היינו שהשי"ת יתן טובה אז להעכו"ם להאבידם ולשמדם בה, כדאיתא בזוה"ק (שם) ובש"ס (נדרים ח:) אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה, וכדכתיב (מלאכי ג׳:י״ט) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וכל זה במשפט^ההעניין מבואר היטב לקמן פרשת מקץ אות כז.. ואתה מרום לעולם ה', היינו ידך הוא לעולם על העליונה והכל מצדיקין עליהם דין שמים. כי הנה איביך ה', היינו מפני שהם אויבים לזה השם הוי"ה המהווה כל, וכל מחשבות לבם תמיד הוא לחפש תחבולות איך לשכח מלבם שהשי"ת הוא שברא כל הברואים, לכן הוא המשפט כמו שסיים הכתוב, כי הנה איביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און, הוא כדאיתא בספרי (סו"פ תצא) בפסוק והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך, שלא תאגוד עליך אגודה. וזה נאמר על עמלק ועשו, דהנה עיקר שורש חסרון היצר הוא כעס, כי ביצר המתאוה נמצא בו עוד צד טוב, וכדכתיב (משלי י״ט:כ״ב) תאות אדם חסדו, וכדאיתא ע"ז בס' מי השלוח (חלק א' משלי (י"ט) ד"ה תאות)^ווזה לשון מי השלוח שם ח"א משלי (יט) ד"ה תאות: התאוה שנמצא בלב האדם גם זה חסד מהש"י כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב.), ואם יכניס את כח חשקו ותאותו לתוך הקדושה אז יגדל מעלתו ביותר, אך טוב רש מאיש כזב היינו אם מוציא את התאוה לפועל במקום זר זה נקרא איש כזב, היינו שמכזב בה, אז טוב ממנו הרש שלא נברא בכח תאוה כזה, מאחר שאינו משתמש בה כפי הצורך. ועיין בית יעקב ויקרא פרשת מצורע אות ד ד"ה וזה, פ' בחקתי אות כז בסופו.. וכדאיתא ג"כ (מגילה ו.) עתידין בתי תיאטראות ובתי קרקסאות ללמד בהן תורה^זכמבואר בתפארת יוסף מסכת מגילה (ו.) ד"ה א"ר אבהו, בסופו: וזה שמחשב הגמ' כאן עקרון תעקר זו קסרי בת אדום וכו' והיה כאלוף ביהודה אלו בתי תאטריות וקרקסיות שבאדום שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים. ומחשב הגמ' פסולת ממדת הגבורה ופסולת ממדת החסד. פסולת ממדת הגבורה הוא כעס, וזו תעקר לגמרי לעתיד, מאחר שלא יצטרך לעתיד כלל. ופסולת ממדת החסד הוא תאוה, ולזה לא אמר הגמ' שלגמרי תעקר, רק שעתידים ללמד בהם תורה ברבים, והיינו שיהיה בקדושה. כי באמת מדת החסד היא מדה טובה בעולם, רק שאם ישתמש האדם במדה קבועה, ואינו מביט לרצון השי"ת יכול להצמיח מזאת המדה חסרון היותר גרוע וכו'. ולזה אמר הגמ' שעתידים ללמד בהם תורה ברבים, שלגמרי לא תעקר רק שיהיה בקדושה, שישראל יביט בזאת המדה רק לרצון השי"ת.. אבל מדת הכעס הוא רע בכולו^חכדאיתא במי השלוח ח"א פרשת וארא ד"ה ענין וזל"ק: כי עיקר ההרחקה מהש"י הוא מדת הכעס, כי אף שהתאוה ג"כ מרוחקת מהש"י, אך עוד יוכל להמצא בה טוב אבל מדת כעס הוא ביותר מרוחק מהש"י. ועיין מי השלוח ח"א פ' נשא ד"ה וישלחו, פ' שופטים ד"ה לא תוכל.. ואופיא של עשו ועמלק הוא לרצוח ולרדוף ולהעיק לישראל ובאגודה אחת הם באים תמיד עליהם. ולכן יהיה מזה המשפט שיתפרדו כל פועלי און. בלותי בשמן רענן, היינו על ידי זה שישראל היו בגולה בין העכו"ם ולא למדו ממעשיהם, אך צמצמו את עצמם כפי כחם לכבודו ית' בכל השתדלות ועצות, לזה לעתיד יהיה בלול כל תוכם בשמן המרמז על אור החכמה, וזה הוא יקרות גדול, כי אף שהכהן גדול ומלכי ישראל היו ג"כ נמשחים בשמן המשחה, אבל רק על הראש ולא על כל הגוף. וזהו דאיתא (מגילה ט:) אין לי אלא משיח מרובה בגדים מנין תלמוד לומר המשיח, ולכאורה מה זה ראיה, אדרבה מזה משמע שצריך להיות דוקא משוח בשמן המשחה. אכן הענין בזה, דבאמת משמעות הכתוב המשיח הוא מורה שאינו צריך להיות נמשח בשמן, רק שכל גופו בלול בשמן המרמז לאור החכמה, ולעתיד יהיה כל אחד בלול בשמן רענן. וכל אלו הטובות יבואו להם מזה שפזורים המה בגלות בין העכו"ם, ואין למדין ממעשיהם, וסובלים מפני זה כמה וכמה סבלנות וצמצומים לכבוד שמים, וביגיעם יבוא להם כל זה. ועל זה דאג אבינו יעקב ע"ה ויצר לו, ודרשו ע"ז (רבה וישלח עו, תנחומא וישלח) שהיה מיצר שמא יהרוג, והוא כי אם יאבד עשו מהעוה"ז אזי לא יוכל להגיע לרום המעלה כ"כ, כי כל זמן שהוא בעולם וישראל פזורים ביניהם בגולה ואין למדין ממעשיהם, ואף שסובלים מזה כל הסבלנות וצמצומים, ולזה הוא במדה שיזכו בזה לכל הטובות והנחמות שהבטיחם השי"ת, ומזה הוא עיקר קנין המדרגות, וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (לך פג.) אי לא נחתו בקדמיתא למצרים ולא יצטרפון תמן לא הוו עמא יחידא דיליה^טעיין מי השלוח ח"ב פרשת וישלח ד"ה וישלח [ב].. [ובזו הפרשה מתחיל העסק שהיה בין ישראל עצמם] ומזו הפרשה והלאה הם כל המעשים והרפתקאות דעדו על ישראל עצמם, ועד זו הפרשה הם העסקים שהיו בין האומות ומעשו ומלבן עד האחרון משמונת המלכים שהתחיל לצרף סיגי הזהב, וכדאיתא בזוה"ק (מצורע נו.) שעשו נולד מסיומא דדינא שהוא סוספיתא דדהבא והסיגים של זהב, עד המלך השמיני ממלכי אדום, שאז התחיל לצרף סיגי הזהב. ולזה כתיב ביה בסוף הפרשה ושם אשתו וגו' בת מי זהב, ומתרגם אונקלוס, בת מצרף דהבא, וממנו התחיל עולם התיקון, ולזה בכולהו כתיב וימת וימת עד המלך השמיני דלא כתיב ביה וימת, משום שממנו התחיל עולם התיקון ולא אתבטיל כאינון אחרנין משום דהוה דכר ונוקבא, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובספר הלקוטים מהאר"י הק' בזו הפרשה^יעניין עשרת העולמות שנחרבו לפני בריאת העולם בסוד בונה עולמות ומחריבן, נרמז סודן בשבעת מלכי אדום כמבואר בזוהר הקדוש באידרא רבה פ' נשא, נתבאר בארוכה בכתבי רבנו האר"י זי"ע בהרבה מקומות, ונקראים גם עולם הנקודים. ומיתת המלכים וסוד חורבן העולמות נקרא השבירה. ועולם התיקון מרומז במלך השמיני שהוא הדר שנכתב שם אשתו ולא כתיב ביה מיתה. עיין בעץ החיים שער ט – שער שבירת הכלים – פרק ח, שער ההקדמות לרבנו האריז"ל בדרוש באור החדש שיצא מן המצח עיי"ש. ורבות נתבאר עניין זה בספרנו בטעמי השבירה ובטעם למה נתקיים עולם התיקון. עיין לעיל פרשת נח אות כ, פ' וירא אות ח, לקמן פ' זו אות מד ד"ה וזהו.. וממנו והלאה מתחיל העסק מישראל עצמם^יאכמבואר במי השלוח ח"א פרשת וישלח ד"ה ואלה ופרשת וישב ד"ה וישב [ב]. ועיין עוד שם ח"ב פ' וישלח ד"ה ואלה: אחר אלו הברורים מתחיל בירורים בין ישראל לעשו וגם בין ישראל עצמם, וזה מתחיל ממכירת יוסף, שאז התחילו ברורים בין ישראל, וזה יהיה עד עת קץ., שעיקר קנין הקדושה שלהם הוא מזה שדרים בין העכו"ם ומפוזרים ביניהם בגלות ומתגברים על יצרם, ואף שסובלים מזה מ"מ אין למדין ממעשיהן, לזה המה מנושאים ורמים עד מאד. וכן כשבירך אבינו יצחק לבנו יעקב בחיר האבות, ברכו בברכת יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים (תולדות כז), ולכן היה יעקב אבינו מיצר שמא יהרוג:

ב׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים (ישעיה נו). הטו, היינו התקרבות בכח, והאוזן הוא הכלי קיבול של אדם, וכדאיתא (רבה האזינו) אוזן לגוף כקנקול לכלי, והנביא מזהיר את ישראל בשם ה', שיטו את עצמם בכח אמיץ לקרב את כל הכלי קיבול שלהם להשי"ת. ולכו אלי, היינו לעומק כונת דברי תורה. דהנה בד"ת נמצא שני סוגים, האחד הוא שנמצא בדברי תורה כל הרכושים שבעולם וכדכתיב (משלי ג׳:ט״ז) ובשמאלה עושר וכבוד. והשני הוא הדעת שבד"ת, שמורה דעה לאדם איך לקנות את הטובות ולהגיע אליהם וזהו העיקר. ומזהיר הנביא לישראל שיבררו את עצמם ולעמוד על הדעת ועומק הכונה שבד"ת, ומאחר שיקנה הדעת, אזי הטובות והרכושים ממילא יבואו לו, כי בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. ועוד זאת הוא ההבדל שביניהם, כי הטובות והרכושים שבעולם, אם הם מדברי תורה אזי מעצמם יבואו אליו, מאחר שקנה הדעת האיך לקנות הרכושים, ועתיד הקב"ה להחזיר לאדם כל מה שהפסיד בשביל הד"ת. ואם הטובות ההם אינם מד"ת אזי למה לו להשתוקק אליהם, על זה נאמר (משלי י״ב:ט׳) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם, ואין בזו הטובה שום חיים. ואף שבטובות עוה"ז ג"כ נמצא יקרות, מפני שאדם מוכרח ונצרך להם בהיותו בגוף בעוה"ז למלא נפשו כי ירעב, אכן לא כל הימים. וכן יעקב אבינו ע"ה בראותו שעשו משופע בטובת עוה"ז, היה מתיירא ממנו והשתחוה לו, מפני שאדם נצרך לזה בעוה"ז. אבל לעתיד, שאז יוציא השי"ת כל החיות מהטובות שלו, אזי נאמר עליו ממתכבד וחסר לחם, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קסו:) שעליו נאמר המקרא הזה. שלחם הוא עיקר המחיה את נפש האדם, והוא יהיה אז חסר לחם, שלא יקרא לעולם זרע מרעים ואז לא יתיראו ממנו עוד. ולזו המעלה לא יגיעו אך כשיטו אוזן בכח לרדוף אחר ה' ילכו לדעת האור והדעת מד"ת וממנה יבואו לכל הטובות. כי כל הטובות שבעולם כלולים בהדעת מד"ת. וזהו לכו אלי, עד עומק הכונה מהשי"ת, ואצל השי"ת יש להנחיל לאוהביו ואוצרותיהם למלאות כל טוב^יבמבואר בתפארת יוסף הושענא רבה ד"ה הטו אזנכם: כתיב הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם. היינו שאם האדם יטה עומק פנימיות הלב להשי"ת, וירצה לידע במה עוסק השי"ת, אז צריך להמשיך אור מראשית הרצון של השי"ת הנקרא עלה במחשבה, עד גמר פעולות האחרונים, דהיינו הידים והרגלים שלו יהיה מלא קדושה. וזה הטו אזנכם ולכו אלי דייקא, שמעו ותחי נפשכם. ואז אם ירצה להטות עומק פנימיות לבו לראות במה עוסק השי"ת, יראה שרק עוסק תמיד לכרות עם ישראל ברית עולם. ועיין עוד בסוד ישרים הושענא רבה אות יט.:

ג׳שמעו ותחי נפשכם. היינו דהנה עתה נמצאים ד"ת שדומה לאדם כישנים, וכשירצה אדם לזכור אלו הד"ת, צריך להעמיק בעומק הד"ת ואז יזכור האדם איך היו אלו הד"ת בנתינתן, וזהו בחינת שמיעה ששומע מעומק. כי ראיה אינה נופלת רק על הלבוש החיצון והשמיעה הוא מעומק. וזהו שבכל הקדושות מזכירים יציאת מצרים, שזה היה התעוררות ראשון, וזהו תמיד חדש, שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. וכן כשיטה אדם את אזנו בכח לרדוף לדעת את ה', יראה בחוש שכל הד"ת המה חדשים כנתינתן בסיני. וזהו שמעו ותחי נפשכם שיהיו ברזא דשמיעה:

ד׳ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים. היינו שהשי"ת יברר, אף כי עשו ישראל מעשים הנראים ההיפך מרצון השי"ת, מ"מ אף בזה כוונו למטרת רצון השי"ת, ורזא דא הוא חסדי דוד הנאמנים. כי כן המלך דוד ע"ה, אף שהיו עליו כמה מחלוקות מישראל, עכ"ז הכירו אותו שעומק לבו שלם עם השי"ת, וכל פעולותיו אשר פעל ועשה היו מבוררים לטוב, בכל אשר יפנה ישכיל ויצליח קולע אל השערה ולא יחטיא. וכמו שנראה באחיתופל אף שהיה שונאו של דוד, מ"מ צוה לבניו שלא ימרדו במלכות בית דוד, כדאיתא (בבא בתרא קמז.). וזה לעומת זה עשה האלהים, והציב כנגד מלכות בית דוד הקליפה מאדום ועמלק. כי בכל האומות נמצא עוד נקודה טובה, חוץ מאלו השני אומות, שאף אם עושים מעשים הנראים על הגוון כי טוב המה, אבל השי"ת הוא היודע ועד שהם ההיפך מרצונו, ורק רע המה בכולו. ולכן צוה השי"ת לכלותם ולכבדם במטאטא השמד^יגמבואר בלקוטי מאמרים למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות טז ד"ה והם אז ראו (דף פט.): ידוע מה שאמרו בויקרא רבה (שמיני) דד' מינים, גמל שפן, ארנבת וחזיר, נגד ד' מלכויות, והחזיר נגד עשו דפושט טלפיים במעשה, אבל הפנימיות כולו רע וכו'. ג' מלכויות הראשונות מעלי גרה, ודרשו בויק"ר (ס"פ שמיני) שמקלסות להקב"ה ומגדלות צדיקים, הינו שקילוסו ית' עולה גם מן הרשעים, כמ"ש בעירובין (יט.). וע"כ אמרו (ע"ז ג.) כולם גרים גרורים לעתיד לבוא חוץ מאדום, דכתיב ולא יהיה שריד לבית עשו, כי אין קילוס עולה מהם כלל, כי שרשה ברע הגמור וע"כ הם עיקר שונאי ישראל. עיי"ש המשך דבריו.. והם ההיפך ממדת דוד המלך, כי מעשיו, אף שאין להם הדר לעין האדם, אבל בעומק אין בהם רק טוב, וכדאיתא בזוה"ק (מצורע נו.) ובמדרש רבה (תולדות סג) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שופך דמים הוא זה, אמר לו הקב"ה עם יפה עינים כו' וכמש"נ במי השלוח (חלק א' פרשת קרח ד"ה ומדוע [ב])^ידכמבואר במי השלוח ח"א פרשת קרח ד"ה ומדוע תתנשאו [ב]: כתוב (ישעיהו נ״א:ט״ו-ט״ז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. והענין בזה כי בכל נפש מישראל נמצא נקודה טובה ויקרה אשר חלק לה השי"ת בפרט, אך בעוה"ז הנקודה הזאת היא בלבוש שנראה להיפך וזה פירש ובצל ידי כסיתיך. והנה גם לנפשות יקרות תיקן הש"י לבושים הנראים היפך מיקרותם וכו'. וכן דהע"ה שהיתה מידתו להיטיב לכל ישראל והיה אוהב ישראל כדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור א) יבקש רצון זה דוד שהיה אוהב את ישראל, ועליו נאמר (דברים י״ז:ט״ו) מקרב אחיך תשים עליך מלך היינו מי שנמצא בו אהבה לכלל ישראל. ועל הלבוש היה נראה להיפך כדאיתא (בראשית רבה פרשה סג) בשעה שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא ח"ו הוא שופך דמים כעשיו והשיב לו הש"י עם יפה עינים וכו'. עיין לקמן פ' וישב אות לט.. וזהו שבזו הפרשה מונה והולך המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, היינו שכל זה הדמיון שנדמה שיש לקליפת אדום איזה גוון טוב ואחיזה, כל זה הוא רק לפני מלך מלך בבני ישראל, והוא קודם שנתבררו ישראל שהם מבוררים כרצון השי"ת. ובזו הפרשה נלמד לכל אדם כלל גדול האיך יגיע אדם לקנות הדברי תורה, שמתחלה צריך להתנהג ביראה ואחר כך יוכל לבטוח בעוז השי"ת^טובית יעקב הכולל פרשת וישלח ד"ה וישלח [א].:

ה׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. רבי שמעון פתח ואמר (משלי י״ב:ט׳) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. האי קרא על יצר הרע אתמר כו' ויצר הרע איהו ארים לביה ורעותיה דב"נ בגאותא ואזיל אבתריה וכו' (זוה"ק וישלח קסו.). הענין בזה, דהנה מהיכן נלקח הכח באדם להתפשט עצמו בתאות הגוף, הוא רק מרוב גבהות באדם, שמרהיב עוז בנפשו לעשות רצון לבו, ויצרו המתגבר עליו מזריח בו תקיפות של שקר, שידמה לו שנמצא בו כח קדושה, עד שמותר לו להתפשט עצמו, ובכח קדושתו יוכל אח"כ להעלות כל עניניו לנכח פני האדון ה'. והנה השי"ת ברא את האדם ישר, שלא יעשה שום פעולה בלא דעת, ויעשה כל מעשיו בדעת ובחשבון, לידע הפנימיות שנמצא בכל דבר והכבוד שמים היוצא מזה. ועל זה נמצא דברי תורה שמחזקים את האדם ומסייעים אותו להבין בבינה מה יעשה וממה יחדל. ואם יאונה לאדם איזה פעולה שאינו מבין בשכלו הדברי תורה והכבוד שמים אשר יצא מזה, אז צריך האדם להתנהג ביראה מופלגת:

ו׳ועל זו הכונה תקנו חכמינו ז"ל נטילת ידים קודם אכילה, והוא מפני שאין אדם מבין הפנימיות היוצא מזה, ומהו הכח המחיה שנמצא בהאוכל, לזה מוכרח האדם למדת היראה בכדי שלא יקח ח"ו הדבר ההוא בהיפך מהפנימיות שבה, ואף שהוא דבר רשות, מ"מ נמצא גם בה פנימיות ודברי תורה. כי כל מה שנברא בעולם הוא לכבודו ית' כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ומי שמכוון להפנימיות שנמצא בהמעשה אשר יעשה, אזי מה טוב. אבל מי שהולך אחר עצת יצרו הרע המסיתו למלא בזה תאות לבו, זה הוא ההיפך מרצון השי"ת. וזה נצמח מגאות לבו, שבוטח עצמו על קנה רצוץ וקורי עכביש הסתת ופיתוי היצר בתקיפות של שקר, שמדמה לו שנמצא בלבו בינה לכוון לרצון השי"ת אף בלי דעת. ואף כי השי"ת הציב את האדם בעוה"ז שהוא מוכרח לקבל כל הטובות ואף שאינו מבין הפנימיות שבהם, כגון אכילה ושתיה וכיוצא באלו, אכן האדם מצדו צריך לצמצם את עצמו ביראה מופלגת ויעשה מעשהו בדעת וחשבון, עד היכן שבכח שכלו להגיע, ולזה תקנו נטילה קודם אכילה, וכן כל המצות הנוהגות במאכל^טזמקורו במי השלוח ח"א פרשת תשא ד"ה ורחצו: וכן כאשר נצטוינו לטול ידינו שחרית וקודם סעודה, הוא ג"כ קודם שיתחיל האדם לעסוק בצרכי הגוף צריך תפלה להש"י, באם שיבא לידו דבר מעניני עוה"ז שהוא ח"ו נגד רצון הש"י, אז הוא מבקש מהש"י שיטול ויסיר את תאותו מזה, ואף גם בדבר היתר נמצא ג"כ טוב והיפכו, כי באם יאכל האדם דבר היתר וילך אח"כ בכח הזה ויעשה עבירה, אז נגלה הדבר כי לא קבל כח הטוב שבזה הדבר, וע"ז הוא הרחיצה שהוא תפלה להש"י שבכל דבר לא יקבל רק כח הטוב שנמצא, כי נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא ירשנה. ועיין עוד בבית יעקב שמות פרשת וארא אות לז, תפארת יוסף פ' תשא ד"ה וידבר וכו' ועשית, מסכת תענית (ג.) ד"ה וטל, לעיל פ' חיי אות ב.:

ז׳וזהו העצה שיעץ החכם מכל אדם (משלי י״ב:ט׳) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם, והוא שפעולות הגוף יהיו כפופים תחתיו והוא ימשול עליהם בשכלו, כמו אדון המושל על עבדו. ויראה האדם שהפעולה תהיה אצלו טפלה להנקודה הגנוזה בה, ותסייעהו להתיצב לנוכח השי"ת, כי כל הטובות מזה העולם נקראין תמכין דאורייתא, שהם סייעתות לד"ת, לחזק עיקר הנקודה הנמצא בהטובה וכדאיתא בזוה"ק^יזמבואר במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה וזכרת: זה הוא עיקר לזכור את הנותן בכל דבר וכו'. ולכן הציב השי"ת שהאדם לא יוכל לחיות בלא מאכל כדי שיהא חסר ויוצרך השתדלות רב ויזכור את המשפיע, וזה הוא מעלת ישראל שזוכרים תמיד במשפיע הטובה ועל ידי זה מקבל הפנימיות מהמאכל וכו'. שעל זה הוא כל הענינים שלא יאמר האדם כחי ועצם ידי, רק יזכור שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, שעיקר החיות היא המוצא פי ה' שנמצא בעומק בכל דבר, ועל זה מברך האדם שיושפע לו כח וגבורה ממה שקיבל לתוכו שיוכל לעבוד בכח זה את השי"ת כמו שכתיב (משלי ט׳:י״א) כי בי ירבו ימיך וגו'.. ממתכבד וחסר לחם, איתא ע"ז בזוה"ק (וישלח קסו:) חסר לחם חסר מהימנותא, כד"א לחם אלהיו. וכל מי שמתפשט עצמו והולך אחר שרירות לבו הוא חסר מהימנותא, ואינו מאמין שיש לו להשי"ת עומק ומכוון בכל דבר יותר מכפי שכלו של אדם. כי באמת המכוון של השי"ת הוא רק להפנימיות, ואם ילך אדם אחר שרירות לבו למלא תאותו, אומר בלבו שכל המכוון הוא רק כמו שהוא על הלבוש^יחנתבאר בתפארת יוסף פרשת תבא ד"ה אלה דברי בסופו: כי ענין אמונה מורה במקום שאדם מבטל כל תפיסתו, וכדאיתא (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות בשם הירושלמי שמאמין בחי העולם וזורע, שמזה שהגרעין נרקב בארץ ונתקלקל ממנו כל תפיסת אדם, מזה הוא כל הצמיחה. וזה ענין ולא תאמין בחייך, שהאדם אינו מאמין בפעולותיו ובעבודתו וממילא הוא מלא טובה, כי כשאדם נותן מקום לתפיסתו אז יכול ח"ו ליפול תפיסתו לגמרי, אבל כשאינו נותן מקום לתפיסתו ופעולותיו, אז רואה שכל תפיסתו יש לו קיום לעולמי עד נמצא שהוא מלא טובה.. וזאת לא יעלה על לב האדם שנמצא דבר לבר מרצון השי"ת ח"ו, ולומר שהשי"ת אינו משגיח בהפעולות אשר יעשו בעוה"ז, לא כן הוא, כי אף הכח שעשב מתנענע הוא ג"כ רק בהשגחה פרטית מהשי"ת, וכן כל פעולות, ואף אם הוא גשמיות הוא רק בהשגחת השי"ת, כי מבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלו^יטעיין ביסוד החסידות – הקדמה לבית יעקב דף לח מה שכתב בעניין ההשגחה.. אכן לא כמחשבותינו הם מחשבות השי"ת, כי האדם יראה לעינים על הגוון ולבוש, וה' יראה ללבב לעיקר הנקודה שבכל דבר. כי יש לו להשי"ת עומק עמוק בכל דבר מי ימצאנה ומי יגיע עד תכליתה. וכמו שמצינו כמה פעמים בש"ס הלכה כוותיה ולא מטעמיה, שהפסק הוא אמיתי כמו שפסק, אבל אינו יודע את הטעם ועומק המכוון שבזו ההלכה:

ח׳והנה אם השי"ת משפיע לאדם טובה, הוא בכדי שיבין על ידה באיזה דברי תורה יעסוק עתה, ולזה יכוון כל אדם בהמעשה אשר יעשה להמכוון של השי"ת שנמצא בזו הפעולה, וידע מה דבר ה' כעת ומה פעל אל^כמקורו במי השלוח ח"א פרשת בלק ד"ה כעת: כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. היינו בכל רגע ורגע יודע כל נפש מישראל מקטון ועד גדול מה שהש"י חפץ עתה, ויבינו עפ"י בינת לבבם שעתה רצון הש"י הוא כך, ולא על פי כללים. ועיין עוד שם ח"ב פ' בלק ד"ה כעת [ב].. לכן יזהר האדם שלא יתפשט יותר מדאי בהטובה אשר ייטיב לו השי"ת, ויעשה כל דבריו בדעת וחשבון, ותסייעהו לבא לעומק המכוון מהשי"ת. כי אם אדם יתפשט את עצמו בהטובה למלאות תאותו, נמצא שבזו הטובה עצמה אשר ייטיב לו השי"ת הוא עומד מנגד וכונתו הוא ההיפך מכונת השי"ת, ומה שהשי"ת בונה הוא סותר. כי אם יעמיק אדם בשכלו להבין מהיכן נלקח העונג והשמחה בטובת עוה"ז, ומי שיש לו מוח בקדקדו יבין שהוא רק מהד"ת הטמונים וגנוזים בהטובה, ומהם מרגיש האדם טעם ועונג בהשמחה המשמחת את הלב ומאירת העינים. וכל ערום יעשה בדעת, ויעשה עיקר מהד"ת הנמצאים בהטובה ויעסוק בהם, ולא להתפשט בהנאת הגוף בהטובה שהשפיע לו השי"ת. כי באמת מוכרח להיות מעט הסתר בכל פעולות עוה"ז, ואף בהמבוררים שבהם, וכדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) אשרי אדם עוז לו בך זכאה ב"נ דאתתקף ביה בהקב"ה וישוי תוקפיה ביה, יכול כחנניה מישאל ועזריה דאתתקפו ואמרו הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשזבותנא מגו אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישזיב, ת"ח דאי לא ישזיב ולא אתקיים עלייהו קב"ה אשתכח שמיה דקב"ה דלא יתקדש בעינייהו דכלא כמה דאמרו. אלא כיון דידעו דלא אמרו כדקא יאות אהדרו ואמרו והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו' בין ישזיב ובין לא ישזיב ידיע להוי לך מלכא כו'. אבל ישוי תוקפיה ביה בקב"ה דיסייע ליה כד איהו אשתדל באינון פקודין דאורייתא כו'. דכיון דאתי ב"נ לאתדכאה מסייעין ליה ודאי. ובדא יתתקף ביה בקב"ה דאיהו יסייע ליה ויתתקף ביה דלא ישוי תוקפיה באחרא. נראה מזה שאף בכל חיי עוה"ז שהוא היותר יקר מכל הדברים הנמצאים בעולם, אף ע"ז לא ישים בטחונו, כי לא ידע האדם במה טוב לו לכוון להמטרה ולסייע לזה הבנין שהשי"ת בונה לגמור לטוב^כאמבואר בזוהר הקדוש (וירא קט.) והוא מסבות מתהפך. קב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא, ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין, קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוה בקדמיתא וכו'. עיין הסבר בזה בסוד ישרים שבת חוה"מ סוכות אות לא, לעיל פ' נח אות י ד"ה וזה כוונת.. ובאמת מבלעדי השי"ת לא יעשה שום דבר בעולם משלשול קטן ועד קרני ראמים, וכל הטעם והעונג שנמצא בטובת עוה"ז הוא רק מהד"ת שכלולים בהטובה:

ט׳ואף באומות בונה השי"ת שיתגדל ויתקדש על ידם שמיה רבא. וזה דאיתא ברבה (וירא מט) שרבי יונתן לא אמר על נבוכדנצר הרשע ישתחקו עצמותיו בשעה שהזכירו בחיים עד לאחר מותו, והוא כי כל זמן שהזכירו בחיים אזי היה בו ניצוץ קדושה שהיה מחייהו. אכן שאין להם חלק בהקדושה והכוונה מהשי"ת, מאחר שהם עצמם הם ההיפך מזה^כבענין זה נתבאר בהרחבה גדולה בספרי רבוה"ק עיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכז: היינו אף שהש"י עושה שליחותו ע"י הכל ואפילו ע"י עוברי רצונו כעשו הרשע, בכל זאת הוא עצמו אינו רואה איך נעשה על ידו שליחות הש"י, וזהו שאינו רואה גאות ה', אף מה שנעשה על ידו, וכמו שמצינו שנתגדל שם שמים ע"י פרעה כדאי' במכילתא (פ' ח) מי כמכה באלים ה' אמר פרעה. וכן ע"י המן בשעתו כדאי' במס' מגלה (י:) והיה לה' לשם אלו ימי פורים, לאות עולם לא יכרת זה מקרא מגלה, והם בעצמם אין להם שום חלק בהכבוד שמים שנתגדל ונתרבה על ידם. ובתפארת יוסף סוכות ד"ה בסוכות [ג'] וזה לשונו: כי באמת כשאדם מגיע לשורש הבהירות, מכיר שהשי"ת מקיף כל הבריאה לבל יטו מרצונו ית', שאפילו מאותם שהם מלא זדון נגד רצונו ית'. גם המה מקיף אותם השי"ת ורק החילוק הוא שאצל האומות הוא כמו שכתוב (תהילים ק״מ:ט׳) זממו אל תפק ירומו סלה. שהשי"ת מקיף אותם למעלה מדעתם ולהם אין שום חלק בהכבוד שמים העולה מהם. וכמו שמצינו שכבוד שמים עולה מכל האומות כגון מן פרעה בשעתו ומן המן בשעתו, נתעלה כבודו ית' מהם ג"כ. אבל אין להם שום חלק בזה. מאחר שהוא למעלה מתפיסתם, כי בתפיסתם רצו לעשת ההיפך מזה. ועיין עוד בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת נח ד"ה והנראה, פ' ויצא ד"ה ושבית, תפארת יוסף חג הסוכות ד"ה למען [ב], שמיני עצרת ד"ה ביום [ב], פורים ד"ה ר' יוחנן, פ' במדבר ד"ה וידבר [ד], חג השבועות ד"ה בשעה [ד], לעיל פ' לך אות י ד"ה ומה שהשי"ת.. וזהו ההבדל שבין ישראל לעמים, ישראל המה נבללים כל תוכם בד"ת, וכדכתיב בהו (תהילים צ״ב:י״א) בלותי בשמן רענן, שבפנימיות לבם הם נלושים ונבללים בדברי תורה, והם דבוקים בפנימיות הד"ת ולא בהלבוש מהד"ת, ונמשכין רק אחר הרצון הפנימי. ולזה בשעה שהשי"ת בונה המכוון שלו בלבוש אחד ומשתמש בו, אזי הם נמשכין אחר רצון השי"ת בזה הלבוש, מאחר שעתה שוכן בזה הלבוש הרצון השרשי מהשי"ת, ואם ברגע אחר כך ימשיך השי"ת הרצון השרשי מזה הלבוש וישכין אותו בלבוש ההיפך מהראשון, אזי נכונים להמשך לרוץ ולרדוף לדעת את ה' בלבוש זה, מאחר שכל ישעם וכל חפצם הוא רק לרצון הפנימי מהשי"ת, לזה אין להם שום נפקא מינה בהלבוש. שאני האומות, שאין להם אחיזה רק בהלבוש, לזה אף אם לא ישתמש השי"ת עוד בזה הלבוש, מכל מקום לא ירצו לצאת מזה הלבוש ולהמשך רק אחר הרצון הפנימי, מאחר שכל האחיזה שלהם הוא רק בהלבוש עצמיי, וממילא נשאר בהם רק שמה וריק, כי הכח הקדושה מזה הלבוש נתרוקן, ושכרם בזה לירד לדיוטא התחתונה שבשאול^כגכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [ב]: האומות אינם עובדים אלא על הגוון, על זה נותנים הויה לתפיסתם, ואין ביכולתם לבטל את תפיסתם להשי"ת. והיינו בעת שהשי"ת מראה להם שמתחיל להנהיג בהנהגה חדשה, אינם יכולים לבטל את דעתם ותפיסתם, מאחר שכל עבודתם אינו אלא על הגוון. הן אמת שבעת שהשי"ת מתחיל בהנהגה חדשה נתבטלו לגמרי וכו'. אבל הם לבטל עצמם אינם יכולים. אבל ישראל מאחר שעבודתם באמת להשי"ת, לזה אינם נותנים שום הויה לתפיסתם ויכולים לבטל כל דעתם ותפיסתם להשי"ת, ורצונם תמיד להתמשך אחר רצונו ית' בכל עת ועת. וכן ביאר שם שמחת תורה ד"ה וזאת הברכה [א]: כי בעוה"ז הציב השי"ת מדות שמנהג בהם עולמו. ובאמת הישראל אינו נאחז בשום מדה, ורק שמכיר שזאת המדה היא השביל שעל ידה יכול האדם להמשיך אורו של השי"ת אל תפיסתו. שאני האומות שהם נאחזים רק בגוון של המדה, ולזה בעת שמגביה השי"ת את מדותיו נתבטלו תיכף. עיין עוד שם שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויאמר משה, פ' נצבים ד"ה אתם [ב]. בית יעקב שמות פרשת בא אות מה.:

י׳ובאמת הוא הנהגת השי"ת וממשלתו בזה העולם היפך מכונת האדם, וכמו שמשלו חכז"ל בש"ס (פסחים ח.) אור השכינה לאור אבוקה שאורו מקטיף אקטופי שהאור הוא לאחריו, ולזה הוא העצה היעוצה לאדם לעבוד את ה' ביראה, ועל ידי זה יבא להמכוון מהשי"ת. והמכוון מהשי"ת מתחלק בכל הברואים מדרגות ממדרגות שונים גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, וכל הבריאה הוא רק לבושים להרצון הפנימי מהשי"ת, פעמים משמש בזה הלבוש ופעמים בזה. וזהו הענין דאיתא (וישלח רבה עו) שיעקב נתיירא ואמר, ידעתי כי כל דברי השי"ת על תנאי הם. והענין בזה מה שייכות בהשי"ת תנאי. אכן בזה שלא נמסר בתפיסת האדם כל עומק המכוון, ואף הדברי תורה לא נמסרו בשלימות בהבנת האדם, כי הפירוש מד"ת אינו בשלימות ביד האדם, רק השי"ת מחדש בכל יום ובכל רגע חדשות בד"ת, ולפעמים הוא להיפך מהפירוש שלמד בהם האדם, וביותר שאף במקום שהשי"ת מחדש לעיני אדם פירושן וביאורן של ד"ת, נשאר עוד אצל השי"ת עמוק עמוק מי ימצאנו, וכל תפיסת האדם והבנתו הוא רק סלקא דעתך כנגד הקא משמע לן, שהשי"ת יכול לחדש בהן עוד. כי אם לא היה בהד"ת רק כפי הבנת האדם שלומד בהם, אם כן מה דין שהד"ת נקראים חיים וקיימים לעד לעולם. מוכח מזה שבאמת הם חיים וקיימים, והוא כמו אדם חי שאומר דבר בפיו, וכל הימים אשר חי הוא על פני האדמה יוכל להפוך ולפרש דבריו כל פעם במשמעות אחר היפך מבראשונה. וכן הם הד"ת, שאף שלפי הבנת האדם נדמה שלא יוכלו לסבול שום משמעות, אך כמו שהוא ביאר פירושן של הדברים, וכרגע אח"כ יוכל השי"ת להראות למראה עיניו שיש בהד"ת האלו משמעות אחר, ואזי ידמה לו שלא יסבלו שום משמעות אך כזה הפירוש שנתחדש לו. וכן מתהפכים הד"ת ומשתנים כל פעם למשמעות אחר כפי שירצה השי"ת. וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה בשעה שאמר לו השי"ת (וירא כב) קח נא את בנך וגו' והעלהו לעולה, ואז לא היה המאמר הזה סובל שום פירוש אחר רק כמשמעו להעלותו ולעשות בו כדין עולה. ואחר שהתקרב עצמו עוד יותר למאמר השי"ת, אז ראה וגם חקרה שמשמעות דבר ה' הוא רק להעלהו ולא לשחטו^כדכמבואר לעיל פרשת וירא אות נג: אברהם אבינו הבין בחכמת האמת, שמאמר הש"י כי ביצחק יקרא לך זרע זה מורה על תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, שזה הוא תולדתן של הצדיקים העיקרית, ובאמת יפה כוון למטרת רצון השי"ת קלע אל השערה ולא חטא, כי כן היה באמת רצון השי"ת, ועד זו הרגע היה הפירוש העלהו שחטהו ולא היה סובל שום פירוש אחר. וכאשר נאמר לו, אל תשלח ידך אל הנער, נתחדש בו שיתפרש המאמר והעלהו לעולה רק להעלותו ולא לשחטו אסקיתיה אחתיה, וכל העבודה להש"י בזה הוא רק הפעולה. ועיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכא. והדברים נתבארו בהרחבה גדולה בסוד ישרים ראש השנה עיין שם אותיות עג, עו, עח ד"ה ויהי, פא, פב.. וכן נוכל להבין מהד"ת שמייראין את האדם, כגון אזהרות ועונשין, שבאמת בעומק הם מתוקים מדבש ונופת צופים, אכן בזה העולם שהד"ת אין מוסרין את עצמן בשלימות בהבנת אדם, לזה אין לאדם הבנה בהמתיקות ד"ת שמייראין את האדם. אבל לעתיד שאז ימסרו עצמן הד"ת בשלימות בהבנת האדם, אזי ירגיש אדם באלו הד"ת עוד יותר מתיקות ושמחה^כהמקורו במי השלוח ח"א פרשת עקב ד"ה והיה עקב [א]: לעתיד יגלה הש"י לעין כל, וכל נפש מישראל יבין כי לא היה שום חקה בלי טעם, כי לעת עתה כל הסבלנות של ישראל שסובלין מקיום המצות, הוא מפני שאינם מבינים עומק הטובה הנמצא בהם, ודומין בעיניהם כחוקה בלי טעם ולכן סובלין מהם, אך כאשר יתברר כי הכל היה במשפט למען יוטב להם לישראל ואינם בלי טעם, אז ימלא שחוק פינו ונהיה בשמחה. וכן פירש שם בח"ב פ' עקב ד"ה והיה עקב: לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיהו י״ב:ד׳) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, וזהו והיה עקב תשמעון שבסוף יראו הכל את המשפטים האלה ויבינו שהכל במשפט ויודו לשמו., כי כל הד"ת שיצאו מפי הקב"ה הם מלאים חיים, אכן כאשר ירחק אותם השי"ת מאורו מעט אזי הם מופיעים יראה באדם ואין לו הבנה בהמתיקות שבהם. אבל כשיקרבם הש"י ומאיר בהם אורו הזך, אזי מרגיש בהם האדם מתיקות עוד יותר ויותר מבהד"ת שמשמחים עתה את לב האדם:

י״אולזה נתיירא אבינו יעקב, אף שהובטח מהשי"ת שיהיה עמו, מאחר שדברי השי"ת על תנאי הם, ואף שעתה נראה לאדם שלא יוכלו הד"ת להתפרש, אך כמו שנראה לו מכל מקום יוכלו אח"כ להשתנות במשמעותן, מאחר שעיקר הכונה ופנימיות ביאורן של הד"ת הוא בי גזא דקב"ה ולא נמסרו לשום בריה. ובמס' ברכות (דף ד.) איתא שיעקב אבינו נתירא שמא יגרום החטא, והאמנם כי אמרו שם בגמרא (ברכות סא:) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא, ואם כן הוא מה מקום יראה הזה אם הוא באמת צדיק גמור. אבל הענין בזה הוא, כדאיתא (אבות פרק ראשון) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם וכו' וישתו התלמידים הבאים אחריכם ונמצא שם שמים מתחלל, הננו רואים בזה, אשר אם אמנם הרב דבר אמת בפיו היה וכתורה וכהלכה אמר, אבל יען כי התלמידים למיעוט השגתם בעומק כונת הרב יטעו בדבריו לגלות פנים שלא כהלכה, החסרון הזה נוגע גם בהרב. הנה כי כן הוא הענין גם כאן אצל יעקב אבינו, אם כי הוא היה שלם מצדו, אבל בענין ההשפעה וההשתלשלות שיסתעף ממנו עוד לא היה נשלם בשלימות, ולכן נתירא שלא יחול עליו הקטרוג מזה הצד. וזה הוא הטעם אשר בהאבקו עם המלאך נגע בכף ירכו בגיד הנשה, היינו כי בגופו של יעקב לא היה יכול ליגע, אבל נגע בהגבול שהוא מתחלף בהאדם מהפנימיות להחיצוניות, היינו מבחינת הדעת לשלא מדעת. כי הרגלים המה בלא דעת, אבל יוכלו להתעלות גם הם כאשר יאיר בהם הדעת שבראש. אבל בנגיעתו עשה פירוד במקום שמתחברין הרגלים להגוף, שלא יקבלו ההארה מבחינת הדעת שבמוח^כומבואר ביתר ביאור בתפארת החנוכי על זהר וישלח (קע:) ד"ה ויאבק וזל"ק: והוא כי אותו מקום {גיד הנשה} הוא שמסתיימין שם כלי הרגש והדעת ונכנסין להסתר. שכל כלי הדעת והרגש המוח והלב, וגם כלי העיכול והנשימה משותפים לכלי ההרגש והדעת. וממקום התחלת גיד הנשה, שם מסתיימין כל כלי ההרגש והדעת ומתחיל כלי פעולה הגולמים, היינו השוקים והרגלים.. וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קע:) ואמאי אקרי גיד הנשה כלומר גיד דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון. עוד שם בזוה"ק (קעא.) בגין כך אסתכל לכל סטרין לאבאשא ליה ליעקב ולאפסקא קליה וחמא ליה תקיף בכלא וכו' תוקפא דאורייתא דאתתקף בכלא וכו' מה עבד ויגע בכף ירכו דאתחכם לקבליה אמר כיון דאתברו סמכין דאורייתא מיד אורייתא לא אתתקף. כי הרגלים רומזין לעמי הארץ שאין בהם דעת תורה, וכדאיתא (במדרש ויקרא רבה פרשה למד) לענין אגידה של לולב וז"ל, דבר אחר פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה וכו' וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בהם טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וכו', אלא אמר הקב"ה יוקשרו כלם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. והכונה בזה הוא, כי משלימות הצורת אדם המרומז בהלולב הוא כאשר יוכל לאגד ולקשר עמו גם את עמי הארץ, להאיר בהם שימשכו אחר רצון התורה. ויען כי יעקב אבינו לא היה אז בשלימות עוד בזו המדה, לכן היה הכח להשר לשלוט עליו במקום הזה. אכן מזה שאנו רואים שזה המקום לא נכלה לגמרי, ולא היה לו כח לשלוט עליו רק לפי שעה, מוכח מזה שהשי"ת יברר לטוב גם זאת הנראה עתה חסר. כי רק בזה העולם שהוא העולם הספק נראה שזה המקום אינו מבורר בשלימות, כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנח.) לבתר גרמו חובין ושלטא ההוא ערלה ואתדחיין מבית שני לבר ונחתו מתמן לחמוקי ירכין לתתא וכו' וכד יתבין ברגלין כדין ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה י״ד:ד׳). וזהו לפי שבעומק ושורש יעקב אבינו לא נמצא שום חסרון, כאשר שמו מעיד עליו בהיותו נקרא ישרון, שזה מורה שהוא עומד ביושר בלי שום נטיה מרצון השי"ת, עד שגם בעת השינה הוא דבוק בהשי"ת^כזוכן איתא בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה אין כאל: והשם ישרון מורה שאדם צריך להביט אל קו המדה, וימדוד את כל החסדים כמה שברצונו ית', ומה שאין ברצונו ית' יהיה מוכן למסור תיכף להשי"ת. כי אף מדת החסד שהוא מדה יקרה מאד, ואם לא יביט לרצונו ית' יכול לצמוח מזה גודל אכזריות. לזה צריך להביט תמיד אל עומק רצונו ית'. לעיל פרשת ויצא אות ז.. ושליטת השר לא היתה רק לפי שעה, מפני שלא נתברר עוד בהתגלות לעין כל, והשר עצמו בראותו כי לא יכול לו רק מה שנגע בו, הבין כי בעומק הוא מבורר גם בזה המקום, ולכן אמר לו, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל:

י״בוישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. בזוה"ק (וישלח קסה:) ר' יהודה פתח כי מלאכיו יצוה לך לשמרך כו' דהא בשעתא דבר נש אתי לעלמא מיד אזדמן בהדיה יצר הרע כו' ויצר הטוב אתי לבר נש מיומא דאתי לאתדכאה כו'. יצר טוב לימינא ויצר רע לשמאלא ואלין אינון תרין מלאכין ממש ממנן ומשתכחין תדיר בהדיה דבר נש^כחעיין הסבר הדבר בלקוטי תורה להאריז"ל ריש פרשת שמות על פסוק ויקם מלך חדש.. והענין שהיצה"ר בא באדם מעת הולדו קודם ליצר הטוב הוא, כי אם היו באים באדם כאחד, אזי לא היה פתי בעולם שיסור אחר פיתוי היצה"ר וירע לעצמו לאבד כל אשר יש לו, כי אף בהמות יער משמרים את עצמם מדברים המזיקים אותם. אכן מפני שבא באדם מיום הולדו, ואין האדם מכיר עוד בין טוב לרע, לזה מאמין בו האדם והולך אחר עצתו שמיעצו ואף שהוא לרע לו. ואלו השני מלאכים משמרים את האדם בתמידות, ומה היא השמירה שצריך לו לאדם תמיד, הוא כי כל בריאת האדם בעוה"ז הוא רק להרבות הון בקדושה ולהתעלות מדרגא לדרגא, כי בעוה"ב שם לא יוכל האדם להרבות ולקנות הון בקדושה, וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כדאיתא בש"ס (סוכה נב.), כי זה לעמת זה עשה האלהים, כח הטוב כנגד כח ההיפך. ויש בכל אדם כח הטוב להתגבר על יצרו, שעל ידי זה מתעלה האדם קובץ על יד על יד הון בקדושה, ושניהם משמרים את האדם, ועל ידם יגיע למעלה ראש. ואין אדם שוה במדרגה לחבירו בעוה"ז, יש אדם שבוחר לעצמו לבל יכניס את עצמו בבירורים גדולים כל כך, מפני שאינו מרגיש כח בעצמו כל כך להתגבר וללחום כנגד יצרו המתגבר עליו בכל יום. ויש אדם שמכניס את עצמו בבירורים הגדולים ביותר, מפני שמרגיש עוז בנפשו שיוכל להתגבר על יצרו הרוצה להחטיאו מדרך הטובה:

י״גוכדאיתא (בש"ס עבודה זרה יז.) חד אמר ניזיל אפתחא דעבודה זרה דנכיס יצריה וחד אמר ניזיל אפתחא דזונות כי היכי דנקבל אגרא. הרי לך שאחד היה מתיירא לחלוף אפתחא דזונות ולא רצה לקבל שכר, מפני שלא הרגיש עוז בנפשו להתגבר על יצרא דעריות, ולא רצה להכניס עצמו באחריות וסכנה. ואוחרנא אמר לחלוף אפתחא דזונות, כי עצר כח בעצמו להכניס את עצמו באחריות וסכנה, ובטוח היה בכח הקדושה שבו שיוכל להתגבר על יצרא דעריות^כטזה העניין נתבאר במי השלוח ח"ב פרשת יתרו ד"ה לא תשתחוה: איתא בגמ' (ע"ז יז:) א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא וכו' א"ל מנא לך הא ופירש"י ז"ל מנא לך הא, דסמכת אנפשך למיתי הכא ולא מיסתפית מיצר הרע, מזה מוכח שאדם אסור להכניס עצמו בנסיון ואפילו אם מכוין שעי"ז יתרבה כבוד שמים בהתגברו על היצר וזה הוא לא תעבדם, ושאני רבי חנינא ורבי יונתן שהיו בטוחים שהדברי תורה שיש בהם תשמור אותם כדמסיים (שם בגמ') (ע"כ סמך עצמו ע"ז ולא הלך אפיתחא דע"ז משום דכתיב אל תקרב אל פתח ביתה ומוקמינן בעבודה זרה כדאיתא בתוס' (שם ד"ה ניזיל) והראשון היה רוצה יותר ללכת אפיתחא דע"ז מלהכניס עצמו בנסיון).. ולזה הוא המדה שאף לעתיד לא יהיה גבולם שוה במדרגה אחת, וכדאיתא (ב"ב עה.) שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו. ובאמת כל העולם לא נברא רק לכבודו ית' כדכתיב (ישעיה מ) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, וא"כ מהיכן יצמח שנמצאים כמה בני אדם שהם ההיפך מכבודו ית', והם אומרים שהעולם כמנהגו נוהג ואין שום מושל ושליט בעולם, והיכן הוא הכבוד שמים מאלו הברואים. אכן לזה ברא השי"ת עם קרובו ובחירו ישראל וישרון, והציב אותם שהם ילקטו יום יום ויבררו את הטוב הנמצא אף גם באלו הברואים שעושים ההיפך מרצונו וכבודו יתברך. כי השי"ת ברא את העולם בהתפשטות ששת אלפים שנה ומסרה לבני אדם, כדכתיב (תהילים קט״ו:ט״ז) והארץ נתן לבני אדם, עד היכן עד שנראה להברואים שהנהגת העולם הוא בידם והם עצמם עושים להם חיל. שאני ישראל שאינם רוצים בזה ההתפשטות רק מצמצמים עצמם בכל כחם, ומבררים את עצמם בכל יכלתם, בכדי להכיר שלה' הארץ ומלואה ובידו הנהגת כל העולם כלו, אבל להבריאה אין שום כח בפני עצמה, כי אם מה שנשפע לה מאת השי"ת. ולזה הוא המדה שלעתיד יאמר השי"ת שביגיע כפם בא לישראל כל קנינם, וכמו דאיתא בפסיקתא על הכתוב (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא, שחד אני קאי על השי"ת וחדא קאי על הצדיקים לעתיד לבא. כי רק בעוה"ז דלית גבהו באורייתא בעלמא הדין, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכט.) לית גבהו באורייתא אלא בעלמא דאתי, לזה אין להבריאה שום כח להתפאר באורייתא, שאני לעתיד שאז יהיה גבהו באורייתא, תהיה המדה, שיתפארו ישראל בה ולומר אנ"י לעצמם שביגיע כפם עשו כל זאת, מאחר שבעוה"ז הם מצמצמים את עצמם בכל כחם, בכדי שיוכלו להכיר מפורש ושום שכל שאין להבריאה שום כח פעולה לעשות חיל בפני עצמה, רק ה' הוא הנותן כח לעשות חיל. והאני שלהם יהיה בקדושה ויתקיים לעד לעולם, שיזכרו איך שהיו בעוה"ז בגודל ההסתר, עד שנדמה להבריאה שיש לה כח בפני עצמה, והם לא כן עשו רק צמצמו את עצמם להכיר שרק השי"ת הוא הנותן כח בהבריאה^לכדאיתא לעיל פרשת נח אות ג ד"ה אמנם: דכתיב (דברים ל״ב:ל״ט) ראו עתה כי אני אני הוא, שלעתיד יתגלה אורו של הקב"ה מחדרי חדרים ממקום שמלאך אין יכול להביט, כי אין המלאך יכול לעלות ממדרגתו לעולם. אבל ישראל, אחר שנכנסו בעוה"ז בהסתרה וספיקות, עד שהיה לו מקום כשלון לטעות ולומר "אני הוא", ושם צמצם עצמו נגד השי"ת לקבל עליו עול מלכות שמים. בעבור זה יתנהג עמו השי"ת מדה במדה, ויתגלה לעומתו האור מפנימיות. ואומר ראו עתה כי אני אני הוא ונותן לו מקום בעצמות אורו.. וכענין דאיתא בתנחומא (שלהי ויקרא ח) לא מצינו בים כבודו, והוא כי בישוב שם נמצא כל הפירות ומזון שהאדם נהנה מהם ונותן עליהם אמרי שפר להש"י שהשפיע לו זאת, ואומר על כל דבר ברוך אתה, כי הש"י מנהג בישוב ברזא דאתגלייא, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנח:) אתה הוא ברזא דאתגלייא וזהו כבודו ית' שהבריאה מכיר כבודו באתגלייא. שאני בים ובמדבר שם אין הכרת כבודו ית' ברזא דאתגלייא רק בבחינת הו"א ברזא דאתכסייא^לאומבואר לקמן פרשת לך אות מח: שהכרת כבודו ית' הוא רק במקום יישוב בני אדם, שהברואים מכבדים אותו והם בנייחא. אבל בים ובמדבר שאין שם בני אדם שיכבדוהו, אין שם הכרת כבודו ית', והאדם הבא שם הוא מוטרד, עד שאינו מכיר כלל אם נמצא גם שם כבודו יתברך, לכן ברח יונה מפני ה' לים ששם אין דעת האדם מיושבת עליו. ובתפארת יוסף פ' בראשית ד"ה ויאמר אלהים: ובעת שהאדם אינו רואה מפורש הכבוד שמים שעולה מן הדבר, שם נטרד מאד דעת האדם, כי במקום שרואה אדם הכבוד שמים שיכול להגיע עוד מזה אין נטרד כ"כ. אבל בים ששם נדמה שלא מצינו שם כבודו, לזה נטרד שם דעת האדם. עיין עוד לעיל פ' בראשית אות ב ד"ה וזה דאיתא, בית יעקב הכולל פרשת בשלח ד"ה אז ישיר [ג], תפארת החנוכי על זהר פ' לך (פג.) ד"ה והנה כל.. ובני ישראל הלכו בתוך הים ובמדבר ארץ אשר לא עבר בה איש, ואף שם הכירו מפורש כבודו ית' שמלא כבוד ה' את כל הארץ (וכמש"נ הענין הזה באריכות בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות ס בסופו, ובבית יעקב הכולל פרשת בשלח ד"ה אז ישיר [ג]):

י״דוכאשר רצה גם אבינו יעקב לברר את הטוב שנמצא גם בעשו, כי אף בו נמצא כבוד שמים, שכל מה שנמצא בעולם הוא רק לכבודו ית', אז שלח אליו ממלאכי ארץ ישראל וממלאכי חוץ לארץ, כדאיתא ברבה (שלהי ויצא פרשה עד) נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו. והענין ששלח ממלאכי חוץ לארץ הוא, דהנה ענין מלאך הוא בהירות שבא ע"י מעשה המצוה, כדאיתא (מדרש רבה משפטים לב) שכל העושה מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד, וחוץ לארץ הוא מקום ארץ חשך והסתרה ביותר, עד שאמרו על זה בש"ס (כתובות קי:) כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, ואם ירצה אדם להכיר אף שם ממשלת השי"ת, צריך להתגבר ביותר ולהשליך גופו מנגד לבקוע ההסתר הזה ולקיים מצות ה', ובזה הכח הם מזככים אף את הגוף שיאיר באור כמו הנפש, מאחר שהוא עובד את השי"ת בכלי הגוף בכח חזק ואמיץ לעבוד ולמשא. משא"כ בארץ ישראל ארץ המאירה מכבוד ה', שם לא יצטרך האדם להתגברות ביותר, מאחר שאין לו כנגד אשר יתנגד לו מעשות אשר צוהו ה', וממילא אין בהם כח לזכך את הגוף כמו עובדי השי"ת בחוץ לארץ. ולזה איתא (קידושין עב.) הראני ת"ח שבבבל דומין למלאכי השרת, ובש"ס (נדרים כ.) סחו לי מלאכי השרת כו' מאן מלאכי השרת רבנן כו' דמצייני כמלאכי השרת. ובש"ס (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין מפני שאינן בני מקומן. ובש"ס (תענית כג:) תא חזי מה בין תקיפי דא"י לחסידי דבבל, אלו נקראים בשם חסידי ואלו לא נקראים רק בשם תקיפי, מפני שדרים בארץ אשר ה' דורש אותה תמיד. וכמו שאמרו בש"ס (כתובות קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, ואין צריכים להשליך נפשם מנגד להכיר כבודו ית'. שאני רבנן דחוץ לארץ ששם ההסתר הולך וגובר על האדם עד שאין נראה שם ממשלת השי"ת, ואם ירצה אדם להכיר שם כבודו יתברך צריך להשליך את הגוף מנגד ולבקוע את ההסתר הזה, ועל ידי זה יזוכך אף גופם הגשמי. וכן מצינו כשעלה אליהו הנביא בסערה השמימה, עבר את הירדן לצד חוץ לארץ ומשם עלה בסערה השמימה עם הגוף בחיים חייתו, ולמה לא עלה בארץ ישראל שהוא מקום יותר קדוש וטהור, אכן בארץ לא היה יכול לעלות כי אם הנפש ולא הגוף, לפי שהוא מקום אורה ורואים בתמידות עיני ה' אלהים בה, ואין צורך לחילא יתיר להתגבר ולהכריח את הגוף לרצון השי"ת. שאני בחוץ לארץ שהוא מקום ארץ חשך, וצריך אדם להתאמץ בכל מאמצי כח בחילא יתיר להכריח את הגוף ולקרבו לעבוד עבודת ה', עי"ז מזדכך אף הגוף להיותו בהיר כמו הנפש. וזהו דאיתא (חולין צא:) שהמלאכים אין מזכירים את השם אלא אחר שלש תיבות וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, ומקשה שם, והאיכא ברוך, ומתרץ, ברוך אופנים הוא דאמרו ליה, כי אופנים מחוברים עם ישראל ביותר, כמ"ש (יחזקאל א׳:ט״ו) והנה אופן אחד בארץ. וזהו שתקנו אנשי כנסת הגדולה (ברכת יוצר) והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים, וזהו מפני שהם למטה לכן מתנשאים המה ברעש גדול:

ט״ווזהו ג"כ החילוק וההבדל שבין צדיקים גמורים לבעלי תשובה, כדאיתא בזוה"ק (חיי קכט:) אתר דמאריהון דתשובה קיימי ביה בההוא עלמא צדיקים גמורין לית לון רשו לקיימא ביה, בגין דאינון קריבין למלכא יתיר מכלהו ואינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגיא לאתקרבא למלכא. וכדאיתא (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורין אין יכולין לעמוד, והוא מפני שהבעל תשובה בשעה שמתהפך מרע לטוב הוא בכח גדול יותר ממעשה צדיק מעיקרו. כי הצדיק מעיקרו בדרך אשר הלך עד עתה שב בו גם היום, ואין צריך לזה חילא יתיר. אבל מי שהלך עד עתה בדרכי לבו, ועתה שב מהדרך הזה לילך בהדרך אשר בחר ה', צריך להתגבר בחילא יתיר^לבעיין במי השלוח ח"ב מסכת ברכות (לד:) ד"ה כל: צדיק גמור יש לו גוף מזוכך ונקי אבל לא בעל תשובה, אכן נפש הבעל תשובה נחצבה ממקום יותר עליון מנפש הצדיקים כדאיתא בזוה"ק (משפטים קו:) כי לעתיד שזדונות נעשו כזכיות, אז יראה השי"ת לנפש הבעל תשובה שכוון לעומק עמוק מכל דעת שהאדם יכול להשיג, וכל זה, יפעל על ידי צעקתו בתשובתו, אם כן נפש הבעל תשובה עליון יותר מנפש הצדיק., ובמלאך הנברא מכח התשובה. כי מכל מצוה שאדם עושה נברא מלאך אחד, והוא מסייעו לעשות הטוב בעיני ה' פעם בפעם, והסיוע שבא ממצות התשובה, שגם היא אחת ממצות ה' אשר תעשינה, יש בו סיוע בחילא יתיר המסייע לאדם לבא לרום המעלות, עד אשר ירום ונשא וגבה עד מאד עוד יותר ממקום הצדיקים גמורים^לגמבואר בבית יעקב שמות פרשת תשא אות ו: הנה בעוה"ז אין לאדם התנשאות, רק ממה שמתקן חטאו בתשובה. שהשי"ת נותן עצה לישראל שיהיו בעלי תשובה, ובזה יש התנשאות, שמתקן חטאו בכח גדול, וכדאיתא בגמ' (ברכות לד.) מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. היינו, שמאחר שזה נפל ממעלתו וירד ממדרגתו שהיה עומד בה ע"י חטאו. ולכן אח"ז כשעושה תשובה, אין מספיק לו מקומו הראשון שקודם החטא שיחזור לזה המקום והמדרגה הראשונה, שהרי לא היה היה יכול לעמוד בה ולא היה די לו בזה. ולכן הוצרך השי"ת עתה להגביה אותו למדרגה גבוהה יותר, כדי שלא יוכל לשוב ולירד ממנה.:

ט״זוכשרצה יעקב אבינו להפוך לבו של עשו ממדת הרוגז לרחמים, הוצרך לשלוח אליו אף ממלאכי חוץ לארץ, שנבראו מכח התגברות שאדם מתגבר בחילא יתיר במקום ארץ חשך, ומשליך נפשו מנגד לקיים מצות הש"י, ונמצא אף בהמלאכים האלה כח סיוע ביותר התגברות מהכח שנמצא בהמלאכים הנבראים ממעשי המצות שנעשה בא"י. ושלח לו על ידם, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה. שור וחמור הם תרין גזרי דינין דכד מתחברין תרווייהו כחדא לא מתחברין אלא לאבאשא עלמא. צאן ועבד ושפחה, אלין אינון כתרי תתאה דקטיל קוב"ה במצרים כדאיתא בזוה"ק (וישלח קסו:), וזה לעומת זה עשה האלהים, שור דקדושה וחמור דקדושה, כדאיתא בזוה"ק (וישלח רמב ע"א וע"ב) ובכח הקדושה הזה התגבר על הכח ההיפך שנמצא בעשו הרשע^לדעניין שור וחמור דקדושה ודס"א מבואר לקמן פרשה זו אות יא.. ואחר כל זה שלח לו גם דורון, ולא היה די לו גם בהכונה לבד והוכרח לכח פעולה ג"כ, וכענין דאיתא בזוה"ק (וירא קיב.) בשעה שהרג אברהם את הארבעה מלכים כי לא בכח יגבר איש כו' וכד נפק אשתתף יצחק בהדיה ונפלו קמיה ואי לאו כו' לא אשתציאו. והענין בזה, שבאמת כחו של אברהם היה ברור באור, ומ"מ לא היה יכול להתגבר בזה הכח לבד על המלכים, עד ששיתף עמו כחו של יצחק שהוא ברזא דפעולה, וכדכתיב (לך יד) ויחלק עליהם לילה שהוא ברזא דיצחק, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמא:) לילה דא יצחק, שהוא היה זהיר בפעולה להחזיר כל הכחות ולמסור להשי"ת, להכיר שרק מאתו בא הכח אליו. וזהו בבחינת זריעה, שאדם זורע ועושה מעשה בידיו וטומן הזרע בארץ בחזרה, שמאמין בחי עולמים וזורע, ועיקר הצמיחה וכח ההתרבות הוא מזה, כלום אדם זורע סאה אלא לצמוח כמה כורין, בתוספת מרובה על העיקר. וזהו רק מכח פעולת אדם, שאם לא יזרע זרע על פני האדמה לא יצמח שום צמיחה, וכדאיתא בש"ס (שבת נג) תדע דאתרחיש ניסא ולא אברי מזונא. וכן מדתו של יצחק היתה ברזא דזריעה, כדכתיב (תולדות כו) ויזרע יצחק, וכדאיתא במדרש (תנחומא מקץ ה) יצחק זרע^להכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [ג]: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שמדתו של יצחק נמשל לזריעה. כמו זריעה אשר מי שאין לו הבנה בזריעה, נדמה לו שהזורע מאבד לארץ לגמרי, אבל הזורע בעצמו מאמין היטב שיוצמח מזה הרבה. כי כלום אדם זורע סאה, אלא להוציא ממנו הרבה כורין וכו'. וזה הענין שנמשל לזריעה, כי בזריעה שם אינו מכיר כמה הוספות שיכול להוסיף עליו השי"ת, כי אם יהיה מעט צמיחה כמו תבואה שלא הביאה שליש, מ"מ מכירין כמה יכול להוסיף על זה, אבל בזריעה שם אין מכירין כמה שיכול להוסיף עליו השי"ת. ומבואר כל עניין הזריעה ביצחק אבינו בסוד ישרים חג הסוכות אות נה, סט, עב, לעיל פ' תולדות אות ב, ג' ד"ה וזהו וד"ה וזה, פ' ויגש אות כז., ולזה ג"כ קרא שם מקום המוריה שדה, דאיתא בש"ס (פסחים פח.) יצחק קראו שדה, שעשה מעשה בפועל והחזיר הכח להשי"ת שהשפיע בו זה הכח, ומזה ניקח תוספת מרובה^לומקורו במי השלוח ח"א מסכת פסחים (פח.) ד"ה ואמר: ויצחק קראו שדה, היינו שהש"י נמצא בכל מקום, וכל מה שהאדם מפסיד בעבור עבדות הש"י הכל יחזיר לו ביתר שאת כמו שדה שזורעים בתוכה.. ולזה הוצרך אבינו יעקב לעשות כח פעולה בשליחת הדורון לעשו:

י״זובאמת יבא יום שיתגלה לעין כל בשר יחד שאף עשו נברא לכבודו ית', שבאבדו ירבה ויתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא דהוא עתיד לחדתא. אכן בעוה"ז נראה שהוא ההיפך לגמרי מכבוד שמים, וכמ"ש (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, היינו שהוא ג"כ למענהו^לזנתבאר בתפארת יוסף פרשת תצא ד"ה כי תצא: באמת מצד השי"ת לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, וכדכתיב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה, כי כבודו של השי"ת עולה מהרשע ג"כ, וכדאיתא במדרש (רבה שמות ז) כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים כך עולה מגיהנם מפי הרשעים שנאמר וכו'. ואף בהלבושים היותר רחוקים שנקראו עבודה זרה ממש ג"כ איתא במדרש (תהלים מזמור לא) על הפסוק יבושו כל עובדי פסל, עתידה עבודה זרה שתטפח לפני עובדיה ותאמר למי עבדתם ולמי השתחויתם לעץ ואבן, נמצא שגם מעבודה זרה ממש ג"כ מגיע כבוד לו ית'. ועייין עוד לעיל פרשת תולדות אות ב ד"ה והנה מדתו.. ושליחת מלאכי אלהים ששלח יעקב לעשו והדורון פעלה לפי שעה להפוך אותו ממדת הרוגז למדת הרחמים, למסקי תהומא מישועה העתידה אף גם בעוה"ז, וכדמתרגמינן (תהלים קכ) שיר המעלות, למסקי תהומא. כי אף אחר כל הפעולות שעשה יעקב אבינו ע"ה להפוך את לבו של עשו לא נהפך לבו לגמרי, מפני שלבו מלא רציחת חרב, וכדכתיב ביה (תהילים יז) מרשע חרבך, לזה לא היה כח ביעקב להפוך את לבו לגמרי ממדת הרוגז, ועוד זאת שכל זה הכח לא היה רק ע"י שליח, ומ"מ פעל בו לפי שעה בשעה שנתראה עמו פנים. ולפי שרצה יע"א לעורר שאף עשו נברא לכבוד שמים, בכדי שעי"ז לא ירע לו שידמה לו שעוד יש לו תוחלת ותקוה, לכן שלח אליו אף מלאכי חוץ לארץ, שמחצבם הוא מכח עבודה הגדולה ביותר, ובכחם לזכך אף אוירא דלבר מארעא דישראל. ובאמת אין בריאה בעולם שלא יהיה ממנה כבוד שמים, וכמו שאמר ישעיה הנביא (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו וגו', ומהעכו"ם שיתגיירו מהם גרים בישראל לא צריכינן למימר הכבוד שמים שבא מהם. ואף מאותן שלא יתגיירו מהם, יהיה מהם עזר וטובה לישראל, כדכתיב (ישעיהו ס״א:ה׳) ובני נכר אכריכם וכורמיכם, ויהיה מהם עזר לקדושה. שכן כל בריאת בהמות הטמאות הוא ג"כ רק שיהיה מהם עזר וסמיכה להקדושה. ואף מהעכו"ם שישרפו למאכלת אש, כדאיתא (ר"ה יז.) ויתפזרו תחת כפות רגלי הצדיקים לעתיד לבא, שלפי ראות העין אין נראה הכבוד שמים שיהיה על ידם, כי אפר הוא אבק דאשתאר מנורא דלא עביד אבין לעלמא כדאיתא בזוה"ק (וישלח קע.), מ"מ יהיה אף מהם עזר לישראל. וביום ההוא תגדל הרנה והשמחה במחנה ישראל, בזכרם עת היותם גם הם על אדמה טמאה בגודל ההסתר וחשכת עוה"ז, והם צמצמו את עצמם ולא עשו כמעשיהם, ישמחו וירונו עד עולם. ומהם יהיה מיין נוקבין עד עולם^לחלעיל פרשת תולדות אות כב ד"ה והשיב, בית יעקב הכולל פרשת וישלח ד"ה וענין ששלח.. וזהו רזא דאפר פרה שמטהר, והוא שלעתיד יפתח השי"ת זה הסוד הכמוס והנעלם ויטהר את כל העולם (וכמש"נ בפ' חוקת, בית יעקב הכולל פ' פרה ד"ה ויקחו)^לטמבואר בסוד ישרים פרשת פרה אות י: איתא בזוה"ק (וישלח קע.) ויאבק איש עמו וכו' מלמד דסליקו אבק ברגליהון עד כורסי יקרא וכו'. וזהו שהעלה אבק ברגליו עד כסא הכבוד, היינו שהעלה כל הדברים, אף אותן הדברים הנדמה בהבנת תפיסת האדם שלא יהיה בהם שום תיקון, כאבק דלא עביד איבין לעלמין, מ"מ מצד יעקב אבינו יש תיקון גם לזאת, ועל תיקון זה רומז אפר פרה, שיהיה באמת תיקון וטהרה לכל הדברים. ועיין עוד שם אות יב בסופו. לעיל פרשת וירא אות לב.:

י״חוישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. רבי יהודה פתח, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך כו' דהא בשעתא דבר נש אתי לעלמא מיד אזדמן בהדיה יצר הרע דאיהו מקטרג ליה לבר נש תדיר, כמד"א לפתח חטאת רובץ כו' ודוד הכי נמי קרייה חטאת כו' ויצר הרע דא לא אתעדי מבר נש מיומא דאתיליד כו' ואינון משתכחין תדיר בהדיה דבר נש. אתי בר נש לאתדכאה ההוא יצר הרע אתכפיא קמיה ושליט ימינא על שמאלא ותרוייהו מזדווגין לנטרא ליה לב"נ בכל ארחוי כו' (זוה"ק וישלח קסה:). והוא, שכאשר יזכה האדם וייטיב דרכו, אז גם מלאך השני ישמרהו. ואלו השני מלאכים רצו להתכלל ביעקב אבינו ע"ה שהוא מדת הקטנות דזעיר אפין. היינו שאף שכחו קטן כדכתיב ביה (וישלח לב) קטנתי, וכדכתיב (עמוס ז׳:ב׳) מי יקום יעקב כי קטן הוא, אכן שהוא בהתכללות כל הכחות, וכדכתיב ביה (וישלח לב) ויבא יעקב שלם, שיש לו השלמה בכל, וכל הכחות נכללים בו, וכדכתיב ביה (ויצא לב) ויפגעו בו מלאכי אלהים, שכולם התחננו לפניו ורצו להתכלל בו, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קסה.) משריין עלאין פגעין ביה ואתחננו ליה. והענין בזה, דהנה במלאכי מעלה נמצא כח קדושה יותר מהנמצא באדם, והשבעים שרים שמסביבים כסא כבודו יש בהם אור גדול, שכל השמות שלהם הם בצירוף השם א"ל המרמז על נהירו דחכמתא כדאיתא בזוה"ק (צו לא.), מה שאין כן באדם שהוא מבחינת אפי זוטרא, והאור שבו במה נחשב הוא כנגד האור הגדול שבמלאכי מעלה. אכן הוא בבחינת התכללות, כלול מכל האורות ומכל המדות. אבל המלאכים הם נקראים שכליים נבדלים, שאין בהם רק זה האור והמדה בקצב כמו שקבלו וכמו שנשתלחו אליה^ממבואר עניין זה בספר שיחת מלאכי השרת למרן רבי צדוק הכהן זי"ע פרק שני בתחילתו ד"ה וביאור: המלאך לא שייך לתארו בתואר עושה רצון ה', כאשר לא יתואר הגרזן שעושה רצון החוצב ואלא מה יעשה. ועוד גדול מזה עניין המלאך, שאין לו ובידו שום אופן לנטות כלל לדרך אחר. שהכוחות הרוחנים שיצר ה', כל כח למה שהוא מיוחד, אין בידו להיות בידו כח אחר, שהרי הוא אותו כח, כמו שלא יוכל הברזל להיות יועץ וכיוצא בו. משא"כ הנפשות שהם בצלם אלקים, שהם כוללים כל הכוחות כולם, וכמו שקראם, בנים אתם לה' אלקיכם, וברא כרעא דאבוה וכו'. ולפי שהשי"ת הוא כולל כל הכחות ההופכים ג"כ וכו'. ולכך האדם שיש בו צלם אלקים גם הוא נמצא בו אותו הכח. עיי"ש כל העניין.:

י״טוהנה האופיא של כל האומות מהעכו"ם הוא מלא חסרון, אך השר של כל אומה ולשון יש לו כח בקדושה, שכל שמותם משותף עם השם "אל", ואצלם הוא זה הכח בעצמו שיש בהאומה, והוא בקדושה, אך כשמסתעף זה הכח מהם להאומה מהעכו"ם שהם תחת ממשלתם, אזי זו המדה מלא חסרון. ודרך משל נוכל להבין זאת, שהוא בדוגמא להאב שהוא מצוה לאיש אחר לרדות את בנו, הנה כל זמן שהאיש הזה יביט אל האב וידע כי במצותו ירדנו אז אין שום חסרון יחשב להאיש הזה, אבל אם הוא ישכח את מצות האב עליו ויכנו מרצונו ומדעתו אזי בטח יקרא רוצח. וכן הוא הענין בשרי מעלה להיותם קרובים אל המאציל ב"ה, ורואים כי כחם הוא מהשי"ת, אז אין שום חסרון במדתם, אבל כאשר יסתעף מדה זו אל האומה מהעכו"ם, והמה בבחירתם הרעה יפעלו בה כרצונם וזדון לבם, אזי נקראו עוברי רצונו יתברך, והמה רשעים גמורים. וזה הוא דאיתא בהאריז"ל (פרי עץ חיים שער הק"ש פרק א) יוצר מ'שרתים ו'אשר מ'שרתיו ראשי תיבות מו"ם, לרמז שאף הם עומדים ברומו של עולם, מכל מקום יש בהם מום, מאחר שאין בהם כח להשפיע כחם להאומה מהעכו"ם שתחת ממשלתם באותה קדושה עצמה שהם בה, שתספיק להשכילם ולהדריכם בדרך הטובה^מאהסבר בדבר לקמן פרשת מקץ אות יז ד"ה והעניין.. וכמו דכתיב גבי קרבן (אמור כב) משחתם בהם מום בם, אשר הביאור בו שכל דבר שיש בו מום על כלי הפעולה החיצונים שלא יוכל לפעול פעולה שלימה, מוכרח מזה שהוא משחת בהפנימיות שלו, כן גם השרי מעלה, יען לא יוכלו להשפיע קדושתם להאומה מהעכו"ם אשר תחת ממשלתם למום יחשב להם. וזה השם, היינו מום הוא האחרון שבע"ב שמות^מבע"ב שמות היוצאים מהפסוק ויסע ויבא ויט המבוארים בזוה"ק בשלח (נב.) ומסודרים בטבלאות בסוף ספר הזהר ח"ב. הובא סדרן במסכת סוכה (מה.) ברש"י על המשנה עיי"ש.:

כ׳ולזה רצו להתכלל ביעקב אבינו, ויפגעו בו מלאכי אלהים ויתחננו לו להתכלל בו, שאף שהוא ברזא דקטנות דזעיר אפין, אבל הוא בהתכללות מכל המדות ואין בו שום חסרון, וע"ז נקרא שלם, כי היה לו השלמה בכל, ומי שיש לו מדת השלימות אין לו להתיירא גם מהמלאך שכחו גדול באור. וכמו שמצינו בגדעון שצעק ואמר (שופטים ו׳:כ״ב) אהה אדני וגו' כי על כן ראיתי מלאך ה' וגו' ויאמר לו ה' שלום לך אל תירא וגו' ויקרא לו ה' שלום. היינו מאחר שהשי"ת עמו אזי אין לו ממי יפחד ואף אם קטן הוא, וכדאיתא במדרש רבה (ויגש צז) בשעה שהמלך נמנה עם אלו נמצאו שלמים ובשעה שנמנה עם אלו נמצאו שלמים. וזהו גם כן דכתיב (ויצא כח) והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, היינו ביעקב, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קמט:). והוא שמתחלה ירדו והתחננו ליעקב להתכלל בו, ואחר כך היה להם עליה. כי באמת כחם גדול מכח האדם. ולזה נתיירא יעקב אבינו ע"ה שלא יהרג כדאיתא במדרש רבה (וישלח פרשה עו, תנחומא וישלח), מאחר שעשו נולד ראשון מיצחק ורבקה, והיה עדיין קרוב להשר שלו, לזה היה בו כח עצום מהשר שלו. וכן אמר ליעקב יש לי רב, היינו כח עצום ואור רב. ואבינו יעקב השיב לו (שם) יש לי כל, התכללות מכל האורות וכחות, ואף כח שלך ג"כ נכלל בי, וזהו עיקר השלימות. ועל זה נאמר (משלי י״ג:ז׳) יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב, מתעשר ואין כל, הוא כגוונא דעשו, שהיה לו כח גדול אבל לא התכללות. מתרושש והון רב, הוא כגוונא דיעקב, שאף שהוא ברזא דזעיר אפין אבל יש בו התכללות מכל האורות ומדות. וכל כח הקדושה שבעשו לא היה רק בפיו, כדכתיב ביה (תולדות כה) כי ציד בפיו, ולא היה לו שום בלוע בלבו מהקדושה, וכדאיתא בש"ס (קידושין עב.) ותלת עלעין בפומה בין שיניה כו' פעמים בולעתן פעמים פולטתן^מגמבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישלח ד"ה ויאבק: אמר כבוד אאמו"ר הרב הגאון הקדוש הכ"מ, כי זה עניין מלחמה עם המלאך, כעניין דאיתא בגטין (סח:) גבי שלמה המלך ע"ה, אותיב חד גפיה בארעא וחד גפיה ברקיעא. כי הראה לו בעת הזה, כי הוא כולל את הבריאה יותר ממנו, ולכן יש לו כח יותר ממנו והוא נכלל בו ולכן יוכל למשול עליו. וזה שהראה כאן יעקב אבינו לשרו של עשו שהוא כולל הבריאה מסוף המדרגות עד הראש, הכל נכלל בעבודתו של יעקב אבינו, והוא כולל גם מלאכי מעלה, שצורתו חקוקה בכסא הכבוד, היינו שהוא כסא לכבוד שמים, מאחר שכולל שני המדות חסד וגבורה ביחד, ממילא נכלל בו כל מדות שהש"י מנהג בהם את עולמו.:

כ״אוזהו החילוק וההבדל שבין ישראל לעמים, שכאשר ישפיע השי"ת דברי תורה לעמו ישראל, אף אם העלם יעלים מהם אח"כ הד"ת, מכל מקום נשאר איזה רשימה על לוח לבם יתד בל ימוט ובל יסע לנצח מהם לגמרי הקדושה מאלו הד"ת. וכמו שהלוחות הראשונות אף שנשתברו מכל מקום נשאר מהם רשימה, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קלה.) אנן נסבינן מתורה שבכתב תורה שבע"פ, והם בחינת זכור ושמור, כדאיתא בזוה"ק (ואתחנן דף רסד.) וכדאיתא בתיקוני זהר (תיקון כ"ב דף סה:) כמה דאוקמוה ביעקב דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד כו' שימני כחותם, דאף על גב דאנת תסתלק מני בגלותא חותמא דילך אשתאר עמי ולא אתעדי מני לעלם. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קיד.) שימני כחותם בשעתא דאתדבקת כנסת ישראל בבעלה ארחא דחותם כיון דאתדבק בההוא אתר דאתדבק שביק ביה כל דיוקניה, אף על גב דההוא חותם אזיל הכא והכא ולא אתקיים תמן והא אתעבר מניה כל דיוקניה שביק תמן כו'. אבל בעשו שכל כח הקדושה הוא רק בפיו, ובקל יוכל לפלוט עד אשר לא ישאר בו שום רושם כלל מהקדושה והיה כלא היה, לזה אף שיש לו כח גדול ועצום מהקדושה שהניחו בו אביו ואמו, אבל מצדו הם מלאים חסרון. וזהו דכתיב (מלאכי א׳:ב׳-ג׳) הלוא אח עשו ליעקב וגו' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, והוא שאף שנמצא בו כח קדושה, כי בטח אין הכתוב מדבר מקרבת עוה"ז, כי במה נחשב הוא להתקרב בקרבת עניני עוה"ז להש"י, מוכח מזה שהכתוב מדבר מהקדושה שנמצא בו, שאף בהכח קדושה שבו לא יוכל להתקרב להשי"ת, כי אף שנמצא בו כח קדושה ובפרט בהשר שלו, מכל מקום ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, ואף בהשר שלו מום בו, מאחר שאין בו כח להאיר להאומה שלו שיבינו גם המה איזה הדרך ישכן אור^מדעיין לקמן פרשה זו אות יד ד"ה וזה הוא ובהערה צו שם.:

כ״בוהחילוק שבין השרי מעלה להאומה מהעכו"ם הוא, שהאומה נקרא משחתם, שהם מלא חסרון, והם עושים בפועל מעשים אשר לא יעשו ואין בהם שום הארה, ובהשר שלהם נמצא אור מנושא. אכן מקדושת הגוף בעוה"ז אין להם שום הבנה כלל. ואף שאומרים בכל יום מלא כל הארץ כבודו, אבל אין זאת בהבנה שלהם איך ימצא קדושה בגוף, שלוקח גוש עפר מן האדמה, מאחר שהם בשמים ממעל, דאיתא בזוה"ק (ויגש רז.) שהשמים אין יכולין לסבול אף כגרעין חרדל מעוה"ז, לכן הם יראים להשפיל את עצמם להסתר שנמצא בעוה"ז, ואין יכולים לתקן כל שר את האומה אשר ימשול עליה, מאחר שירא להשפיל את עצמו מקדושתו, וזאת יחשב להם למו"ם. שאני חלק יעקב לא כאלה הוא, שלוקח גוש עפר מן האדמה, ונשמת חיים באפיו מנפיחת אלוה ממעל, אור וחושך יחד, ובכח העבודה אשר יעבוד עבודת השי"ת הוא מאיר את החשך, ולזה יש בו כח להעלות אף כל הדוממים וצומח חי מדבר מעוה"ז ולהאירם באור עד שמחזיר כל דבר לנכח השי"ת. וכל זה בא לו לאדם ביגיע כפיו שמתיגע עצמו בתורה ומצות. ועיקר היגיע כפים כתיב ביעקב אבינו ע"ה (ויצא לא) את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים. ולזה מלאכי אלהים יצר הטוב ויצר הרע שניהם רוצים להתכלל בצורת אדם, מאחר שיש בו כח עבודה להפוך אף יצר הרע לטוב, ולעבוד את השי"ת אף על ידו. וזו המדה הוא ברזא דשכינתא, ששוכן בישראל, ובכל דבר שבעולם נשאר רשימה מרצון השי"ת שלמעלה מהם, כי אין דבר בעולם שלא ימצא בה רצון השי"ת, ואף שנסתר רצון השי"ת, מכל מקום נשאר איזה רשימה מרצון השי"ת. והוא כמו אם ידבר המלך עם איש אחד אזי הוא מרגיש באלו הדברים עונג וגם שמחה, וכן האיש אשר יראה בעיניו הדברים יוצאים מפי מלך הוא ג"כ מתענג בהם עד מאד. ואם ילך האיש הזה ויספר הדברים לאיש אחר שלא שמע אותן מפי המלך ולא ראה אותן יוצאין מפי המלך, אף שאינו מרגיש עונג בהם כמו השומע והרואה הדברים יוצאין מפי מלך עצמו, מכל מקום יש לו גם כן תענוג גדול מאחר ששמע מפי השומע עצמו. ואף אם יספר לחבירו וחבירו לחבירו, אמת הוא שהתענוג הולך וחסר אבל לא יתבטל מכל וכל, מאחר שהדברים האלה יצאו מפי מלך יש בהם יקרות. וכן הוא רזא דשכינתא וזעיר אפין, שאף שיש מרחק רב בין מדרגת האנשים אשר שמעו בהר סיני דברי תורה היוצאים מפי המלך ה' ובין מדרגת הדורות האחרונים להם, ואף שגם הם עושים מצות השי"ת בשלימות, אבל לא שמעו הדברים יוצאין מפי מלך עצמו, מכל מקום מרגישים גם הם אור מזוכך, אכן שהאור הזה הוא כקו דק ונמשך עוד מעין ההארה שהיה בהר סיני בהגלות מלכנו ליתן תורה לעמו ישראל, ומאז נשאר רשימה בלב כל אחד מישראל, מדת הבושה, שמתבייש בפניו אם עשה מעשה שאינה הגונה, ואף אם לא ראהו שום אדם בעשותו, וזה נשאר בהסתר בעומק לב כל פרט נפש ישראל עוד מגודל האור שהיה במתן תורה, נשאר רשום על לוח לבם, שיתבייש אף עתה בעשותו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה. וכדאיתא בגמ' (נדרים כ.) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, זו הבושה^מהעיין בתפארת יוסף חג הפסח ד"ה אמר ר' אלעזר: באמת גם התגלות אורו של השי"ת הבא לאדם מצד השי"ת בעצמו בלי הכנתו, ג"כ בשורש אינו מתעלם לגמרי רק נשאר קביעה בעומק הלב. כמו שמצינו אצל התגלות מעמד הר סיני, אף שנתעלם אח"כ גודל הבהירות שהיה להם אז, מ"מ נשאר אח"כ כמו שכתיב אחר מתן תורה (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ודרשו חז"ל (נדרים כ.) זו הבושה. והכוונה מה שנשאר בלב כל אחד ואחד מישראל נקודה קבועה בלב, אשר בזאת הנקודה בוש עצמו לעשות נגד רצונו ית', הרי אף שנתעלם מהם זה האור, עכ"ז בשורש נשאר מה מזה. עיין עוד שם מסכת פסחים (נו.) ד"ה ת"ר, מסכת חגיגה (ח:) ד"ה אמר.. וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פב:) משה קיבל תורה מסיני ולבתר ומסרה ליהושע וכו' אנא קבילנא ולבתר מוסרנא לכלהו והכי מאן דמקבל מאחרא כקבלת סיהרא וכוכביא משמשא וכו' ועלת העלות בתר דאנת תמן לית פסק לנביעו דנהורא דאורייתא:

כ״גוכן הוא בכל הד"ת, שאף אם נשכח ונעלם מן האדם, עכ"ז נשאר רשימה בלבו מהד"ת, עד שיבוא היום שיצרך לאלו הד"ת, אז חוזרין ונעורין מכח הרשימה שנשאר בלבו. אכן כל זה הוא רק בישראל שאין עליהם שום שר רק הקב"ה בעצמו הוא השר של ישראל, וכדכתיב (האזינו לב) כי חלק ה' עמו יעקב וגו' וכדכתיב (ירמיהו י׳:ט״ז) לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ה' צבאות שמו, והוא אשר נפח באפם נשמת חיים ממחצב אלוה ממעל וגוש עפר מן האדמה, ובללן ועירבן זה בזה ועשה מהם צורת אדם קומה שלמה, ונתן בהם כח להחזיר כל דבר לנכח השי"ת. שאני שרי האומות שהם שכליים נבדלים ולא נוצרו רק לשם מדה מיוחדת, ולכן הם יראים להשפיל ולהוריד את עצמם ולהשפיע כל שר מקדושתו להאומה השולט עליה. ולזה איתא בש"ס (שבת יב:) ובזוה"ק (הקדמה ט:) שאין מלאכי השרת נזקקין בלשון ארמי, היינו שאין בהם כח לפרש ולהאיר שנמצא בזה הלשון לזולתם, מפני שיראים להשפיל את עצמם מקדושת לשון הקודש ללשון ארמי, שמרמז על שהקדושה מלובש בלבוש סביבה^מולקמן פרשת ויחי אות יא ד"ה ומהבהירות.:

כ״דוזהו דאיתא בש"ס (חולין ז.) רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבוים, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר ליה, אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. ולהבין זאת הלא הנהר הוא דומם ועם מי היה מתוכח. אכן התוכח עם השר השולט על הנהר אשר הוא בשמים ממעל ממלאכי אלהים, והשר היה מתפאר לנגדו שכחו רב ואורו גדול מכחו ואורו של רפב"י. והשיב לו רפב"י כדבריך כן הוא, שהאור שנמצא בי הוא רק ברזא דזעיר אפין, מכל מקום טוב לך שתבטל את עצמך ותתכלל בי ותן לי מקום לשעה עד אשר אעבור בך ואחר כך תוכל לחזור לאיתנך. אבל אם לא תתרצה בזאת להתכלל בי ולהתחלק בעבורי, אזי אראה לך שיהיה בי כח לגזור שלא יעברו בך מים לעולם, כי אני הולך עתה לעשות רצון קוני ושוכן בי שכינת ה', ואף שהאור שלי הוא ברזא דזעיר אפין, מכל מקום מאחר שעתה שוכן בי שכינת השי"ת יש בי כח לגזור שלא יעברו בך מים לעולם, יהיה מי שיהיה, בשעה שהשי"ת בוחר בו יש בו כח לגזור והקב"ה מקיים. שהספק שלו גדול מהודאי של הנהר, והנך רואה שלא היה בו דעת בהנהר בעצמו ליתן מקום לשעה לרפב"י לעבור בו, ואף שהלך לקיים רצון השי"ת, מכל מקום לא היה בו הבנה בהנהר להבין ההפרש וההבדל בין מי שעובר בתוכו לדרכו דרך הרשות ובין מי שרצה לעבור בתוכו בחרבה לקיים מצות ה', שמצד עצמו אין בו שום השתנות רק עולם כמנהגו נוהג. אכן אם יתכלל בהצורת אדם שניתן בו דעת ובינה, ובכחו להכניס דעת אף בהדומם שיבין להפריש בין טוב לרע. וכמו שאנו רואים שאחר הויכוח שהתוכח רפב"י עם הנהר חלק מימיו^מזמבואר בעין התכלת דף שלח: ובזה ביארנו הש"ס במס' חולין (ז.), רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא א"ל גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך, א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה, ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה, א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה כו' יעו"ש, והדבר מתמיה וכי באלמות בא נגדו ולמה אמר לו אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, הרי יפה השיב לו גינאי נהרא לרבי פנחס בן יאיר וכדין אמר לו וכו'. אכן באמת תשובת רבי פנחס בן יאיר תשובה נצחת היא, ובזה שהשיב לו גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, בזה עצמו הוא נכלל התשובה. שבזה השיב לו מאחר שהוא יכול לגזור עליו שלא יעברו בו מים לעולם, מוכח מזה ששורשו גדול משורשו, והיינו שזה הכח שצדיק גוזר והקב"ה מקיים לא נמצא בצבא מעלה. והיינו שהוא לא נברא אלא לעשות רצון קונו בדבר שהוא ודאי עושה שהוא אינו בעל בחירה. אבל הוא נברא לעשות רצון קונו אפילו בדבר שהוא ספק אם יעשה אם לא יעשה, ג"כ מחויב להלוך וממילא הוא גדול מן הנהר. שלאדם מסר הש"י דעה ובכל מקום שנראה לו מקום שיוכל לעשות רצון קונו צריך לילך, ואף הספק שלו נכנס בקיום רצון הש"י והטורח הזה על הספק הוא ג"כ טרחא דמצוה. עיין לעיל פ' בראשית אות ח ד"ה וזה.. וכל זה הוא מפני שהמלאך הממונה עליו מתיירא להשפיל את עצמו מהדרגא שלו לעוה"ז, להבינו להדומם שהוא ממונה עליו להכניס בו דעת מהחלק שיש לו בהקדושה, שיבין גם הדומם דתחות שולטנותיה בין טוב לרע, לכן אף עליהם יחשב החסרון הזה מו"ם בם:

כ״הובישראל כתיב (תהלים קלא) יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם, שמהפסוק הזה יוצא שם האחרון משם ע"ב שהוא גם כן אותיות מו"ם, שזה מרמז שעל ידי עבודתו ותפלתו של ישראל יוכל להפך אף המום שנמצא בהשרי מעלה, ובכחו להכניס אור אף בהדצח"מ, וכולם מתעוררים על ידי אתערותא דאדם, שע"י התכללם בהצורת אדם שיעבוד את השי"ת בזה הכח עד אשר ידע שה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין שום דבר נסתר מנגד עיני ה', ולית אתר פנוי מניה, עי"ז יעמידם לנכח השי"ת. והמום לא יסור מכל חי, ואף מהשרי מעלה, אכן אם יתכללו בישראל בהצורת אדם. ועל זה מרמז הכתוב מעתה ועד עולם, היינו כל מערכת הבריאה שתופס זמן ומקום בעולם, אין בהם שלימות עד שיתכללו בישראל:

כ״וולהבין הענין שאמר אבינו יעקב להמלאך הגידה נא שמך, ואין שום ספק בזה שבטח היה לו השגת ידיעה כמו כל המקובלים, שאין אף אחד מהמקובלים שלא ידע את שם זה המלאך שרו של עשו ס"ם שמו. אכן הענין בזה, דהנה שני אותיות הראשונות משמו ס' ם' מרמזים שהאור שנמצא בו הוא נסתר ונעלם מכל אדם, שאינו רוצה להמסר ולהגלות בתפיסת האדם בעוה"ז. וכדאיתא בש"ס (שבת קד.) על אלו שני האותיות ס' ומ' שבלוחות בנס היו עומדין. והוא שבכל האותיות מאלפא ביתא נמצא נדיבות להמסר ולהתגלות בתפיסת האדם השפע והאור והחכמה הנמצא בהם, לבר מאלו השני אותיות ס' ום' שהם סתומין וחתומין מכל צדדם, ואין רוצין לגלות האור הגנוז בהם לשום בריה, ואף כשיתגלה מהם לפעמים דבר מה הוא רק בדרך נס. ואלו השני אותיות הם רשומים בראשונה בשם זה המלאך, כי האותיות האחרונים שבשמו הם השם א"ל כשמות מלאכי מרום, וזה מרמז על כח הקדושה שנמצא בו, רק אותיותיו הראשונות ס"ם שבו מרמז על הכילות שבו, שאינו רוצה להתגלות ולהמסר בהשגת אדם להבין הכבוד שמים שגנוז בו, וכל כך הוא נסתר מבני אדם עד שאמרו עליו בש"ס (בבא בתרא טז.) הוא היצר הרע הוא המלאך המות. רק לעתיד יפתח השי"ת הכבוד שמים שנמצא אף באלו השני אותיות וימסר אותם בהשגת ישראל, ולא יצטרך אז שום אדם למעשה ידיו, ולא יהיה עוד שום עבודה ופעולת אדם. וזהו שאמר אליו המלאך על שאלתו אשר שאל מאתו לידע שמו בהתגלות מפורש, ולהבין האור שנמצא באלו השני אותיות, אמר לו ליעקב למה זה תשאל לשמי, שם מרמז על שורש האדם, שכן אם יקראו לאדם בשמו הוא מתעורר ואף אם יישן^מחעיין לקמן פרשה זו אות כט ובהערות שם שמבאר כל עניין שם האדם ומהותו., ובזה שתדע השורש מפורש לא יגיעך שום יתרון וטוב לך יותר, שלא ימסר האור שנמצא באלו השני אותיות הסתומים וחתומים מכל צד, המרמזים על ההסתר. וכח עבודה שנמצא באדם לעבוד עבודת ה' בכל כחו עד שיבקע ההסתר הזה, שע"י כח העבודה יבוא אדם להתנשאות^מטעיין לקמן פרשה זו אות ל.. אבל אם יתגלה בתפיסת אדם אף זה הכח, אזי לא יהיה שום כח עבודה. וכן איתא בזוה"ק (תרומה קכז.) שאלו השני אותיות מרמזים על הסתר, אות סמ"ך איהו סתים בכל סטרוי כגונא דא אות ם' וכו' (וכמו שנתבאר הענין בפרשת תרומה אות יח):

כ״זאכן במה יתענגו הצדיקים לעתיד לבוא, הוא כמאמר הכתוב (מלאכי ג׳:כ״א) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, ומזה שהאפר הזה תהיה פזורה בתמידיות תחת כפות רגליהם, יזכרו הצדיקים שגם הם היו בעוה"ז בגודל ההסתר, וכמעט גם הם היו יכולים להיות בכל רע ולהיות אפר תחת כפות הרגלים כמו אלו הרשעים. כי האדם כל ימי צבאו בעוה"ז הוא תמיד בספק שלא יתפתה ח"ו אחר יצרו הרע הרוצה לבלעו בכל יום. וכאשר יזכרו הצדיקים את זאת העומד תמיד לעיניהם, שאף גם הם היו יכולים להיות כמו אלו להתפזר תחת כפות רגלי הצדיקים, והם מצדם לא כן עשו רק שנלחמו בכל כחם והתגברו על יצרם ועשו הטוב בעיני ה', וזכו לזו הגדולה שרואים את עצמם בה, מזה יתוסף להם בכל פעם חשק ועונג לעבודת השי"ת מחדש, והוא ברזא דמיין נוקבין:

כ״חוהנה איתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' ז"ל (פרשת וישלח ד"ה ויקח) תמצא במנחה ששלח יעקב לעשו עזים מאתים וגו' שמונה תיבות רצופין מסיימות באות ם', הם נגד שמונה שרצים שעומדים בקליפה. וכנגדם בקדושה יש גם כן שמונה תיבות רצופין מסיימות באות ם' בענין הקרבן (פנחס כט) תמימים ומנחתם ונסכיהם וגו' כו'. וזה שרמז יעקב בענין הקליפה באות ם' במנחה לומר מומין הטיל יעקב בהם כו' וכדי שלא תאמר ח"ו שאלו השמונה ממי"ן אחרים דבקדושה ג"כ רומזין מומי"ן, לזה הקדים בפסוק שלפניו ואמר תמימים ופסק וסיים, ואח"כ פסוק השני התחיל ומנחתם וגו' כו'. והממי"ן הנרמזים במנחת יעקב לעשו כולם באו בפסוק אחד, ואלו שבקרבן בשני פסוקים^נעיין בבעל הטורים בפרשתנו על מנחת יעקב לעשו (לב, טו) וזל"ק: עזים מאתים. כל הפסוק מסתיים במ"ם וכן פסוק ומנחתם ונסכיהם וכו' והם ח' ממי"ן כנגדם מלכו שמונה מלכים באדום לפני מלך מלך בישראל. ד"א לכך מסיים הכל במ"ם, לפי שכל הבהמות ששלח לו היו בעלי מומין שלא יקריב מהם קרבן עכל"ק.. והענין בזה הוא, שמאחר שיש בישראל עבודת הקרבנות, הם מהפכים בזה הכח עבודה את החסרון והמום לטוב ומשלימין אותו. וזה שנתחלק הפסוק לשנים, מרמז שנמצא בישראל בחינת כל, שכלול בהם שתי מדות חסד ורחמים ימינא ושמאלא, ויש בהם כח להטות עצמם לדרכי השי"ת בכל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. וכאן השמונה ממי"ן בפסוק אחד, כי השר של עשו הוא בבחינת שכל נבדל שאין לו נדיבות להשפיע מהחיים והמדע שנמצא בו לזולתו, והוא בבחינת שמאלא שאינה משפעת כלל ואין אדם משתמש בה. וזהו כונת הזוה"ק (וישלח קע.) ויאבק איש עמו וכו' אבק דאשתאר מן נורא ולא עבד איבין לעלמין וכו'. היינו, כי מצד יעקב אבינו ע"ה ומכחו יכול להעלות גם את האבק הזה. וכדאיתא (ברע"מ פנחס רמג.) אבק דיעקב לאולפא זכותא על צלותא וכו' ואבק דעשו וכו' לאולפא חובא וכו'^נאלעיל פרשה זו אות ד בהערה לט שם.:

כ״טוענין ששאל יעקב אבינו ע"ה להמלאך הגידה נא שמך, היינו הבינה לי בהתגלות מפורש האור שגנז השי"ת בשני אותיות הראשונים משמך ס"ם. השיב לו המלאך, למה זה תשאל לשמי, ולכאורה די היה לכתוב למה תשאל לשמי. אכן תיבת זה מרמז על השי"ת שנקרא ז"ה אלי, היינו, בעת שאדם רואה מפורש דרכי השי"ת והנהגותיו, אז נקרא השי"ת ברזא דז"ה באתגליא. ועל זה אמר אליו המלאך למה זה תשאל לשמי, לראות באספקלריא המאירה בהתגלות מפורש, הלא כל בריאת עוה"ז עולם ההסתר הוא רק לטובת האדם שהניח לו מקום להתגדר בו, והסתיר הנהגתו, והאדם על ידי עבודתו עבודת הקודש יבקיע את ההסתר הזה, והשי"ת הנקרא רב חסד יקרא על שם האדם, שביגיע כפיו ובפעולתו ומעשה ידיו עשה החיל הזה. וכל זה ממדת טובו וחסדו ית', שעי"ז יתרבה שכרו לעתיד, בזה שצמצם את עצמו בעולם ההסתר ושם נפשו בכפו וגדר גדרים וסייגים וצמצם את עצמו בכל אשר פנה, והשליך נפשו מנגד בכדי להכיר מפורש מה דבר ה' ובאיזה פעולה בוחר השי"ת^נבמבואר בתפארת יוסף פרשת פקודי ד"ה עבודת הלוים: אם האדם יעמוד תמיד כ"כ נוכח השי"ת, והאור תמיד יאור לו בתפיסתו ולא יהיה לו שום הסתר, לא היה שייך שום עבודה אצל האדם. והשי"ת חפץ להטיב לבריותיו ורצה שתהיה עבודת האדם נקראת על שם האדם, כדי שתהיה נקרא יגיע כפיך כי תאכל. ע"כ הציב השי"ת בזה העולם שלא תמיד יכיר האדם אור השי"ת מפורש, והניח כמה מקומות אשר שם האדם אינו מכיר הכבוד שמים מאלו המקומות, ובאלו המקומות נקרא השי"ת אצל האדם בשם הוא. ועיין עוד שם ד"ה ולא יכול, חג השבועות ד"ה בחודש השלישי [א], [ב].. וזהו כונת המלאך באמרו למה זה תשאל לשמי, שיתגלה מפורש הנהגת השי"ת לגמרי בעוה"ז, הלא טוב לך בההסתר וההעלם שיהיה מקום לעבודת האדם. כי בהגלות דרכי השי"ת והנהגותיו באתגליא אז לא יהיה מקום לפעולות אדם. לא כן עתה שנמצא הסתרה ויצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואדם מתגבר עליו ובוקע ההסתר בעשותו מצות ה' אשר תעשינה, ובהמנעו ממצות ה' אשר לא תעשינה, ובזה יהיה לך התנשאות. ואחר כל זה ברך אותו, כדכתיב (וישלח לב) ויברך אותו שם, היינו שאף על פי כן גילה מעט מרזא דאותיותיו הראשונים בדרך נסתר. ולמשה רבינו גילה עוד יותר מפורש ברזא דקטורת לעצור המגפה, וכדאיתא בש"ס (שבת פט.) אף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם כו'^נגלקמן פרשה זו אות כט.. ולעתיד בביאת משיחנו גואל צדק אז יגלה שמו בשלימות ולא יהיה אז שום הסתרה והעלם עוד, כדכתיב (ישעיהו ל׳:כ׳) ולא יכנף עוד מוריך, ויתגלה אז בשלימות אף האור הגנוז באלו השני אותיות ם' ס' וכדאיתא בזוה"ק (שלח קנו:) על הם' סתימא מלםרבה המשרה בתר דאולידת פתיחא הוא בחד רישא דפתחא, ובתיקונים (תיקון ה דף יט), ובש"ס (סנהדרין צד.) ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח ולא עשאו, ולזה כתיב ם' סתימא בלםרבה המשרה, שנשאר האור עוד סתום עד ביאת גואל צדק^נדלקמן פרשה זו אות כו.:

ל׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. אשרי אדם עוז לו בך וגו' (תהילים פ״ד:ו׳). איתא על זה בזוה"ק (תולדות קמב.) זכאה בר נש דאתתקף ביה בקוב"ה וישוי תוקפיה ביה, יכול כחנניה מישאל ועזריה דאתתקפו ואמרו הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשזבותנא מגו אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישזיב. ת"ח דאי לא ישזיב כו' אשתכח שמיה דקב"ה דלא יתקדש בעינייהו דכלא כמה דאמרו. אלא כיון דידעו דלא אמרו כדקא יאות אהדרו ואמרו והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו' בין ישזיב בין לא ישזיב כו' אלא לא יתתקף ב"נ דיימא קב"ה ישזבינני או איהו עביד לי כך וכך כו'. הענין בזה הוא, כי לא יוכל אדם לבטוח ולהשען עצמו על תקיפות מעשיו הטובים בעוה"ז שהם ישפיעו לו טובה, כי כל התקיפות והבטחון שבעוה"ז הוא רק בדברי תורה, הבא לטהר מסייעין אותו (שבת קד.), וכל מי שבא לקרב את עצמו להשי"ת מקרבהו השי"ת אליו כדאיתא (שם), ורק לפעמים יוכל להיות שהשי"ת מטעים לאדם מפרי מעשיו בעוה"ז, בעידנא דמתאחדין עלמא עלאה בעלמא תתאה. וכמו שאנו רואים ג"כ בענין הזמן שהציב השי"ת בעולם קיץ וחורף, בקיץ מתגדלים כל התבואות ופירות ממגד תבואות שמש. מה שאין כן בחורף אין מתגדל שום תנובות שדי. ולכן נתיירא אבינו יעקב ע"ה אף כי היה שלם בכל עניניו, והשי"ת הבטיחהו לשמרו ולהצילו, מכל מקום נתיירא אולי הוא הבטחת השי"ת רק לעולם שכולו ארוך חיי עולמים ולא חיי עוה"ז. כי באמת מאמר השי"ת עם האדם אינו בטובות עוה"ז רק לעולם שכולו ארוך למען יאריכון ימיך. וכמו שאנו רואים במשה רבינו ע"ה שהלך למצרים על פי הדבור, והשי"ת הבטיחהו שיהיה עמו, ואחר כל זה היה לו מכשול בהמלון. וכן חנניה מישאל ועזריה, שמתחלה היה נכון לבם בטוח בעוז ה' שהשי"ת יצילם, ואודע להו יחזקאל נביאה ושמעו וקיבלו מניה דקוב"ה לא אתקיים עלייהו כדאיתא בזוה"ק (שם). וכל זה הוא מפני שמאמר השי"ת אינו כמאמר בשר ודם, שאם יאמר דבר מפורש אין עוד הדיבור בידו לשנות פירוש הדבר. שאני אמרות אלוה הן חיים וקיימים כמו שהשי"ת חי וקיים לעד לעולם, וכן דבריו חיים וקיימים מראים פנים לכל צד^נהכמו שביאר בתפארת יוסף מסכת תענית (לא.) ד"ה אמר רשב"ג: כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו וגו' (ישעיהו נ״ה:י״א). וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שצריך האדם לידע שמאמרו ית' אינו מוגבל בגבול של תפיסת אדם כפי הבנתו בו, אלא כמו שהוא ית' חי וקיים כן מאמרו ית' חי וקים. ויכול השי"ת להראות לו לאדם כל פעם הבנה אחרת בו, כי הוא ית' יכול להגביה התפיסה של האדם בכל פעם עד שיכיר בו האדם פירוש אחר.. וכדאיתא בש"ס (סנהדרין לד.) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיהו כ״ג:כ״ט) מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא זה מתחלק לכמה טעמים. כפי שברצון השי"ת כן הם מאירים ומראים פנים לכל צדדיהם:

ל״אוזהו ג"כ הענין דאיתא במדרש (רבה וישלח עו) שיעקב נתיירא ואמר ידעתי כי כל דברי השי"ת על תנאי הם. וכן שבועת השם יתברך לדוד המלך על תנאי היה אם ישמרו בניך בריתי ועדותי וגו' (תהילים קל״ב:י״ב). ואף מזה נתיירא אבינו יעקב ע"ה, מאחר שבעוה"ז אין שום דבר ברור בשלימות, אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב בשלימות ולא יחטא, ואין אדם שיהיה רע בכולו, והיה מתיירא אבינו יעקב מברכותיו של אותו צדיק אביו יצחק שברך את עשו בנו, אולי יתברר שהיה לו איזה הבנה בהם, ואולי יולדו ממנו גרים אשר יתגיירו בישראל ועתה עוד לא באה העת שיאסף מן העולם, וקדם זמנא אין לו נייחא להשי"ת לכלות שום בריאה, וכדאיתא בזוה"ק (נח סא:) אבל אי אתעביד בהו דינא עד לא מטא זמנייהו דלא אשתלים חובייהו כו' כדין לית חדוה קמיה ובאיש קמיה על דאתאבידו. ולעשו היתה ג"כ טענה שהוא נקי אגב אמו, שנולד מיצחק ורבקה^נומקורו במי השלוח ח"א פרשת וישלח ד"ה ואלה המלכים: הנה אף כי על עשו לא היה ניכר שום דבר רע, מ"מ נמשל לחזיר (ויקרא רבה פרשה יג), והיינו דאיתא בגמ' (בכורות ח.) תפוח מגדל לס' יום וכנגדו חזיר מוליד לס' יום כי אות ס' הוא כעין קשת וקשת הוא מבטח עוז, והיינו שהוא אומר שיש לו מבטח עוז בהש"י מאחר שנולד מיצחק ומרבקה. ועיין בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור.. ולזה נאסר בעוה"ז קודם הבירור האמיתי להלחם אתו ולכבוש מארצו עד מדרך כף רגל כדכתיב (דברים ב׳:ה׳) אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל. והוא מפני שבעוה"ז אין שום בירור בשלימות הן לטב והן לביש. ולזה מצינו ג"כ בש"ס (ברכות ז., מגילה ו:) צדיק ממנו בולע, לפי שבעוה"ז עוד לא נשלם הבירור האמיתי על מכונו שיוכר לעין כל מי הוא הצדיק והטוב ומי הוא הרע, עד שישלמו כל הבירורים על תכליתם, ואז יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה (עובדיה א׳:כ״א). אבל כל הימים שלא נשלם עוד הבירור הוא מעורב עוד טוב ורע, כמו הפרי קודם שנגמר בישולו שאינו רע לגמרי ואינו טוב בכולו. ולכן נתיירא יעקב אבינו ע"ה והתפלל להשי"ת שיצילו מיד עשו, ונענה מהשי"ת בזה שבא על עצה נאמנה לשלח לו דורון לעשו אחיו, ולהשפיע עליו מעט קדושה, שידמה לו שיש לו עוד פתח תקוה לזכות לחיי עוה"ב^נזומבואר כמו כן בספר הלקוטים לרבנו האריז"ל בפרשה זו סימן לב עה"פ וילן שם וזל"ק: כי היה כוונתו לתקן מנחה זו, לעקור אותו מן העולם וכו'. וכוונת יעקב היה לקיים (משלי כ״ה:כ״ב) אם רעב שונאך האכילהו לחם וכו' כי גחלים אתה חותה על ראשו וכו' וה' ישלימנו לך. וכן יעקב עשה. עיין לקמן פרשה זו אות ל"ה., ובזה התעורר בלבו רחמנות שיתרחם עליו. כי אם היה יודע עשו בבירור שאפסה תקותו ונכזבה תוחלתו אזי לא היה מתרחם עליו, כי לא היה לו ממה להתיירא, בין כך ובין כך אין לו מה לקוות. כמו מי שיוצא ליהרג ואין לו עוד ממה להתיירא, אזי הוא עושה כל אשר יעלה ברצונו, מפני שאין לו מה שיעצרהו מעשות מזמת לבו^נחלקמן פרשה זו אות ח.. והכין את עצמו לשלשה דברים, לדורון ולתפלה ולמלחמה כדאיתא במדרש, ובאמת ענינם אחד, כי למעלה בעולם העליון אין רק תפלה, וכשמסתעף למטה מזה יכונה בשם מלחמה, וכשמסתעף עוד למטה בזה העולם צריך האדם לדורון שיתן מהונו ורכושו^נטבית יעקב הכולל פרשת וישלח ד"ה וישלח [ב].:

ל״בוישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. הללויה הללי נפשי את ה' וגו' אל תבטחו בנדיבים וגו' אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו (תהילים קמ״ו:ג׳). הללו מלשון הארה, כמו עטישותיו תהל אור (איוב מ״א:י׳). והענין בזה הוא, דבזה העולם כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, ולא יבטח האדם את עצמו אף על האבות שנקראים נדיבים בזוה"ק (ויקהל קצז:) ובש"ס (חגיגה ג.). והם נקראים נדיבים, מפני שהיה בהם נדיבות שלא רצו לקבל לעצמם שכר מעשיהם הטובים, רק הניחו לזרעם, ומהם יראו כל אדם וכן יעשו, שלא ירצה לקבל שכר מעשיו בעוה"ז (וכדאיתא במדרש רבה בחקותי פ' לו) אמר ר' פנחס כל מי שעושה מצוה ומבקש ליטול שכרו עליה מיד ליד לא ינקה רע, רשע הוא ואינו מניח לבניו כלום וכו', כך אלו בקשו אבות הראשונים ליטול שכר מצות קלות שעשו בעולם הזה, מהיכן היתה זכות עומדת לבניהם אחריהם, שהרי הוא אומר וזכרתי את בריתי יעקב וכו'. כי אם היו האבות הקדושים מקבלים שכר מעשיהם הטובים בעוה"ז, אזי מהיכן היה לנו חיים בעוה"ז. כי כל פרט נפש מישראל שנברא בעולם הוא רק לתקן איזה דבר, ואם אין בו כח לתקנו ולהשלים החסרון, יש די במעשי האבות לתרץ כל הקושיות ולהשלים כל החסרון. ומזהיר הכתוב שאף עליהם לא ישים האדם בטחונו, רק שברו על ה' אלהיו, כי לפעמים יזדמן שאין על זה שום בטחון אשר ישען עליו:

ל״גכמו כאן בזו הפרשה, שהזכיר יעקב את האבות ואמר, אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ולא היה לו שום סמיכה מזה^סמקורו במי השלוח ח"ב פ' וישלח ד"ה ויבן: יעקב אבינו לא בטח על זכות אבות, רק זה היה לו שלא מדעת., כי גם לעשו יש לו זו הטענה שגם הוא נולד מאברהם ויצחק. ובאמת לא בטח עצמו יעקב אבינו ע"ז, וכל שברו היה רק על ה' אלהיו, ולזה נעשה מרכבה לשכינה מצד עצמו נוסף על מה שנעשה בכלל עם האבות מרכבה, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעג:) ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו, רבי שמעון אמר, מכאן דאתעביד רתיכא קדישא בהדי אבהן וכו' ואיהו רתיכא בלחודוי וכו', ואף שגם אברהם ויצחק נעשו מרכבה לשכינה, אכן הם היו דבוקים במדות מיוחדות, באברהם היה בו מדת אהבה שלא היה לו שום אהבה בלתי לה' לבדו, עד שאף בנו יחידו האהוב לו הניתן לו למאה שנים העלהו לעולה באהבתו את השי"ת^סאכמבואר גבי אברהם אבינו במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה ויסע: ויסע משם אברהם ארצה הנגב, היינו כי אאע"ה מאד בירר כל מיני אהבה שבעולם שלא יהיה בלתי לה' לבדו וכו'.. ויצחק היה דבוק במדת היראה, שלא היה לו שום יראה רק יראת ה' כל הימים^סבכמבואר במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [ב]: דהנה אברהם אבינו ע"ה היה שורשו מדות אהבה היינו שהיה מברר כל אהבות שבעולם שלא יאהב שום דבר עוה"ז זולת רצון הש"י, ויצחק היה מבורר בזאת המדה כי הוא נולד מאברהם אבינו אחר כל הברורים שברר את עצמו. ומדתו היתה רק לברר מדות היראה היינו לברר כל היראות שלא ירא משום גוון רק מה' לבדו. ועיין עוד שם פרשת חיי ד"ה ויצחק: כי יצחק היה שורש לכל היראות שבעולם אף בשב ואל תעשה כמ"ש והוא יושב בארץ הנגב היינו מנוגב מכל חמדה.. וכל זמן שהמדות היו אצלם היו גדולים במעלה עד מאד, אבל כשנעתקו מהדעת שלהם בהסתעפות המדה בלבושים מסתירים אזי נסתעף מאותן המדות ההיפך מרצון השי"ת. מאברהם נולד ישמעאל, שיש לו אהבות רעות וחמדות ותאות זרות, מפני שאומר בלבו שהשפעת השי"ת הוא שלא בהדרגה. ובאמת הוא שכל האומר הקב"ה ותרן כו' כדאיתא בש"ס (ב"ק נ.), כי השפעת השי"ת הוא מדה במדה ברזא דכה תברכו, שעד היכן שהאדם מבטל רצונו מפני רצון השי"ת, כן מבטל השי"ת רצון אחרים מפני רצונו ומשפיע לו כל הטובות, וישמעאל היה מכחיש זו המדה. ומיצחק נולד עשו שהוא מלא רציחת חרב, והוא מכחיש הרצון והשגחת השי"ת, ואומר שעולם כמנהגו נוהג ואין שום צורך לפעולות אדם, ולזה הוא מרצח ושופך דם האדם, מפני שאומר שאין שום צורך לחיות האדם בעוה"ז שיחיה ויעבוד את השי"ת, כי אף בלי פעולת אדם יתנהג העולם^סגמבואר ענינו בסוד ישרים פרשת זכור אות יז: כי כמו שיש בקדושה ימינא ושמאלא, כך יש בההיפך ימין ושמאל ישמעאל ועשו. וימין ושמאל בהקדושה נקרא אברהם ויצחק, וכל הפסולות שנדחו מהימין של אברהם נקרא ישמעאל, וכל הפסולות שנדחו מהשמאל של יצחק נקרא עשו. עיי"ש מה שממשיך לבאר שם בעניינו.. ולכן בהתכללות שלשתן נעשו מרכבה. אבל יעקב אבינו ע"ה נקרא ישרון, שעומד ביושר תמיד בלי שום נטיה, ולא היה דבוק בשום מדה מיוחדת רק ברצון הפשוט^סדעיין לעיל פרשה זו אות ג בהערה כז שם., ואף בשעה שהיה נראה אליו השי"ת במדת האהבה, מכל מקום ידע שמלכא ודאי שלים הוא, ואף מדת היראה כלול בו ובעי לאסתמרא מניה וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נא:). רק שעתה נראה זו המדה על הלבוש, אבל אף המדה השניה כלולה בו, כי אין שכחה לפני כסא כבודו, אכן שגנוזה ונעלמה היא ולכן לא היה במטתו שום פסולת:

ל״דובאמת לא נקראו אברהם ויצחק אבות רק ליעקב, כי האיך יקרא עשו הרשע על שם אבותיו אברהם ויצחק, מאחר שהוא עשה בהסתעפות מדתם ההיפך מרצון השי"ת, ולא הלך בדרכי אבותיו שלא עשו רק מה שבחר בו השי"ת, וכל זה הוא מפני שבמדתם היו גבוהים ורמים מאד, ולזה בגמר המדה נצמח ההיפך מבהירות המדה, כמו כשצורפין זהב וכסף נשאר פסולת בגמר הצירוף^סהדעשו היה מסוספיתא דדהבא של גבורות יצחק, כמבואר בזוה"ק (מצורע נו.) וכמבואר לעיל פ' תולדות אות ה ד"ה ויצחק, אות לז.. ואף שהם היו גדולים במדותיהם ממדת יעקב שהוא ברזא דזעיר אפין, ואף שמו מוכיח עליו שנקרא יעקב מלשון עקב, אכן בזה גדולה מדתו ממדותיהם, הם השתמשו כל אחד במדה מיוחדת בשלימות ולא היה ניכר בו ממדה אחרת כלל, לזה נצמחה מהם פסולת. שאני אבינו יעקב בחיר האבות לא השתמש בשום מדה מיוחדת בשלימות רק בהתכללות מדה בחברתה, מפני שראה שממדה מיוחדת יוכל לצמוח איזה חסרון. ובזה היה הוא גדול מאבותיו, ולכן לא יצא ממנו שום פסולת. וזהו דכתיב ביה (תהילים קמ״ו:ה׳) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו (וכמש"נ הענין הזה באורך בפ' ויצא אות כז)^סוכדאיתא במי השלוח ח"א פרשת ויצא ד"ה ויאמר: והיינו דאמר אביך גבי אברהם ולא גבי יצחק, דהנה מדות אברהם הוא מדות אהבה ומדות יצחק הוא מדות יראה. והנה במקום שהאהבה בהשפעה מרובה מצטמצם מדות היראה, וכן כשנמצא מדת היראה בשלימות מצטמצם מדות האהבה, אבל ליעקב אבינו ע"ה היו שניהם במשקל, וזאת נקרא מדות תפארת, והוא מדות יעקב אבינו כלול משניהם ואינם סותרים זה את זה. ועיין בפרי צדיק ראש השנה אות ח: והנורא כנגד יעקב אע"ה, שאמר מה נורא המקום הזה. פי' כמו שאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו, שהם עבדו בהשתדלותם כל אחד במדרגתו, אברהם במדת אהבה ויצחק במדת יראה, ועל עצמו אמר האלקים הרועה אותי וגו' שאין לו ע"י השתדלותו כלום, רק מה שהשי"ת מאיר לו ורועה אותו וכו'.. ולכן נקרא גם כן בשם ישראל, שמרמז שכל האבות והאמהות כלולים בו, כדאיתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' (וישלח)^סזוזה לשונו שם בד"ה ויקרא את שמו: הנה בשם זה אשר שמו לו עתה להקרא בשם ישראל, רמז לו להיות כלול בו כל האבות והאמהות בשם ישראל, ר"ת יצחק יעקב, שרה רבקה רחל, אברהם, לאה. (כי הוא עיקר לכולם).. וזהו דאיתא בש"ס (ברכות יג) לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל, היינו שבזה העולם השתמש ברזא דיעקב זעיר אפין, בכדי שלא יצמח מאתו שם חסרון ופסולת, וזה השם הוא ברזא דיראה. וזהו דאיתא בזוה"ק (וישלח קעג:) ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו רש"א מכאן דאתעביד רתיכא קדישא עלאה בהדי אבהן, ות"ח יעקב איהו רתיכא קדישא עלאה דקיימא לאנהרא לסיהרא ואיהו רתיכא בלחודוי הה"ד ויעל מעליו אלהים. רתיכא בהדי אבהן, היינו שכללות האבות הוא מרכבה לשכינה וכולם בנין אחד, שכל אחד מברר את כולם, אכן שכל אחד הוצרך לבירור השני. ויעקב אבינו הוא מרכבה בפני עצמו להקב"ה, שהוא בעצמו בנין שלם ואינו צריך לשום בירור, שהוא מבורר כולו לכבוד שמים:

ל״הוישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. במדרש (רבה ויצא עד) ויקרא שם המקום ההוא מחנים, מחנה הרי ששים רבוא מחנים הרי מאה ועשרים רבוא. אמר רבי יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו כו'. הענין בזה דהנה מראית פני מלאך אלהים יתחייב לאדם יראה עצומה, וכמו שמצינו בדניאל (דניאל י). והוא מפני שהמלאך הוא ההיפך לגמרי מכל עניני עוה"ז, ולכן בהראותו לנכח פני האדם יסתר מהאדם כל הכח שיש לו בעוה"ז, כי עיקר חיות האדם הוא ההסתר שנמצא בעוה"ז, שעי"ז יש לו הויה וקיום לעבוד את ה' בפעולת מעשה ידיו. ומלאך הוא בהירות היותר גדול בעולם, מופשט מכל הסתרה, לזה הוא מתנגד לכל הלבושים הנמצאים בזה העולם^סחכמבואר בבית יעקב שמות פרשת משפטים אות מ: אמר אאמו"ר זצללה"ה מלאכי מורה על יראת ה' ודרך ארץ. היינו יראה קבוע במעמקי הלב. שבעומק לבו הוא דבוק תמיד בהש"י, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קס"ו.) מלאכי מלאך ה' דא שכינתא. וכן כתב בנאות דשא פרשת שמיני ד"ה ויהי [ב]: כמו שאמר אאמו"ר מלאך הוא יראה גדולה, כדאיתא בגמרא דמגילה (ג.) על הפסוק (דניאל י׳:ז׳) אבל חרדה גדולה נפלה עליהם. לקמן פרשה זו אות טז, לג.. וכן מורה ראיית פני מלאך לבטחון אשר ישען האדם ע"ז, כמו שמצינו במנוח (שופטים י״ג:כ״ג) לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידנו עולה ומנחה ולא הראנו את כל אלה. ולכן, מתחלה כשפגעו בו ביעקב מלאכי אלהים ורחש בלבו יראה ופחד, היה סובר שהיראה באה אליו מקטרוגו של עשו, שהוא עומד ומקטרג עליו בתמידות ועל כל ישראל יחד. אכן כאשר ראה אח"כ, שהן אמת שמראית פני מלאכי אלהים באה לו היראה, אבל הוא מאהבה מסותרת, מגודל האהבה שיש להם אליו. אז נטל מאלו ומאלו, יראה ובטחון ושלח פרוזבין לפניו אל עשו אחיו, שעי"ז יכנע ביותר. באחת רמז לו מגור מסביב, שיפחד מהם מלעשות לו דבר רע. ובאחת רמז לו על בטחון, שעוד יש לו תקוה ותוחלתו לא נכזבה, שידמה בנפשו שעוד יש לו תקוה לקוות לתשלום גמול אם ישוב מעשות מזמת לבו, ועי"ז ישוב ממחשבות הרצח. כי אם לא היה מראה לו את כל אלה אזי לא היה שב מעשות רצח, מאחר שלא היה לו ממה להתיירא ומה היה מפסיד, מאחר שאין לו תקוה לגמול, והוא כמו אדם היוצא ליהרג ואין עוד עליו דין ומשפט אשר יפחד ממנו, אזי הוא עושה כל מה שלבו חפץ מבלי מעצור. ולזה רמז לו אף ממדת הבטחון, שידמה לו שיש לו עוד תקוה להצפון ליראיו, ועי"ז ישוב ממחשבות רע בכדי שלא יפסד שכרו המוכן לו אם ימנע מעשות רע^סטכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות ו בסופו.. ופעלה בו זאת פעולת הטוב שיוכלו לקבל הגרים אשר יתגיירו ממנו בישראל. וכל הגרים אשר יתגיירו ממנו הם רק מזו האהבה שהזריח בו יעקב אבינו. וכן כל קיום ישראל בגלות הוא מזה שהשי"ת משגיא אותם שידמה לנפשם שיש להם מבטח עוז לתקות גמול, ועי"ז לא יפיקו זממם להתפשט בכל הרציחה, מפני היראה שלא יפסידו מכל הטוב הצפון להם. ולזה לעתיד בחבלי משיח ומלחמת גוג ומגוג, שאז יראו שאפסה תקותם ותוחלתם נכזבה ואין להם עוד ממה להתיירא, יהיה אז עת צרה ליעקב שכמוה לא נהיה עוד, והשי"ת יושיעם כדכתיב (ירמיהו ל׳:ז׳) ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע^עבית יעקב הכולל פרשת וישלח ד"ה וישלח [ג].:

ל״ווישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. במדרש (תנחומא וישלח) פתח על זה הכתוב. זשה"כ, וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עושה דברו (יואל ב׳:י״א). הענין שפתח בזה הכתוב הוא להבין לנו תיבת לפניו, שלכאורה נראה מיותר. אכן דהנה יעקב אבינו היה מתיירא מעשו, כי עשו טען שהוא דבוק במדת אביו יותר מיעקב. וגם לא היה נשלם עוד בבירור בשלימות, כי עוד לא נקרא בשם ישראל רק בשם יעקב. ולעתיד אז יהיה כל אחד מישראל מבורר בשלימות, (ישעיהו כ״ה:ט׳) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו וגו' נגילה ונשמחה בישועתו. אבל הישועות שבעוה"ז הם רק ממה שהשי"ת מסיק מתהומא מישועות העתיד. וכן יעקב אבינו ע"ה הרגיש התקיפות מזה שהיה עתיד להקרא בשם ישראל. ולזה מביא התנחומא הכתוב הזה שהשי"ת נתן קולו, קלא פנימאה, לפני חילו, עוד קודם שיבא האדם ביגיע כפיו לזה התקיפות, והשי"ת ברוב חסדיו מאיר לאדם מישועה העתידה ונותן בו תקיפות באדם ומסיק תהומא^עאעיין מי השלוח ח"ב ישעיה (כה) ד"ה ואמר [ב]: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו. קוינו הוא לשון קו שמורה על דברים שיש בתפיסת האדם ציפוי לישועה ואינו מייאש עצמו, נגילה ונשמחה בישועתו זה מורה כענין שכתיב (ישעיהו ס״ד:ב׳) בעשותך נוראות לא נקוה, שיש מקומות שהאדם מייאש עצמו מצדו ואין לו שום קו וציפוי להישועה שאין זה בתפיסתו ועל זה אמר הכתוב שזה הישועה הוא רק מצד השי"ת ונגילה ונשמחה בישועתו.:

ל״זעם לבן גרתי ואחר עד עתה. במדרש (רבה וישלח פה) ולמה אחר עד עתה שעדיין לא נולד שטנו של אותו האיש אבל עכשיו נולד שטנו של אותו האיש כו' וכדכתיב, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו. והענין בזה, דהנה כח האש הוא המכלה כל, וכל מי שיאמר שיש לו כח והון בפני עצמו וכחו ועוצם ידו עשה לו חיל, הוא מתברר באש שמכלה הון, כדכתיב (משלי ל׳:ט״ז) אש לא אמרה הון, ובהתעטף הקב"ה בזה הלבוש אזי כח האש יבטל זה ההון. וזהו דאיתא (שבת קיט.) אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת. כי שבת מרמז שלה' הארץ ומלואה, והאדם מחוייב לשבות מכל פעולה ביום השבת, ולהמליך את השי"ת על כל ההתפשטות ששה ימים, ומי שיתנגד לזה יתלבן ויתברר באש, וכדאיתא ברבה (צו פרשה ז) כל המתגאה נידון באש. ולהבה הוא השולט למרחוק, וקש הוא העלול ביותר להשרף, כי בהריחו כח האש מיד ישרף. ולעומת זה הם בעולם יעקב ויוסף ועשו. יעקב הוא הקורט והמובחר שבכל התבואה, ועשו הוא רק הקש שבתבואה, וכל זמן שהתבואה לא נגמרה בשלימות אזי צריכה עוד להקש, אבל כשתגמר התבואה בשלימות אז אין שום צורך לקש. וכן הוא בעולם הזה שעוד לא נגמר הבירור בשלימות, צריכין עוד להקש והפסולת, וכמו שמצינו (שמות כ״ג:ל׳) מעט מעט אגרשנו. אבל אחר שיגמר הבירור בשלימות, אזי לא יהיה שום צורך לפסולת בעולם^עבלקמן פרשה זו אות מח.. ובזה העולם הוצרך יעקב להחניף לעשו ולשלוח לו דורון מהונו ורכושו, וזרח בלבו צפוי וקווי לישועה, שידמה לנפשו שיש לו עוד תקוה להטוב הצפון, ועי"ז לא יפרוק עולו לגמרי, מפני שיירא פן יפסיד חלקו, והמתין עד לידת יוסף הצדיק בזה, מפני שעיקר הכח הזה נמצא ביוסף הצדיק, והוא המחזיק והמגביל שלא יפול צרור ארץ לבלתי ידח שום נפש מישראל מחוץ לגבול ח"ו, כי מדתו הוא פשוטי מצות שלכל ישראל יש להם אחיזה בזה. ורמז רמז לו השי"ת בהתגלות הסולם על נפש יוסף הצדיק, שהוא המגביל שלא ידח שום נפש מישראל שלא יהיה לו מקום^עגכמבואר לעיל פרשת ויצא אות ע עיי"ש.. כי סלם עם השם יקו"ק הנצב על הסולם בגימטריא יוסף. וכן מנין הבהמות ששלח אבינו יעקב דורון לעשו בגימטריא סולם עם השם יקו"ק אלהי"ם שהוא בגימטריא יב"ק^עדצריך עיון הלשון כאן בחשבון האחרון. ויש לגרוס כגרסת הבית יעקב הכולל בפרשתנו ד"ה ואחר: וכן גם הבהמות ששלח לו, בגימטריא שלשה פעמים יוסף, בהצטרפות שני שמות הוי"ה ואלהים, שהוא בגימטריא יב"ק. (ובסה"כ תק"פ).:

ל״חויהי לי שור וחמור. בזוה"ק (וישלח קסו:) שור וחמור אינון תרין גזרי דינין דכד מתחברן תרוויהו כחדא לא מתחברן אלא לאבאשא עלמא כו'. הענין בזה, דהנה נמצא שור וחמור דקדושה, ולעומת זה נמצא בההיפך ג"כ שור וחמור. שור דקדושה, מרמז על הכח קדושה שנמצא באדם אף שלא מדעת, שהורגל כל כך בעבודת השי"ת בדעת ובחשבון, עד שהכלי פעולה שלו הם בהרגל לבלי עשות רק מה שהשי"ת חפץ בו ואף בההסתר, וע"ז אדם מתפלל בכל יום (ברכות השחר) שתרגילנו בתורתך, וכענין דאיתא בירושלמי (ברכות פ"ב, ה"ד) בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכי מטי למודים מנפשיה כרע. וזה הכח כשהוא בקדושה אין למעלה ממנו, ועל זה אמר המלך שלמה (משלי יד) ורב תבואות בכח שור^עהכעין זה ביאר בתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אדם בעבודתו צריך להרגיל עצמו בעבודה על כל אברי פעולותיו, שכל אבריו ירגישו מהקדושה, שאפילו הרגל שהוא רחוק מן המחשבה שבראש, יכניס בו ג"כ קדושה מהמחשבה שבראש, שבהגיעו חוץ לתחום ירגיש הרגל בעצמו שעד פה היה רצונו ית' לילך ולא יותר. וזה אם תשיב משבת רגלך, וכעין דאיתא בירושלמי (ברכות פרק ב') בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכד מטי למודים מגרמיה קא כרע. ועיין עוד שם פרשת נצבים ד"ה לעברך [א]: לעברך בברית ד' אלהיך ובאלתו, היינו שאם אתה בדעתך תהיה נקשר בהשי"ת, וגם בפעולה תקבל עליך יראת עונש, וממילא תהיה אתה נקשר בהשי"ת אפילו בפעולה ג"כ, שאפילו שלא מדעת תהיה אתה נמשך אחר רצון השי"ת, וכדאיתא בירושלמי (ברכות) בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכד מטי למודים מנפשיה קא כרע.. וכן חמור דקדושה, מרמז על ותדביקנו במצותיך (ברכות השחר), שאף בשעה שאינו הולך בדעת כמו השור והחמור שאין להם שום דעת, מכל מקום הוא מכוון למטרת רצון השי"ת, מפני שהרגיל את עצמו במצות השי"ת ובעבודתו, עד שנשרש בלבו שלא יפעל בכלי פעולה כי אם רצון השי"ת. וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמב.) על יששכר חמור גרם בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במאריה כשאר בעירי. ושור וחמור דסטרא אחרא, הוא כגוונא דעכו"ם שמתפשטים בכל רצון לבם בכל הרעות שבעולם, ומוסיפים חטא על פשע על סמך זה הכח, שהמה אומרים שדבוקים הם בהשי"ת בתמידות אף בהחשך, שהם בלי דעת כלל, וכל מה שיתאוו תאוה יעשוה, כי לפי דעתם אין שום דבר לרע יחשב להם, זה הוא שור וחמור דסטרא אחרא (וכמו שנתבאר הענין בפרשת תצא בענין מחית עמלק)^עועיין סוד ישרים פרשת זכור אות א, תפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור.. כי אם האדם יצמצם את עצמו בגדרים וסייגים, לבלי עשות שום דבר רק בדעת וחשבון כפי שהשי"ת חפץ, ממילא אף אם יאונה לו פעולה שלא מדעת הוא ג"כ ברצון השי"ת, כי מהיכן ירחש בלבו מחשבות רע. ועוד ליותר קדושה יחשב בזאת, מאחר שנמצא בו קדושה גדולה בדעת, לזאת מותר לו להתפשטה ולהגדילה ולהרחיבה^עזכמבואר במי השלוח ח"א מסכת פסחים (ב.) ד"ה אור: ענין בדיקות חמץ מורה שהאדם צריך לברר ולנקות עצמו מכל סיג ופסולת וצריך להסיר ממנו כל נגיעותיו מצד עצמו, ולכן נאמר במשנה מקום שמכניסין בו צריך בדיקה, אבל מקום שאין מכניסין בו אין צריך, היינו באם האדם יודע בעצמו שהוא נקי בזה אין צריך לבדוק בזה הדבר, כמו שאמרו לידע איניש בנפשיה.. שאני אם אדם יעשה בלי דעת כלל, רק יתפשט רצון לבו, אין בזה שום קדושה והוא לגמרי ההיפך. וזהו כוונת הזוה"ק, שור וחמור הם תרין פגעין בישין כו' אלא לאבאשא עלמא, כי מזה הם עושין לעצמן דחלא לעשות על זה הסמך כל רצון לבם. שאני ישראל, בשעה שההסתר מתגבר עליהם אז נמצא בהם קדושה ביותר התגבורת, מאחר שיצרו מתגבר עליו, ממילא צריך לו כח קדושה ג"כ בהתגברות שיהיה בו כח לעמוד ביצרו, והשי"ת משפיע בהם כח קדושה כפי שיצרכו, מאחר שהם מצדם מבררין את עצמם עד המקום שיכולים להגיע שמה בדעת ובחשבון^עחעיין לקמן פרשה זו אות מד ד"ה וזהו ובהערה קעה שם.:

ל״טוזהו דאיתא בזוה"ק (וישלח קעג.) שמעון דהוה מזליה שור אתא על חמור וקטרג ביה כו' לבתר אתא שור וכו' יוסף דאיהו שור כו' ועל דא לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים כו' עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר לאינון חמורים כו' ואפיק לשור מתמן הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו. והענין בזה הוא, שבזה שמלו את עצמן, שהוא רזא דיוסף הצדיק, עי"ז היה כח בהקליפה לשלוט על ישראל, עד שבא משה רבינו ע"ה הבא משבטו של לוי, ובדר לאינון חמורים ותבר תוקפיהון, ולקח משם את עצמות יוסף הצדיק שנקרא שור, ובירר ולקט כל הכח שהיה בהם, ובזה היה להם גאולה לישראל^עטנתבאר בהרחבה בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות כב: כי יוסף מורה על יראה וצמצום גדול, כמו שאמר (מקץ מב) את האלקים אני ירא. וכל כך היתה גדולה אצלו מדת היראה ברוב התפשטות, עד שהתפשט אותה בין המצרים, שנתן להם עצה שימולו עצמם. ואצלם לא פעלה היראה שום צמצום וכו'. וזאת גרם להם לישראל שגלו למצרים, עד דאיתער לוי ובדר להני חמורים כמלקדמין וכו' ואפיק לשור מתמן הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו, יען שישראל לא היו עוד מצדם כלי קיבול בשלימות כמבואר, וע"י מדת יוסף יהיה להם כלים לקבל, כש"כ (ישעיה לג) יראת ה' היא אוצרו. וצריך להתנהג תמיד במדת היראה, שתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו וכו'. ויראה מורה, שאדם ירא תמיד פן ואולי איננו עוד מבורר. לזאת צריך להקדים היראה לחכמה. וזהו מדת יוסף הצדיק שתמיד היה ביראה ובירר עצמו תמיד וכו'. לכן העלה עצמות יוסף, שתהיה היראה קודמת לחכמתם, היא התקופות והבטוחות, ואז חכמתם תתקימנה ויהיו בני חורין. ועיין כל העניין בהרחבה שם אות כא, כג, כד, כה. וכן כתב על זה בתפארת יוסף פורים ד"ה ויבא עמלק: כשבא יוסף הצדיק למצרים נתן להם עצה, שאם תרצו שתהיה לכם קיום תצמצמו עצמכם מימי השובע לימי הרעב וכו'. וכל זמן שהיו ישראל אצלם בגלות לא נאבדו כיון שהיו לבוש ליוסף הצדיק, הגם שהיו לבושים רחוקים מ"מ לא נאבדו וכו'. ולפיכך אצל הגאולה כתיב (שמות י״ג:י״ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי כל זמן שהיה אצלם נקודה של יוסף הצדיק היה להם קיום וכו'. ואח"כ כשניטל מהם נקודת יוסף הצדיק נאבדו לגמרי כרגע אחת.. ועיקר קנין הקדושה היה לישראל במצרים, שכמו שהיה להם התרבות בנפשות, שבשבעים נפש ירד יעקב אבינו מצרימה, וירבו ויעצמו עד שביציאתם עלה מספרם לששים רבוא, וכן השפיע בהם השי"ת קדושה בפנימיות בתוספת מרובה שלא ישקעו בטומאת מצרים, ששם היה ההסתר ג"כ בהתגברות. וכמו שמצינו באאע"ה שירד למצרים שהוא מקום טומאה, התחבר עצמו לקדושה הגבוה למעלה מדעת האדם, וכדאיתא בזוה"ק (לך פא:) אמרי נא אחותי את כמד"א אמור לחכמה אחותי את, שהתחבר עצמו לשכינתא קדושה עצומה בל ימוט שלא ישקע בקליפת מצרים (וכמש"נ בפ' לך לך אות כו), וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פד:) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ולא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודע יקרא דקוב"ה בר בארעא דמצרים דהוו בהאי פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דלהון לעלמין, ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה כו' דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. והוא שעיקר ההתגלות היה במצרים, ששם הוא התגברות ההסתר ביותר, ולעומת זה היה גם התגברות הקדושה ביותר, שיהיה בהם כח להתגבר על ההסתר הזה ולבקוע אותו^פעיין בבית יעקב שמות אות ט: כי השי"ת השפיע להם כל כך קדושה, שלא יקבלו מהאוירים הרעים של מצרים, אף שלא היה בהם עדיין תורה ומצוות, רק שלא מדעת היה בהם קדושה קבוע, ומזה הקדושה שקבע בהם השי"ת במצרים, זכו להמאמר אנכי ה' אלהיך וכו'. שכל מה שהמצרים היו דוחקים אותם יותר, היה הקב"ה משפיע בהם יותר קדושה כדי שיהיה להם קיום וכו'. עיי"ש כל העניין. ועיין עוד שם אות ו, ז.. וזהו ששלח יע"א לעשו, עם לבן גרתי וגו' ויהי לי שור וחמור, דהיינו כל הכחות מקדושה שבא לו מזה שהרגיל עצמו כל כך בהקדושה, עד שאף שלא מדעת היה מכוון למטרת רצון השי"ת, ועיקר קניית הקדושה הזו קנה בהיותו בבית לבן הארמי, ששם הוא מקום תורף הטומאה, ומזה נתיירא עשו הרשע:

מ׳ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה וגו'. הענין בזה, כדכתיב (תהילים פ״ד:י״ב) כי שמש ומגן ה' אלהים, שמש הוא ברזא דשם יקו"ק ומגן הוא ברזא דשם אלהים, כדאיתא בזוה"ק (פקודי רכד:). שמש, מרמז על בהירות האור מהשי"ת, כי בטבע לא ירצו הברואים להתכלל זה בזה, מפני שיראים פן יגיע להם היזק והפסד עי"ז, אכן בהראות להם השי"ת באהבתו הגדולה שמלא כבודו בכל הארץ, ורק השי"ת הוא המנהיג ומושל בכל, אזי יתרצו ויסכימו גם הברואים מצדם להתכלל אחד בחבירו, כי בטוח הוא שלא תגיעהו שום היזק והפסד מזה, מאחר שהשי"ת מושל ומנהיג את העולם כלו ומלואו. וכן היה בראשית בריאת העולם, כדאיתא בש"ס (חולין ס:) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדה"ר ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו^פאהרחבת הדברים בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות ט ד"ה והנה עיי"ש, ועיין עוד שם אות יא שמבאר: כמו שבבריאת עולם, כשאמר השי"ת נעשה אדם לא היה זה מאמר חדש, כי בכלל היה נמצא האדם אף קודם זה המאמר וכו'. אכן שכל הברואים היו נבדלין בפני עצמן, ולא היה ביניהם שום חיבור, רק אחר שאמר הקב"ה המאמר נעשה אדם, נתפעל עיי"ז חיבור והתכללות בין כל הברואים. וכדאיתא (חולין ס:) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדה"ר ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו. היינו שתחלה לא רצו הברואים להתחבר ולהתכלל זה בזה, הגדול לא רצה להזריח מכחו בהקטן, והקטן לא היה בכחו להעלות את עצמו, עד שנברא צורת אדם בעולם, אז נעשה חיבור בין כל הברואים, כי האדם יכול להעלות אף את הקטן לרום המעלות. שאחר שהשתתפו כל הברואים ונתנו מכחם בהצורת אדם, לזה יש לו התכללות והכח והחיבור מכל הברואים וכו'. עיי"ש המשך הדברים. עיין לעיל פ' בראשית אות מ.. והוא שלא רצו להתכלל ולהתערב אחד בחבירו עד שיתכללו בהברואים שיאכלו אותם, מיראתם פן בזה הכח שיכניסו הברואים בתוכם יעשו ההיפך מרצון השי"ת, עד שהאיר להם השי"ת שבכל מקום מוקטר מוגש לשמו ומנחה טהורה, אז התפלל עליהם אדם וצמחו. ולזה לא נאמר השם יקו"ק עד גמר בריאת העולם, וכדכתיב (בראשית ב׳:ה׳) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה. היינו כאשר האיר השי"ת להברואים את השם הוי"ה שהוא מהוה כל, אזי הסכימו הברואים כלם להתכלל בהצורת אדם, שעל ידו יחזרו כלם לנכח השי"ת בעבודת הש"י שיעבוד הצורת אדם ע"י הכח שיכלול אותם בעצמו^פבלעיל פרשת בראשית אות נו, פרשת וירא אות ד.. ומגן, היינו בעת שהשי"ת מסתיר אורו, שאז אין הברואים רוצים להתערב ולהתכלל זה בזה. והשי"ת חפץ באלו השנים שמש ומגן, ואלו השנים מגינים על האדם שלא יגיעהו שום הפסד ונזק, כדאיתא בזוה"ק (שמות ג:). וזהו דאיתא בזוה"ק (וישלח קסו:) שור וחמור אינון תרין גזרי דינין דכד מתחברן תרוייהו כחדא לא מתחברן אלא לאבאשא עלמא. כי שור הוא ההיפך מאדם, כדאיתא בזוה"ק (תשא קצא.) ובתקונים החדשים (תיקונא חמישאה) ומזה היה הקטרוג בבריאת עולם מה אנוש כי תזכרנו (וכמש"נ הענין באריכות בפ' תצא)^פגעיין כל העניין בהרחבה בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת כי תצא בתחילתו ד"ה כי תצא [א].:

מ״אאכן אית שור תם ושור מועד כדאיתא בזוה"ק (שלח קסג.) שור תם מרמז על כח עבודה, שע"י כח עבודה יוכל להתהפך ולהמשך אחר רצון השי"ת. ששור רומז למדת הגבורה בשרשה, ובשרשה הוא טוב שהוא לתכלית הטובה, וכדאיתא בתיקוני הזוהר הק' שבמדה זו עדיין ניכר הטובה, שנמצא בשרשה רוגזא דרבנן, וכדאיתא בזוה"ק (בלק קצב:) על הכתוב וזרח משעיר למו^פדכמבואר במי השלוח ח"א פרשת וזאת הברכה ד"ה ויאמר ה' מסיני: וזרח משעיר למו. שעיר רומז על כעס ובזה נמצא מעט טוב כי נמצא רותחא דרבנן, לכן לא נאמר רק לשון זריחה כי אין לזאת המדה טובה רק מעט.. וזהו שאמרו שבקש יחזקאל ונהפך פני שור לפני כרוב (חגיגה יג:), וזהו בחינת יעאע"ה ויוסף הצדיק. ושור מועד הוא בההיפך בסט"א, אחר שנסתעף להתלבש בלבושים רחוקים שאין המקור והשרש ניכר בהם, שאז אינו יכול להתהפך ממדותיו, וזהו בחינת עשו הרשע. וכן נמצא חמור דקדושה וחמור דסט"א. חמור דקדושה, היינו שמלא כל הארץ כבוד השי"ת אף בלי דעת אדם וצמצומיו, אכן זה הכח לא יתברר עד שיבא משיח בן דוד, דכתיב ביה עני ורוכב על חמור, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמב:) יששכר חמור גרם דלא אסתכל איקרא דנפשיה כלום רק שמבטל את עצמו לגמרי. וחמור דקליפה, היינו שמתפשט את עצמו בשטף הזדון, אשר בשר חמורים בשרם, עדי שאינו משגיח על נפשו מה יהיה בסופו פן ילך לאבדון, שכח כליו לא יספיקו לקיומו. וזהו דאיתא בש"ס (ב"ק כח) כי יפתח איש בור וגו' ונפל שמה שור או חמור, שור ולא אדם חמור ולא כלים. שור היינו ההיפך ממדת אדם, ונזקי הבור רומזין על מה שיאונה לאדם מכשול משרשו בלא כח שכלו. והוא, כי כמו שנמצא בזכות שאדם עושה מדעת קרן ופירות כדאיתא במסכת פיאה (פ"א) כן בההפך, כשאדם עושה מדעת, אמנם במקום שהוא מהשרש ולא מדעת, אזי אינו חייב רק על גוף הדבר ולא במה שיסתעף מזה למעלה, ולזה בבור שאין בו דעת, כדאיתא בזוה"ק (תצא רעט.) וחשך על פני תהום ואתקרי בור, אינו חייב אלא על השרש ולא על ההסתעפות שיסתעף מזה למעלה עד אדם וכלים, כי אדם מורה על דעה מבוררת היפך משור. וכלים מרמזים על ההיפך מחמור, שחמור מורה על התפשטות ביותר שאינו משגיח כלל על הכלי אם יוכל לקבל גודל ההתפשטות הזה^פהמבואר בהרחבה בבית יעקב שמות פרשת תשא אות לג עיי"ש.. ואלו השני כחות יתבררו בשלימות כשיבא מלך המשיח, כדאיתא בזוה"ק (שם) ומשיח בן דוד ומשיח בן יוסף נפלו תמן דחד איהו עני ורוכב על חמור וחד איהו בכור שורו הדר לו דא איהו משיח בן יוסף, והאי איהו כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור וכו'. וזה היה כונת יעאע"ה ששלח להודיע לעשו שיש לו שור וחמור, אלו השתי כחות דקדושה. שיעקב נתברר אצל לבן, שכח לבן היה בשורש שור וחמור כדאיתא בזוה"ק (ויצא דף קסד:) מאן תרפים אלא ע"ז הוו ואמאי אקרי תרפים לגנאי הוה כמה דתנינן במקום התורף, ומנלן דע"ז הוו דכתיב למה גנבת את אלהי וכו' ולבן חרשא דכל חרשין דעלמא הוה וכו' אמר רבי חייא בקסם אתעביד רבי יוסי אמר בנחש, ומסיק שם רבי יהודה דבשעתי ידיען, ומוכח דהתרפים משניהם מנחש וקסם ושרשם בשור וחמור, כדאיתא בזוה"ק (בלק דף רז.) מסטרא דנחש נפק שור מסטרא דקסם נפק חמור, ודא הוא שור וחמור, ושם נתברר יעקב, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל^פובית יעקב הכולל פרשת וישלח ד"ה ויהי לי. ומה שנתברר בעניין נחש וקסם מבואר באריכות גדולה בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויצא ד"ה ויחלום כל העניין שם.:

מ״בויירא יעקב מאד ויצר לו וכו' כי במקלי עברתי את הירדן הזה וגו' הצילני נא מיד אחי מיד עשו. הענין בזה, דהנה נמצא קדושת אבות, וקדושה שאדם קונה לעצמו בפעולתו הטוב. קדושת אבות הוא קביעא וקיימא בלי שום השתנות, ובירושה באה לאדם אף בלי שום פעולה מצדו^פזעיין מי השלוח ח"ב פ' וישלח ד"ה ויבן, מס' סוכה (ו:) ד"ה ענין לולב. ועיין עוד תפארת יוסף מס' תענית (טו.) ד"ה סדר: שיש להם קדושה קבועה מעבודת אבות, ואעפ"י שנשכח ולא ניכר בהם אעפ"כ זוכר אני את הנשכחות וכו', ואני רואה וזוכר את הקדושה הקבועה בלבם.. וקדושה שאדם קונה לעצמו עולה עמו ויורדת עמו. אם השי"ת מסייע לו אז הוא מתעלה מעלה מעלה בקדושתו, ואם יקח השי"ת בחזרה סיוע שלו מהאדם, אז אין הקדושה גדולה כל כך. וזהו הקדושה אין עומדת לאדם רק כשישתדל לברר את עצמו באגר שלים. וזהו שאמר יעקב אבינו ע"ה, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות, והוא שבעת שעבר את הירדן היתה קדושתו קטנה עוד שהיתה לו רק קדושת אבות. ועתה נעשה לשני מחנות, קדושת אבותיו וקדושה שקנה לעצמו באגר שלים, שהשי"ת הסכים על ידו שמעשיו הם טובים ומעשי עשו שנא. וכן מוכח מזוה"ק (וישלח קסח:) אמאי לשני מחנות, ת"ח שכינתא לא עדיאת מאהל לאה ורחל וכו' מה עבד וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה אמר אם יקטול עשו לאלין יקטול אבל אלין לא מסתפינא מנייהו. כי לזה רומז בני השפחות מה שהוא ברזא דעבד, היינו מה שקנה לעצמו בעבודתו, ובזה יש יראה שלא תשלוט הקטרוג, אבל על הקדושה שהוא מרזא דבן אין שום פחד^פחכמבואר בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה כי ידין: כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שהשי"ת ישפוט אותנו שמן הדין ראוין להיות עמו. ועל עבדיו יתנחם, ובאמת מה שיך אצל השי"ת נחמה, הלא כתיב (שמואל א ט״ו:כ״ט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. ורק באמת בזה המקום שהציב השי"ת ברזא דבן, שם אין שייך שום נחמה, כי רזא דבן מורה התקשרות שיש לו להשי"ת עם ישראל למעלה מתפיסתם, במקום שישראל עלה במחשבה תחלה, ושם אין שייך אצל השי"ת שום נחמה, כי שם הוא תמיד מקושר עמם. רק ברזא דעבד, היינו בזה המקום שהשי"ת הציב שישראל יעבוד אותו, ושצריך האדם להכיר החיבור שיש לו עם אור השי"ת. ובזה המקום, עד כמה שאדם עובד, כך מכיר החיבור שלו. וזה ועל עבדיו יתנחם, היינו במקום שהציב השי"ת שישראל יעבדו אותו ברזא דעבדים, שם שייך נחמה. סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פר' האזינו ד"ה כי. לעיל פ' בראשית אות כט ד"ה וכל זה, לב., ומכל מקום אף מי שהשי"ת יברר אותו לטוב צריך לברר את עצמו מצדו שבאמת עשה הטוב בעיני ה', כי אם לא יברר עצמו מצדו אם כן מה הוא ההבדל שבינו לבין מי שאינו מבורר, הלא גם זה לא בירר את עצמו מצדו:

מ״גויעקב אבינו ידע כל זאת שצריך אדם לברר עצמו מצדו כי טוב הוא. אכן יעאע"ה התפלל להשי"ת ובא בטענה, שמאחר שיבא יום שיברר השי"ת כל פעולות ישראל שהם רק טוב^פטכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת תזריע ד"ה אדם: עיקר תיקון חטאי ישראל לעתיד הוא מפני כי אין שום רע בשורש ישראל שהם דבוקים בהשי"ת., ועשו יתברר שמחשבות לבו הם רק רע כל הימים, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, מוכח מזה שכן הוא באמת, שמעשי ישראל הם טובים באמת, ומעשי עשו הם בהיפך^צכמו שביאר במי השלוח ח"ב פרשת תשא ד"ה ויפן: ששורש עכו"ם הוא כעס וזה נקרא סורו שכל תנועותיו ואל כל אשר יפנה הוא רע, ושורש ישראל הוא לב טוב., וא"כ סוף כל סוף מאחר שיהיה עת קץ שיצדיקו כולם עליהם דין שמים, ויראו מפורש שיעקב ראוי להשתלם גמול טוב, מפני שעשה רק הטוב בעיני ה', ועשו ראוי להשתלם כגמולו שעשה רק הרע בעיני ה'. ועל זה התפלל להשי"ת, הצילני נא מיד אחי, שיקרב השי"ת קץ נחמה ולא יכנף עוד האמת, ויראה עתה ההתגלות מפורש מה שעתיד להתגלות באחרית הימים, ויראו שונאי יעקב גם עתה שהדין דין אמת, ולא יצטרך לו להשתדל באגר שלים ולסבול כל כך בעולם הזה. כי כל הסבלנות שאדם סובל הוא מפני שעוד לא נתבררו פעולותיו שהם טובים, וממילא נמצא מקום לקטרג גם עליו מה בין זה לזה שלא יתברר עד עולם. לזה מוכרח הוא לסבול ולברר את עצמו מצדו עד שיתראה גם לעין אדם גם כן שאינו עושה רק הטוב בעיני השי"ת, וראוי להשתלם גמול טוב. אבל כאשר יתגלה לעין אדם שהוא מבורר בלי שום נטיה מרצון השי"ת, אז לא יצרך עוד לשום סבלנות, מפני שכולם יצדיקו דין שמים, שמי שנתברר לטוב ראוי לשלם לו כפעלו, ולא יצטרך עוד להתייגע ולהשתדל באגר שלים. ומי שלא נתברר לטוב גם כן יצדיק עליו דין שמים שדין אמת דנוהו. ואחר זאת הכין את עצמו לשלשה דברים לדורון ולתפלה ולמלחמה כדאיתא. לתפלה, הוא מפני שראה שמוכרח לסבלנות ולא אפשר בלי זה, התפלל להשי"ת שימלא רחמים עליו, שעד כמה שאפשר להקטין הסבלנות כן יקטינם השי"ת וימעטם. ולדורון, הוא שאם רצון השי"ת שימעטו הקנינים שלו, יעזור לו השי"ת שיהיה רק בטובות עוה"ז, בהונו ורכושו שרכש בעוה"ז. ולמלחמה, הוא גם כן ענין תפלה עצמו, אכן התפלה בתחלתה תכונה בשם מלחמה, שהאדם מתיצב לנכח פני האדון ה' להפך דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות על ידי כח התפלה שבו, והוא כגוונא דמלחמה שמתלחם נגד חבירו להכריחו לרצונו, כי כן הציב השי"ת גוון זה בעולם, שכביכול שאדם מהפך דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות, וכדאיתא (סוכה יד.) למה תפלתן של צדיקים נמשלה לעתר, מה עתר זו מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות^צאהעניין מבואר בתפארת החנוכי על זהר פרשת תזריע (דף מו:) ד"ה ודא וזה לשונו בתוך הדברים: וכן בכל איש יש התכללות מכל בני האדם. ועיקר התכללות הוא כח הדיבור, וממילא שורש כח הדיבור הוא, דיכול למללא קדם מלכא וכו'. במקום שנתן השי"ת כח בחירה, שם מסר הש"י הנהגתו להבריאה. וזה דאיתא במס' סוכה (יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר וכו' אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וזה הוא שורש כח הדיבור שנקרא רוח ממלא. וזה הוא רצון השי"ת שבני אדם יהפכו מידותיו למדת רחמנות. ועיין עוד שם בתפארת החנוכי על זהר פרשת וירא (צז.) ד"ה הנצנים, לעיל פרשת וירא אות ד ד"ה ושלימות, סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויצא ד"ה וביעקב אבינו.:

מ״דויירא יעקב מאד ויצר לו וגו'. במדרש (רבה וישלח עו) איתא, מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעוה"ז, וקודם זה אומר שם, עד כאן היו התנאים, כי כל דברי הקב"ה על תנאי הם. הענין בזה הוא, שאין במאמרי השי"ת פירוש מוגבל, שיאמר לך אדם עליו ראה זה הוא אמיתת פירוש הדבר ולא יסבלו הדברים פירוש אחר מכפי תפיסתו, אל ידמה האדם בנפשו שכן יקום, כי דברי השי"ת חיים וקיימים ובמעט רגע יוכל להשתנות הפירוש מאותן הדברים עצמן, שקודם זה היה נראה לאדם פרוש הדברים בלי שום השתנות רק כמו שלמד בהם, ואחר רגע יראה האדם בעצמו שאין באופן לפרש כפי שלמד בהם מקודם וכן לעולם. ולזה הוא שורש האמונה, שלא יאמר האדם שדבר זה אי אפשר להיות, מפני שאצל הש"י לא שייך לומר כן, שאצלו ית' הכל יכול להיות ולא יפלא ממנו דבר. ויותר מזה שיוכל ליתן בדעת האדם שיבין אחר כן היפך ממה שהבין מקודם, בחשבו על הדבר שאי אפשר להשתנות, ואחר כן ברצונו יתברך יבין גם האדם היפך מזה, וישיג בתפיסת שכלו, ולא כמו שהיה בדעתו מקודם אלא כמו שהוא עתה. וכמו בעקידת יצחק, שאמר השי"ת לאברהם אבינו שיעלהו לעולה, וכפי תפיסת שכל אדם הוא הפירוש שיעלו עולה כליל לה' כדין עולה. ואחר זה הראה השי"ת והאיר בתפיסתו שפירוש הדברים הוא רק להעלהו וכיון דאסקיתיה אחתיה^צבלעיל פרשה זו אות ג ד"ה ובאמת ובהערה כד שם.. וכל זה הוא מפני שדברי השי"ת חיים ונובעים תמיד ממקור החיים, כמו שאדם חי ישתנו מחשבותיו בכל רגע ורגע. ולזה אין לצדיקים הבטחה בעוה"ז, מאחר שאי אפשר להגיע ולעמוד על אמיתת בירור פירוש הדבר ואולי ישתנה הפירוש, לכן צריך האדם לעבוד את ה' ביראה תמיד, ויתפלל לה' שיעזור לו ואל יסמוך על הנס, כי אף אם יעשו לו נס ינכו לו מזכויותיו כדאיתא בש"ס (שבת לב:) והוא שבכחו ית' לברר פירוש דבר היפך מכפי תפיסת אדם ואף בפעולה שכבר נעשה^צגמבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכו: וזהו דאיתא (ברכות ד') שנתיירא יעקב אבינו שמא יגרום החטא, שאף שהבטיח לו הקב"ה, אבל דברי הקב"ה אינם כדברי בשר ודם, שבשר ודם מכיון שמוציא דבריו מפיו שוב אינם בידו וכשירצה לשנות רצונו צריך לשנות דבריו, ואצל הש"י כשם שאין בו שינוי רצון כנ"ל, כן גם דבריו חיים וקיימים, וכפי מעשה האדם כן יראה בדברי הש"י, אם ייטיב מעשיו יראה שדברי הש"י הם לטובתו וכן להיפך.:

מ״הוזהו הוא החילוק בין החיים מעוה"ז לבין החיים מעוה"ב. החיים מעוה"ב הוא מה שלא ישתנה עוד שכן יקום, והחיים מעוה"ז הוא מה שיכול להשתנות ולהתהפך מרגע אל רגע. ולכן נקרא עוה"ז עלמא דספיקא, ואילנא דספיקא שולט בה מעורב טוב ורע, שהאדם כל ימי חיי הבלו הוא תמיד בספק וביראה. וכביכול השי"ת העמיד לעצמו גוון ספק בעוה"ז, וכמו שמצינו כמה פעמים כאילו ידבר רק משפה ולחוץ ולא מעומק, וכדאיתא (מגילה יב) הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג) כי לא ענה מלבו^צדביאור בעניין בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות כה עיי"ש.. וכדאיתא גם כן בש"ס (סנהדרין קה.) אפילו חוצפא כלפי שמיא מהני, והוא אם אדם יצמצם את עצמו מעט על הגוון ויבטל רצונו לפני רצון השי"ת רק על הלבוש ולא מעומק רצון הלב, עכ"ז יענהו השי"ת, אכן העניה הוא גם כן רק מבתר כתפא ולא מעומק הרצון, וכן הוא כל הנהגת עלמא דין. וכדאיתא בזוה"ק חקת (דף קפד.) אלין דלא ידעי עיקרא דעובדא כולי האי אלא סידורא בעלמא ולא יתיר משכין עלייהו משיכו דבתר כתפוי דקב"ה. וזהו כונת המדרש (רבה וישלח עו) אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. הא לעשו לא. אלא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו. מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו. כי באמת אף עשו היה בטוח על מעשי אבותיו, כדכתיב (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וע"ז אומר השי"ת, אמת שיש להם על מה שיסמוכו, אכן רק העושה כמעשיהם, והוא מי שירצה לירש כח האבות, מוכרח גם הוא להיות כמוהם ולילך בעקבותיהם מהמקור, מראשית העבודה שהם עבדו את ה' ביראה, כדכתיב בהו ארץ מגוריהם, ואחר כך הסכים השי"ת עליהם וייחד שמו עליהם^צהלעיל פרשת תולדות אות יז בסופו.. שאני אם ירצה אדם לירש הכח שלהם מסופא דדרגא דלהון ולא מהמקור, לזה יראה השי"ת שרק ביצחק יקרא זרע ולא כל יצחק, כי דבריו חיים וקיימים ויוכלו להאיר פנים לכל צד כפי שירצה השי"ת^צוענין עשו מבואר רבות בספרי רבוה"ק ונביא כאן קומץ מדבריהם הקדושים: איתא בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות קז ד"ה ולהבין וז"ל : ולהבין האיך שיצחק ורבקה צדיקים כמותם, יצא מהם דבר רע כעשו זה, ודאי שיצחק ורבקה לא הולידו רע ח"ו, כי הניחו בו כוונה טובה. אכן הנקודה הראשונה שהולידו התולדה שלו כמו שהם הולידו אותו וכמו שיצא מבטן אמו, זה בודאי היה טוב. אכן מה שנתגדל ונתפשט התולדה מצדו מעצמו וכו' זה הוא רע גמור וכו' והוא התפשט זאת המדה, ונתלבש בהסתעפות לבושים זרים, מה שעשו הוסיף מעצמו, אז נעשה רע גמור. ושם אות קיב אומר: שעמלק ג"כ אומר שהוא במקום גבוה דבוק, ואינם צריכים לעבודה שנולדים מיצחק ומרבקה, כמש"כ (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכן בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור: כן הכא נמי לא שייך לומר שעשו הרשע יש לו חלק מעט מאורו של יצחק אבינו, מאחר שחטא נגד אבותיו, ועשה ממש ההיפך ממעשיהם. לכן אין לו שום התיחסות לחיים של יצחק אבינו. וזה שמסיים המדרש, בשעה שיצא מבטן אמו חתך עיקר מיתרין שלה כדי שלא תלד, והיינו שנטל עם עצמו כל כח ההולדה, שלא יהיה לו חלק בהם, שלא נשאר כלום אצל יצחק ורבקה ממנו. וזה הוא הענין ממלחמת עמלק שעליו אמר הכתוב (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה הוא כל התקיפות שלו, שיש לו חלק בקדושת אבות, מאחר שבא משני צדיקים מיצחק ורבקה, והולך ומתפשט עצמו בכל מזימת לבו על סמך התקיפות הזה. ועיין עוד בזה במי השלוח ח"א פ' וישלח ד"ה ואלה, סוד ישרים פ' זכור אות טו, יט, פורים אות ח ד"ה והנה, ועיין עוד כאן בספרנו פ' תולדות אות נא, פ' ויצא אות סט, פ' וישב אות א' ד"ה והתגלות, אות ד' ד"ה תחת ישמעאל, ח', יז.. ומזה נתיירא אף יעקב אבינו, כי מי ידע מה ילד יום, מאחר שאין לסמוך על ההבטחה בעוה"ז שכן יקום כפי שילמד פירוש הדברים בתפיסת שכלו. כי אם היה בכח אדם לסמוך בעוה"ז שהבירור הוא רק כפי הבנת אדם ותפיסתו, אם כן מה בין עלמא דין לעלמא דאתי, כי זהו עצמו נקרא עלמא דאתי מה שהוא אחר הבירור שלא ישתנה עוד, והוא בלי שום עירוב ספק שכן יקום לעד:

מ״ווירא יעקב וגו' קטנתי מכל החסדים וגו' כי ירא אנכי וגו' ואתה אמרת היטב איטיב עמך. הענין בזה, דהנה יעקב אבינו הכניס עצמו בסכנה זו, כדאיתא במדרש רבה (וישלח עה) דמיך הוה ועוררתני, ולכן נתיירא כדאיתא בש"ס (שבת לב:) אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, מאי קראה קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. משמע מזה, שיעקב אבינו הכניס עצמו בסכנה, ולכן אמר כי ירא אנכי אותו, מפני שאין אדם רשאי לסמוך עצמו בעוה"ז על סמך ותקיפות שיעזרהו השי"ת, וכדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) על הכתוב אשרי אדם עוז לו בך וכו'. ולא יעלה על דעת האדם, שהיה לו ליעקב יראה דמיונית ח"ו, כי לא היה מבעלי הדמיון, אכן יראתו מעשו היה מפני שהרגיש יראה בלבו, וכדאיתא בזהר (תזריע מה.) חמא מקטרגא אזיל בין משרייא דיליה, והרגיש יראה בלבו, מכל מקום אמר אחר זה ואתה אמרת היטב איטיב עמך, היפך ממה שאמר קודם זה כי ירא אנכי אותו, מפני שהרגיש בעומק הלב שאין לו להתיירא מעשו, והיה סמוך לבו בטוח בה' שבטח יצילהו. וזהו דאיתא בזוה"ק (וישלח קסט.) ואתה אמרת היטב איטיב עמך ת"ח דוד מלכא אמר יהיו לרצון אמרי פי אלין מלין דאתפרשן והגיון לבי אלין מלין דסתימן דלא יכיל בר נש לפרשא לון בפומיה דא הוא הגיון דאיהו בלבא דלא יכיל לאתפרשא. והוא שהתקיפות שלו לא אתפרש בפומא רק בהגיון לבא^צזעיין לקמן פרשה זו אות יט בלשון הזוהר שהובא שם בהערה קז.. והוא כענין דאיתא בש"ס (פסחים קיז:) דקריאת שמע גאל ישראל דצלותא גואל ישראל. גאל ישראל, היינו שהשי"ת גאל את ישראל מכל צרה גאולת עולם, שאין עוד עליהם שום צרה וטלטול, והוא בטוחות ותקיפות עד שאין מקום להתפלל עוד על הגאולה מאחר שכבר גאלם. גואל ישראל, הוא תפלה שישראל מתפללין להשי"ת שיגאל אותם מכל צרותיהן^צחנתבאר בתפארת יוסף מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין חוששין ביאר בדבר: כמו שאיתא בש"ס (פסחים קיז:) בקריאת שמע גאל ישראל ודצלותא גואל ישראל, כי בק"ש מקבל עליו עול מלכות שמים, ומי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, היינו שהשי"ת יברר אותו שאין לו שום סבלנות. וזה בק"ש גאל ישראל, כי זה היה בגאולת מצרים, כמו שאנו אומרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. ודצלותא גואל ישראל, היינו כי זה מה שהאדם בא לברר עצמו מצידו מתפלל גואל ישראל, היינו שמתפלל שיראה לו השי"ת איך שע"י עבודתו יהיה נגאל משאר גלויות. ועיין עוד בית יעקב ויקרא פרשת צו אות ח.. ולהבין הענין האיך יתקיימו אלו השנים, ומה טיבה של התפלה שאדם מתפלל להשי"ת שייטיב לו, הלא הוא אב רחמן ורב חסד מצפה להיטיב בחסדו לכל בריה, ויודע ובקי בטיב הנהגת העולם יותר מהבריאה, ובטח יודע השי"ת שזה טוב לו לאדם, וכל מה שנותן לפני אדם הוא רק לטוב לו כל הימים. והאיך יבוא אדם ויחוה דעה בהנהגת השי"ת לומר לפניו שלא כן הוא הטוב רק כפי תפיסת שכלו, האם יגיד תינוק לאביו שהוא בקי ויודע בהנהגה יותר ממנו. אכן תפלת האדם צריכה להיות כענין דכתיב (איכה ג׳:מ״א) נשא לבבנו אל כפים, ודרשו על זה בש"ס (תענית ח.) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו. והוא כשיעמוד אדם להתפלל לפני השי"ת, ימסור עצמו להשי"ת שלא ירצה מצדו בתפלתו רק מה שרצון השי"ת בו^צטמבואר במי השלוח ח"א פרשת ראה ד"ה כי אם: נלמד לאדם דרך התפלה איך להתפלל לה' כמו דאיתא בגמ' (ברכות כח:) יכוון את לבו כנגד בית קדשי קדשים, היינו כשאדם ירצה להתפלל יראה מתחילה אם הדבר שרוצה להתפלל עליו הוא רצון הש"י. ובתפארת יוסף מסכת ברכות (ג.) ד"ה תניא: כי האדם קודם שמתפלל על צרכיו צריך לברר עצמו וכו'. בירור א', שלא יהיה ח"ו זאת התפלה נגד רצונו ית', שיתנה מקודם שאם הטובה הזאת שמתפלל עליה הוא נגד רצונו ית', אזי אינו חפץ בה כלל. ועיין עוד בזה בתפארת יוסף פ' צו ד"ה זאת, מס' תענית (טז.) ד"ה תנו. לעיל פרשת חיי אות יח ד"ה ואברהם וד"ה וזה.. מפני שבאמת מנהג השי"ת את עולמו בחסד ורחמים ובטוב העולם נדון. אכן כל תפלתו תהיה שהשי"ת יאיר לו ויבינהו הטובה שנמצא בגניזו בההנהגה שמנהג בה את העולם, שאף האדם מצדו יבין שהוא רק טוב. כי מצד השי"ת אין באמת רק טוב, אך האדם מצדו אינו מבין הטובה הצפונה וגנוזה בה, וע"ז מתפלל להשי"ת שיראה בתפיסת שכלו את הטובה. ולזה בקריאת שמע שאדם מוסר נפשו להשי"ת הוא גאל ישראל, מפני שבאמת בשורש אין רק טוב ושלום על ישראל, ובצלותא הוא גואל ישראל, שאדם מתפלל להשי"ת שיבינהו הגאולה והטובה שנמצא בההנהגה בשורש^קסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת חיי ד"ה ואברהם זקן כל העניין שם. לעיל פרשת לך אות מט.. אכן מפני שאי אפשר לדבר שני דברים כאחד, לזה הוא הבטוחות על השי"ת בהגיונא דלבא, וזה הוא דאיתא בזוה"ק שמואתה אמרת היטב איטיב עמך עד סיום התפלה הוא בהגיונא דלבא:

מ״זויירא יעקב מאד וגו'. הענין בזה מפני מה נתיירא. דהנה מה כתיב לעיל מינה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וממלאך אלהים בא יראה לאדם, מאחר שמלאך אלהים הוא ההיפך לגמרי מעלמא דין. בעוה"ז הוא עיקר שמחת האדם מה שמטריד דעתו ומבלבלת אותו שישכח ויסיר מלבו כל הרפתקאות וסבלנותיו שעברו עליו, כגוונא דיין שמשמח לבב אנשים ומסיר ממנו מרות נפשו, כדכתיב (משלי ל״א:ו׳-ז׳) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ששוכח כל הדעת מפני היין שמשכרו^קאעיין כעין זה בתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה ויהי בשלח: בעוה"ז עיקר השמחה של האדם הוא בעת שמטריד דעתו ואינו רואה בבהירות אור השי"ת. כמו שאנו רואין שעיקר השמחה בעוה"ז הוא יין, כמו שכתיב (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש. והיינו מחמת שיין מטריד דעתו של אדם, מזה נולד לאדם שמחה. כי אדם בעוה"ז אינו בנייחא במקום שעומד בבהירות אור. וכל זה הוא אצל האומות. שאני אצל ישראל שאצלם עיקר השמחה הוא בעת שעומדים בבהירות בלי שום דעה מטרדת, ורואין שמקבלים כל השפעתם מהשי"ת פנים בפנים. ולהיפך במקום שנסתר מהם אור השי"ת אין לבם בשמחה, אף שיש להם כל מיני טובות.. אבל שמחת מלאכי אלהים הוא בשעה שאומרים קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, שיש להם הכרה שרק השי"ת הוא שברא כל ומושל בכל, ומבלעדו אין שום כח בעולם. ולכן כשיתראה המלאך לפני האדם יפול עליו אימה ופחד, ומסתלקת מאתו כל החשקות והשמחות מעניני זה העולם^קבעיין לעיל פרשה זו אות ח ובהערה סח שם.. ואבינו יעקב כשנתיירא אחר ראותו מלאכי אלהים, ולא ידע מאין באה לו היראה, תלה בהמקולקל, שעשו עומד ומקטרג עליו, ושלח לו דורון, מפני שראה בחכמתו שעוד לא באה העת שיאבד עשו מן העולם. וזהו דכתיב אחר זה ויקרא לו אל אלהי ישראל, ודרשו ע"ז בש"ס (מגילה יח) שקראו הקב"ה ליעקב אל, היינו שנמצא בו נהירו דחכמתא להכניע את עצמו בעת הצורך. וכדאיתא בזוה"ק (צו לא.) אל נהירו דחכמתא:

מ״חויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. הענין בזה, אחר שראה יעקב שלא נתברר עוד בשלימות לנגד עשו, עלה בלבו להתפלל על מחנה אחת, וקיים בעצמו מאמר חכז"ל בש"ס (קידושין מ.) לעולם יראה אדם עצמו מחצה זכאי ומחצה חייב. וידע שמחנה אחת תנצל וישארו בחיים וביקש על השניה, כי על ידי תפלה יוכל אדם להכריע זכיותיו על עונותיו. ולזה התפלל יעקב אבינו ע"ה שיספיקו לו בירוריו אף כי קטנים המה, והתפלל תפלתו אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו'^קגבית יעקב הכולל פרשת וישלח ד"ה ויירא יעקב.. ולפי שרכושו רכש על ידי לבן הארמי לכן לא החזיק את הרכוש שיהיה מבורר, מאחר שנדמה לו שקיבל הטובה דרך אמצעי ע"י לבן, ולבן היה נודע אצלו לבעל חסרון, נמצא שההשפעה שתרד על ידו אין גם בה שלימות. כי מי שהוא מבורר בשלימות אזי מתפשט כח הקדושה שבו אף על הקנינים^קדמקורו במי השלוח ח"א פרשת משפטים ד"ה ואלה המשפטים: בזאת הסדרה מלמד אותנו הש"י איך צריך האדם לנקות ולברר א"ע, עד שמדת טובו ימשך ויתפשט אף על כל קניניו ויהיה נמצא גם בהם מדות טובות שלא יזיקו לשום אדם, וע"כ כשקנינו של אדם מזיק צריך לשלם, כי ההיזק נצמח ביען כי אין נפשו מזוכך כ"כ, לכן יוכלו קניניו להזיק או לגזול את חבירו, כי באם לב האדם מזוכך אין קנינותיו יכולין להזיק לחבירו כמו שנמצא (תענית כ"ה.) בעיזא דר' חנינא בן דוסא דאייתי דובא בקרניהו. וכן מבואר בבית יעקב הכולל פרשת ויקרא ד"ה אדם [א], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויקרא ד"ה ביאור.. אכן כל יראת יעקב היתה מפני שירדה לו ההשפעה דרך בעל חסרון, עד שנתברר לו שבאמת לא קיבל ע"י שום ממוצע כי אם מהשי"ת לבד. ולזה נאמר מתחלה לשון חסד ואחר כך אמת, כי כן הוא קבלת טובה מהשי"ת כשמשפיע טובה לאדם בלי אמצעי אזי הוא פלג אלהים מלא (תהילים ס״ה:י׳) בשלימות בלי שום חסרון, כי השי"ת הוא השלם בכל השלימות, וממילא כל השפעותיו שלמים, וזה נקרא חסדך. ואח"כ הוא ואמתך, שהשי"ת קורא על שם האדם שביגיעו באה אליו ההשפעה מהשי"ת, כי חפץ חסד הוא שיקרא על שם האדם, שבאמת ביגיע כפיו באה ההשפעה מהשי"ת אליו. וכן אמר המלך דוד ע"ה בספרו (תהילים מ) חסדך ואמתך, בתחלה נאמר חסדך ואח"כ הוא ואמתך, וכשיצטרף חסד ואמת מזה הוא השמירה, וכדמסיים המה יצרוני, ועצה טובה הוא לאדם שימסור בחזרה השפעת הטובה להשי"ת ובזה יטע אדיר בנכסיו אדיר במרום ה'. וזהו דאיתא (ביצה טו:) הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר (תהילים צג) אדיר במרום ה'^קהוביאור המאמר במי השלוח ח"א מסכת ביצה (טו:) ד"ה ואמר: אדר היינו לשון תקופות וחיזוק, ועיקר החיזוק הוא לאדם כשיבין כי הש"י הוא הנותן כח לעשות חיל ולא שיאמר כחי ועוצם ידי, ובאם יטע זאת הידיעה בכל קניניו אז יתקיימו וכו'. היינו אחר כל הטרדות והיגיעות ידע האדם כי לה' הארץ ומלואה והוא הנותן כח לסגל לרכוש ובזה יתקיימו קניני אדם באם יכיר את זאת, וזה פי' הגמ' יטע בהן אדר וכו'.:

מ״טויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו' קטנתי מכל החסדים גו'. הענין בזה, שבתחלה התפלל תפלתו להשי"ת, שבזכות כיבוד שכיבד עשו את אביו יצחק יעמוד לו לעשו שלא יעשה הרע בעיני השי"ת, שלא יעשה שום דבר רע ליעקב, ואח"כ האיר ה' לנגד עיניו שישלח לו מהונו ורכושו, לכן שלח לו כל אותו הדורון. ולהבין הענין שנתיירא יעקב אבינו פן ואולי נתמעטו זכיותיו בזה שהשפיע לו השי"ת טובה, הלא לאדם טוב מטעימין אותו מפרי מעשיו בעוה"ז והקרן קיימת לו לעתיד לבא, וכמו שהשי"ת הוא אין סוף ואין תכלית כן אין סוף למתן שכרו, ולמה נתיירא. אכן הענין בזה כדאיתא בש"ס (שבת לב:) אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו. והוא, כי אם לא יהיה לאדם הכנת טובה שיעמוד לו לעתיד, אזי לא היה מועיל לו שום תפלה להמשיך השפעת טובה בעוה"ז. אכן השי"ת החפץ להיטיב לאדם הסדיר סדר, שידמה לאדם לפי דעתו והבנת שכלו שבאמת הוא ראוי להשפעת טובה, אכן אולי יש עליו איזה קטרוג שמעכב ההשפעה, על זה תועיל תפלתו שיטעימו השי"ת מפרי מעשיו בעוה"ז והקרן יהיה מונח לעתיד לבא. וזה שאנו מצפים ומחכים ליום ה' הגדול והנורא, שיפתח השי"ת אורו הגדול ויעשה נוראות אשר לא נקוה עליהם, זה הוא רק בדרך נס, אבל לא זה הדרך והסדר שהעמיד השי"ת בעולם. אבל הישועות הנעשות בקרב הארץ, וכל השפעת טובה שימשיך אדם בעוה"ז הם על זה הדרך בדעת האדם והבנת שכלו. ואין לך גדול מלידת יצחק אבינו ע"ה, שאבינו אברהם מצדו נתייאש לפי טבע העולם ולפי תפיסת דעתו מלהוליד פרי בטן, וההולדה היתה על דרך נס בעשותו נוראות אשר לא נקוה, ומכל מקום כתיב ביה (וירא כא) ותלד שרה לאברהם בן לזקניו, שהשי"ת ברוב חסדו וטובו האיר לו שיצחק נולד לו בגדר חכמתו, שנתברר אחר זה שמעולם לא התייאש עצמו מלהתפלל על לידת יצחק בנו, רק תמיד היה מצפה ומקוה על זו הישועה, וע"ז מרמז לזקניו שהיה בגדר חכמתו (וכמש"נ לעיל באריכות בפ' וירא אות כא כל הענין שם)^קועיין במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה ותכחש ובגליון שם אות ג, ועיין עוד בבית יעקב הכולל ראש השנה ד"ה וה' פקד: לזקוניו, היינו דבר שנתיאש ממנו. כי זאת ידע אברהם בטח כי השי"ת לא יעזוב את תפלתו ופעולותיו ומעשיו הטובים וכו'. אך זאת לא עלה בדעתו שיושיעו הקב"ה והישועה תקרא על שמו. כי היה רחוק מעיניו להתפלל על זה אף כי האמין בה'. אבל היה אצלו כמו שהקב"ה יכול לברוא בריאה חדשה. והקב"ה הושיעו מפורש, שיראה לעין כי תפילתו פעלה גם בקרבו וזה היה לידת יצחק. וזאת נקרא לזקוניו וכו'. עיין בסוד ישרים ראש השנה אות סא ד"ה וה' פקד [ב]: ותלד שרה לאברהם בן לזקניו וגו' ומילת לזקוניו ביאר אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמורה על עצם הסתכלותו, כלומר שלא נפסק מאתו הקווי והתשוקה אף רגע אחת, שהכיר שפיר בלידת יצחק אשר כל ימיו היה מצפה ומבקש זאת הישועה, ולא נפסק מעולם הימנו זאת התקוה מתפיסתו. ועיין הרחבת הביאור בסוד ישרים ראש השנה אות סד.. ובמקום שבאה ישועה לאדם בדרך נס שאין בנמצא זו הישועה בגדר חכמתו, אזי יש לפחוד ולהתיירא פן ואולי ינכו מזכיותיו מהקרן שמונח לו לעתיד. וזה היה יראת אבינו יעקב עליו השלום שאמר קטנתי מכל החסדים וגו' כי במקלי עברתי וגו' ועתה הייתי לשני מחנות, ופחד שמא מנכין לו מזכיותיו לפי שהוא בדרך נס:

נ׳ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו' קטנתי מכל החסדים וגו' ואתה אמרת היטב איטיב עמך. כאן נכלל כל סדר התפלה, אלהי אברהם הוא ברכת אבות. אלהי יצחק וגו' קטנתי וגו' הוא גבורות, ויעקב עצמו הוא קדושת ה'. ואתה אמרת היטב איטיב עמך, הוא סיום התפלה, במקום יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך. והוא כדאיתא (ברכות ט:) מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי משמע לבסוף ומשמע מעיקרא, מאי טעמא תקינו רבנן לאחר שמונה עשרה ברכות לימרו מעיקרא כו', הואיל ולא אמרה דוד אלא אחר שמונה עשרה פרשיות, לפיכך תיקנו רבנן לאחר שמונה עשרה ברכות. והוא שאחר כל התפלה, שאדם מפיל תחנתו לפני קונו שימלא משאלות לבו לטובה, אכן מי יודע מה ילד יום האם תקובל תפלתו, מכל מקום יהיה נכון לבו בטוח בה' שלא יעזבנו אלהי ישעו, כי חפץ להצדיק בריותיו לבלתי ידח ממנו שום נדח, אכן בל יוציא בשפתיו זה התקיפות, ובטחונו בה' יהיה רק בהגיונא דלבא יבטח בעוז ה', וזהו שאחר סיום כל התפלה אומרים (סדר התפלה) יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך. וכן יעקב אבינו ע"ה הסדיר תפלתו, ואחר סיום התפלה אמר, ואתה אמרת היטב איטיב עמך, שהוא מכוון לנגד יהיו לרצון וגו' והגיון לבי לפניך כדאיתא בזוה"ק (וישלח קסט:), שזה התקיפות היה לו רק בהגיונא דלבא, שהיה לו מבטח עוז^קזזה לשון הזוהר הקדוש שם (וישלח קסט:): ואתה אמרת היטב איטיב עמך וגו'. תא חזי דוד מלכא אמר יהיו לרצון אמרי פי, אלין מלין דאתפרשן, והגיון לבי, אלין מלין דסתימין, דלא יכיל בר נש לפרשא לון בפומיה, דא הוא הגיון דאיהו בלבא דלא יכיל לאתפרשא וכו'. כגוונא דא אמר יעקב, בקדמייתא פריש מלה דקא יאות, ולבתר סתים מלה, דאיהי תליא בהגיונא דלבא דלא אצטריך לפרשא, דכתיב ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב, הכא איהו מלה דתליא בלבא דלא אצטריך לפרשא וכו'.. ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריה, שינכה לי מזכיותי, באל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי בטח לא ינכה לי כלל מזכיותי והקרן קיימת לי לעולם שכולו ארוך:

נ״אויאמר יעקב אלהי אבי אברהם וגו' קטנתי מכל החסדים וגו' ואתה אמרת היטב איטיב עמך. הענין בזה הוא, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) אשרי אדם עוז לו בך כו' לא יתתקף בר נש דיימא קב"ה ישזבינני כו' אבל ישוי תוקפיה ביה בקב"ה דיסייע ליה כד איהו אשתדל בפקודין דאורייתא כו' דכיון דאתי ב"נ לאתדכאה מסייעין ליה. והוא, שכל הטובות שבעולם צריך להעלות אותם להשי"ת, וכל תקיפות ובטוחות האדם בעוה"ז הוא רק בדברי תורה, הבא לטהר מסייעין אותו. וכענין דאיתא (שבת פח.) אמר ליה ההוא צדוקי לרבא עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו כו' ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו כו' אמר ליה, אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם. והוא שאנו שלמים ברצון השי"ת שבודאי יסייע לנו לגמור לטוב, וזה נקרא עוז לו בך^קחמובא הסבר מאמר שאלת הצדוקי ותשובת רבא במי השלוח ח"א מסכת שבת (פח:) ד"ה ההוא צדוקא: כי שאל אותו איך תכניסו עצמיכם לכבוש דבר היותר גדול מכל כחכם, והשיב לו אנן דסגינן בשלימותא מחמת שעיקר דבקתינו הוא בשורש ומקור החיים היינו בהשי"ת, מזה יש לנו כח להכניס עצמנו אף בדבר גדול משכלינו וכחנו, וזהו תומת ישרים היינו משורש החיים תנחם. וכן ביאר שם בפרשת וזאת הברכה ד"ה ידיו בתשלום: וכן הוא תמיד דרך ישראל שהם מתפתים תמיד מהשי"ת ומניחים עצמם להיות מתאנים ממנו, מפני שמאמינים בהשי"ת לכן מוסרים כל חייהם ודעתם לגמרי ומאמינים שהשי"ת עוסק תמיד לטובת ישראל וכמו שהשיב רבא לההוא צדוקי שאמר לו עמא פזיזא בגמ' (שבת פ"ח.) והשיב לו רבא אין דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם (משלי י״א:ג׳).. אבל בכל הטובות שנמצאים בעולם, ואף כח החיים שהוא דבר היותר יקר בעולם מכל עניני עוה"ז, אף ע"ז לא ישוי אדם תוקפיה ביה בקב"ה, כדאיתא בזוה"ק (שם) יכול כחנניה מישאל ועזריה דאתתקפו ואמרו הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מגו אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישזיב, ת"ח דאי לא ישזיב ולא אתקיים עלייהו קב"ה אשתכח שמיה דקב"ה דלא יתקדש בעינייהו דכלא כו' אהדרו ואמרו והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו' בין ישזיב כו' אבל ישוי תוקפיה ביה בקב"ה דיסייע ליה כד איהו אשתדל בפקודי אורייתא כו' דכיון דאתי ב"נ לאתדכאה מסייעין ליה כו'^קטעיין לעיל פרשה זו אות ג ד"ה והנה, אות ו.. וכן מצינו שהיו כמה צדיקי וחסידי עולם שסבלו מאד בעולם הזה, כמו רבי עקיבא שסרקו בשרו במסרקות של ברזל ועוד רבים כמוהו. כי אם יחזיק אדם בהטובה ויתתקף בה יותר מכפי הצורך, על זה נאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, ואין זה עוז לו בך:

נ״בועוד זאת, כי כל דברי הקב"ה על תנאי הם כדאיתא במדרש (רבה וישלח עו), וכל דבריו חיים וקיימים ויכולים להשתנות בפירושם היפך מכפי תפיסת האדם בהם, וכדאיתא דלא כתיב ונינוה נחרבת רק ונינוה נהפכת (יונה ג), שמקודם זה לא היה זה המאמר סובל רק זה הפירוש שתתהפך ותחרב, ואח"ז נשתנה הפירוש שתתהפך לטובה. וכן באברהם, שנאמר לו להעלות את בנו לעולה, ומתחלה היה הפירוש לפי תפיסת האדם לשחטו עולה כליל לה' כדין כל העולות, ואח"כ נשתנה הפירוש שהכונה היה רק להעלהו ולא לשחטו אסקיתיה אחתיה (וכמש"נ בפ' וירא אות נג)^קילעיל פרשה זו אות ג ד"ה ובאמת ובהערה כד שם.. נמצא לפי זה, שאף אם יהיה לאדם מאמר מפורש מהשי"ת שיבטיחו על איזה דבר, מכל מקום לא יוכל לסמוך ע"ז, מפני שיכול להשתנות פירוש ההבטחה היפך מכפי תפיסת האדם במאמר הזה. ולכן גם אבינו יעקב ע"ה נתיירא, אף שהיה לו הבטחה מפורשת מהשי"ת לשמרו בכל אשר ילך ולהיטיב עמו, אכן מאחר שראה לעצמו שני מחנות, נתיירא פן החזיק בהטובה יותר מכפי שנמצא בה רצון השי"ת ולכסא הוות יחשב, ואזי יוציא השי"ת את אורו ורצונו מזו הטובה ויוכל להשתנות פירוש ההבטחה שהיה לו. וזהו שאמר, קטנתי מכל החסדים וגו', שלא יעלה על דעת אדם שיראת יעקב היה שמא פרע לו הקב"ה שכרו ולא תזכרנה עוד כל צדקותיו אשר עשה, כי איך נאמר זאת על השי"ת, כמו שהוא אין סוף ואין תכלית, כן אין סוף למתן שכרו ולא ינכה לאדם מזכיותיו כלל. ומה שאמרו בש"ס (שבת לב:) שאם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו הוא רק מצד האדם, שאם יבטח על זכותו שיעשה לו נס אזי ינכו לו מזכיותיו. אכן יראת יעקב היה, אחר שראה לעצמו שני מחנות, פן החזיק בהטובה יותר מכפי רצון השי"ת^קיאלעיל פרשה זו אות יד.. ואף שנתיירא, מכל מקום היה בו גם תקיפות בלב, שהרגיש בעומק לבו בטוחות בהשי"ת, אכן שלא פירש בשפתיו תקיפתו זאת רק הרהר בלבו והרהור לא עביד מידי, וכמו בשבת שדבור אסור, מכל מקום הרהור מותר משום דלא עביד מידי כדאיתא בזוה"ק (אמור קה.). וזהו דאיתא בזוה"ק (וישלח קסט.) ואתה אמרת היטב איטיב עמך, שהוא כנגד הכתוב יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, שזה המאמר היה רק בהגיונא דלבא, שכל התפלה פירש באר היטב במוצא השפתים, וזה המאמר, שמרמז על בטחון ותקיפות, הרהר רק בהגיונא דלבא^קיבעיין במאמר הקודם בהערה קז שם בלשון הזוהר שהובא שם.:

נ״גואתה אמרת היטב איטיב עמך. איתא ע"ז בזוה"ק (וישלח קסט:) עד הכא סידורא דשבחא דמאריה כו' לאחזאה לכל בני עלמא דאצטריך ליה לב"נ לסדרא שבחא דמאריה בקדמיתא ולבתר יבעי בעותיה כו' ת"ח דוד מלכא אמר יהיו לרצון אמרי פי, אלין מלין דאתפרשן והגיון לבי אין מלין דסתימן כו' וכלא כחדא איהו כו'. והוא, שזה המאמר ואתה אמרת היטב וגו', ולא הוציא בשפתיו רק רחש לבו דבר טוב הבטחת השי"ת. והענין בזה הוא, שמהתחלת תפיסת האדם מראשית המחשבה עד גמר הפעולה צריך להיות ביראה ורעד ובמיחושים, לבל יסמוך לבטוח על שום דבר בעולם, רק להיות תמיד בספק. אבל למעלה מהמחשבה בעומק הלב, שם יוכל להיות בטוח לחזק ולאמץ את לבו בהשי"ת שבטח יצילהו ממצוקותיו. וזהו דאיתא ברבה (נח לב) מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו, שנאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך. שלא בפניו מהו אומר, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. בפניו, היינו במקום שתפיסת האדם מגיע לשם והוא מהמחשבה ולמטה, צריך האדם להיות ביראה ובמיחושים מה נורא מעשיך. שלא בפניו, היינו למעלה מתפיסת האדם בעומק הלב יוכל האדם לבטוח בחסדי השי"ת חסד אל כל היום, הודו לה' וגו' כי לעולם חסדו, כי עומק הלב הוא למעלה מהמחשבה, כדאיתא ברע"מ (צו כח:) יתער מלבא לגבי חכמתא וכו', אבל לא להוציא זאת מכח אל הפועל, כי עלמא דין הוא עלמא דפרודא, ואם יתחזק האדם בבטוחות כל כך שידמה לו שישועתו מוכנת לו בטח כאלו בידו אחוזה, זה יחשב באמת לשתי רשויות, שמדמה בנפשו שכח הישועה בידו להושיע את עצמו. אבל רק זו היא הדרך הנכונה לפני האדם וחי בהם, להיות תמיד במיחושים וספיקות, למסור כל רצונותיו להשי"ת ולחבר ולדבק כל הפירוד להשורש, להכיר שאין בידו מאומה וכל הכח שלו הוא רק מה שנשפע לו מאת ה' מן השמים. וכן מצות ציצית גם כן מרמז ע"ז הענין, שהמצוה הוא פתיל וגדיל ועוד שני שלישים פתיל. פתיל מרמז על פירוד, שהחוטים הם נפרדים, ומרמז על כל היראות שידקדק אדם לבל יחסיר המטרה אף כחוט השערה. ולמעלה מפתיל הוא גדיל, והוא שבשורש הוא נגדל ונדבק בהשי"ת שהוא אחד ובו הכל מתייחד, שמצד האדם הוא, כלום יש לבריה אצל בוראה, אכן מצד השי"ת שהוא הטוב, יוכל לבטוח שהוא חפץ להיטיב לבריותיו ומיטיב להם^קיגכמבואר במי השלוח ח"א הפרשת שלח ד"ה ועשו להם [ב]: הענין של ציצית הנקראים ג"כ גדילים. ציצית מורה על יראה שלא יהיה האדם חכם בעיניו לעבור על ד"ת אף כחוט השערה ויראה גם להיות נקי מעיני האדם. וגדיל מורה על תקופות שלא ירך האדם מפני המקטריגים עליו בשנאה ויהיה תקיף בדעתו נגדם.:

נ״דואתה אמרת היטב איטיב עמך. הענין בזה הוא, דאיתא בתקוני הזהר (תיקון יג דף כט.) יעקב איהו מסטרא דעמודא דאמצעיתא מלבר ומשה מלגו. והוא, כי מדת יעקב אבינו ע"ה הוא, שיפרוש אדם את עצמו מעניני עוה"ז, ולהיות בתמידות רק בעבודת ה' כל הימים. וזה הוא יעקב מלבר, שחוץ מזה שהוא דבוק בהשי"ת, הוא עובד בתמידות עבודת ה' להכניס כל עניני עוה"ז לגו בהקדושה. משה מלגו, היינו שאצלו אין שום דבר מלבר, מפני שרואה בתמידות שמלא כבוד ה' את כל הארץ והוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מניה, ואף הענינים שנעשו בין האומות אף הם רק בהשגחת השי"ת, והוא מנהג אותם, ואין שום חילוק בין ההנהגה שהשי"ת מנהג בלב עובדי השי"ת ובין ההנהגה שמתנהג בין האומות, כל ההנהגה הוא רק בהשגחת השי"ת, וכדכתיב (מלאכי א׳:י״א) כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה וגו', כל זה ראה משה רבינו בעינא פקיחא. ולזה כאשר התפלל להשי"ת על סליחת ישראל אמר (שלח יד) ואמרו הגוים, (תשא לב) למה יאמרו מצרים. והוא, כי מצדו לא היה לו מקום להתפלל להשי"ת שינחם ממחשבתו אשר דבר לעשות לעמו, מאחר שהיה מפורש אצלו שאין שום דבר נעשה מבלעדי השי"ת וממנו ית' לא תצא הרעה, כי מה שנעשה מהשי"ת הוא טובה, רק בא בטענה למה יאמרו הגוים, שהם אין רואים שאתה הוא המנהיג ומושל בכל, לכן עשה למען כבוד שמך שלא יתחלל בין הגוים. ויעקב אבינו ע"ה הרגיש גם הוא שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, אכן בקש מהשי"ת ואתה אמרת היטב איטיב עמך, היינו שיראה הטובה אף לפי ראות העין בתפיסת והבנת האדם. אבל זאת ידע גם הוא שבעומק הוא רק טוב, כי יעקב ומשה בחדא דרגא אך זה מלבר וזה מלגו. וזהו שאמר דהמע"ה (תהילים קמ״ו:ב׳) הללי נפשי את ה' אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי וגו' אשרי שאל יעקב בעזרו. והוא כי דהמע"ה הוא בחדא דרגא דיעקב אבינו, וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש לפני לא נוצר אל דתנינן קרא קב"ה ליעקב אל וכו' ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי, כי שתי אלו המדות מתאחדים יחד תפארת ומלכות^קידעיין בסוד ישרים הושענא רבה אות ח: היינו, כי יעקב הוא כמבואר בזוה"ק (קדושים פו.) קב"ה קרא ליעקב אל, הה"ד לפני לא נוצר אל, היינו שמעולם לא הכניס יעקב אבינו את עצמו לשום ספק, שהולך תמיד מבורר. ומסיים שם בזוה"ק, ואחרי לא יהיה דהא דוד הכא איקרי ולאו אית בתריה אחרא וכו'. היינו, כי יען שדוד המלך מסר הכל להש"י, עד שהיה יכול לומר לבי חלל בקרבי, לזה היה אצלו גודל בטוחות. ומהארת אלו שני עבודות, של יעקב אבינו שעליו נאמר לפני לא נוצר אל, ושל דוד המלך שעליו נאמר ואחרי לא יהיה, נמשך לישראל כל מיני הגנה. כי יעקב אבינו הוא הכולל מכל שבעת ימי הבנין המרומזים בפסוק (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וגו' והתכללות העולה מכל המידות הוא לך ה' הממלכה, שהוא מדת המלכות, מדת דוד המלך ע"ה, כי דווקא במדה האחרונה שהיא מדת המלכות, מדת דוד המלך, נגמר בשלימות הגמור כל תכלית המכוון מרצון השי"ת, כי ע"י זאת המדה משלימים ישראל את הכבוד שמים בכח בחירת רצונם הטוב.. וכדאיתא בזוה"ק (בלק רו.) דוד הוא סמכא רביעאה לכורסיא ואמר הללי נפשי את ה', היינו הנפש שבאדם משבחת בתמידות את השי"ת בלי שום הפסק, אכן התפלל להשי"ת אהללה ה' בחיי, שאף הגוף יוסיף הלול ושבח לשבח תמיד את השי"ת, שירגיש אף הגוף הטבת השי"ת^קטומבואר במי השלוח ח"ב פרשת ראה ד"ה ואכלתם: נאמר ועבדיכם ואמהתיכם, כי עבדים ואמהות מורה על הגשמיות וגופים מגושמים שגם בהם יהיה קדושה נפלאה, וזה היה רק על ידי דוד המלך ע"ה שע"י פעולותיו נזדככו אפילו הם, וזה שכתיב (שמואל ב ו׳:כ׳) ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו וגו' ויאמר דוד אל מיכל לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצות אתי נגיד וגו' ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, היינו שזה הוא הכבוד וההתפארות שלי שנכתב עלי בתורה ואמהתיכם שזה היא הנקודה שלי.. אזמרה לאלהי בעודי, היינו שהטובה תהיה בהבנת האדם שירגיש הטובה בהבנתו ותפיסת שכלו ולא למעלה מתפיסת שכלו, כי באמת לאמתו בעומק הוא רק טוב ומצד השי"ת אין שום השפעה חוץ מטובה, אכן החילוק הוא רק מצד האדם, שלעין האדם נראה לפעמים שההשפעה הוא היפוך מטובה, וע"ז התפלל דוד המלך ע"ה שיבין השפעת השי"ת ויראה אף לעין אדם בתפיסת שכלו הטובה הגנוזה בהשפעת הרב חסד. אשרי שאל יעקב בעזרו, היינו שזה הוא מדרגא דיעקב אבינו ע"ה וכמו שנתבאר לעיל מזה:

נ״הוזהו דכתיב (תהילים כ״ח:ב׳) שמע קול תחנוני, וכי יעלה על דעת האדם ח"ו שהשי"ת אינו שומע שיצרך להתפלל ע"ז שישמעהו, הלא השי"ת הוא הנותן כח התפלה באדם שיצעק הושיעה ה', ואף (בפתיחת התפלה) אנו אומרים הכתוב (תהילים נא) ה' שפתי תפתח, שהשי"ת יפתח לאדם שפתיו איך יתפלל, ואזי ופי יגיד תהלתך. אכן הענין בכל זה הוא, כי באמת הוא אף כח התפלה מה', המענה לשון שילמד השי"ת פירוש תפלת האדם שכן כוון בהתפלה, כפי העניה שיהיה לו מהשי"ת. כי יוכל להיות לפעמים שאדם מתפלל תפלתו והשי"ת יענהו מה שלא היה נכלל כלל בתפלתו, כי התפלה שהשפיע השי"ת בדעת האדם הוא היפך מתפיסת האדם שישמע בה. וכן נמצא תפלה שיענה לו בה אחר זמן, וזהו מה דאיתא באדרא רבא (נשא קלח:) ומה דאתמר הטה ה' אזנך בזעיר אפין אתמר. ולזה התפלל דוד המלך ע"ה שישמע ה' לקול תחנוניו, שהעניה תהיה מעין התפלה, לפי שצמאה לך נפשי כמה לך בשרי כן אחזה בקודש, לפי התפיסה שהיה לי בהבנת שכלי בהתפלה כן יהיה לי העניה מאת השי"ת. וכן מצינו בברכה (בחקותי כו) ונתנה הארץ יבולה, ונדרש ע"ז (תורת כהנים בחקותי) שהעניה תהיה בזה הענין עצמו שהאדם מתפלל ומבקש עליה מהשי"ת, כי זריעה מכונה לתפלה, וצמיחה הוא הישועה מהשי"ת (וכמו שנתבאר הענין בפרשת בחקותי ד"ה ונתנה אות מא, מב, מד, מה, מו):

נ״וויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. באותיות מנחה האות ם' ן' מאותיות ם'ן'ץ'ף'ך'. וח' ה' גם כן מתחלפים באותיות ף' ן'^קטזנראה פרושו בחילוף א"ב בסדר אי"ק בכ"ר וכו' ומבואר סדרם בזוהר חדש אחרי מות (פ.), ומקורם באותיות דרבי עקיבא הובא ענינו בכפתור ופרח פרק כ"ה. מאותיות ם'ן'ץ'ף'ך' שהם אתוון מצד שמאלא וכדאיתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' (וישלח ד"ה ויקח), דע מה דאיתא בזוה"ק (תרומה קסו) מענין ש"י עולמות, דשריין תחות כרסייא, ר"ז בסטר ימינא ק"ג בסטר שמאלא. והנה אותן ק"ג עולמות שבצד שמאל גמטריא מ'נ'ח'ה' כו' מסוד ם'ן'ץ'ף'ך' כו'. אמנם עשו הרשע רמז לו שגם הוא אם ירצה יכול לינק מכל הי"ש עולמות, וזהו שאמר י"ש לי רב, כלומר היש שלי, ושלח אלו הגבורות לעשו לפי שעשו נמשך מגבורות. והענין בזה כי ק"ג דשמאלא היינו פרי שלא נגמרה עוד כמו אכלה פגה, שעג"ל הוא ג"כ גמטריא ק"ג כמנין מנחה. וענין מנחה הוא, כל הספיקות שאדם מברר עצמו בהם, וכדאיתא בזוה"ק (תולדות קמא.) ונחך ה' תמיד דא תמיד של בין הערבים, והוא שלעתיד יברר השי"ת כל הספיקות לטוב. וע"ז מרמז בין הערבים ספיקות והתערבות. וחטא העגל הוא ג"כ עניני דספיקא שרצו דבר שלא נגמרה עוד לטוב, ואכלו פגה בעגלא ובמהירות בדבר שאין עוד רצון השי"ת לסייע להאדם. אכן אם יתעקש האדם בהפצרות וסיגופים, יבוא אף דבר שאין עוד רצון השי"ת למסרו ולתתו ביד האדם, וזה הוא כנגד הד"ת. ולזה שמו יקרא לו עגל, מלשון בעגלא שלוקחו קודם זמנו^קיזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת כי תשא ד"ה ויאמר אליו: והיה חטאם לפועל שעשו את העגל, כי עגל הוא דבר שלא נשלם עדיין וצריך להמתין עוד עד שיושלם, וגם רצו בזה קודם הזמן כי הטוב הזה ינחיל ה' לנו אך לעתיד . וכן נתבאר בבית יעקב שמות פרשת תשא אות לג בסופו וזה לשונו בתוך הדברים: וזה החטא נקרא עגל, שעגל הוא לשון מהירות, כדאיתא בגמרא (ברכות יח:) דלעגל קא אתית, שלזה נקרא עגל, זה מורה שנטלו קודם זמנו ואכלו פגה וכו'. ובאם היו מתונים לקחת הדבר בעתו ולא היו דוחקין את השעה, היה השי"ת מברר אותם לגמרי וכו'.. וזהו מה דאיתא (סנהדרין קג:) ירבעם היה שונה ק"ג פנים בתורה, ושם (קב:) מדמה הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה חבר הוא לירבעם וכו'. ומנחה הוא, מה שהשי"ת רוצה לסייע לאדם שיבוא אליה אכן אחר זמן ולא ענה. ועל ידי מצות מעשיות יוכל אדם לקרב הזמן שיבוא על הדבר לאלתר, כמו שמצינו (דברי הימים א ט״ז:ט״ו) דבר צוה לאלף דור^קיחכמו שנתבאר במדרש רבה בראשית פרשה כח אות ד על פסוק זה, דבר צוה לאלף דור אשר כרת את אברהם דפסוק זה מדבר במצוות מילה., והוא שאם היה אדם מברר עצמו במצוה זו בעבודה ותפלה ובמחשבות טהורות בכונת הלב, אזי לא היה מבורר בה רק לאלף דור, היינו שלא היו מגיעים לאור רק אחר אלף דורות בצמצומים ועבודה במחשבה טהורה, ולאברהם אבינו ניתנה מצות מילה בפועל, והוא היה מצווה ועושה בפעולה, לכן נתברר מיד במצוה זו^קיטעיין לעיל פרשת וירא אות יא.. ועשו אמר יש לי רב, היינו שכעת שישראל שרויין בגולה הם כל הש"י עולמות בידו, אבל לעתיד יתקיים הכתוב (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי י"ש כל הש"י עולמות, ואף הק"ג דבסטר שמאלא יהיו ג"כ נכללים בהימין. וזהו דאיתא (ב"ר ע"ח) חד עם דארעא אמר ליה לרבי אושעיא אין אמרית לך חדא מילתא טבא את אמרת בציבורא מן שמי, אמר ליה מה הוא, אמר ליה כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא, מה טעמיה (תהילים ע״ב:י׳) מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו לא נאמר אלא ישיבו, והוא שהמנחה העולה ק"ג, שבעוה"ז הוא בשמאלא, ולעתיד ישובו לנו ויתכללו כולם בימינא ויהיו לנו כל הש"י עולמות:

נ״זוהנה בסוף מסכת עוקצין (פ"ג) איתא שיש לכל צדיק ש"י עולמות, וכן איתא בזוה"ק (תרומה קסו:) ובזוה"ק (חיי קכג: נשא קכח:) איתא שיש ארבע מאה עלמין דכסופין לכל צדיק. והענין בזה הוא, דהנה כתיב (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש, והוא מה שאדם עושה בעוה"ז בספק ואין בו תקיפות בעשותו הפעולה, שכן הוא רצון השי"ת, על זה נאמר (לך יז, תולדות כח) לרשתך את ארץ מגוריך, שהוא מלשון מגור ופחד (זוה"ק וישב קפ.), והוא במקום שאדם הוא בספק וביראה^קכעיין לעיל פרשת לך אות נ, נא. פ' תולדות אות מט ד"ה לתת., על זה מרמזין הש"י עולמות. וארבע מאה עלמין דכסופין הוא, שהשי"ת יאיר באור הפעולה עצמה, שיתעלה אף הלבוש והשגת האדם ותפיסתו בזו הפעולה עצמה שסבל ממנה ונדמה לו שהטה מרצון השי"ת, יתעלה ויתרומם עד רזא דבינ"ה. והדוגמא בזה, כגון מצות מעשיות שאדם עושה בעוה"ז ואין לו שום הרגשה מה טיבה של פעולה זו. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז׳:כ״ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני^קכאמבואר במי השלוח ח"ב פרשת משפטים ד"ה ויקח: הענין שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, כי באמת כל עניני תורה ומצות אין דעת האדם משגת לעומק הכונה, כי באם היה יכול האדם להשיג עומק השורש אזי היה די בכונה לבד בלי פעולה, אכן לפי שאין דעת האדם משגת, לכן צריך האדם לפעולות שעל ידם יגמור עומק האור בלב האדם שאף שלא מדעתו נקבע אח"כ בו קדושה, ולכן אמרו תחלה נעשה שיעשו הפעולות אף בלי השגת עומק האור הנמצא בהם, ואח"כ נשמע, שבקשו מהש"י שיבינם אח"כ עומק הענין. ועיין עוד שם פ' וארא ד"ה והפליתי [ב]., וכמו אם יאכל אדם פת יסעד לבו ואם ישתה יין ישמחו, אבל מהות הדבר מה זה ועל מה זה, למה הפת מסעד והיין משמח, אין בזה שום הבנה לאדם. ולעתיד יראה אדם מפורש ושום שכל החיות שנמצא בהלחם והיין, שכל כח המחיה הוא כמו החיות מהדברי תורה, שמזה שהשי"ת צופה על הלחם והיין בתמידות ומשגיח עליהם, לזה נמצא כח בלחם להחיות נפש אדם^קכבמקור הדברים במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה תשמע חלום: והאדם המבין בכל כי הכל הוא רק מהש"י ורק ממוצא פיו יחיה הכל, זה מבין טעם בכל דבר ומגיע לחיים אמיתיים, כמו לחם העיקר המחיה הנמצא בו הוא המוצא פי ה' ומי שאוכל פשוט כבהמה, אינו משיג מהלחם רק חיי עוה"ז, והמבין כי מוצא פי ה' הוא המחיה זה ישיג חיי עולם. ועיין עוד תפארת יוסף פרשת תצא ד"ה כי תצא בסופו. לעיל פ' בראשית אות מד.. והיין המשמח לב אדם, הוא מרמז על שהשי"ת צופה לטובה, וכמו שקוראו אליהו הנביא בספרו בכמה מקומות צופה לטובה, וזהו משמחת הלב. ועל זה מרמזין הארבע מאות עלמין דכסופין, שהשי"ת יגלה לן טעמיה בכל מעשה המצות להבינם בתפיסת האדם, וממילא יתבררו כל פעולות הצדיקים שהיו כולם מצות השי"ת מפני שנצמח מהם כבוד שמים, ועל זה מסיים הכתוב, ואוצרותיהם אמלא, והוא שהשי"ת ירומם וינשא הפעולה ותפיסת האדם עד ספירת הבינה (וכמש"נ הענין בפרשת חיי אות טז):

נ״חויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. ברש"י ז"ל מביא ע"ז שמתחלה לקח מעשר, ואח"כ שלח לו דורון מהמבורר שבידו בלי עירוב שום ספק. והוא, כי יש לפעמים השפעת טובה שאינה מבוררת כגון חוצפא כלפי שמיא דמהני כדאיתא בש"ס (סנהדרין קה.). אבל יעאע"ה היה לו השפעת טובה מבוררת, וממנה שלח מנחה לעשו. והוא מפני שמה שהוא מבורר לא מתאביד. ולזה דורות הראשונים לא רצו ליתן מהונם לחוץ, מפני שנתייראו אולי אין הדורון מבורר עוד בשלימות, אבל בדורותינו נתברר שאין לפחוד מזה, מאחר שנקבע בנו קדושת אבות ובטח לא יאבד מה שנתברר. וזהו שאמר יעקב, כי חנני אלהים וכי יש לי כל, שאף שעשו יטול ממנו המנחה, על כל זה הוא בטוח בה' שלא יחסר מאתו כלל מן הדורון, כי הש"י חנן אותו ברחמיו בזו המתנה בלי שום אתערותא דלתתא, ולזה אין להתיירא שמא יחסר מאתו הטובה הזו לעד ולא ישוב לקחתה עוד, מאחר שמבוררת הטובה בידו בלי שום עירוב מספיקות. וכי יש לי כל, היינו הטובה של שלימות נמצא בי. ובמדת השלום נכללו כל הטובות^קכגכמו שמבואר במי השלוח ח"ב פרשת ויחי ד"ה גד: כי כל הטובות וכח וגבורה נכלל בהתחברות ושלום ואחדות. ובתפארת יוסף פרשת נשא ד"ה וישם: כי כל זמן שיש עדיין מחלוקת ופירוד אצל ישראל אין הברכה עדיין בשלימות. וכדאיתא (סוף עוקצין) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום, וע"ז הוא הברכה של וישם לך שלום, שהשי"ת ישכין ביניכם אחדות ושלום ועי"ז יהיה הברכה בשלימות. וכן מבואר לקמן פרשת ויחי אות עד: כי בשלום ובאחדות נכללו כל הטובות. כמו בזמן המקדש שהיו ישראל באחדות, היה כל אחד מאיר לחבירו ממילא לא היה חסר להם כלום., (תענית כה.) מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, כי בכל הטובות נמצא גם חסרון לבר ממדת השלום. והענין שנחשבה המנחה אחת לאחת בתורה הקדושה הוא, מפני שכל מה שהיה באבותינו בכח ואף כנקודה קטנה, נתפשטה לפועל אחר כמה דורות בהתפשטות ביותר. וכן מזו המנחה והדורון נסתעף כל מה שיתפשט מישראל לחוץ, ועתיד הקב"ה להחזיר לישראל על כל אשר סבלו, שאין שכחה לפניו מלזכור כל אשר סבלו בעולם, כל פרוטה ופרוטה תצטרף לחשבון גדול כמו שכתוב (ישעיה ח) ונוגשיך צדקה, וכמו שנדרש בש"ס (ב"ב ט:) על זה, שכל זה הוא מהסתעפות זו המנחה וכלול בה, ולכן שלח יעקב אבינו מן הבא בידו מעושר ומבורר שנתנה לו מהשי"ת, מפני שדבר מבורר יוחזר לנו בהכרח^קכדבית יעקב הכולל פרשת וישלח ד"ה וענין המנחה.:

נ״טויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. בזו המתנה נכללו כל הסבלנות שישראל סובלים בימי גלותם הן בממונם והן בנפשות. יש דברי תורה שיכולים לקנותם בלא כסף ובלא מחיר, ודברי תורה התלויים במעשה לא יוכל אדם לקנותם רק באגר שלים, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח.). ולזה כשרצה יעקב אבינו ע"ה לכנוס לא"י, שזה מרמז על מעשה המצות, היה מוכרח לקנות זאת באגר שלים, והוצרך לשלח את כל זה הדורון ולסבול מזה^קכהכמבואר לקמן פרשת ויחי אות כה: ומצות צריך להיות באגר שלים, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח.) למנדע ליה לקב"ה במלה דתליא בעובדא צריך למקני ליה באגר שלים, היינו מבורר מאד, שלא יהיה נראה בו שום גאות מצד האדם לומר שכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. ועיין בית יעקב הכולל פרשת וישלח ד"ה וענין המנחה.. וכן מצינו בזו הפרשה, שכאשר רצה יעקב אבינו לקנות חלקת השדה, לא היה יכול להשיגה עד שנתן מאה קשיטה. ואיתא על זה (מדרש רבה וישלח פרשה עט) שי"ק של קשיטה מרמז, שבד"ת שאדם מסופק צריך ליתן בהם אגר שלים, כי י"ק מרמז על ספיקות הנסתרים מעין אדם, כדאיתא בתיקוני זוה"ק (הקדמה שניה יז.) הנסתרות לה' אלהינו, י"ק נסתרות. ועשו הוא אחד מהשלשה אומות קיני קנזי וקדמוני^קכומבואר במדרש רבה פרשת לך מד: ואיזה הם הג' שלא ניתן להם וכו' רבנן אמרי אדום ומואב וראשית בני עמון הם הג' שלא ניתן להם בעוה"ז. אדום שנאמר, כי לא אתן לך מארצו ירושה כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר., שהם ג"כ מרמזים על נסתרות, שאין ביד אדם לברר את עצמו כנגדם. כי אלו השלשה הם בקליפה לעומת השלש ספירות הראשונים דקדושה, כתר חכמה בינה^קכזעיין לקוטי תורה להאריז"ל פרשת לך ד"ה את הקיני וזל"ק: אבל הקליפות שהם כנגד ג' ראשונות שלה, לא יכלו, שהם קליפות דקות ביותר וגדולות, והם קיני וקניזי וקדמוני. (וכמש"נ במקומו ולעיל פ' לך אות מא). והוא כי על הגוון יש להם תקיפות גדול, וכדכתיב ביה בעשו (עובדיה א׳:ד׳) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, שהוא אמר שאין לו שום צורך לעבודה מפני שהוא נקי אגב אמו^קכחעיין הרחבת העניין לעיל פרשה זו אות יד בהערה צו שם.. ולכן כשרצה יעקב להכניעו ולהתגבר עליו הוכרח שיסבול מזה וליתן לו המנחה, וכדאיתא בזוה"ק (שם) כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה רוח מסאבא ולאכפייא רוחא אחרא צריך למהוי באגרא שלים. וישראל צריכים לסבול עד שיבוא היום שאנחנו מקוים ונראהו, שיברר השי"ת שבעומק לב ישראל ובצפון לבם במקום שאין אדם מרגיש עוד, גם שם לא נמצא רק טוב:

ס׳ויעבר את מעבר יבק ויאבק איש עמו וגו'. יב"ק הוא גימטריא שני שמות הוי"ה אלהי"ם וכדאיתא בלקוטי תורה להאר"י הק' (פ' וישלח ד"ה ויעבר), וזה מרמז שהשם של רחמים צפון וגנוז בהשם אלהים, כמו שמש ומגן דאיתא בזוה"ק (פקודי רכד:) ששמש מרמז על השם יקו"ק שהוא שם של רחמים ומגן מרמז על השם אלהי"ם^קכטכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות יב.. ויאבק איש עמו, בזוה"ק (וישלח קע.) דסליקו אבק ברגליהון כו' וההוא מלאך שרו של עשו היה כו' ודא אבק דאשתאר מנורא ולא עביד אבין לעלמין ועפר כל אבין נפקין מינה כו'. הענין בזה הוא, שזה השר של עשו מכונה לאבק שאינו מוציא פירות ואין בו שום טובה, והוא היה מהמקטרגים על בריאת האדם, ועיקר הצורת אדם הוא אבינו יעקב ע"ה, ששופריה דיעקב הוא מעין שופריה דאדה"ר, כדאיתא בש"ס (ב"מ פד., ב"ב נח.), ובבריאת העולם השתתפו כלם ונתנו מחלקם להצורת אדם^קלוזה לשון קדשו של רבנו האריז"ל לקוטי תורה פרשת תשא ד"ה ועתה הורד עדיך: והנה בבריאת האדם נאמר נעשה בלשון רבים, ולא עשה כן בכל השאר וכו'. שרצה שישיג כל העולמות ויקשור את כולם. ונמצא שרצה המאציל שיתנו כל עולם ועולם חלק ברצונם, כדי שכולם ירחמו עליו, ואם יחטא יפגום בכל העולם, וכולם יבקשו רחמים עליו. ואם יזכה יגילו וישמחו בו כולם וכו'. וע"כ אמר נעשה, בלשון רבים, שנתיעץ בפמליא שלו עליונים ותחתונים שיתנו כולם חלקם ברצונם בו, וכן היה והשיג חלקו מכולם. ומבואר במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויאמר אלהים נעשה אדם: היינו כי מתחילה ברא הש"י את כל הבריות ואחר כך ע"י שהבינו הבריות והכירו חסרונם שאין להם מי שיחבר חיותם אל הש"י, כי ע"י האדם יחוברו כל דברי עולם הזה להש"י כי הוא מעלה את הכל כידוע, שהדומם מכניס כחו בצומח וצומח בחי וחי במדבר והאדם ע"י שיעבוד בכחו את הש"י אז יעלה כל הכחות שקבל מעוה"ז אף כח הדומם, וכאשר ראו הבריות מה שחסר להם אז בכחם פעלו אתערותא לעילא לבריאת האדם. ויאמר אלקים נעשה אדם, היינו שהש"י אמר לכל הבריות שכלם יתנו מכחם ויצטרפו לבריאת האדם למען יהיה לאדם חלק בכלם, בכדי שאם יצטרך האדם לדבר מה יעמדו כלם לעזר לו כי ברעתו ירע להם ג"כ כמו בדור המבול, ובטובתו יוטב גם להם. ומוסיף בתפארת יוסף מס' שבת (פח:): ובעת הבריאה אז כל מערכות הבריאה הסכימו והשתתפו להצורת אדם וכדאיתא בתקוני זוה"ק (תקון סט) נעשה אדם אנא ואתם יהבי ביה חלקא. והוא, יען שראו שנבראו כחות ובריות השובבים, והבינו שאין ביכולת לשום בריה להחזיר ולהעמיד הכחות השובבים האלה פנים בפנים לפני השי"ת חוץ מצורת אדם, ואז הסכימו כולם. לעיל פ' בראשית אות לט, מ., ואף זה המקטרג שאמר מה אנוש כי תזכרנו הוכרח גם הוא ליתן מחלקו, וחלקו בהצורת אדם גיד הנשה, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קע:) בגיד הנשה בזיניה ביצר הרע דאיהו זיניה ואתריה. וכל מלאך ומלאך רוצה שהאדם יסיים ויגמור חלקו לטוב בתכלית השלימות. ויעקב הוא צורת אדם השלם, ולכן בכחו לבטל כח קטרוגו, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רמג.) ויאבק איש, צלותא דאיהי פגימה אתאבק עמה ס"מ ואבק דיעקב לאולפא זכותא על צלותא ואבק דרגא דס"מ סליק וכו' לאולפא חובין עלה ודא צלותא דערבית וכו'. שחלקו של זה המלאך הוא כמו אבק שאינו עושה פירות ואין ממנו שום סיוע לאדם בעוה"ז, כי שמו הוא ס"ם, ואלו השני אותיות מרמזים כענין דאיתא בש"ס (שבת קד.) ם' וס' שבלוחות בנס היו עומדין. והוא, כי כל האותיות מאלפא ביתא יש בהם עין טובה להמסר בתפיסת האדם ולגלות לו מהטוב שצפון וגנוז בהם, ובקל יבא לאדם קבלת הטובה הגנוזה בהם, כי פתוחים ועומדים הם בטובת עין להתגלות לאדם כל הטוב הגנוז בהם. וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכז.) אות ס' איהי סתום בכל סטרוי כגוונא דא ם' סתימא. ומבאר שם, דנהורא עלאה סתים ואתגניז בהם, רק מחלק שם בין מ' לס'. ואלו השני אותיות ם' וס' הם סתומים וחתומים, ואין מהם שום התגלות מהטוב הגנוז בהם לתפיסת האדם, והם רשומים בשמו, כי הוא מקטרג על הויות האדם ובריאתו. והן אמת שכאשר בא יבוא היום הגדול והנורא שיפתח השי"ת האור והטוב הצפון בשני אותיות הללו תהיה למעלה מכל הטובות, אבל כל זמן שלא באה עת ההתגלות, הוא הטובה סגור וחתום מכל צד. וזה הוא דאיתא בש"ס (סנהדרין צד.) בקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח כו'. לזה רומז הם' סתימא מלםרבה המשרה שנאמר על חזקיהו, שמפני שלא הסכים השי"ת עוד שיהיה הקץ, שיתגלה האור מאלו השני אותיות, לכן כתיב ם' סתימא באמצע תיבה^קלאדהפסוק (ישעיהו ט׳:ו׳) למרבה המשרה ולשלום אין קץ, נאמר על חזקיהו המלך, כדאיתא בגמ' סנהדרין (צד.). והמ' במלת לםרבה היא ם' סתומה באמצע מילה. וע"ז דורשת הגמרא שם: א"ר תנחום דרש בר קפרא בצפורי, מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום. ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מידת הדין וכו' לכך נסתתם. ונתבאר העניין בארוכה בספר הלקוטים לרבנו האריז"ל ישעיה סימן ל"ח עיי"ש כל העניין מבואר באר היטב. ונעתיק כאן קטע קטן מדבריו הקדושים וזל"ק: ואמר הרב זלה"ה, "מדלה יבצעני" (ישעיה לח) ר"ל על המ"ם סתומה מלמרבה המשרה, כי היא סתומה וסותמת עניין הגאולה, וז"ש מדלה, ר"ל דלתותיה הסגורות כזה: ם, שיפתחוה ויבצעוה לשתי דלתות ויחתכנה כזה: , ואז "מיום ועד לילה תשלימני" (שם), שעתה בכל דור אני בא בגלגול {ר"ל המשיח}, ובכל גלגול יחסר ניצוץ אחד, ואז בע"ה תשלימני., וכדאיתא בזוה"ק (שלח קנו:). וכאשר יבוא היום שתהיה הגאולה בשלימות, אז יפתח השי"ת ויגלה האור הגדול הצפון וגנוז באלו האותיות, אז יהיה למרבה המשרה במ' פתוחה, ובלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים (וכמש"נ לעיל ענין ה מד"ה ולהבין הענין והלאה):

ס״אוירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו וגו'. איתא ע"ז בזוה"ק (וישלח קע:) בגיד הנשה בזיניה ביצה"ר דאיהו זיניה ואתריה וכו'. הענין בזה הוא, כי מזה המקום מזריח באדם יראה מופלגת שלא בהדרגה, שזה המקום מרמז על קליפת אדום שמסתיר מישראל כל הטובות, ושמו ג"כ מרמז על הסתר המסתיר מעיני אדם כל הטובות (וכמש"נ בענינים הקודמים). ולזה בא מזה באדם יראה שלא בהדרגה, ולזה לעתיד שלא יכנף עוד מוריך תגדל השמחה ג"כ שלא בהדרגה. והענין בזה, כי בבריאת עולם קטרגו המלאכים ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (בראשית רבה פרשה ח), וכשאמר השי"ת נעשה אדם השתתפו כלם ונתנו מכחם בהצורת אדם, ומה הוא הכח שנתנו המלאכים באדם מדת היראה, כי מלאך מרמז על יראה (וכמש"נ לעיל אות טז). וכל אחד סייע לבריאת אדם בכח היראה. וזה המלאך נתן מיראתו יראת הבאי באדם ודמיון, שאף במקום שאין צורך ליראה בשרש, מכל מקום על הגוון נמצא יראה באדם. כגון כמה דברים שאמרו חכמז"ל מפני החשד ומפני מראית העין, כל זה נצמח מחלקו שנתן באדם. וכן מה דאיתא בש"ס (חולין צ:) דברה תורה לשון הבאי ערים גדולות ובצורות בשמים דברו נביאים לשון הבאי ותבקע הארץ לקולם. דברו חכמים לשון הבאי תפוח של דשן היה באמצע המזבח פעמים היה עליו יותר משלש מאות כור. בצורות בשמים (דברים א), היינו שנדמה לעין שיש להם ח"ו שום כח בשמים, ובאמת הוא רק דמיון, כי אין שם להם שום אחיזה ולא שום כח ותקיפות. דברו חכמים לשון הבאי, שפעמים היה דשן על המזבח יותר משלש מאות כור, זה ג"כ מרמז על יראת הבאי ודמיון, שהדשן שנשאר מהקרבן מרמז לפסולת שאין רצון השי"ת שיתקבל זאת, כי מה שמתקבל ברצון למעלה זהו נשרף ונכלל בארי של אש של מעלה, וזה פעל באדם שיהפך לבו לטוב בהקריבו את קרבנו לאשים. אכן הדשן שנשאר ולא נכלל באש של מעלה נראה מזה שאין שום תיקון ע"ז^קלבעניין הדשן והמסתעף ממנו מבואר בהרחבה בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות ט, י, יב, יד ד"ה ובזה, עיין בזה שם. ונביא כאן מעט מהמתבאר שם אות ט ד"ה ובעניין: וזהו היה גם בהקרבת הקרבן על המזבח, מה שנכלל באש של מעלה זה רומז על מה שנענה מיד. ומה שנשאר דשן, והכהן היה תורם ממנה מלא מחתה, ונעשה ממנה גופו של מזבח, זה רומז על תפלה שנענה עליה אחר זמן. והדשן שהיו מוציאים אל מחוץ למחנה, רומז על תפלה שלעולם לא יענה עליה וכו'. אכן יען שגם בזה נמצא טובה, לכן הקפידה התורה שתנתן במקום טהור וכו'. היינו שאף מזו התפילה, יהיה צמיחה לזמן רחוק, ולכן נקראת בשם דשן ולא אפר וכו', מלשון שמן ודשן, שמדשן ומשמן את הקרקע., וגזמו חכמים שנשאר עד שלש מאות כור, וזה מרמז ליראה מופלגת שלא בהדרגה. דברו נביאים לשון הבאי (מלכים א א׳:מ׳) ותבקע הארץ בקולם, זה רמז על שמחה עצומה שיהיה לעתיד בלי גבול, כי הכתוב מדבר במשיחת המלך שלמה בן דוד. ואח"ז מביא שם, שכל זה נמצא בדברי חכמים עצמם, בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הבאי תפוח גפן ופרוכת. תפוח של דשן מרמז על יראה שלא בהדרגה. ופרוכת מרמז ג"כ על יראה מופלגת, מחיצה המבדלת ומסתיר הטובה לבל יראה מפורש. גפן של זהב שהוצרכו שלש מאות כהנים להדלותה מרמז על שמחה עצומה שלא בהדרגה, כי יין מרמז על שמחה ויין ישמח לבב אנוש, וזה יהיה להם לישראל מדה במדה, מפני שבעוה"ז היה לב ישראל מלא יראה מופלגת שלא בהדרגה, לעומת זה ישפיע להם השי"ת לעתיד שמחה וחדוה עצומה שלא בהדרגה בתפיסתם. וזהו הענין דאיתא בזוה"ק שפגע בזיניה, והוא כי מזה המקום זורח באדם יראה מופלגת במאד מאד, כענין דכתיב (תהילים ס״ו:ה׳) נורא עלילה על בני אדם, וכמש"נ במדרש תנחומא (וישב) ע"ז הכתוב (וכמש"נ הענין הזה בפ' שלח). ונגע בזה המקום ורצה ליקח בחזרה חלקו אשר נתן בהצורת אדם, ועיקר הצורת אדם הוא יעאע"ה, ורצה שיתבטל הבריאה כמו קודם בריאת העולם מה אנוש כי תזכרנו, ויאבק עמו אבינו יעקב ויוכל לו^קלגלקמן פרשה זו אות מ.:

ס״בויגע בכף ירכו וגו'. איתא ע"ז בש"ס (חולין צא.) דבר שלח אדני ביעקב ונפל בישראל. דבר שלח ביעקב, זה גיד הנשה, ונפל בישראל, שפשט איסורו בכל ישראל. הענין בזה, שאף שגיד הנשה הוא רק ירכין דלבר מגופא, אכן מפני שהם תמכין דגופא חשובים ככל הגוף. ובזה המקום נגע שרו של עשו, שהתמכין דגופא מרמזים על תמכין דאורייתא ובהו שלט, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעא.) מה עבד מיד ויגע בכף ירכו דאתחכם לקבליה אמר כיון דאתברו תמכין דאורייתא מיד אורייתא לא אתתקף וכו'. והתמכין דאורייתא היינו פעולות אדם, אורייתא גופא מרמז על השי"ת, והתורה ומצות בלבושים הם רק תמכין דאורייתא, כביכול, שהשי"ת הניח מקום לאדם להתגדר בו שהוא עוזר להשי"ת, כענין דאיתא בש"ס (שבת פט.) היה לך לעזרני, וזה נחשב לאדם שבכחו ויגיע כפיו בא לזה. וזה נקרא תמכין דאורייתא, שעוזר ותומך כביכול להשי"ת שנקרא אורייתא, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פב.) הכא בסיני רישא וגופא דמלכא אתגלי. וירא כי לא יכול לו, שלא פעל בו כלום בשרש, רק ותקע כף ירך יעקב, שנתקע ממקום חיבורו ולא נשבר, קרא שמו ישראל, ע"ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, והוא שכח העבודה שנמצא בישראל לא נמצא אף במלאכי מרום, וכדאיתא (פקודי רלב.) אינון קיימין דגופא אשתען עלייהו קיימי הכא ברזא דמלאכין בגין דירכין אינון שליחן למיזל וכו'. ובאדרא רבא (נשא קמג.) והאי הוא דכתיב שוקיו עמודי שש וכו' דהא גופא לא אתחזי בהדייהו דאינון לבר מגופא, ועיין בביאור אדרא רבא קדישא להאר"י ז"ל. הן אמת שמעלתם רם ונשא וגבה עד מאד, אכן הרגלים שלהם הם למטה מאד, שאין בכחם להעלות הרגלים עד הראש. משא"כ בישראל כתיב (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, שהתנשא הרגלים עד שנכללו בהדעת והשכל שבמוח, שהישראל ע"י עבודתו יוכל להעלות כל הענינים אף הנמוכים ביותר עד ה' אלהיו^קלדעיין בסדרי טהרות כלים דף קע: בפירוש הארוך ד"ה תניא: אמר אאמו"ר הגאון הקדוש שליט"א (זצוק"ל), כי בשבת צריך אדם לקנות שביתה, היינו שיכיר וידע מקומו, וכפי הכרתו כן מותר להתפשט. וכשאדם בא על מקום שלא מדעת, אין ביכולתו לקנות רק ד' אמות, כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו. וזה רומז שהאדם יכול להמליך שכלו ודעתו על כל איבריו, ויכול לתקן עצמו, שאף פעולת רגליו היותר רחוקים מהראש יהיו נכנעים תחת שכלו, ויקרא שם חכמתו על כל פעולותיו, וזהו עבודת האדם בכח שכלו. ומבואר בתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אדם בעבודתו צריך להרגיל עצמו בעבודה על כל אברי פעולותיו, שכל אבריו ירגישו מהקדושה, שאפילו הרגל שהוא רחוק מן המחשבה שבראש, יכניס בו ג"כ קדושה מהמחשבה שבראש. עיין לעיל פ' ויצא אות א, סב., להראות שאין שום מקום פנוי מכבוד שמים וכדכתיב (ואתחנן ד) בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ונדרש על זה (ואתחנן רבה פרשה ב) אף בחללא דעלמא אין עוד, שאין שום מקום פנוי מכבודו ית'^קלהעניין חללא דעלמא מבואר בסוד ישרים שמחת תורה אות נא: שמשה רבנו היה הראשון שהתחיל להופיע הכרה הזאת בזה העולם, שאין עוד מלבדו. וכמו שביארו ז"ל במדרש רבה (ואתחנן) אפילו בחללא דעלמא, היינו אפילו במקום כזה הנראה לחלל בין תפיסת האדם לאורו ית', שנדמה שם שהאדם מנהיג מעצמו בכח בחירתו, האיר משה רבנו, שגם שם בזאת הבחירה של אותו חלל, מנהיג רק השי"ת לבדו. כי אין שום מקום בעולם שלא יהיה מנהיג שם השי"ת. וזהו אין עוד מלבדו, אפילו בחללא דעלמא. ועל הכרה עצומה כזאת אמר משה רבנו, אתה הראת לדעת וגו', כי זאת הידיעה בעצמה כולל כל הדברי תורה וכו'.. וכמו שמצינו שע"י עבודתם עבודת ה', בהקריבם את קרבנם לפני ה' על גבי המזבח מן הבקר ומן הצאן הגשמיי, נכללו בחזרה בארי של אש שירד מן השמים ורבץ על המזבח לקבל ריח ניחוח אשה לה'. כי השור הגשמיי הוא מהסתעפות השור שלמעלה במרכבה, שמפני שהשור שבמרכבה עומד שם ביראה מופלגת מאד עד שאין לו שום דעת בפני עצמו, מסתעף מזה שהשור הגשמי שבזה העולם שהוא לגמרי בלא דעת כלל ורק בהמה המה להם, וישראל בעבודתם יכללו אותו בחזרה בהשור שבמרכבה העליונה^קלוכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת ויקרא ד"ה ויקרא [א]: להבין ענין הקרבנות כי כשאדם עושה חלילה היפוך מרצון השי"ת בזה מוריד כל הברואים, וכשעושה תשובה נתעלו כל הברואים, ולכן כשאדם חוטא ומקריב בהמה שהיא מדרגה קטנה מצורת אדם, והכהן והבעלים מתפללין על הקרבן שיעלה לרצון לפני ה' וע"י עבודת הכהן נכללת הבהמה בשור אשר במרכבה, כדאיתא בזה"ק (פנחס רמ:) וזה שאיתא שם (רמא.) בשעתא דקרבנא שלים אריה נחית ועאל באשא ואכיל ואתהני מתמן. וכן בקרבן עופות איתא (שם) שנכללים בנשר אשר במרכבה, וזה הקרבן היה מאיר לכל העולמות. ומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות ה ד"ה וזה דאיתא בספרא: כגון אש המזבח, שהיה יורד ארי של אש מהמרכבה והקרבנות נכללו בו, ונתכללו בהויה הראשונה בשורש המקור, ובזה נתקנו כל הברואים. שהדומם נותן כחו בצומח, וצומח בחי, כי הבהמה אוכלת מצמחי האדמה. אכן הבהמה נראית רחוקה מאד מהשי"ת, כי אין בה שום כח בחירה מצדה, ובמה שתחשוק ותתאוה אין בכחה לצמצם עצמה מזה החשק. ובזה שנכללה בהארי של אש, היו מתקרבין כל כתרין כחדא, ומתאחדין כל הכחות שיתייצבו בעוצם התבטלות לפני השי"ת. עיין לעיל פ' ויצא אות יז, לקמן פ' וישב אות יט.. וזה הכח הוא רק בהצורת אדם ולא בצבא מעלה, וכדאיתא במדרש תנחומא (ריש פ' צו) היערוך לה' בבני אלים, אין יערוך אלא לשון קרבנות. וזהו, כי שרית עם אלהים ועם אנשים, שכח המלאך נכלל בו, שהוא בכחו יכול להעלות כל הנמצא בשמים ובארץ, ולכן קרא שמו ישראל. ואף שמו יעקב לא נעקר ממקומו, ואף שהוא בחינת קטנות, לפי שבעוה"ז צריכים אף לזאת לבחינה קטנה, וכענין דאיתא במדרש רבה (וישלח עג) אין בני עשו נופלים אלא ביד בניה של רחל, שנאמר (ירמיהו מ״ט:כ׳) אם לא יסחבום צעירי הצאן כו' וזהו דאיתא בש"ס (ברכות יג) לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו:

ס״גוישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך. הענין בזה הוא, דהנה בשמו של אדם נכלל כל המהות שלו^קלזעיין זוה"ק נח דף ס. ובזוהר חדש רות פט:., ולכן כשקוראין לאדם בשמו הוא מתעורר^קלחכתב מרן רבי צדוק זי"ע בקומץ המנחה ח"ב אות ע"ט וזל"ק: השם בכל מקום הוא כח הדבר וקיומו וחיותו, כמ"ש (בראשית ב׳:י״ט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו וכו' כי השם הוא החיות. ובפרי צדיק פרשת ויקרא אות א כתב: כי עניין קריאת שמו הוא התעוררות הנפש, כדאיתא בכתבי האריז"ל שקריאת שמו של האדם הוא שורש נפש חיה שלו, ולכן הוא מקיץ מן השינה כשקוראין אותו בשמו, מפני שמתעורר בו הנפש חיה שלו. וכן איתא בנועם אלימלך פרשת שמות ד"ה או יאמר ע"פ דאיתא וזל"ק: דהרוחניות והנשמה של אדם נקראים בשם שמות, דעיקר השם הנקרא לאדם כגון ראובן או שמעון, זה השם הוא לנשמה ולא להגוף, והחקירה לזאת הוא, שאנו רואים אדם שהוא ישן ורוצים להקיצו משנתו, אם דוחפים את גופו לבלתי יקראו אותו בשמו, הוא יותר בקושי להעירו מאם היו קוראים בשמו. וזהו מחמת כשאדם ישן אזי נשמתו עולה למעלה ויוצאת מגופו, ולכן בקושי להקיצו משנתו ע"י דחיפת הגוף, משא"כ אם קוראים אותו בשמו עכל"ק.. ורצה אבינו יעקב לקבל מהמלאך המהות שלו ולא רצה לגלות לו מה שמו, ולמשה רבינו ע"ה מסר משמו, כדאיתא בש"ס (שבת פט.) אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם, אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע. ולמה לא גלה ליעקב רזא דקטרת, מפני שהיה נראה לו שלמותר הוא, כי רזא דקטרת הוא כדאיתא בזוה"ק (בהעלותך קנא:) קטירו דכלא, שמקשר על ידו כל הפעולות, ואף שנראים בשפל המצב מגביה אותם ע"י הקטרת ומחברם יחד לשם השם (וכמש"נ במקומו)^קלטכמבואר במי השלוח ח"א פרשת תצוה ד"ה ועשית: איתא בזוה"ק (במדבר קנא:) כי קטורת היא קטירא דכלא, היינו שמרמז כי כל הדברים הנעשים אף בעוה"ז הכל מקושר ברצון הש"י ובלתי רצונו לא יעשה שום דבר. ועיין הסבר הדברים בבית יעקב שמות פרשת תצוה אות ד, ה, ו.. ויעקב אבינו לא הוצרך לזה, כדאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דא יעקב, והוא שמצדו לא עשה מעולם שום פעולה שתצרך להתברר אח"כ, אך כל פעולותיו היו מבוררים בשעת עשיה^קמכמו שהביא במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויאמר: האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, היינו בכל פרט מעשה שאני עושה, אני צריך שהש"י יאיר עיני איך הוא רצונו ית'. ועיין בתפארת החנוכי על זהר ויחי (דף רכב.) ד"ה תניא: ויעקב אבינו, לפי שהיו כל מעשיו מבוררים בשעת הפעולה, וכדאיתא בזוה"ק קדושים (פו.) קוב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל. וכמו שביאר כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שיעקב אבינו לא עשה שום דבר שיוצרך לבירורים אח"כ, ורק שבירר פעולותיו שיהיו מבוררים ומזוככים בשעת הפעולה. וזה פירוש, לפני לא נוצר אל, שאינו מקבל השפעת חסדים בלא אור השי"ת. וזה לפני, שלא נוצר לפני האור שום חסד מצד יעקב אבינו. לקמן פ' ויחי אות ז, אות יח ד"ה וכל מדה., ולמה לו רזא דקטרת קטירו דכלא, לזה לא רצה לגלות לו:

ס״דויאמר למה זה תשאל לשמי. תשובת המלאך היה, שלא יהיה לו שום עזר וסיוע מידיעתו זאת. והוא, כי זה המלאך היה מהמקטרגים על בריאת האדם מה אנוש כי תזכרנו (מדרש רבה בראשית ח), ועד היום הוא מקטרג ובא ורוצה בהשחתת עולם, שהוא היצר והוא השטן יורד ומסטין עולה ומקטרג, והוא המלאך המות כדאיתא בש"ס (בבא בתרא טז.). והאותיות שבשמו מרמזים עליו שאין ממנו שום סיוע לאדם, ם' וס' אותיות סגורים וחתומים מכל צדדיהם כמש"נ לעיל (אות ה ד"ה ולהבין, אות כו), ולא זה שאין מסייע לאדם לעבודת השי"ת אך עוד מטרידו ומטעהו להטותו לדרך רע, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קע:) שנגע בגיד הנשה בזיניה דאיהו יצר הרע כו'. ואף שגם זה הגיד הוא בריאה מהשי"ת, אכן שאין בהם בגידין בנותן טעם, ושמו מוכיח עליו שנקרא גיד הנשה, דמנשה לבני נשא מפולחנא דמאריהון כדאיתא בזוה"ק (שם). והוא שהעבודה ובחירת האדם שיש לו מכח זה המקום יוכל להשכח ולהסתר מדעת האדם לגמרי. והענין ששינה הכתוב בלשונו, הלא מה חסר המקרא אם לא נכתב תיבת "זה" רק למה תשאל לשמי. אכן רמז לו בזה, שרק לו לא יגלה שמו אבל לרבינו משה, שנקרא זה, כי זה משה האיש (תשא לב) יגלה שמו. כי הענין ששמו מכוסה מבני אדם הוא ם' וס' שבשמו, ומשה רבינו ע"ה שקבל את הלוחות משמי מרומים, נאמר עליהם בש"ס (שבת קד.) ם' וס' שבלוחות בנס היו עומדין, ששם לא סוגרו במסגר שלא יבין בהם אדם, כי הלוחות ניתנו להוסיף ולהרחיב על ידם האור מהשם יתברך. ולזה בשעה שקיבל משה תורה מסיני אז אף זה המלאך שנקרא ס"ם גילה משמו למרע"ה וגילה לו רזא דקטרת, כדאיתא בש"ס (שבת פט.). ולכן נקרא הקטרת בשם סמים, על שהסכים עליו המלאך ס"ם. וכדאיתא ג"כ בשם האר"י הק' בלקוטי תורה (פ' קרח ד"ה ונתתם) שמפני זה אמרו על הקטרת שסם המות ניתן בו, והוא שבהקטרת נמצא התגלות מאלו השני אותיות ס"ם:

ס״הויקרא יעקב שם המקום פניאל. הענין שמתחלה קרא שם המקום פניאל בי' ואח"ז קורהו הכתוב פנואל בו'. והוא כי יש דברים בעולם שמותרים אף באכילה, ויש דברים שבאכילה אסורים ובהנאה מותרים, וזה רומז שמותר לאדם ליהנות בזה שיפרוש עצמו מלאכלם ומזה ינוח דעתו. ויש דברים שאסורים אף בהנאה שאין לו לאדם אף זו הנייחא. והוא שבתחלה כשאדם פורש את עצמו מאיזה דבר לכבודו ית', צריך להסיר כל הנאות והנגיעות מצדו, ואח"כ יראה לו השי"ת שהיה לו אף מזה הנאה, ובהסתר בלא דעת קיבל מזה תקיפות. וזה הוא שמתחלה כתיב בי' והוא כגוונא דו' דשלום שהוא קטיעא כדאיתא בש"ס (קידושין סו:), וזה מרמז על צמצום בלי שום התפשטות, ואח"כ כתיב בו' שמרמז שיראה האדם שכל ההתפשטות שייך רק אליו. וזה הוא הענין שהשי"ת נקרא קדש בלא ו' ומצד עבודת ישראל הוא נקרא קדוש בו', כדאיתא בזוה"ק (אמור צג.) וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתלק ו' לעילא כו' וכדין אקרי לעילא קדוש. והוא שמצד השי"ת אין שום חילוק בין קודם בריאת העולם לאחר הבריאה, קדש היה עד שלא נברא העולם וקדש הוא אחר שנברא העולם, כי אין לו שום צורך לעולם הזה ולא לפעולת אדם. אכן השי"ת ברא את העולם בחסדו להיטיב לבריותיו, העמיד שע"י עבודת ישראל יתפעל שיסכים השי"ת שחפץ בעבודת ישראל שיקדישו את שמו. ועל זה רומז אות ו' השתלשלות והתחברות העולמות זה בזה^קמאבית יעקב הכולל פרשת וישלח ד"ה ויקרא יעקב.:

ס״וויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל. הענין בזה הוא, כי כל התחלות קשות, אבל כאשר רק עבר את פנואל זרחה לו השמש שמרפא בכנפיה. ואיתא ע"ז במדרש (רבה וישלח עח) כך היתה השמש מרפאת באבינו יעקב ומלהטת בעשו ואלופיו. אמר ליה הקב"ה את סימן לבניך כו' כך בניך תהא השמש מרפאת בהן ומלהטת באומות העולם. מרפאת בהם, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג׳:כ׳). ומלהטת באומות העולם, הנה היום בא בוער כתנור וגו' (שם). הענין בזה הוא, שבהגיע עת דודים, שהשי"ת יסיר המכסה והנרתק מהשם יקו"ק, ויהיה ה' אחד ושמו אחד, אז לא יביט השי"ת על מראה הגוון רק לעומק הלב. ואז יפתח השי"ת עומק הלב של ישראל, ויתגלה לעין כל עומק הלב של ישראל, שמעולם לא סר לבם מרצון השי"ת ולא החטיאו את המטרה אף כחוט השערה^קמבעיין מי השלוח ח"ב פרשת יתרו ד"ה וישמע יתרו [א]: על ישראל נאמר יתהללו כל זרע ישראל, שיעקב אבינו פעל זאת לזרעו, שאף שעדיין אין כונתם מבוררת עוד, מ"מ לא ידח מהם נדח, שהשי"ת יברר שכל עסקם שלא לשמה לא היה בלתי שעל ידי זה יבואו לעסוק לשמה וכו'. וזהו ויתהללו, היינו שבזה יתפארו כל זרע ישראל, כי אף שעוד אינם מבוררים בשלימות מ"מ נכללו בכלל זרע ישראל וכו'. יען שהשי"ת מעיד על מעמקי לב ישראל שפתוחות לקודש ותוכן קודש, וזהו שמתרגמינן וצדקה תהיה לנו וזכותא תהא לנא שישראל הם זכים בשורשם בעומק לבם.. כי על הגוון יש להאומות ג"כ שקר החן, ולזה יש להם עוד אחיזה בעולם, אבל בעומק לבם הם מלאים רע ונתרוקן מכל טוב. לא כאלה חלק יעקב חולקיה ועדביה דקב"ה, שאף בהתפשטות שלהם הם דבוקים בשורש הרצון מהשי"ת^קמגמקורו במי השלוח ח"א פרשת דברים ד"ה הנה: כי כל הגוונין שנראים טובים בין האומות אין בהם שום ממש. ונתבאר בתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה ויקח משה [א]: השי"ת הביט לעומק הפנימי של ישראל, והעיד עליהם שבעומק לבם המה מלאים רצון, ורצונם להתמשך אחר רצון השי"ת בכל מה שיצוה להם וכו'. שהשי"ת העיד זאת עליהם שהמה מלאים רצון. שאני האומות, אף שנמצא אצלם לפעמים מעט עבודה, זה הוא רק על הגוון החיצון, ובעומק לבם המה מלאים זדון נגד השי"ת. ועיין עוד שם פ' אמור ד"ה ולאחותו.. וזהו דכתיב בהו (מלאכי ג׳:כ׳) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, שאף בכנפיהם שמרמז על התפשטותם, כי כנפים הם מחוץ להגוף, אף שם אין בהם רק צדקה ומרפא, אין דבר רק טוב ושלום. אבל כאשר יבא עליהם היום הבא בוער כתנור תצא החמה מנרתקה ותלהט אותם אשר לא ישאר להם לא שורש ולא ענף מחיים, וכדכתיב (שם) כי הנה היום בא בוער כתנור וגו' אשר לא יעזוב להם שרש וענף^קמדכמבואר במי השלוח ח"א מסכת מנחות (נג.) ד"ה אמרו: באמת כל חיות אומה ואומה הוא ע"י איזה לבוש ממדה טובה, ובעת שהשי"ת מפשיט עצמו כביכול ממדה הזאת אז האומה הזאת תלך לאבדון עם כל אדירם. ועיין עוד לקמן פרשת מקץ אות כז.:

ס״זענין המלחמה שהיה ליעקב אבינו ע"ה עם המלאך הוא, שכל אחד התפאר את עצמו והראה את כחו הגדול מי הוא שיכול לקבל עליו מלכות שמים ביותר ולהעלות לשורש העליון ביותר. כי מלאך מרמז על יראה מופלגת^קמהעיין לעיל פרשה זו אות ח בהערה סח שם., וכדכתיב (דניאל י׳:ה׳) והנה איש אחד לבוש הבדים וגו' ולא נשאר בי כח וגו' ולא עצרתי כח. והוא, כי בעת התקשרות והתחברות העולמות ביחודא חדא שאחד נכלל בחבירו, אזי יש לו הויה אף לקטן שבקטנים. ובהתראות מלאך אלהים פנים אל פנים בהתרוממות מאד לבל יתקשר באתחברותא חדא בעלמא דין, ממילא אין הויה אז להקטן. שאני אבינו יעקב שכחו גדול והתנשא לכל לראש, והתפשט את עצמו מכל עניני עוה"ז, ממילא התגבר על המלאך ולא היה לו כח הויה עד כי נכנע לפניו^קמוכמבואר לקמן פרשת ויחי אות יב ד"ה וזה היה: וזה היה מלחמת יעקב עם המלאך. כי המלאך בקש מקום ביעקב, וחפש בכל תשוקותיו, אולי ימצא אצלו מקום אשר הוא משוקע שם באיזה תאוה וחמדה אשר לא יוכל להמלט ממנה והתאוה תסובבהו, אמנם חפש ולא מצא. וזהו דכתיב (וישלח לב) וירא כי לא יכול לו, ובזה היה יעקב מנצח להמלאך, כי כן הוא אשר אם הגדול מראה גדולתו להקטן אז הקטן מתבטל. ועיין עוד בית יעקב הכולל פרשת וישלח ד"ה על כן.:

ס״חויאמר עשו יש לי רב וגו' ויאמר יעקב וגו' וכי יש לי כל. הענין בזה הוא, כי כל השפעת טובה שהשי"ת משפיע לאומות עובדי כו"ם הוא למותר ולרב להם למען יאבדו, כענין דכתיב (ואתחנן ח) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, לכן משפיע להם רוב טובה יותר מכפי כח הכלי קיבול שלהם. וכענין דאיתא בזוה"ק (וישלח) ויעקב השיב לו וכי יש לי כל, שאף הרוב טובה שבידך יש בי כח לקבל ולהתכלל בי^קמזעיין במי השלוח ח"ב פרשת וישלח ד"ה וישלח [ב]: יעבר נא אדני לפני עבדו, וזה רומז על טובות עוה"ז עד ימות המשיח יקח עשו לחלקו, וזה נקרא לפני עבדו כמו שכתיב (ואתחנן ז) שמר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו, אל פניו נקרא שיש לו תפיסה ואחיזה בטובה וסופו הוא להאבידו, כדאיתא בזה"ק וכו' עיי"ש. לעיל פרשה זו אות ה ד"ה ולזה.:

ס״טראיתי פניך כראות פני אלהים. איתא ע"ז במדרש רבה (וישלח עח) מה פני אלהים ולא יראו פני ריקם, אף את ולא יראו פניך ריקם. הענין בזה הוא, דהנה ענין הקרבת הקרבן מה הוא שמקריבין בהמה גשמיי שתתעלה לעולם העליון, הלא העולם העליון אין בו שום שייכות לדבר גשמיי. אכן ענין הקרבן הוא, כגוונא דזריעה שזורעין בארץ. כי בבריאת העולם שהיה מאמר השי"ת שהארץ תוציא צמחה, נשאר בארץ כח צמיחה שזורח בה מכח זה המאמר, אכן שצריך לעורר את זה הכח, לזה זורעין מחדש בכל שנה ושנה, וטומנין בארץ הגרעין שהיה כלול בה מקודם זה, ועי"ז מתעורר הכח צמיחה שמעולם הוא, ומצמיח חדשות בכל פעם שמזכירין אותה. כי אם לא יזרעו מחדש להזכיר ולעורר הכח הזה, יוכל להשתכח ממנה כל הרשימה שנשאר טמון מכח מאמר השי"ת. וכן הוא ענין הקרבן, כי בתפלת שפתיו לבד לא יוכל להגיע למעלה כ"כ שיתעורר רצון בהשי"ת למלאות בקשתו, אכן בהקרבת הקרבן מן הבהמה גשמיי שמסתעפת משור שבמרכבה העליונה, מתעורר הכח שנמצא בה ונכללת למעלה ראש, עד שבא ארי של אש ורבץ על המזבח, והבהמה הגשמיי נכלל בחזרה במרכבה העליונה (וכמש"נ בפ' ויקרא)^קמחעיין הסבר הדבר לעיל פרשה זו אות כח בהערה קלו שם.. וזהו כונת יעקב אבינו ע"ה בהדורון ששלח לעשו, מפני שהיה עוד בעשו כח וניצוץ מקדושה ורצה להוציאה ממנו, לזה שלח לו המנחה שהיתה מלאה קדושה. כמו שפירש"י ז"ל, שהפריש מתחלה מעשר, ועי"ז נתדבק הניצוץ קדושה של עשו בכח הקדושה של אבינו יעקב, ויצאה מאתו כל הקדושה, מצא מין את מינו וניעור. ובזה חתה גחלים על ראש עשו, וכענין דאיתא בזוה"ק (אמור קב.) וכנודע. וזה סוד שעיר ראש חודש ושעיר עזאזל^קמטוזה לשון רבנו האריז"ל בעץ החיים שער מ"ט – שער קליפת נגה פרק ח והובא ג"כ בלקוטי תורה פרשת אחרי מות: והנה ביום הכיפורים צוה הש"י, וברשותו אנו עושין, לשלוח לס"מ שעיר אחד, שהוא טוב ורע כנ"ל וכו'. וזהו שמחה גדולה שמקבל ס"מ על ידנו שעיר לעזאזל, ובפרט שניתן לנו מדעתנו, מתנה גמורה שלא ביגיעה, ואז היו ישראל מתוודין על עונותיהן, וכהן גדול היה מתוודה וסמך ידיו על ראש השעיר, ובכח התשובה הזו שהוא מצות עשה, אז מתברר חלק היצה"ר, ונפרד הטוב שבו מהרע שבו וכו' והטוב חוזר אל הקדושה העליונה וכו'. וזהו שמחת סמא"ל, שראה שהתתקף עתה, ובכל דעתו רוצה להדבק עמו, והוא שוטה, כי אדרבא גחלים אתה חותה על ראשו וכו' כי זהו סיבת רעתו של ס"מ, והפסדו גדול וכו' עיי"ש כל העניין.. וזהו כוונת המדרש, מה פני אלהים ולא יראו פני ריקם אף את ולא יראו פניך ריקם. אכן החילוק הוא בין הקרבת קרבן ובין אותו הדורון, שהקרבן נתעלה ונקרב מתתא לעילא. ובהדורון הוריד אבינו יעקב הקדושה מעשו והכניסה לרשותו^קנכמבואר לעיל פרשה זו אות ה ד"ה והנה איתא, אות ו.:

ע׳קח נא את ברכתי אשר הבאת לך. איתא ע"ז במדרש (רבה וישלח עח) חד עם דארעא אמר ליה לרבי אושעיא אין אמרית לך חדא מילתא טבא את אמרת בציבורא מן שמי. אמר ליה מה הוא, אמר ליה כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא, מה טעמיה (תהלים מב) מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו כו'. להבין הענין בזה, מה הוא הטובה שיחזיר הדורון עצמו כמו שלקחו, הלא כתיב (ישעיהו ס׳:י״ז) תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף, שיחזירו טובה בכפל ממה שלקחו. אכן זה מרמז, שלעתיד יתברר לעין כל, שכל ההסתר והגלות שסבלו ישראל לא היה רק למראה עין אדם אבל בעומק לא סבלו כלל מעולם, וכדכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים. וכל חטאי ישראל הם ג"כ על זה הענין, כי בעומק לב ישראל לא ימצא שום נטיה מרצון השי"ת ורק על הגוון יתראה לחטא, ולזה יחתום השי"ת על כל חטאי ישראל שאינם מעומק הלב^קנאכמבואר במי השלוח ח"א תהלים (קלא) ד"ה שיר: היינו שדוד המלך ע"ה אמר לפני הש"י כי בכל חטאי ישראל לא נעתקו מהש"י, ורק כתנוק הנעתק משדי אמו, אף שמסיב פניו מאמו ליקח דבר מה, מחזיר פניו לאמו שלא תלך ממנו. ובתפארת יוסף ברכות (ב.) ד"ה אמר מר: כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר לעתיד יראה השי"ת מפורש לעיני כל, אשר האומה הישראלית המה שייכים לחלקו של הקב"ה ממש. כי בעוה"ז הוא בהעלם גדול, ובעוה"ז צריך האדם לברר עצמו מצידו איך הוא שייך לחלקו של הקב"ה. שאני לעתיד, יראה השי"ת מפורש כי המה היו דבוקים תמיד בהשי"ת ובכל פעולתן כוונו לרצון השי"ת, כעין דכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים. ובעוה"ז מחמת שהארה זאת הוא בהעלם, צריך זאת אריכת הזמן שיברר האדם את זאת. ועיין עוד מי השלוח ח"ב תזריע ד"ה אדם, לקמן פ' ויחי אות נה ד"ה וזהו.. אכן מפני מה סובלים ישראל בעוה"ז ומצמצמים את עצמם בכל העבודות, הוא כגוונא דעבד עברי שנמכר בגנבתו לעבד, וכשיצא חפשי מאדוניו צריך להעניק לו מכל הטוב. והוא, שכל הסבלנות הוא רק לפי שעה לכפר על פשעיו, שלפי ראות עין אדם חטא מהמטרה, אבל בעומק בהשורש לא חטא (וכמש"נ בפ' ראה)^קנבלקמן פרשת ויחי אות לח ד"ה ויען.. ולעתיד שיגאל השי"ת את ישראל בקרוב וישיבו הדורון עצמו, יתראה מזה לעין כל שלא זנח אותם השי"ת אף רגע אחד^קנגדבר זה נתבאר בארוכה בכל ספרי רבוה"ק ונביא כאן מקצת מדבריהם הקדושים. במי השלוח ח"א פרשת ויגש ד"ה ויגש [ב]: ויהודא היה סובר שעומד לפני מלך גוי ומתוכח עמו, וכאשר שלח להם הש"י הישועה אז ראו שגם למפרע לא היו בסכנות, כי באמת היו מתוכחים עם אחיהם, וכן לעתיד כאשר יושיענו הש"י ויפדנו, אז יראה לנו ה' כי לא היינו בגלות מעולם ולא משל עלינו שום אומה רק ה' לבדו, וזה פי' הפסוק (תהילים ל״ז:י׳) ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, היינו בעוד מעט יתבטל רשע, והתבוננת היינו בבינת הלב באם תרצה להבין על מקומו, ואיננו היינו תראה כי לא היה בו שום כח ממשלה עליך. ועיין עוד ח"א פ' חקת ד"ה זאת חקת, ובחלק ב' ויגש ד"ה ויאמר יוסף לקמן פרשת ויגש אות ג ד"ה אמנם, אות ו ד"ה לי דבר, אות י ד"ה ועל זה מרמז, אות יב ד"ה וכאשר יזרח, אמרי אמת (לובלין) פ' ויגש תרמ"ב סעודת ליל שבת, סוד ישרים שמיני עצרת אות ה, יג, תפארת יוסף מגילה (ט:) ד"ה ואף.. ועל זה שסבלו ישראל לפי שעה בעוה"ז אשכר יקריבו תחת בשתם משנה יירשו:

ע״אמנחה יביאו לא נאמר אלא מנחה ישיבו, מלמד שכל הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא כו' (רבה וישלח עח). הענין בזה הוא, שכל הסבלנות שיש להם לישראל הן בגוף והן בממון הוא מהעסק שהיה ליעקב אבינו ע"ה עם עשו. הסבלנות מממון הוא מהמנחה ששלח לעשו, והסבלנות מעניני הגוף הוא מויאבק איש עמו, שנגע בירכו של אבינו יעקב. והשי"ת מבטיח לישראל שיחזיר להם זה עצמו. והוא שלא יעלה על דעת אדם שכל הסבלנות שסבלו ישראל בעוה"ז היה מפני שהוצרכו לסבול לכפר על חטאתם, ואחר שיסבלו יתכפר להם, ואזי ינתן להם שכרם על אשר קיימו מצות השי"ת אשר צוה אותם, לא כן הוא, כי מזה לא יהיה לישראל נייחא. אך השי"ת הבטיח להם לישראל, שיברר אותם שכל מה שסבלו וכל הדורונות שהוכרחו ליתן היה בחנם על לא חמס בכפם, כי מעולם לא עשה ישראל מה שאין ברצון השי"ת, ובזאת יאותו וישקוטו^קנדכמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות כד, כה, לו.. אך א"כ למה נתייגעו כ"כ בכל הסבלנות ונתינת דורונות מאחר שלא חטאו בעומק, הוא כגוונא שבא במצות ה' להביא אשם תלוי על ספק חטא ספק לא חטא, שאף שיוכל להתברר אחר זמן שלא חטא כלל, אך מאחר שבזו המחשבה באשר הוא נראה שחטא לכן יצרך לסבלנות^קנהמבואר בבית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות מו: עניין אשם תלוי שמביאים על הספק. הלא אם באמת חטא שאכל חלב, אז לא יפטר בזה האשם עד שיביא חטאת. ואם לא חטא, רק באמת שומן אכל, אזי מביא חולין לעזרה. ומה זה עניין אמרם שמגין עליו עד שיוודע לו. משמע מזה, שעיקר החטא הוא רק לפי תפיסת אדם, שמצד תפיסתו נראה לו שנתרחק מהשי"ת, כי מצד השי"ת הוא כעניין שנאמר (איוב ל״ה:ו׳) אם חטאת מה תפעל בו, וכל החטא הוא בצורת אדם. וכדאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקון סז צח:). חטאת קבוע הוא אחר שחטא אדם ונפל מאד, ובהיקף דעתו הוא מרוחק מהשי"ת ונעתק ח"ו, זה הוא עיקר החטא. ואם האדם הוא רק מסופק בעצמו, ולא נעתק עוד לגמרי ח"ו מהשי"ת, לזה היה די להתכפר באשם תלוי, שרומז על שבדעתו הוא עוד רק תלוי ועומד, ובלבו הוא מסופק שיכול להיות שעוד הוא מקורב להשי"ת, לזה כפרה ספיקה והלכה לה.. כן ישראל כל זמן שלא נתבררו עוד בשלימות הוצרכו לכל אלה לתלות על הספק. אבל כשיבא יום ה' הגדול והנורא, שיברר השי"ת את ישראל בשלימות הבירורים לטוב להם כל הימים, אז יתגלה לעין כל שעומק לבם הוא רק טוב, ומעולם לא חטאו ולא סרו מאחרי רצון השי"ת אף כחוט השערה, וכל מה שהוכרחו ליתן מיגיעם היה בחנם על לא דבר. וזה מרמז מה שישיבו המנחה עצמה, שיתגלה לעין שבחנם נטלו מהם. כי השי"ת יפתח הלבבות ויתגלה שעומק לב ישראל מלא קדושה. ואף שגם נבוכדנצר הרשע אמר שירות ותשבחות כמו דוד מלך ישראל, אבל עומק לבו מלא רע, שאני דוד המלך שלבו מלא טהרה וקדושה כפיו כן לבו, ואגלאי מלתא למפרע, לזה נאמר ישיבו (וכמו שנתבאר בתנחומא סוף וארא):

ע״בויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך וגו' יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי וגו' עד אשר אבא אל אדני שעירה. הענין בזה הוא, כי זאת ידע עשו שהוא עם יעקב אחיו הם כלל כל העולם כולו, ויש להם כח להתחלק בינם את כל העולם, וזהו שאמר עשו ליעקב נסעה ונלכה ואלכה לנגדך, לחלק בינינו העולם הזה חלק כחלק. ואבינו יעקב לא נתרצה בזה, מאחר שכל הטובות שבזה העולם יחשבו למי שיקבל אותם בגבולו לאוכלי פגה, מפני שאין שום טובה בעוה"ז שתהיה בעתה ובזמנה, מפני שאין שום דבר ברור בשלימות, לזה מצדי אי אפשי בה, כי מדתי הוא שלא לקבל שום דבר בעולם שתצטרך עוד להתברר. (וכמש"נ בכמה מקומות באריכות)^קנועיין לעיל פרשה זו אות כט בהערה קמ שם, פרשת ויצא אות ח, לקמן פ' ויחי אות ז.:

ע״גיעבר נא אדני לפני עבדו. היינו, אתה אם תרצה לקבל כל הטובות מעוה"ז עשה והתפשט עצמך כטוב בעיניך, ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני, היינו מצדי אברר את עצמי לאט לאט ביגיע כפי אשר אתייגע כפי כחי, ולאיזה טובה שאוכל להגיע ולקנותה אחר הבירור שאברר את עצמי מקודם אבחר בה ואקחה בגבולי, אבל לא בגודל שטף וזרם לילך בדרכי חשך לא אור על סמך אשר אברר את עצמי אחר קבלת הטובה, לא אחפוץ בזה^קנזעיין מי השלוח ח"ב פרשת וישלח ד"ה וישלח [ב].:

ע״דעד אשר אבא אל אדני שעירה. היינו, שאייגע את עצמי כ"כ, עד שאברר כל הטובות ואקח אותם ברורים ונקיים, ואף הטובה היותר גדולה שאתה לוקח אותה בגודל שטף וזרם בחושך, אבל אני לא אבחר בטובה כזו, אך באור המאיר לעין ביגיעי אשר אתייגע לברר ולהאיר הטובה מקודם ואז אבחר ואחפוץ בה. ולכן נבא עובדיה הנביא (עובדיה א׳:כ״א) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והוא שכל מי שיש לו דעת יראה שכל הטובות שביד ישראל נאים להם ולהם יאותו, מפני שהתייגעו את עצמם בכל כחם להתברר עד שיוכלו ליקח הטובה בגבולם. וכמו שאמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"ב סוכה (ה:) ד"ה וממאי) שלא נאמר נושעים אלא מושיעים שהש"י יאמר להם הושיעו את עצמם בגודל בירורם^קנחמבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק, עיין סוד ישרים ראש השנה אות נו: ונאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' אמר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה נושעים לא נאמר אלא מושיעים, לרמז בזה שיראה השי"ת לעתיד איך שישראל ע"י גודל סבלנות שסבלו בהסתר הגלות, כביכול הושיעו את עצמם. היינו כי מחמת זה שקבלו ישראל עליהם כ"כ סבלנות בעד כבוד שמים מאותם שנאמר עליהם ומושל בגוים, לפיכך קרבו להם את הישועה. וזה נחשב על ישראל שהם בעצמם פעלו את הישועה. עיין עוד לקמן פ' מקץ אות יז ד"ה שאני, בית יעקב שמות פרשת תשא אות א, תפארת יוסף מס' ברכות (יב:) ד"ה מזכירין, מס' יומא (פו:) ד"ה גדולה.. אבל לעשו אין שום שייכות להטובה שבידם. וזהו שאמר בלשון משפט, כי חוק הוא מה שאין מבינים בתפיסת השכל רק שכן נטבע בטבע חוק ולא יעבור, ומשפט מרמז שכולם יבינו שלישראל שייכת הטובה ונאה הוא להם, מאחר שמצדם נתייגעו בכל כחם בצמצומים ובסבלנות להבין הדרך ילכו בה, בכל אשר הפנו השכילו בדעת וחשבון לפלס מעגל רגליהם לכונן דרכם. שאני לעשו אין שום שייכות להטובה, מאחר שבחושך הלך בחושך שמו יכוסה שירד לאבדון לדרי דרין:

ע״הויאמר אליו אדני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן, יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני וגו'. הענין בזה הוא, שיעקב אמר לו לעשו, שאי אפשר לו לילך עמו בדרך אחד. כי לעשו ניתן דעה רחבה בעסקים גדולים, שלא ישגיח לפי דעת כל אחד ואחד כמלך הפורץ גדר ואין מוחה בידו, לא כן עמדי שאני מוכרח להתנהג לפי דעת כל אחד ואחד, ואין ביכלתי למנוע השגחתי מקניני אף רגע אחד. וע"ז מרמז שכל עסקו היה עם הצאן. וכן נבדקו מנהיגי ישראל במרעה הצאן, משה רבינו ודוד המלך^קנטכמו שכתב במי השלוח ח"א פרשת שופטים ד"ה מקרב: מקרב אחיך תשים עליך מלך. היינו שיהיה לבו טוב לכל ישראל, וכמו שמצינו בדהמע"ה שנאמר עליו (תהלים עח, ע) ואקחהו ממכלאות צאן היינו שראה הקב"ה איך נוהג ברחמנות עם צאנו, שמו למלך על ישראל.. כי בטבע הצאן נמצא משכוכית, שנמשכים אחר רצון מנהיגם, ואם יתנהג בהם הרועה כפי דעת כל אחד ואחד, מוכח מזה שיוכל להנהיג את ישראל הנמשלים לצאן לנחותם הדרך ילכו בה, וכדאיתא במדרש (רבה ויקרא ד) שה פזורה ישראל, מה השה כל אבריו מרגישין במכאוביו וכו'. וכענין דאיתא בזוה"ק (בא דף מ:) ובהאי דאתקרי צאן אתקשר כלא וכלא כליל בצאן. והעומק בזה הוא, כי בפנימיות תרמוז מדת צאן להמשכה אחר רצון השי"ת, וכדאיתא במדרש (תהלים עח) מה הצאן נמשכת אחר בעליה כך ישראל נמשכין אחר משה ואהרן. ובמס' בבא קמא (דף נב:) הקונה עדר מחבירו כיון שמשך משכוכית קנה כל העדר, לפי שמטבע הצאן להמשך, ומדת ההמשכה הוא יסוד לכל ההסתעפות:

ע״ואיתא בזוה"ק (בהעלותך קמט:) ואי סליק בדעתך דמלכא עלאה קב"ה לא הוו ליה מלין קדישין למכתב ולמעבד מנייהו אורייתא אלא דאיהו כניש כל מלין דהדיוטין כגון מלין דעשו כו' אלא ודאי אורייתא קדישא עלאה איהו כו'. הענין בזה הוא, שבזה שנתלבשו הדברי תורה היקרים מפז ומפנינים במלין דהדיוטין, הראה השי"ת לעמו ישראל רב טובו וחסדו, איך שהרכין כבודו משמי שמים עליונים מדרגא לדרגא מכתרא לכתרא מנזרא לנזרא, עד שנדמה לאדם שאוכל מיגיע כפו. כי בעולם העליון אין שם רק אור בהיר בתמידות, אכן השי"ת ברא את העוה"ז וברא בו את האדם, שידמה לו שהוא מאיר לעצמו אף במקום חשך ובגודל ההסתר שבעוה"ז ושם חשך לאור, אבל בעולם העליון אין שום הסתרה רק בהירות. וזהו ג"כ מה שנתיירא יעקב אבינו ע"ה מהמלאך שרו של עשו בפגשו בו, כי אם ידקדק השי"ת עם הבריאה אזי מי יאמר זכיתי לבי, הן שמים לא זכו בעיניו, ואף שהם בהירים ביותר^קסכדאיתא בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה האזינו [ג]: כי שמים מרמזים על זה המקום שהוא למעלה מגבול תפיסת הבריאה. ובמקום שאין גבול תפיסת הבריאה משגת שם הוא בהירות גדול, כי שם אין שום עונש ואין שום העדר.. ובפרט שזה המלאך הוא המחפש החסרון שנמצא באדם, ולזה נתיירא מאד. ובאמת רצה זה המלאך לנתק את ירכו לגמרי, המרמז על יראה יתירה, כי בבריאת העולם בשעה שאמר השי"ת נעשה אדם השתתפו כל הברואים, ואף מלאכי מעלה, ונתנו מכחם להצורת אדם^קסאכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות כו ובהערה קל שם.. ויש בו באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידים, רמ"ח איברים הם כנגד רמ"ח מצות עשה, שזה מרמז על אהבת אדם ליוצרו לפעול כרצון השי"ת, ומזה הם כל הפעולות ומצות מעשיות שאדם פועל ועושה. ושס"ה גידים שבאדם הם כנגד שס"ה מצות לא תעשה, שזה מרמז על יראת אדם מפני השי"ת, ומצמצם את עצמו שלא יעשה מה שאין בו רצון השי"ת. וגיד הנשה הוא חלקו של היצר הרע שרו של עשו, שהוא נתן מחלקו בהצורת אדם גיד הנשה שהוא בירכין דלבר מגופא^קסבעיין לעיל פרשה זו אות כו, כז., וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קע:) ויגע בכף ירכו בגיד הנשה בזיניה ביצר הרע דאיהו זיניה ואתריה ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא כו' כמה דאמרו חברייא בשייפין דבר נש דרמיז לעילא אי טב טב ואי ביש ביש, ובגין כך כל שייפא מתקיף שייפא ודאי גיד הנשה מתקיף ליצר הרע דהוא זיניה כו' בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו ולקבל רמ"ח מלאכין כו' ואית בבר נש שס"ה גידין ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד כו'. ומזה הגיד מתעורר באדם אף יראה יתירה ויראת הבאי, ובאמת זה לחסרון יחשב, אכן בעוה"ז צריך אדם אף גם לזאת:

ע״זואף שישראל נקראים בנים למקום, והבן אינו צריך ליראה כ"כ, אכן זאת הוא אחר שיתברר ויתגלה שישראל הם בנים למקום, אזי לא יהיה בעולם יראה כ"כ, אך יראת דרך ארץ. אבל כל ימי עוה"ז שלא נתברר עוד בשלימות שישראל הם ברזא דבן, והסתיר השי"ת את דרכו, וישראל הם רק ברזא דעבד, צריך האדם ליראה מופלגת ועבודה עצומה. וזה המלאך רצה לנתק אותו ממקומו, לבטל מישראל את מדת היראה, ויתפשטו בגודל תקיפות ועי"ז יכשלו ח"ו. וכן בלעם היה מראה לישראל התקיפות של עתיד, בכדי שיסירו מפניהם את מדת היראה, ובאמת הוא רצון השי"ת היפך מדעת האדם. וזהו הענין דאיתא בש"ס (חולין צ:) דברה תורה לשון הבאי^קסגזה לשון הגמרא חולין (צ:): תנן התם, תפוח היה באצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור אמר רבא גוזמא וכו'. אמר רבי אמי דברה תורה לשון הבאי, דברו חכמים לשון הבאי. דברו חכמים לשון הבאי הא דאמרן, דברה תורה לשון הבאי, ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א׳:כ״ח) וכו'., ובצורות בשמים היינו שנדמה לעין שיש להם כח בשמים וצריך להתיירא מהם, ובאמת הוא רק דמיון שאין להם שום כח בשורש. דברו חכמים לשון הבאי תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור מתרומת הדשן, שגם זה מרמז על יראה מופלגת (וכמש"נ בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות ט ד"ה ובענין, אות יב, אות יד ד"ה ובזה). והענין שהובאו אלו המימרות בפרק גיד הנשה, מפני שהוא עיקר מקומם, כי אף גיד הנשה מרמז על יראה מופלגת ביותר, וכל זה נצמח מכח החלק שנתן זה המלאך בהצורת אדם. ואף שיראה יתירה לחסרון יחשב, מכל מקום נתפשט איסורו בכל ישראל. והוא, כי בעוה"ז הספיקי צריך אדם אף לזה, וזה נקרא תמכין דאורייתא כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעא.), והוא שזה מסייע לדברי תורה שעי"ז יברר אדם את עצמו ביותר:

ע״חויעקב נסע סכתה וגו'. על כן קרא שם המקום סכות. סוכה היא דירת עראי ואינה קבועה, וכמו שאמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"א בכורות (ח:) ד"ה בני) שזה רומז שמקומו של יעקב אבינו הוא באוירא דעלמא, היינו שתמיד הוא תלוי ברצון השי"ת, וסוכה הוא באוירא דעלמא^קסדכדאיתא בסוד ישרים סוכות אות יב בסוף דבריו: כי ביתו של יעקב הוא באוירא דעלמא, היינו למעלה מהתפיסה וכו' שעיקר ביתו הוא ברקיע שמים שהוא למעלה מהתפיסה, ומנהורא דשמשא היה מנהיר לו השי"ת בכל הלבושים, לזה הכיר אורו ית' בכל הקנינים שלו. ובדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע (דף ו:) וזל"ק: כעניין ששמעתי על גמ' בכורות (ח:) בני לן ביתא באוירא דעלמא. כי באמת בית של נפשות הישראלי הוא באוירא דעלמא, שאין לו שום תפיסה בשום דבר, והמקום קבוע הוא אוירא דעלמא [שאינו שום מקום קבוע כלל, זהו קביעותם].. ולהבין הענין שאחר השלמת יעקב אבינו ע"ה נסע לסוכות, הוא שבמקום שאדם נכנס לספק אם ינצח אם לאו, אזי אף אם יזכה בגורל נמצא עליו קטרוגים רבים. והנה באמת שורש כל הוא אהבת השי"ת לעמו ישראל שעלו במחשבה תחלה אף בלי שום עבודה ויגיעה במעשים טובים, כי השי"ת מעיד עליהם שהם טובים בשורש, וכל מעשיהם אשר יעשו יסכים על ידם שהם טובים בשורש אף בלי שום טעם, וכמש"נ במי השלוח (ח"א יתרו על הפסוק והייתם לי סגולה)^קסהזה לשון המי השלוח שם (ח"א פרשת יתרו ד"ה ועתה): וכן אמר הרב הקדוש היהודי מפרשיסחא על זה הפסוק, כי אהבת הש"י לישראל הוא בדרך דבר סגולה היינו בלי שום טעם. ועיין עוד ברסיסי לילה למרן רבי צדוק הכהן אות נח: באמת יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, כידוע הפירוש על והייתם לי סגולה מכל העמים, דר"ל כמו סגולה שהוא בלא טעם נגלה, רק כך הדבר מסוגל בסגולה. כך מה שבני ישראל לו ית' מכל העמים, הוא בלא טעם בהתגלות בעולם הזה כלל. עיין עוד בבית יעקב שמות פרשת יתרו אות סו, סז, סט, פרי צדיק פר' ויחי אחר הבדלה [א], חג השבועות אות יח ד"ה ואח"כ, תפארת יוסף חג השבועות ד"ה בחודש [א].. וע"ז נמצא גודל קטרוג ותרעומות מה נשתנו אלו מאלו, כי השי"ת העמיד בעולם לכלכל כל דבר במשפט, שאדם ייגע את עצמו ויאכל מיגיעו, ומה שאדם נוטל לעצמו בלי יגיעה ע"ז תרעש ותתגעש הארץ, וכדכתיב (מסעי לה) ולארץ לא יכופר וגו' כי אם בדם שופכו. ומי שהורג בשגגה גולה לערי מקלט, והוא שמי שהורג נפש אדם בין שוגג בין מזיד אין לו מקום קבוע בארץ, מפני הקטרוג שתקטרג עליו, כי רצון השי"ת הוא שכל אחד יאכל מיגיעו, לזה ההורג מזיד לא יכופר לו כי אם בדמו, וההורג שוגג גולה לערי הלוים, שהוא מקום עבודה. ולזה בברכת המזון אין מזכירין פעולות אדם בברכת הזן, רק בברכת הארץ מזכירין על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ועל חקיך שהודעתנו, כי בטבע הארץ הוא שאינה רוצה כי אם בפעולת אדם. ולכן נסע יעקב אבינו לסוכות, כי אהבת השי"ת ליעקב הוא אף בלי שום פעולה, כדכתיב (מלאכי א׳:ב׳-ג׳) הלוא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי^קסוכמבואר במי השלוח ח"א פרשת וישלח ד"ה ואלה: ורק רצון הבורא ית' היה שיעקב הוא הנבחר, וזה שנאמר (מלאכי א׳:ב׳) הלא אח עשו ליעקב וכו', אח משמע שהיו שניהם שוים, והיינו בשעת זריעה שעדיין לא ניכר שום מעלה באחד על חבירו כי אז לא נמצא מצות ומעש"ט גם לא חטא ועון, ושניהם מיצחק ורבקה, ואעפ"כ ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי והיינו רק מרצונו יתברך, כמ"ש (יחזקאל כ״ג:כ׳) אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים וכו'. והוא כי משעת זריעה מברר הש"י שזה טיפה כשרה של קדושה וזאת הוא זרמת סוסים. לקמן פ' ויחי אות טו., וע"ז גבר הקטרוג למה זכה יעקב ועלה בגורלו אהבת השי"ת, לזה נסע לסוכות דירת עראי, כי אז נצח יעקב אבינו במאד, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעא: קעב.), לכן לא היה לו מקום קבוע. וכן בכל שנה ושנה אחר יום הכפורים שעלה הגורל לה', שזה רומז שחפץ השי"ת בישראל באהבתו אותם ואף בלי מעשיהם הטובים, אז עושים את חג הסוכות ויוצאים מדירת קבע לדירת עראי, שלא יתעורר עליהם שום קטרוג ח"ו, כי מזה יוכל להתעורר קטרוגים רבים, לכן ישבו בסוכות כמו שעשה אבינו הזקן^קסזכמו שנתבאר בסוד ישרים סוכות אות ג: הנה לאחר הגורל שהיה ביום הכפורים נצטוו ישראל לישב בסוכה. וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכל מקום שישראל זוכים ומנצחים את האומות, אז צריכים ישראל לברר את עצמם במצוות סוכה, וכמו כן מצינו גבי יעקב אבינו לאחר הניצוח שהיה לו נגד האומות נאמר (בראשית ל״ג:י״ז) ולמקנהו עשה סכות. וכן לאחר שנצחו ישראל את מצרים נאמר ביציאתם (שמות י״ב:ל״ז) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וגו' וכדכתיב כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו'. וכן ביאר שם אות פד: כך אחר יום הכיפורים שישראל מנצחים אז את העכו"ם, אשר לפי הנראה לא נתמלא עדיין סאתם עד לעתיד, כשיתמלא סאתם אז יתבטלו לגמרי, נמצא שעכשיו הוא זה הניצוח קודם זמנא, לכן צריכים ישראל ליישב בסוכות תחות צילא דמהימנותא ולהכניס את עצמם תחת הקיפו יתברך, שיגן על ישראל מכל מיני קטרוג. עיין עוד בבית יעקב הכולל פרשת וישלח ד"ה ויעקב.:

ע״טכי טוב סחרה מסחר כסף (משלי ג׳:י״ד). הענין בזה הוא, כי דברי תורה הם בהיפך מעניני עוה"ז, שעניני עוה"ז הוא הטוב בעיני אדם כשיש לו בידו וכבר גמר פעולתו, ודברי תורה הם בהיפך שכל זמן שהשי"ת עוסק עוד בנתינה זהו עיקר הטובה, כי אז השגחת השי"ת מעליהם לא סר^קסחמבואר במי השלוח ח"ב משלי (ג) ד"ה כי טוב: סחרה נקרא מה שהאדם מסבב ומשתדל לקנות ד"ת מלשון סחור, ובעניני עולם הזה מי שמשתדל לקנות איזה דבר וכשאינו עולה בידו לקנות אז כל פעולותיו לריק כיון שלא גמר כחפצו, אבל בדברי תורה מי שמחזר ומשתדל לקנות ד"ת אף שלא עלתה בידו גם זה השתדלנות לא נאבד כדאיתא בזוה"ק (תרומה קנ:) ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא וכדאיתא במס' אבות (פרק ה, מי"ד) הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו, וזה כי טוב סחרה היינו ההשתדלות להשיג דברי תורה טוב מסחר כסף. לעיל פ' ויצא אות ג [ב].. ולזה נסע יעקב אבינו לסוכות דירת עראי בכדי שיהיה תחת השגחת השי"ת, מפני שאז הוצרך להגנה ביותר, מאחר שנמצא עליו קטרוג מה נשתנה מאחיו, כי אהבת השי"ת אליו הוא בלי טעם (וכמש"נ בענין דלעיל מיניה) וסוכה מרמז על הגנה (וכמש"נ במקומו)^קסטכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [ב]: כתיב למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי וגו' כי סוכה מרמז על הגנה, שמכיר שהשי"ת מגין עליו. הן אמת שהגנת בית נמי נקרא הגנה כנ"ל, אבל אינו מכיר מי הוא המגין עליו מרוחות רעים ומטללים רעים. אבל סוכה מרמז כמו שכתיב (ישעיהו ד׳:ו׳) וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר. שבסוכה רואה מי הוא המגין עליו מרוחות רעים ומטללים רעים.. ולכן לא נזכר בברכת המזון לשון הגנה רק בברכת הארץ, כי כשיחשוב האדם שהוא במקום קבוע אזי הוא צריך לשמירה מעולה ליתן לבו להזהר בנפשו, וכן קודם הגאולה העתידה יהיה ממשלה לעשו, ועל אותו העת נאמר (ירמיהו ל׳:ז׳) ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע:

פ׳ויחן את פני העיר. מי היו אז פני העיר שכם וחמור, והם נשאו חן בעיני יעקב אבינו ע"ה, מפני שהיה להם איזה שייכות עמו, מפני שבאמת היה להם חן ביותר מכל האומות, כי לא רצו להתחתן בבנות הארץ רק חשקה נפשם בבת יעקב, וכמו שביאר בזה האר"י הק' (לקוטי תורה וישלח) שאחר כך נתגלגל שכם בזמרי בן סלוא ואח"כ ברבי חנינא בן תרדיון, ומצא רמז לזה מהכתוב שבזו הפרשה, והארץ הנה רחב"ת ידים, ראשי תיבות רחב"ת הוא רבי חנינא בין תרדיון, וזה מרמז שאף שעשה זמרי מעשה שנראה כאבדה, מכל מקום יחזיר השי"ת אף זאת, כענין דאיתא בש"ס (ב"ב י:) שעיקר מצות צדקה הוא נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה כו' והיכי לעביד ליתיב לארנקי של צדקה כו' דממני עלה כרבי חנינא בן תרדיון, ואף שנתגלגל בזמרי, מכל מקום נקרא בשם חמור לנגד ישראל^קעמי השלוח ח"א פרשת וישלח ד"ה ויבא יעקב, בית יעקב הכולל פרשת וישלח ד"ה ויחן.. (וכמש"י הענין הזה באריכות בהענינים אשר יבואו):

פ״אויקן את חלקת השדה וגו' מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה. איתא במס' ראש השנה (דף כו.) אמר רבי עקיבא כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה, למאי נפקא מינה, לפרושי מאה קשיטה דאורייתא. והענין בזה הוא, כי מה שהונח לקרות זו המטבע מעה הוא מלשון (ירמיה לא) המו מעי, מעי מעי אוחילה (ירמיה ד), היינו כי המטבע הזה כבר יש בה היקרות אשר תוכל לעשות התפעלות בלב האדם להרגיש בה, ומעיו יהמו עליה להיותו נתפעל להיות שמח בהרויחו מטבע כזו, או להיות נעצב בהפסידו אותה. ועל זה מרמז מה שקנה יעקב אבינו המקום הזה במאה קשיטה שהיא מאה מעין, מפני שהמספר מאה מורה על שלימות האדם להיותו הכולל מכל העבודות שיעבוד האדם מספר ימי חייו (וכמו שנתבאר בענין שאחר זה)^קעאוכן מבואר לעיל פרשת תולדות אות ח ד"ה והנה: כי במאה יש יחידות עשיריות ומאות, כי כל צורת האדם כשהוא נכלל באור השי"ת הוא נכלל בחשבון מאה, כמו מאה פעיות שהאשה צועקת (תנחומא תזריע ד), וכן פדיון בכור בה' סלעים שהם מאה מעות.. ויען כי מקום שכם הוא מקום רע ביותר וגודל ההסתר מתגבר שמה, כמו שאמרו (סנהדרין קב.) שמה ענו את דינה שמה מכרו את יוסף שמה נחלקה מלכות בית דוד, לכן צריך עבודה גדולה לתקן את זה המקום. וכמו שאמרו במדרש (תנחומא תזריע ד) מאה פעיות שהאשה פועה בשעת לידה, והמאמר הזה גם כי יסוב על כונה זו, בהיות הקנין הזה אשר האדם קונה לעצמו בעוה"ז, שהנפש אשר יולד ממנו יהיה נקרא ההולדה על שמו הוא קנין יקר מאד, מפני שאצל השי"ת אין שום חילוק בין נפש האב לנפש הבן, כדכתיב (יחזקאל י״ח:ד׳) הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן, אכן ע"י עבודות האדם להשי"ת יזכה שיקרא ההולדה על שמו, ולזה ג"כ אמר המספר הזה מאה פעיות, שהוא מורה על הצער והסבלנות שיגיע להאדם מהעבודה שיעבוד מספר ימיו עלי ארץ. כי ע"י עבודת האדם ניכר החילוק שבין ת"ח לעם הארץ גם בשינה, מפני שהעבודות שאדם עובד ביום נקבעים בו בגוף בלילה, כי בהשינה נכנסים העבודות וקדושת האדם בגופו בלי דעת, וזה הוא הקוסטא דחיותא שנשאר באדם בעת השינה, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.)^קעבכמו שמבואר לעיל פרשת ויצא אות יח: שבשינה נשאר רק קוסטא דחיותא, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) נפשא דבר נש כד סליק לערסיה נפקת מניה וסלקא לעילא כו' ולא אשתאר בה בהדי גופא בר חד רשימו דקסטא דחיותא. והיינו משורש נפשו נשארה לו השארה גם בלילה, אם טוב הוא בשורש נפשו אז בלילה בשעה שישן ואין לו שום מניעה מחמדת עולם הזה, אז שופע לו אור גבוה יותר. וכמו שנתבאר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות ג: וכמו ששמעתי בזה ע"פ ויחלום יעקב, שמהחלומות ניכר מעלת האדם, אם גם כשאינו עושה כלום רעיונותיו רק, והנה ה' נצב עליו. ועיין במחשבות חרוץ למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות י בסופו: ושמעתי בשם הר"ב ז"ל דהחלומות הם בירור האדם במה מעמקי לבו שקועים.. ולזה תקנו (בברכת המפיל) לומר, ומאיר לאישון בת עין, והוא שבעת השינה יכנסו הד"ת במעמקי הלב ויאירו באור, כי עיקר הנקודה נקרא בת והוא עיקרא דכל עינא. וכמו שיום השביעי נקרא שבת, שין בת, כדאיתא בזוה"ק (ויקהל רד.) שבכל הששת ימי חול הוא הנקודה בטמירו, וכיון דעאל שבתא כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדתא לעילא וכלהו טמירין בגוה כו' כיון דאיהו סלקא אקרי שבת כו':

פ״בולזה לא היה יכול אבינו יעקב להגיע לזה המקום הנסתר ולבא על הד"ת שבה רק ביגיעה רבה ועבודה גדולה. ולזה לקח משה את עצמות יוסף הצדיק עמו לקבור אותם בשכם, לרמז בזה שנמצא בכל ישראל יראה בקביעות המשמר אותם. כי עצמות יוסף מרמזים על יראה, שהוא ברזא דיוסף^קעגעניין עצמות יוסף מבואר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה ויהי בשלח: ויקח משה את עצמות יוסף וכו'. כי דרך הצדיק שתולה החסרון בעצמו כשיאונה לפניו דבר ספק, וזה הענין שלקח עצמות יוסף, כי לאשר תלה החסרון בעצמו, לכן החל להכניס עצמו במדת היראה כי עצמות יוסף רומז ע"ז. ועיין עוד לעיל מה שהבאנו בפרשה זו אות יא הערה עט שם., וע"ז המקום אומר הכתוב והארץ הנה רחב"ת ידים, והוא כדאיתא בהאר"י הק' (לקוטי תורה וישלח) שרחב"ת הוא ראשי תיבות רבי חנינא בן תרדיון. והענין בזה הוא, כדאיתא בש"ס (ע"ז יז: יח.) שהוא היה גבאי צדקה והמלכות רצה להרגו ובא לפני רבי יוסי בן קיסמא ואמר לו כלום מעשה בא לידך, ואמר לו רבי חנינא בן תרדיון מעות של פורים נתחלף לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר ליה אם כן מחלקך יהא חלקי כו'. והוא כי בכל הצדקות שנותן האדם יש לו בהם טובת הנאה ליתן לכל מי שירצה, כגון תרומות ומעשרות שיוכל ליתנם לכל מי שירצה, והצדקה המבוררת מכל הצדקות הוא, נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה כדאיתא בש"ס (בבא בתרא י:). ואמרינן שם שכל אדם יתן לארנקי של צדקה דממונה עליה גבאי צדקה כרבי חנינא בן תרדיון, משמע מזה שרבי חנינא בן תרדיון היה מבורר מאד במצות צדקה לכוון לרצון השי"ת, קולע אל השערה ולא יחטיא. ומעות פורים מרמז על מה שעושה האדם שלא מדעת, כדאיתא בש"ס (מגילה ז:) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, רק אף שלא מדעת יכוון לרצון השי"ת. והוא, מזה שהאדם מצמצם את עצמו בכל השנה לכלכל כל עניניו במשפט בחשבון ודעת, נותן לו השי"ת יום זה, שאז אף מה שיעשה בלי שום דעת יכוון גם בלא דעת לרצון הקב"ה^קעדעיין לקמן במאמר הבא אות מה ד"ה כי החילוק ובהערה קעח שם.. אכן בזה הוא האדם מלא ספיקות ומיחושים. הן אמת שאם יסכים השי"ת על ידו אזי מה טובים מעשיו יפים אף נעים, אבל קודם הבירור וההסכמה מהשי"ת אז הוא האדם במיחושים וספיקות אם עשה הטוב בעיני השי"ת. ורבי חנינא בן תרדיון היה מבורר בשלימות, שאף ממעות פורים נתן לעניים לצדקה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, ובזה היה מברר שהמעות של פורים יהיה מבורר כעיקר מצות צדקה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, והוא עבודה המבוררת מכל עבודות שבעולם, מאי משמע שאף השלא מדעת שלו היה מבורר כמו הבירור שעשה בדעת וחשבון. וזהו שבשכם שהוא בגודל הסתרה נרמז בה רבי חנינא בן תרדיון והארץ הנה רחב"ת ידים:

פ״גוזהו הענין דאיתא בש"ס (חולין ה:) תהי בה רבי זירא, לא שמיע להו דאי הוו שמיע להו הוו מקבלי לה, או דילמא שמיע להו ולא קבלוה. הדר פשיט לנפשיה מסתברא דשמיע להו ולא קבלוה, דאי סלקא דעתך לא שמיע להו ואי הוו שמיע להו הוו מקבלי לה היכי מסתייעא מלתא למיכל איסורא, השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן. משמע מזה, שהדברי תורה שאדם עוסק בהם בדעת וחשבון הם משמרים אותו אף במקום שהוא בלא דעת. אכן לא יעלה על דעת האדם להשען ולבטוח את עצמו על השלא מדעת בלבד, כי גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי י״ט:ב׳). וכן בהבירור שאדם מברר את עצמו בדעת אין גם בזה עוד כל השלימות, מפני שיוכל להיות שהוא טועה בהוראתו. כמו שמצינו כמה פעמים בש"ס שתנאים ואמוראים אמרו דבר הלכה בדעת וחשבון ונהגו כהלכתן, ומכל מקום לא נפסקה הלכה כמותם, ולא הביא ראיה שהלכה כמותן מאחר שנהגו ואיך נוכל לומר שטעו ובאה תקלה על ידיהן. אכן עיקר השלימות הוא שאדם מצדו יברר את עצמו בדעת וחשבון כפי כחו עד מקום שידו מגעת, ואזי אף אם יאונה לו בירור שלא מדעת יוכל להתברר לטוב בכח הד"ת שעוסק בהם בדעת וחשבון, והם משמרים את האדם שלא יאונה לו שום נטיה מרצון השי"ת, וזהו עיקר השלימות מה שיעשה הטוב שלא מדעת ויכוון אל האמת, שכפי שהוא עומד ומבורר בעת שהוא בדעת וחשבון כן ישמרו השי"ת בעת שהוא בהסתר שלא מדעת^קעהעיין מי השלוח ח"א פרשת חקת ד"ה ויסעו: באם שלב האדם נמשך אחרי רצון הש"י ומסלק ממנו כל נגיעותיו ואח"כ יזמין לו הש"י מעשה שידמה לו שח"ו הסיר מגדר כללי ד"ת, וע"ז אמר ר"נ כי לאדם שלבו נמשך אחר רצון ה' וגם שהסיר ממנו כל נגיעה, בטח לא יאונה לו עון ח"ו, ובטח ידע כי הוא אז עת לעשות לה'. ובתפארת יוסף מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין חוששין: כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אם האדם מצידו מנקה ומטהר ומברר עצמו עד מקום שידו מגעת. אז השי"ת מעיד עליו שהוא נמשך תמיד אחר רצונו ית', ויש לו חיבור עם אור רצונו ית'. ועיין עוד לעיל פ' לך אות כו ד"ה אכן.. ורבי חנינא בן תרדיון היה מבורר בזה, לזה נותנים הצדקה לארנקי דממונה עלה כרבי חנינא בן תרדיון, שהוא הגבאי האמיתי של צדקה, שיהיה מעשה הצדקה שלום, וע"י הבירור שמברר את עצמו בדעת מתברר אף השלא מדעת שלו, מעות של פורים כמעות של צדקה^קעוהרחבת הדברים בספר פתיל תכלת דף קע וזה לשונו: כי אור הבינה מתפשטת עד הוד, ושם הוא תכלית הבירורים, כדאיתא בזוהר הקדוש (תצא רפ.) ובג"ד כד אתגליא אימא עילאה כו' וחמשה נהירין אית לה דאתקריאו קרני החמה עד הוד ומתמן עד הוד הוו נהרין בך כו' יעו"ש. והענין הוא, כי עד שם מגיע בירורי אור הבינה, וכן מצינו בבירור מצד האדם, שאי אפשר בכח האדם לברר מצדו אלא עד חמשה דורות וכו'. וכן הוא בכל פעולת אדם, שאף שחושב דרכיו בראשיתם לכלכל דרכיו במשפט מצדו, אכן אין כח דעתו ובינתו מגיע עד לתכלית הפעולה, רק עד לתולדה החמישית היוצאה מפעולותיו, ואף בדברים היותר מבוררים כגון מצות צדקה כשהיא מצד האדם ברורה ונקיה, כדאיתא במסכת בבא בתרא (י:) שנותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה ודממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון, מ"מ אין בכח האדם לחשוב דרכיו בזה, רק עד תולדה החמישית, א) ליתן ממון שהוא נקי מן הגזל וכדומה, ב) שיתן מצדו מנדבת לבו, ג) שימסרנה לגבאי הגון, ד) תפלה להש"י שימציא להגבאי עני הגון. ומה שיעשה העני עם הצדקה שיקבל, שבאם יעשה מצוה בכח צדקה זו יהיה הנותן מסייע ידי עושה מצוה וכן להיפך, זה הוא תולדה החמישית, שאין על זה כח תפלה מפורש רק צעקה בלב, וזה נקרא הוד שבהוד. ומה שיכול להסתעף מכאן ואילך בזה גם צעקה בלב אפס מבינת האדם וכו'. ועיין מי השלוח ח"א פ' מסעי ד"ה כן [א], לעיל פרשת לך אות כד, לקמן פרשה זו אות מה, פ' וישב אות ד ד"ה תחת ת"ח, בית יעקב הכולל פ' וישלח ד"ה ויחן.. וע"ז אמר לו רבי יוסי בן קיסמא א"כ מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהי גורלי (וכמש"י באריכות בענין שאח"ז). וזהו הענין שבסוף זו הפרשה כתיב ואלה המלכים וגו' וימת וגו' וימת וגו' עד המלך השמיני דלא כתיב ביה מיתה ונזכר שם אשתו בתורה ושם עירו נקרא פעו. והוא שהמלכים הראשונים מרמזים על עלמא דחרובא, שהשי"ת היה בונה עולמות ומחריבן, מפני שהיה להם התפשטות ביותר בלי שום צמצום לכן נחרבו. והמלך השמיני מרמז על עולם התיקון, שהתחילו לצמצם את עצמם, ע"ז מרמז מה שכתוב ביה ושם אשתו וגו' כי נוקבא מרמז על צמצום כנודע, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובהאר"י הק' (ספר הלקוטים וישלח) וכלהו אתקרון בשמהן אחרנין מן קדמאין בר ההוא דכתיב ביה ושם אשתו וגו' משום דהני לא אתבטלו כשאר אחרנין משום דהוו דכר ונוקבא כו'^קעזעניין עשרת העולמות שנחרבו לפני בריאת העולם בסוד בונה עולמות ומחריבן, נרמז סודן בשבעת מלכי אדום כמבואר בזוהר הקדוש באידרא רבה פ' נשא, נתבאר בארוכה בכתבי רבנו האר"י זי"ע בהרבה מקומות, ונקראים גם עולם הנקודים. ומיתת המלכים וסוד חורבן העולמות נקרא השבירה. ועולם התיקון מרומז במלך השמיני שהוא הדר שנכתב שם אשתו ולא כתיב ביה מיתה. עיין בעץ החיים שער ט – שער שבירת הכלים – פרק ח, שער ההקדמות לרבנו האריז"ל בדרוש באור החדש שיצא מן המצח עיי"ש. ורבות נתבאר עניין זה בספרנו בטעמי השבירה ובטעם למה נתקיים עולם התיקון. עיין לעיל פרשת נח אות כ, פ' וירא אות ח, פ' זו אות א בסופו.. ושם עירו פעו, הוא מלשון (תנחומא תזריע) מאה פעיות שהאשה פועה, היינו שהיה לו צער וסבלנות על זה לצמצם את עצמו וליראה, ובזה הוא תיקון העולם בהויה והתקיימות:

פ״דוהארץ הנה רחבת ידים. איתא ע"ז בהאר"י הק' (לקוטי תורה וישלח) ראשי תיבות רחב"ת הוא רבי חנינא בן תרדיון. הענין בזה הוא, כי שכם הוא אתר דדינא קשיא בגודל הסתרה, שם ענו את דינה שם נמכר יוסף שם נחלקה מלכות בית דוד כדאיתא בש"ס (סנהדרין קב.), ושם אמר יהושע ברכות וקללות, וכמעט שלא יוכל אדם בכח עבודתו והד"ת שבו לבקוע ההסתר הגדול הזה וגודל הקטרוג שנמצא בזה המקום. שבזה המקום נמצא התגברות ההסתר כ"כ, עד שאין בדעת האדם ושכלו להשיג איך נמצא גם בזה המקום השגחת השי"ת לטובה, ולזה מרמז לנו הכתוב שאף הארץ הזו היא רחבת ידים, שזורח בה רבי חנינא בן תרדיון, שהוא היה הגבאי צדקה היותר נאמן שבכל העולם מכוון למטרת רצון השי"ת קולע אל השערה ולא יחטיא. כדאיתא בש"ס (ב"ב י:) שעיקר מצות צדקה הוא נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. ואמרינן שם, שיתן לארנקי של צדקה דממונה עלה כרבי חנינא בן תרדיון, שהוא היה מבורר כ"כ במדעת שאף אם עשה שלא מדעת כוון לרצון השי"ת. והוא, כי רבי חנינא בן תרדיון היה מעשרה הרוגי מלכות, ובהמלכות הרשעה ששלטה אז היה נמצא בה כח קטרוג וגודל דינא קשיא, כגונא דמקום שכם שהוא בגודל הסתר ודינא קשיא, עד שזכות התורה והעבודה הגדולה מרבי חנינא בן תרדיון לא עמדה לו להנצל ממלכות הזה. וכדאיתא בש"ס (ע"ז יז: יח.) שבא רבי חנינא בן תרדיון אצל רבי יוסי בן קיסמא אמר לו אי אתה יודע שהמלכות הזאת כו' אמר לו מן השמים ירחמו. אמר לו רבי יוסי בן קיסמא אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר מן השמים ירחמו. אמר לו רבי חנינא בן תרדיון מה אני לעוה"ב, אמר לו כלום מעשה בא לידך, אמר לו מעות של פורים נתחלף לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים. הענין בזה הוא שרבי יוסי אמר לרבי חנינא בן תרדיון אי אתה יודע שהמלכות הזאת שולטת ואי אפשר להנצל ממנה, ואמר לו רבי חנינא בן תרדיון, שבטוח הוא שזכות תורתו ועבודותיו יעמדו לו בשמים שיתרחם עליו השי"ת שינצל מגודל הדינא קשיא שנמצא בזה המלכות, כמו הדינא קשיא שבשכם, ואמר לו רבי יוסי בן קיסמא, אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר מן השמים ירחמו, היינו שכ"כ גובר הקטרוג עד שלא נמצא בך כח קדושה להנצל ממנה. ואמר לו רבי חנינא בן תרדיון מה אני לעוה"ב, היינו מאחר שאין בי כח לעמוד כנגד הקטרוג בחיי עוה"ז מי יודע אם לא יתגבר כח הקטרוג אף על חיי עולם הבא ח"ו, ואמר לו רבי יוסי כלום מעשה בא לידך, אמר לו מעות של פורים נתחלף לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים:

פ״הכי החילוק שבין מעות פורים למעות צדקה הוא כענין דאיתא בש"ס (ב"ב י.) אמר ליה טורנוספרופוס הרשע לרבי עקיבא אמשול לך משל למה"ד, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו כו'. אמר לו רבי עקיבא כו' למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון הוא משגר לו. נמצא אף לפי דעת רבי עקיבא אין ישראל ראוין להשפעה מצד מעשיהם הטובים, מפני שמעשיהם אינן הגונין בהיותם בטלטול המר, אכן מפני שהם כבן, ודרך העולם הוא שאף אם הבן אינו הגון ואינו עושה רצון אביו עכ"ז הוא רצון הפנימי של האב לרחם עליו לזונו ולפרנסו מתנת חנם, אבל מצד מעשיהם אינן ראוין להשפעת טובה ח"ו, ובפרט דאיתא שם ג"כ שבזמן הזה נקראים עבדים שאין עושין רצונו של מקום, ולכן הרע שולט בהם. ומעות של פורים מרמז על האהבה הגדולה שבחר השי"ת בעמו ישראל באהבה ואין רואה עליהם שום חוב, אך רואה ומביט עליהם בעין חמלתו שכל פרט מישראל מלא זכיות, וכל זה הוא רק מאהבה הנדיבה שאוהב את עמו ישראל. ובלב רבי חנינא היה בוער בקרבו אהבת ישראל כ"כ עד שלא היה אצלו שום הבדל בין מעות צדקה למעות פורים, מצד עבודתו הגדולה והד"ת שבו היה רואה שמעות פורים ומעות צדקה הכל הולך למקום אחד. ומעות פורים הוא כמו שפירש"י ז"ל שם, שהיה מעות עצמו ועיין שם בתוספות, ועיקר כפירש"י ז"ל. והוא כי בפורים חייב אדם לבסומי עד דלא ידע כדאיתא בש"ס (מגילה ז:), והוא שאף בלא דעת יכוון לרצון השי"ת^קעחכמו שכתב במי השלוח ח"א מסכת מגילה (ז:): עד דלא ידע היינו לשון דעת והכרה לעין אך בינה הוא בלב דבר שאין בו תפיסה לעינים רק הבינה שבלב ממשיך לשורשו. ופור הוא לשון גורל המורה לבינה, וזהו חייב אדם וכו' עד דלא ידע היינו בלי דעת והכרה רק מהבינה שבלב ידע ארור המן וברוך מרדכי. עיין בית יעקב הכולל פורים ד"ה ויבא עמלק [א].. ומצות צדקה כהלכתה הוא נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה, ורבי חנינא בן תרדיון היה גבאי צדקה האמיתי, עד שמסיים בש"ס (ב"ב י:) שיתנו לארנקי של צדקה דממונה עלה כרבי חנינא בן תרדיון, שהוא היה מבורר מאד במצות צדקה, והיה בו נדיבות כ"כ שחלק הצדקה לכל אחד ואחד מישראל בנדבת הלב, כמו האב שנותן לבנו העובד אותו, ולא כמו האב שנותן לבנו מצד ההכרח שאין לו ברירה מה לעשות עם בנו אף אם אינו ראוי מצד מעשיו, רק כמו האב שנותן לבנו העובד אותו והבן ראוי לזה מצד יגיע כפיו. ומזה שאירע לו זאת שנתחלף לו מעות פורים במעות של צדקה וחלקם לעניים, משמע מזה שאף בגודל התפשטות שלו שנראה שהוא בלא דעת וחשבון כלל, אף גם בזה מכוון לרצון השי"ת, ואף מעות פורים שלו היה מבורר כעיקר מצות צדקה מבוררת. וע"ז אמר לו רבי יוסי בן קיסמא א"כ מחלקך יהי חלקי, כי מעשה שיעשה האדם בדעת וחשבון שמברר את עצמו בה בזה אין עוד שלימות גמור, אכן עיקר הבירור הוא במה שיאונה לאדם שלא מדעת, שאם יכוון אל רצון השי"ת אף בלי דעת, מוכח מזה שהוא מבורר בשלימות מצדו כפי כחו, והקדושה נקבע ונבלל בגופו, עד שכלי הפעולה מצדם אף בלא דעת האדם לא יזיזו עצמן לעשות מה שאינו ברצון השי"ת. וע"ז אמר לו מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי, שיוכל לבטוח בזו הקדושה שלא יחול עליו שום קטרוג בחיי עוה"ב^קעטעיין במאמר הקודם אות מד ד"ה וזהו העניין ובהערה קעו שם.:

פ״ווכן מקום שכם היה ג"כ בגודל הסתרה ודינא קשיא, עד שלא נמצא בגבול תפיסת אדם להבין איך נמצא בזה המקום השגחת השי"ת לטובה, עד שאבינו יעקב כשרצה לקנות לו חלק בה היה מוכרח לפזר ממונו וליתן מאה קשיטה, המנין מאה מרמז על עת שבא אדם על שלימותו ואיכללו ביה כל הדרגין, כמו אברהם אבינו שניתן לו בן למאה שנה אחר המולו בשר ערלתו, ובא על שלימותו הנכונה^קפכמבואר לעיל פרשת לך אות מו, פ' וירא אות יד, פ' חיי אות יא., ואז מכיר האדם מה טובה מוכן לו, וכל ההפסדות שהפסיד הן בממון והן בגוף, על כולם סמוך לבו בטוח בה' שכולם בספר נכתבים ואין שכחה לפני השי"ת, וכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון ולא נאבד כלל, רק השי"ת יחזיר לו לעתיד על כל מה שסבל ונתייגע בזה העולם בעבור שמו הגדול, וע"ז מרמז החשבון מאה. וקשיטה הוא מעה כדאיתא בש"ס (ר"ה כו.) ומעה הוא מלשון הכתוב (ירמיהו ל״א:כ׳) המו מעי לו, שכן אם יפסיד אדם מטבע כזו המו מעיו מפני הצער, ואונקלוס תרגם ע"ז מאה חורפן, כי חורף הוא אביב. והוא שבאמת לא היה ליעקב שום עגמת נפש מזה ההפסד, מאחר שכבר בא על שלימותו, והיה בטוח בהשי"ת שכל ההפסדות שישראל מפסידין מפני הדינא קשיא, כגון במקום שכם וכדומה, הוא רק כמו זריעה שאדם זורע גרעין בארץ והגרעין נפסד, ובטוח האדם שעי"ז יצמח לו הרבה יותר ממה שזרע, כלום אדם זורע כור אלא להכניס ממנה כמה כורין, וכן ע"י הסבלנות שישראל סובלין בעוה"ז ירויחו לעתיד השפעת טובה מהשי"ת עד אין שיעור ואין ערך^קפאמקורו במי השלוח ח"א מסכת פסחים (פח.) ד"ה ואמר: ויצחק קראו שדה, היינו שהש"י נמצא בכל מקום, וכל מה שהאדם מפסיד בעבור עבדות הש"י הכל יחזיר לו ביתר שאת כמו שדה שזורעים בתוכה. וכן מבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק [ג]: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שמדתו של יצחק נמשל לזריעה. כמו זריעה אשר מי שאין לו הבנה בזריעה, נדמה לו שהזורע מאבד לארץ לגמרי, אבל הזורע בעצמו מאמין היטב שיוצמח מזה הרבה. כי כלום אדם זורע סאה, אלא להוציא ממנו הרבה כורין. ועיין עוד סוד ישרים חג הסוכות אות סט, לעיל פ' לך אות לח.. וזהו, והארץ הנה רחב"ת, ראשי תיבות רבי חנינא בן תרדיון, כי במקום כזה שההסתר הולך וגדול כ"כ, על זה המקום משגיח השי"ת בעינא פקיחא. וממונה עלה כרבי חנינא בן תרדיון לבלתי ידח ממנו שום נדח, הן מה שנעשה בדעת והן מה שנעשה שלא מדעת הוא קולע אל השערה ולא יחטיא מרצון השי"ת:

פ״זויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך וגו'. זה השם שד"י הוא המגביל גבולים כדאיתא בש"ס (חגיגה יב) שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די, ובזה השם נתברך ברכה של גלות כדאיתא במדרש (רבה וישלח עה), והוא שיהיה בו כח לירד מצרימה בתוך חשכת הגלות^קפבעיין הרחבת ביאור הדברים לעיל פרשת תולדות אות מח, מט, נא., מפני שהוא ברזא דבן שאינו חושב לכבוד עצמו כלל, ויש בו כח לצמצם את עצמו ולעזוב כל העולם בעבור שמו הגדול. כי העובד ברזא דעבד אין בו זה הכח לעזוב כל רצונותיו מלדרוש טובת עצמו כלל בכדי שיתגדל ויתקדש שמיה רבא, ובזו הבחינה אין כח באדם לירד בגלות, וכמו שאנו רואים שלא היה בכח מלאך ושרף לירד למצרים, כדאיתא בזוה"ק (וירא קיז.)^קפגלעיל פרשת לך אות ד, כח., והוא מפני שאינו ברזא דבן, שאין בו כח צמצום לצמצם את עצמו לגמרי מפני כבוד שמים. אבל יעקב אבינו שהוא ברזא דבן, יש בו כח לצמצם את עצמו לגמרי בכל אשר יפנה. וזהו שנדרש במדרש (רבה וישלח פב) שבזה הכתוב נרמז ברכת אפרים ומנשה, כי מהם זורח כל הצמצומים שבעולם, שהם מזריחים בישראל מדת הצמצום, כי הם כל הכלל משבט יוסף המרמז על יראה^קפדמדת יוסף היא יראה כמו שמבואר לעיל פרשה זו אות מד בהערה קעג שם.:

פ״חויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. ומה שאצל אברהם כתיב ויעל אלהים מעל אברהם ולא כתיב במקום אשר דבר אתו. הענין בזה הוא, כדאיתא במי השלוח (ח"א לקוטי תהלים (פה) ד"ה אשמעה) שדוד המלך ע"ה הטה אזן לשמוע במה עוסק השי"ת בינו לבין עצמו, ושמע שכל רצונו יתברך הלא אך להיטיב לישראל^קפהוכן הוא במי השלוח ח"ב פרשת תשא ד"ה ודבר ה': שאהבה רבה מהשי"ת לישראל היא אהבת עולם שאינו פוסק אף רגע, וכמו שכתיב (תהילים פ״ה:ט׳) אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, והענין נתבאר בחלק ראשון (ספר תהלים) שרצה לשמוע במה עוסק השי"ת בינו לבין עצמו לכן אמר אשמעה מה ידבר, כי בעת שהשי"ת משפיע נבואה על הנביא או שהוא מתפלל להקב"ה והכנת הנביא היה תמיד להמשיך רצון ושפע טוב, אז ודאי היה רואה שהשי"ת הוא עוסק בטובת ישראל ורואה אהבת השי"ת לישראל, אכן רצה לדעת ולשמוע מה ידבר השי"ת בינו לבין עצמו, ושמע שמדבר שלום אל עמו. עיין בתפארת יוסף הושענא רבה ד"ה הטו.. ולכן אצל אברהם אבינו שדבר עמו הקב"ה מטובת ישמעאל כתיב (לך יז) ויעל אלהים מעל אברהם, לרמוז בזה שעלית אלהים היא מיוחדת בפני עצמה ונפרדת ממה שהיה הדבור עם אברהם, היינו שרק לחיבת אברהם דבר עמו טוב על ישמעאל, אבל בינו לבין עצמו לא כן. אבל כאן אצל יעקב אבינו שהדבור עמו היה מטובת ישראל כתיב, ויעל מעליו אלהים, היינו שלא נמצא שום פירוד בין הדבור עם יעקב להעליה. ולזה מסיים כאן במקום אשר דבר אתו, היינו באותו ענין עצמו שדבר עם יעקב מטובת ישראל, בזה האופן בעצמו היתה העליה, באהבת ישראל בל תמוט לנצח^קפוובמי השלוח ח"א פרשת וישלח ד"ה ויעל תירץ הפסוקים באופן אחר עיי"ש.:

פ״טחזון עובדיה וגו' והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו' ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וגו' (עובדיה א׳:כ״א). הענין בזה, כי אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, ויעקב הוא בבחינת אש שבכחו להתגבר ולבטל את כל מי שיאמר שיש לו הון, כי אש לא אמרה הון (משלי ל׳:ט״ז) ומבטלת את כל הון ורכוש שבעולם, אכן כח האש אינו שולט למרחוק, והוא שאין כבודו של יעקב אבינו ע"ה לכנוס למקומות פחותים ובזוים לברר ולבטל כל הון. לזה נמצא יוסף הצדיק שהולך אף בהגלות ומלקט את כל הכחות, והוא מכונה ללהבה השולט למרחוק^קפזעיין לעיל פרשה זו אות י.. ועיקר המכניע את אדום הוא עובדיה, שהיה גר אדומי וגדל עמם במדינה ומכיר עומק לבם, כי איש אחר אינו מכיר כ"כ החסרונות שלהם, אכן עובדיה שמכיר צפון לבם נבא עליהם^קפחכמבואר בזוהר הקדוש פרשת וישלח (קעא.) וזל"ק: וכל אינון נביאין, לא יכילו לקיימא, על מה דזמין קוב"ה למעבד ליה לעשו, בר עובדיה נביאה, דהוה גיורא, דאתי מסטרא דעשו, דא קאים בקיומיה עליה דעשו, ולא אתחלש חיליה., ואמר (עובדיה א׳:ו׳) איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, שהכיר נסתרותיהם וצפונות מעמקי הלב שלהם שאין בהם אף נקודה ומחשבה לטוב. ולזה נתלבש יעקב ביוסף ויוסף בעובדיה, ומזה יתבטל לגמרי. וסיים עובדיה בנבואתו עליהם שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. ומזה הפסוק מביאין ראיה במדרש רבה (וישלח עח) שלעתיד לבא ילך יעקב אצל עשו, לקיים הבטחתו שהבטיחהו בהראותו עמו פנים שילך לשעיר והמשפט יהיה בהר ציון. אכן הענין בזה, שכמו שהישראל מברר את עצמו בקדושה ומגביה את עצמו להשי"ת לחולקיה ועדביה דקב"ה, שזה נקרא ציון, שהוא הנקודה האמיתית שנמצא בלב ישראל, ולעומת זה השי"ת משבר ומבטל האומה והקליפה המתנגדת לזו הנקודה שבקדושה. ואז יהיה לה' המלוכה, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא וגו', ואז יהיה, המלוכה והממשלה לחי עולמים, שניהם גם יחד מה שאין בנמצא כלל בהבנת עוה"ז. כי מלוכה הוא שממליכים בדעת ובבחירה ברצון הטוב, מפני שמכירים ששכלו וחכמתו של המלך גברה מחכמתם, לכן ממליכים אותו עליהם. וממשלה הוא שמכריח בכח מפני שכחו גדול מכחם, ומושל עליהם בהתגברותו עליהם להכניעם תחת ידו, ובתפיסת האדם הם שני הפכיים. ואצל השם יתברך הם יחד (תפלת שבת) המלוכה והממשלה לחי עולמים^קפטלעיל פרשת ויצא אות כד, פרשת וישלח אות כד.: