בית יעקב על התורה, וישלח א׳Beit Yaakov on Torah, Vayishlach 1

א׳וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום וגו' ויצר לו וגו'. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות וגו' מאד עמקו מחשבותיך וגו' בפרוח רשעים וגו' להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה' וגו' יתפרדו כל פועלי און וגו' בלותי בשמן רענן (תהילים צ״ב:י׳). טוב להודות לה', היינו בשעה שהשי"ת מנהג עולמו לפי תפיסת שכל האדם, והאדם מבין כונת השי"ת, בזה טוב בעיני האדם להודות להשי"ת כעל כל אשר גמלו, מאחר שמכיר טובת השי"ת. ולזמר לשמך עליון, היינו בשעה שהשי"ת מנהג עולמו בבחינת עליון למעלה מהשגת ותפיסת שכל האדם^אכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה והיה עקב: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. עליון רומז על אשר נעלם מתפיסת האדם משפטי ה' ורק שהאדם רואה בתפיסתו שיד השי"ת על העליונה, אבל לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיהו י״ב:ד׳) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. לעיל פ' נח אות ב, לקמן פ' ויגש אות יא ד"ה והוא, בית יעקב שמות פרשת שמות אות א.. ומזו ההנהגה סובל האדם ודומה עליו כמשא אשר יכבד עליו, וכדאיתא (ברכות יז.) אלופינו מסובלים אלופינו בתורה ומסובלים במצות. אלופינו בתורה, היינו מה ששכל האדם משיג, מזה הוא האדם בנייחא. ומסובלים במצות, היינו מעשי המצות, מזה סובל אדם מפני שאין האדם מרגיש טעם בהם, לכן דומות עליו כמשא. ובאמת עיקר קנין האדם בהשי"ת הוא מזה שמקיים מצות השי"ת בקום ועשה, אף שאינו מרגיש בהם שום טעם וסובל מהם, ומזה הוא עיקר קבלת שכר האדם. ולעתיד יראה השי"ת לעין כל, שהאמת הוא, שכמו שהארון היה נושא את נושאיו, כן המצות נושאים אותנו, ולא שאנו נושאים אותם, ואז יאיר השי"ת לישראל הדברי תורה והטעם שהיה כלול במצות מעשיות, ואז יהיה יום שכולו שבת ומנוחה לחי עולמים^בענין זה מבואר בכמה מקומות בספרי רבוה"ק ומקורו במי השלוח ח"ב פרשת בא ד"ה והיה לאות [א]: שבהתחלה שאדם מתחיל במעשה המצות ועבודה ואינו מרגיש בהם שום טעם וכדאיתא בגמ' (ברכות יז.) מסובלים במצות. ובתפארת יוסף ראש השנה ד"ה וידעת היום: דהנה בהתחלה, שאדם הולך לקיים את המצות מעשיות, הם כמשא כבד על האדם, כדאיתא בש"ס (ברכות יז.) אלופינו מסובלים, מסובלים במצות וכו'. כי באם לא יכיר את הד"ת הנלבש בזאת הפעולה, אז הוא כמשא כבד על האדם, כמו שכתיב (במדבר ז׳:ט׳) עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. שנצטוו הלוים לשאת את הארון. ואף כי מי שהעמיק היה רואה מפורש שהארון נשא את נושאיו, ועל הלבוש נצטוו לשאת את הארון. כן ממש בכל המצות שנדמה לו לאדם קודם שמעמיק לראות את הד"ת הנמצא בהם, נדמה לו שסובל מהם וכו'. וזה שתיקן יהושע בהתחלה עלינו לשבח, היינו שמוטל עלינו להעמיק ולראות האור הד"ת הנמצא בכל אלו הלבושים. ואח"כ כשבא אדם על הכרה הזאת לראות ולהכיר הד"ת הנמצאים בלבושי ומעשה המצות, סיים, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלהים. והיינו שמכיר שד' הוא האלהים, ששם הוי' נמצא בכל אלו הלבושים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. עיין עוד סוד ישרים שמחת תורה אות סג, סד, לעיל פ' וירא אות ה, אות כו, לקמן פ' מקץ אות ח, פ' ויחי אות ה ד"ה עשות, בית יעקב ויקרא פרשת צו אות א.. להגיד בבקר חסדך, היינו הדברי תורה שיש לאדם הבנה בהם. ואמונתך בלילות, היינו דברי תורה שאין לאדם הבנה בהם, שהשי"ת מנהג עמו למעלה מתפיסתו, וכגון מעשי המצות, כי אמונה הוא מלשון הכתוב (איכה ד׳:ה׳) האמונים עלי תולע, שהש"י מדריך ומרגיל את ישראל בגדרים וסייגים שיצמצמו את עצמם בכל אשר יפנו ישכילו, ולזה הוא מדה במדה, שכאשר בא יבוא היום הגדול והנורא אשר מי יכלכל את יום בואו ומי יעמוד בהראותו, שאז יוציא השי"ת חמה מנרתקה וילהט אותם היום הבא כדכתיב (מלאכי ג), גם אז יהיה מקום לישראל, מאחר שהם מצמצמים את עצמם כפי כחם, לזה יצמצם השי"ת את אורו הרב מהכיל ג"כ, ויאיר אורו הזך והבהיר דרגא בתר דרגא בכדי שיהיה כח בישראל לקבל^גכמו שנתבאר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה הנה יום: כי לעתיד יאיר השי"ת לישראל שכל הטובות שינחילם, הכל נבנה מהסבלנות שסבלו ישראל בעוה"ז. ונתבאר בתפארת החנוכי על זהר פרשת וישלח (קע.) ד"ה אבל: העניין ביאר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שבישראל נותן הקב"ה הטובה והחיים בהדרגה כדי שיהיה יגיע כפיו.. וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קע.) מי זאת הנשקפה כמו שחר אלין אינון ישראל בזמנא דקב"ה יוקים לון ויפיק לון מן גלותא, כדין יפתח לון פתחא דנהורא דקיק זעיר ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מניה, עד דקב"ה יפתח לון תרעין עלאין כו' ולאו בזמנא חדא כו' אבל לעשו לאו הכי, אלא בזמנא חדא נהיר ליה כו'. מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך, היינו אף שלעתיד יאיר השי"ת את הד"ת שהיו בכל דבר באר היטב, ויבין כל יצור שכל הרפתקאות דעדו עליו לא היה בהם רק טוב, וכולם כאחד יבינו כל זאת, מכל מקום גם אז יהיו דרגות ולפום צערא יהיה אגרא^דמבואר במי השלוח ח"א פרשת צו ד"ה המקריב: כי באמת לעתיד יהיה מקום לכל אחד מישראל ביחוד להתגדר בו ויהיה כל אחד מדוגל במעלתו נגד כל ישראל. ואעפ"כ כל אחד נכוה מחופתו של חבירו, כמו בעוה"ז שיש כמה מיני חכמות ויש אחד שמדוגל בזה ואחד בזה, ואין התנשאות כל אחד שוה, רק לפי ערך הדבר שמדוגל בה. ולעתיד אף שהכל יהיה בדברי תורה, אך ימצא ענינים גדולים מאוד שאין אחד דומה בהתנשאותו נגד חבירו.. ואף דאיתא (ברכות ה:) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו, מ"מ מי שצמצם עצמו וסבל יותר בעולם הזה יבין אז העומק שבכל דבר ביותר, כי יש לו להשי"ת בכל דבר עומק עמוק מאד. איש בער לא ידע וגו' בפרוח רשעים וגו' להשמדם עדי עד, היינו שהשי"ת יתן טובה אז להעכו"ם להאבידם ולשמדם בה, כדאיתא בזוה"ק (שם) ובש"ס (נדרים ח:) אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה, וכדכתיב (מלאכי ג׳:י״ט) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וכל זה במשפט^ההעניין מבואר היטב לקמן פרשת מקץ אות כז.. ואתה מרום לעולם ה', היינו ידך הוא לעולם על העליונה והכל מצדיקין עליהם דין שמים. כי הנה איביך ה', היינו מפני שהם אויבים לזה השם הוי"ה המהווה כל, וכל מחשבות לבם תמיד הוא לחפש תחבולות איך לשכח מלבם שהשי"ת הוא שברא כל הברואים, לכן הוא המשפט כמו שסיים הכתוב, כי הנה איביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און, הוא כדאיתא בספרי (סו"פ תצא) בפסוק והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך, שלא תאגוד עליך אגודה. וזה נאמר על עמלק ועשו, דהנה עיקר שורש חסרון היצר הוא כעס, כי ביצר המתאוה נמצא בו עוד צד טוב, וכדכתיב (משלי י״ט:כ״ב) תאות אדם חסדו, וכדאיתא ע"ז בס' מי השלוח (חלק א' משלי (י"ט) ד"ה תאות)^ווזה לשון מי השלוח שם ח"א משלי (יט) ד"ה תאות: התאוה שנמצא בלב האדם גם זה חסד מהש"י כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב.), ואם יכניס את כח חשקו ותאותו לתוך הקדושה אז יגדל מעלתו ביותר, אך טוב רש מאיש כזב היינו אם מוציא את התאוה לפועל במקום זר זה נקרא איש כזב, היינו שמכזב בה, אז טוב ממנו הרש שלא נברא בכח תאוה כזה, מאחר שאינו משתמש בה כפי הצורך. ועיין בית יעקב ויקרא פרשת מצורע אות ד ד"ה וזה, פ' בחקתי אות כז בסופו.. וכדאיתא ג"כ (מגילה ו.) עתידין בתי תיאטראות ובתי קרקסאות ללמד בהן תורה^זכמבואר בתפארת יוסף מסכת מגילה (ו.) ד"ה א"ר אבהו, בסופו: וזה שמחשב הגמ' כאן עקרון תעקר זו קסרי בת אדום וכו' והיה כאלוף ביהודה אלו בתי תאטריות וקרקסיות שבאדום שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים. ומחשב הגמ' פסולת ממדת הגבורה ופסולת ממדת החסד. פסולת ממדת הגבורה הוא כעס, וזו תעקר לגמרי לעתיד, מאחר שלא יצטרך לעתיד כלל. ופסולת ממדת החסד הוא תאוה, ולזה לא אמר הגמ' שלגמרי תעקר, רק שעתידים ללמד בהם תורה ברבים, והיינו שיהיה בקדושה. כי באמת מדת החסד היא מדה טובה בעולם, רק שאם ישתמש האדם במדה קבועה, ואינו מביט לרצון השי"ת יכול להצמיח מזאת המדה חסרון היותר גרוע וכו'. ולזה אמר הגמ' שעתידים ללמד בהם תורה ברבים, שלגמרי לא תעקר רק שיהיה בקדושה, שישראל יביט בזאת המדה רק לרצון השי"ת.. אבל מדת הכעס הוא רע בכולו^חכדאיתא במי השלוח ח"א פרשת וארא ד"ה ענין וזל"ק: כי עיקר ההרחקה מהש"י הוא מדת הכעס, כי אף שהתאוה ג"כ מרוחקת מהש"י, אך עוד יוכל להמצא בה טוב אבל מדת כעס הוא ביותר מרוחק מהש"י. ועיין מי השלוח ח"א פ' נשא ד"ה וישלחו, פ' שופטים ד"ה לא תוכל.. ואופיא של עשו ועמלק הוא לרצוח ולרדוף ולהעיק לישראל ובאגודה אחת הם באים תמיד עליהם. ולכן יהיה מזה המשפט שיתפרדו כל פועלי און. בלותי בשמן רענן, היינו על ידי זה שישראל היו בגולה בין העכו"ם ולא למדו ממעשיהם, אך צמצמו את עצמם כפי כחם לכבודו ית' בכל השתדלות ועצות, לזה לעתיד יהיה בלול כל תוכם בשמן המרמז על אור החכמה, וזה הוא יקרות גדול, כי אף שהכהן גדול ומלכי ישראל היו ג"כ נמשחים בשמן המשחה, אבל רק על הראש ולא על כל הגוף. וזהו דאיתא (מגילה ט:) אין לי אלא משיח מרובה בגדים מנין תלמוד לומר המשיח, ולכאורה מה זה ראיה, אדרבה מזה משמע שצריך להיות דוקא משוח בשמן המשחה. אכן הענין בזה, דבאמת משמעות הכתוב המשיח הוא מורה שאינו צריך להיות נמשח בשמן, רק שכל גופו בלול בשמן המרמז לאור החכמה, ולעתיד יהיה כל אחד בלול בשמן רענן. וכל אלו הטובות יבואו להם מזה שפזורים המה בגלות בין העכו"ם, ואין למדין ממעשיהם, וסובלים מפני זה כמה וכמה סבלנות וצמצומים לכבוד שמים, וביגיעם יבוא להם כל זה. ועל זה דאג אבינו יעקב ע"ה ויצר לו, ודרשו ע"ז (רבה וישלח עו, תנחומא וישלח) שהיה מיצר שמא יהרוג, והוא כי אם יאבד עשו מהעוה"ז אזי לא יוכל להגיע לרום המעלה כ"כ, כי כל זמן שהוא בעולם וישראל פזורים ביניהם בגולה ואין למדין ממעשיהם, ואף שסובלים מזה כל הסבלנות וצמצומים, ולזה הוא במדה שיזכו בזה לכל הטובות והנחמות שהבטיחם השי"ת, ומזה הוא עיקר קנין המדרגות, וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (לך פג.) אי לא נחתו בקדמיתא למצרים ולא יצטרפון תמן לא הוו עמא יחידא דיליה^טעיין מי השלוח ח"ב פרשת וישלח ד"ה וישלח [ב].. [ובזו הפרשה מתחיל העסק שהיה בין ישראל עצמם] ומזו הפרשה והלאה הם כל המעשים והרפתקאות דעדו על ישראל עצמם, ועד זו הפרשה הם העסקים שהיו בין האומות ומעשו ומלבן עד האחרון משמונת המלכים שהתחיל לצרף סיגי הזהב, וכדאיתא בזוה"ק (מצורע נו.) שעשו נולד מסיומא דדינא שהוא סוספיתא דדהבא והסיגים של זהב, עד המלך השמיני ממלכי אדום, שאז התחיל לצרף סיגי הזהב. ולזה כתיב ביה בסוף הפרשה ושם אשתו וגו' בת מי זהב, ומתרגם אונקלוס, בת מצרף דהבא, וממנו התחיל עולם התיקון, ולזה בכולהו כתיב וימת וימת עד המלך השמיני דלא כתיב ביה וימת, משום שממנו התחיל עולם התיקון ולא אתבטיל כאינון אחרנין משום דהוה דכר ונוקבא, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובספר הלקוטים מהאר"י הק' בזו הפרשה^יעניין עשרת העולמות שנחרבו לפני בריאת העולם בסוד בונה עולמות ומחריבן, נרמז סודן בשבעת מלכי אדום כמבואר בזוהר הקדוש באידרא רבה פ' נשא, נתבאר בארוכה בכתבי רבנו האר"י זי"ע בהרבה מקומות, ונקראים גם עולם הנקודים. ומיתת המלכים וסוד חורבן העולמות נקרא השבירה. ועולם התיקון מרומז במלך השמיני שהוא הדר שנכתב שם אשתו ולא כתיב ביה מיתה. עיין בעץ החיים שער ט – שער שבירת הכלים – פרק ח, שער ההקדמות לרבנו האריז"ל בדרוש באור החדש שיצא מן המצח עיי"ש. ורבות נתבאר עניין זה בספרנו בטעמי השבירה ובטעם למה נתקיים עולם התיקון. עיין לעיל פרשת נח אות כ, פ' וירא אות ח, לקמן פ' זו אות מד ד"ה וזהו.. וממנו והלאה מתחיל העסק מישראל עצמם^יאכמבואר במי השלוח ח"א פרשת וישלח ד"ה ואלה ופרשת וישב ד"ה וישב [ב]. ועיין עוד שם ח"ב פ' וישלח ד"ה ואלה: אחר אלו הברורים מתחיל בירורים בין ישראל לעשו וגם בין ישראל עצמם, וזה מתחיל ממכירת יוסף, שאז התחילו ברורים בין ישראל, וזה יהיה עד עת קץ., שעיקר קנין הקדושה שלהם הוא מזה שדרים בין העכו"ם ומפוזרים ביניהם בגלות ומתגברים על יצרם, ואף שסובלים מזה מ"מ אין למדין ממעשיהן, לזה המה מנושאים ורמים עד מאד. וכן כשבירך אבינו יצחק לבנו יעקב בחיר האבות, ברכו בברכת יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים (תולדות כז), ולכן היה יעקב אבינו מיצר שמא יהרוג: