בית יעקב על התורה, וישלח כ״חBeit Yaakov on Torah, Vayishlach 28

א׳ויגע בכף ירכו וגו'. איתא ע"ז בש"ס (חולין צא.) דבר שלח אדני ביעקב ונפל בישראל. דבר שלח ביעקב, זה גיד הנשה, ונפל בישראל, שפשט איסורו בכל ישראל. הענין בזה, שאף שגיד הנשה הוא רק ירכין דלבר מגופא, אכן מפני שהם תמכין דגופא חשובים ככל הגוף. ובזה המקום נגע שרו של עשו, שהתמכין דגופא מרמזים על תמכין דאורייתא ובהו שלט, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעא.) מה עבד מיד ויגע בכף ירכו דאתחכם לקבליה אמר כיון דאתברו תמכין דאורייתא מיד אורייתא לא אתתקף וכו'. והתמכין דאורייתא היינו פעולות אדם, אורייתא גופא מרמז על השי"ת, והתורה ומצות בלבושים הם רק תמכין דאורייתא, כביכול, שהשי"ת הניח מקום לאדם להתגדר בו שהוא עוזר להשי"ת, כענין דאיתא בש"ס (שבת פט.) היה לך לעזרני, וזה נחשב לאדם שבכחו ויגיע כפיו בא לזה. וזה נקרא תמכין דאורייתא, שעוזר ותומך כביכול להשי"ת שנקרא אורייתא, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פב.) הכא בסיני רישא וגופא דמלכא אתגלי. וירא כי לא יכול לו, שלא פעל בו כלום בשרש, רק ותקע כף ירך יעקב, שנתקע ממקום חיבורו ולא נשבר, קרא שמו ישראל, ע"ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, והוא שכח העבודה שנמצא בישראל לא נמצא אף במלאכי מרום, וכדאיתא (פקודי רלב.) אינון קיימין דגופא אשתען עלייהו קיימי הכא ברזא דמלאכין בגין דירכין אינון שליחן למיזל וכו'. ובאדרא רבא (נשא קמג.) והאי הוא דכתיב שוקיו עמודי שש וכו' דהא גופא לא אתחזי בהדייהו דאינון לבר מגופא, ועיין בביאור אדרא רבא קדישא להאר"י ז"ל. הן אמת שמעלתם רם ונשא וגבה עד מאד, אכן הרגלים שלהם הם למטה מאד, שאין בכחם להעלות הרגלים עד הראש. משא"כ בישראל כתיב (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, שהתנשא הרגלים עד שנכללו בהדעת והשכל שבמוח, שהישראל ע"י עבודתו יוכל להעלות כל הענינים אף הנמוכים ביותר עד ה' אלהיו^קלדעיין בסדרי טהרות כלים דף קע: בפירוש הארוך ד"ה תניא: אמר אאמו"ר הגאון הקדוש שליט"א (זצוק"ל), כי בשבת צריך אדם לקנות שביתה, היינו שיכיר וידע מקומו, וכפי הכרתו כן מותר להתפשט. וכשאדם בא על מקום שלא מדעת, אין ביכולתו לקנות רק ד' אמות, כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו. וזה רומז שהאדם יכול להמליך שכלו ודעתו על כל איבריו, ויכול לתקן עצמו, שאף פעולת רגליו היותר רחוקים מהראש יהיו נכנעים תחת שכלו, ויקרא שם חכמתו על כל פעולותיו, וזהו עבודת האדם בכח שכלו. ומבואר בתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אדם בעבודתו צריך להרגיל עצמו בעבודה על כל אברי פעולותיו, שכל אבריו ירגישו מהקדושה, שאפילו הרגל שהוא רחוק מן המחשבה שבראש, יכניס בו ג"כ קדושה מהמחשבה שבראש. עיין לעיל פ' ויצא אות א, סב., להראות שאין שום מקום פנוי מכבוד שמים וכדכתיב (ואתחנן ד) בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ונדרש על זה (ואתחנן רבה פרשה ב) אף בחללא דעלמא אין עוד, שאין שום מקום פנוי מכבודו ית'^קלהעניין חללא דעלמא מבואר בסוד ישרים שמחת תורה אות נא: שמשה רבנו היה הראשון שהתחיל להופיע הכרה הזאת בזה העולם, שאין עוד מלבדו. וכמו שביארו ז"ל במדרש רבה (ואתחנן) אפילו בחללא דעלמא, היינו אפילו במקום כזה הנראה לחלל בין תפיסת האדם לאורו ית', שנדמה שם שהאדם מנהיג מעצמו בכח בחירתו, האיר משה רבנו, שגם שם בזאת הבחירה של אותו חלל, מנהיג רק השי"ת לבדו. כי אין שום מקום בעולם שלא יהיה מנהיג שם השי"ת. וזהו אין עוד מלבדו, אפילו בחללא דעלמא. ועל הכרה עצומה כזאת אמר משה רבנו, אתה הראת לדעת וגו', כי זאת הידיעה בעצמה כולל כל הדברי תורה וכו'.. וכמו שמצינו שע"י עבודתם עבודת ה', בהקריבם את קרבנם לפני ה' על גבי המזבח מן הבקר ומן הצאן הגשמיי, נכללו בחזרה בארי של אש שירד מן השמים ורבץ על המזבח לקבל ריח ניחוח אשה לה'. כי השור הגשמיי הוא מהסתעפות השור שלמעלה במרכבה, שמפני שהשור שבמרכבה עומד שם ביראה מופלגת מאד עד שאין לו שום דעת בפני עצמו, מסתעף מזה שהשור הגשמי שבזה העולם שהוא לגמרי בלא דעת כלל ורק בהמה המה להם, וישראל בעבודתם יכללו אותו בחזרה בהשור שבמרכבה העליונה^קלוכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת ויקרא ד"ה ויקרא [א]: להבין ענין הקרבנות כי כשאדם עושה חלילה היפוך מרצון השי"ת בזה מוריד כל הברואים, וכשעושה תשובה נתעלו כל הברואים, ולכן כשאדם חוטא ומקריב בהמה שהיא מדרגה קטנה מצורת אדם, והכהן והבעלים מתפללין על הקרבן שיעלה לרצון לפני ה' וע"י עבודת הכהן נכללת הבהמה בשור אשר במרכבה, כדאיתא בזה"ק (פנחס רמ:) וזה שאיתא שם (רמא.) בשעתא דקרבנא שלים אריה נחית ועאל באשא ואכיל ואתהני מתמן. וכן בקרבן עופות איתא (שם) שנכללים בנשר אשר במרכבה, וזה הקרבן היה מאיר לכל העולמות. ומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות ה ד"ה וזה דאיתא בספרא: כגון אש המזבח, שהיה יורד ארי של אש מהמרכבה והקרבנות נכללו בו, ונתכללו בהויה הראשונה בשורש המקור, ובזה נתקנו כל הברואים. שהדומם נותן כחו בצומח, וצומח בחי, כי הבהמה אוכלת מצמחי האדמה. אכן הבהמה נראית רחוקה מאד מהשי"ת, כי אין בה שום כח בחירה מצדה, ובמה שתחשוק ותתאוה אין בכחה לצמצם עצמה מזה החשק. ובזה שנכללה בהארי של אש, היו מתקרבין כל כתרין כחדא, ומתאחדין כל הכחות שיתייצבו בעוצם התבטלות לפני השי"ת. עיין לעיל פ' ויצא אות יז, לקמן פ' וישב אות יט.. וזה הכח הוא רק בהצורת אדם ולא בצבא מעלה, וכדאיתא במדרש תנחומא (ריש פ' צו) היערוך לה' בבני אלים, אין יערוך אלא לשון קרבנות. וזהו, כי שרית עם אלהים ועם אנשים, שכח המלאך נכלל בו, שהוא בכחו יכול להעלות כל הנמצא בשמים ובארץ, ולכן קרא שמו ישראל. ואף שמו יעקב לא נעקר ממקומו, ואף שהוא בחינת קטנות, לפי שבעוה"ז צריכים אף לזאת לבחינה קטנה, וכענין דאיתא במדרש רבה (וישלח עג) אין בני עשו נופלים אלא ביד בניה של רחל, שנאמר (ירמיהו מ״ט:כ׳) אם לא יסחבום צעירי הצאן כו' וזהו דאיתא בש"ס (ברכות יג) לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו: