בן פורת יוסף, לך לךBen Porat Yosef, Lech Lecha
א׳ונבאר על פי פשט מדרש (בר"ר לט, א) לך לך מארצך (יב, א) זש"ה (תהלים מה, יב) ויתאו(ו) המלך יפיך והשתחוי לו, משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום, וראה בירה דולקת, אמר שמא בירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אומר שהעולם בלא מנהיג וכו'.
1
ב׳וי"ל, דהקושיא על המשל וגם על הנמשל, דעל כרחך מה שהבין זה שהבירה בלא מנהיג, היינו מטעם שאין מי שיכבה האש, וכמו שכתב בידי משה וכו', א"כ מה תירץ לו אני בעל הבירה, דאכתי הקושיא במקומה, דאם יש מנהיג למה הניחה דולקת. וגם בנמשל שאמר הקב"ה אני המנהיג, דאכתי ספיקת אברהם אינו מבוארת. ב' קשה, מה טעם סבר אברהם שהעולם בלא מנהיג, הגם חכמי פלסופיא האומות חקרו במופת שיש לעולם מנהיג ואין העולם קדמון, כמבואר בכמה מקומות.
2
ג׳ונ"ל דקושיא חדא מבואר באידך, דספיקת אברהם היה בחקירה א' שכתב הרמב"ם בספר המדות, ומביאו ג"כ בעל עקידה בשער נ"ח, ובשער ק"ג, ובשל"ה ג"כ, וז"ל: אחר שהבחירה חפשית א"כ יפול ספק על הבורא ית' ששכלל כל העולם על ספק הבחירה, שיהיה ח"ו פועל ריק, כאשר היה באמת במבול חרב יחרב, ובדור הפלגה וכו'. ותירץ בעל העקידה, דודאי מצינו הזורע חטין ויגע כמה יגיעות, אף שיודע שיש בה מוץ ותבן אשר תזרם על פני רוח, מ"מ לא ימנע מלזורען עבור החטה שבתוכו וכו', כך עיקר כוונת הבריאה הי' עבור צדיק אפילו אחד שנאמר (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם, אף שיהי' הרבה רשעים מ"מ לא יכונה בשם פועל ריק עבור זה, כי בדור המבול נשאר נח שהי' צדיק, ובדור הפלגה הי' אברהם וכו', יעו"ש.
3
ד׳ובזה יובן, שהיה לאברהם ספק הנ"ל, שראה בירה דולקת, שהעולם הולך לאיבוד בדור המבול ובדור הפלגה על פי רוע הבחירה שהי' בהם שהיא חפשית, והי' לו ספק שיהי' הוא ית' ח"ו יכונה בשם פועל ריק שהוא ספק הרמב"ם הנ"ל, שאין זה בשם מנהיג יכונה שפועל ידיו הולך לאיבוד ואין מכבה. וב[י]אר לו הש"ס הספק הנ"ל, אני הוא בעל הבירה, ואיבוד הרשעים אין זה פועל ריק, כי הצדיק הוא יסודו של עולם, וז"ש ויתאו(ו) המלך יפייך, ליפותך בעולם, ובשבילך הי' כוונת הבריאה וכמו שאמרו רז"ל (בר"ר יב, ט) אלה תולדות שמים וארץ בהבראם (בראשית ב, ד) באברהם, ר"ל דג"כ רז"ל רוצין לתרץ קושיא זו, ודוק.
4
ה׳•
5
ו׳ויקרא פרעה [לאברם] ויאמר מה [זאת] עשית למה לא הגדת לי כי אשתך היא למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה (יב, יח-יט). וי"ל, חדא דהוי כפל לשון לא הגדת וגו' למה אמרת וגו'. ועוד, דתחלה אמר לשון שלילה משא"כ אח"כ דהל"ל למה הגדת וגו'. ועוד, ל"ל תיבת לי שני פעמים, דהל"ל למה לא הגדת כי אשתך היא, דהא הקושיא על אברהם שאמר לכל מי ששאלו שהיא אחותו, וגם מ"ש אח"כ ואקח אותה לי הוא מיותר.
6
ז׳הגם דקושיא ראשונה אפשר לתרץ על פי מ"ש במסכתא בבא מציעא מרי בר איסק אתי ליה אחוה מבי חוזאי וכו', ופריך סוף סוף אתי ולא מסהדי, ומשני תרתי לא עבדי. ופירש רש"י תרתי לא עבדי, מיראה יעשו אחד שישתקו, אבל שתים לא יעשו, לא דיים שישתקו העדים ולא יעידו האמת אלא שיעידו שקר וכו', עיין שם בדף ל"ט (ע"ב).
7
ח׳ובזה יובן מאמר פרעה שאמר לאברהם למה לא הגדת לי האמת כי אשתך היא, וכי תימא מיראה פן יהרגוך על דבר אשתך, א"כ למה אמרת עוד כי אחותי היא, דהוא שקר, דה"ל תרתי, וזה לא עבדי מיראה, דעכ"פ הוי לך לשתוק, וק"ל.
8
ט׳ובאמת לק"מ על אברהם, שהיתה באמת אחותו כמ"ש (בראשית כ, יב) וגם אמנה אחותי היא וגו', וה"ל חדא - שלא אמר שהיא אשתו, ומיראה שרי, וק"ל.
9
י׳באופן אחר על פי פשט על פסוק מדוע עשית הדבר הזה למה לא הגדת לי כי אשתך היא למה אמרת אחותי היא, ע"כ. וי"ל, דאמר למה לא הגדת כי אשתך היא, משום דלא שאלוהו על זה כלל, ומעצמו אין לו לומר שהיא אשתו אף בלא חשש יראה, ואם שאלוהו אם אשתו היא או אחותו פשיטא דשפיר עביד שהגיד אחותו הוא, דאכסניא שבא לעיר וכי שואלין אותו על אשתו (מכות ט:), וכפירוש מוהרש"א בפ"ב דמכות, יעו"ש. ועוד שהוא כפל לשון. ושאר הספיקות יבוארו מאליהן.
10
י״אונ"ל דאיתא בטור יורה דעה סימן קנ"ד, אסור לאדם לומר שהוא כותי כדי שלא יהרגוהו, דהוי כמודה בעבודה זרה. וכתב בית יוסף וז"ל: מיהו כתב בנימוקי יוסף (ב"ק מ.) דאם משנה לבושו כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי מותר, ודוקא אם לא ישאלוהו, אבל אם ישאלוהו אסור לומר שהוא כותי, עכ"ל.
11
י״בויש להקשות, הא כתב הטור בסימן קפ"ה, האשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, אם נותנת אמתלאי לדבריה נאמנת, אבל לבשה בגדי נידתה טמאה ואינה נאמנת לומר אח"כ טהורה אני, ע"כ. הרי דלבישה גרע מאמירה, ולמה משונה כאן דמותר בלבישת בגדי עכו"ם ואסור באמירה.
12
י״גהגם דעל הטור לא קשה מידי, דכתב איסור אמירה ולא כתב איסור לבישה כלל, יש לומר דסבירא לי' אפילו אמירה אסור ומכל שכן ללבוש בגדי עכו"ם דאסור. וכן הקשה הטור בסימן קפ"ה, ותימא וכי עדיף הוחזקה נדה מאומרת בפירוש טמאה אני דנאמנת אח"כ וכו', הרי במפורש דלהטור חמור אמירה מלבישה, ואתי שפיר. משא"כ להב"י קשה.
13
י״דונראה דסובר הבית יוסף, דעד כאן לא תמה הטור שם אלא בלבישה בלא אמירה, וזה מדויק בלשון הטור שכתב וכי עדיף הוחזקה נדה מאומרת בפירוש וכו', משמע דהוחזקה נדה דקאמר היינו שלבשה בגדי נדותה ובלא אמירה שהיא טמאה, אבל אם לבשה וגם אמרה פשיטא דגם להטור אינה נאמנת אח"כ לומר וכו', ובזה איירי הב"י כאן, שאם לבש בגדי עכו"ם וגם כששואלין אותו אומר שהוא עכו"ם הוא דאסור, אבל אמירה לחוד בלא לבישה באמת מותר מחשש שלא יהרגוהו כששואלין אותו, ומה שאוסר הטור כאן לומר שהוא עכו"ם היינו בלא שאלה, כי שמא לא ישאלוהו גם אח"כ ולא יצטרך לעבור על זה כלל, אבל על ידי שאלה גם להטור מותר אמירה בלא לבישה.
14
ט״ווהשתא לפי הוצעה זו קשה גם בנידון שלפנינו, מאחר דאיסור עבודה זרה וג"ע שקולין הם, וכמו דאסור לשנות בדבר אשר עי"ז יוגרם איסור ע"ז, כן אסור לשנות אשר עי"ז יוגרם איסור ג"ע. והנה אברהם על ידי ששינה הדבר לומר על אשתו שהיא אחותו, מזה באו לידי ג"ע, וזה אסור אף מחשש יראה שלא יהרגוהו כמו בעבודה זרה הנ"ל.
15
ט״זאך לפי הוצעה הנ"ל דאמירה לחוד בלא מעשה לבישה מותר בעבודה זרה, ה"ה כאן דאמירה מותר לשנות מחשש שלא יהרגוהו.
16
י״זאך דכל זה אתי שפיר אי הי' על ידי שאלה, משא"כ אי אמרינן דאברהם ושרה מעצמן בלא שאלה אמרו שהוא אחיו והיא אחותו, הדרא קושיא כנ"ל - דאיתא בספר מגדל דוד וגם בדברי דוד דמ"ש (יב, יג) אמרי נא אחותי את, הכוונה והי' כי יראו מרחוק, ואמרו בלתי שאלה אשתו זאת והרגו אותי, לכך אמרי נא אחותי את אף בלתי שאלה, ותגיד להם הטעם שייטבו לי בעבורך וכו', יעו"ש. הרי דהי' האמירה בלא שאלה.
17
י״חובזה יובן ויכוח הנ"ל, דפרעה הקשה עצמו לדעת למה לא הגדת לי כי אשתך היא, וכי תימא דלמד אכסניא שבא לעיר וכי שואלין אותו על עסקי אשתו, ולכך מחשש הריגה אמר שהיא אחותו, קשה הא בעבודה זרה אסור לומר שהוא כותי כדי שלא יהרגוהו והכי נמי בג"ע, וכי תימא הני מילי אמירה שהוא עם מעשה לבישה, אבל אמירה לחוד מותר, ומ"ש הטור לאסור היינו בלא שאלה, קשה למה אמרת אחותי היא בלי שום שאלה, דזה איסור לכולי עלמא, ודוק.
18
י״ט•
19
כ׳ונבאר תוס' וברכתי אותה וגם נתתי [ממנה] לך בן וברכתיה (יז, טז), וברכתי אותה - שחזרה לנערותיה, שנאמר (יח, יב) היתה לי עדנה. וברכתיה - בברכת החלב, ויום משתה של יצחק וכו' והניקה את כולם.
20
כ״אוי"ל לפ"ז ל"ל וברכתי אותה להשמיענו שהיתה לה עדנה וחזרה לווסתה, הא קיימא לן (בכורות ו:) דחלב בא מדם הנעכר ונעשה חלב, וא"כ מברכת החלב מוכח שכבר חזרה לווסתה, שאל"כ מאין בא לה החלב. וכי תימא אי הוי כתיב רק וברכתיה הוי מפרשינן לי' דקאי על חזרת הווסת ולא על ברכת חלב, גם זה אינו, דא"כ הל"ל תחלה וברכתיה, ואח"כ ונתתי לך בן, אלא שמע מינה דקאי על ברכת החלב, ול"ל וברכתי אותה.
21
כ״בונ"ל משום דעל ברכת החלב יהי' איזה תמי', לכך הקדים וברכתי אותה, ובזה לא קשה מידי. דהט"ז (או"ח סי' תע"ר סק"א) פירש על הקושיא שהקשה בית יוסף (או"ח שם) למה עושין ח' ימים חנוכה וכו', ותירץ, דאיתא בזוהר (ח"א פח.) על פסוק (מלכים ב ד, ב) מה יש לכי בבית וגו', שאין הוא ית' נותן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם, ואפילו הוא דבר מועט, אז הוא ית' נותן ברכה להרבות המעט, משא"כ בדבר ריקן אין שייך בו ברכה, כי אם לעשות ברי' חדשה. וא"כ קשה איך אמר כאן וברכתי' בחלב, מאחר שלא הי' לה כלל אין זה בכלל ברכה, אך א"א שכבר חזרה לנערותיה, לדם נדותה, וממנה נעכר ונעשה חלב, ומעתה יש מקום לברכה לחול על המעט להרבה שיהי' כדי להניק את כולם מטעם הנזכר שם.
22
כ״גובזה יובן, וברכתי אותה, שחזרה לנערותי', אז שפיר וברכתי' בחלב, דבלא ברכה ראשונה גם שניה אי אפשר כמבואר, וק"ל.
23
כ״ד•
24
כ״הועל פי סוד נראה לבאר פסוק לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ושאר המשך הפסוקים (יב, א - יג, יד).
25
כ״וונ"ל, דאיתא בספר שחיבר מוהרח"ו, בשערי קדושה כי נשמת האדם מחובר ומקושר מן ד' עולמות אבי"ע המרומז בשם הוי', נשמה לנשמה מאצילות בתוכו ובפנימיותו, כמו הא"ס שבתוכו של כל העולמות המלבישי' אותו, כן באדם. והנשמה שבו מבריאה מלבוש לנשמה דנשמה. ורוח מיצירה, שהוא היצה"ט שבאדם, מלביש לנשמה. ונפש שהוא מעשי', שבו הקליפות, ושם היצה"ר, ומלביש את הרוח. ועליו הגוף בסוד הרקיעים וכו'. ולכך היצר טוב משתתף עם הנשמה הסמוך לו, והיצר הרע משתתף עם הגוף הסמוך, ובבחינה זו הוא קטטות החומר עם הנשמה וכו', אך להיות היצה"ט צריך לפעולות הגוף בכל מעשה המצות, יש לו טורח להכניעו וכו', יעו"ש בחלק ג' שער ב'.
26
כ״זובזה נבוא לביאור הנ"ל, אחר שידוע כי הנשמה נקרא אברהם, ויורדת מעולם העליון לעולם השפל כמה ירידות זה אחר זה, ומקבלת הנשמה חלק אורות העולמות שבכל עולם ועולם שעוברת שמה, כי מארץ חיים ארץ חפץ שהוא מלכות דאצילות, שמשם נאצלו נשמות בני ישראל כמ"ש (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלדיכם, משם מקבלת נשמה לנשמה. ואח"כ כשיורדת לבריאה ששם אמא מקננת, מקבלת נשמה. וכשיורדת ליצירה ששם ז"א מקנן, מקבלת רוח. ומעשי' ששם מלכות מקננת, ששם התגלות כל מעשה בראשית הנאצלים והנבראים והנוצרים והנעשים, ובעשי' אין שום דבר מלבישו, כי הוא המלביש ומכסה כל האורות והעולמות כמבואר בכתבים, וכן הגוף שבאדם המלביש את כל בחינת נר"ן ונשמה לנשמה, ובו מתגלה כל פעולת האדם במעשיו הטובים, שפעולת הנשמה על ידי איברי הגוף.
27
כ״חובזה יובן לך לך, וכפל הענין המורה על כמה ירידת ומדריגת שהוא להנאתו וטובתו, שמקבלת בכל מקום שעוברת שמה, וכפל לשון הוא כמו ירקרק אדמדם שהוא מורה שנכפל באדמומית וירקות וכו', וה"נ כך כפל הלשון.
28
כ״טוגם מבואר דלא כתיב לשון ירידה ממש, דהי' משמע ח"ו שהוא ירידה לו ממדריגתו העליונה, ובאמת הירידה בזה העולם לקנות שלימות העליון על ידי מעשיו הטובים שבזה העולם, לכך אמר לך לך שהוא להנאתו וטובתו כמפרשי רז"ל, וכפל הירידה, שהוא מעולם לעולם עד ד' עולמות אבי"ע שנכלל בנשמת האדם הנקרא אברם.
29
ל׳ותחלת ההליכה מארצך המיוחד לך, שהיא ארץ העליונה, כי בזה העולם אנו כגרים וכצל ימינו עלי ארץ הזאת, משא"כ למעלה הוא דירת קבע שלו, והוא אצילות אשר משם יורש ומקבל נשמה לנשמה, ואח"כ יורד לבריאה ומשם מקבל נשמה ממולדתך שהיא אמא עלאה המקננת בבריאה, כי הנשמה מבינה שנאמר (איוב לב, ח) נשמת שדי תבינם. ואח"כ יורד ליצירה ששם מקנן ז"א שהוא הקב"ה הנק' אביך, כמו שדרשו חז"ל (ברכות לה:) גוזל אביו ואמו (משלי כח, כד) זה הקב"ה וכנסת ישראל וכו', ומקבל משם רוח. ואח"כ יורד לעשיה שמתגלה שם כל בחינת ד' עולמות אבי"ע, וזה אל הארץ אשר אראך, שהוא בחינת מלכות בעשי', שהיא מלבשת כל העולמות, ועל ידה מתגלה ונראה בחי' מעשה בראשית.
30
ל״אואחר שנשמת האדם כלולה מכל העולמות לכך יש לו כח לקשר ולייחד העולמות ממטה למעלה, שהוא סדר התפלה והתורה בכל יום ויום, שתחלה מעלה עשי' ליצירה, ואח"כ עשי' ויצירה לבריאה, ואח"כ נכללו כולם באצילות שהוא עמידה, וכן עד א"ס כנודע, וז"ש ואעשך לגוי גדול, כי ידוע מ"ש בזוהר (ח"ב רלה., ח"ג ה.) גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלדינו הר קדשו (תהלים מח, ב), אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלדינו וכו', יעו"ש. ולהבין טעם הדבר, הוא כמ"ש בתיקונים כי אי אפשר לז"א שיהי' גדול שהוא בחינת מוחין, שאז נעשה גדול ברמ"ח איברים, שהוא בקריאת שמע רמ"ח תיבות כנודע, והמשכת מוחין הוא מזווג או"א, והיינו אחר שנתחברו זו"נ להעלות מ"נ ומ"ד ביחוד שמע ישראל ובשכמל"ו שהוא מ"ט אותיות גימטריא לגוי, אז נעשה גדול, משא"כ בלאו הכי (כי הז"א יש לו רק ג' אותיות מן שם הוי', וכן במלוי יש לו מלוי של ג' אותיות לבד העולה ט"ל, וכשמתחברת אליו הנוקבא שהיא ה' אחרונה שבשם נעשה אדם גימטריא מ"ה וכו', מפורש בכתבים יעו"ש).
31
ל״בוהנה כל הפרשה מרמזת על השכינה שהיא נשמת האדם חלק אלוה ממעל, ובסוג א' נכללו, כמו שהוא ירידת הנשמה דרך העולמות הנ"ל לתועלת הנ"ל, כך הוא התפשטות השכינה עד העשי' לברר הנצוצות, שתעלה בסוד מ"נ למעלה ותכלול העולמות זה בזה ממטה למעלה עד א"ס, כנודע מסדר התפלה שהוא להעלות תחלה עשי' ביצירה ואח"כ שניהם בבריאה וכו'. וז"ש ואעשך לגוי גדול ר"ל כשתעלה ותוכלל עשי' ביצירה (ויצירה הוא ז"א, ג' אותיות שבשם העולה גימטריא ט"ל, מספר לגוי שהוא גימטריא ט"ל), וכשתחובר עמו העשי' שהיא ה' אחרונה שבשם, אז יהי' גדול בבחי' מוחין, אחר חיבור ז"א ונוקבי'.
32
ל״גואברכך וגו'. כי נודע בסדר התפלה, כי הק"ש הוא הבריאה, כי אחר שעלו עשי' ויצירה בבריאה, שהם זו"נ בסוד מ"נ, אז גורמין יחוד וזווג לאו"א דבריאה, להמשיך מוחין לזו"נ שהם עשי' ויצירה. והכ"נ ממש כך הוא, כי אותיות אברכך הוא אברם שהוא חיבור יסוד אבא הנקרא אבר עם מ' דבינה שהיא ם' מרובעת, והיינו חיבור או"א דבריאה, להמשיך מוחין לזו"נ ע"י מ"נ שהעלו, שמשם הברכה, בסוד איהו ברוך ואיהי ברכה וכו', ק' ברכאן הוא מבינה המקננת בבריאה, כי ס"ג ול"ז דמילוי דס"ג הוא ק' ברכאן, וז"ש ואברכך לקשר ולייחד העולמות עד הבריאה.
33
ל״דואגדלה שמך, זהו שאומרים אלקי אברהם. ור"ל אחר המשכת מוחין מאו"א דבריאה, יזדווגו בסוד מ"נ לאו"א דאצילות, ויקבלו מוחין מאו"א עד שיעלו כ"כ שיהיו שוין בקומתן עם או"א דאצילות, כמו בשבת במוסף, שאין שום זווג שישתוו יסודות זו"נ כי אם אז כמבואר בכתבים, ואז נקרא המלכות אל הוי' במילוי אלפין גימטריא מ"ה, וזהו מקום כבודו להעריצו וכו'. וז"ש ואגדלה שמך, שהמלכות נקרא שמך כמ"ש (תפלת עמידה) למען שמו וכו', ונתעלה בעלי' הבינה עצמה שיש לה מ"ט שערים גימטריא ואגדלה. ויפה דרשו וזהו שאומרים אלדי אברהם, שהוא אבר מה, שיש יחוד לז"א ביסודו הנקרא אבר עם מלכות שנקראת אז בשם מ"ה כמו ז"א עצמו, שאין שום גדלות יותר למלכות כי אם שתהי' במדרגת בינה עצמה שהוא בשבת בקדושת כתר, וז"ש ואגדלה שמך, כי משם ולמעלה אין עלי' לנוק' בדיקנא. אבל לדידי' אמר והי' ברכה, ודרשו שהברכות מסורות בידך, ור"ל כי יש עלי' לז"א עוד יותר עד מזל ח' דדיקנא, כמו בחזרה דמנחה של שבת, שאז עצמות הבינה שהיא נקרא ברכה כנ"ל, הי' נגד חג"ת ז"א של עתה שנק' ידיך, כי או"א מלבישי' זרוע' דאריך אנפין כנודע.
34
ל״הוכל זה נעשה על ידי הנשמה שנקרא אברהם, המייחד ומקשר ומעלה את העולמות בטוב כוונתו הזכה והנכונה כאמור, ושפיר נאמר לך לך - להנאתך וכו'.
35
ל״ווילך אברם כאשר דיבר [אליו] ה' וילך אתו לוט, שהיא היצה"ר, כנזכר בזוהר וכו', כי מיד כשנולד הנשמה, היצה"ר בא עמו.
36
ל״זואברם בן ה' שנים, שהי' מן ה' ספירות מחסד עד הוד, אלא מצד הכללות ביסוד ואחר כך במלכות נעשה שבעים שנה, בצאתו מחרן שהוא עולם הזה.
37
ל״חויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו וגו', ור"ל שנזדכך חומרו כל כך שנעשה מהגוף נשמה, וגם היצה"ר נעשה בן אחיו, שהכניעו וכללו שמאלא בימינו.
38
ל״טואת כל רכושם ואת הנפש אשר עשו בחרן, כי בעולם העשי' הוא תיקון הנפש להעלות נפשין דעשי' ביצירה וכנ"ל, וז"ש הנפש אשר עשו בחרן.
39
מ׳ויצאו ללכת ארצה כנען, כי נודע ענין יציאת נשמת הצדיק מעוה"ז הוא להיות מ"נ למלכות, שתעלה מעשי' עם נפשין דעשי' אל העולם שלמעלה מהם, וז"ש ויצאו ללכת ארצה כנען, שהוא מ"ל דעשי' שיש כח אחיזה אל הקליפות, ומיד ויבאו ארצה כנען - שלא נאחזו בהם הקליפות, בסוד ואתה תנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימים (דניאל יב, יג), וכמ"ש האלשיך בפ'.
40
מ״אויעבור אברם בארץ וגו', ידוע מ"ש (תהלים פד, ז) עוברי בעמק הבכא, כי גם נשמת הצדיק עובר על דרך פתח גיהנם כדי להעלות נשמות האחוזות בו, כמו בחייו שעל ידי תורתו ותפלתו העלה נצוצות וכו', וזהו צחות לשון ויעבור שהוא ע"ב רי"ו, חסד וגבורה, שהוא נראה מעט דין לנשמת הצדיק העוברת שמה כדי לעשות חסד לנשמת הרשעים להעלותן משם, וז"ש ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, ר"ל שהוא מקום מוכן לפורענות הרשעים, עד אילון מורה ר"ל כמו אילי הארץ (יחזקאל יז, יג), דהיינו שהוא תוקף הדין לרשעים שהיו סוררין ומורה על דברי הקב"ה, והכנעני אז בארץ שהי' תגבור(ו)ת הדין.
41
מ״בוירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו', כי לעתיד גם מקום גיהנם יהיה יישוב ונחלה לישראל, כי גיהנם כלה כנודע מרז"ל בש"ס.
42
מ״גויעתק משם ההרה, שהוא עלותו מעמק הבכא הנ"ל לעלות לגן עדן העליון, ותחלה הוא משכן הנפש בגן עדן התחתון המכונה אל הגוף, וז"ש ויט אהלה, ואח"כ אהלו משכן הנשמה בגן עדן העליון, ובכ"מ שעבר בנה ותיקן מזבח שהוא מלכות של עולם ההוא על ידי העלאת מ"נ בנצוצי נשמות שהעלה וכו'. ועי"ז הלוך ונסוע הנגבה, לצד דרום, להכניע גבורות צפון בחסד דרום הימין.
43
מ״דויהי רעב בארץ וגו', והוא על פי מה ששמעתי בשם הרב המגיד מ' מנחם פירוש הש"ס (שבת קיט:) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו וכו'. והעולה משם, כי האדם נקרא עולם קטן ויש בו גן עדן וגיהנם וכנזכר בתיקונים, והנה דוגמת מה שעובר הצדיק בפתח גיהנם כדי להעלות נשמות וכנ"ל, יש דוגמא לזה בעולם הזה, כי נשמת הצדיק כלול מנשמת אנשי דורו כדי שיוכל להעלותן בהתדבק נשמתו בו יתברך על ידי תורתו ותפלתו, להעלות נצוצי נשמות וכנ"ל שיעלו עמו. ואם הדור רשעים והוא צדיק שאינו ממדרגתן כלל שיוכל להעלותן, אזי לפעמים מוכרח הצדיק לירד ממדרגתו ג"כ על ידי איזה סבת חטא הנמשך לו מאנשי דורו, כאשר זכרתי מזה במקום אחר, ואחר שהוא במדרגתן אזי יכול להעלותן כשיחזור לעלות למדרגתו וכו'.
44
מ״הובזה יובן ויהי רעב בארץ, על ידי רשעי הדור, שאין מבוא לשפע לבוא בעולם השפל כי אם על ידי הכשר מעשי הצדיקים, וכנודע בכתבי האר"י ובשערי קדושה (ח"ג ש"ב), אז וירד אברם שהוא הצדיק, מצרימה, שיורד ממדריגתו בסבת חטא אנשי דורו וכנ"ל להיות במצור ומצוק במדרגותן.
45
מ״וואז הי' חושש הצדיק פן על ידי מה שיורד יותר למטה מקום הקליפות, שלא יתאחזו הקליפות בו ח"ו. והנה אין חשש לאחיזת הקליפות בנשמה רק על ידי הגוף שהוא מצד הקליפ' ג"כ וכנ"ל, וז"ש כאשר הקריב לבוא מצרימה במצר הזה, ויאמר אל שרי אשתו שהוא הגוף, הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, במעשיך הטובים, וכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב.), ובפרט במקום שליטת הקליפות הזה שיש לחוש שירצה להתאחז בה.
46
מ״זהנה נודע מ"ש בזוהר שיר השירים על פסוק (שה"ש א, ו) אל תראוני שאני שחרחורת, כי בעת שעולה המלכות אל הזווג העליון מסתרת את עצמה שלא יהנו החיצונים מן הזווג הזה וכו', יעו"ש. וכן האדם צריך שיהיה מעשיו בהצנע לכת להסתיר מעשיו בכל דרכיו, ובפרט כשהוא גורם זווג עליון, שיותר יש בזה סכנה שלא יהנו החיצונים בירידת השפע מן הזווג, וכנודע טעם עלינו אחר כל תפלה וכו', וז"ש והי' כי יראו אותך המצרים, ר"ל שלא תסתיר מעשיך מהם רק שיראו אותך, ואמרו אשתו זאת, ור"ל שירגישו בעשות ייחוד העליון, והרגו אותי ואותך יחיו, ור"ל שיגזלו השפע, ואתך יחיו - שעל ידי הגוף ימשכו השפע לחיותן ולא לחיי הנשמה, ע"כ אמרי לי אחי הוא, שאין בזה מעשה זווג וייחוד, למען ייטב לי בעבורך, שיקבל הצדיק השפע למעלה כדי להשפיע למלכות שהוא הנשמה חלק אלוה ממעל, בסוד ותהי האוכל לפקדון לארץ (בראשית מא, לו), וזהו וחיתה נפשי בגללך, כי כשיש מעבר לשפע להשפיע לתחתונים אז גם הצדיק מקבל השפע כפלי כפליים, ודי למבין, ודו"ק.
47
מ״חויהי כבוא אברם מצרימה, ולא כתיב כבואם, מלמד שהטמין אותה וכו' כפירוש רש"י וכו'. ור"ל שהסתיר מעשיו הנעשים על ידי הגוף שנקרא שרה, ואפילו הכי מיד כבוא אברם מצרימה, שירד למקום שליטת הקליפות בסבת חטא הדור, מיד נתאחזו בהם החיצונים ותקח האשה בית פרעה.
48
מ״טאך דאיתא בעת אשר שלט אדם באדם לרע לו (קהלת ח, ט), וז"ש ולאברם היטיב בעבורה, שבירר הניצוצות, אבל הי' לרע להם ולכך וינגע ה' וגו', ולבסוף ויעל אברם ממצרים וכו', ר"ל שחזר לעלות למדריגתו וכל אשר לו עלו עמו, וכנ"ל.
49
נ׳ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו', והוא כי נודע מדרגת הצדיק היינו שצריך עוד להתגרות עם היצה"ר ולהתגבר עליו, אבל החסיד הוא שאין בו יצה"ר כלל, ואינו צריך להתגרות כלל. וז"ש ויהי ריב וגו', ור"ל כי עד עכשיו היה לוט שהוא היצה"ר עמו, שהכניעו וכנ"ל, ועכשיו שקנה אברם יותר מדריגה בסוד שכ' בזוהר דעייל ונפיק, שנכנס למצרים ויצא בשלום, היה רוצה להתקדש יותר ולפרוש עצמו מן הגשמיות מכל וכל, שלא יהי' בו יצה"ר כלל, וז"ש הפרד נא מעלי וכו', ועלתה בידו שנאמר ויפרדו איש מעל אחיו, שנתפשט מהגשמיות ודבק נפשו ורוחו ונשמתו בו ית', ואז ויאמר ה' אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, שדבק מחשבתו בדברים רוחניים והשיג בשכלו בעולם הרוחני, וז"ש שא עיניך מן המקום אשר אתה עומד שם בהתבודדת מחשבתך, משם תראה ותשיג בעין השכל צפונה ונגבה וגו', וק"ל.
50
נ״א•
51
נ״בונבאר פסוק ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה (יב, ו). ופירשו רז"ל הראה לו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה וכו'.
52
נ״גולהבין מה ענין זה. נ"ל, דאיתא בחושן משפט הלכות מתנה הנותן מתנה על תנאי, אם קודם שהקנה בא' מדרכי הקנאה התנה עמו התנאי מוטב, ואם לאח"כ אף שלא קיים התנאי מתנתו קיימת. וא' מדרכי הקנאה היינו הילוך וכו'.
53
נ״דובזה יובן, דכאן נתן הקב"ה מתנה לאברהם את ארץ כנען כמו שנאמר (בראשית יב, ז) ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו', ולולי שקדם התנאי שהתנה על מנת שיקיימו ישראל את התורה כמפורש בשבועות הר גריזים וכו' (דברים כז, יא-כו), הי' קונה אברהם בהילוך שהלך אז בארץ כנען מיד אחר המתנה הנ"ל, ושוב לא הי' התנאי שאחריו מבטל את המתנה, לכך מיד שנכנס אברהם בתוכה קודם שנתן המתנה הראה לו הקב"ה התנאי והשבועה שבהר גריזים, ועל סמך התנאי זה אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת, באופן שאעפ"י שקנאה בהילוך מיד אחר הנתינה שהבטיחו הש"י, מ"מ לא בטל התנאי, וק"ל.
54
נ״הועפ"ז יובן פירוש הפסוק (טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, וזה אין לו שחר. ונ"ל דאיתא בסימן קכ"ה (סעי' ה) הני מילי דמתנה צריך קנין, היכי דלא סמכה דעת הנותן, כגון מתנה מרובה, אבל מתנה מועטת דסמכה דעת המקבל קני, ואין הנותן רשאי לחזור בו. ואם המקבל מתנה עני, אף במתנה מרובה אינו חוזר, דהוי צדקה, ואמירה לגבוה וכו'.
55
נ״וובזה יובן והאמין בה', ר"ל שסמכה דעת הנותן, אף שהוא מתנה מרובה, לזה משני ויחשבה לו צדקה, ר"ל דסבר אברהם שהוא מדין צדקה ינתן לו, ובצדקה אינו חוזר אף במתנה מרובה, לכך סמכה דעתו של אברהם והאמין בה' וגו', וק"ל.
56
נ״ז•
57
נ״חפן ג' על פי מוסר השכל וכללים גדולים לעבודת השם, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב, א) ופירש רש"י, לך לך, כאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם. ויש להקשות, דה"ל לקצר ולומר לך לך אל הארץ אשר אראך. ועוד כפל לשונות מארצך וגם ממולדתך וגו'. ועוד שאמר כאן אי אתה זוכה לבנים משא"כ שם, קשה הא גם שם לא זכה כי אם שהגביהו למעלה מכיפת השמים וכאשר נבאר, א"כ ה"ל לעשות זה כאן. ועוד שאמר שאודיע טבעך בעולם, שיהיה אברהם צריך לכבוד ושיפורסם שמו בארץ.
58
נ״טוהנה הי' קושיות (ראשונה) [ראשונות] אפשר לבאר חדא באידך, על פי שכתבתי בהקדמה ביאור מזמור ק"ז, וביאר הש"ס (ברכות נד:) ד' צריכין להודות וכו', וא"כ י"ל דה"נ קאמר לאברהם, כדי שיהי' ד' יסודות שלו מרכבה לשכינה, אל ד' אותיות הוי"ה, צריך להסיר חלק הרע מן ארמ"ע ולדבק בטוב, וכמ"ש האלדי מוהרח"ו (שערי קדושה ח"א ש"א) בסוד האבות הן המרכבה (בר"ר מז, ו), באופן ההוא יעו"ש, וז"ש ד' מדריגות, לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ור"ל שילך ויתרחק מן חומר עכירות הרע שבד' יסודות, ואז יהיה כסא ומרכבה אל השכינה שהיא הארץ אשר אראך, ארץ עליונה, וק"ל.
59
ס׳וכדי לבאר ב' קושיות אחרונות, נראה לבאר תחלה המשך הפסוקים שאח"כ (טו, ה-ט) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הככבים וגו' כה יהי' זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה ויאמר במה אדע כי אירשנה וגו'. והספיקות רבו, א' שיש להבין מה זה ענין שהוציא אותו החוצה ולא אמר לי' זאת גם בהיותו פה. ועוד, למה כאן ויאמן אל דבור והבטחת הש"י בלי שום אות ומופת, משא"כ מקודם שלא האמין לדברי השם. ועוד, איך תיכף אחר דכתיב והאמין בה' וגו' איך אמר במה אדע ולא האמין להבטחת הש"י ח"ו.
60
ס״אונ"ל דמצינו לחז"ל (בר"ר ה, ה) שאמרו שהתנה הקב"ה בשעת בריאת העולם על כל פרטי המאורעות שיהי' אח"כ, עם הים שיקרע לפני ישראל שנאמר (שמות יד, כז) וישב הים לאיתנו - לתנאו, וכן עם השמש והירח שידום בגבעון לפני יהושע, וכן עם הדג דיונה, וכיוצא בזה. ויש לתמוהו, הקצרה יד ה' לשנות הטבעי גם אח"כ בלא שום תנאי, כי הוא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ואי משום דאין כל חדש תחת השמש, א"כ קשה גם בתנאי מכל מקום הוא חדש.
61
ס״בונראה, כי העולם מתנהג על פי ב' מדריגות, א' על פי הטבע, וב' למעלה מהטבע, ויש להאריך בזה, ויבואר בדרוש לשבת במקום מיוחד יעו"ש. ואלו ב' מדריגות הוא לפי הדרגה ומעשה בני אדם, יש מתנהג על פי הטבע בדרכיו ועבודת הש"י, ויש מתנהג דרכיו ועבודתו ית' למעלה מהטבע, ולפי הבחירה של האדם כך במדתו מודדין לו על פי הטבע או למעלה מהטבע, וכמ"ש בספר הקנה דלכך נקראו מדות שהוא מדה כנגד מדה וכו', יעו"ש. ומטעם זה אמרו חז"ל שלא נקרע הים עד שקפצו השבטים בתוך הים עד חוטמם אז נקרע, כי הי' נס למעלה מהטבע וכמ"ש (שמות יד, טו) מה תצעק אלי בעתיקא תליא וכו' (זח"ב מח.), לכך הוצרכו השבטים ג"כ לאחוז באמונת אומן ויוצר הכל למעלה מהטבע, וקפצו בים ואז נקרע, וה"ה בכיוצא בזה בדוד המלך ע"ה.
62
ס״גומעתה מבואר, כי הוצרך לתנאי כי הבחירה חפשית, ושמא בחירתן יהי' רק על פי הטבע, ואז לא יקרע הים שהוא למעלה מהטבע, ופן יאבדו ח"ו ע"י המצריים הרודפים אותם, ומי יקבל התורה, ויחזור העולם לתוהו, לכך הוצרך להתנות בשעת הבריאה, והושם הכל בטבע הבריאה, ואז גם אם יבחרו במדת והנהגה על פי הטבע, ג"כ הוכרח הים לקרוע לפניהם, וה"ה באינך שמש בגבעון וכיוצא וכו'.
63
ס״דובזה יובן, כי אברהם ושרה לא הי' בטבעם להוליד, שהי' עקרים, וז"ש אברהם הן לי לא נתת[ה] זרע, כי ידע בעצמו כי מצד הטבע אי אפשר להוליד.
64
ס״הובזה היתה תשובתו ית', כי לאדם שמתנהג על פי הטבע אז למעלה ג"כ משפיעין לו על פי הטבע, משא"כ אברהם שהי' מדתו מדת החסד שהוא למעלה מהטבע כנודע, לכך ויוצא אותו החוצה למעלה מכיפת הרקיע, שהוא למעלה מטבע המזלות של בריאת העולם, ודבקו במדתו לשנות הטבעו.
65
ס״וומיד הרגיש אברהם בעצמו שזכה לעלות במדריגות שהוא למעלה מהטבע, והוא מדריגת האמנה, וז"ש והאמין בה' וגו', כי האמנה בו ית' הוא עצמות הדביקות, שנתדבק בשם הוי"ה ב"ה שהיא למעלה מהטבע, וכמ"ש הרמב"ן הפרש שם שדי הוא הטבע, ושם הוי"ה הוא למעלה מהטבע, יעו"ש בפ' וארא (שמות ו, ג), וז"ש ויחשבה לו צדקה דנודע הפרש בין צדקה ובין צדק, כי זה ה' עלאה וזה ה' תתאה, והאמנה הוא ה' עלאה כאשר נבאר במקומו, וז"ש ויחשבה לו צדקה, והבן.
66
ס״זוכאשר אמר לו הש"י אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, דהיינו ירושה לבניו, אז שאל כהוגן במה אדע כי אירשנה, והזכיר ב' שמות הוי' אדנ"י, כי אחד על פי הטבע ואחד למעלה מהטבע, ור"ל דנודע כי כיבוש ארץ ישראל ל"א מלכים והעברת הירדן הוא למעלה מהטבע, וזה אינו ראוי כי אם לפי הכנת אדם שמתנהג למעלה מהטבע, ושאל אברהם מאחר שהבחירה חפשית ובמה אדע כי אירשנה, כי אדע הוא לשון האמנה ודביקות, בסוד וידע אדם את חוה (עי' בראשית ד, א), וכמ"ש בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), וא"כ אין נתינת ארץ ישראל במוחלט, כי במה אדע שיזכה זרעי להגיע למדריגת דביקות הנק' ידיעה כדי שאירשנה.
67
ס״חוהשיב לו הש"י שפיר קאמרת, ואמר קחה לי עגלה משולשת וגו' ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת לרשתה, ופירוש חז"ל נתתי משמע מכבר, כי אמירתו היא כאלו כבר עשויה וכו', ור"ל כי אין אחר המעשה כלום, והמעשה הוא ענין קחה לי עגלה וגו', ואז נתתי כבר, ואין לשנות גם כשיהי' בחירתן בטבע, וק"ל.
68
ס״טונחזור לענין הנ"ל כי יש ב' מדרגות, א' על פי הטבע, וב' למעלה מהטבע, ודרך שלומי אמוני ישראל בעבודתן בתורה ותפלה לתכלית שיעלה ממדריגה תחתונה אל העליונה, וכמ"ש האר"י זלה"ה שזהו עיקר העבודה להעלות העולמות והניצוצין.
69
ע׳ובזה יובן לך לך מארצך וגו', ר"ל שילך מן מדרגה זו שהוא על פי הטבע שנקרא ארצך ומולדתך על שם ארציות וטבע התולדה מצד אביו וכו', רק הלוך ונסוע הנגבה (יב, ט) שהוא למעלה מהטבע, לדבק בעולמות עליונות, וז"ש אל הארץ אשר אראך, שתזכה לראות בעין השכל על ידי דביקות והאמנה שהיא הידיעה, שיראה ארץ העליונה.
70
ע״אוהתועלת פרטיות השייך לך בזה, מלבד התועלת הרוחני, כי כאן אי אתה זוכה לבנים, ר"ל כאן כשתהי' במדריגה זו שהיא הטבע שהי' עקר, משא"כ למעלה מהטבע וכנ"ל.
71
ע״בועוד שאודיע טבעך בעולם. ור"ל ועוד מעלה נוספת מלבד התועלת הנ"ל, והוא שאודיע טבעך בעולם, ור"ל לדבק ולהעלות מדריגה תחתונה שלך הנקרא טבעך, בעולם העליון שנקרא עולם לשון העלם ונסתר, וז"ש שאודיע - לשון דביקות מדריגה תחתונה בעליונה, וק"ל.
72
ע״ג•
73
ע״דפן ג' על פי סוד ועל פי ששמעתי ממורי לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב, א). והספיקות עם ביאורן כתבתי במ"א.
74
ע״הוכעת נ"ל לפי הנ"ל שכתבתי שיעשה מן ערב בקר בג' בחינות עש"ן, בזה יובן לך לך מארצך, שיעשה מן ארציות החומר צורה, והיינו בפרטות נפש אדם, וה"ה בכללות העולם שיעשה מן אנשי החומר צורה, וכן בבחינת שנה שיעשה מן יצה"ר יצ"ט.
75
ע״ווממולדתך, דכתבתי במ"א דשמעתי ממורי זלה"ה בשם רבינו סעדי' גאון כי ע[י]קר בריאת האדם בעולם הזה לשבר מדות רעות שלו טבעית, ובזה מעלה וכו'. וז"ש וממולדתך, דהיינו הטבעי שנולדת עמו יראה לשבר אותה כנ"ל.
76
ע״זומבית אביך, כי אביך נקרא חכמה אבא, ובית אביך הוא בינה, עולם המחשבה. והכוונה שיראה לתקן המחשבות הרעות על דרך שביאר מורי זלה"ה וכתבתי מזה במ"א, וז"ש ומבית אביך, שידע לברר מה שנפלו המחשבות מן בית אביך, שיחזור להעלותן. ועי"ז תזכה אל הארץ העליונה אשר אראך.
77
ע״ח•
78
ע״טעוד י"ל, ונבאר פירוש הזמר (כל מקדש) המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבא. דהל"ל איפכא. ונ"ל דאמרו בש"ס (עי' ב"ק לב:) באו ונצא לקראת שבת מלכתא וכו', והענין דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה שצריך לקבל נר"נ, דהיינו נפש ביום ד' ורוח ביום ה' ונשמה ביום ו', וכן אחר שבת יום א' נשמה יום ב' רוח יום ג' נפש וכו' יעו"ש. ובזה יובן באו ונצא לקראת שבת וכו', לעשות הכנה ג' ימים קודם שבת, וג' ימים לאחר שבת. אמנם בסדר בריאת העולם שנברא האדם בערב שבת הי' הסדר תחלה המאחרים לצאת מן השבת ג' ימים, ואח"כ ממהרים, ג' ימים קודם לשבת, ואתי שפיר.
79
פ׳ובזה יובן לך לך מארצך, לקבל נפש מעשיה שנק' ארץ, ואח"כ ממולדתך שהוא רוח מיצירה, ואח"כ מבית אביך שהוא נשמה מעולם הבריאה שנק' בית אביך כנ"ל, ואז תזכה אל הארץ העליונה אשר אראך הוא בחינת שבת, והבן.
80
פ״א•
81
פ״בפן ד' על פי מוסר השכל, לך לך מארצך וגו' (יב, א). לבאר זה, נ"ל לבאר תחלה פסוק (יב, יג) אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך. ופירש רש"י שיתנו לי מתנות. ובש"ס (ב"מ נט.) דרשו, אמר רבא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו, שנאמר (יב, טז) ולאברם היטיב בעבורה וכו'. ויש להבין, וכי אברהם אבינו הי' להוט אחר מתנות, שאמר למען ייטב לי בעבורך, והוא אמר למלך סדום (יד, כג) אם מחוט ועד שרוך נעל ולא תאמר אני העשרתי את אברם, הרי שהי' שונא מתנות, וכמו שאמר הכתוב (משלי טו, כז) שונא מתנות יחיה.
82
פ״גוגם דכתבתי במ"א ביאור משנה (קדושין פ"א מ"י) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו בעוה"ז ומאריכין ימיו לעוה"ב וכו', והקושיא מפורסמת, וכתבתי ביאור על פי מה ששמעתי מהחסיד המנוח מהר"ן זלה"ה כי תפלת המוני עם בגשמי יוצא מזה תועלת לאנשי הרוחני וכו', ודפח"ח.
83
פ״דובזה יובן, כי פרשה זו יפורש בג' פנים עולם שנה נפש, ואזכיר אחד מהם, ואידך ישמע חכם ויוסיף לקח. כי נודע אברם הוא בחינת נשמה, ושרה היא בחינת הגוף, והיינו באדם פרטי נקרא החומר והצורה אברם ושרה, ובכללות העולם אנשי החומר נקרא שרה ואנשי הצורה נק' אברם, וכדי לחבר אנשי החומר עם אנשי הצורה שיהיו בחי' עושה מצוה אחת דייקא, לכך אמר אברם בחי' אנשי הצורה לשרי אנשי החומר אמרי נא אחותי את, כי אח ואחותו הם הוא חיבור אחד יותר מאיש ואשתו, כמ"ש בזוהר (ח"א קיב.) כי איש ואשתו לפעמים יש פירוד ביניהם, הן בימי טומאתה, או על ידי גירושין, משא"כ אח ואחותו תמיד בחבור ואחדות, ולזה אמר אמרי נא אחותי את, והתועלת היוצא מזה כי העושה מצוה אחת מטיבין לו בעוה"ז, כי תפלת המוני עם בעסק עוה"ז מגיע מזה תועלת לאנשי הצורה שאין מתפללי' עבור עולם הזה רק ברוחני וכו', ושפיר אמר למען ייטב לי בעבורך וחי(י)תה נפשי בגללך, וק"ל.
84
פ״הולזה רמזו בש"ס אוקירו לנשייכי, דהיינו לחבר אותם אנשי החומר עם אנשי הצורה, כדי שתתעתרו, שעל ידם באה השפע בגשמי לאנשי הרוחני כנ"ל, והבן.
85
פ״וועתה נחזור לביאור פסוק הנ"ל ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, כי על ידי אנשי החומר שנק' ארצך, יבוא תועלת לאנשי הצורה שנקרא אברם, שיקבלו על ידם השפע בגשמי, ויהיה להם פנאי לילך במעלות ומדריגות לדבק ברוחני וזהו אל הארץ אשר אראך, והבן.
86
פ״ז•
87
פ״חונבאר על פי סוד וכללים גדולים לעבודת השם המשך הפרשה, לך לך מארצך וגו' ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך (יב, א-יג). והספיקות יב[ו]ארו.
88
פ״טונ"ל דאיתא בש"ס בבא בתרא (עג:) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא אזלינא בספינתא וחזינא לציפרי דקיימי עד קרסולי במיא, ורישא מטא לרקיע, סברינא דלא נפישי מיא ובעינין לקרורי נפשי, נפק בת קלא ואמר לא תיחת, דהא שבע שנין דנפל חצינא דבר נגרא ולא מטי לארעא, ולא תימא דנפישי מיא אלא דרדיפי וכו'.
89
צ׳וביאר בעקידה דף ס"א אגדה זו בתחלת שער כ"ד בארוכה, איך הטובות החיצוניים שהם העושר והכבוד הם עניינים מדומים בלתי אמיתים מצד ג' פנים, האחד שהם עצמם מעידים שהעדרם טוב ממציאותם, כי העושר אינו משמש רק בהוצאתו, א"כ ההוצאה בו טוב מהקיבוץ, היפך הטובות האמיתית שימצא השלימות בקיבוצן והדבק בהן, וז"ש שלמה המלך ע"ה (משלי כג, ד) אל תיגע להעשיר וגו' התעיף עיניך בו ואיננו וגו'. פנים הב', שלא תשבע הנפש הרודפת אחריהם, כאשר יחלום הרעב שאכל ושתה וכו', וז"ש חז"ל (סנהדרין קז.) אבר קטן יש באדם משביעו רעב ומרעיבו שבע, ואבר קטן הוא העין כמ"ש חז"ל בש"ס דתמיד (לב:) שנתנו לאלכסנדר מגן עדן וכו', כי עיני אדם לא תשבענה (משלי כז, כ). פנים ג', שטובות אלו מזומנים להפסד וכו'. א"כ בהתחבר ג' פנים אלו מעידים חסרונם והפסדם וכו'.
90
צ״אובזה יובן ביאר ש"ס הנ"ל, כי ברודפם אחר קיבוץ העושר כדרך אניה בלב ים, היה רואה קרסולי השתדלותם שקועים במי ים ההצלחות, ורצה לרדוף אחר ענין זה ג"כ, יצא בת קול מעצת השכל האלדי ואמר הזהרו מהם ומדרכיהם, כי כל ע' שנה שהם שנות האדם יוצאים בעסק זה ועדיין לא הגיעו לסוף התאוה והחמדה, כמ"ש (קה"ר א, יג) אין אדם מת וחצי תאותו בידו. ולא תימא דנפישי מיא - גודל הכמות ואיכות, רק דרדיפי מיא - מפני גודל הטירוף והבהלה שיש לאנשים אחריהם וכו', יעו"ש.
91
צ״בהרי מבואר מעצת השכל אלדי שהיא הבת קול, שלא לרדוף אחר עניינים מדומים שהם העושר והכבוד מחמת טעמים האמורים בג' פנים הנ"ל. אמנם כאשר הנשמה והשכל אלדי בגלות היצה"ר והחומר, כמו שהיה בגלות מצרים, וכן בגלות הזה האחרון שהם טבועים ומשוקעים בחמדת תאות עולם הזה, אז אינם משגיחין בבת קול הנ"ל המזהיר לא תיחת דהא ע' שנין וכו', כמו שכתבתי במ"א ביאור מצוה (שמות כ, ב) אנכי ה' אלדיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מגלות החומר והגוף שנק' מצרים, בעל מיצר וגבול וכו', ובמ"א עבדים היינו לפרעה במצרים וכו' ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו' (הגש"פ).
92
צ״גוהנה כתבתי במ"א ענין ב' נשים, א' התורה היא אשה צנועה, והב' היא הפרנסה נק' אשה יפת תואר הסוחרת, וכמ"ש בעקידה (פ' עקב שער צא) משל מזה, יעו"ש. ובענין הנהגת האיש עם ב' נשים אלו יש ג' בחינות, א' שעוסק בתורה ודביקות ה' גם בעת עוסקו בסחורה ופרנסה. ב' שתחלה מקשר ומדבק עצמו אל האשה הראשונה, התורה ודביקות ה', ואח"כ יוצא להתעסק בפרנסה עם האשה הסוחרת. ג' המגרש אשתו ראשונה הצנועה לגמרי, ועוסק רק באשה סוחרת. וכמו שכתבתי מזה במ"א ביאור פסוק (בראשית כט, ל) ויאהב גם את רחל מלאה וכו'.
93
צ״דובזה יובן ויאמר ה' אל אברם, היא הנשמה שנקרא אברם. לך לך מארצך, שלא ישתעבד הנשמה אל ארציות חומר הגוף, כי אם אל הארץ אשר אראך, אשר עולמך תראה בחייך (ברכות יז.), וכתבתי מזה במ"א.
94
צ״הויהי רעב בארץ, ר"ל מצד ארציות החומר שרצו להשביע אבר קטן לרדוף אחר חמדת עולם הזה, ועין שהיא אבר קטן לא תשבענה, ואדרבה גרם ויהי רעב בארץ, כי משביעו רעב. וירד אברם היא הנשמה, מצרימה אל מיצר הגוף, לשעבד הנשמה לצרכי הגוף וגו'.
95
צ״וויהי כאשר הקריב לבא מצרימה, לקחה הנשמה עצה, והתחנן להגוף ויאמר אל שרי אשתו היא האשה הסוחרת הנ"ל, הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, שהיא האשה הנחמדת למראה בעיני רוב העולם שעוסקים בה, ובפרט אנשי החומר בעלי מיצר וגבול. והיה כי יראו אותך המצרים, בעלי החומר, והרגו אותי לאברם הנשמה, שלא ישפיע לו שום שפע חיות הרוחני, רק אותך יחיו להשפיע שפע רב לחומר הגוף, לכך אמרי לי אחותי את לעסוק גם בגשמי, רק לקשר מעשה הגשמי של הגוף אל המחשבה מקום הנשמה שהוא רוחני, וזהו לשון אמרי לי סוד המחשבה כנודע, ועי"ז וחיתה נפשי בגללך, שיהיה קיום לשניהם, כמו שכתבתי ויאהב גם את רחל (בראשית כט, ל) מעשי הגשמי השייך לרחל, כשהוא נמשך מלאה מלכות דבינה עולם המחשבה וכו', והבן.
96
צ״זועפ"ז נבאר ש"ס דבבא בתרא פרק קמא דף י"ו (ע"ב) וה' ברך את אברהם בכל וכו' (בראשית כד, א) ר"א המודעי אומר (איצטגנינית) [איצטגנינות] היה לו לאברהם בלבו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. רשב"י אומר אבן טובה היתה תלויה לו לאברהם אבינו שכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא, וכשמת (נתלה) [נטלה] הקב"ה ותלאה בגלגל חמה. אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אדלי קצירי וכו'. ובעקידה שער ד' ביאר זה, כי יש לימוד ויש שימוש חכמים וכו', יעו"ש.
97
צ״חוהספיקות, למה מלכי מזרח ומערב ולא צפון ודרום. ועוד מהו משכימין לפתחו. ועוד קשה קושית התוספות (ד"ה שכל) לרשב"י שכל חולה וכו', הא עד יעקב לא היה חולה וכו' (ב"מ פז.). ועוד במאי פליגי רשב"י ור"א המודעי וכו'. ושאר הספיקות. ואגב נבאר ש"ס הנ"ל דבבא בתרא דפרק הספינה (עג:) רבה בר בר חנה דחזי ציפרי קאי קרסולי' במיא וראשו עד שמים וכו'.
98
צ״טונראה דר"א המודעי ורשב"י מפרשי פלוגתא דתנאי, דמר סבירא לי' בכל גימטריא בן, ומאחר שהי' לו בן היה צריך להשיאו אשה, וכפירוש רש"י וכו'. ורבי יהודא בש"ס דבבא בתרא (טז:) סבירא לי' בת היה לו לאברהם ובכל שמה. ויש להבין במאי פליגי, וגם איך פליגי במציאות דחדא מיחזי ח"ו כשקר. כי אם לומר דשניהם אמת, וכמ"ש בפרי עץ חיים הלכות ראש השנה (ש' השופר פ"ה) דמר סבירא לי' בניסן נברא העולם ומר סבירא לי' בתשרי (ר"ה י:), ומפרש דשניהם אמת, זה בעיבור וזה בלידה וכו', יעו"ש. והכא נמי כך, לפעמים נקרא בן ולפעמים בת.
99
ק׳והענין, כי מלכות נק' בתו של אברהם מדת החסד, כי כל בנין פרצוף המלכות הוא על ידי החסד כמו שנאמר (ישעיה טז, ה) והוכן בחסד כסא, וזה סוד מגן אברהם (תפילת עמידה), כמבואר בכוונת תפלת י"ח, יעו"ש. וכד מלכות אתחברת בימינא מדת אברהם על ידי כשרון מעשי התחתונים, אז ימינך ידו"ד תרעץ אויב (שמות טו, ו), וכמ"ש בזוהר לך לך דף פ"ו ע"ב: כיון דאתער אברהם למירדף אינון מלכין, כדין אלדי' אל דמי לך (תהלים פג, ב) עד דאתקשר כולא באברהם וכו', אז ימינך ה' תרעץ אויב, יעו"ש. משא"כ בכשלון מעשי תחתונים נשארה בשמאל, וח"ו השיב אחור ימינו (איכה ב, ג). וכמו שכתבתי במ"א ביאר משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו' (שמות יז, יא).
100
ק״אוהנה כמו שהאדם בעל בחירה אי אפשר שיעמוד על מדריגה אחד תמיד, רק לפעמים עולה ולפעמים יורד, כמו שכתבתי במ"א ביאר ש"ס (שבת לא.) העמידני על רגל א' וכו', כי האדם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה בחיבור חומר וצורה, לכך בני האדם שנק' מלאכי אלדים, שלוחי הש"י בעוה"ז, עולים ויורדים בו, ומ"מ ה' נצב עליו לשומרו שלא ישאר בירידה רק יזכה לחזור ולעלות. כך הלבנה מדת המלכות שהיא עולה ויורדת על ידי מעשי בני אדם, ג"כ בחסרונה [ו]לפעמים במלואה, עד לעתיד שיעביר רוח הטומאה מן הארץ ומלאה הארץ דעה את ה' (עי' ישעיה יא, ט), שיהיו בני האדם בתכלית והשלימות, אז גם הלבנה יהיה אורה כאור החמה וגו' בלי שום חסרון כלל, רק בתכלית השלימות.
101
ק״בממנה תועלת העלי' והירידה, הוא כמו שכתבתי במ"א לכי ומשול ביום ובלילה וכו' (חולין ס:). גם כתבתי באברהם שלא נקרא אברהם שלם עד שמל אחרים וז"ש (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים, בסוד שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), סוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה וכו'.
102
ק״גונ"ל דזהו מ"ש (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו. כי יש ב' מדות, א' נקרא אור - חסד, ב' נק' בקר - יסוד, וכמ"ש בזוהר (ח"א רג.:) הבוקר אור והאנשים שלחו (בראשית מד, ג) יעו"ש. וכאשר היה אברם במדריגה עליונה לא היה לו התחברות עם אנשי החומר שיוכל להעלותן, כי אם אחר שירד ממדריגותו ונקרא אברהם, שנתחבר עם ה' אחרונה, אז היה בסוד שבע יפול צדיק וקם. וז"ש וישכם אברהם בבוקר, שירד ממדריגותו שנק' אור אל מדריגה שנקרא בוקר, אז ויחבוש את חומרו, אנשי החומר שלא לחברן ולהעלותן.
103
ק״דומעתה מבואר שיש ירידה ועליה לבני אדם, ויש ירידה ועלי' למלכות מדת דוד המלך ע"ה, וזה נמשך מזה כאמור. וכאשר יש עליה למלכות באצילות, אז היא ה' אחרונה שבשם בן ד', בסוד דכורא, וז"ש (בראשית א, טז) שני מאורות הגדולים, כשהם בחיבור. וכאשר יש ירידה למלכות בבריאה ושאר עולמות להיות ראש לשועלים בפירוד, בסוד לכי ומעטי עצמך (חולין שם), אז היא בחי' נוקבא בסוד אדני או אלדים כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות ראש השנה יעו"ש, וכתבתי מזה במ"א. ולכך כאשר מ"ל היא ה' אחרונה מחובר לשם בן ד' נק' בן זכר, בסוד שם ב"ן השייך לאות ה' שבשם, כי ע"ב היא י' באצילות, ס"ג ה' ראשונה, מ"ה ו' שבשם, ב"ן ה' אחרונה שבשם. וכאשר היא בפירוד נק' בת נוקבא בתואר אלדים או אדני.
104
ק״הא"כ מבואר דלא פליגי הני תנאי, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי בכל גימטריא ב"ן, וגם בת שנק' בכל, שניהם אמת, וזה בירידה וזה בעליה, וכ"כ בפסוק ירמיה סי' ל"א כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר, ופירש רש"י נקבה תסובב להיות גבר וכו', יעו"ש, והבן.
105
ק״וומבואר עוד, כי בירידה בשם אלהים גימטריא הטבע שהיא איצטגנינית, ובעלי' נק' בשם ידו"ד למעלה מהטבע כנודע וזה שאמר הש"י לך לך שאודיע טבעך בעולם.
106
ק״זובזה יובן ש"ס הנ"ל, וה' ברך את אברהם בכל, סבירא לי' לר"א המודעי איצטגנינית היה לו לאברהם בלבו וכו', ר"ל כשנקרא אברהם כי אב המון גוים נתתיך (בראשית יז, ה), להתחבר על פי הטבע עם אנשי החומר, שזהו איצטגנינית המתנהג על פי הטבע, וז"ש איצטגנינית היה לאברהם. וכל מלכי מזרח ומערב, ר"ל מאן מלכי רבנן (גיטין סב.) שהי' במדרגת מזרח שנקרא פנים, שהיא זמן עלי', ואח"כ ירד ממדריגתו ונקרא מערב בסוד אחור, וז"ש (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני שכתבתי במ"א ששמעתי ממורי ג' בחינות, ותכלית הירידה של בחי' מערב להיות משכימין לפתחו של אברהם, היא מדריגת מלכות שנק' פתח האוהל, להעלותה, בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, ואז נק' בכל בת בירידה.
107
ק״חורשב"י בא לפרש מאן דס"ל בכל גימטריא בן, והיינו בעלי' שהי' בחיבור ד' אותיות השם שהוא דכורא, וז"ש רשב"י אבן טובה היה תלויה לאברהם שכל חולה וכו', ר"ל כי שם ב"ן בחיבור אות א' נק' אבן, ונודע כי אות א' דכורא כמ"ש בזוהר מקץ דף ר' (ע"א) כלנו בני איש אחד נחנו (בראשית מב, יא), ואחר כך אמרו (שם) כנים אנחנו, כשהיו בחיבור דכורא עם יוסף אמרו אנחנו וכו', יעו"ש. ואות א' הוא יסוד בחי' יוסף הצדיק שנקרא טוב, וז"ש אבן טובה הי' לאברהם, בחי' מלכות בעלייתה בחיבור דכורא.
108
ק״טונודע כי יסוד עולה עד הדעת בסוד ויכלכל יוסף את אביו וכו' (בראשית מז, יב), וז"ש (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. ולכך כל חולה שרואה אותה מתרפא, ר"ל כאשר האדם יודע נגעי לבבו שהוא חולי הנפש בסוד הקטנות, אחר שיש לו דעת זה אז ממתיק על ידי הדעת זה, כמו שביאר מורי וכתבתי מזה במ"א, וזה רפואתו, משא"כ כשהוא בסוד ההסתר כמו שביאר מורי ואנכי הסת(י)ר אסתיר וכו' (דברים לא, יח), שאינו יודע שהוא חולי ברוחני, אז אין לו רפואה למכתו האנושה, לכך אמר שפיר שכל חולה שרואה בה, יודע חסרונו על ידי בחינת א', מתרפא.
109
ק״יואח"כ תלאה בגלגל חמה, גימטריא אבן, בסוד וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה מרפא בכנפי' (מלאכי ג, כ), ר"ל כי הלבנה שלא ידעה חסרונה כמו שכתבתי במ"א, משא"כ השמש ידעה מעלת עצמו וחסרונו, אז יש לו מרפא, וכן האדם, והבן.
110
קי״אובזה נבא לבאר ש"ס רבה בר בר חנה הנ"ל, כי זכרתי שהירידה הוא תכלית העלי', והענין כשנזדמן לו איזה חטא שוגג ושאר חסרון הנק' חטא, יתן אח"כ לב להבין שיתחבר עי"ז עם אנשי החומר לשוב ולעלות, והיינו שלא לדעת, משא"כ אם ירד בדעת ובכוונה מכוונת כדי שיהי' לו תכלית עליה הנ"ל אז לא מהני, כמו ששמעתי האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פ"ח מ"ט), והטעם כשלא הי' החטא עם הדעת אז מספיק לתקן על ידי הדעת, משא"כ כשחטא עם הדעת במה יתקן וכו', ודפח"ח. א"כ הכא נמי כך.
111
קי״בוזה נ"ל ביאור הפסוק (דברים כט, יח-כ) והיה בשמעו את דברי האלה וגו' עד והבדילו ה' לרעה. ור"ל בשמעו את דברי האלה, דנודע כי החטא הוא עצם העונש והאלה, שאין השכר והעונש הסכמי רק עצמי, א"כ החטא הוא דברי האלה ממש, וא"כ כשישמע כי הירידה שהוא החטא הנק' דברי האלה, הוא לתכלית העלי', והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך - לירד על ידי החטא, מאחר שכוונתי למען ספות הרוה את הצמאה, לחבר אנשי החומר שנק' רוה - שמשביע את עצמו במעט טוב שעושה, עם הצמאה - אנשי הצורה שהוא רעב וצמא תמיד לעשות טוב. לא יאבה ה' סלוח לו, כי האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו, וק"ל.
112
קי״גובזה יובן מעשה דרבה בר בר חנה דחזי ציפרי [ד]קיימא קרסולי במיא ורישא מטי לרקיע, שהוא אדם בעל בחירה מחובר מחומר וצורה, לפעמים יורד וקרסוליה במיא, ולפעמים עולה וראשו בשמים כמו סולם הנ"ל, והבין שזהו לתועלת אנשי החומר הירידה והעלי' וסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה, ורצה לירד בכוונה מכוונת לקרורי נפשי' מחמימות התלהבות עבודת ה' כדי להתחבר עם בחי' אנשי החומר בירידה זו, לכך נפק בת קול הוא השכל, לא תיחות, כי ז' שנין וכו' והוא סוד שבע יפול צדיק וקם, ואכתי לא מטי לארעא, כי היא עדיין סוכת דוד הנופלת (עמוס ט, יא), ולא הוקם עדיין. ולא תימא דנפישי מיא אלא דרדיפי, ר"ל שיש כמה קליפות הרודפים בירידה זו, כמו שכ' הסוד בנפילת אפים וכו', לכך לא תיחות, והבן.
113
קי״דועפ"ז יבואר זמר לשבת דרור יקרא לבן עם בת וינצרכם כמו בבת וגו'. ר"ל שיקרא דרור לבן שהוכרח שירד ממדריגתו כדי להתחבר עם בת להעלותה, עד מתי יהיה הירידה, וראוי שיאמר קץ לגלות זה ויקרא דרור לבן עם בת, שיזכה לעלות בסוד קרבה אל נפשי גאלה וכו' (תהלים סט, יט), וכל השאר יובן ממילא.
114
קי״ה•
115
קי״וונבאר פסוק וירד אברם מצרימה לגור שם וגו' ואמרו אשתו זאת והרגו אותי וגו' אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך (יב, י-יג). והספיקות רבו.
116
קי״זונ"ל דזכרתי גלות הנשמה וכו'. ובזה יובן, וירד אברם הנשמה בגלות החומר והגוף שנק' מצרים, שישעבד הנשמה לצורך הגוף, וז"ש לגור שם, כגר בארץ, משא"כ הנשמה במקומה הי' מלך ושליט בגוף לשעבד הגוף לצרכי הנשמה בעבודת ה', משא"כ עתה נהפך הגלגל.
117
קי״חויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר הנשמה להגוף שנקרא שרה אשתו, ידעתי כי אשה יפת מראה את, כי הגוף נמשך אחר יופי מראה של עולם הזה כמש"ה (בראשית ג, ו) וכי תאוה הוא לעינים, שנתפתה חוה בזה, והיה כי יראו אותך המצרים אנשי החומר בעלי מצר וגבול של עולם הזה, ואמרו אשתו זאת שיראו שנכנע החומר אל הנשמה שנקרא אברהם, שהיא אשתו דייקא, והרגו אותי על ידי גודל מלחמת היצה"ר עם הנשמה, שהמקום גורם תגבורת היצה"ר, וג"כ כמ"ש יעבץ (אבות פ"ה מ"ה) ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים וכו', ולא ירצה שוב הגוף לקבל מוסר רק חמדת עולם הזה שנקרא מצרים, ובזה והרגו אותי, שלא ישפיע לי חיות הקדושה תורה ומוסר מאחר שאין מקבל, ואותך יחיו בחיות של הבל ושטות של עוה"ז. לכך אמרי לי אחותי את כמ"ש בזוהר אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), שעכ"פ לא יפרוש הגוף מלקבל חכמה ומוסר מאנשי הצורה והנשמה שנקרא אברם. למען ייטב לי בעבורך, שישפיעו לי מטוב התורה חכמה ומוסר בעבורך, כדי להשפיע לך, אחר שיש מקבלין, ובזה וחיתה נפשי בגללך ודרשו חז"ל שיתנו לי מתנות, והקושיא מפורסם, הא שונא מתנות יחיה (משלי טו, כז) ומכל שכן אברהם שאמר למלך סדום ועד שרוך וגו' (בראשית יד, כג), ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי תואר אברהם היא בחי' הנשמה, ותואר שרה הוא הגוף וכמ"ש בזוהר שם, וז"ש וחיתה נפשי, שישפיע לי שפע רוחני תורה ומוסר שנקרא מתנה הנ"ל, בגללך - כדי שאשפיע לאנשי החומר, וק"ל.
118
קי״ט•
119
ק״כונבאר המשך פסוקי לך לך על פי מוסר השכל וכללים גדולים על פי ששמעתי ממורי, לך לך מארצך וממולדתך וגו' אל הארץ אשר אראך וגו', ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו' ויעל אברם מצרימה וגו' ולוט עמו הנגבה, ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב (יב א - יג א). והספיקות רבו.
120
קכ״אונ"ל דשמעתי ממורי זלה"ה מאחר שהשכינה כוללת כל העולמות דומם צומח חי מדבר וכל הנבראים טובים ורעים, והיחוד האמיתי היא השכינה, ואיך כוללת ב' הפכים בנושא אחד טוב ורע שהם ב' הפכים והיא הייחוד. אבל באמת אתי שפיר, כי הרע הוא כסא להטוב, כמו (שמות יד, י) ופרעה הקריב וכו', או על ידי שרואה מעשי הרשעים יש לו הנאה שהוא צדיק, ויש לו הנאה ותענוג, ונעשה זה בכל העולמות התענוג על ידי הרע, וכמעט שעי"ז יש לרע עלי' ג"כ, רק כשעולה משם יתפרדו כל פועלי און, וכן מחשבה רעה הוא כסא על דרך הנ"ל וכו', ודפח"ח.
121
קכ״בוכיוצא בזה שמעתי ממנו, שניצוץ נשמה מן אצילות יורד בעשיה לפעמים, ורואה איך מקילין בכבוד המלך מלכו של עולם, ומצטער על כבוד המלך שהם מקילין בו, ואח"כ יש לו תענוג שאינו מהם וכו', ודפח"ח.
122
קכ״גובזה יובן ויאמר ה' אל אברם, ר"ל אל הנשמה שנק' אברם כמפורש בזוהר, לך לך מארצך וממולדתך וגו', ר"ל לך לך מארצך, היינו מאצילות לבריאה, וממולדתך היינו מבריאה ליצירה, ומבית אביך מיצירה, לעשי' שהוא הארץ אשר אראך, והכונה אשר אראך, שתראה שם מעשי אנשי עולם העשי' איך מקילין בכבודו ית'.
123
קכ״דוילך אברם כאשר דיבר אליו ה' וגו' ויהי רעב בארץ, ראה שהם חסירי מהמנותא כמ"ש בזוהר, דהיינו שמקילין בכבודו ית', ולכך וירד אברם מצרימה, שהיה מצר על כבודו יתברך שמקילין בו עולם עשי'.
124
קכ״האמנם עי"ז ויעל אברם ממצרים, להתענג יותר בעבודת הש"י, כי יש יתרון האור מן החושך על שאינו כאחד מהם, ולכך ולוט הוא היצה"ר עמו הנגבה, שעל ידי הרע מתענג יותר בעבודת הש"י, ונעשה כסא, ונכנע שמאל בימין.
125
קכ״וואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, כדי לבאר זה נ"ל לבאר פסוק פרשת בא, ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יצג וגו' ויאמר משה וגו' גם מקננו ילך עמנו כי ממנו נקח לעבוד את ה' וגו' (שמות י, כד-כו). ויאמר ה' [גו'] דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב ושמלות (שם יא, א-ב). והספיקות רבו, מה סירב על צאנכם ובקרכם יצג. וכתבתי מזה במ"א. ועוד וישאלו, איך כתיב דבר שקר ח"ו בתורה, דבאמת לא חזרו.
126
קכ״זושמעתי, כי הקב"ה באמת אמר דרך שאלה יקחו, והם נתנו במתנה רק שילכו להם, וזש"ה (שמות יב, לו) וה' נתן את חן העם וגו'.
127
קכ״חולי נראה, דיש חומר וצורה, שהוא נפש הבהמיי בפרט אדם אחד, וכן יש בכללות העולם אנשי החומר שנקרא צאן ובקר נפש הבהמיי, ויש אנשי הצורה בעלי נשמה. והנה משה שאמר לפרעה שלח עמי ויעבדני (שמות ז, טז), עבודה שבלב זו תפלה השייך לאנשי הצורה, כמו שכתבתי במ"א מזה, אבל מי שאינו בעל עבודה דהיינו אנשי חומר, שפיר אמר פרעה רק צאנכם ובקרכם יצג. והשיבו משה גם מקננו ילך עמנו כי ממנו נקח לעבוד את ה', דכתבתי במ"א על מה אבדה הארץ (ירמיה ט, יא) פירוש המוני עם, ומשני על שלא ברכו בתורה תחלה (נדרים פא., ב"מ פה.:), דכתבתי לעיל אני ברי' וחבירי ברי', כשם שהוא זריז ומשכים למלאכתו כך עי"ז אני משכים למלאכתי וכו' (ברכות יז.), ואתי שפיר כי ממנו נקח לעבוד את ה', והבן זה כי יתרון אור נמשך מהחשך.
128
קכ״טוזהו ענין הנפש אשר עשו בחרן (יב, ה), ר"ל על ידי שראה בחרן שהוא מעשי הרשעים הגורמין חרון אף של מקום, מזה הי' לו יתרון אור מן החשך, ונעשו כסא ונתעלו, וזהו הנפש אשר עשו ותיקנו בחרן, והבן.
129
ק״לובזה יבואר דבר נא באזני העם וישאלו וגו', דכתב הרמב"ם במורה נבוכים כי תואר עין יד אוזן הוא על דרך השאלה, שתואר העצם הוא למעלה, אבל למטה הוא מושאל וכו', יעו"ש. והכא נמי כך, כי על דרך השאלה יקחו מוסר מהחשך של המוני עם ליתרון אור של אנשי צורה, כי דבר שאין בו בעצם מצד עצמו רק מושאל מחבירו שיהי' לו.
130
קל״אכלי כסף - שהגוף יהיה כלי כסף, שכוסף וחושק לעבודת ה', יהי' מושאל מאת רעהו, על ידי שרואה ברעהו שהוא חושק בגשמי יום ולילה לא יושבת, מזה יקח מוסר לכסוף בחשק זה בעבודת ה' ברוחני. וכן כלי זהב, כי מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), היצה"ר שנק' צפוני (סוכה נב.), תמיד הומה ומפתה לבני אדם יום ולילה לא יושבת כדי לעשות שליחותו יתברך, כך ממנו ילמוד האדם מיצר הרע לעשות רצון קונו ושליחותו ית' ג"כ יומם ולילה לא יושבת, כמו ששמעתי זה וכו', ובזה וינצלו את מצרים, והבן כי קצרתי, ואתי שפיר. ועד"ז כתבתי במ"א שבו יוצאין בכלי לבן שאולין ביום הכפורים ובט"ו באב וכו' (תענית כו:).
131
קל״בובזה יובן ואברם כבד מאד במקנה, ר"ל שהי' לו יתרון אור מהחשך של אנשי החומר שנק' מקנה, כנזכר באנשי יבנה כשם שהוא משכים למלאכתו וכו'. ובכסף, ר"ל שהיה כוסף ברוחני מזה שכוסף אנשי החומר בגשמי וכו'. ובזה[ב] כי מצפון זהב יאתה, דהיינו מיצה"ר שנקרא צפוני למד ברוחני כנ"ל, ובזה נעשו כסא לקדושה, ועל ידי זה ויעל אברם ממצרים והוא כבד מן מקנה וכסף וזהב, והבן.
132
קל״ג•
133
קל״דאופן ב' על פי סוד פ' לך לך ופר' מילה. ונבאר מקודם ש"ס דנדרים פרק ג' (מי"א, לא:) אמר רבי ישמעאל גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות וכולי, רבי נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים, רבי אומר גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר (יז, א) התהלך לפני והי' תמים וכו'.
134
קל״הוהספיקות, א' הקשה בתוספות יום טוב מאחר שדוחה שבת החמורה, ומכל שכן שדוחה נגעים, ואין צריך לאומרה וכו'. ב' הקשה ג"כ בתוספות יום טוב דמנלן דעל ידי המילה נעשה שלם, דלמא אם היה מצוה אחרת חסר ממנו ג"כ לא היה שלם. ג' הקשה הרמב"ן למה תואר תמים ולא צדיק או חסיד. ד' הקשה הרמב"ן ענין בריאת האדם בערלה, ממה נפשך, אם הערלה אינו לצורך למה נברא, ואם יש בו צורך למה צוה להשחיתו וכו', כתבתי מזה במ"א, וזהו שאלת המין לרבי עקיבא, אם מעשי ה' נאה יותר או מעשי אדם וכו' (תנחומא תזריע ה).
135
קל״וונראה דנודע מ"ש בספר עץ חיים שער ך"ב (פ"ב) דף ק"ו ע"ב, ודף רמ"ב ע"ב (שמ"ט פ"ב), ענין מצות המילה וחשמ"ל וכו', ובספר פרי עץ חיים יעו"ש. ונ"ל להלביש הדברים שמצות מילה שייך בין בתורה בין בתפלה בין בעסק המצות, וז"ס חשמ"ל, דקבלתי ממורי זלה"ה סוד הכנעה והבדלה והמתקה שצריך בכל עסק תורה ותפלה, וכתבתי מזה במ"א בקיצור נמרץ, כי לא ניתן רשות להרחיב בזה, כי הוא מובן ממילא, ודפח"ח, וז"ס ח"ש מ"ל, שצריך לחשות עד שמל וכורת הקליפות, אז ימלל וידבר למתק הדינין בשרשן, שהיא סוד התפלה שביאר מורי בשם רבו [ועפ"ז נבאר ש"ס דחולין אחר ביאור הנ"ל], ולכך נקראו מחצדי חקלא כמבואר במקובלים, ולכך יזהר להפריד ממחשבתו מחשבות זרות, ועי"ז גורם להבדיל ולפרוש מהשכינה הקליפות, וכמ"ש בראשית חכמה דף פ"א ע"ב ודף ק"ל יעו"ש, ולכך תיבות מל סובל ב' פירושים, א' דיבור, ב' כריתה והבדלה, וזה נמשך מזה כאמור, וז"ס ח"ש מל שצריך להכרית הקליפה, ואח"כ מ"ל דיבר בעסק התורה ותפלה, שהיא הבדלה והמתקה.
136
קל״זובזה יובן, אמר רבי ישמעאל גדולה מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות, גימטריא אחד, לייחד, על ידי שמל וכורת ומפריד הקליפה זה גורם יחוד אח' ד', שזה יחוד קבה"ו.
137
קל״חומפרש רבי נחמי' דברי רבי ישמעאל, גדולה מילה, שדוחה על ידי מילה את הנגעים, ר"ל שדוחה ומפריד הקליפות שהם הנגעים, נגעי בני אדם כנודע.
138
קל״טוביאר דבריהם מפרש רבי, גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל וכרת הקליפות אז נקרא שלם, על שם שעשה יחוד ושלום בין קב"ה ושכינתי' על ידי המצות, שהוא לייחד קבה"ו, שנאמר התהלך לפני שהוא להסיר ולהבדיל הקליפות שהם המסך המבדיל בינו ובין אלדיו ואז התהלך לפני ממש, והיה תמים, כי הערלה נמשך מצד היצה"ר שניתן לאדם מצד הבחירה, כי לא טוב היות האדם לבדו בלתי נגדיות, וצריך יצה"ט ויצה"ר, וכאשר האדם מעביר הערלה, ומטהר היצה"ר שיהי' ג"כ יצ"ט ולעשות מן נבל לבן, שהוא פריעה ומציצה המבואר בכתבים לגבור הטהרה אל הקליפ', אז נקרא תמים, בסוד ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז) שכתב בזהר דמשלים לכאן ולכאן, לקשר שמאל בימין, ונעשה אחדות א', וזהו תמים.
139
ק״מובזה נבאר ש"ס דחולין (פט.) דרש רבי יצחק האמנם אלם צדק תדברון (תהלים נח, ב), מה יעשה אדם בעולם הזה, יעשה עצמו כאלם, יכול אף בדברי תורה, ת"ל צדק תדברון, יכול יגוס דעתו ת"ל משרים תשפטו בני אדם. והוא תמוה, וכתבתי מזה במ"א.
140
קמ״אוכעת נ"ל דיעשה עצמו כאלם מלאך, חש מל, חש עד שמל כנ"ל. יכול אף בדברי תורה, והוא בניחותא, שסברא זו חש' מל יכול להיות אף בדברי תורה, והטעם דכתיב צדק תדברון ר"ל צדק שהוא דין אחיזת הקליפות, שם הוא הדיבור, ולכך רגלי' יורד[ו]ת מות, ומצדה יכול יגוס דעתו, שהגאוה שורש כל העבירות והקליפות כמ"ש היעבץ (אבות פ"ג מ"א), לכך גם בתורה יעשה עצמו כאלם מלאך ח"ש עד שכורת הקליפה וזהו מ"ל, וכמו ששמעתי בשם החסיד מוהרי"ל פוסטנר שבא לו בחלום ישב בדד וידום כי נטל עליו (איכה ג, כח), אם הלימוד נטל עליו כמשא כבד, שחש שלא יגוס וכו', ודפח"ח. וה"נ ממש כך הוא שצריך לחשות עד שכורת ומל הקליפות, שלא יהי' בדברי תורה ההוא שום גאוה ופני' חיצונית. ויותר צריך ליזהר בזה הדורש ומוכיח בשער בת רבים, ואז משרים תשפטו בני אדם, לומר תוכחה שנקרא משפט, במישור.
141
קמ״בוזש"ה (ויקרא ו, ב) צו את אהרן ואת בניו, ר"ל כי נאמר (מלאכי ב, ז) שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבוקש מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ודרשו חז"ל (חגיגה טו:) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות וכו', ור"ל שיהי' מלאך כי אותיות כאלם דומה למלאך להיות חש' מ"ל, שהוא חש עד שכורת ומל הקליפות, ליזהר מפני' חיצונית, אז תורה יבוקש מפיהו, כי אז נכנס בלב השומע ופרה רבה בו כמו ששמעתי ממורי זלה"ה מה דוד שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וכו' (אבות פ"ו מ"ג), כתבתי מזה במ"א, לכך אהרן ובניו צריך זירוז זאת תורת העולה, ליזהר מגסות הרוח. וז"ש רבי לוי נימוס קלוסין כל המתגאה וכו' (ויק"ר ז, ו), והבן.
142
קמ״גובזה יובן לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, שיתרחק מן ג' בחינות, נגד ג' בחינות הנ"ל הכנעה הבדלה והמתקה שבאר מורי זלה"ה, כי מצד ארציות חומר ועכירות הקליפות נמשך גסות הרוח, לכך הזהירו לך לך מארצך, ויבא להכנעה. וממולדתך שהוא תרח עובד ע"ז שורש הקליפות, ויש כח האב בבן כמ"ש הראב"ד בספר יצירה (בהקדמה) כי כח הבנאי בבנין וכו', ולכך צריך הבדלה להפריש ולהבדיל הקליפות שמצד האב המולידו. ומבית אביך, שהיה בחרן כמ"ש (בראשית יא, לב) וימת תרח בחרן, ודרשו עד אברהם הי' חרון אף של מקום, שהוא דין וגבורה, ואברם בחי' חסד ימתיק הדין בשרש החסד שיש בגבורה והדין ההוא, כמו שכתבתי במ"א בשם מורי זלה"ה איך למתוק הדין בשרשו. ואחר המתקה אז תשיג בחי' הארץ אשר אראך, והבן.
143
קמ״דועפ"ז נבאר זאת [תהי'] תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (ויקרא יד, ב), ודרש ריש לקיש המוציא רע (ערכין טו:). ונ"ל, זאת הוא הכנעה ומיעוט, בחינת השכינה הנק' זאת, ובחי' המוציא רע הוא הבדלה, להפריש ולהוציא הרע. והובא אל הכהן, הוא המתקה, למתק הדין בשרש החסד בחי' הכהן, והבן.
144
