בן פורת יוסף, ליקוטיםBen Porat Yosef, Likkutim
א׳ונבאר ש"ס דבבא בתרא (י:) אמר רבי אבוהו אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם במה תרומם קרן ישראל, אמר לו בכי תשא (שמות ל, יב) וכו'. והוא תמוה, מנין זה לרבי אבוהו דרש זה ששאל משה והשיבו הקב"ה וכו'. דלמא אתי כפשוטו כי תשא, למנותן יתנו כפר נפשם שלא יהי' בהם נגף. ומוהרש"א הרגיש בזה, ופירש דבפרשת במדבר כתיב (א, ב) שאו את ראש בני ישראל וגו', דשם כתיב לשון ציווי, וגם בלשון רבים, משא"כ כאן כתיב לשון יחיד, וגם רשות כי תשא, לכך דרש ר"א שזה הכתוב הוא תשובה לשאלת משה וכו'. אמנם צריך פירוש לפירושו.
1
ב׳ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור מ"ש הרמב"ם (הל' תפלה פ"ד ה"א) ה' דברים מעכבין התפלה, שהקשו עליו וכו', וכתבתי שם, דאמר רבי אלעזר בן עזריה יכולני לפטור את כל העולם מדין תפלה (עירובין סה.), דהיינו כוונת התפלה וכו', אמנם אין התפלה מקובלת לעשות משאלותיו כי אם שיתפלל פעם א' בכוונה, או שישתף עם שלימי הדעת בתפלתו, וזה ביאור משנה (אבות פ"ב מי"ג) הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה וכו' ואל תהי רשע בפני עצמך וכו', יעו"ש. ונודע כי השכינה נקרא קרן ונקרא תפלה שנק' ואני תפלה (תהלים קט, ד).
2
ג׳ובזה יובן, אמר רבי אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרומם קרן ישראל, כי תפלה היא העומד ברומו של עולם, ובימי הגלות שנקרא שכורת ולא מיין ופטורים מכוונת התפלה, שאינם יכולין לכוין, א"כ לא נעשה בקשתם ומשאלותם, כמ"ש הרמב"ם הנ"ל שהכוונה מעכב התפלה, א"כ במה תרומם קרן ישראל.
3
ד׳והשיבו הקב"ה בכי תשא, לשון וינשאם וינטלם (ישעיה סג, ט), כי בחינת משה אנשי הדעת, יתחברו עם בני העולם, ואז יעלה עד רומו של עולם תפלתן יחד ויתקבלו. מכל מקום גם הפשוטו אמת, שיתנו קודם התפלה כופר נפש, לפדות תפלתו שנקרא נפש על ידי הצדקה, ובזה פודה תפלתו מן החיצונים, וזה דרבי אלעזר קודם דמצלי יהב פרוטה לעני (ב"ב י.), וזש"ה כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כפר נפשו, והבן.
4
ה׳ועפ"ז כתבתי במ"א ביאור ש"ס דברכות (ג:) עמך ישראל צריכין פרנסה, אמר להם יתפרנסו זה מזה וכו', יעו"ש.
5
ו׳עוד י"ל דכתבתי במ"א ביאור משנה (אבות פ"ד מ"א) איזה חכם הלומד מכל אדם וכו', וביאור פסוק (עי' שמואל ב ה, כג) הסב לאחוריהם וגו', ובזה כתבתי ביאור (במדבר כה, ז) וירא פנחס וגו', וגם ביאור (במדבר לא, מט) עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש, בעבירה (יבמות סא.), שעל ידי שילמוד מיצה"ר לשם שמים נעשה כסא אל הקדושה, מבחינת נבל נעשה לבן כמו לעתיד וכו'.
6
ז׳והנה כי תשא יש לו ב' פירושים, א' כפשוטו וכנ"ל לשון וינשאם וינטלם (ישעיה סג, ט), ב' לשון כי תשה ברעך (דברים כד, י) לשון חוב, וגם לשון הסתה, שהוא היצה"ר שמחייב הבריות על ידי הסתה, ואמנם התכלית איזה גבור הכובש יצרו (אבות שם), להכניסו בקדושה, ואז מה שהיה רגלי השכינה רגליה יורדת מות (משלי ה, ה) בתוך הקליפה, עכשיו שנעשה טהרת היצה"ר והקליפה, עולה במחשבה זו עד המחשבה שע"י הדעת, בסוד עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (תהלים פא, ו) שכתבתי לעיל.
7
ח׳ובזה יובן אמר רבי אבהו אמר משה לפני הקב"ה במה תרומם קרן ישראל היא השכינה שנקרא קרן ישראל, והשיבו בכי תשא, על ידי בחי' משה בחי' הדעת יכול להעלות ולשאת היצה"ר מתוך הקליפה שיהי' כסא לקדושה, ונעשה הכל קדושה וטהרה כמו לעתיד. ויש בחי' זו עתה ג"כ לשלימי הדעת בסוד היה הוה ויהיה ואז קרנם תרום בכבוד בחי' מ"ל מקשר בסוד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט) שכתב מוהרח"ו בסוף תיקונים יעו"ש.
8
ט׳וזה ג"כ מאמר ב' (ב"ב י:) מ"ר אבוהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה וכו', והשיבו קרנו תרום בכבוד (תהלים קיב, ט). כי בזה מקשר השכינה שנק' קרן, עד החכמה ומחשבה שנק' כבוד, ונעשה מן צדק צדקה, וכמ"ש בזוהר ויחשבה לו צדקה (בראשית טו, ו), יעו"ש.
9
י׳וזה מאמר ג' (ב"ב י:) ואמר רבי אבהו, שאלו את שלמה בן דוד איזה בן עולם הבא, אמר להם כל שכנגד זקניו כבוד (ישעיה כד, כג). ר"ל כי חכמה ובינה נקרא זקנים נגד זו"נ, וכאשר מקשר השכינה שנקרא כבוד, אל חו"ב שנקרא זקניו, בחי' עולם הבא היא בינה, ואז הוא ג"כ שם בן עולם הבא, וז"ש נגד זקניו כבוד, ר"ל שמקשר כבוד תתאה אל כבוד עלאה, אז נוצר תאנה יאכל פריו, שהוא בן עולם הבא ג"כ, והבן.
10
י״אועפ"ז נבאר פרש' נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם וגו' (במדבר ד, כב).
11
י״בונבאר בפר' נשא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמשיתיו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו וכו' (במדבר ה, ו - ז). והספיקות רבו, א' אם קראי בגוזל ונשבע על שקר כדרשת חז"ל וגו' (ספרי נשא ב), קשה הרי כבר אמור פרשה זו בפ' ויקרא (ה, כא - כו), ואם בשביל שני דברים שנתחדשו כאן, שיתודה וגו', וגזל הגר שניתן לכהנים וכו', א"כ למה נשנית כל הפרשה, הל"ל אלו ב' דברים בפ' ויקרא. ב' שלא זכר כאן מזה שגזל ונשבע, רק אשר יעשה מכל חטאת האדם, דכולל כל חטאת אדם, ולא בגוזל ונשבע לשקר לבד. ג' למעול מעל, כפל. ד' ל"ל ואשמה וגו'. ה' אשמו בראשו, תמוה, ודרשת חז"ל ידוע. ושאר הספיקות.
12
י״גונ"ל דכתבתי במ"א אשר נשיא יחטא וגו' (ויקרא ד, כב), כי על ידי שמחייב אחרים ליתן בהם חסרון, אז מלבד שמחייב את עצמו אלא ג"כ ח"ו כאלו נותן חסרון בבורא יתברך שברא כלי מכוער כזה שיש בו חסרון, וכמעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון בש"ס דתענית פרק ג' (כ:) שפגע באדם מכוער וכו' יעו"ש, וכתבתי מזה ביאור משנה דאבות (פ"ד מ"א) איזה מכובד וכו' עד ובוזי יקלו (שמואל א ב, ל).
13
י״דובזה יובן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, שימצאו חטאת וחסרון בכל אדם, שהוא חסרון ומעילה שנותן באדם גורם למעול מעל בה', שברא כלי שיש בו חסרון, וגם ואשמה הנפש ההיא, שמחייב ומאשים את עצמו מצד האחדות, לכך עצה יעוצה והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו, דכתבתי במ"א ביאור ש"ס (ב"מ לג:) הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם (ישעיה נח, א), ודרשו וכו', ור"ל שיתלה כל אחד החסרון בעצמו וכו', והתודו את חטאתם אשר עשו, ר"ל שהם עשו החטאת וממנו נמשך לאחרים, וז"ש והשיב את אשמו של אחרים שהוא מאשים ומחייב, יתלה בראשו, שהוא גורם להם, וחמישית[י]ו יוסף עליו ר"ל כמו וחמשים עלו בני ישראל (שמות יג, יח) מזורזים (תרגום אונקלוס), או על ידי תשובה שהוא בינה שער החמשים, שעושה תשובה על חטאת עצמו גורם לאחרים ג"כ שישובו, ויוסף עליו זכות, שנעשה מזדון זכות, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה כל שיש בידו למחות ולמחוק וכו' (עי' שבת נד:), ודפח"ח, והבן.
14
ט״ועוד י"ל, דכתבתי במ"א ביאור פלוגתא (ערכין טו:) מה תקנתא של מספרי לשון הרע, יעסוק בתורה. רבי אבא אמר סיפר אין לו תקנה וכו'. וי"ל הא אין לך דבר שעומד בפני תשובה. וכתבתי כי על ידי שדיבר סרה על חבירו ניתן עליו עונות חבירו, ונותן לו זכיותיו בסוד כסוי חטאה וכו' (תהלים לב, א), א"כ אינו יודע לשוב על עונות אחרים שניתן לו, לכך סיפר אין לו תקנה, אבל אם היה יודע ושב אין לך שעומד בפני תשובה. ורבי חמא דסבירא לי' דיש תקנה, משם דאם שב על עונות שלו ונתהפכו לזכיות, אז גם עונות אחרים שניתן לו ג"כ נעשו זכיות. ולהכריע נ"ל מפסוק (יחזקאל יח, כח) ובשוב רשע מרשעתו עליהם חיו יחיה כפל, וכרבי חמא וכו'.
15
ט״זובזה יובן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת [האדם], ר"ל על ידי שנותן חסרון וחטאת בכל אדם, אזי מקבל עליו כל חטאת האדם כאלו הוא עשה כל חטאת האדם, בסוד ונשא השעיר עליו את כל עונותם (ויקרא טז, כב), וזה למעול מעל בה' ר"ל מה שמעל חבירו שדיבר עליו סרה נחשוב לו כאלו הוא מעל בה', לכך ואשמה הנפש ההיא, שנעשה עי"ז רוב עונות, ומ"מ חסדו ית' כאשר התודו את חטאתם אשר עשו הם בעצמן, ונעשה זכיות, אז והשיב גם אשמו של אחרים שניתן בראשו ג"כ נעשו זכיות, וחמישיתו יוסף עליו ר"ל זריזות התשובה יוסף עליו זכיות מעונות אחרים שנתהפכו לזכיות כנ"ל, מצורף לזה ונתן לאשר אשם לו, ר"ל זה שקיבל זכיותיו על ידי שדיבר בו לשון הרע ואשם לו, עכשיו ששב בתשובה מחזיר ונותן זכיותיו לאשר אשם לו, שחטא נגדו, שאינו רוצה בזכיות אחרים, כמבואר בכתבים ושים חלקינו עמהם (תפלת עמידה), עם הצדיקים הגדולים שאינם חפצים בזכיות אחרים, וכשנשוב יחזיר לנו חלקינו וכו', יעו"ש, והבן.
16
י״זובזה שמעתי בשם החסיד מוהר"ן קסויר ביאור פסוק (משלי טו, כז) שונא מתנות יחי', וכתבתי מזה במ"א, וביאור, כי צדיק שנפטר בעון הדור לכפר עליהם, אזי מקבל זכיות הדור, משא"כ מי שאינו רוצה זכיות אחרים כנ"ל, אזי שונא מתנות יחי', ודפח"ח.
17
י״חעוד י"ל אם אני כאן הכל כאן וכו' (סוכה נג.), עיין בכתבי מזה לעיל, וענוה עם כל א' וכו'.
18
י״טובזה יובן, כי יעשו מכל חטאת האדם, שיש עבירה א' הגורם חטאת וחסרון לכל המעלות של האדם, היא הגאוה, שאז כל חטאת האדם קרינן ביה, שחסר האדם מכל וכל. ויש תקנה לזה ואשמה הנפש ההיא, דכתבתי במ"א יבוקש עון בית ישראל (ירמיה נ, כ), כי על ידי חטא ניצול מהגאוה וכו', וז"ש ואשמה הנפש ההיא, שימצא בעצמו איזה אשמה, וניצול מהגאוה, ונשאר בכל המעלות בלי חטאת אדם, והבן.
19
כ׳ביאור על פי סוד ומוסר השכל ש"ס דסוטה (פ"ז מ"ב, לב.) ואלו נאמרין בלשון הקודש וכו' ברכות וקללות כיצד וכו' ופתחו בברכה וכו'. ויש להבין א"כ ברוך האיש אשר יקים את דברי התורה הזאת וגו', ארור האיש אשר לא יקים (דברים כז, כו), וקשה, הא פליגי רבי יוחנן וריש לקיש בחלק (סנהדרין קיא.) ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד) מר סבירא לי' מי שמשייר חק אחד, ומר סבירא לי' שלא קיים חק אחד, והא מפורש כאן דקאי בארור מי שלא יקים דברי התורה הזאת. והחסיד מוהר"י יעבץ העיר בפ"ד דאבות (מ"א - מ"ב) מזה יעו"ש.
20
כ״אותחלה נבאר פסוק (בראשית ו, ט) אלה תולד[ו]ת נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו את האלדים התהלך נח. והספיקות יבוארו בסוף.
21
כ״בונ"ל לבאר זה בו' פנים, פן א' דבארתי במ"א פירוש הפסוק (בראשית יח, כו) אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם, והעולה משם דיש ב' סוגי צדיקים, א' שדבוק בקונו כשהוא מתבודד בינו לבין עצמו, משא"כ בתוך העיר. ויש דבוק בקונו גם בהלוכו בתוך העיר וכו', יעו"ש, וק"ל.
22
כ״גובזה יובן, כי מעלת נח שהי' איש צדיק תמים גם בדורותיו, ר"ל גם בהולכו בין אנשי דורו מ"מ את האלדים התהלך נח, שהי' מחשבתו דבוק בו ית' גם אז, ומכל שכן כשהיה בינו לבין עצמו, וק"ל.
23
כ״דפן ב', דכתב החסיד מוהר"י יעב"ץ בפ"ב דאבות במשנה (יב) וכל מעשיך יהי' לשם שמים, וז"ל: וכבר סופר על נזיר שעבר על אדם שהיה חורש בשדה, ואמר לי' מה כוונתך בחרישה, אמר הזריעה, ומה כוונתך בזריעה, אמר לי' הקצירה, אמר ומה תכליתך בקצירה, א"ל האסיפה אל הבית, ומה תכלית האסיפה, אסיפת החייל להתענג בו, ולהתכבד בתוך העם, ולהתגבר על האויבים, אז הוכיחו הנזיר ואמר, יפה אמר הנביא לישראל (הושע י, יג) חרשתם רשע עולה קצרתם אכלתם פרי כחש, כי כיון שכוונתך לא היה לשם שמים נחשב הכל לך לאשמה וכו', עד פעולת צדיק לחיים תבואת רשע לחטאת וכו' (משלי י, טז) יעו"ש. ולכך פירשו המפרשים כל מעשיך יהי' לשם שמים, ר"ל גם מעשיך המיוחד לך מצד הגשמיות, כמו אכילה ומשגל, יהי' לשם שמים, ומכל שכן מעשה עבודת הש"י. וההיפך הרשע, גם מעשה עבודת ה' אינו לשם שמים, רק להתפאר לעשות שם ומגדל וכיוצא להנאת עצמו, ומכל שכן מעשיו הגשמיים רק להנאתו ולהתגבר וכו' וכנזכר.
24
כ״הובזה יובן אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים וגו', ר"ל כל תולדות פעולותיו הגשמיים היה לשם שמים, ומכל שכן פעולות עבודת הש"י, וז"ש ב' תוארים אי"ש צדי"ק, ר"ל בין מעשיו הגשמיים המכונה לכל איש המוני, ובין מעשיו של עבודת הש"י המכונה לצדיק, הכל היה תמים לשם שמים, היפך אנשי דורו שהיה בהיפך בשני סוגים הנ"ל, ולכך אלה פוסל הראשונים שהם אנשי דורו, וז"ש צדיק תמים הי' בדורותיו, ר"ל גם שעשה מעשה הגשמיים המכונה לאנשי דורו, אכילה ומשגל כמו שעשו אנשי דורו, אלא שהם כיוונו להתענג בו, והוא נתכוין לעבודת הש"י, שהיה את האלדים התהלך נח בכל מעשיו, וק"ל.
25
כ״ופן ג דאיתא בעץ חיים דף קצ"ח (ש"ח פ"ו) פירוש המאמר כד סליק ברעותי' למיברי עלמא וכו', כי צדיק העליון אינו רוצה להזדווג להשפיע לזולתו רק רוצה לקבל השפע מלמעלה, כי אם שהנקבה מקשטת את עצמה ותכין לזווג, אז הוא מתעורר ג"כ לזווג וכו', אמנם בפעם ראשון נתעורר הזכר מעצמו, וז"ש כד סליק ברעותיה וכו' יעו"ש.
26
כ״זולהלביש דבר זה נ"ל שהוא ג"כ בכל דור ודורשיו, שהראש נקרא איש כמ"ש בתוספות יום טוב איש ירושלים (אבות פ"א מ"ד), ודורו נקראו אשה נגדו, והוא בחי' חומר וצורה, משפיע ומקבל השפע, והנה צדיק התחתון ראש הדור הוא דוגמת צדיק העליון שאינו נוח לו להשפיע לזולתו, כי נוח לו יותר להתבודד שהוא יקבל השפע מלמעלה, כי אם שהנקבה שהם בני דורו מקשט' א"ע להכין לקבל שפע מהצדיק, שהם רוצים לשמוע מפיו תורה ומוסר, אז הוא מתעורר ג"כ לזווג, דהיינו להשפיע להם שפעו, וכמו שביארתי פסוק (דברים ז, יב) עקב תשמעו"ן כו', יעו"ש. אמנם בפעם ראשון שאינם יודעים מזה, או שאינם רוצים בזה, צריך להתעורר מעצמו, כמו בתחלת בריאת העולם כך בתחלת הנהגת העיר דור ודורשיו, והבן טעמו של דבר, והשם יכפר.
27
כ״חובזה יובן אלה תולדות נח, דעביד תולדת על ידי זווג השפע שהשפיע לזולתו, בהיות נח איש צדיק תמים שממנו יורד השפע בזווגו להשפיע לזולתו, אפילו בדורותיו שלא נתעוררו לקבל שפע תורה ומוסר מ"מ נתעורר הוא מעצמו להשפיע לזולתו ועביד תולדת, גם שלא הכינו וקישטו בני דורו את עצמן מ"מ נתעורר הוא כמו בפעם ראשון של בריאת עולם, והבן.
28
כ״טפן ד' על ידי ביאור פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בחלק (סנהדרין קיא.) ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד) וכו', איך מלאו לבו לומר דאם שייר חק אחד ג"כ נידון בגיהנם, ואי משום דכתיב (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים וגו'. נ"ל דכתב מוהר"י יעבץ בפ"ד דאבות (מ"א) איזה חכם וכו', וז"ל: היודע כל החכמות אם אינו אוהב החכמה אינו חכם, לפי שמתוך כך יתחיל ללמוד וישכח, אך האוהב החכמה ומתאוה אליה, אע"פ שלא למד כלום נקרא חכם, כי מאהבתה ישיגנה. ואפשר הטעם כי במה שאמרו במצוה א' זכה לעולם הבא, ובמ"א נאמר כי זולת מצוה א' קים ליה בארור אשר לא יקים וגו', ופשר דבר כי מי שחשקה נפשו לקיים כל המצות ולא קיים אלא א', הרי דבק מחשבתו בכל התורה. אבל מי שאמר אקיים כל התורה זולתי דבר א', אינו דבק בתורה, כי התורה כולה א' היא ואינו מתחלקת וכו', יעו"ש. וכן שמעתי ממורי המדבק את עצמו בחלק אחד מן האחדות דבוק בכולו, וה"ה ההיפך.
29
ל׳ובזה יובן, כי נח היה [איש] צדיק תמים בדורותיו, שסוג אחד היה לנח ודורו, שהוא לא קיים ג"כ כל התורה כמו אנשי דורו, ומ"מ הוא נקרא איש צדיק תמים לפי שהי' חושב לידבק בכל התורה, גם שלא קיים רק א' מהתורה נקרא צדיק, משא"כ הם שלא רצו לקיים רק חלק אחד מהתורה, קים להו בארור הנ"ל, כי הכל אחדות א', וק"ל.
30
ל״אועפ"ז נ"ל לבאר מדרש (תהלים יט, ד) תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים יט, ח) למה היא תמימה מפני שמשיבת נפש, ולמה משיבת נפש מפני שהיא תמימה. ושמעתי בשם מורי בזה. ולי נראה דלפי הנ"ל אתי שפיר, במה נודע שהיא תמימה, מזה שראינו שהיא משיבת נפש, אפילו חלק א' ממנה משיבת נפש שהיא כלל רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים כנודע. וא"כ ה"ה איפכא, למה משיבת נפש מפני שהיא תמימה, ר"ל למי משיבת נפש אפי' בחלק א', היינו כשרוצה לידבק בכולה ולא רק בחלק א', כי היא תמימה, וק"ל.
31
ל״בפן ה' דביארתי ש"ס דיומא (לח:) צדיק מחבירו וכו' יעו"ש, כי מבואר בזהר (ח"ג קא.) מהו אשרי נשוא פשע כסוי חטאה (תהלים לב, א), ביאור ש"ס דביצה (כה:) ג' עזין הן וכו', שלוקחין עונות מהצדיק ונותנין לרשע, וזכיות הרשע ניתן לצדיק, וזהו (עי' איוב כז, יז) יכין רשע וצדיק ילבש וכו', ונעשה זה רשע גמור וזה צדיק גמור.
32
ל״גובזה יובן נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, על ידי אנשי דורו שניטלו זכיותן וניתן לנח ונעשה צדיק תמים, כי נשלם בצדקו על ידם, וק"ל.
33
ל״דפן ו דכתב בע[ו]ללות אפרים דף מ"ה ע"ב (מאמר קכט, קעד) ש"ס בבא בתרא (יא.) אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, כי אבותי גנזו אוצרות ממון שהוא לצורך החומר שטבעו לרדת מטה מטה, לכך זקני ע"ה כל זמן שמזקינין מטפשין (שבת קנב.), ואני גנזתי למעלה וכו', ר"ל שגנזתי יראת ה' אשר היא אוצרו לצורך הנפש שטבעה לעלות למעלה למעלה, לכך זקני ת"ח כל זמן שמזקינין מוסיפין על שלימותן יום יום, כי כל עוד שיזקין תתקרב הנפש למקום חוצבה לאור באור הנצחי, כי החומר והצורה שהם הגוף ונפש הם ב' הפכים בנושא אחד, כשזה קם זה יורד. וזה שאמרו חז"ל (יבמות קה:) המתפלל יתן עיניו למטה ולבו למעלה, שבעין הגשמי יראה בהעדר הכרוך בקניני החומר שטבעו לרדת מטה מטה, ובלבו יבין ויראה ראיה שכלית בעלות הנפש שטבעה לעלות למעלה וכו', יעו"ש.
34
ל״הונראה לי שזהו כוונת הפסוק (דברים ד, לט) בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, שיתן לב להבין מעלות הנפש משמים שטבעה לעלות ממעל, והחומר שהוא על הארץ שהיא מתחת יורד מטה וכנ"ל, ובודאי יבחר בקניני הנפש ולא בקניני הגוף, וק"ל.
35
ל״וובזה יובן, כי א"לה תולדת ומאורעות של נח, שהוא היפך ופוסל לאנשי דורו, כי הוא שבחר בקניני הנפש שמטבעה לעלות מעלה מעלה לכך הי' נח איש, ואח"כ הוסיף שלימות שהיה צדיק סתם שאינו גמור, ואח"כ תמים דהיינו צדיק גמור, בדורותיו שעשו ההיפך לקנות קניני הגוף היורד מטה מטה, וק"ל.
36
ל״זולהבינך ענין זה יותר בביאור שהיה תחלה איש ואח"כ צדיק שאינו גמור ואח"כ צדיק גמור וכו', נבאר המשך הפסוקים האלו (בראשית יב, א - ב) ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, והספיקות יבוארו מאליהן הגם שזכרתי מזה לעיל בכמה מקומות, יעו"ש.
37
ל״חוהוא, דיש חומר וצורה שהיא הנשמה והגוף, הנשמה נק' אברם בספר הזוהר יעו"ש, והתכלית שיעשה מחומר צורה, ולא שיעשה הכל בפעם אחת להרבות בסגופים עד שיכניע חומרו בפעם אחד, כי רבוי השמן גורם ח"ו כיבוי הנר לגמרי, רק החכם יעשה בדעת, מעט מעט יגרשנו היצה"ר ולהכניע החומר מעט מעט בהדרגה, וזהו שאמר הכתוב (דברים כ, יט) כי תצור אל עיר ימים רבים וגו', ר"ל כי אדם הוא עיר קטנה, ולצור עליה יהי' ימים רבים בהתמדת הזמן ובשקידה רבה, וכמו שזכרתי בביאור פסוק (בראשית יט, יא) וילאו למצוא הפתח, על פי משל, שנעשה כמה מיני פתחים סתומים ובתוכה בת המלך וכו', יעו"ש.
38
ל״טוהנה במ"א כתבתי סדר המדריגות איך שיהיה תחלה סור מרע ואח"כ ועשה טוב, ועתה נבאר סדר ועשה טוב איך יעלה ממדריגה למדריגה בהדרגה, כמו שכתבתי בפסוק (שמות כ, כב) ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו, יעו"ש, ויען שכתבתי שם בקיצור נמרץ, לכך כתבתי כאן איך יהיה כל מדריגה מרומז כאן בפסוק זה.
39
מ׳דכ' בשערי קדושה שער א' (חלק א), כמו שגוף האדם הכלול מרמ"ח איברים ושס"ה גידים נוצר מן ד' יסודות ארמ"ע וכו', כן נפש האדם כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים יסודו מן ד' אותיות הוי', ומזון הרוחניים הוא על ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצות כדמיון תרי"ג איברי הנפש וכו'.
40
מ״אוהנה ד' יסודות הנ"ל הם כלולות מטוב ורע וכו' וכל המדות הרעות נחלקים בד' מינים, וזה פרטן, יסוד האש ממנו הגאוה ובכללה הקפדה וכעס ובקשת השררה להשתרר על זולתו, והשנאה על זולתו להיותו גדול ממנו. יסוד הרוח ממנו נמשך דיבור ושיחה בטילה ולשון הרע ורכילות וחניפות ולגלות שבחיו לבריות להתגדל בפניהם. יסוד המים ממנו תאות התענוגים, כי המים מולידין ומצמיחין כל מיני תענוגים, ובכללו חמדה וקנאה וכו'. יסוד העפר ממנו עצלות ועצבות בעבודת הש"י וכו', שהוא עצוב על קניני והשגת הבלי עולם הזה, גם עינו לא תשבע עושר וכו'.
41
מ״בוהפכן ד' מדות טובים מחלק הטוב שבד' יסודות הנ"ל, ענוה וכו' והשתיקה וכו' זולת בתורה, והמיאוס בתענוגי הגוף זולת ההכרחי, והשמחה במתת גורלו בעבודת הש"י וכו'.
42
מ״גנמצא כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצות, וגם אם מקיים הוא נזם זהב באף חזיר וגו'. וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו ויסיר מעליו מדותיו הרעות על ידי טורח, ויקיים התורה והמצות, אם אינו מקיים כל התרי"ג מצות נקרא שאינו גמור, וכאשר יקיים כולן על ידי מלחמה עם היצה"ר נקרא צדיק גמור, וכאשר יוטבע בו המדות טובות כאלו נולדו עמו בלי גרוי יצה"ר לקיים תרי"ג מצות בשמחה, נקרא חסיד וכו', יעו"ש שהאריך.
43
מ״דובזה יובן ויאמר ה' אל אברם, שהיא הנשמה שיש בה רמ"ח אברים רוחניים כמנין אברהם, ובתחלה נקרא אברם כמנין רמ"ג איברים שהם ברשות אדם כדאיתא בנדרים (לב:) המלובש בגוף רמ"ח איברים גשמיים הנוצר מן ד' יסודות ארמ"ע הכלול טוב ורע, וצריך שיהי' תחלה סור מרע ואח"כ ועשה טוב, וז"ש לך לך מארצך נגד יסוד העפר הנקרא עפר ארץ, שנמשך ממנו עצבות בעבודת הש"י, ועצוב על השגת העולם הזה, שיתרחק מזה וז"ש מארצך. ממולדתך, נגד יסוד המים המוליד ומצמיח תענוגי עולם הזה, וז"ש התרחק מזה ג"כ, ממולדתך שהם תענוגי החומר שלך. ומבית אביך, נגד יסוד הרוח והדיבור, שלא יפנה אל האבות - שיהיה רוח ממלל בתורה ותפלה ולבו בל עמו כאלו הוא מנהג אבותיהם בידיהם, רק יהיה היום על לבבך כאלו היא חדשה שניתנה היום, ומכל שכן שיתרחק ממנהג אבותיו בחנופה ושקרים וכיוצא בזה, וז"ש מבית אביך. אל הארץ אשר אראך, נגד יסוד האש שממנו נמשך הגאוה, שבזה השכינה נתרחק ממנו, כי אין אני והוא יכולין לדור בעולם כדאיתא בפרק קמא דסוטה (ה.) וכו', ויתרחק מזה אל ההיפך, אז יזכה לראות השכינה, שתהיה עמו, וז"ש אל הארץ אשר אראך, וק"ל.
44
מ״הוכל זה ביארנו בסור מרע, ועתה נבאר ועשה טוב בס"ד הפסוק הזה, לך לך ממדריגה למדריגה, א' מארצך, להלחם עם יצרו להסיר מעליו מדותיו הרעות מצד ארצך, שהוא חומר ארץ עכור, ולקיים המצות מה שאפשר, גם שלא קיים כולן יהיה נקרא צדיק שאינו גמור. ואח"כ ממולדתך, יתרחק עוד עד שיהי' טבע כאלו נולדו עמו מדות הטובות וכו', ואח"כ מבית אביך שיהי' חסיד המתחסד עם קונו להשיבה לבית אביך לייחדה עם דודה, לפי שאתה גרמת שנתרחקה מבית אביך כמ"ש (ישעיה נ, א) ובפשעכם שלחה אמכם, לכך ראוי על ידי מעשיך הטובים להשיבה לבית אביך, ובזה נעשה מרכבה אל קדושתו ית', ויזכה אל הארץ אשר אראך, וק"ל.
45
מ״וועתה נפרש שכר קניית מדות טובות הנ"ל שהם ד', נגד הענוה ושפלות אמר ואעשך לגוי גדול, מאן דזעיר איהו רב (זח"א קכב:), וכדאיתא בש"ס (עירובין נד.) ממתנה נחליאל וכו' (במדבר כא, יט). ונגד השתיקה בשומר ברית הלשון וברית המעור אז לא יראה בך ערות דבור ושב מאחריך, וכשהוא שב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ, כא). ונגד מיעוט התענוג באבר המשגל ואגדלה שמך, שנקרא אברהם שניתן בשמו אב"ר מ"ה. גם שיהיה ברשותו כל רמ"ח איברים, לפי שיש אבר קטן מרעיבו שבע (סוכה נב:), והבן. ונגד השמחה היפך עצבות מיסוד עפר, זוכה להשראת שכינה, וז"ש אל הארץ אשר אראך, כי כן העידו על האר"י זלה"ה שזכה לרוח הקודש על רוב שמחתו בעבודתו ית', וק"ל.
46
מ״זומעתה יובן סדר התולדה של נח שהיא מעשיו הטובים, תחלה נקרא איש, להלחם עם יצרו כאיש, כדאיתא בש"ס דע"ז (יט.) אשרי איש וכו' (תהלים קיב, א), ואח"כ צדיק סתם, ואח"כ תמים, וק"ל.
47
מ״חהגם דלפי פשוטו י"ל כפי' ע[ו]ללות אפרים (מאמר טו, קלו, רל, שסב), פן ז' שידמה לאדם כגר בארץ שאין לו אב ואם, וכמ"ש (תהלים מה, יא - יב) שכחי עמך ובית אביך, שאין לך להתפאר לפניהם, כי הוא ית' אדוניך לבד וכו', וז"ש לך לך מארצך [וממולדתך] ומבית אביך, שאין לך דביקות כי אם בה' אלדיו וכו'. וכמו ששמעתי בשם מוהר"ן ואיש לא יעלה עמך (שמות לד, ג), בעומדו בתפלה יהיה נדמה לו כאלו לבדו עומד לפניו ית' בלי שום אדם, ואז ינצל מכל פני' חיצונית, ודפח"ח.
48
מ״טאו יש לומר, שבא להורות דרך לאדם הרוצה לפרוש מבני עולם ולבחור בבדידות, ילך ממדריגה למדריגה, והוא על דרך שכתב הרמב"ם בהלכות דעות פ"ו (ה"א) וז"ל: לפי שדרך האדם להיות נמשך בדעותיו אחר חביריו ומדינתו, לפיכך יתחבר לצדיקים ויתרחק מהרשעים, וכמ"ש (תהלים א, א) אשרי האיש וגו', ואם הי' במדינה שמנהגותיהם רעים ילך למקום (שאנשים) [שאנשיה] צדיקים, ואם אינו יכול לילך וכו' ישב לבדו, ואם אין מניחין אותו לבדו יצא למדבר וכמ"ש (ירמיה ט, א) מי יתנני כמדבר וגו', יעו"ש.
49
נ׳ובזה יובן לך לך וגו', שהוא יורה דרך לאיש היושב במדינה שמנהגותיהם רעים, כמו אברהם באור כשדים, וז"ש לך לך מארצך, ממדינה זו לך ולכיוצא בך הבוחר בעבודת הש"י, ואם אי אפשר לילך ממדינה, עכ"פ יתרחק ממולדתך וממשפחתך ושב בביתך בבדידות, ואם אינן מניחין לך לישב לבדד כי אם שיתערב עמהם, אם כן התרחק עוד מביתך לגמרי גם שהוא בית אביך, תלך למדבר, אז תראה את הארץ אשר אראך, גילוי שכינה, וק"ל.
50
נ״אואגב אורחיה לימד דעת את האדם שמעט מעט יתרחק מבני אדם, תחלה מארצך ואח"כ וממולדתך ואח"כ מבית אביך ג"כ, רק בדביקות קונו, ואז תזכה לראות הארץ עליונה, וק"ל.
51
נ״בעוד י"ל, דכ' בעוללת אפרים דף ל"ח (מאמר קמא) דדי' ירווך בכל עת (משלי ה, יט) ודרשו חז"ל (ברכות י.) שעשה הקב"ה דדים במקום בינה שלא יינק ממקום הטינופות, מכאן ילמוד המשכיל שלא יהי' לו יניקה ממקום הטינופת היינו מן הפעלים הרעות שנמשלו לקיא צואה בלי מקום וכו', ודפח"ח.
52
נ״גולי נראה רמז מוסר למ"ש בש"ס (סנהדרין נב:) למה דומה תלמיד חכם בפני עם הארץ, תחלה דומה לקיתון זהב, סיפר עמו וכו', נהנה ממנו וכו'. וכאשר ביארתי ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב), דהקשה האלשי"ך דהל"ל ויתנו וכו', וכתבתי דגם המקבלים יזהרו ממי יקחו, יעו"ש. וז"ש שלא ינקו ממקום הטינופת, כי עם הארץ בלי תורה דומה לקיא צואה בלי מקום, וכמ"ש בש"ס (אבות פ"ג מ"ג) גבי שלשה שאכלו ולא אמרו עליו דברי תורה וכו', וזה שהזהירו שיהיה לו דדים ממקום בינה, מת"ח, ולא יהיה לו יניקה ממקום טנופת שהוא עם הארץ, וק"ל.
53
נ״דובזה יובן לך לך מארצך, כי יש חומר וצורה בכלל ובפרט, ואנשי החומר נקרא ארצך, וז"ש לך לך מארצך, שלא ייניק מהם מן עמי הארצים, רק להתרחק מהם תכלית הריחוק. ואח"כ ממולדתך על דרך (משלי כג, כה) ותגל יולדתיך, שהם ת"ח שלמדת מהם, כשאינם נוהגים כשורה גם שהוא מולדת בית או מולדת חוץ התרחק מהם, כמ"ש בש"ס דתענית (חגיגה טו:) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות ילמוד תורה מפיו, ואם לאו וכו'. ואח"כ מבית אביך, שהם התלמידים, גם שאמרו חז"ל (עי' תענית ז.) מתלמידי יותר מרבותי, מכל מקום כשהתלמיד אינו הגון התרחק ממנו ג"כ, וזה נקרא בית אביך, כי מצד א' שהוא תלמידך הוא בן בית אביך על שלומד ממנו כמו מרבו שנקרא אבי אבי רכב ישראל (מלכים ב ב, יב). ותלך אל הארץ אשר אראך, וק"ל.
54
נ״המולדת בית או מולדת חוץ שרמזתי, ר"ל כי יש תלמידי חכמים שכל מעשיהם להתפאר שהוא ראשון בבית הכנסת, או שלומד שם להראות תפארתו, וזהו מולדת בית. ומולדת חוץ, היושב בחנות ולומד שם בחוץ, ובאמת חמוקי ירכיך (שה"ש ז, ב) מה ירך בסתר וכו' (סוכה מט:). או כשעושה זה גם בהצנע לכת, אז גם בגלוי ראוי לעשות כך ולא יחוש למלעיגין, וזהו כוונת רמ"א באורח חיים סימן א' (סעי' א), וק"ל. וכמו שכתבתי משל למלך שרצה לחיות לעולם, יעו"ש.
55
נ״ופן ח דמבואר במ"ש האלשיך (משלי כב, ה) כי לקנות הרשעים את הגיהנם קשה להם יותר מלקנות גן עדן, כי קניות גן עדן הוא על ידי שלוה ונחת, משא"כ לקנות גיהנם הוא על ידי עמל וכעס וקנאה ותחרות וכיוצא בזה.
56
נ״זובזה יובן אלה תולדות נח, כי תולדותיהם של צדיקים לקנות גן עדן הוא נח נח, ר"ל על ידי שהוא נח לתחתונים, נח לעליונים ג"כ לקנות גן עדן. וז"ש צדיק תמים היה, ר"ל מה שנקרא צדיק לזכות גן עדן, כי היה תמים בדורותיו, שהוא לבדו תמים היה בדורותיו, שהלך בתמימות בשובה ונחת, משא"כ בני דורו לקנות גיהנם היה בטורח רע, והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל, יומם ולילה לא ישבות, הולך וסוער כים, כדי שיאבדו.
57
נ״חוז"ש חז"ל (בר"ר ל, א) הפוך רשעים ואינם (משלי יב, ז) זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד, זה נח וכו'. ור"ל כי הרשעים מהפכין ומטריחין את עצמם כדי שיאבדו ואינם. משא"כ בית צדיקים יעמודו בהשקט ונחת, וק"ל.
58
נ״טהגם די"ל, על ידי שיהפך רשעים ואינם, שניטל זכיותם מהם, על ידי זה בית צדיקים יעמוד, שנעשה צדיק גמור וכנ"ל, וק"ל.
59
ס׳פן ט דזכרנו לעיל קושית הרמב"ם וכי הוי פועל ריק ח"ו וכו', ותירץ הרלב"ג וכו'. ובזה יובן אלה תולד[ו]ת נח, ר"ל אלה תולדת הבריאה של העולם, הוא עבור נח ותולדתו, שהיה צדיק תמים בדורותיו, ופוסל אנשי דורו שהי' כמוץ לפני רוח, ולכך הש"י פעלו תמים, דהוי פועל נכון, וק"ל.
60
ס״אלהבין על פי סוד מצוה והי' אם שלום, ומצוה לא תחיה - והיה אם שלום תענך וגו' ועבדוך (דברים כ, יא) לא תחיה כל נשמה (שם, טז). להבין טעם דמהני שלום לערים הרחוקות ממך מאוד, אבל ז' עממין שבקרבך אין שלום, רק לא תחיה.
61
ס״בונ"ל דהוא פלוגתא בש"ס דסוטה דף ל"ו (לה:) תנו רבנן, כתבו ישראל התורה על גבי אבנים כתבו וסדו וכו'. רבי שמעון אומר על גבי סיד כתבו, ולמטה כתבו למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו', הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותם. ופירש רש"י על שבעים אומות קאי שמחוץ לגבול ארץ ישראל, שלא נצטוו להחרימם רק בתוך גבול ארץ ישראל שלא ילמדו וגו', ואף אם חזרו בתשובה בתוך הגבול אין מקבלין אותם, שהוא מחמת יראה. כמאן אזלא הא דתניא ושבית שביו (דברים כא, י) לרבות כנענים שבחוצה לארץ שאם חוזרין מקבלין, כרבי שמעון.
62
ס״גועפ"ז נבאר פסוק יהושע סימן א' (יב - יג) ועתה השבעו לי [כו'] ונתתם לי אות אמת והחייתם את אבי ואמי וגו' והצלתם נפשותינו ממות. ולהבין מקראי קודש, מאי זה אות אמת. וגם כפל והחייתם וגו' והצלתם וגו'.
63
ס״דונראה לי דקשה קושית תוספות (סוטה שם) בד"ה לרבות כנעניים שבחוצה לארץ, תימא היאך קבלוה לרחב, הרי היתה כנענית שבתוכה, כדאיתא במגילה (יד:) גיירה ונסבה יהושע, והכא משמע דכנעניים שבתוכה לכולי עלמא אין מקבלין. ומשני תוס' שמא על פי הדיבור וכו'.
64
ס״הומהרש"א פירש דלאו קושיא הוא, דמפני השבועה שנשבעו לה השלוחים מפני פקוח נפש, הוצרכו לקיימה, כמו באנשי גבעון וכו'.
65
ס״ואיברא דקשה על השלוחים שהיו צדיקים, האיך עברו מצות ה' לא תחיה ונשבעו לה, והא מפני השבועה נמי אין הכרח לקיימה, אדרבה מפני שהיה פקוח נפש הוי נדרי אונסין, והוא הדין השבועה אין צריכין לקיימה. וגם אם נאמר דאיכא פיקוח נפש, יש להתיישב בדבר אם ניתן לדחות לא תעשה שבתורה, וגם שהוא לבל יחטיאו את ישראל כמו שכתב (דברים כ, יח) למען לא ילמדו אתכם וכו', ואף שנתגיירה ועשתה תשובה ושוב ליכא לא ילמדו, מכל מקום הא כתיב לא תחי', דתשובה הוא מיראה לחוד.
66
ס״זהגם דיש לומר משום הכי הוצרך מוהרש"א לתרץ עוד תירץ, וזה לשונו: גם שראו שחזרה בתשובה גמורה כמ"ש (יהושע ב, יא) כי ה' אלדיכם [הוא אלדים בשמים] ממעל ועל הארץ מתחת, ע"כ. דלכאורה מאי בעי בתירץ זה גם כן, דכבר מתורץ בתירץ קמא. ולדברינו אתי שפיר דאין תירץ א' מספיק.
67
ס״חאך קשה דגם תיר[ו]ץ ב' בנבואה, במה נודע שהיה תשובה גמורה. ונ"ל דקושיא זו מבואר על פי ב' קושיות הנ"ל מני' וביה, דמה זה ענין הכפל והחייתם והצלתם. גם מיותר תיבת נפשותינו דהל"ל והצלתנו ממות. גם אחר שאמרה השבעה לי למה לה אות על זה, ואם כפירוש רש"י וכו', הל"ל סתם אות, מאי אות אמת, דהא נשבעו וכל אות שיתנו יהיה אמת. אבל נראה דמבוקשה מהם חדא דשמעת תרתי, כי ידעה מזה דכתיב לא תחיה כל נשמה, וכל קושיות ותירוצים הנ"ל הכניסה בדבריה, ומרומז' בפסוקים, דידעה מפסוק לא תחיה, ולא ילמדו, רק היה לה ספק א' - שאמרה השבעו לי, שאתגייר ולקיימה בקבלה, ושמא תאמרו הוא נגד התורה לא תחיה, הא טעמא למען לא ילמדו, ובנתגייר' ליכא חשש. ואם תאמרו היינו לשאר אומות, אבל בתוכה סתם נאמר לא תחיה, א"כ עכ"פ והחייתם את [כו'], ר"ל עכ"פ מב[ו]קשינו לגייר אותם וללמדם דינים השייכים לגר, בזה והחייתם אותנו חיי עולם הבא, ואם יבואו ישראל ולא ירצו לקיים השבועה מחמת שהיה באונס והוה נדרי אונסין, ושאני אנשי גבעון שהיה בלא אונס, מ"מ זה החסד תעשו עמנו והצלתם נפש"ינו ממות, שאם יהרג הגוף עכ"פ נמות מתוך תשובה ויהיה לנו חיי עולם הבא, וז"ש ועתה השבעו לי, שנתנה להם פ"פ שלא ימאנו מלישבע. ואחר שראו שהם מסרו נפשם למות, א"כ הוי תשובה גמורה, ועיקר הטעם למען לא ילמדו ואף שחזרו בתשובה הוא רק מיראה כפירוש רש"י, וכיוון שקבלה על נפשה למות רק שנקבלנה לגיירה שמע מינה שאין זה מיראה, וקבלוה באמת, דזה הוי תשובה גמורה וכדברי מוהרש"א אך לא מטעמי'.
68
ס״טואיברא אם נבאר לשון אות אמת, יבואר טעם מוהרש"א ג"כ על נכון. והוא דנודע כי הקדושה נקרא חיים והקליפה נקרא מות, וזהו סוד רגליה יורדת מות (משלי ה, ה) כשהשכינה מתלבשות בעשרה כתרין דמסאבו, בסוד ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט) אז נקרא רגלי' יורד[ו]ת מות, וכשהיא מבררת ומעלה מתוך הקליפה בסוד י"א סימני הקטורת, ומעלה מ"נ, עי"ז נעשה יחוד בכל העולמות ומקבלת חיים ממוחי דז"א שנקרא חיי המ"ל, ומקבלת אמת, ונקרא גם היא אמת, ונעשה מן מות בצרוף אות א' שהוא חיי החיים שמקבלת ממנו ביחודה עמו, ונעשה ואמ"ת, כנודע בסוד קטורת, ומן מת נעשה אמ"ת שהוא דבוקה אז בסוד החיים, ונתפרדו כל פועלי און.
69
ע׳ואפשר דזהו שנזכר בזוהר (ח"א רמא:) שאמרה ונתתם לי אות אמת, שלא ביקשה אות ממשה שהוא מת רק אות יהושע המכניס. ונ"ל כי משה במילוי גימטריא מו"ת כמ"ש בקטורת, וצריך להמתיקו ולהמשיך אות א' מן תיקון ואמת שבפני א"א ונעשה מן מות ואמת וכו', יעו"ש. וז"ש ונתתם לי אות אמת, שהוא אות א שהוא החיים הנצחים, ולצרף עם מו"ת שהי' חלקם בקליפה להעלותם, ובזה והצלתם את נפשותינו ממות, כי נעשה ממות ואמ"ת, ואם שגיתי השם יכפר כי לכבודו נתכוונתי, ועיין לעיל בכוונת איך מרומז אות א' שהוא החיים והתורה, ועיין בתיקונים.
70
ע״אובזה יבואר טעם מוהרש"א ג"כ, אחר שנודע טעם שחותם הקב"ה הוא אמת (שבת נה.) הוא ראש תוך סוף, והקב"ה הוא ראש תוך וסוף, וכמ"ש בזוהר יתרו (סז: - סח.) עד דאתי יתרו דאיהו מס"א ואודה ליה ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' (שמות יח, יא), כדין אתכפיין ואתברין כל סטר[י]ן אחרנין ואודן ליה לקב"ה, כדין הקב"ה שליט בלחודוהי עילא ותתא ויהב אורייתא בשלימו דשולטנו על כולא יעו"ש. העולה מזה כי זה עיקר ייחודו כשעולה שבח והודיה מס"א, כי אז מסוף המדרגה עד למעלה ראש תוך סוף, ונעשה אחדות ויחוד בכל העולמות.
71
ע״בובזה יובן צחות דברי רחב שנכתב בנביאים כי ה' אלדיכם [הוא אלדים] בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ור"ל כי מה שנעשה אחדות א' הוא אלדים שהוא שמא שלים מן ב' סטרין כנודע, הוא על ידי כי הוא אלדים בשמים והוא תוך, ממעל הוא ראש, ועל הארץ הוא סוף, הרי הוא ראש תוך סוף, הכל הוא עולה מתחת, כשמודים ומברכים מס"א שהוא מתחת לארץ, ועי"ז עולה ומתייחד ראש תוך סוף ונעשה אמת, ואחר שעל ידה נעשה יחוד אמת נוצר תאנה יאכל (פריו) [פריה] ונתנו לה אות אמת להחיות נפשם.
72
ע״גושפיר כיוון הרב נ"ע מוהרש"א בזה שאמרה כי ה' אלדיכם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ראו בזה שחזרה בתשובה שלימה וגמורה שהוא אמת - שנקרא תשובה תשוב ה', שעל ידי חטא ירדה השכינה הנק' ה' בין הקליפות כביכול, ועל ידי התשובה תשוב ה' למעלה ונתייחדה במדות עליונות. ולפי דברינו שנעשה יחוד גמור על ידי אמרה כי ה' הוא אלדים בשמים וגו', הרי תשובה גמורה, והבן.
73
ע״דאיברא דהתוספות שם הקשו עוד מהא דשלח יהושע ג' פרוזטג[מ]אות, הרוצה להשלים ישלים והרוצה להלחם ילחם, אלמא אותן שהיו רוצים להשלים לא הרג. וי"ל אותם שהיו רוצים להשלים קודם שהתחיל במלחמה ראשונה, ואף רחב קיבלה עליה קודם שהתחיל במלחמה.
74
ע״הביאור על פי סוד פסוק זכור את עשה לך עמלק וכו' ואתה עיף ויגע ולא ירא אלדים (דברים כה, יז - יח). ופירש רש"י עיף בצמא ויגע בדרך. ולא ירא אלדים - עמלק. והוא תמוה. והרב האלשיך הקשה, מה זה שצוה הש"י לנו לזכור וכו', וכי דבר קשה הי' בעיני ה' להכריתו מיד עדי אובד ולא לזוכרו לדורות וכו', יעו"ש.
75
ע״וועוד, איך מצוה זו נוהג בכל אדם ובכל זמן. ולאיזה ענין נזכר מלחמה זו בתורה יותר מכל מלחמות ל"א מלכים. וגם שהוא מצוה מיוחדת להזכירו לדורות, לענין מה הוא הזכירה בזה.
76
ע״זועוד שאמרו חז"ל (פסיקתא רבתי יב) כי הורם ימינו בשבועה שאין הכסא שלם ואין שמו שלם עד כריתות עמלק, וכי ח"ו שייך חסרון למעלה. ושאר הספיקות יבוארו מאליהן.
77
ע״חדכתב האלשיך בפ' יתרו בפסוק (שמות יט, י - יג) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם וגו' והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וגו' לא תגע בו יד כי סקל יסקל או ירה יירה וגו'. והקשה, דתחלה אמר לשון רבים, ואח"כ לשון יחיד לא תגע וגו'. ופירש, כי בא הש"י ללמדינו דעת למי שרוצה להיישיר את העם לקרבם לעבודתו ית', שלא יתחיל ללמדם הוראות חיצונית כבגדים לבינים וטיבול וכיבוס כפרושים, רק תחלה יתחיל בקדושה פנימיות מנפש עד בשר, ואח"כ בחיצונית, וז"ש וקדשתם היום ומחר תחלה להכשיר לבבם בתשובה פנימיות, ואח"כ וכבסו שמלותם. שנית בא ללמדנו שלא ייחל עד יבוא העם אליו לדרוש דרך ה', כי אם שילך הוא אצלם ללמוד, וז"ש לך אל העם וקדשתם. ג' שלא יאמר המוכיח בשער, אדרש ברבים והשומע ישמע והחדל יחדל, רק תחלה יאמר ברבים ואחר כך יחזור ויאמר בפרט לכל אחד ואחד, וז"ש תחלה לשון רבים השמרו לכם, ואח"כ אמר לנוכח לכל אחד ואחד בפרט לא תגע בו יד וגו', עכ"ל.
78
ע״טוהנה כי דבריו באמת ובמשפט, ולי הפעוט נראה לפרש בענין אחר, שבא ללמדינו ג' כללים אחרים מה שיש בו צורך עבודה, א' מה דאמר לך אל העם ולא אמר בא אל העם כמו בא אל פרעה (שמות י, א). וגם לשון העם ולא ישראל. אלא דבא ללמדינו ענין נאות, דנודע כי עיקר ותכלית הכל בכל עבודתינו בתורה ותפלה וכוונת המצות וכוונת אכילה, לברר ולהעלות ניצוצי הקדושה מתוך עימקי הקליפות, ודוגמתן בעניני בני אדם להעלות אנשי החומר אל מדריגות הצורה, וז"ס בזאת יבוא אהרן אל הקדש (ויקרא טז, ג), וכדי שיוכל להעלות מדריגה תחתונה אל העליונה צריך שיתחבר עם מדריגה ההיא ואז יוכל להעלותה.
79
פ׳וכדי להבין זה נבאר ירושלמי (תענית פ"ב ה"ז) שמואל הנביא לבש חלוק(י)ן של ישראל ואמר חטאנו וכו'. והנה אין כאן מקום ביאורו, ועיין במ"א. והעולה משם על פי משל השר ששינה לבושו כדי שיתחבר עם בן המלך, שירד למדריגה פחותה להשיבו אל אביו וכו', וז"ש לך אל העם וקדשתם וכו', ר"ל כדי שתוכל להעלות העם מדריגות המוניים פחותי הערך אל מדריגת קדושה שהיא מדריגה עליונה, צריך אתה לירד תחלה למדריגתן, אשר ירידה זו יכונה להליכה, כנודע ההפרש בין הליכה לביאה, ואז תוכל להעלותן ולקדשן, וז"ש ל"ך אל הע"ם וקדשת"ם.
80
פ״אואגב נראה לי לבאר ש"ס פ"ה דברכות (לא.) אמר מרי ברי' דרב הונא ברי' דרב ירמיה בר אבא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו. וכבר רבו המפרשים בזה, ואענה חלקי.
81
פ״בותחלה היה נ"ל בדרך הלצה, להודיע(י)נו בענין דרך ארץ דבר נאות, כשהאורח הולך אל החכם לקבל פניו או לאבירי רועי הדור, שמעתי כי הנהוג אצלם שאומר לאחד ממשרתיו או לאחד מבני ביתו שיעשה לוי' אל האורח, ובזה ירגיש האורח שאינו חפץ בהתחברו עמו רק שיפטור וילך לדרכו, ואם לא ירגיש ויצטרך לומר במפורש הרי זה מלבין פניו. וז"ש אל יפטור מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, ר"ל שרוצה לפטור מחבירו, אל יאמר מפורש, אלא מתוך עסק ענין הליכה הנק' הלכה, שידבר מזה הענין כמו במשל הנ"ל, אזי יזכור וירגיש האורח וילך לו, וק"ל.
82
פ״גומזה תבין ג"כ בעניני עבודתו ית', להבין רמיזותיו לבל יהיה כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן (תהלים לב, ט), והבן.
83
פ״דעוד יש לומר, הרוצה ליפטר מן תואר חביר"ו, שעינינו רואות כי השפלות של החכמים הוא בעיני אנשי המוני עם לאין תכלית, לכן אל יפטור אלא מתוך דבר הלכה, שיאמר עסק שבח הלכה שאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכל השאר הם טפלים, אלא רק לשמשו, וכמ"ש בן זומא (ברכות נח.) ברוך שברא כל אלו לשמשני, הרי שאין זה חבירו, וכמו שביאר דבר זה הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים יעו"ש, וז"ש אל יפטור אדם, כי זה שנקרא אדם שהם חכמים, אי אפשר ליפטר מחברת אנשי המוניים כי אם מתוך דבר ושבח מעלות הלכה, וק"ל.
84
פ״האיברא דיש בזה דבר בגו, על דרך שכתב בזוהר שיר השירים בפסוק (שה"ש א, ה) שחורה אני וגומר, כי השכינה כשרוצה להעלות להתייחד עם דודה נתמעטה בסוד נקודה, וז"ס לכי ומיעטי עצמך (חולין ס:), ואז אין מקום לאוכלוסי' ורעותי' להתחבר עמה, ואז עולה ומקבלת השפע ביחודה עם דודה, ואח"כ נעשית בסוד הרחיבי מקום אהליך (ישעיה נד, ב) להשפיע להם וכו', יעו"ש. וז"ש אל יפטר אדם העליון מחבירו, מן חברת אוכלוסי' ורעותי', כי אם מתוך דבר הלכה - כשהיא מכונה בסוד הליכה סוד המיעוט, כמ"ש לכי ומיעטי עצמך וגומר, גם לכ"י גימטריא הלכה, ומתוך כך זוכרה"ו, ר"ל שנעשה זווג ויחוד על ידי זכור המייחד אות ה' עם ו', והב"ן.
85
פ״וובשם המנוח החסיד מוהרי"ל פיסטנר שמעתי, שראה כתוב בספר אחד שאין האורח רשאי לומר במפורש שיחזירו מן הלויה שעושין לו, מטעם המבואר שם, ופירש הוא זלה"ה אל יפטור אדם מחבירו, כשרוצה ליפטור מהם אל יאמר מפורש אלא ברמז, והוא שיאמר דבר הלכה, דהיינו שהדין הוא שאין לומר לאלו המלוו[י]ן שיחזרו וכו', ומתוך כך זכרהו, שיזכר וירגישו, ודפח"ח. ונראה שהוא מרומז בדברי הש"ס אלא מתוך דבר הלכה, שיש דבר בתוך הלכה, והוא אותיות לך, ומתו"ך כ"ך זוכר(י)הו, שירגיש ויזכור על כוונתו שילך, וק"ל.
86
פ״זעוד יש לומר, שהוא על דרך כוונת מתניתין באבות (פ"א מי"ב) הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ור"ל כי נודע (רמב"ם פיה"מ דמאי פ"ב מ"ג) מה שהת"ח נקרא חבר כי חברותן נאה, והנה לפעמים צריך ליחד למדריגת אנשי המוני עם, ואז נפטר ונפרד ממדריגת חבר למדריגתן של המוני עם, לקיים אוהב הבריות, שהם פחותי הערך שאין בו שלימות רק שהוא מברואיו ית', מ"מ ראוי לאהבו כדי לקרבן לתורה, כמו במשל הנ"ל. וז"ש אל יפטור אדם מחבירו אלא מתו"ך דב"ר הלכ"ה, שהוא ל"ך - שילך וימעט את עצמו כדי לקדש העם, אז הרשות ליפטור מחבירו ת"ח לילך למדריגת העם כדי לקדשן וכנ"ל, וק"ל.
87
פ״חומ"ש וקדשתם היום ומחר, למה היום ומחר. נ"ל דיב[ו]אר על פי מה שאמרו חז"ל (עירובין כב.) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם.
88
פ״טוכדי לבאר זה, נבאר תחלה המשך הפסוקים בפ' קדושים עד ואת שבתותי תשמרו אני ה' וגו' (ויקרא יט, ב - ג). וי"ל, א' ל"ל כפל דבר ואמרת, וגם דיבור הוא קשה ואמירה רכה. ועוד הא זה נאמר בהקהל, ול"ל כלל דבר ואמרת, מאחר שאינו לפי סדר המשנה שיאמר לאהרן שיאמר לאחרים וכו'.
89
צ׳ועוד מעלת קדושה יתכן לבני עליה שהם מעטים, ולא לכל עדת בני ישראל שכולם יהיו קדושים. ועוד דהל"ל קדושים יהיו, משא"כ תהיו משמע מצד הכרח תהיו קדושים. ועוד מה זה נתינת טעם כי קדוש אני ה', וכי אפשר להדמות צורה ליוצרה.
90
צ״אועוד מה ענין איש אמו ואביו לכאן. ועוד דדרשו חז"ל (קידושין ל:) מדכתיב איש ס"ד למעט אשה, לכך צריך לומר תיראו, הרי כאן שנים. וקשה לא נכתוב לא ה' ולא ו', ודרשת חז"ל ידוע. ועוד מה ענין שבת לכאן. וגם תואר שבתותי המיוחד לי, ואמר לשון רבים.
91
צ״בכדי לבאר זה, נ"ל לפרש ענין מצוה זכור את אשר עשה לך עמלק הנ"ל, שיש בו ג' כללים - ואתה עיף בצמא, ויגע בדרך, ולא ירא אלדים, כי התורה הקדושה בא ללמדינו דעת איך ליזהר שלא יתן התמוטטת עמוד א' מן ג' עמודים הנזכרים, הגורם ירידת ישראל ועליית שרי האומות, רק להתחזק בשלשתן בסוד תנו עוז לאלקים (תהלים סח, לה).
92
צ״גואחד הוא עמוד התורה, דאמרינן בבכורות (ה:) ויחנו ברפידים ויבוא עמלק (שמות יז א, ח), מאי רפידים, לפי שריפו ידיהם מהתורה לכך בא עמלק. וכי תימא הא אמרינן במסכת שבת (קיח:) אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו ויבוא עמלק וכו', הרי משמע עבור חילול שבת בא עמלק. הנה ביאור דבר זה עיין במ"א, והעולה משם כי שניהן בקנה אחד עולים, כי לא ניתנו שבתות אלא לתורה כמ"ש בבית יוסף בטור אורח חיים סימן רפ"ח (ד"ה גרסינן) בשם ירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) יעו"ש. ובפסוק (בראשית כז, כב) מפורש ג"כ הקול קול יעקב והידים ידי עשו וכו'.
93
צ״דב' עמוד גמילות חסדים, שהוא המתחסד עם קונו, לאמר לאסורים צאו וגו' (ישעיה מט ט, עי' ת"ז ת"ו כב.), שהיא תשובה להחזיר אבידה לבעלה ותשוב ה' למקומה הרמתה, והוא מה שהקשה הרב האלשיך לעיל במצות זכירת עמלק שצוה הש"י אותנו לזכור, וכי הוא דבר קשה בעיניו יתברך להכריתו בעצמו עדי אובד וכו', ותירץ כי אין נפילת האומה עד שתפול השר וכמ"ש (ישעיה כד, כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום וכו', ושר של עמלק אינו כיתר שרי האומות, כי הוא סמאל הוא השטן והיצה"ר, ובכל עון וחטאת ישראל מוסיפין בו כח ועצמה, וא"כ איך יפילו הש"י עד שובינו בתשובה לבל ישאר לו מקום להשען על עונ[ו]תינו, ולכך יש זמן הקץ, אם נשוב מעצמינו יחישנו, ואם לאו בעתה על ידי חבלי משיח שנשוב בהכרח עד גדר שכל הנשאר בציון קדוש יאמר לו (ישעיה ד, ג), ולכך זמן מפלת עמלק מדור דור, או דור שכולו זכאי (סנהדרין צח.) שנשוב מעצמינו, או דור שכולו חייב עד עת קץ על ידי מירוק חבלי משיח נשוב וכו', עכ"ל. הרי מבואר כי ירידת ומפלת עמלק שהוא ראש שר האומות הוא השטן ויצה"ר על ידי התשובה הנק' דרך כמ"ש (תהלים כח, ה) יורה חטאים בדרך.
94
צ״העמוד ג' עמוד העבודה, זו תפלה הנקרא יראה, כמ"ש (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה, וכמ"ש (תהלים עב, ה) יראוך עם שמש. והנה על ידי עמוד היראה אין שום שליטה לשרי האומות על ישראל, והוא על פי מה שביארנו הקושיא שהקשה מוהר"י יעבץ (אבות פ"א מ"ג) בפסוק יתרו (שמות כ, יז) אל תיראו כי [ל]בעבור נסות אתכם [וגו'] ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, והקשה שהם שני הפכים בנושא אחד, אל תיראו ולבסוף אמר בעבור תהיה יראתו על פניכם וכו', יעו"ש. וביארתי, כי יש מדריגת היראה בכל הנבראים שבעולם, העכבר מן חתול וכו', וכולם הם לבושים אל יראת ה' שהיא פנימי ושורש הכל, ושמעתי בשם הרב המגיד ממעזבוז פירוש הוי ערום ביראה (ברכות יז.), רצה לומר שידבק את עצמו אל פנימית היראה בלא לבוש וכו' ודפח"ח. וז"ש אל תיראו, ר"ל מן סוגי לבושי היראה אל תיראו וכו', כי לבעבור תהיה יראת"ו על פניכם, שהיא פנימית היראה, ואז שום מורא חיצונית לא יעלה על ראשיכם, כי אדרבה מוראכם וחתכם יהי' על כל האומות, וק"ל.
95
צ״וובזה יובן מצוה זכירת עמלק הנתונה לנו בבחירתינו, כי המלחמה עם היצה"ר שר של עמלק הוא בידינו ולא בידו ית', לכך צוה לנו שנזכור תמיד לא יושבת יומם ולילה מלחמה זו, כמאמר החכם (חוה"ל ש' יחוד המעשה פ"ה) שבתם מן מלחמה קטנה הכינו עצמכם למלחמה גדולה הוא מלחמת היצה"ר וכו', וגילה התורה הסיבה לזה המלחמה של עמלק שהוא היצה"ר שמוצא מקום לגבור על ישראל ח"ו, א' כשאתה עיף בצמא, ר"ל היא עסק התורה כמ"ש (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים. ב' ויגע בדרך, היא התשובה שנקרא דרך כמ"ש יורה חטאים בדרך. ג' ולא ירא אלדים, כשאין בך יראת ה' שורש כל הירא[ו]ת, אז ח"ו מתעורר לבושי חצונית היראה שהם על ידי מלחמת האומות, כדי שידבק ביראתו יתברך, וניצל מכולם, ולא כפירוש רש"י ולא ירא אלדים דקאי על עמלק, כי אם על ישראל. או דשניהם אמת, כשיש לישראל יראת אלדים אז מוראם על האומות שיראים מאלדים להלחם בנו, וק"ל.
96
צ״זובזה יובן המשך פסוקי קדושים שיאמר אל [כל] עדת בני ישראל קדושים ת"היו, מאחר שתהיו קדושים בהכרח לבסוף על ידי חבלי משיח עד גדר הנשאר בציון קדוש יאמר לו (ישעיה ד, ג), אם כן למה תמתינו עד בעתה, הלא מוטב יחישנה קודם הזמן על ידי תשובה רצונית, וז"ש דבר ואמרת, אחד נגד דור שכולו זכאי העושין מעצמן תשובה, ואז אחישנה, ונגדו נאמר אמירה. ודיבור קשות נגד דור שכולו חייב, כי ג"כ מוכרחין להיות קדוש הנשאר בציון. כי קדוש אני, ונשמת ישראל הם בנים לה' אלדיכם העמוסים מני בטן, הוכרח להתקדש בקדושתו. ופרשה זה נאמר לכל ראשי הדור שנק' משה, שיאמרו דברי מוסר בכל דור ודור שיהיו זכאין וכנ"ל, והוא עמוד גמילות חסדים, עמוד התשובה.
97
צ״חאיש אמו ואביו תיראו, שהוא נגד את ה' אלדיך תירא (דברים י, כ), שהוא הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל הנקרא אביו ואמו, תיראו, שהוא עמוד היראה.
98
צ״טעוד יש לומר, כי את ה' אלדיך תירא דרשו (פסחים כב:, ב"ק מא:) לרבות תלמידי חכמים, ויש בהם ב' סוגים, על דרך שכתב האלשיך משלי בפסוק (א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, יעו"ש. כי יש תלמיד חכם הנמשל לאב, שאינו מטריח את עצמו עם בנו כי אם בשעת הזווג, ושוב לא נזקק לו. ויש סוג ב', תלמידי חכמים הנמשל לאם המינקת לולד, וגם מיסרו תמיד, כי בן כסיל תוגת אמו (משלי י, א), וכמו שכתב (משלי לא, א) דברי למואל אשר יסרתו אמו. וזה שאמר כי איש ב' הסוגים הנזכר לעיל הנק' אביו ואמו, תיראו את שניהם, ולכך הקדים אמו העיקר.
99
ק׳ונגד עמוד התורה אמר ואת שבתותי תשמרו, כי לא ניתנה שבתות אלא לתורה, וכל ימי החול ניתנה לכם, משא"כ שבת המיוחד לי, תשמרו.
100
ק״אועל ידי ג' עמודים אלו הנ"ל אני ה' אלדיכם להצילכם מאויביכם, וכפירוש רש"י סוף קדושים (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמי' להיות לי, הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וכו'.
101
ק״בושפיר אמרו חז"ל (תו"כ ורש"י ויקרא יט, ב) דלכך נאמרה פרשה זו בהקהל, שכל גופי התורה תלויה בה. כי כוללת ג' עמודי העולם תורה ועבודה וגמילות חסדים, וק"ל.
102
ק״גונחזור לענין כלל א' במ"ש לך אל העם וקדשתם היום ומחר, ר"ל או היום, שיקדשו את עצמן ברצון, ואז אחישנה. ואם לאו למחר, לאחר זמן, שיעשו תשובה בהכרח על ידי חבלי משיח, עד כל הנשאר בציון קדוש יאמר לו, וטוב יותר שיתרצו להתקדש היום. וז"ש לך אל העם, אל בחינתן.
103
ק״דובזה יבואר פסוקי יחזקאל סימן מ"ד (טו - יט) והכהנים הלוים בני צדוק וכו', ובצאתם אל חצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם והניחו אותם בלשכת הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם וגו'. והוא פלאי.
104
ק״הולדברינו אתי שפיר, כי אמרתי טעם על שנתפשט הטבע ברבנן שדורשין בשבת הגדול ושבת תשובה, ועיקר הדרשה ראוי להורות העם הדרך ילכו בה וכמ"ש הפוסקים, ונלמד מהש"ס ותו' ממשה רבינו ע"ה שהורה דרך לעם הטמאים לנפש אדם איך יתקדשו לעבודת הש"י עבודת קרבן פסח, וכן ראוי לדורות שיהי' כך להורות לעם דרך איך יתקדשו לעבודתו יתברך, ולא כן עתה עושין, שדורשין פשטים (וחריפי') [וחריפות] להראות לעם חריפתו ובקיאתו, ולבסוף אמר בפסח קצת דינין, ובשבת תשובה כלל לא, והוא נגד הש"ס והפוסקים.
105
ק״וומצאתי להם זכות בביאור ירושלמי (פ"ב ה"ז) דלבש שמואל חלוק(י)ן של ישראל ואמר חטאתי וכו' יעו"ש, והוא על פי משל שר אחד שהתחכם לעלות בן אחד של המלך ממדריגה פחותה אל בית אביו המלך, והוצרך לפשוט בגדיו החשובים שמשתמש בהן בבית המלך, ולבש בגדים פחותים, כדי שירצה בן המלך להתחבר עמו, משא"כ שאר שרים שלא עשו כך לא עלתה בידם לקרבו אל אביו וכו'.
106
ק״זוהנה רבנים קדמונים שהיו דביקים בו ית' תמיד בתורתו ותפילתו, וכשיבוא לדרוש אל המוני עם פחותי הערך שאין לו שייכות עמהם כרחוק מזרח ממערב, איך יתחבר עמהם להעלותן אל אבינו שבשמים, לכך הוצרך לפשוט בגדי קדושה של דביקות ולבש בגדים פחותין, והוא נמשל אל מדה מגונה הנק' לבוש, כמדתן ולבושין כדי שיהי' לו בדבר זה עסק התחברות עמהם, ואומר פשט תחלה של חריפות בגאוה שהוא קליפות, ובזה הלבוש מצא מקום להתחבר עמהם, ואז אומר אח"כ דינים תורה ומוסר ונכנס בלבם ונתחברו ונתקרבו אל אבינו שבשמים.
107
ק״חאבל עתה בדורות הללו לא היה צריך לכל זה, כי בלאו הכי יש להם דביקות וחיבור עם אנשי המוני עם, רק מעשי אבותיהן בידם. ומצורף לזה שהניחו העיקר ותפשו הטפל לעיקר, לסלק הדרשה בפשטים. והשומע לי יחדל, רק כנ"ל.
108
ק״טובזה יב[ו]ארו פסוקי שיר השירים (ג, א - ד) על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו, אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו, מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם, כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי וכו'.
109
ק״יהענין בביאור פסוקי יחזקאל, ויובן פסוקי שיר השירים גם כן, ובצאתם אל החצר החיצונה וכו', ור"ל כי הכהנים בני צדוק, שפתי כהן תורה יבוקש מפיהו וגו' ורבים השיב מעון (עי' מלאכי ב, ו - ז), ובא תורתינו ללמדינו כי להשיב המוני עם מעון לקרבן לעבודתו יתברך, צריך תחלה שיתחבר עמהן כמו במשל השר ששינה לבושו וכו', וז"ש בצאתם אל החצר החיצונה, שהיא מדריגת אנשי חומר שהיא חצר אל בית הפנימי אנשי הצורה, וקאמר הפסוק כי יפשטו את בגדיהם אשר הם משרתים בם בקודש ולבשו בגדים אחרים וגו', שהוא ממש כמו במשל הנ"ל שלבש השר בגדי פחותי הערך שבזה יוכל להתחבר עמו, וז"ש ולא יקדשו את העם בבגדיהן ור"ל כי בלאו הכי לא יוכלו לקדש העם המוניים בבגדיהן שמשרתים בקודש, וק"ל.
110
קי״אובזה יבואר ג"כ פסוק (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד. והוא, כי ביארנו הש"ס (ר"ה פ"ג מ"ח) כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן, והוא על פי משל הנזכר לעיל, כי מצד שמצא בעצמו שמץ דבר טומאה אז יוכל עי"ז להתחבר עם אנשי המוני עם, שהוא רמז אל שינוי לבושיו, משא"כ בלאו הכי אי אפשר להוציא יקר מזולל, כי היקר נמשך מזולל - שעל ידי זוללת שבחכם מתחבר עם אנשי המוני עם לעשות יקר. וזה שאמר מי יתן טהור - מטמא, מצד שמץ טומאה שבחכם שנתחבר עם איש המוני עד שעשאו טהור, וז"ש לא אחד, כי אדם נקרא עולה ויורד ואינו במדריגה אחד כדי שבירידתו מצא מקום להתחבר עם אותן המדרגות הפחותין שבהמוני עם ויקרבם אליו, ואז ה' אלדיו עמו ויעל, וק"ל.
111
קי״בעוד יש לומר, כי בתיקונים לבסוף כתב וז"ל: ואין אדם מקיים מצות לא תעשה כתקנה אלא בבוא דבר עבירה לידו ונמנע ולא עשאה מפני מצות המקום, אבל ביושב ובטל לא קיים מצות לא תעשה, עכ"ל. והוא על דרך שאמרו חז"ל (תו"כ קדושים פ"ט) אל יאמר אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי אבל מה אעשה כי אבי שבשמים גזר עלי וכו'. וכמו שכתבתי בפסוק (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי מקדם ואשיבה רגלי וכו' יעו"ש, והטעם כי בזה מקיים ואהבת את ה' אלדיך בכל לבבך (דברים ו, ה) בשני לבבך ביצה"ר וביצה"ט (ברכות פ"ט מ"ה), כי עובד ה' עם היצה"ר ג"כ, כשהוא מכניעו, משא"כ בלב אחד לא נעשה אחד כי אם על ידי חיבור ב' הפכים יחד, וכמ"ש (שמואל ב ז, כג) גוי אחד בארץ, יעו"ש בזוהר. וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד, ר"ל כשהטהרה נמשך מן הטמא שהוא היצה"ר הוא תכלית השלימות, מטעם כי לא אחד, כי הם ב' הפכים והוא עשאן אחד. ולכך יש ב' פירושים לא אחד, לשון בתמיה, וגם כפשוטו, ושניהם אמת, וכאמור, וק"ל.
112
קי״גהעולה מזה, כי המהפך החומר שהוא מצד הקליפה והטומאה אל הצורה שהיא מצד הטהרה והקדושה, אז נעשה טהור מטמא, והוא התכלית השלימות בין בפרט באדם יחידי שמכניעו חומרו לצורה, או בכלל שמכניעו אנשי החומר אל הצורה. או שניהם כאחד טובים, בתחלה בפרט ואח"כ בכללות, שהוא המאושר, וכמ"ש חז"ל (סנהדרין צט:) ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה) כאלו עשאן, וכ"כ בזוהר (עי' ח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו'.
113
קי״דובזה יבואר על משכבי בלילות וגו' אקומה נא וגו', והוא כי יש ב' סוגי צדיקים, אחד ההולך בתום לבבו בקרב ביתו להתבודד לקיים והצנע לכת עם אלדיך (מיכה ו, ח), וכמ"ש בנח (בראשית ו, ט) את האלדים התהלך נח. סוג ב' שקישט את עצמו ואחרים ג"כ, כמו אברהם אבינו שנאמר (בראשית כא, לג) ויקרא שם בשם ה' וגו', ודרשו חז"ל (עי' סוטה י. ב) שהיה מרגיל שם שמים בפי הבריות וכו', וכמו שביארתי פסוק (בראשית יח, כד) אם אמצא חמשים צדיקים בתו"ך העיר, שהוא צדיק בתוך העיר להשיב רבים מעון. והנה בחינה א' נקרא שכיבה בלילה, שהוא מכוסה כלילה הצנע לכת. בחינה ב' נקרא קימה ביום שמפורסם לכל.
114
קי״הובזה יובן על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, שהוא למי שאוהב נפשו יותר מגופו, ודאי שמפקח בתיקוני נפשו ואין לו פנאי לתיקון זולתו, כי חיי נפשו קודמין. ואחר כך בקשתיו ר"ל לזולתו, ולא מצאתיו, כמ"ש בש"ס (עי' ב"מ ב א) מצאתי ראיתי דאתי לידי משמע, ורצה לומר כי לא אתי לידו שאזכה לתקנו, מצד שהוא מכוסה ולא נודע לרבים מהותו שיבואו אצלו ללמוד ממנו.
115
קי״ואקומה נא ואסובבה בעיר וגו', רצה לומר להיות מסוג ב' הנ"ל, כמו שכתב אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר וגו', וג"כ לא מצאתי את שאהבה נפשי שיבוא ממילא אצלי, כמו שכתב (שה"ש ב, ז) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ - שהוא יבוא לבקש ללמוד, וזה שאמר אבקשה את שאהבה נפש"י, שהוא יאהב נפשי, ולא עלתה בידו, ואז בקשתיו שהייתי מחזר אחריו, וג"כ לא מצאתיו.
116
קי״זמצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם, ופירש רש"י מה מצאתם בפיו, וזה אין לו שחר. נ"ל דכתב האלשיך פ' משפטים (שמות כב, ט) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור, כי איש זה הקב"ה, יתן אל רעהו זה איש הישראלי, כמ"ש (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, וכי יתן לו קהל עדת ישראל להנהיג ולרעות, אינו להשתרר עליהם אלא לשמור אותם מן החטא ולהדריכם בדרך ה' וכו', יעו"ש. וזה שאמר מצאוני השומרים, שהם ראשי ומנהיגי הדור, הסובבים בעיר, להחזיר אנשי המוני עם, את שאהבה נפשי ראיתם, אם נתקרבו עמכם, וזה שאמר מה מענה בפיו, ולא השיבו דבר, כי לא עלתה בידם.
117
קי״חכמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי, ורצה לומר כמעט שעברתי מהם, מבחינה שלהם, שהם ראשי הדור, ועברתי מעט מבחינה זו, כי נעשיתי משוח שעבר מגדולה, גם שהיה מעט זמן, מכל מקום אז מצאתי מקום להתחבר עם אנשי המוני עם, כמו שר ששינה לבושי קדשו וכבודו אז נתחבר עם פחותי הערך, עד שהבאתיו אל חדר הורתי, הם היכלי המלך פנימה, והושב הבן אל אביו המלך.
118
קי״טוז"ש מי זאת עולה מן המדבר, כי מי שהוא מדריגה עליונה כנודע, בזאת - שירדה ונתחברה בזאת, מדריגה תחתונה, אז עולה מן המדבר מקום קליפות, אל שדה אשר ברכו ה', וקל להבין.
119
