בן פורת יוסף, נחBen Porat Yosef, Noach
א׳ונבאר פסוק אלה תולדות נח (ו, ט) על פי פשט, נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו את האלדים התהלך נח. ופירש רש"י יש דורשין לשבח וכו', ויש דורשין לגנאי, אלו היה בדור אברהם וכו'. וי"ל, מאחר דאיכא למדרש לשבח למה דורש אידך מאן דאמר לגנאי. ב' קשה, מדוע הזכיר דורו של אברהם דוקא. וי"ל דחדא יתורץ באידך, דהפסוק אתי לתרץ פסוקי הקודם.
1
ב׳ותחלה נתרץ פסוק (ז, א) ויאמר ה' אל נח בא אתה אל התיבה וגו' כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. וי"ל, חדא מאי אתה, דהל"ל בא אל התיבה. ב' מאי לפני. ג' מאי בדור הזה.
2
ג׳ונ"ל, דכבר זכרתי לתרץ פסוק (עי' בראשית יח, כו) אם אמצא בסדום תוך העיר חמשים צדיקים לא אשחית כל העיר וגו'. כי יש הפרש בין צדיק שהוא מתבודד לפני הש"י לבדו, אינו יכול להציל דורו כי אם את עצמו, משא"כ בצדיק שהולך תוך העיר ומחזירן למוטב, מציל דורו ג"כ וכו'.
3
ד׳ובזה נבא לביאור, הנ"ל דכתב בספר עין יהוסף וישאר אך נח (ז, כג), דתחילה הי' נקרא נגד דורו צדיק תמים, משא"כ עכשיו שמתו כל הדור נשאר רק נח בשמו בלי צדיק ותמים, יעו"ש.
4
ה׳ובזה יובן, דאמר לו ה' אל נח בא אתה, ר"ל אתה לחוד ולא דורך, ק' למה לא הציל דורו, לזה משני כי אותך ראיתי צדיק לפני, שהי' מתבודד לפני ה' ולא בתוך העיר, כי אינך נקרא צדיק אלא בדור הזה, כל זמן שהם קיימים, משא"כ אחר מותן לא נקרא צדיק כלל, לכך אינו כדאי להציל דורו רק את עצמו, וק"ל.
5
ו׳ובזה יובן, דלעיל מזה אמר (ו, ז-ח) ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' ונח מצא חן בעיני ה'. קשה, אם נח מצא חן, שהי' צדיק, למה לא הציל דורו. לזה אמר דשאני נח שהי' רק צדיק תמים בדורותיו, כל זמן שהי' דורו קיים, נגדם הי' נחשב לצדיק, משא"כ בלא הם אינו צדיק, והטעם כי את האלדים התהלך נח, שהי' מתבודד לפני דורו ולא שהחזיר דורו למוטב, ואלו אברהם החזיר דורו שנאמר (בראשית כד, מ) התהלכתי, לכך לא הציל רק את עצמו. נמצא מאן דדרש לגנאי הוא משום דמפורש בפסוק, וכאשר זכרתי, וק"ל.
6
ז׳•
7
ח׳ונבאר רש"י (ו, יג) ומובא בש"ס ג"כ (סנהדרין קח.) כי מלאה הארץ חמס, אמר רבי יוחנן בא וראה כמה גדול כחה של גזל, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על הגזל שנאמר וכו'. וי"ל, חדא דלמא עד עכשיו לא נתמלא סאתם לאבדם מן העולם עד שעברו ג"כ עבירה זו, וכן הקשה הש"ס בחלק גבי סדום. ועוד, איך נותן הסברא לומר על כל עבירות שעברו לא נחתם גזר דינם, ועל גזל לחוד נחתם גזר דינם.
8
ט׳ונ"ל לתרץ פסוק איוב המובא במדרש פרשה זו (בר"ר לא, ה) וכך היו אנשי המבול עושין, היה א' מוציא קופה תאנים, זה נוטל פחות משוה פרוטה וכו', הה"ד (איוב ד, כ) מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו, אין משים אלא דיין שנאמר (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. וי"ל למה מבקר לערב יוכתו בשביל שאין דיין.
9
י׳ונ"ל דזכרנו במ"א שדן הקב"ה לדון כמו בדין מטה, לחייב משום רשעה א' ולא משום שתי רשעות, אך דכל זה בדאיכא דינא בארעא, אבל בליכא דינא בארעא הקב"ה מחייב על כל רשעה ורשעה. וז"ש מבקר לערב יוכתו, ר"ל שמתכף פורענות א' אחר חבירו, ומכח זה תמיד הן מוכין ביסורין, וקשה למה, וכי תימא על רוב פשעיהם מביא רוב פורעניות, הא אין מחייב על כל רשעה רק משום רשעה א', לזה אמר מבלי משים, שאין דין למטה, וא"כ יש דין למעלה לחייב על כל רשעה ורשעה, לכך לנצח יאבדו כשבא לדונם בפרטות על כל עבירה ועבירה.
10
י״אובזה יובן, דאמר רבי יוחנן בא וראה כמה גדול כחה של גזל, דאף שעברו על כל עבירות, כיון שהיה דין בארעא הוצרך ג"כ לדין כך לחייב רק משום רשעה א', ורשעה א' אינו כדאי לאבדם מן העולם, משא"כ אחר שעברו על גזל ולא היה דינא בארעא, א"כ מעתה למפרע חייבם הקב"ה על כל רשעה ורשעה, ונתמלא סאתם לאבדם מן העולם, ואתי שפיר שנחתם גזר דינם על זה דוקא, וק"ל.
11
י״ב•
12
י״גונבואר רש"י פ' נח (ו, יח) ואת בריתי אקים אתך. ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוך רשעים שבדור. והקשה מהרש"ל מנלן תרתי, דלמא משום חדא, ואידך מנלן. ועוד קשה, דודאי צריך תחלה לברית שלא יהרגוהו בכניסתו לתיבה, ואח"כ צריך לברית שלא ירקיבו הפירות תוך י"ב חודש שבתיבה, א"כ הוה לי' לרש"י להפך הסדר ולומר שלא יהרגוך תחלה, ואח"כ על הפירות וכו'.
13
י״דונ"ל דחדא תליא בחברתה, וברית אחד לשניהם, דאיתא בריש תענית (ח:) בימי רב שמואל בר נחמני הוי כפנא ומותנא, אמרי היכי נעביד וכו', אמר רבי שמואל נתפלל אכפני, דאי יהיב הקב"ה שובע לחיים הוא דיהיב, שנאמר (תהלים קמה, טז) פותח את ידיך ומשביע לכל חי וכו'. נמצא אתי שפיר, שאם נותן בריתו על הפירות שלא ירקיבו ויהי שובע, על כרחך מוכח שלא יהרגוהו רשעים שבדור, דכי נותן שובע לחיים הוא דיהיב, דאל"כ ל"ל השובע כלל, ואתי שפיר דאקדמי'.
14
ט״ו•
15
ט״זועל פי סוד וכללים לעבוד השם נראה לבאר פסוק אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וגו' (ו, ט). ונראה, דאיתא בש"ס דכתובות דף מ' ע"ב: פגם, רואין אותה כאלו היא שפחה נמכרת. היכי שיימנין לה, אמר אבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה לשמשו וכו', מאי נפקא לה מיני', אלא בין שפחה בעולה לשפחה שאינה בעולה להשיאה לעבדו, מאי נפקא לי' מיני', בעבד שיש לו רבו קורת רוח הימנו. ופירש רש"י, קורת רוח - שזהיר בעבודת רבו, ואף הוא רוצה לעשות לו נחת רוח להטעימו טעם בתולה. ויש לתמוהו למה דוקא נחת רוח זה עושה לו רבו להטעימו טעם בתולה, יותר משאר נחת רוח לענגו במאכלים טובים או להעשירו בכסף וזהב.
16
י״זונראה דאיתא במשנה סוף עוקצין (פ"ג מי"ב) אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ונשאלתי, פתח ברכה בכלי, ומסיים בברכה בלא כלי וכו', כי השלום הוא עצם הברכה בלא כלי.
17
י״חונראה לי דכתב רבי משה אלשיך פ' כי תצא (דברים כב, יג) כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה ושם לה עלילות דברים וגו' ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים וגו' (דברים כב, יג-יז). הכוונה כי יקח איש אשה, היא תורותינו תורת אמת. אך הנה באתי אליה ובעניינה, ולא מצאתי לה בתולים, הוא ענינים דקים חריפים ומתוקים. ובאמת המתיקות יחסר במי שבא עליה לא לשם שמים, לכך גם היא לא תתן את דודיה לו. אך השם לבו ונפשו לשם שמים, יערב לו ולנפשו מנופת צופים ומדבש. וז"ש ולקח אבי הנערה, הוא יתברך, והוציאו את בתולי הנערה, חידודיה וחריפותיה וטוב עריבות טעמיה, אל זקני העיר העליונה חכמי ישיבה של מעלה וכו', וז"ש ואלה בתולי בתי, לפניכם שאתם טועמים חידודי' ומתקה וכו', יעו"ש.
18
י״טהעולה מזה, כי העוסק בתורה ובעבודת ה' לשם שמים, זוכה לטעום טעם בתולה, הוא מתיקות התורה וחידודיה. משא"כ שלא לשמה אינו זוכה לטעום מתיקות ועריבת התורה, כנ"ל.
19
כ׳ויוצא לנו מזה עוד נפקותא רבתא, דכתבתי במ"א בשם מורי כי מבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו), כמו בזווג הגשמי אינו מוליד כי אם המשמש באבר חי וחשק ושמחה, כך בזווג הרוחני הוא הדיבור בתורה ובתפלה, כשהוא באבר חי בשמחה ותענוג אז הוא מוליד וכו'. אם כן זה העוסק בתורה ובעבודת ה' לשם שמים לעשות נחת רוח להש"י בלי שום תשלום שכר, אז זוכה לטעום מתיקות ועריבות ותענוג בתורה ובעבודת ה', ועי"ז הוא מוליד ברוחני, כמו בזווג כשהוא בתענוג ובשמחה, משא"כ העוסק בתורה ובעבודת ה' שלא לשם שמים ואין לו נחת ותענוג, אינו מוליד.
20
כ״אובזה יובן, אלה תולדות נח, הכוונה שיזכה להוליד ברוחני ולעשות תולדות הוא בחינת נח, שיש לו נייחא ותענוג בעסק התורה ועבודת ה', וזה נמשך מן נח, שעושה נייחא לעליונים, שעושה קורת רוח לרבו, לכך גם רבו עושה לו נייחא בתחתונים להטעימו טעם בתולה שהוא עריבות התורה ומתיקותה בתורה ובעבודת ה', ושפיר אמר אלה תולדות נח נח, שהתולדות נמשך מן נח, שיש לו נייחא לטעום טעם בתולה בתורה ובעבודת ה', וזה נמשך מן נח שני, כמ"ש חז"ל נח נח כפל, נייחא בעליונים נייחא בתחתונים וכו', והיינו כפל, לפי שעשה נייחא לעליונים דהיינו קורת רוח לרבו, לכך עושין לו נייחא בתחתונים בענין הנ"ל, והבן.
21
כ״בובזה יובן ש"ס דכתובות הנ"ל, כי עבד שיש לרבו קורת רוח הימנו, שעוסק בתורה לשמה, אז גם רבו רוצה להטעימו טעם בתולה דוקא, מדה כנגד מדה, שהוא שיהי' לו קורת רוח בעסק התורה ועבודת ה', שזה נקרא טועם טעם בתולה כמ"ש רבי משה אלשיך, והבן*ובמ"א כתבתי, כי התורה שנק' כלי, נייחא לה כשיש נייחא ממנה לתחתונים וכו'. ובזה יובן, כלי מחזיק ברכה הוא כשיש תענוג לתחתונים, ובחינת תענוג נקרא שלום כנודע שהוא יסוד אבר התענוג, וזש"ה ה' יברך את עמו בשלום, ר"ל תוך כלי שנק' שלום, עי"ז יש נייחא לעליונים להשפיע ברכות, כשיש נייחא לתחתונים מן עסק התורה ועבודת ה', והבן..
22
כ״גאמנם נבאר יתר הפסוק איש צדיק תמים הי' בדורותיו. דכתבתי במ"א ביאור פסוק (שה"ש א, ח) אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, וביאור משנה (אבות פ"ד מ"א) איזה[ו] חכם הלומד מכל אדם - כי ברואה חסרון זולתו ירגיש בעצמו לתקן חסרונו, וז"ש (שמות יג, ז) ולא יראה לך חמץ וגו'.
23
כ״דובזה יובן צדיק תמים הי' בדורותיו, הכוונה מה שראה בקלקול דורותיו הרגיש שיש חסרון זה בעצמו, וראה לתקנו ונעשה צדיק על ידי דורותיו.
24
כ״הומבואר ג"כ פלוגתא יש דורשים לשבח ויש דורשים וכו'. וקשה, מאחר שיש לדרוש לשבח היאך דורשים לגנאי. ולדברינו אתי שפיר, כי הגנאי הוא שבח, כי אלו הי' בדורו של אברהם לא הרגיש חסרונות עצמו, משא"כ בדורותיו, שעל ידי שראה הקלקול הרגיש לתקן חסרונו ונעשה צדיק, והבן.
25
כ״ו•
26
כ״זפן ב ע"פ סוד וכללים לעבוד השם נראה לבאר פסוק אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו את האלדים התהלך נח (ו, ט). ובמדרש (בר"ר ל, ה) נח נח, נייחא בעליונים נייחא בתחתונים. ונ"ל דיסוד צדיק המשפיע נק' צדיק להשפיע לצדיק וכאשר יש משפיע למטה בתחתונים גורם למעלה להשפיע בעליונים.
27
כ״חובזה יובן אלה תולדות נח נח, שעשה נייחא בעליונים על ידי שעשה נייחא בתחתונים, ומפרש כי צדיק תמים היה בדורותיו להשפיע תורה ומוסר לדורו, שעשה נייחא בתחתונים, עי"ז נעשה נייחא בעליונים, את האלדים התהלך נח שנעשה חיבור צדיק הנקרא נח, את האלדים הנק' צדיק והבן.
28
כ״טאו י"ל, על ידי שיש נייחא בעליונים להשפיע חכמה ומוסר לראשי הדור שהם בני עליה, מזה ידעו להשפיע לתחתונים שיהיה נח לתחתונים, כמ"ש במ"א עקב תשמעון וכו' (דברים ז, יב). וז"ש איש צדיק תמים היה בדורותיו להשפיע להם תורה, על ידי שהשפיעו לו - את האלדים התהלך נח, וק"ל.
29
ל׳עוד י"ל, דכתבתי במ"א ביאור ש"ס (סוטה מז.) ג' חנות הן, חן מקום על יושביו וכו'. דשמעתי בשם מורי ביא[ו]ר ש"ס דחולין (צא:) קיפל כל ארץ ישראל תחתיו, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה (בראשית כח, יג), שלא יצטרך לנסוע ממקום למקום לברר ניצוצין שלו, כי יבררן במקומו, ודפח"ח. וכתבתי שם כי התורה כולל הכל, ולכך אמרו (פאה פ"א מ"א) תלמוד תורה כנגד כולם וכו'.
30
ל״אובזה יובן, ונח מצא חן בעיני ה' (ו, ח), שיברר במקומו מקליפות נג"ה גימטריא חן, והוא מצד שמצא חן בעיני ה' כמו יעקב בחיר האבות. וז"ש אלה תולדות נח נח וגו', על ידי שהיה נח לעליונים עשו לו נייחא בתחתונים, שיהיה נח במקומו ויברר ניצוצין שלו, בסוד צדיק תמים היה בדורותיו - לברר ניצוצי הדור, על ידי שאת האלדים התהלך נח, להתבודד בתורה ועבודת ה' כל היום, ועי"ז בירר במקומו, והבן.
31
ל״ב•
32
ל״גונבאר פסוק ויולד נח שלשה בנים את שם וגו' עשה לך תיבת עצי גופר וגו' תחתים שנים ושלישים תעשיה וגו' והקימותי את בריתי אתך וגו' (ו, י-יח). ופירש רש"י, תחתים וכו' - עליונים לאדם, אמצעים למדור, תחתים לזבל וכו'. והקימותי את בריתי אתך - ברית היה צריך על הפירות שלא ירקיבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו רשעים שבדור וכו'. ולבאר הספיקות. וגם איך שייך פרשה זו בכל זמן ובכל אדם, שהתורה נצחי. וגם קושיית מהרש"ל מנ"ל תרתי, על הפירות וכו' ושלא יהרגוהו וכו'.
33
ל״דונ"ל דכתב מוהרש"א בפרק ב' דשבת (לא:) מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד וכו', שהתורה אינו אלא רק שער ליכנוס ליראת שמים וכו', יעו"ש. א"כ תורה נקראת עץ חיים העושה פרי, היא היראת שמים. וכבר כתבתי במ"א בהג"ה רק אין יראת ה' במקום הזה והרגוני וגו' (בראשית כ, יא), כשיש יראת ה' אז אין חשש והרגוני וכו'.
34
ל״הובזה יובן ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו, שהיא היראת ה' שנק' ברית בגימטריא ביראת עם הכולל, ונקרא פרי האילן, שאם הפירות לא ירקבו - יראת ה', אז ממילא לא יהרגוהו רשעים שבדור שהיא יראה חיצונית הנמשך מיראה פנימיות, וק"ל.
35
ל״ווקושיא ראשונה לבד אפשר לתרץ, דכתבתי במ"א משל, שאבד המלך אבן טוב יקר הערך, והוצרך לשלוח בנו אחריו, ויש בזה ג' סוגים וכו'. ובזה יובן שם חם ויפת עם ג' מדריגות תחתים שנים ושלישים, והבן. וגם שכתבתי במ"א סוחרי המלך טעו במדבר, והיה בזה ג' סוגים וכו'. והכי נמי בתפלה ועבודת ה' יש ג' סוגים הנ"ל, והבן.
36
ל״זאמנם לבאר שאר הספיקות נ"ל, דכתבתי במ"א ביאור פסוק תהלים (נה, ה-ו) אימ[ו]ת מות נפלו עלי יראה ורעד יבא בי וגו'. דקשה, תחלה אמר נפלו לשון עבר, ואח"כ אמר יבוא בי דמשמע להבא. וכתבתי דשמעתי ממורי פירוש הפסוק (עי' בראשית יב, יא-יב) עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את ועתה פן יהרגוני וכו', כי כאשר נכנס בו הרהורי אשה הוא בסכנת מות וכו', והתקנה - שידע שהשכינה היא בתוך הקליפות, ויתחרד חרדה גדולה, ואז נעשה יחוד יראה ונורא ונתפרדו כל פועלי און, וניצול וכו', ודפח"ח. ונודע מ"ש בתיקונים כי ברית הוא גימטריא יראת עם הכולל.
37
ל״חובזה יובן ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו ויעפשו וכו', כי הצדיקים נקראו פירות האילן, וכמ"ש במשנה דראש השנה (פ"א מ"ב) בד' פרקים וכו' בעצרת על פירות האילן וכו', כמ"ש (הושע יד, ט) ממני פריך נמצא. וכדי שלא ישלוט רקבון ועיפוש שהם מצד הקליפות מחשבות רעות וזרות, בנשמת הצדיקים שהם פירות האילן, צריך ברית ביראת ה' להתחרד חרדה גדולה, ונעשה יחוד יראה ונורא, ונתפרדו כל פועלי און. וז"ש שלא יהרגוהו רשעים שבדור, כי כאשר יתפרדו כל פועלי און מחשבות זרות ורעות שורש למעלה, אז ממילא נשבר כח הרשעים למטה, כי יפקד ה' על צבא המרום וכו', והבן.
38
ל״טעוד י"ל, ונבאר משנה באבות (פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה וכו'. וכבר רבו המפרשים לבאר הספיקות בזה המשנה. והרמב"ם בפ"ב מהלכות דיעות (פ"ב ה"ג) כתב, כי בכל המדות דרך המיצוע הוא טוב, חוץ מזה, שצריך שיתרחק עד קצה האחרון מן גובה הלב, שאין דרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, וזה שאמר[ו] חז"ל מאד מאד הוי שפל רוח וכו'.
39
מ׳והטעם למעלות השפלות, מלבד הטעם שביאר הש"ס (סוטה ד:) והרמב"ם (שם) שהמגביה לבו כפר בעיקר וכו', יש עוד טעם, כי על ידי השפלות נעשה מרכבה אל השכינה כמ"ש (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא ושפל רוח וגו', וסרה משם הקליפה, כמ"ש בזוהר פרשת בלק דף ר"ה (ע"א) ה' ממית ומחיה (שמואל א ב, ו) וכי ה' ממית, הא הוא סמא דחיי, אלא ממית לההוא משיכא דסט"א, דכיון דחמי לזיו יקריה דקב"ה מיד מית ולית ליה קיומא, ואז מחיה לההוא משיכא דרוחא דקדושא וכו'. א"כ במקום שיש חיות הקדושה שם הוא מיתת הקליפה.
40
מ״אובהיפך גבה רוח, ששם הסתלקות חיות הקדושה, וכמ"ש בש"ס דסוטה (ה.) אין אני והוא יכולין לדור בעולם וכו', שם יש שליטת הקליפה הנק' מת אבי אבות הטומאה. והוא רמה ורקב. וזהו מדריגת אנוש, כמ"ש (בראשית ד, כו) ותקרא שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה', ודרשו במדרש בראשית פ' ך"ג (ו) לשון חולין, שע(ו)בדו ע"ז לצלם ודמות, ואמרו מה בין דגחין לצלמא למאן דגחין לבר נש וכו', ד' דברים נשתנו בימי אנוש ההרים נעשו טרשים, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהן כקופתי, ונעשו חולין למזיקים וכו', יע"ש. וכתב במתנות כהונה שם: מרחיש - ברמה ותולעה, ובראשונה לא הסריח המת. חולין למזיקים - ששלטו בהם, כי תחלה הי' להם צלם אלדים, והמזיקין בדלין מהם, ועכשיו סר צלם אלדים מהם אחר שהשתחוו לצלם וכו' ונעשו כקופות, אז המזיקין יכלו להם וכו'.
41
מ״בולי נראה לפרש ד' דברים הנ"ל בענין אחד, זה נמשך מזה, אחר שהתחיל בימי אנוש גסות הרוח שהיא עבודה זרה וכנ"ל. גם י"ל דפירש רש"י (במדרש שם) טרשים - חזקים כסלע וכו', ור"ל ההרים שהם ראשי העם נעשו טרשים חזקים כסלע, שהי' להם לב אבן שלא לשמוע לת"ח לשמוע מוסר, אז ההרים נעשו טרשים, ר"ל ההורים ומורים דרך ה' נעשו טרשים, אבן דומם, וכמ"ש האלשיך פרשת קדושים (ויקרא יט, לב) שרים בידם וכחם נתלו וסמכו, לכך פני זקנים לא נהדרו וכו' (איכה ה, יב), יעו"ש, כי מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, וכמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) חולי הנפשות וכו' חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), ועי"ז התחיל המת מרחיש - מסריח ורמה, כי על ידי גסות הרוח נסתלק הקדושה ושורה הטומאה הן המזיקין שנקראו מתים ומסריח, ונעשו רמה בחייהם שלא לקבל מוסר על ידי רמות רוח בקרבו, כי פניהם נעשו כקופות, ונעשו חולין למזיקים, וק"ל.
42
מ״גובזה יובן מאד מאד הוי שפל רוח, כי ההיפך הוא תקות אנוש רמה, שמסריח המת בחייו וכנ"ל, והבן.
43
מ״דונחזור לענין הנ"ל, כי ברית גימטריא יראת, והענין דכ' בפרי עץ חיים (ש' חזרת העמידה פ"ו) דמ"ש בסוד ברכת כהנים (במדבר ו, כג) אמור להם וגו' מורא, כי מורא אלדיו שעל ראשו סוד צלם אלדים, הוא אור המקיף ברמ"ח איברים, כמנין מורא עם הכולל, והיא השכינה המקפת על ראשו של אדם המקפת המוחין, וז"ש בשמשון (שופטים יג, ה) ומורא לא יעלה על ראשו, כי הנזיר המקיפים הנ"ל הם בפנים וכו', יעו"ש.
44
מ״הובזה יובן ברית הי' צריך, ר"ל יראת ה' הי' צריך, על הפירות שלא ירקבו ויעפשו, כי כל זמן שיהי' מורא אלדיו על ראשו ואז הי' ממית לקליפה ומחי' לקדושה, משא"כ אם יסלק המורא וצלם אלדים מעל ראשו הרי הוא מת, ויסריח וירקב ויעפש, כי כך הוא מאנוש ואילך. וגם יהרג[ו]הו הרשעים שבדור, שהם המזיקין וכנ"ל. ושפיר אמר ברית שהיא יראת ה' היה צריך, שיהי' מורא ה' על ראשו. על הפירות, שהם הצדיקים שיש להם צלם אלדים, שלא ירקבו ויעפשו. ושלא יהרגוהו רשעים שבדור. והבן.
45
מ״ועוד י"ל ברית הי' צריך וכו', דאיתא בפ"ז דיומא (סט:) דנמסר יצה"ר ביד אנשי כנסת הגדולה, איבעי ביעתא בת יומא לחולה בכל ארץ ישראל ולא אשתכח, אמרי היכי נעבד וכו'. ופירש מוהרש"א על דרך שאמרו (סוטה מז.) יצה"ר שמאל דוחה וימין מקרב וכו' יעו"ש. ר"ל עבירה שהיא מצד שמאל לא ישמע ליצה"ר וידחה אותו, ולמצוה קו ימין יקרב אותו. או י"ל דכתבתי במ"א שקצף משה רבינו ע"ה ואמר החייתם כל נקבה (במדבר לא, יד-טו), דכתוב בעקידה פ' שמיני (שער ס), סירס הזכר וצינן הנקבה וכו' (ב"ב עד:). וכ"כ במדרש איזה[ו] גיבור הכובש יצרו (פ"ד מ"א), ולא המאבד יצרו, כי צריך יצה"ר לפי הצורך ולא יותר וכו', וצדיק המכניע יצרו נקרא גבור וכו', יעו"ש.
46
מ״זובזה יובן והקמותי את בריתי, ור"ל הקמת ברית צריך על ידי יצה"ר על הפירות שלא ירקבו ויעפשו, כי בלא יצה"ר יתבטל העולם כמ"ש בש"ס הנ"ל. וגם צריך לכובשו שלא יצא מהגבול ויתרבו רשעים וז"ש ושלא יהרגוהו רשעים שבדור, לכך צריך דרך המיצוע שלא יטה לכאן ולכאן.
47
מ״חוז"ש נח נח (ו, ט) - נייחא בעליונים נייחא בתחתונים (בר"ר ל, ה), ומפרש אח"ז, כי צדיק תמים [הי'] בדורותיו - עם דורו נייחא בתחתונים, וגם את האלדים התהלך נח - שיהי' נייחא לעליונים, וק"ל.
48
מ״טעוד י"ל ברית הי' צריך וכו'. ולבאר פסוק (שה"ש א, יא) תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף וגו'. ונבאר ענין לימוד לשמה, מלבד המבואר בש"ס פ"ב דברכות (יז.) מרגלא בפומא דרבא וכו', וכ"כ בחסד לאברהם וכו', יעו"ש. והוא, דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה ענין לימוד לשמה, דהכוונה לקשר נפשו ולהדביק אותה אל שרשה על ידי עסקו בתפלה ובתורה, כדי להשלים אדם העליון ולתקנו וכו', יעו"ש.
49
נ׳והענין, דכתבתי במ"א ביאר משנה דקדושין (פ"א מ"י) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו'. וביאר משנה פ"ז דשבת (מ"ב) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו'. דהל"ל ל"ט.
50
נ״אדכ' בחסד לאברהם נהר מם, וז"ל: התפלה שהיא עבודה שבלב, היא ב"ב מיני אדם, א' הוא סוד המשכת השפע למלכות וקישוטי', ולפי מעלת שורש נשמתו משם מתעורר השפע להחיות הספירות על ידו, על ידי צנור נשמתו וכו', ותדבק השכינה בו כי הוא צינור במקום צדיק יסוד עולם וכו'. ועיקר הכוונה שצריך המכוון להמשיך הרוחניות ממדריגות עליונות אל האותיות שהוא מזכיר, כדי שיוכלו האותיות לעלות עד המדרגה עליונה לעשות שאלתו וכו'. עוד ראוי לכוין בדבריו ובשמות וכינוים לעצם הספירות, ואל הרוחניות הפנימי הנעשה לבוש אל עצמות המתפשט מאור א"ס המיוחד בתכלית היחוד וכו', יעו"ש.
51
נ״בא"כ צריך האדם להתבונן בעוסקו בתורה ותפלה, שאותיות התורה והתפלה הם כלים כמו הגוף, וצריך להמשיך בתוכה הרוחניות, ובתוכו אור הא"ס שהוא אחדות האמיתי, כמו הנשמה המחיה לגוף. ופשיטא במעשה המצות שהוא גשמי וכלי, שצריך להמשיך בו הרוחני ואחדות א"ס.
52
נ״גוז"ש כל העושה מצוה אחת דייקא, מטיבין וכו'. משא"כ ל"ט מלאכות שהם כנגד הקליפות, לברר משם ניצוץ הקדושה, והקליפות הם חסר אחת כי מעולם הפירוד המה, והבן.
53
נ״דאמנם יש עוד כלל אחד גדול, שצריך לדבק עצמו, דהיינו פנימיות התורה והמצוה, לקשר מחשבתו ונשמתו אל שורש התורה והמצוה אשר הוא עושה, דאל"כ עושה ח"ו קיצוץ ופירוד בנטיעות, וכאשר קבלתי ממורי, וכן מצאתי בחסד לאברהם (מעין ב) נהר י"ד, וז"ל: כי הנשמה היא מעצם הבינה, והתורה היא מה שנשפע מהבינה ולמטה בת"ת וכו', וכאשר מקשר ומייחד נשמתו במקורה במקום התורה, ישיג משם דברים סתומים ונעלמים וכו', יעו"ש, ובזה מבואר כוונת לימוד לשמה, והבן.
54
נ״הוז"ש תורי זהב נעשה לך, שיהיה למודו ותפלתו להמשיך קשוטי זהב הנקרא תורי זהב, אל השכינה, עם נקודת הכסף, שכוסף וחושק לדבק פנימית נשמתו שם ג"כ, שהיא נקוד' הכסף, וכמו שכתב[ת]י בכסף מנלן וכו' (קדושין ג:), יעו"ש.
55
נ״ווהנה סוד האחדות נקרא ברית, בחינת י' מן יעקב, וקוצו של ד' דאחד, כנזכר בתקונים.
56
נ״זובזה יובן ברית היה צריך, להמשיך הרוחניות והאחדות אל הפירות שהם האותיות, שלא ירקבו ויעפשו, שלא יהיה כגוף בלא נשמה המעותד לרקבון כנודע. וגם כי צריך ברית שהיא יראת ה' כנ"ל, לדבר בדחילו ורחימו, שהיא תורי זהב דחילו, עם נקודת הכסף רחימו, שלא ידבר התורה והתפלה בפניה חיצונית, שמזה נברא הקליפות ומתלבש ברשעים לנקום ממנו, כמו ששמעתי כעין זה ממורי, וז"ש שלא יהרגוהו רשעים שבדור, והבן. וצריך דחילו יותר מרחימו שנקרא נקודת הכסף, כמו ששמעתי ממורי, זולת בשבת וכו'.
57
נ״חדיש לפרש תורי זהב וגו', על פי משל ששמעתי, אחד שלמד מלאכת נפחין ולא ראה איך משימין תחלה ניצוץ אש להבעיר, והלך לבית המלך ונטרד משם, וחזר לרבו ראשון ללמדו העיקר וכו'. וז"ש תורי זהב נעשה לך, היא תורה ועבודת ה', אמנם העיקר היא נקודת הכסף, ניצוץ אש להבעיר התלהבות חשק וכוסף לאהבת ה', וק"ל.
58
נ״טובביאור הנ"ל אמרתי לבאר זמר לשבת (יום שבת כו') יוסף חצה דג ומצא מרגליות בבשרו. והוא סוד דג, אות ג' עם ד' לזווג על ידי ברית אות י' שנק' מרגליות, והוא שייך ליוסף הצדיק, והבן, והש"י יכפר.
59
ס׳ובזה יש לפרש זמר (יום זה מכובד) השמים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו וכו' הצור פעלו תמים. והענין, כאשר יורד פנימית רוחנית ואור א"ס אחדות האמת אל הכלים, אז השמים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו, ראו כי כל אלה עשתה ידו, ר"ל יוד הנקרא ברית, ועי"ז נעשה הכל רחמים, וגם הצור עושה פעולת החסד הנק' תמים, וכמ"ש בזוהר, ואתי שפיר.
60
ס״א•
61
ס״בפן ג' על פי כללים לעבודת השם, אלה תולדות נח נח (ו, ט) ר"ל מי שנח מעבודת ה', היה לו מוחין טובין להוליד ולעשות תולדות ברוחני, כמו בגשמי, משא"כ בלאו הכי, כמ"ש במ"א.
62
ס״געוד י"ל, כי הנה יש ב' בחינות עבודת ה', א' עובד על מנת לקבל פרס. ב' העובד הש"י מצד אהבה וחסד, וכמ"ש המפרש להרמב"ם הלכות לולב (פ"ח הט"ו במגיד משנה) וז"ל: ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת, ויקל בעיניו טרחן, ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו, וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל וכו', יעו"ש.
63
ס״דוהנפקותא בין ב' בחינות אלו, שמעתי בשם הרב המגיד מהר"מ זלה"ה, כי העובד על מנת לקבל פרס מדקדקין לו, לפי עבודתו כך הוא שכר. משא"כ העובד מצד אהבה וחסד כך שכרו הוא ע"פ חסדו ית' שאין לו סוף, ודפח"ח.
64
ס״הובזה יובן אלה תולדות נח נח, ר"ל כי התולדה שלו שנתכוין בעשות המצות לא לשם שכר רק לעשות נייחא לעליונים, לכך מדה כנגד מדה ניתן לו נייחא ושכר מצד החסד והחן שאין לו סוף, והבן.
65
ס״ועוד יש לומר, דכתבתי במ"א, ויום טוב או אוכל ושותה או יושב ושונה (פסחים סח:). כי על ידי אכילה ושתיה בגשמי יוכל הנשמה לדבק ברוחני. ובזה יובן דאיתא במדרש (בר"ר ל, ה) נח נח, נייחא לעליונים נייחא לתחתונים. כי על ידי שעשה נייחא לחומר שהוא תחתון, בזה יש לנשמה דבקות בעליונים, והבן.
66
ס״ז•
67
ס״חונבאר מדרש (בר"ר לד, ה) צא מן התיבה (ח, טז), כתיב (קהלת ז, יט) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר, החכמה תעוז לחכם, זה נח. מי' שליטים, מעשרה דורות שמאדם ועד נח, ומכולם לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך וכו', יעו"ש.
68
ס״טוי"ל, א' הא מקודם נמי דיבר עם נח, הל"ל ולציין על דיבור ראשון שדיבר עם נח זה הדרש. ב' הקשה ביפה תאר, האיך אמר שלא דברתי עם אחד מהם, הא עם אדם הראשון וקין נמי דיבר.
69
ע׳ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור משנה (כתובות פ"א מ"ח) ראוה מדברת עם אחד בשוק וכו'. העולה משם, כי בכל דיבורי יחוד קב"ה ושכינתי'. מלבד זה מבואר בתיקונים דף מ"ה (ע"א) תיקון כ"א, וז"ל: ולחברא בפומייהו בצלותהון תרין שמהן אלין דאינון יאהדונדי', דבההוא זימנא אז תקרא וה' יענה וכו'. והיינו יחוד קול ודיבור שהוא הוי' אדנ"י כמבואר שם במ"א. ונודע כי נח הוא בחי' יסוד שנקרא כל, שבו כלול תרין שמהן אינון גימטריא צ"א, כמבואר בתיקונים תיקון י"ח דף ל"ד ע"ב, וז"ל: בצדיק תרווייהו חד יאקדונקי' וכו', יעו"ש.
70
ע״אובזה יובן כוונת המדרש, צא מן התיבה, הכוונה, דוקא לנח צוה שיעשה מן כל תיבה יחוד שני שמות הנ"ל שהוא גימטריא צ"א. וכדי לבאר ולפרש יותר מזה, ביאר המדרש כתיב החכמה תעוז לחכם מי' שליטים, ר"ל מן י' שליטים שהן עשר ספירות, וכנגדן הן עשרה דורות מאדם ועד נח, ומכולם לא דברתי עם אחד, שהוא יחוד ב' שמות הנ"ל, כי אח הוא ז"א, ואז ד' הוא מלכות, כי אם עם נח דוקא, מטעם האמור שבו כלול שני שמות הנ"ל, שהוא אותיות אחד, והבן.
71
ע״ב•
72
ע״גפן ד על פי מוסר השכל וכללים גדולים, אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלדים התהלך נח ויולד נח שלשה בנים את שם את חם [ו]את יפת וגו' (ו, ט-י). והספיקות, א' למה כפל נח נח, ודרשת חז"ל ידוע. ב' מה ענין איש צדיק אצל תולדות וכו', ומה שאמרו חז"ל (בר"ר ל, ו) עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים וכו', קשה למה ישונה נח בזה מכל הצדיקים דלא כתיב בהו הכי, כמו אלה תולדות יעקב יוסף וכיוצא. ג' כפל צדיק תמים. ה' בדורו הל"ל, מאי בדורותיו. וגם למה לי בדורותיו כלל מאחר שיש דורשין וכו'. ו' את האלדים התהלך נח, אין לו שחר כלל. ז' מנינא ל"ל שלשה בנים, כי ממילא ידענו שם חם ויפת הם ג'. ח' תואר שמות אלו שנקראו כך ונכתב בתורה צריך טעמא. ט' הלא התורה נצחיי, ומה לי בסיפורים אלו נח ובניו, מה דהוי הוי, וע"כ שהוא בכל זמן ובכל אדם, ואיך הוא זה.
73
ע״דותחלה נבאר משנה פ"ה דאבות (מ"ב) עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין [נ"א לפניו] עד שהביא עליהן את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שבא אברהם אבינו וקיבל עליו שכר כולם.
74
ע״הוהספיקות, א' למה לא נאמר בנח וקבל שכר כולם, כמו שנאמר אצל אברהם. ורש"י פירש, לפי שלא היה צדיק כל כך, שנאמר בו צדיק היה בדורותיו ולא בדורות אחרים וכו'. וי"ל תינח למאן דאמר דדורש לגנאי, משא"כ למאן דאמר לשבח הדרא קושיא כנ"ל. ב' מאחר שכל י' הדורות היו מכעיסין לפניו, א"כ למה ישונה דורו של נח שהביא עליהן המבול, והראשונים ניצולו. ג' הקשה במדרש, שהביא עליהן, משמע על כל י' דורות, וז"א וכו'. ד' לשון עד מיותר, עד שהביא עליהן וכו', דהוי ליה למימר והביא עליהן וכו'. ה' מתחילה לא אמר אבינו באברהם, משא"כ בסוף וכו'. ו' מהו וקיבל שכר כולם, כי רבו הדיעות בזה עיין במדרש.
75
ע״וונ"ל, דאמרו חז"ל בדורותיו, יש דורשין לשבח וכו', ויש דורשין לגנאי וכו'. ויש להבין, על מי שנאמר בתורה צדיק תמים איך דורש לגנאי אחר שיש לדרוש לשבח, מה שאין דרכי התורה בזה.
76
ע״זונ"ל דגנאי זה הוא שבח, והוא דיש ב' בחינות צדיק, דבארתי משנה (קדושין פ"ד מי"ב) מתייחד עם אמו ועם בתו, דתחלה צריך לייחד ולהתבודד עם אמו שהוא בינה, ואח"כ לפקח בעסקי העולם המעשה הנק' בתו, בת היא מלכות עולם העשיה, וכאשר כתבתי איעצך ויהי אלדים עמך (שמות יח, יט).
77
ע״חובזה יובן הפסוק אלה תולדות נח נח, ודרשו חז"ל (בר"ר ל, ה) שהיה נח לעליונים נח לתחתונים וכו'. וי"ל על ידי שהיה נח לעליונים תחלה להתבודד מקצת היום ברוחני, לכך אח"כ שהיה עוסק בצרכי הגשמי התחתונים היה נח להם ג"כ. וז"ש היה צדיק תמים בדורותיו, בעסק הדור הגשמי, מתבודד תחלה - את האלדים התהלך נח, וק"ל.
78
ע״טאמנם יש מעלה יותר הגדולה מזה, וג"כ פרשתי משנה הנ"ל מתייחד וכו', על פי מ"ש הרמב"ן (דברים יא, כב) ובו תדבק (דברים י, כ), ר"ל גם בעוסקו בעניני הגשמי יהיה מחשבתו משוטט ודבוק בו ית' וכו', יעו"ש. ובזה יובן, מתייחד אדם עם אמו, להיות מחשבתו הנק' אמו, דבק בו ית' בעת עסקו בגשמי הנק' בתו עולם העשיה, והבן.
79
פ׳ובזה יובן אלה תולדות נח נח, שהיה נח ודבק בעליונים בעת שהי' נח ועוסק בגשמי ותחתונים, וז"ש צדיק תמים הי' בדורותיו ר"ל גם שהיה בין אנשי דורו הי' צדיק ודבוק בו ית', וז"ש את האלדים התהלך נח, בכל מקום שהיה הולך הי' את האלדים, שדיבק מחשבתו בו ית' תמיד. וזה מעלה נפלאה יותר ממעלה שזכרנו תחלה.
80
פ״אובזה פליגי תנאי, מאן דדריש לגנאי, הוא מדריגה א'. ומאן דדרש לשבח, היינו מדריגה ב'.
81
פ״באך דאכתי קשה, מאן דדרש לגנאי, גם שהוא ג"כ שבח, מכל מקום מאי טעמא לא דרש לשבח יותר כנ"ל. וצ"ל דהוא מוכרע מפסוק וממשנה דאבות הנ"ל, כאשר זכרנו בקושיא א' הנ"ל שלא זכר בנח שקיבל שכר כולם כמו באברהם.
82
פ״גולתרץ זו נ"ל, דבארתי במ"א שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) דהל"ל שויתי ה' לפני, משא"כ לנגדי משמע נגדיות. ובארתי כי יש ב' סוגי חסידים ואנשי מעשה, כנזכר בש"ס דשבת (לג:) ברשב"י ובנו שיצאו מן המערה וחזו אינשי דכרבי וזרעי, אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנתנו עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם וכו', לאחר י"ב חודש יצאו וחזו ההוא סבא דהוי נקט תרי מדאני אסא וכו'. והעולה, כי סוגי האנשים העוסקים בבדידה, כאשר רואה אנשים שאינם עושין כך, אומר מניחין חיי עולם וכו' ומעורר עליהם דיני דינין, כמו ברשב"י שיצא פעם ראשון מהמערה וכו'. משא"כ סוגי אנשים במדריגה ב' הנ"ל, שדבוק בו יתברך גם בעוסקו בחיי שעה, זה מעורר רחמים בעולם, שיודע בעצמו שיוכל חבירו לעסוק כך כמוהו, והבן.
83
פ״דובזה יובן, עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו, ר"ל מצדו ית' הי' יכול להאריך אפו עוד, רק מצד נח שהי' מעורר דינין עליהם, וז"ש שהרי כל הדורות היו מכעיסין לפניו ולא נענשו עד דורו של נח שהביא נח עליהן מי המבול. וז"ש הפסוק (ישעיה נד, ט) כי מי נח זאת לי וגו' - שהוא הגורם. וזש"ה את האלדים התהלך נח - שנהג עם דורו במדת הגבורה, לעורר עליהן דינין הנקרא אלדים, כמו רשב"י כשיצא מהמערה, והטעם משום שהיה עוסק בבדידה שנאמר את האלדים התהלך נח, וסבר מאחר שהם אינם עושין כך ומניחין חיי עולם וכו'.
84
פ״המשא"כ אברהם הי' במעלה ב' הנ"ל, והי' מעורר רחמים בעולם. וזש"ה (בראשית ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם - גם שהיו עולם התוהו, הי' מקיים ברחמים. וז"ש עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין לפניו, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם, ר"ל כנגד כולם, כמאמר חז"ל (ברכות מז:) בעשרה שבאו לבית הכנסת וכו', וק"ל.
85
פ״ועוד י"ל, על פי שזכרנו בפ' (בראשית א, א-ב, עי' רש"י) בראשית ברא אלדים, שברא תחלה במדת הדין, ביראה הנקרא ראשית, ולא נתקיים, והארץ היתה תהו ובהו וכו', עד ששיתף מדת הרחמים שנאמר (בראשית א, ג) ויאמר אלדים יהי אור, מדריגת אהבה אור המוח, ונעשה מאורות וכו'.
86
פ״זובזה יובן, כי מדרגת נח היה יראה לחוד שנאמר את האלדים התהלך נח, לכך גרם שהביא עליהם מי המבול, שהי' תהו ובהו וחשך. משא"כ אברהם היה מדריגתו בעבודת הש"י מאהבה, לקשר מלכות אשר נק' יראה, ורגליה יורד[ו]ת מות (משלי ה, ה), לקשרה אל אהבה אור המוחין, ויהי אור, ונעשה מאורות, ונתקיים באברהם, לכך קיבל שכר כולם וכנ"ל.
87
פ״חעוד י"ל, דבארתי במ"א וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהלים עה, יא), בסוד כסוי חטאה (תהלים לב, א) - שניטל זכיות הרשע וניתן לצדיק וכו'. וז"ש איש צדיק תמים הי' בדורותיו, שלא הי' צדיק תמים מצד זכיות עצמו, רק נעשה תמים בדורותיו, ר"ל עם זכיות דורותיו וכו', וק"ל.
88
פ״טויולד נח ג' בנים, שהם כנוי אל ג' דברים שהעולם עומד עליהם, בסוד צדיק יסוד עולם (משלי י, כה), שהם תורה ועבודה וגמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב), כי גמילת חסד להתחסד עם קונו, וכמ"ש בזוהר כי חסיד אני (תהלים פו, ב) שאתחסד עם מלכות הנק' אני, והוא תואר שם, בסוד ואדעך בשם (שמות לג, יז). ועבודה זו תפלה, ונק' חם, כמ"ש בעקידה פ' צו (שער נח) ואש המזבח תוקד בו (ויקרא ו, ב), זו תפלה הצריכה חימום, ואש מפיו תאכל בשלהביות וחמימות האש וכו', יעו"ש. ותורה המחכימות פתי (תהלים יט, ח), ונהפך לתואר יפת וכו', וק"ל.
89
צ׳עוד י"ל, ונבאר משנה (א) פרק י' דבבא מציעא, הבית והעלי' של שנים שנפלו, אמר בעל העלי' לבעל הבית לבנות, והוא אינו רוצה לבנות, הרי בעל העליה בונה את הבית ודר בתוכה עד שיתן לו את יציאותיו. רבי יהודא אומר וכו' בעל העליה בונה הבית והעליה, ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו. לבאר משנה זו ברמז מוסר, וכתבתי מזה במ"א.
90
צ״אעוד י"ל, דקי"ל (בר"ר ל, ה) נח נח, נייחא בעליונים נייחא בתחתונים. דקשה, הא אמרו חז"ל (כתובות קה:) צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא וכו'.
91
צ״בובזה יובן, אלה תולדות נח נח, נייחא בתחתונים ג"כ, והיינו כי את האלדים התהלך נח, שהיה מתבודד בינו לבין אלדים, ולא הוכיח אנשי דורו, לכך איש צדיק תמים הי' בדורותיו, שבבני דורותיו נחשב לצדיק על ידי שהיה מתהלך את האלדים, משא"כ אלו הוכיח דורו לא נחשב בעיני הדור לצדיק, וק"ל.
92
צ״געוד י"ל נח נח [איש] צדיק תמים הי' בדורותיו (ו, ט). על דרך שכתבתי אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר (בראשית יח, כו), שיהי' בין המוני עם בתוך העיר גם כן צדיק, אז למעלה גדולה יחשב, ונשאתי לכל המקום בעבורם וכו'.
93
צ״דובזה יובן אלה תולדות נח נח, שהי' נח לעליונים ונח לתחתונים (בר"ר ל, ה), והיינו על ידי שלא הי' מובדל ומופרש מן העם רק הי' מעורב בין הבריות, שזה גורם אהבת הבריות, כמ"ש היעבץ במשנה דאבות. ושמא תאמר אחר שהוא מעורב בין הבריות הסיח דעתו מלדבק מחשבתו בו ית' בעת ההיא, לזה ביאר ואמר כי צדיק תמים הי' בדורותיו, גם כשהיה בא בתוך העיר בין אנשי דורו הי' צדיק לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) שהוא כלל גדול במעלת הצדיקים, כמו שכתב רמ"א באורח חיים סימן א', יעו"ש. וזה גרם לו כי תחלה את האלדים התהלך נח, שהתבודד לקשר עצמו ולדבק בו ית' קודם שיצא בתוך העיר, וכמו שכתבתי במ"א ויאהב גם את רחל מלאה וכו' (בראשית כט, ל), ולכך גם שהי' מעורב אח"כ בין הבריות לא נפרד מדביקתו בו ית', והבן.
94
צ״ה•
95
צ״ופן ה' על פי מוסר השכל, אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו את האלדים התהלך נח וגו' (ו, ט-יג) ואגב נבאר מסורה ו' פסוקים של ה' תיבות סמוכות מן ב' אותיות כל אחד מהם, א נח את שם את חם (בראשית ה, לב). ב כי גם זה לך בן (בראשית לה, יז). ג כי יד על כס יה (שמות יז, טז). ד על כן לא בא אל שולחן המלך (שמואל א כ, כט). ה גם לי גם לך לא יהי' (מלכים א ג, כו). ו אין זה כי אם רע לב (נחמיה ב, ב). והאלשיך מביאו סוף פרשת בראשית (ו, א) וביארו, יעו"ש.
96
צ״זואגב נבאר נח נח נייחא בעליונים נייחא בתחתונים וכו' (בר"ר ל, ה). עוד נ"ל ונבאר מדרש (בר"ר ל, א) נח איש צדיק וגו' הה"ד (משלי י, כה) בעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם, בעבור סופה וגו' זה דור המבול, וצדיק וגו' זה נח. הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד (משלי יב, ז), הפוך רשעים זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח, הה"ד אלה תולדות נח ע"כ.
97
צ״חונ"ל דראיתי בספר אחד מעין גנים ביאר פסוק (ז, כג) וישאר אך נח וגו', דאיכא פלוגתא, בדורותיו, מאן דס"ל אלו היה בדור אחר לא נחשב לצדיק, וז"ש צדיק תמים הי' בדורותיו, כל זמן שהיה דורו קיים נחשב לצדיק, משא"כ אחר ויגוע כל בשר וגו' (ז, כא), וישאר אך נח, ר"ל רק תואר נח בלי צדיק ותמים, ודפח"ח. אך בכל זה מאן דדריש לגנאי, אמנם מאן דדריש לשבח - גם כי ספו ותמו הדור רשעים, מ"מ נשאר תואר צדיק כבתחילה, ואדרבה וכו'.
98
צ״טובזה יובן מדרש הנ"ל, שרוצה לסייעו למדרש הדורש לשבח, מפסוקי משלי, וז"ש גם בעבור סופה ואין רשע זה דור המבול, מ"מ נח נקרא צדיק יסוד עולם, דסלקא דעתך אמינא בדורותיו של רשעים נגדם נקרא צדיק וכו', לכך אמר דזה אינו. ומפרש עוד, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, מ"מ נח נקרא בית צדיקים יעמוד, להוציא מסברא הנ"ל. וא"כ מה שנאמר וישאר אך נח, כדרשת חז"ל (תנחומא נח ג) שהכישו ארי וכו', וק"ל.
99
ק׳עוד נראה לפרש מדרש הנ"ל, דאיתא במשנה (יב) פרק קמא דאבות, הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לבאר כפל הדברים ויתורי לשון, הגם דביאר החסיד מוהר"י יעבץ כפל אוהב שלום ורודף שלום, וז"ל: כי ד' חלוקות בשלום, רשעים גמורים שונאי שלום, בלתי גמורים חפצים בו ובתנאי שיבוקש מחבירו, צדיקים בלתי גמורים מבקשים אותו אבל בברוח חבירו יברחו גם הם, צדיקים גמורים רודפים אחריהם. ולזו כת אחרונה כיון הכתוב (תהלים לד, טו) בקש שלום ורדפהו, ר"ל שאם יברח תרדוף אחריו, עכ"ל.
100
ק״אאך להבין אוהב הבריות ומקרבן לתורה, נ"ל, דאיתא בזוהר (עי' ח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו', ופירש הרב המגיד על פי מ"ש (שבת קיט:) המבזה ת"ח אין רפואה למכתו, ודפח"ח. ואני בארתי על פי משל שר אחד שינה לבושו וכו'.
101
ק״בוכעת נ"ל, דהקשה מהר"י יעבץ במשנה הנ"ל, איך עשה אהרן שלום על ידי שקר, ומשני כי הסמים הממיתים להחיות הנפשות, על ידי איש צדיק ונאמן שרי וכו', יעו"ש. והעולה מזה, כי מדות הרעות של הרשע שמשתמש בו הצדיק לשם שמים, נעשה כסא אל הקדושה, ונכנע אל הקדושה, כמו שבארתי אליעזר עבד אברהם שיצא מכלל ארור לכלל ברוך על ידי ששימש לאברהם וכו' (בר"ר ס, ז), יעו"ש. וז"ש זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, ר"ל שהם מדותיו של חייבא שנקרא ידו ורשותו וכוחו, להשתמש בו זכאה לשם שמים, אז גם הרשע נכנע לקדושה ונעשה זכאה, והבן. ובזה בארתי גדולים צדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים (בר"ר לג, ג).
102
ק״גובזה יובן מדרש הנ"ל, הפוך רשעים ואינם, ר"ל על ידי שמשתמש במדת הרשעים לשם שמים ונעשה הרשע כסא אל הקדושה, ובזה הפוך רשעים ואינם בגדר רשעים, שנהפך מדת הדין לרחמים, ועל ידי זה בית צדיקים יעמוד, כי המזכה רבים אין חטא בא על ידו (אבות פ"ה מי"ח).
103
ק״דובזה יובן אוהב את הבריות, גם שהוא רשע ואתה צריך להתקרב אליו להשתמש במדתו, מ"מ עי"ז אתה מקרבן לתורה, להכניעו בקדוש[ה], והבן. ובזה ביארתי קושית האלגזי בזה, כתבתי במ"א.
104
ק״ההעולה מזה, שיש בבחי' הצדיקים ג' סוגים, א' צדיק אשר כחו גדול להחזיר הרשעים לקדושת בחינתו, כמו אברהם שקיבל שכר כולם, וכמו שבארתי פסוק (בראשית יח, כו) אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי וגו'. סוג ב' צדיק שאין כחו גדול להחזיר הרשעים אל בחינת הקדושה, וגם הם אינן יכולין לבטל מקדושתו ועבודתו, וזהו מעלת נח, את האלדים התהלך נח, שמכל מקום עמד בקדושתו, גם בדורותיו שהיו מתגרים בו שנפרדו ממנו ומבזין אותו כנזכר במדרש (בר"ר ל, ז), וז"ש חז"ל (שבת קיט:) המבזה ת"ח אין רפואה למכתו. ויש עוד סוג ג', שגדול כח הרשעים שמונעים הצדיקים מלעשות רצון ה', וכמ"ש הרמב"ם בהלכות דיעות פ"ו (ה"א), וז"ל: ואם היה במדינה שמנהגותם רעים וכו' ואין מניחין אותו לישב במדינה אלא א"כ נוהג במנהג הרע, בזה נאמר (ירמיה ט, א) מי יתנני במדבר מלון אורחים וכו', יעו"ש.
105
ק״וובזה יובן מסורה הנ"ל, נח את שם את חם, ר"ל סוג א' הנ"ל תואר צדיק שעשה נח עם השם יתברך, במה שחיבר עצמו את חם אבי כנען להכניעו בקדושה. ועי"ז כי גם זה לך בן, כמו שאמר[ו] חז"ל (אבות פ"ה מי"ח) המזכה רבים וכו', שנקרא הרשע ג"כ לך בן בקדושה וכנ"ל, וכמ"ש חז"ל הנפש אשר עשו בחרן וכו' (בראשית יב, ה).
106
ק״זסוג ב', שיש פירוד בין הרשעים לצדיקים, וזה גורם כי יד על כס י"ה, שאין שמו וכסאו שלם על ידי עמלק, היצה"ר הגורם פירוד ומחלוקת למטה, וכביכול גם למעלה וכו', כמ"ש פ' זכור [את] אשר [עשה] לך עמלק וכו' (דברים כה, יז). והסבה הגורם שאין שמו וכסאו שלם הוא עבור כי לא בא אל שלחן המלך - מאן מלכי רבנן (גיטין סב.), לטעום בלחמי תורה ולשתות יין מסכתו, שיתחברו אנשי דורו אל החכמים שהם רופאי הנפשות, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות דיעות (ה"א) וכו', יעו"ש, ולכן גורם הפירוד שמו וכסאו ח"ו ג"כ בימי הגלות שיש שנאת חנם בין איש לחבירו, וביותר בין המוני עם לחכמים, שחכמת סופרים תסרח בעיניהם.
107
ק״חסוג ג' שהרשעים אינם מניחים לצדיקים לעבוד הש"י, באמרם גם לי גם לך לא יהיה, ודאי אין זה כי אם רע לב, וק"ל.
108
ק״טובזה יובן אלה תולדות נח וגו', דקשה, איך יש פרשה זו בכל אדם וזמן. ולפי הנ"ל דבא להשמיענו שיש ג' סוגים בגדר צדיק, בפ' נח נח מורה על ב' גדרי צדיק, א' נוח לעליונים (בר"ר ל, ה) בפני עצמן, שאינו יוכל לעשות נייחא בתחתונים, שאין כחו גדול להחזיר רשעי הדור אליו. סוג ב', נח בתחתונים (בר"ר שם), היינו איש צדיק תמים היה בדורותיו לשון עבר, ר"ל להחזיר הדור אליו, דהיינו אחד היה אברהם, שהיה כחו גדול, משא"כ גדר נח לא היה כך, רק את האלדים התהלך נח, וכנ"ל שהיה מתבודד עכ"פ. ויש עוד סוג ג', ותמלא הארץ חמס, שאין מניחין הצדיק לעבוד ה' גם כן, ואז קץ כל בשר בא לפני וגו', והבן.
109
ק״יעוד י"ל, בנח עצמו היה ג' בחינות שונות, תחלה נח איש צדיק תמים בדורותיו, דהיינו סוג א'. אח"כ גברו הרשעים והכעיסו ובאו, והיה נח סוג ב', את האלדים התהלך נח ולא בדורו. אח"כ מלאה הארץ חמס, והיה נח סוג ג' שנאמר קץ כל בשר בא לפני, והוצרך נח לתיבה. וז"ש (עי' אבות פ"ה, מ"ב) שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, משמע שהיו מוסיפין ברשעם והולכין, והבן.
110
קי״אעוד י"ל, על ידי שעשה נייחא בתחתונים לרדוף שלום, נעשה נייחא בעליונים שיהי' שמו וכסאו שלם באחדות א', וז"ש את האלדים התהלך נח - מה שהי' מי אלה, נעשה אלדים בחיבור אחד, והבן.
111
קי״ב•
112
קי״גפן ו על פי סוד נראה לבאר פסוק אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו וגו' (ו, ט). בש"ס דסנהדרין דף ק"ט (ע"א) סבירא לי' לרבי יוחנן בדורותיו היה צדיק ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו וכל שכן בדורות אחרים, משל וכו'. והקשה בעל נחלת יעקב, הא אמרינן בש"ס דבבא בתרא (קכג.) השתא בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, צדיקים לא כל שכן וכו', וא"כ ה"נ מאחר שיש לדרוש לשבח ולגנאי, יותר ראוי לדרוש לשבח, ותיקשי לרבי יוחנן וכו'. וע"כ יש לפרש דהגנאי הוא שבח, ויש לפרשו בג' פנים.
113
קי״דפן א', דאיתא בש"ס דראש השנה (טז:) ג' ספרים נפתחין בראש השנה, צדיקים גמורין נחתמין לאלתר לחיים וכו'. והקשו התוספות הא לפעמים מצינו איפכא וכו', ומתרץ וכו'. והרמב"ם תירץ, צדיק בדינו קאמר וכו', יעו"ש.
114
קי״הוהענין צדיק בדינו, יש לפרש עוד על פי מ"ש במ"א ביאור ש"ס (ברכות סא:) צדיקים יצה"ט שופטן וכו', וביאור (תהלים קמא, ד) אל תט לבי לדבר רע וכו', כי מצד האחדות אם מזכה חבירו להצדיקו בדינו לדונו לכף זכות, אז נעשה הוא עצמו זכאי בדינו וכו'.
115
קי״וובזה יובן צדיק תמים היה בדורותיו, ר"ל על ידי שהיה מלמד זכות על אנשי דורו כדי להצדיקן, ועי"ז נעשה הוא צדיק בדינו ג"כ, והבן.
116
קי״זפן ב', דכתבתי במ"א ביאר ש"ס דברכות (ברכות י.) הני בריוני דמצער[י] לרבי מאיר, התפלל עליהם כי היכי דלימותו וכו', יעו"ש. ויש להבין מה זה כי היכי דלימותו, דהל"ל בקיצור התפלל עליהם שימותו. ועוד דאמרה ברור[י]ה אשתו מה דעתך וכו', וכי לא ידע רבי מאיר מזה.
117
קי״חונ"ל דכתבתי במ"א ששמעתי בשם מורי שצריך להתפלל על שונאיו, שהם רוחו של צדיק בגלגול וכו', ועל ידי התפלה נמתק בשרשו, ומוציא מהם רוחו, והנשאר בהם כלה מאליו וכו', ודפח"ח.
118
קי״טובזה יובן, שגם רבי מאיר עשה כך כמו שאמרה ברור[י]ה, וז"ש שהתפלל עליהם להוציא מהם רוחו, וזה גורם שהנשאר כלה מאליו, וז"ש כי היכי דל[י]מותו, והבן. וכעין זה כתיב.
119
ק״כובזה יובן היה בדורותיו, על ידי שהתפלל עליהם, הוציא רוחו מהם ונעשה הוא צדיק על ידי דורו, והבן.
120
קכ״אפן ג' הוא על דרך ופרעה הקריב וכו' (שמות יד, י), דשמעתי ממורי בצר הרחבת לי (תהלים ד, ב), כי על ידי שיש מצירין מתקרב יותר להש"י, וזהו הרחבת לי, שיודע שזהו חסר בשכינה ומתפלל בעד השכינה אליו ית', ונעשה יחוד קב"ה ע"י, כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא וכו', ודפח"ח.
121
קכ״בובזה יובן צדיק תמים היה בדורותיו, ר"ל על ידי דורו דקמצערי לי' ומנענעון דיסלק נהורא, כמבואר במדרש שהיו מלעיגין עליו, היה מתקרב יותר להש"י, ונעשה צדיק. ואלו היה בדור אברהם ושאר צדיקים, שלא היו מצירין אותו, אפשר שלא היה צדיק כל כך. א"כ הגנאי הוא שבח, וק"ל.
122
קכ״גובמ"א כתבתי, על ידי דורו שלקח זכיותיהן נעשה צדיק, בסוד כסוי חטאה וכו' (תהלים לב, א).
123
קכ״דובספר אחד ראיתי, כל זמן שהיה דורו קיים נחשב לצדיק נגדם, על דרך באת אלי להזכיר עוני (מלכים א יז, יח), ודרשו וכו' (בר"ר נ, יא), משא"כ כאשר תמו וספו דור המבול, וישאר אך נח (ז, כא) בלי תואר צדיק, ודפח"ח.
124
קכ״הועפ"ז יבואר משנה (ט) פרק ד' דסוכה היכן מנענעין, בהודו לה' תחלה וסוף וכו'. דאיתא במדרש (בר"ר לב, ג) ה' צדיק יבחן (תהלים יא, ה), משל ליוצר המכה בקנקנין טובים ולא רעועין וכו'. ובזוהר שלח לך דף קס"ו (ע"ב) פתח רב מתיבתא ואמר, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וכו' (בראשית יב, א) אעא דדליק ונהורא לא סליק ונהיר ביה, ינענעון ליה ויסלק ביה נהורא ואנהיר וכו', יעו"ש. ובדף קס"ח (ע"א) ג"כ מזה, ה' צדיק יבחן (תהלים יא, ה) ונר רשעים ידעך וכו' (משלי יג, ט), יעו"ש.
125
קכ״וובזה יובן, היכן מנענעין, ר"ל הא דאמרינן ינענעון ויסלק ביה נהורא וכו', באיזה איש שייך זה, באיש שהוא מודה ומשבח להש"י תחלה וסוף, בין בטיבו בין בעקו זה נקרא תחלה וסוף, כי כאשר מתמוטט ויורד לסוף המדריגה ומ"מ מקיים מבטן שאול שועתי אליך (יונה ב, ג), נקרא סוף, ובין בתחל' עלייתו, כמו שכתבתי והיית רק למעלה וכו', (דברים כח, יג), וק"ל.
126
קכ״זובזה יובן נח איש צדיק תמים היה בדורתיו, ר"ל על ידי דורו וכנ"ל, וק"ל.
127
קכ״ח•
128
קכ״טאופן ב על פי סוד ומוסר השכל, פסוק ויאמר ה' לנח וגו' בא אל התיבה וגו' מכל הבהמה הטהורה וגו' שנים איש ואשתו וגו' (ז, א-ב). ויש להבין מה ענין נח אל התיבה. ובזוהר (ח"א נט:) ביארו בטוב טעם, יעו"ש. יש להבין איך שייך ענין נח והתיבה בכל אדם ובכל זמן, דאל"כ מה דהוי הוי, ולמה להזכיר זה בתורה שהיא נצחית. גם להבין מה הוא שנים איש ואשתו.
129
ק״לונ"ל, דאיתא במדרש בראשית (עי' בר"ר י ט, רש"י עה"פ) ויכל אלדים ביום השביעי (בראשית ב, ב), והקשו חז"ל והרי נאמר (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' וכו', אלא ויכלו השמים כו' והיה העולם חסר מנוחה, בא שבת באת מנוחה, ע"כ. והקשה רבי משה אלשיך (בראשית שם) שאינו מתרץ כלום, כי אין המנוחה מלאכה.
130
קל״אוביארו הוא ז"ל על פי מה שאמרו חז"ל שבת וינפש, וינח ביום השביעי הל"ל ונח או שבת. אמנם כי כל דבר גשמי מבלי רוחנית יפסד ולא יתקיים, והנה כל מה שברא הוא יתברך למה שהכל גשמי לא יתקיים ולא ינוח, אמנם מקדושת שבת נשפע שפע רוחני בעולם כמו נפש יתירה באדם, וז"ש היה העולם חסר מנוחה, בא שבת והשפיע שפע רוחני בעולם כנפש בגוף אדם, וז"א שבת וינפש, כי שבת והקנה נפש לעולם לקיומו. וזהו בא שבת בא מנוחה, כי בלעדי זה לא היתה מנוחה והעמדה לעולם. וז"א וינח ביום השביעי ולא אמר ונח, כי הקנה מנוחה לעולם וכו', יעו"ש.
131
קל״בוהנה כמו שהעולם אינו מתקיים כי אם על יד שפע הרוחני בתוכו, וזהו וינח ביום השביעי כנ"ל, כך אותיות התורה והתפלה שנצטרפו לתיבות, צריך להמשיך בתוך התיבה שפע רוחני הנקרא נח, כמו שאמר בשבת וינח ביום השביעי.
132
קל״גוכמ"ש במ"א ביא[ו]ר משנה (עוקצין פ"ג מי"ב) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו'. והקשו וכו'. וכתבתי בשם החסיד מוהר"ן זלה"ה לתרץ קושית העולם למה צריך בתפלה דיבור, ולא סגי במחשבה. ותירוץ, כי על ידי צירוף אותיות ותיבות נעשה כלי להמשיך שפע וברכה לישראל וכו', וכתבתי במ"א ביאור זה.
133
קל״דוכעת נ"ל, על פי מה שזכרנו שצריך להמשיך בתוך התיבות הרוחני שנק' נח, בחינת יסוד שנקרא שלום כנודע, ובזה יובן לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, שהם האותיות והתיבות שנעשה כלי להחזיק ברכה וכו', והיינו על ידי השלום, שממשיך בתוך התיבה בחינת נח הרוחני שנקרא שלום, וזהו הגורם ברכה לישראל, והבן.
134
קל״הובזה יובן ויאמר ה' אל נח בא אל התיבה וגו', הכוונה להמשיך שפע הרוחני בחינת נח, אל התיבה והאותיות, והבן.
135
קל״ווהנה יש בתוך התיבה בחינת שנים, זכר ונקבה, דכתבתי במ"א בשם מורי זלה"ה ביאור פסוק (מלכים א יא, ד) לעת זקנותו של שלמה המלך ע"ה נשיו הטו את לבבו, כי בכל תיבה יש ב' פירושים, א' רחמים בחינת זכר, ב' בחינת דין הנקרא נקבה, וז"ש נשיו הטו את לבבו וכו', ודפח"ח. ובזה יובן כי בתוך התיבה שנים איש ואשתו, ב' פירושים בכל תיבה, א' בחינת זכר רחמים, ב' בחינת דין. וצדיקים מהפכים בחינת הדין לרחמים (בר"ר לג, ג), והבן.
136
קל״זועפ"ז נבאר פסוק וידבר אלדים אל נח צא מן התיבה וגו' (ח, טו-טז). ונבאר מדרש (בר"ר ל, ה) נח נח, נייחא לעליונים נייחא בתחתונים וכו'. להבין זה נ"ל דשמעתי בשם מורי זלה"ה דרש באכסניא של תורה וכו', דאיתא במסכתא אבות (פ"ו מ"ג) הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או אות אחת וכו', שמצינו בדוד (ה)מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וכו', ק"ו הלומד מחבירו פרק אחד וכו' על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. וקשה, מה קאמר ב' דברים בלבד. ועוד קשה, היה לנו לומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
137
קל״חופירש, דכשאדם לומד מרב הגון התורה, היא פרה ורבה אצלו כנודע וכו', וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא כפשוטו כמו שלמד ממנו, ולזה אמר מה דוד שלמד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, דהי' רשע ולא פרה ורבה רק נשאר ב' דברים לבד כמו שלמד ממנו, קראו רבו. הלומד מחבירו, דהיינו שניהם צדיקים, דאז התורה פרה ורבה, עאכ"ו שצריך לנהוג בו כבוד. ובזה מתורץ שפתחו באכסניא של תורה, שהי' כולם צדיקים וכו'.
138
קל״טעוד שמעתי בשמו קצת בענין אחר, כי עשרת הדברות כולל כל התורה, כמו שביאר רבינו סעדי' גאון וכו', יעו"ש. וכמו שנכלל כל תורה בעשר דברות, כך נכלל כל התורה כולה בתיבה אחת וכו'. וכל זה אם נשמת הרב שלומד ממנו שרשו מן עולם האחדות, משא"כ אם נשמתו מעולם הפירוד גם התלמיד הלומד ממנו מקבל ממנו גם כן דברים נפרדים. וזהו שאמר שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וכו', ודפח"ח.
139
ק״מהעולה מזה, כי הלומד לשמה, לייחד בעולם האחדות, אז גורם היחוד שיהי' תורתו פרה ורבה, ומבשרי אחזה אלוה, כמו ביחוד הגשמי פרה ורבה בגשמי, כך ברוחני.
140
קמ״אובזה יובן מדרש הנ"ל, נח נח שגרם נייחא בעליונים שהוא על ידי היחוד באותיות התורה, זה גרם נייחא בתחתונים, שתורתו פרה ורבה וכנ"ל, והבן.
141
קמ״בובזה יובן וידבר אלדים אל נח צא מן התיבה. הכוונה כי על ידי יחוד נח בתיבה ואותיות, נעשה יחוד הויה אדנ"י כביכול גימטריא צ"א, ועל ידי יחוד זה פרה ורבה וז"ש צ"א מן התיבה אתה ואשתך ובניך וגו', והבן.
142
קמ״ג•
143
קמ״דעוד על פי מוסר השכל וכללים גדולים המשך הפרשה תחתים שניים ושליש[י]ם תעשה וגו' ויאמר אלדים אל נח צא מן התיבה אתה ואשתך וכו' (ו, טז - ח, טז). ויש להבין וכו'. והספיקות עם ביאורן כתבתי במ"א.
144
קמ״הוכעת נ"ל לבאר, למה נכתב זה בתורה מה דהוי הוי, ואיך שייך ענין זה בכל אדם ובכל זמן. ונראה להבין למה עשה התיבה ג' מדרגות תחתים שניים ושלישים. ועוד ה[ל]"ל צאו מן התיבה וגו', דקאי על רבים.
145
קמ״וונבאר מדרש (בר"ר לא, ט) קנים תעשה את התיבה (ו, יד) אמר רבי יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך וכו', יעו"ש. והקשה ביפה תאר מאי טעמא לא נקט קן זבים וזבות. ותירץ, דמצורע בא על חטא, וכן נח וכו'. ויש לתמוה(ו) דהא כתיב (ו, ט) צדיק תמים היה בדורותיו, ומה שפירש שלא התפלל על דורו וכו', הא גם אברהם שהתפלל לא התפלל על פחות מעשרה צדיקים וכאן לא הי' עשרה, וכפירוש רש"י וכו' (בראשית יח, לב), וא"כ לא חטא בזה.
146
קמ״זונבאר משנה (אבות פ"ה מ"ב) עשרה דורות מאדם עד נח וכו' עד שהביא המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם וכו' וקיבל שכר כולם. וכתבתי מזה במ"א.
147
קמ״חוכעת נ"ל לבאר ש"ס ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז) ודרשו (בר"ר נד, א) זה יצה"ר. ובירושלמי תרומות פ"ח (ה"ג) גם אויביו ישלים אתו, רבי מאיר אומר זה הכלב, רבי יהושע בן לוי אומר זה הנחש וכו'. וכתבתי במ"א.
148
קמ״טוכעת נ"ל, דאיתא בש"ס דשבת פרק ב' (לג:) רשב"י ורבי אלעזר בנו טשו במערתא י"ב שנים, כד נפקו חזו אינשי דכרבי וזרעי, אמרו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף, יצאתה בת קול ואמר להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם. יתבו י"ב חדש, אמרי משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש, יצא בת קול צאו ויצאו, בכל מקום דרבי אלעזר מחי רבי שמעון מסי וכו'.
149
ק״נוכתבתי ביאור ענין זה במקום אחר על פי מה שכ' במבוא שערים (ש"ה ח"א פי"ב) דיש ג' בחינות, והם עיבור יניקה ומוחין, ובקטנות הם גבורות ואכזריות, ובגדלות שבאו המוחין הם חסד ורחמים. ובאלו י"ב חדש לקחו מוסר מהרשעים בגיהנם, שהיו מתעוררין קטנות וגבורות ואכזריות בחייהם וכך משכו על עצמן אש של גיהנם שהוא גבורות ואכזריות, ובחרו בדרך הטוב ללמד חסד ורחמים על בני עולם, ואז יצא בת קול צאו ממערתכם וכו', יעו"ש. וכ"כ רבי משה אלשיך (דברים ז, יג) ונתן לך רחמים (דברים יג, יח), מדת החסד והרחמים שתרחם על אחרים, ואז ורחמוך משמים ג"כ, מדה כנגד מדה, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב, יג), ודפח"ח.
150
קנ״אובזה יובן ברצות ה' דרכי איש, שדרכי האיש הוא לרצון הי' שהוא רחמים, אז גם אויביו ישלים אתו, לגמול אתו ברחמים מדה כנגד מדה, וק"ל.
151
קנ״בובזה יובן עשרה דורות מאדם עד נח וכו' עד שהביא עליהן מי המבול. ר"ל נח הביא עליהן מי המבול, על ידי שלמד חוב על אנשי דורו, כמו רשב"י ורבי אלעזר בנו שיצאו תחלה מהמערה. משא"כ אברהם למד זכות וחסד על הדור, לכך קיבל שכר כולם, וזש"ה (ישעיה נד, ט) כי מי נח זאת לי, שנק' מי נח, והבן.
152
קנ״גובזה יובן אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, ר"ל על ידי שהיה צדיק נגד דורו, לכך את האלדים התהלך נח, במדת הדין והגבורה שנק' אלדים התהלך נח ללמד חוב על דורו. ולכך צוה אותו שיכנס בתיבה י"ב חודש, כמו רשב"י ובנו שיצא בת קול חזרו למערתכם, וישבו י"ב חודש כמשפט רשעים בגיהנם (עדיות פ"ב מ"י), ללמד מוסר מאכזריות גיהנם לאכזריות מעשי הרשעים כנ"ל, וכך היה לנח, וז"ש הכתוב תחתים שנים ושלישים תעשה שהם ג' מדריגות עיבור יניקה ומוחין, זה למעלה מזה, עד שיכנס במדת החסד והרחמים בימי הגדלות והמוחין, ואז כשנכנס במדת רחמים הקריב קרבן (ח, כ), שהוא לקרב השכינה שנק' אדני אל ידוד', שזהו קרבן לידוד', ואז נאמר לו צא מן התיבה והוא על דרך שכתוב בתיקונים (תכ"א) דף מ"ד ע"ב, וזה לשונו: נרתקה דילה אדני וחרבא ידוד', וכד איהו ידוד' בר משכינתיה איהו דין, כד עאל בנרתקא איתעביד רחמי, והוא דחרבא בנרתקא יאהדונהי [גימטריא צ"א] וכו' יעו"ש, וז"ש צ"א מן התיבה, שהוא ברחמים, והבן.
153
קנ״דובזה יובן המדרש הנ"ל, קנים תעשה את התיבה, אמר רבי יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע, ר"ל מדלא כתיב הצרוע דרשו המוציא רע, וזהו סברת ריש לקיש בש"ס (ערכין טו:), והענין על דרך שכתבתי במ"א בשם מוהר"ן אל תט לבי לדבר רע (תהלים קמא, ד) לחייב אחרים לומר שעושים רע, כי מצד אחדות מחייב את עצמו וכו', יעו"ש. וזה המצורע, המוציא רע לחייב אחרים, את עצמו הוא מחייב, וזש"ה (ויקרא יג, ב-ד) זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, ר"ל מה שהי' במדת הגבורה והדין לחייב אחרים, יקבל עונשו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (שם, מו), ע"ד שיכנס למדת החסד שהיא בחי' הכהן, וזה שאמר הכתוב והובא אל הכהן, ואז יבא קרבן שהם קן צפרים, לקרב הדין של השכינה אל הרחמים שהוא ידוד', ונמתק הדין חרבא בנרתקא כנ"ל. וז"ש מה הקן מטהר את המצורע, שיכנס למדת הטהרה שהוא החסד והרחמים, כך תיבתך מטהרתך שתצא ממדת הדין והגבורה למדת החסד והרחמים, על ידי שתשב בתיבה י"ב חודש כמשפט רשעים בגיהנם וכנ"ל, ואז נאמר לו צא מן התיבה, והבן.
154
