בן פורת יוסף, ויראBen Porat Yosef, Vayera
א׳ונבאר על פי פשט, וירא אליו ה' (יח, א) לבקר את החולה. אמר רבי חמא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו, עכ"ל. וכבר צווחו בי' קמאי, מנלן דלבקר את החולה. ואם כפי' המפרשים דקאי אדלעיל מני', מדלא כתיב וירא אל אברהם, שמע מינה על עסק המילה נראה אליו, א"כ קשה, אם זה היה ביקור מאי טעמא נראה רק לאברהם ולא לכל ילידי ביתו שהיו כולם חולים. ועוד קשה, דהל"ל לבקרו, בקיצור.
1
ב׳ועוד מאי בעי רבי חמא כאן, דבלאו הכי אתי שפיר, ואם בא להודיענו שהי' יום ג' למילתו, זהו גופי' מנא ליה, ואם נפקא ליה ממה דכתיב (בראשית לד, כה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, וכפי' הרמב"ם, א"כ בלא רבי חמא ג"כ נדע דמסתמא הי' ביום השלישי מפסוק ויהי וגו'. ועוד מאי למילתו, דהל"ל יום ג' למילה הי', ואנא ידענא דקאי על אברהם. ושאר הספיקות יבוארו מאליהן.
2
ג׳ונ"ל לבאר כל זה בצירוף דקדוק א', דמצינו מ"ש הר"ן גבי קול לו קול אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו (יומא ד:), והלימוד הוא מדהל"ל לו דג"כ מייחד הדיבור, וכ' אליו, שהיא מייחד הדיבור ביותר, אלא ללמד דבא למעט כל ישראל משמיעות הדיבור. והנה זה קשה כאן ג"כ, דהל"ל וירא לו, מאי אליו. וכי תימא דגם כן בא למעט האנשים שהיו עמו שלא נראה להם ה', קשה פשיטא דמהיכי תיתי לומר שנראה להם ה', מאחר דמעשרה דורות מנח עד אברהם לא נתייחד הדיבור כי אם לאברהם כדאיתא במדרש (בר"ר לט, ו) אהבת צדק וכו' (תהלים מה, ח).
3
ד׳אך א"א דענין המראה כאן היה בשביל הביקור, א"כ גם ילידי ביתו שנמולו והיו חולים ג"כ היו צריכין לביקור, והוה אמינא שגם להם נראה ד' לבקרם, לכך אמר אליו למעט. אך דבאמת ק' מאי טעמא לא ביקר אותם ג"כ מאחר שהיו חולים כמו אברהם.
4
ה׳ונ"ל דיבואר זה על פי מה שהקשו התוספות במסכת ראש השנה דף י"א (ע"א ד"ה אלא), דלפי הסוגיא דשמעתא מוכח דביאת המלאכים הי' אצל אברהם בפסח, ומטעם זה ויעשו עוגות וכאשר יסד הפייטן, ואברהם לא נימול עד יום הכפורים כדאיתא בפרקי רבי אליעזר (פכ"ח), וקשה איך יתכן לומר שנצטוה בפסח ולא נימל עד תשרי, והלא זריזין מקדימין למצות. ועוד דהכא כ' (בראשית יז, כו) בעצם היום נימול וגו', בו ביום שנצטוה וכו'.
5
ו׳והנה יש לכל מעיין לחפש בכל כוחו לתרץ קושית התוס' כאן, שהוא תמוה מאוד. ומה שתירץ התוס' בשם רבינו תם, הוא דחוק מאוד, וכדמוכח מלשון התוספות עצמו שהקשו תימא וכו', שמע מינה דאין תירוץ רבינו תם מספיק לתרץ תמיהת התוספות.
6
ז׳ונ"ל לתרץ בדרך הפשוט אחר עיון בדקדוק הכתובים, דכ' (יז, כג-כו) ויקח אברהם את ישמעאל בנו וכל ילידי ביתו וימל [את] בשר ערלתם בעצם היום [הזה] כאשר דיבר אתו אלדים. ופירש רש"י בו ביום שנצטוה וכו'. ואברהם בן צ"ט שנים בהמולו בשר ערלתו, בעצם היום הזה נימול אברהם וגו'. ופירש ברש"י, בו ביום שנתמלא לאברהם צ"ט שנה.
7
ח׳נמצא על בעצם היום קמא פירש רש"י בו ביום שנצטוה, ועל בעצם היום בתרא פירש ביום שנתמלא לאברהם צ"ט שנה. וע"כ יצא לרש"י לפרש כך, מדהל"ל בקיצור ולכלול ענין מילת אברהם וילידי ביתו בחד פסוק, שמע מינה כנ"ל.
8
ט׳נמצא גם מתוך הכתובים יש לדקדק כך כמ"ש התוספות, דלעולם י"ל דהציווי הי' בניסן, ובו ביום שנצטוה נימול ישמעאל וילידי ביתו, אבל אברהם עצמו נימול ביום שנתמלא לו צ"ט שנה, והיינו ע"כ כמאן דאמר בתשרי נולדו אבות, ונימול אברהם ביום הכפורים, ולכך חלקם הכתוב כאן ולא כללם בחד בבא. וסרה קושיא שני' שבתוספות.
9
י׳וכי תימא דעדיין קושיא ראשונה נשאר אדוכתי', הא זריזין (ו)מקדימין למצוה, ומאי טעמא נימול ביום הכפורים מאחר שנצטוה בניסן.
10
י״אנ"ל, דהא קושיא זו יש להקשות לפרקי רבי אליעזר עצמו (שם) דפירש דבחצי היום נימול אברהם, ונפקא לי' מדכתיב בעצם היום, בעצומו של היום, והא זריזין (ו)מקדימין למצוה והי' ראוי להקדימו מצפרא.
11
י״בוע"כ צ"ל דקושיא זו אינו, מדאיתא במדרש (בר"ר מז, ט) בעצם היום הזה נימול אברהם, אמר הקב"ה אלו נימול אברהם בלילה היו בני דורו אומרים אלו היינו רואים אותו לא היינו מניחים אותו לימול, אלא בעצם היום הזה נימול, ודרגיש לי' ימלל, ע"כ. הרי אף דקי"ל דזריזין מקדימין למצוה מצפרא כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ד.), מ"מ כאן נימול בחצי היום משום בני דורו שלא יאמרו וכו'.
12
י״גא"כ ה"נ י"ל במה שנימול ביום הכפורים ולא נימול מיד בניסן כשנצטוה דזריזין וכו', הוא מטעם כיוצא בזה, דאיתא במדרש תחלת פרשה מ"ו (ב), וימל אברהם וגו', בן מ"ח שנה היה כשהכיר את בוראו, ומאי טעמא לא נימל אז, אלא שלא לנעול דלת בפני הגרים [ופירש במתנות כהונה שילמדו גרים זקנים מאברהם שאין המילה מחלשת כח, שהרי אברהם נימול בשנת צ"ט שהוא קרוב למאה שנים שהוא עבר ובטל מן העולם ואפילו הכי נימול]. וא"ת היה לו לימול בשנת ע"ה כשדיבר עמו בין הבתרים, אלא כדי שיצא יצחק מטפה קדושה, עכ"ל. ויש להבין מה זה שהקשו מאי טעמא לא נימול בן מ"ח שנה, משום שאז לא נצטוה על המילה כלל עדיין, וכי תימא דהקושיא שהי' לו למול קודם שנצטוה כמו שקיים כל המצות טרם שנצטוה, הלא יש לחלק כמ"ש המפרשים דשאני בכל המצות שאפשר שיחזור ויעשה המצוה כשיצטוה, ויהי' מצווה ועושה, משא"כ במילה, ולכך המתין עד שנצטוה, וא"כ מה זה שהקשה המדרש הנ"ל. אך א"א דגם כשנצטוה לא נימול מיד עד זמן רב, שמע מינה דמה שלא נימול עד אותה זמן לא היה בשביל הציווי, א"כ שפיר שאל המדרש מאי טעמא לא נימל בן מ"ח שנה כשהכיר בוראו, דא"ל שהמתין עד הציווי, ז"א דהא נצטוה בניסן ולא נימל עד תשרי, ואי משום הצווי המתין א"כ מיד כשנצטוה הי' לו לימול, אלא שמע מינה דהי' לו איזה טעם מספיק מה שהמתין במילתו עד שנתמלא לו צ"ט שנה דוקא, וא"כ צריכין לידע מהו הטעם. ומשני דטעמו היה משום בני דורו ג"כ שלא יאמרו שהמילה מחלשת כח הזקן ולא יתגיירו זקנים, לכך נימול בן מ"ח, וכיון שהמתין עד שיהי' זקן לכך התאחר כל זמן שיהיה זקן יותר, כדי שילמדו מי שהוא זקן ביותר להתגייר, שאין המילה מחלשת כחו.
13
י״דונמצא מה שנימ[ו]ל אברהם באמצע היום, אף שמקדימין מצפרא, מכל מקום משום בני דורו לא חש על זריזות המצוה. ה"נ לא נימול עד תשרי כדי שילמדו בני דורו ממנו, והמתין עד שיהי' זקן יותר, וראוי הי' שימתין עוד, אלא שאי אפשר לו להמתין כדי שיצא יצחק מטפה קדושה, ובתשרי נתעברה שרה ולשיתא ירחי נולד יצחק, דאותה שנה מעוברת הי' כמסקנת הש"ס (ר"ה שם), ובפסח נולד יצחק אף למאן דאמר בתשרי נולדו אבות וכמפורש בברייתא שם. ומבואר שפיר דילידי ביתו נמולו בו ביום שנצטוה בניסן, והוא המתין עד שהי' אפשר להמתין, דהיינו ביה"כ, דבחג נתעברה שרה ויצא יצחק מטפה קדושה. וסרה קושית התוספות, וסוגיא דשמעתין אתי שפיר.
14
ט״וובזה יובן, וירא אליו ד', קשה מאי טעמא לא כתיב וירא לו דג"כ מייחד המראה, וכי תימא שבא למעט האנשים אשר עמו, קשה פשיטא מאחר שלא היו נביאים ומה צריך למעט [וכיוצא בזו איתא בפרק קמא דמגילה (ג.) והאנשים אשר עמי לא ראו את המראה (דניאל י, ז)], לזה פירש רש"י לבקר את החולה, וא"כ הוה אמינא שגם לילידי ביתו נראה, שהיו ג"כ חולים, לכך כ' אליו למעט.
15
ט״זאך קשה באמת מאי טעמא לא נראה להם ג"כ, ובא רבי חמא כמתרץ ואמר יום ג' למילתו הי' ובא הקב"ה ושאל בשלומו דייקא, ור"ל דהיה ג' רק למילת אברהם, משא"כ לילידי ביתו שכבר נימולו ביום שנצטוה בניסן, ובאמת י"ל שגם להם נראה אז בשלישי למילתו, אלא שאין צריך הכתוב להזכירו, ואי ללמדינו ביקור חולים כדאיתא בפ"ק דסוטה (יד.), זה אינו, כבר נלמד זה מביקור אברהם, ועוד מוכח מאברהם דגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה כדאיתא בש"ס (שבת קכז.), ולכך כ' באברהם, ואתי שפיר דנראה אז רק לאברהם, משום דהוא לבדו הי' אז חולה, משא"כ ילידי ביתו, דשני זמני מילה הי', ושפיר הודיענו הכתוב בתיבה א' ענין הנ"ל שלא תיקשי קושית התוספות, ודוק.
16
י״ז•
17
י״חונבאר פסוק ואחשוך גם אנכי אותך מחטו לי וגו' ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא (כ, ו-ז). וזה אין לו שחר כלל, דאטו אשת נביא בעי אהדורי וכו', כקושית הש"ס פרק קמא דמכות (ט:). ותיר[ו]ץ הש"ס ידוע.
18
י״טונ"ל, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוהו שרה אמנו אילונית היתה, שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרה עקרה אין לה ולד, בפ"ו דיבמות (סד:). ומעתה לפי זה הוי קדושי טעות, ולא הוו קדושין כלל, וכמ"ש התוספות (ב: ד"ה או שנמצאו) בסוגיא קמא דיבמות, מדאמרינן במתני' (יבמות ב.) צרת אילנות מותרות, יעו"ש. וא"כ אינה אשת איש כלל, ואיך אמר השב אשת האיש וגו'.
19
כ׳אך דמחלק בש"ס שם (יב.), הני מילי דלא הכיר בה, אבל הכיר בה מקודשת. וא"כ אברהם שהיה נביא וידע שהיא אילונית, וסבר וקבל, והוי קדושין גמורין, ושפיר הוי אשת איש [וכי תימא שאח"כ הי' נביא, זה אינו, דאיתא בפרק קמא דמגלה דף י"א (ע"א) הוא אברהם (ד"ה א א, כז) בהויתו מתחלתו עד סופו, יעו"ש במהרש"א].
20
כ״אובזה יובן, ועתה השב אשת האיש, ושמא תאמר שאינה אשת איש כלל מאחר שנמצא[ת] איילונית והוי קדושי טעות, והראיה דאינה צריכה גט אפילו מדרבנן כמ"ש הטור באבן העזר סימן מ"ד בשם התוספות (ב: ד"ה או שנמצאו), לזה ביאר הש"י ואמר כי נביא הוא והכיר בה שהיא אילונית והוי קדושין גמורין, ושפיר הוי אשת איש גמורה, וק"ל.
21
כ״ב•
22
כ״גונבאר מדרש (בר"ר מח, ז) והוא יושב פתח האהל (יח, א), ישב כתיב, בקש לעמוד, אמר לו הקב"ה שב, אתה סימן לבניך, כשישראל נכנסין לבה"כ ולבה"מ וקורין ק"ש והן יושבין לכבודי ואני על גביהן, שנאמר (תהלים פב, א) אלדים נצב בעדת אל, ע"כ. וי"ל, הא ממשמעות הפסוק דכתיב ישב לשון עבר שכבר ישב משמע עכשיו אינו יושב רק כבר עמד, ואיך אמר ביקש לעמוד משמע שלא עמד עדיין. ב' הא אף אם היה עומד ואח"כ היה יושב, ג"כ היה סימן לבניו, ולמה הקפיד שלא לעמוד כלל רק שישאר בישיבה ואז יהי' סימן, משא"כ בלאו הכי. ג' קשה, מה ענין קריאת שמע לכאן. ד' להבין שהם יושבין לכבודי, מה כבוד יש יותר בישיבה מבעמידה.
23
כ״דונראה לי דחדא יתורץ באידך, דפליגי בית שמאי ובית הלל בפ"א דברכות (מ"ג) דבית שמאי ס"ל בערב יטה ויקרא קריאת שמע, ובבוקר יעמוד, שנאמר (דברים ו, ז) ובשכבך ובקומך. ובית הלל ס"ל קורא כדרכו בין יושב ועומד וכו'. אמר רבי טרפון אני הטיתי לקרות וסכנתי בעצמי וכו'. הרי שאם הי' יושב בשעת קריאת שמע ועמד לקרות קריאת שמע חייב מיתה, שעבר על דברי בית הלל.
24
כ״הובזה יובן, ישב כתיב וקרינן יושב, וע"כ צריך לדרוש שניהם, ור"ל שביקש לעמוד ואמר לו שב, ר"ל שישאר בישיבה, ולא שיעמוד ואח"כ ישב, והטעם מפני שאמר לו הקב"ה אתה סימן לבניך שנכנסין לבית הכנסת וקורין קריאת שמע והן יושבין לכבודי, ר"ל שנשארו יושבין לכבודי, שלא לעבור על דברי בית הלל, שאם יעמוד מיד עובר על דברי בית הלל, לכך גם אתה אין לך לעמוד כלל רק לשאר בישיבה ואני על גבך, כמו לדורות שאם יעמדו אז אין אני על גבך, כי מאחר שיסתכן אז הוא סילק השכינה, משא"כ כשנשאר בישיבה ומקבל מלכות שמים אז השכינה על גביו, וק"ל.
25
כ״ו•
26
כ״זעוד יש לבאר על פי סוד, וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וגו' (יח, א-ב). והספיקות רבו, א' דהל"ל לו, משא"כ אליו הוא מיעוט יותר, וכמ"ש הר"ן קול לו קול אליו (יומא ד:). ב' מאי טעמא לא הזכיר שמו. ג' מה צריך לידע היכן הי' יושב. ד' להבין ענין ג' אנשים מהו, ודרשת חז"ל ידוע. ועוד מאי נצבים עליו. ה' איך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן, דאל"כ מה דהוי הוי.
27
כ״חונ"ל לבאר פסוק (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, דכ' בעקידה וכו' יעו"ש.
28
כ״טולי נראה בביאור פסוק (בראשית כח, יב-יג) ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וביארתי זה במ"א. וכעת נ"ל, דשמעתי בשם מורי אתה הוא ה' וגו', כשסובר האדם שהוא נוכח ה' תואר אתה, אז הוא רחוק מהשם תואר הוא נסתר, משא"כ כשסובר שהוא נסתר ורחוק מהשם תואר הוא, אז הוא קרוב ונוכח ה' תואר אתה, ודפח"ח.
29
ל׳וכן שמעתי משל מהרב המגיד מוהר"ם משל סולם הסובב, כשהוא למטה רואה המלך למעלה, וכשעולה למעלה וכו', ודפח"ח.
30
ל״אובזה יובן, כי האדם הוא סולם מוצב ארצה, כשחושב עצמו בפחיתות שהוא מוצב ארצה, אז ראשו מגיע השמימה, משא"כ כשחושב עצמו במדריגה עליונה שהוא ראשו מגיע השמימה, אז הוא מוצב ארצה, וק"ל. וז"ש והנה מלאכי אלדים, בני אדם העושין בעולם הזה שליחות הש"י, עולים ויורדים בו, ר"ל יש סוברין שעולים ודבקים בו ית', ויש סוברין כי הם יורדין, והנה ה' נצב עליו, על זה שסובר שהוא מכת היורדין, וכמ"ש (איוב כו, ז) תולה ארץ על בלי מה, מה שאינו חושב עצמו לכלום.
31
ל״בובזה יובן וירא אליו ה' באלוני ממרא, ר"ל מי שסובר שהוא באלוני ממרא, מכת היורדין וממרים בו ית', אליו ית' קרוב - וירא אליו ה', וכנ"ל, וק"ל.
32
ל״גוז"ש והוא ישב פתח האהל, שנחשב לו שהוא יושב בפתח האהל, להתחיל ליכנס בפתח האהל לפנים לעבודת ה', ולא שכבר עבד עבודת ה' רק רוצה עתה ליכנס לפנים מפתח האוהל אשר שם כחם היום, ששם לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז) יצה"ר אשר בעצתו נידון האדם בגיהנם הנקרא כחם היום, וכמ"ש חז"ל אברהם אבינו יושב בפתח גיהנם להציל הנימול וכו', יעו"ש. ועל איש כזה שורה מרכבתו ית' וז"ש וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו ממש, וכמ"ש בש"ס (ב"מ פו.) מאן נינהו ג' אנשים מיכאל וכו', שהם המרכבה להשכינה כנודע, והבן. וכן דרשו ויעל מעליו אלדים (בראשית לה, יג), יעו"ש.
33
ל״דוז"ש לא טוב היות [ה]אדם לבדו, שהי' סובר שהוא חסיד, משא"כ עתה אעשה לו עזר מן כנגדו, ר"ל שידע שיש בו שמץ מן אנשים שהם כנגדו, ויעשה תשובה, והבן.
34
ל״הוזה נ"ל כוונת המדרש רבה (בר"ר מח, ז) ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה אתה סימן וכו'. דכתבתי במ"א הפרש בין ישיבה בעלמא דנוקבא, ועמידה בדכורא, והצדיק נקרא עומד משא"כ הרשע, וז"ש תש כחו כנקבה וכו'. ובזה יובן ישב ביקש לעמוד, שחשב עצמו שעכשיו ביקש לעמוד על נפשו ועד עתה היה נחשב יושב, וז"ש אתה סימן לבניך - שאם חושבין שהם יושבין אז הם מרכבה להש"י ואני עומד עליהם וכנ"ל, והבן.
35
ל״ואמנם משמעות הפסוק כפשוטו משמע כי עולם הזה הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלדים שהם בני אדם הבאים בעולם הזה לקיים שליחות הש"י, קצתם עולים וקצתם יורדים. או אדם א' לפעמים עולה ולפעמים יורד, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), בסוד קטנות וגדלות. והטעם שאין אדם עומד על מדריגה א', כי תענוג תמידי אינו תענוג, לכך לפעמים יורד, כדי שאם אח"כ יעלה יהי' יותר תענוג.
36
ל״זובזה יובן לא טוב היות האדם לבדו, בלי יצה"ט ויצה"ר, שיהי' על מדריגה א', רק אעשה לו עזר כנגדו, ר"ל על ידי שיהי' לו עזר מיצה"ט, ונגדיות מיצה"ר, עי"ז יורד ועולה, ויהי' יותר תענוג. מלבד הטעם שזכר בעל עקידה שיהי' שכר ועונש, והוא האמת, וק"ל.
37
ל״חעוד י"ל, דאיתא בפ' [ו]אנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי (יט, יט), ודרשו חז"ל (בר"ר נ, יא) כשהייתי בסדום נחשבתי לצדיק נגדם ונצלתי, וכשאבא אצל צדיק אני כרשע, וכמו שאמרה הצרפית לאלי' (מלכים א יז, יח) באת אלי להזכיר את עוני וכו', יעו"ש. וזה שאמרו לא טוב היות האדם לבדו, ר"ל תואר אדם שהוא צדיק, לא טוב לו כשהוא לבדו, רק אעשה לו עזר כנגדו, ר"ל שיהי' לו עזר מאנשים שהם כנגדו, דהיינו רשעים, אז נחשב הוא לצדיק, ועי"ז חיו יחי', וק"ל.
38
ל״טובזה יובן וירא אליו ה' ולא לאחרים, מאחר שהי' באלוני ממרא, בין בני אדם שהם ממרים נגדו ית' והוא לבדו נתקרב אליו ית', לכך וירא אליו ה', וק"ל.
39
מ׳עוד י"ל, דשמעתי ענין שני שעירים גורלות וכו' (ויקרא טז, ח), דהקשה הזוהר וכי ס"ד שיטיל המלך גורל עם עבדו וכו'. ושמעתי בשם החסיד מוהר"ם מבראד כי כאשר עלה בלב אדם לעשות איזה מצוה, יראה להטיל גורל מיד אם הוא לד' או לעזאזל, כי כך דרכו של יצה"ר לפתות האדם לעשות מצוה ובאמת הוא עבירה. ובזה ביאר פסוק תהלים סי' נ' (יח-כא) אם ראית גנב ותרץ עמו וגו' פיך שלחת ברעה וגו' אלה עשית והחרשתי וגו', ודפח"ח.
40
מ״אואני ביארתי במ"א ביאר פסוק (שמות יא, ד) כחצות הלילה אני יוצא, שיראה שלא להחליט הדבר שהוא טוב לעשותו מיד, רק מצדד תחילה לימין ולשמאל ואח"כ יבוא ההכרעה ממנו ית', וז"ש כחצות הלילה שהוא הספק הנקרא לילה, כחצות הנה והנה, אז אני יוצא וכו'.
41
מ״בובזה יובן לא טוב היות האדם לבדו, ר"ל שיעמוד על צד אחד לבדו, שיחליט ויאמר זה טוב לעשותו, רק אעשה לו עזר וגו', ר"ל יצה"ר, הנה והנה אם הוא מצד היצה"ט שהוא עזר לו, או מצד היצה"ר שהוא כנגדו, ואז יוצא הכרעה לאמתו.
42
מ״גואפשר שזהו רמזו חז"ל (שבת י.) כל דיין שדן דין אמת לאמתו וכו'. כי צד ימין וצד שמאל וקו אמצעי המכריע הם ג' דיינים שבמוח האדם, שיראה לשקול בשכלו הקודש, ואז ישפוט בצדק דין אמת לאמתו, כי לפעמים נראה לו שהוא אמת ואינו לאמתו, והבן.
43
מ״דובזה נבאר פסוק תהילים סי' ט"ז (ח-יא) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט וגו' עד נעימות בימינך נצח. ור"ל בכל דבר שנזדמן לי לעשותו הייתי מצדד בו שמא הוא נגדיות, ולכך הייתי מצדד לכאן ולכאן, ואח"כ שויתי ה' לנגדיות זה שיכריע לי האמת, אז מימיני בל אמוט, שעי"ז לא נטיתי לשמאל שהוא היצה"ר, כי בתחלה שמח לבי הנוטה לשמאל, ואח"כ יגל כבודי שהוא כבוד אשר חכמים ינחלו (משלי ג, לה), חכמה בימין, לצדד הימין או השמאל, ואז אף שנעשה בשרי מצד היצה"ר שנקרא קץ כל בשר וכמ"ש בזוהר, מכל מקום אף בשרי ישכון לבטח כי לא תעזוב נפשי, ומכל שכן שלא תתן חסידך לראות שחת, כי תודיעני אורח חיים על ידי הכרעה הנ"ל שלא לנטות לשמאל ששם מוקשי מות, ונעימות בימינך נצח, וק"ל.
44
מ״הובזה יובן וירא אליו ה' באלוני ממרא, ר"ל לכך וירא אליו ה' ולא לזולתו, מחמת שהי' באלוני ממרא, שהי' מצדד לומר שמא הוא לעזאזל ולא לשם שמים והוא באלוני ממרא למרוד בו ית' ח"ו, וז"ש והוא ישב פתח האהל שחושב שהוא בפתח האהל, אשר שם לפתח זו חטאת רובץ (בראשית ד, ז), היצה"ר המפתה את האדם לעשותו שירד לגיהנם הנקרא כחם היום כנודע, או שמא הוא לשם שמים, והי' מצדד לימין ולשמאל כדי שיבוא הכרעה, וז"ש והנה שלשה אנשים נצבים עליו, הם ג' בחינות הנ"ל ימין ושמאל ואמצע המכריע, ואחר שטרח בכל דבר לראות אם הוא לשם או לעזאזל לכך בא ההכרעה מאתו ית' וירא אליו ה', כמו ביעקב והנה ה' נצב עליו (בראשית כח, יג), וכמו ששמעתי ממורי פירוש הפסוק (ישעיה נח, יג-יד) ממצוא חפציך ודבר דבר אז תתענג על ה', והבן.
45
מ״ועוד י"ל, דכתבתי במ"א משל של בעל עקידה (שער קא) ג' שנכנסו לפרדס, ובפתח השער היו ג' אנשים וכו'. והעולה משם, ג' שנכנסו לפרדס שהוא עולם הזה, א' בחר באכילה ושתיה, ב' בחר לאסוף הון ועושר בביתו, וב' (סגות) [סוגים] אלו הם רוב העולם, כי בני עליה הם מועטים. ג' בחר לידע בעל הפרדס לדבק בו, והיה תמיד לנגד עיניו מה שהזהירו ג' אנשים שבפתח הפרדס, א' כי היציאה הכרחית, ב' ואל כליך לא תתן (דברים כג, כה), ג' לבחור בטוב.
46
מ״זובזה יובן וירא אליו ה' באלוני ממרא, ר"ל אליו, כת ג' שהם מועטים בעולם הזה הנקרא אלוני ממרא, שהרוב נמשך אחר תאות עולם הזה וממרים בו ית', רק כת ג' וירא אליו ה' באלוני ממרא.
47
מ״חוהוא ישב פתח האוהל, ר"ל שהוא יושב ומחשב תמיד כאלו יושב פתח האוהל - לקיים מה שהזהירו לו בפתח האהל, כשנכנס לפתח האהל של הפרדס תענוגי העולם הזה הנקרא כחם היום - בני מחוזאי קריין להם בני גיהנם (ר"ה יז.), שהוא כחם היום.
48
מ״טוהנה שלשה אנשים נצבים עליו, ר"ל אלו ג' אנשים שהזהירו אותו כשנכנס לפתח הפרדס נראה לו כאלו נצבים עליו תמיד להיות עומד באזהרתן, לכך וירא אליו ה', והבן.
49
נ׳ובזה נבאר משנה (טו) באבות פ"ג, הכל צפוי והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב המעשה. וי"ל דהל"ל הכל צופה, וכ"כ התוספות יום טוב.
50
נ״אונראה דיבואר על פי משל הנ"ל, דגזר המלך שלא יתנו שום שררה כי אם חלף עבודה ומעשה הטוב שיעשה וכו'. והטעם באמת נ"ל כי אין השכר ועונש הסכמי, רק הכרחי, ששכר מצוה היא המצוה עצמה, ועונש העבירה היא העבירה עצמה וכמ"ש (ירמיה ב, יט) תיסרך רעתך וכו'.
51
נ״בועפ"ז נבאר משנה (א) פרק א' דתמיד, בג' מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד. ופירש רש"י, השמירה אינה מפחד הגנבים רק משום כבוד וגדולה וכו'. ויש לתמוהו, למה בג' מקומות היו שומרים. ועוד, למה הי' במקומות אלו דוקא. עוד, למה צריך לשמירה כלל, ואי משום כבוד וגדולה, הלא הוא אין צריך לכבודינו שיתכבד ממנו כי הוא מלך הכבוד מעצמו.
52
נ״גונ"ל דאיתא בש"ס דסנהדרין (צו.) אך משפטים אדבר אתך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד וגו' (ירמיה יב, א), וכתבתי מזה במ"א. ויש להבין, וכי הנביא בא להרהר אחר מדותיו ית', ומה הי' רצונו בזה.
53
נ״דונ"ל שהנביא הי' מצטער בצרות נפשם של ישראל, שמכח זה נתיאשו, וזנח ישראל טוב, ונדחו ח"ו מן ב' עולמות עולם הזה ועולם הבא, וכאשר תמה נעים זמירות ישראל תהלים סימן י' (יג) על מה נאץ רשע אלדים אמר בלבו לא תדרוש וגו'. וכן בסימן ע"ג (ג-יד) כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה וגו' שתו בשמים פיהם וגו' ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי ואהי נגוע כל היום וגו', הרי שמכח ב' דברים אלו שהם שלות הרשעים ויסורי הצדיקים, מכח זה נתיאשו לעשות טוב ח"ו לומר שהש"י שונא הצדיקים ואוהב הרשעים.
54
נ״האפס שיש עוד דבר שלישי לתמוה עוד, למה לא נברא גיהנם בעולם הזה, ויוסרו הרשעים בראותם חבריהם רשעים נידונין שם.
55
נ״ווע"כ צ"ל ג' תמיהות הנ"ל יתורץ חדא באידך, וכמ"ש חכמי המוסר דאז לא יהי' בחירה, לכך צריך לכסות הדברים שיהי' הרשות נתונה לעשות כל א' לפי בחירתו וכו', וזהו שמירה שלא יכנסו למלך בעלי מומין ומוכי שחין, כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע שלא יכנס כי אם הראוי, וכמ"ש בזוהר כי טוב גנוז בחשך הקליפות המסבבין, כך יש לפעמים ירידה אל הצדיקים עובדי ה' הנקרא כהנים משרתי ה', ולפעמים יש עלי' אל הרשעים שיצליחו, וזהו השמירה שלא יכנסו פנימה בהיכל ה' כי אם הראוי לו, שזה אינו משגיח בזה באומרו אם לעוברי רצונו ית' כך יש שלוה מכל שכן לעושי רצונו, וגם מיסורי הצדיקים לא יתיאש, כי יאמרו אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו לא כל שכן, וכמ"ש בש"ס, משא"כ מי שלבו נוקפו והוא מוכה שחין ומלא עונות, זה נדחה מליכנוס פנימה בראותו שלות הרשעים ויסורי הצדיקים, ואצלו נקרא זה שמירה מליכנס לפנים, המעכבים אותו ליכנס בהיכל המלך מלכו של עולם.
56
נ״זובזה יובן משנה בג' מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, ר"ל כי בג' מקומות יש שמירה המעכב ליכנס לפנים למי שאינו ראוי ליכנס, א' בית אבטינס, כי אב הם צדיקים וחכמים כמ"ש (מלכים ב ב, יב) אבי אבי רכב ישראל, טינס גימטריא עני עם הכולל, ר"ל עוני הצדיקים נקרא שמירה המעכבים ליכנס לפנים. ב' בית הניצוץ, ר"ל בית הרשע הנוצץ וזורח לו החמה, שהשעה עומדת לו, ג"כ נקרא שמירה המעכב ליכנס לפנים מחמת שלות הרשעים וכנ"ל. ג' בית המוקד, שהוא הגיהנם שאינו בעולם הזה, מעכב מליכנס פנימה למי שאינו ראוי. אבל הראוי בוחר בטוב מצד שהוא טוב.
57
נ״חוזה נ"ל פי' המשנה דאבות (טו) פרק ד', אמר רבי ינאי אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים. והכוונה כמו לא הוי בידי' (עירובין כח:), ר"ל שלא הי' ראי' ותשובה להשיב. והכא נמי כך, אמר רבי ינאי אין בידינו ר"ל שאין זה ראי' לא מיסורי הצדיקים למאוס בטוב, כי אדרבה יש ראי' להיפך, אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו עאכ"ו. ולא משלות הרשעים יש ראי' והוכחה לבחור ברע, אלא אדרבא יש לומר אם לעוברי רצונו כך יש שלוה מכל שכן לעושי רצונו שיהי' שלוה. וז"ש בידינו - לדידן הוא כך כנ"ל, משא"כ לאחרים נדחו משום זה, והבן.
58
נ״טוהעולה מזה כי הכל מכוסה ומצופה שלא ידעו בעולם הזה מזה, כדי שיהי' בחירה. ובזה יובן הכל צפוי כמו וצפה ומכוסה ונעלם מבני אדם ענין השכר והעונש על ידי שלות הרשעים ויסורי הצדיקים וגיהנם וגן עדן שאינם בעולם הזה, והטעם כדי שיהיה הבחירה והרשות נתונה לעשות טוב או רע בבחירתו באין מעכב, ולכך בטוב העולם הוא האדם נידון, אם מכל מקום עושה טוב, כי הכל לפי רוב המעשה, כמו משל המלך שגזר שיהי' לפי המעשה וכנ"ל, וק"ל.
59
ס׳ועפ"ז נבאר משנה שם אח"ז (פ"ג מט"ז), הוא הי' אומר הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים, החנות פתוחה, והחנוני מקיף וכו'. והספיקות רבו, ויבוארו ממילא.
60
ס״אוהענין, במשל הנ"ל זכרנו ג' אזהרות שהזהירו יושבי שער הפרדס, א' כי יציאה מהפרדס הכרחי, ב' ואכלת ענבים כנפשך ואל כליך לא תתן, ג' בחרו בטוב וכו'. ועל קוטב זה סובב המשנה הנ"ל.
61
ס״בדבארתי בכתבי שלי משנה (אבות פ"ג מ"ז) תן לו משלו שאתה ושלך שלו. על פי משל סוחר גדול שנתן סחורה בהקפה לחנונים הרבה, ומחמת בגידת הזמן שהפסידו הכל ונשארו חייבים להסוחר הנ"ל, והסוחר הי' רחמן ונתן להם עוד סחורה שיראו לשלם לו זה החוב וגם חוב הקדום. והי' באלו ג' בחינות שונות, בחינה א' יש אדם שאינו מקפח טובת הסוחר שהטיב עמו, ויום ולילה לא ישבות שיראה לשלם זה החוב וגם חוב הקדום מעט מעט, וכמ"ש (תהלים לז, כא) וצדיק חונן ונותן. בחינה ב', הבוחר באכילה ושתי' וכו'. בחינה ג' עצל שוכב על מטתו וכו'. ובאמת הכל נתון בערבון, וז"ש תן לו משלו שאתה ושלך שלו, של הסוחר הנ"ל, וראוי להיות מבחינה א' הנ"ל, כמ"ש החסיד מוהר"י יעבץ כי נשמתו של אדם ביד הקב"ה כמ"ש נרך בידי, היא הערוב וכו', וכ"כ הרב רגלוהי דבר נש עריבין וכו' (סוכה נג.). א"כ לשון הכל נתון בערבון סובל ב' פירושים, א' ערבות כפשוטו, ב' לשון הקפה, וכל אחד נמשך מחבירו.
62
ס״גובזה יובן הכל נתון בערבון ובערבות, מחמת שהקפה ראשונה מהחוב הקדום בגלגול הקדום, ונתן לו סחורה עוד שהיא הנשמה וסיוע מהקב"ה לשלם חוב הקדום בגלגול זה, ולא די שלא שילם חוב הקדום רק שנשאר חייב בגלגול זה עוד. ושמא תאמר שהשאול בית מנוס לך מלפרוע החוב, זה אינו כי היציאה מהפרדס הכרחי, אזהרה א' הנ"ל, והוא תחת ערבות של קדומה להעמידו לבעל חובו, וכמ"ש בזוהר פ' חיי שרה שנקרא מלאך דומה עפרון, שנותנין לו שוכני עפר בחשבון, וכך צריך להחזיר בחשבון, עיין מדרש הנעלם דף קכ"ו (קכד.), יעו"ש.
63
ס״דונגד אזהרה ב' ואל כליך לא תתן, אמר ומצודה פרוסה על כל החיים.
64
ס״הועפ"ז נבאר פסוק לך לך על פי סוד, ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך ויאמר אברם אל מלך סדום הרמותי ידי אל ה' וגו' ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר וגו' (יד, כא-כג). ויש להבין, דהל"ל תן לי האנשים, מאי הנפש. ב' לאיזה ענין נכתוב זה בתורה, מה דהוי הוי.
65
ס״וונ"ל דאיתא במדרש הנעלם פרשת לך לך וז"ל: ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש וגו', מלך סדום זהו שרו של גיהנם העומד על הרשעים להורידם לבאר שחת, ויאמר אל אברם אל נשמה של הצדיק שנקרא אברם, שלא יתפלל על הרשעים לפני הקב"ה, רק שיתנם ברשותו, וז"ש תן לי הנפש כמ"ש (יחזקאל יח, ד) נפש החוטאת היא תמות, ותהא נידונית כפי רשעתה. והרכוש קח לך, אותם ששבו בתשובה קח לך והצילם מגיהנם וכו'. ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה' בשבועה, שלא אתפלל ולא אקח לאותם הרשעים שהייתי מכריז לפניהם באותו עולם והוכחתים לחזור בתשובה ופרשתי להם כל משפטי גיהנם ולא שמעו לי. אם אקח מכל אשר לך, שלך הם וברשותך הם, דאמר רבי יהושע בן לוי זימנא חדא אזלינא וכו' עד ווי מלתא דצדיקיי' לא עבדנא וכו'.
66
ס״זוהנה הוציא מדרש הנ"ל תיבות והרכוש קח לך מפשוטו. ולי נראה לפרש כמשמעו, דמבואר בספר הקנה כמו כל בעל כנף ושאר בעלי חיים ניצודין במצודה עבור בקשת טרפם ומזונם, כגון העוף ועכבר וזאב וכיוצא, כך אדם ניצוד במצודת היצה"ר עבור בקשת טרף ומזון כנודע וכו'. וזה נ"ל מ"ש הפייטן בנפשו יביא לחמו, ולא אמר בגופו יביא לחמו. והטעם, מאחר שבימי הגלות נמשך השפע על ידי הס"ם הוא היצה"ר שר של גיהנם, לכך אינו משפיע שפע רב כי אם לעוברי רצונו ית', משא"כ לצדיקים רק התמצית, כמ"ש בזוהר פ' תרומה (קנב:) וי לברא דמלכא דמצפה לפתורא דעבדא וכו'.
67
ס״חובזה יובן ויאמר מלך סדום הוא היצה"ר, אל אברם שהוא הצדיק, תן לי הנפש להיות מעוברי רצונו ית', ואז אשפיע לך שפע רב, וז"ש והרכוש קח לך, להיות בנפשו יביא לחמו.
68
ס״טוהשיב אברם הוא הצדיק, אל מלך סדום, הרמותי ידי אל ה' אם אקח מכל אשר לך, אם יהיה בו צד איסור השייך ליצה"ר איני רוצה רכוש זה, שזה נקרא שלך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם מצד הקליפה ח"ו, בלעדי אשר אכלו הנערים ר"ל תמצית הקדושה שהיא אשר יאכלו הנערים, אכילה לשובע נפשו, שיהיה להם כח לעמוד על משמרתו בתורתו ועבודת ה' כמ"ש (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, שהיא מדת הסתפקות מצד הקדושה, זהו לבד אני רוצה, ולא המותרות והריבוי שהיא מצד הקליפה, כמו שאמר עשו יש לי רב אחי (בראשית לג, ט), משא"כ יעקב אמר יש לי כל (שם, יא), והבן.
69
ע׳וזהו אזהרה ב' ואכלת כנפשך, שיהיה אוכל רק לשובע נפשו לעבודת ה', ואל כליך לא תתן - לאסוף הון שיהי' לזולתו ליורשי אחריו לא תתן.
70
ע״אוז"ש ומצודה פרוסה על כל החיים, כי במצודה זו של הפרנסה לבקש מותרות וריבוי, במצודה זו ניצודין הכל, כי היא פרוסה על כל החיים ומכל שכן האדם וכנ"ל, וק"ל.
71
ע״בוכעין זה כ' בש"ך על התורה פ' כי תצא (דברים כג, כה) כי תבוא בכרם רעך, כי העולם הזה נקרא כרם כמ"ש (ישעיה ה, א) כרם הי' לידידי וגו', רעך זה הקב"ה, וכמו שיש בכרם ענבים שחורות - מדת הדין, וענבים לבנות - רחמים, כך יש מצות לא תעשה דין, ומצות עשה רחמים, וז"ש ואכלת ענבים כנפשך שבעך, על דרך צדיק אוכל לשובע נפשו. ואל כליך לא תתן, הוא הגוף, שלא יעשה המצות לשום פני' שבעולם, שלא ילבישם חומריות וישארו בזה העולם ולא ילכו עמך לא הן ולא שכרם, כי אין גשמיות למעלה כמ"ש (בראשית ח, ב) ויכלא הגשם מן השמים וכו'. וכן לא תפאר אחריך (דברים כד, כ), ר"ל תתן פארך לבאים אחריך, דהיינו יורשיך, ואתה תלך בלא פאר - שתניח להם שיעשו אחריך, אלא תעשה כדי שילך לפניך צדקך ולא לאחריך וכו'.
72
ע״גונגד אזהרה ג' אמר החנות פתוחה והחנוני מקיף, ליזהר ולבחור בטוב, דכ' האלשיך פ' כי תצא (דברים כא, טו-יז) דף רנ"ה, ביא[ו]ר פסוק משלי (ט, יג) אשת כסילות הומיה וגו', כי רבים מהמוני עם אומרים אם היה היצה"ט הומה ודוחק מפציר בי כמו היצה"ר אשר יומם ולילה לא ישבות עד אשר נעשה חפצו, היינו שומעים לו יותר, משא"כ עתה שאינו אומר רק פעם א'. והתשובה, כי היצה"ט מוכר סם החיים כמ"ש (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים, על כן יפתח פיו רק פעם א' והשומע ישמע והחדל יחדל, אך היצה"ר מוכר סם המות ומי ישמע לו להיות פתי לסור אל משמעתו, על כן הומה ומסרב תמיד עד יפתה ושמע לו. וז"ש אשת כסילות הומי' תמיד, משא"כ היצר הטוב וכו'.
73
ע״דובמדרש ראיתי פי' והחנוני מקיף, הוא היצה"ר שנקרא חנוני, ומקיף וסובב מבחוץ למצוא קונים לקנות סחורתו וכו'.
74
ע״הוז"ש החנות פתוחה והחנוני מקיף וסובב למצוא קונים, מזה היה לך לידע למאוס בסחורתו שהוא רע, ולבחור בסחורת היצה"ט שהוא טוב. והיינו אזהרה ג' בחרו בטוב, והכא נמי מאחר שהחנות פתוחה ולמה החנוני מקיף וסובב והולך והומה ומפציר לקנות אצלו, אלא שמע מינה כאמור, וק"ל.
75
ע״ועוד י"ל תן לי הנפש והרכוש קח לך, דכתבתי במ"א ביאר מסורה לחמנו ד' במקרא, א' לחמנו הם (במדבר יד, ט), ב' לחמנו חם (יהושע ט, יב), ג' לחמנו נאכל (ישעיה ד, א), ד' בנפשינו נביא לחמנו (איכה ה, ט). דכ' יעב"ץ (אבות פ"ד מ"א) משל ב' בני אדם היה בידם ב' מרגליות טובים, א' ידע ערכה וכו'.
76
ע״זובזה יובן, תן לי הנפש, ואז הרכוש קח לך וכנ"ל. ואברם ידע ערך נפשו, אמר הרימותי ידי וכו', והבן.
77
ע״ח•
78
ע״טפן ב' על פי סוד וכללים גדולים לעבודת הש"י, ועל פי ששמעתי ממורי, ועל פי כמה אופנים פסוק וירא אליו ה' וגו' (יח, א-ב).
79
פ׳ומקודם נבאר משנה (א) פרק קמא דקדושין, האשה נקנית בג' דרכים בכסף ובשטר ובביאה וכו', דזכרתי לעיל ביאור משנה (אבות פ"ג מ"ז) תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכו', משל סוחר אחד נתן סחורה לחנונים וכו', יעו"ש.
80
פ״אובזה יובן האשה נקנית וכו', כי ישראל שנקרא אשה, ניקנית לבעלה הוא הקב"ה, בג' דרכים, א' בכסף, שכוסף וחושק לעבודת ה' לעשות הטוב מצד שהוא טוב, וכמ"ש הרמב"ם וכסף משנה סוף הלכות סוכה (פ"ח הט"ו), יעו"ש. ב' בשטר, ר"ל מצד שטר חוב הקדום שהוא חייב לפרוע בין בגלגול הקודם ובין בגלגול זה שטר חובו של הקב"ה, ראוי לפרוע משלו, שהוא הנותן כח לעשות חיל (דברים ח, יח), בין בתפלה כמ"ש אדני שפתי תפתח וכו', ובין בתורה בין במעשים טובים, כדי שיזכה לפרוע שטר חוב הקודם ושל עכשיו. ג' בביאה, כמו ששמעתי משל בשם מורי וביאור פסוק (תהלים קכו, ו) הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע בא יבא ברנה שאם חושב להליכה ובוכה ומצטער על הליכתו מעבודת הש"י אז סופו נשא משך הזרע, משא"כ מי שחושב לעצמו לביאה, וז"ש בא יבא, ומכוח זה הוא ברנה ושמחה, לבסוף נושא אלומותיו בלי זרע, ודפח"ח. והכא נמי כך, שחושב עצמו לביאה, שכבר בא בתורה ועבודת ה', הוא הגרוע שבכל ג' כתות, וק"ל. וזהו כמו שכתבתי במ"א ואתה סימן לבניך שהם יושבין ואני עומד עליהם וכו'. והוא נוסח במדרש (בר"ר מח, ז), ונוסח רש"י לדיינים, הוא גירסא אחרת, והבן.
81
פ״בעוד י"ל ביאור משנה הנ"ל, וביאור ש"ס דברכות (יז.) אמר רבא תכלית חכמה וכו', ויותר בביאור כתבתי ענין תפלה ולימוד לשמה, על פי מ"ש בחסד לאברהם (מעין ב נהר מד) להמשיך תוך האותיות רוחניות הספירות ואור א"ס וכו', ואח"כ ידבק עצמו ומחשבתו לפנימית רוחניות אותיות התורה והתפלה וכו' יעו"ש. והוא העיקר ותכלית כל התורה שיזכה לבוא למצוה ובו תדבק (דברים י, כ).
82
פ״גאמנם תחלה צריך תשובה, בסוד סור מרע ואח"כ ועשה טוב (תהלים לד, טו), ואז יזכה לטהרת המחשבה לדבק מחשבתו בפנימיות רוחניות האותיות, וכמ"ש במ"א ביאר משנה (פ"ו מ"א) ג' מינין אסורין בנזיר, וכמ"ש בעקידה (שער מט) תחלה צריך להסיר בגדים צואים. וזהו שאמר ג' מדריגות בפסוק (בראשית יב, א) לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, ואחר שהסיר מהנשמה הנקרא אברם ג' בחינות הנ"ל, אז יזכה לטהרת המחשבה, וז"ש אל הארץ אשר אראך, והבן. וזהו ג' בחינות שם חם ויפת (בראשית ו, י), וג' מעלת התיבה תחתים שנים ושלישים (שם ו, טז), והבן.
83
פ״דובזה יובן עוד כוונת רבא, תכלית חכמה, ר"ל שיזכה לבו תדבק שהיא תכלית כל התורה, שיזכה לטהרת המחשבה שנקרא חכמה כנודע, הוא תשובה סור מרע, ואח"כ מעשים טובים שהוא ועשה טוב, ואז יזכה למדריגת לשמה הנ"ל, והבן.
84
פ״הובזה יובן משנה הנ"ל, האשה נקנית וכו', כי הנשמה נק' אשה כמ"ש בזוהר משפטים (צו.:) כי ימכור איש את בתו (שמות כא, ז) דא נשמתא וכו' יעו"ש, והנשמה נקנית לבעלה, שהיא שרשה למעלה, בכסף - שכוסף וחושק לדבק בשרשה, וגם להמשיך מלובן וכסף העליון בסוד ד' מאות שקל כסף (בראשית כג, טו-טו), שהיא רוחניות העליון, תוך האותיות שהיא בשטר, ואז ידבק ויוקשר מחשבתו לפנימיות רוחניות האותיות שנקרא ביאה כמ"ש (בראשית ב, כד) ודבק באשתו והיו לבשר אחד, בלי שום לבוש ומחשבה חיצונית, והבן.
85
פ״ווכמו שהוא בכללות אדם אחד, כך הוא בעולם שנה נפש, שהשכינה נקרא אשה יראת ה', נקנית לבעלה על ידי הצדיק בתורתו ועבודתו עבודת ה' לשמה, לשם ה', להמשיך הארת יסוד אבא להשכינה, וכמו שזכרתי במ"א, ונודע כי היסוד נקרא כבש, וז"ש (במדבר כח, ד) את הכבש אחד תעשה בבוקר וכו', ור"ת כבש הוא כסף שטר ביאה, שבזה היסוד האשה נקנית לבעלה להמשיך לה מלובן כסף העליון שביסוד אבא, בשטר - האותיות, שזהו לשמה לשם ה', ובביאה גימטריא ביאה הוא ח"י, דהיינו לזווג ולחבר צדיק וצדק, על ידי התעוררת המלכות יחוד וזווג מדות העליונות, והבן.
86
פ״זוכן הוא בכללות אנשי החומר והצורה, שהאשה אנשי החומר, ניקנ[י]ת לבעלה אנשי הצורה, בכסף דהיינו שבעל קונה אותה בכסף, שכוסף וחושק לקרבו להש"י, וכמו שאמרו בזוהר (ח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו', וממשיך חשקו על ידי המחשבה, עד שנקנית מדעתה להתקרב לאנשי הצורה, וזה שפירש רש"י נקנית משמע מדעתה וכו'. ובשטר, שהם האותיות שבו נברא שמים וארץ ובני אדם, ומקשר האות של שורש נשמתו של אנשי הצורה עם האות של שורש נשמת אנשי החומר, ועי"ז נקנית לבעלה בשטר. ובביאה, גימטריא ח"י, ר"ל על ידי שעושה מצוה באבר חי בהתלהבות גדול, ונכללו בזה כל העולם שהיא קומה שלימה מן רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכמו שכתבתי ביאור הרמב"ם (פיה"מ מכות פ"ג מט"ז) דסגי בקיום מצוה אחת כשעושה בזריזות, שלכך נקרא הצדיק חי, כמ"ש (שמואל ב כג, כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי וגו', והבן.
87
פ״חובזה יובן וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו', שעל ידי אברם אבר ם', נעשה יחוד שם הוי' עם השכינה שהיא באלוני ממרא, כמו שנאמר (בראשית יב, ו) והכנעני אז בארץ, שהיתה בלבוש הנקרא אלוני ממרא, כמו לבוש הכנעני כמ"ש בזוהר (ח"א עט:) דעד כען שלטא חויא בישא דאתלטיא ואייתו לווטין על עלמא וכו' יעו"ש, וז"ש והוא יסוד אבא הנקרא אברם יושב בפתח האהל שהיא השכינה. ושלשה אנשים נצבים עליו, סוד כב"ש הנ"ל, וכמ"ש בש"ס דבבא מציעא (פו.) מאן נינהו שלשה אנשים מיכאל גבריאל רפאל, שהם סוד המרכבה עליונה ג' קוין, כי בכסף קו החסד, ובשטר קו הגבורה, כי האותיות מבינה סוד פתוחי חותם ה' גבורות מנצפך וכמ"ש בפרי עץ חיים הלכות ספירות העומר (פ"ג), יעוי"ש, ובביאה על ידי צדיק יסוד עולם הנקרא חי גימטריא ביאה, ויסוד הוא בקו האמצעי, ועל ידי ג' קוין שנכללו בכבש, נעשה יחוד קבה"ו, והש"י יכפר.
88
פ״ט•
89
צ׳עוד יש לומר וירא אליו ה' וגו' (יח, א). ונבאר ש"ס דבבא מציעא פ"ו (ע"ב) אמר רבי חמא ברבי חנינא יום ג' למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו וכו'.
90
צ״אוהענין, דכ' במדרש ובארתי במ"א, בביאור משנה דאבות פ"ג (מ"ד), רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי וכו'. לפי שהאדם צריך שינעור משינת אולתו מזמן בחרותו אשר יתואר לאור הבוקר, אבל ימי הזקנה נקרא חושך ולילה כמ"ש (קהלת יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש, וזה שאמר הנעור משינת אולתו, בלילה - לזקנותו וכו'. והמהלך בדרך יחידי, לפי שהאדם צריך שיהיה עושה ומעשה אחרים ויזכה לחייביא, אמנם המהלך באורו דרך יחידי באומרו רק שלום יהיה לי וכו' (דברים כט, יח), וכמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים קכה, ג) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, לפי שיש בני אדם הכשרים ג' מינים, א' טוב לעצמו, ואם יתחבר לרשעים על נקלה ילמוד ממעשיהם הרעים. ב' אף שיתחברו לרשעים חזקים בצדקתם, רק שאין בהם כח להטות הרשעים לדרך הטובה. ג' אשר כח להם להטות גם הרשעים לדרך הטובה. ומתפלל שלא ינוח שבט הרשע להיות שכן אצל הצדיקים, שלא ילמדו מהם, וז"ש שלא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם, אלא הטיבה ה' לטובים הם מין א', וגם לישרים בלבותם שהם מין ב', אבל מין ג' המטים עקלקלותם של הרשעים, יוליכם ה' [את] פועלי און כדי שיחזרו בתשובה, ובזה שלום על ישראל וכו', יע"ש.
91
צ״בוג' מינים הנ"ל הם ג' ימי מילה, שכל יום הוא בחי' המל ערלת לבו, ויש בחינת יום א', מין א' מג'. ויש נוסף מעלת יום ב', דהיינו מעלת נח, את האלדים התהלך נח (ו, ט). ויש בבחינה ג' הנ"ל, שזהו נוסף עוד, יום ג' למילתו, דהיינו אברהם שהי' כחו גדול להחזיר הרשעים בתשובה, ומל ערלת לבם. ומלבד זה כ' בעוללות אפרים כי מילת הערלה מראש הגוי' גורם למול ערלת הלב וכו', יעו"ש.
92
צ״גובזה יובן יום ג' למילתו, שמל ערלת אחרים ג"כ, לכך החזיק לו הש"י טובה ושלום, ובא ושאל בשלומו, והבן.
93
צ״ד•
94
צ״העוד י"ל בביאור המשך הפסוקים וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום וישא עיניו וירא והנה ג' אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וגו' יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת וגו' (יח, א-ה).
95
צ״ווי"ל ה' ספיקות שזכרתי הנ"ל, ו' מהו כחם היום, וחז"ל דרשו על גיהנם וכו'. ויש להבין מהו ענינו לגיהנם. ז' לשון וישא עיניו אין לו שחר כלל, דהל"ל בקיצור וירא והנה ג' אנשים וגו'. ח' נצבים עליו הוא תמוה, אי אמרת שהיו מלאכים מהמרכבה אתי שפיר עליו, כמ"ש ויעל מעליו אלדים וכו', שדרשו חז"ל שנעשה אברהם מרכבה וכו', משא"כ אנשים מהו עליו. וחז"ל דרשו כמו עליו מטה מנשה (במדבר ב, כ). ט' ב' פעמים וירא ל"ל, ורש"י פירש, הראשון כמשמעו, ב' לשון הבנה נסתכל שהיו נצבים במקום אחד וכו'. ויש להבין מה מלמדינו בזה.
96
צ״זי' מה זה יקח נא מעט מים, למה הקפיד על מים שיהי' מעט או הרבה. י"א מהו ענין רחיצת רגלים שנזכר בתורה שהיא לדורות. י"ב והשענו תחת העץ וגו', ולא אמר שיעמדו תחת העץ או שישבו, ועוד למה לא באהל. י"ג כפל, פת היינו לחם. י"ד לשון וסעדו לבכם, ולא אמר קחו פת ואכלו. ט"ו אחר תעבורו, שהוא ללא צורך, גם שנראה כמיצר על התעכבם, וכן לא יעשה. ט"ז כי על כן עברתם וגו', היתכן שיאמר בעל הבית לאורחים שעל כן באו אצלו כדי לאכול מלחמו, וגם האורחים יאמרו לבעל הבית כן תעשה וגו'.
97
צ״חונ"ל, דכתבתי במ"א בשם הרמב"ן מ"ש (דברים י, כ) ובו תדבק שהיא תכלית כל התורה, יש בו ב' בחינות, א' התבודד בינו לבין אלדיו יוכל לדבק בו ית', ולא בהיותו מעורב בין אנשים [וכ' בס' יד יוסף שזהו מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מ"ה) ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש]. בחינה ב' שגם בהיותו בין אנשים דבוק מחשבתו בו ית' וכו', יעו"ש. ובחי' א' הוא מעלת נח וז"ש (בראשית ו, ט) את האלדים התהלך נח, ובחינה ב' הוא מעלת אברהם, וזהו כוונת הפסוק (בראשית יח, כו) אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי וגו'.
98
צ״טובזה יובן וירא אליו ידו"ד וגו', ר"ל שהי' נראה אליו שם ידו"ד תמיד לנגד עיניו, וכמ"ש הרמב"ם (מו"נ ח"ג פנ"א, פנ"ב), ורמ"א מביאו באורח חיים סימן א', שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) זהו כלל גדול במעלת הצדיקים וכו', יעו"ש. וז"ש אליו מיעוט, שהם מועטין בני עלי' ששם הוי' לנגדם תמיד. ושמא תאמר שמעלה זו הי' לו רק בהיותו בביתו ולא בתוך העיר ששם בצאתו מפתח ביתו אז לפתח חטאת רובץ, לכך אמר וירא אליו ה' באלוני ממרא ר"ל שגם בהיותו בתוך העיר שנקרא באלוני ממרא, ששם היצה"ר מצוי להיות ממרים נגד הש"י בראי' ושמיעה ודיבור, מ"מ גם שם וירא אליו ה' וגו'.
99
ק׳אך מה שאמר והוא ישב פתח האהל, נראה, דכ' במדרש שמואל במשנה (אבות פ"ג מט"ז) החנות פתוחה והחנוני מקיף, כי היצה"ר יש לו חנות פתוחה ברשות הרבים לפתות בני אדם בראי' ושמיעה ודיבור וכיוצא, נוסף לזה שהוא מקיף ומסבב מבחוץ עד שימצא סוחרים לקנות סחורתו וכו'. וכמ"ש האלשיך בפסוק משלי (ט, יג) אשת כסיל[ות] הומי', כי היצ"ט צד הקדושה קו הימין אינו אומר לאדם רק פעם א' שיעשה הטוב מצד שהוא טוב, משא"כ היצה"ר צד הקליפה קו שמאל הומה ומפתה בבית ובחוץ וכו', ומזה יש לאדם להרגיש שרוצה ללוכדו ברשתו וכו'. וז"ש והוא ישב פתח האהל כי צד החסד בחי' אברהם קו הימין והקדושה, הוא ישב פנימה בפתח האהל, שאם יראה איזה אדם הרוצה ליכנס לפנים ובא לטהר, אזי מסייעין אותו להכניסו בפנים גם שאינו ראוי לכך, מ"מ מצד החסד בחי' אברהם מכניסין אותו, אחר שבא מעצמו ליכנס. אבל לסבב מבחוץ ולפתות כמו שעושה היצה"ר זה אינו עושה הקדושה. וז"ש והוא ישב פתח האהל לשון מיעוט, אבל אחר אינו יושב בפתח האהל רק מסבב מבחוץ וכו' כחם היום, ר"ל כמו גיהנם הומה תמיד ואומר הב הב, כך היצה"ר שהוא עצם הגיהנם הומה ומחמם את האדם להיות להוט כל היום אחר עסק ותענוגי עולם הזה ופרנסת בני ביתו לילה ויומם לא ישבות, שטו העם ולקטו (במדבר יא, ח) כמ"ש בזוהר (ח"ב סב:, סג.) בשטותא נסבין לגרמיהו וכו', ומטריד את האדם בעסק עולם הזה כדי שלא יהי' האדם פנוי לעסוק בצרכי עולם הבא, וכמ"ש הרמב"ם בענין אם בחקתי תלכו וכו' (ויקרא כו, ג), יעו"ש. וז"ש כחם היום מצד היצה"ר.
100
ק״אאבל מצד היצה"ט והקדושה וישא עיניו וגו', דכ' האלשיך בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (דברים ד, לט) בענין הרוחני שהיא בשמים, יסתכל ויראה במי שהוא למעלה ממדריגתו וכו', מתי יגיע מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב (תדבא"ר פכ"ה), ובגשמי שהוא על הארץ יראה מתחת למדריגתו, ויספיק עצמו במה שיש לו וכו', יעו"ש. וז"ש וישא עיניו וירא, נשא להסתכל למעלה ממדריגתו ולומר מתי יגיע מעשי לאלו שלשה אנשים הנצבים עליו למעלה למעלה ממדריגתו, שהם אבות העולם אברהם יצחק ויעקב, ושפיר אמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו דייקא.
101
ק״בוירא וירץ לקראתם וגו', ר"ל דפירש רש"י התבונן והסתכל שהם נצבים במקום אחד וכו', והכוונה, אחר שקישט את עצמו ראוי לקשט אחרים ולהתבונן במי שהוא על מעמד ומצב אחד להעלותו על מדריגה עליונה, וז"ש וירא וירץ לקראתם, להעלותן, וז"ש (זח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, להעלותו, שזהו מצד החסד בחי' אברהם שראוי לרוץ לקראתם מי שהוא בחינת יושב שיהי' עומד ומן עומד לבחינת מהלך כמו שכתבתי.
102
ק״גאך לפי שטרדת הפרנסה מעכב ליכנס פנימה, וזה נמשך מצד שפסקו אנשי אמונה, לכך אמר אל נא תעבור מעל עבדך מלאכול ולשתות בצמא מימי החסד של תורה ומוסר, כמ"ש (משלי לא, כו) ותורת חסד על לשונו, וז"ש יוקח נא מעט מים כמ"ש (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים, ובזה ורחצו רגליכם להעביר הזוהמא מן תרי סמכי קשוט שהיא האמנה, והוא על דרך סוד רחיצת רגלים בערב שבת להעביר הקליפ' והזוהמא מרגלי אדם דעשי' שנתבאר בכתבי האר"י זלה"ה והבן, והכא נמי כך, ועי"ז והשענו תחת העץ שיחזרו להאמנה ויוכלו לסמוך ולשעון תחת עץ החיים שהוא הקב"ה, להסתפק במיעוט ולעסוק בתורה ועבודת הש"י, כמאמר חז"ל (אבות פ"ו מ"ד) כך דרכה של תורה וכו', וכמ"ש חכמי המוסר אם לא ירדוף אחר הפרנסה אז הפרנסה תרדוף אחריו כו'.
103
ק״דואקחה פת לחם וסעדו לבכם וגו', כי פת גימטריא תלמוד, ור"ל כדי שילך בדרך התורה שנק' פת, יספיק עצמו בלחם לבד, כמ"ש (אבות שם) פת במלח תאכל וכו'. וסעדו וסמכו לבו לבטח בה' במדת הסתפקות, אחר שידע האדם כי לא בא האדם בעולם הזה בלבוש הגוף רק לעשות שליחותו ית', ואח"כ תעבורו לפשוט הגוף, והרוח תשוב אל האלדים אשר נתנה, א"כ ראוי שלא לעסוק בעולם הזה רק בעסק שליחותו ית', ועל כן עברתם על עבדכם, לעורר לבבכם על ידי מימי החסד שהוא רפואה לחולי הנפש הטועם מר למתוק וכמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) וכו' משא"כ אוילים, חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), ואתם לא כן עמכם - שנקראו חכמים הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), וכמו שכתבתי במ"א, וז"ש כי על כן עברתם על עבדכם, מוכח שהם רוצים לשתות מימי החסד. והשיבו שפיר כן תעשה כאשר דברת, לשמוע מוסר באנו שנקרא אלה הדברים, והבן.
104
ק״הובזה יבואר עוד מ"ש (יט, א) ויבאו שני המלאכים סדומה, ודרשו חז"ל (בר"ר נ, ב) אצל אברהם קראם אנשים, ואצל לוט מלאכים וכו'. ויש להבין איפכא הל"ל, לאברהם שהי' כחו גדול באו בדמות מלאכים.
105
ק״וולדברינו אתי שפיר, דכ' בעקידה פ' שמיני (שער ס) ביאור ש"ס דבבא בתרא (עד:) ענין לויתן שנברא זכר ונקבה, וסירס הזכר והרג הנקבה וכו' ואלמלא נזקקין זה לזה וכו'. שהוא חיבור השכל והחומר, ואם היו נזקקין זה לזה, דהיינו שיזקק כח השכלי לגמרי להשלים תאות החומר, או אם יזקק כח החומר אל עבודת השכל לגמרי, יתבטל ענין הגשמי והרוחני לגמרי, לכך סירס הזכר כח השכלי מהיותו שלם כאחד השכלים הנבדלים, רק לפעול קצת פעולת החומר באכילה לקיום הגוף ומשגל לקיום המין, וכתבתי מזה במ"א.
106
ק״זונודע מ"ש בזוהר לך לך כי הנשמה נקרא אברם אב רם וכו', והגוף שהוא בשר אדם, הנמשך מיצה"ר שנקרא קץ כל בשר, הוא לוט וכו'.
107
ק״חובזה יובן, כי לאברהם נראו בדמות אנשים, משא"כ ללוט בדמות מלאכים. והענין, כי אנשי הצורה והנשמה רוצים לדבק בשרשן, ומתלהב תמיד אל הרוחני להיות כאחד הנבדלים, ופן יתבטל ממציאותו הגשמי שצריך אליו, לכך נראו אליו בדמות אנשים, לסרס כח השכלי ולשמש בצורך קיום אנושי. משא"כ ללוט שמתנהג בצרכי הגוף והחומר הנמשך מיצה"ר שנקרא לוט, נראו לו בדמות מלאכים, לרמז לו כי אדם המתלבש בגוף שנקרא בשר אדם הוא כמו מלאך לעשות שליחתו ית', וכמ"ש בעקידה (פ' אחרי שער סג) משל וכו'.
108
ק״טועפ"ז נבאר ש"ס דבבא מציעא (פו:) וירא אליו ה', לבקר החולה. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו הי' ובא הקב"ה ושאל בשלומו וכו'. והקשו הקדמונים למה ביום ג' ולא ביום א' ביום ב'. ומוהרש"א תירץ כי להרמב"ם אתי שפיר וכו', יעו"ש. וגם לשון שאל בשלומו צריך הבנה, דהל"ל ובא לבקרו.
109
ק״יהגם לפי מה שכתבתי במ"א ביאר ש"ס לא נקרא שלם עד שמל, ר"ל שקישט את עצמו ואח"כ אחרים ג"כ, אז נקרא שלם, משא"כ בלאו הכי נקרא שם מחצית וכו'.
110
קי״אאמנם יש בזה ג' בחינות מילה, א' בחינת יושב, מי שהוא פועל רע שיהי' בשב ואל תעשה. ב' בחינת עומד, מי שהוא בשב ואל תעשה ואינו פועל רע, צריך מוסר שיהי' בחינת עומד, כמ"ש (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ג' שעומד על מדריגה א', שילך ממדרגה למדרגה שנקרא הולך, וכתבתי מזה במ"א.
111
קי״בואפשר שזהו בחי' ג' אנשים הנ"ל, קו שמאל בשב ואל תעשה, קו ימין עומד, וקו אמצעי בחיר האבות הנקרא הולך, וז"ש עשו אנכי הולך למות ולמה לי בכורה (בראשית כה, לב), ומכר ליעקב שיהי' בחי' הולך, והבן.
112
קי״גובזה יובן וירא אליו ה', לבקר החולה, שהי' חולת אהבה תמיד לילך ממדריגה למדריגה, שזהו בחינת יום שלישי למילתו, שיום א' למילה הוא בחינת יושב, יום ב' עומד, יום ג' בחינת הולך, ואז בא הקב"ה ושאל בשלומו, שאז הוא בשלימות העליון, והבן, וק"ל.
113
קי״ד•
114
קי״העוד י"ל וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל וגו' (יח, א-ג). וזכרתי ה' ספיקות.
115
קי״וונ"ל, דכתבתי במ"א ביאור מדרש (במ"ר כב, ח) ומקנה רב הי' לבני גד ובני ראובן (במדבר לב, א) זש"ה (קהלת י, ב) לב חכם לימינו, זה משה, ולב כסיל לשמאלו, אלו בני גד ובני ראובן שעשו את הטפל עיקר וכו'. אמר להם הקב"ה אתם חיבבתם מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה, עליהם נאמר (משלי כ, כא) נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך וכו'.
116
קי״זוביאר בעל עקידה בזה (שער פה) ש"ס דבבא בתרא (עג:) רבה בר בר חנה אזילנא במדברא וחזינא אווזי וכו', יעו"ש.
117
קי״חובארתי ש"ס (נדרים פא.) על מה אבדה הארץ וכו' (ירמיה ט, יא-יב), על פי מה שכתבתי במ"א ביאור ויאהב גם את רחל מלאה וירא ה' כי שנואה לאה וכו' (בראשית כט, ל-לא), כי יש ב' בחינות שזכר הרמב"ן (דברים יא, כב) וכו', וכל בחינה ג' אנשי המוני עם וכו', יעו"ש.
118
קי״טובזה תבין מה שאמרו חז"ל (סנהדרין קה:) שביקש בלעם לקלל ישראל, והיפכן הקב"ה לברכה, שנאמר (דברים כג, ו) ויהפוך ה' אלדיך לך את הקללה לברכה. והנה לא רמיזא שביקש בלעם לקללן. ונ"ל דמרומז שפיר בקרא, כי בלעם אמר מה טובו אהליך יעקב (במדבר כד, ה), שהוא אהל וחנות של פרנסה שיקדימו תחלה, ואח"כ משכנותיך ישראל - שילכו בבית המדרש, כדי שיהי' קללה, ולא אבה ה' אלדיך לשמוע אל בלעם, ויהפך ה' אלדיך לך לטובתך הסדר הנ"ל, שיעסוק תחלה בתורה ואח"כ ילך לפרנסתו, כדי שיהיה לברכה, וק"ל. ובזה יובן על מה אבדה הארץ וכו' וק"ל.
119
ק״כובזה יובן שכוונת בני גד לעסוק תחלה בפרנסה, גדרת צאן וכו', עד היוצא מפיכם תעשו - שאם יעסקו בתורה תחלה אז מה שיצא מפיכם תעשו במשא ומתן לברר ניצוצין וכו', וק"ל.
120
קכ״אובזה יובן וירא אליו ה' באלוני ממרא, גם כשהי' בתוך העיר ששם החנות פתוחה של היצה"ר עבד ממרא, מ"מ גם שם וירא אליו ה' (ובזה יובן המדרש נחלה מבוהלת וכו'), והטעם מפני שהוא יושב פתח האהל כחם היום, ר"ל שיושב תחלה בבית המדרש שנקרא פתח האהל, עד חצי היום שנקרא כחם היום, כמ"ש בש"ס (ברכות כז.), לפי שאנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (תהלים נה, כד) כמו שכתבתי במ"א, משא"כ אברהם הי' מקשר עצמו בו ית' תחלה חצי היום בבית המדרש, ואחר כך גם כשיצא מפתח האהל לפקח בחוץ בעסקי הגשמיים לא זז השכינה ממנו גם שם.
121
קכ״בוישא עיניו, כי בתפלה צריך שיתן עיניו למטה בגשמי ולבו הרוחני למעלה כמ"ש במ"א, משא"כ אברהם שהשליטו ביצרו, לכך וישא עיניו. וירא והנה ג' אנשים נצבים עליו, ר"ל כי אלו הם מיכאל גבריאל רפאל כמ"ש בש"ס דבבא מציעא (פו:) מאן נינהו ג' אנשים וכו', והם ג' עמודי העולם תורה ועבודה וג"ח, שהם אברהם יצחק ויעקב, כי יעקב עמוד התורה הקול קול יעקב (בראשית כז, כב), יצחק עמוד העבודה, אברהם עמוד ג"ח. והנה קודם שהיו בעולם יצחק ויעקב עמד העולם על עמוד א' של ג"ח שהוא בחינת אברהם, וז"ש וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים, שהם ג' עמודי העולם נצבים ועומדים עליו, על ג"ח לבד, לכך נתאמץ להחזיק עמוד ג"ח, וירץ לקראתם להכניס אורחים שהוא עמוד ג"ח.
122
קכ״געוד י"ל, דכתב בלקוטי תורה פ' לך לך, כתבתי מזה במ"א, כי קודם האבות לא הי' זווג עליון, כי אין זווג כי אם על ידי מוחין חב"ד שהם אברהם יצחק ויעקב, וכשבא אברהם אז התחיל הזווג להתעורר בקו החסד לבד, ובימי יצחק נתעורר מח הבינה, ובימי יעקב נשלמו המוחין והזווג וכו'. וז"ש וירא ג' אנשים, ג' בחינת מוחין נצבים עליו לבד, לכך וירא וירץ לקראתם, שיוכלל בו מדת גבורה של יצחק כמו בעקידה, ויוכלל בו מדת רחמים של יעקב, באופן שיהיה הוא כלול משלשתן, ובזה אל נא תעבור מעל עבדך, שיושלם הזיווג על ידו, והבן, והש"י יכפר.
123
קכ״דועפ"ז נ"ל לבאר פסוק פ' חיי שרה (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים וידו"ד ברך את אברהם בכל. דזכרתי לעיל נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תברך, ר"ל כשעושה הטפל עיקר, לעסוק תחלת היום בעסק פרנסתו שהוא צרכי הגוף, ואח"כ עוסק בתורה שהוא צרכי הנשמה, אין בו ברכה, גם שהיה ראוי שיקויים בו מה שאמרו חז"ל (ע"ז יט:) כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין, מ"מ אחר שעושה עיקר טפל, שנחלה מבוהלת עסקי עולם הזה בראשונה, והתורה שהיא באחרונה, לכך אחריתה לא תברך.
124
קכ״הובזה יובן ואברהם זקן בא בימים, שהי' זקן ויושב בישיבה, כדאיתא בש"ס פ"ג דיומא (כח:) אברהם זקן ויושב בישיבה שנאמר ואברהם זקן בא בימים, בעסק התורה תחלה, שהיא א' מן ג' חלקים אז תשכיל אז תצליח אז ישנתי, וז"ש בא בימים - כי היום שהוא ך"ד שעות חלק על ג' חלקים גימטריא בא בימים, לכך וה' ברך את אברהם בכל, שהיה ברכה, וק"ל.
125
קכ״ו•
126
קכ״זעוד י"ל, וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום וירא והנה שלשה אנשים וגו' (יח, א-ב). והספיקות עם באורם כתבתי.
127
קכ״חולפי הנ"ל אתי שפיר, דקשה קושיית הזוהר (ח"א צח.) דהל"ל וירא ה' אל אברהם, מאי אליו, ופירש דקאי על השכינה וכו', יעו"ש. ולי נראה דגם הפשוטו אמת, דקאי על אברהם ועל השכינה, שירד אברם ממדריגתו ונקרא אברהם, להתחבר עם המוני עם להעלותן, וזהו אב המון גוים נתתיך (בראשית יז, ה), וז"ס ו' כורע לגבי ה' להעלותה ולחברה בדכורא יה"ו. וז"ס וירא אליו ה', ר"ל על ידי שנקרא אברהם להעלות ה' אחרונה אז נתחברה ונעשה ידו"ד, ושפיר קאמר אברהם שנתחבר עם מדריגתן ביסוד צדיק, שירד לשבע יפול צדיק וקם. וז"ש והוא ישב פתח האהל כחם היום, וכמ"ש בזוהר פ' וירא דף צ"ז (ע"ב) פתח האהל רזא דברית, כחם היום דרגא דאברהם, והוא ממש כנ"ל, והבן. וירא אליו ה' באלוני ממרא שהם אנשי החומר שהיו ממרים פי ידו"ד, ועכשיו נתחברו עם אברהם, שנתחבר עמהם להעלותן, ועי"ז וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו שהם ג' רגלי המרכבה של ג' אותיות הנ"ל, ועם אברהם שחיבר עצמו עם ה' אחרונה כנ"ל נעשה שם ידו"ד בשלימות, וז"ס וירא וירץ לקראתם להשלים השם, והבן, והש"י יכפר.
128
קכ״ט•
129
ק״לונבאר על פי סוד וכללים גדולים ועל פי ששמעתי ממורי פסוק ויבא אלדים אל אבימלך וגו' הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל וגו' (כ, ג). ואיתא במדרש (בר"ר נב, ה) והיא בעולת בעל, א"ר חמא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה וכו'. והוא תמוה. והמפרשים פירשו מדכתיב חסר ו' בעלת, משמע שהיא בעלה של בעל וכו', יעו"ש. ובאמת קשה למה כתיב חסר לדרוש כך. ובמדרש פ' מ"ז (א) ויאמר אלדים שרי אשתך וגו' (בראשית יז, טו), כתיב (משלי יב, ד) אשת חיל עטרת בעלה, א"ר חמא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה וכו'.
130
קל״אונבאר פסוק ויאמר המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר ההרה המלט וגו' (יט, יז). והוא תמוה, א' דהוי לי' למימר המלט נפשך, מאי על נפשך. ב' אל תביט אחריך, צריך טעם למה. ג' ההרה המלט, למה הקפיד דוקא ההרה המלט ולא במקום מישור. ד' למה נכתוב זה בתורה, מה דהוי הוי, וע"כ צ"ל דפרשה זו ופסוק זה שייך בכל אדם ובכל זמן, וזה צריך הבנה.
131
קל״בונ"ל דפסוק זה מבאר ענין עבודת ה' בתורתו ובתפלתו שידבק עצמו אל האותיות שנקרא נפש כמ"ש בזוהר ובתיקונים שהאותיות נק' נפש יעו"ש, ובתוך האותיות ימשוך חיות מלמעלה, שעי"ז יוכל להעלות האותיות אל שרשן, ואז יעלה נשמתו ג"כ על ידי חבור האותיות אל שרשה, שהוא תכלית לימוד לשמה, וכמ"ש האר"י זלה"ה (ע"ח ש"ה פ"ז) פירוש משנה בספר יצירה (פ"ד) המליך אות פלוני, וז"ל: והענין הוא, כי כל הכחות לא יפעלו אלא בסוד חזרתם וצירופם אל מקוריהם, ואז ישפיעו עליהם שפע רב וחזק לשיוכלו הם לפעול פעולתם בחוזק, וזה סוד המליך אות פלוני, כי יחדה וקשרה אל שרשה, ואז הוציא פעולה א' ממנה, עכ"ל.
132
קל״גובזה יובן המלט על נפשך, שידבק עצמו אל האותיות שנקרא נפשך, ועל הוא לשון סמוך כמו (במדבר ב, כ) ועליו מטה מנשה, שהוא לשון סמוך, ואז כשידבק עצמו על ידי האותיות אל חי החיים, אז באמת נמלט נפשו מכל פגעי הזמן מאחר שהוא דבוק בחיים, וכמ"ש הרב מוהר"י יעבץ במשנה (אבות פ"ג מ"ד) כל המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו וכתבתי מזה במ"א. הרי כלל א' בעבודת ה'.
133
קל״דב' אל תביט אחריך, דכתבתי במ"א ביאור דברי הרמב"ם (הל' נזיר פ"ג הט"ז) שמואל הרמתי הי' נזיר עולם וכו'. והקושיא וכו'. וכתבתי דשמעתי ביאור פסוק (שמות לד, ג) ואיש לא יעלה עמך, שיהיה נדמה לו כאלו הוא לבדו עומד לפניו ית' ואין איש עמו עומד לאחוריו וכו'. ובזה יובן אל תביט אחריך כשאתה עומד בתפלה לפניו ית', דהיינו בחינת ואיש לא יעלה עמך, והבן.
134
קל״הואל תעמוד בכל הככר, ותרגומו ולא תקום בכל משרא, דכתבתי במ"א שלא יעמוד אדם במדריגה א', רק יוסיף שלימות תמיד, שילך ממדריגה למדריגה, וזהו שאמר (דברים כח, סו) והי' חייך תלוים לך מנגד וכו'. וזהו ביאור ש"ס (מו"ק כח.) למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה וכו', יעו"ש. וז"ש ואל תעמוד בכל הככר, הכוונה שלא ישאר במדריגה א' שנקרא עומד במקום מישור, רק ההרה המלט, שיוסיף תמיד במדריגות השלימות למעלה למעלה כמו ההולך על ההר, וזה שאמר ההרה המלט, והבן.
135
קל״ועוד יש לומר, דכתבתי דהקשה הרמב"ם על ש"ס (שמונה פרקים פ"ח) מאן דאתילד במאדים וכו' א"כ בטלה הבחירה וכו'. ותירץ הר"י בן שושן כי נפשו של אדם למעלה מהגלגלים, בזה יכול למשל על חומר גופו שנולד במזל מאדים וכו', יעו"ש.
136
קל״זובזה יובן המלט על נפשך, הכוונה שאין התנצלות להרשיע על שנולד במזל מאדים וכיוצא, לומר שמזלו גרמה לו שאין לו בחירה, דטענה זו נסתר, כי יוכל להמלט מן המזל, שיסמוך אל נפשו שהוא למעלה מן המזל, וכנ"ל.
137
קל״חגם אל תביט אחריך, כמ"ש הרמו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (דברים ד, לט), כי בגשמי יביט לאחוריו, וברוחני יסתכל במדריגת מי שהוא למעלה ממנו, וז"ש אל תביט ברוחני אחריך לומר די די במדרגתי, כי יש כמה אנשים שהם למטה ממני, כי אין להביט אחריך, רק ההרה המלט להסתכל במי שהוא למעלה ממך, וק"ל.
138
קל״טעוד י"ל המלט על נפשך, דכתבתי במ"א ביאור פסוק (משלי יב, ז) הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, דנודע מ"ש בזוהר (ח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו', וזהו מה שאמר הכתוב (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן וכו', וכאשר הצדיק מחזיר הרשע למוטב נתהפך מן תיבת רשע תיבת שער אשר צדיקים יבאו בו, ומן תיבת רשעים נעשה שערים גימטריא כתר, וז"ס (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהן שעשו לעצמן בראשיהן. ובזה יובן הפוך רשעים ואינם, שיהפוך מן רשעים שערים, עי"ז בית צדיקים יעמוד, כי בית גימטריא ב' פעמים אור בחינת כתר כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה, והבן.
139
ק״מובזה יובן המלט על נפשך, שהוא בחי' את הנפש אשר עשו בחרן, ובזה ימלט הוא על בחי' נפשך, כאשר יחזור רשעים למוטב שהם נק' נפשך, אז ימלט הוא ג"כ על סמך נפשך, והבן.
140
קמ״אוהנה נודע כי הגוף נקרא שרה והנשמה נקרא אברם כמ"ש בזוהר ובמדרש הנעלם יעו"ש, וכל זה באדם פרטי, ובכללות העולם נק' אנשי החומר והגוף שרה, ואנשי הצורה והנשמה נק' אברהם.
141
קמ״בובזה יובן והיא בעולת בעל, א"ר חמא בעלה נתעטר בה וכו', כי כאשר הצדיק שנק' בעל, מחזיר למוטב אנשי החומר שנק' אשה, ומהפך מן רשעים שערים גימטריא כתר, אז עי"ז בעלה נתעטר בה, כי צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן, והבן.
142
קמ״גועוד י"ל, דכתבתי במ"א ביאור דברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ד ה"א) אין האשה מתקדשת אלא מדעתה וברצונה, משא"כ האיש אפילו שלא מדעתו וכו'. והקושיא מפורסמת וכו'. וכתבתי שם ביאור ש"ס (ברכות י.) הנהו בריוני דהוו בשבבותי' דרבי מאיר וכו', וז"ש אין האשה מתקדשת אלא מדעתה ורצונה. אבל האיש גם שלא לדעתו, כי שגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג). וכתבתי ביאור פסוק (דברים כב, ז) שלח תשלח את האם, וביאור משנה (יומא פ"ח מ"ט) האומר אחטא ואשוב זולתו, אז אין מספיקין בידו.
143
קמ״דובזה יובן והיא בעולת בעל, הוא מתעטר בה, הכוונה כי עטרותיהן בראשיהן - על ידי המחשבה נעשה עטרה, וז"ש הוא מתעטר בה, כי אנשי החומר אי אפשר להתקדש ולהתקרב לאנשי הצורה כי אם מדעתה ומחשבתה, אז נעשה על ידי טהרת מחשבה זו עטרה בראש צדיק, לכך הוא מתעטר בה. משא"כ היא לא נתעטרה בבעלה, כי הוא מקדש שלא לרצונו ובלי מחשבה, ולא נעשה עטרה בלא מחשבה, לכך היא אינה מתעטרת בו אבל הוא נתעטר בה, והבן.
144
קמ״הועפ"ז נבאר משנה (אבות פ"ב מט"ו) היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק. והספיקות יבוארו ממילא.
145
קמ״ווהנה כבר כתבתי ביאור היום קצר והמלאכה מרובה, כי על ידי שמקצרין ברוחני שנקרא יום, צריך לטרוח הרבה במלאכה וכו'. וכעת נ"ל לבאר, כי המלאכה מרובה נמשך מזה שהפועלים עצלים.
146
קמ״זונבאר משנה (קדושין פ"א מ"י) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו'. וכתבתי ביאור זה במ"א. וכעת נ"ל דאיתא בזוהר ובתיקונים כי כל תרי"ג מצות נכללין באותיות שם בן ד', כי י"ה עם שמי הוא שס"ה וזכרי עם ו"ה הוא רמ"ח. אמנם דכתב הרמב"ם (פיה"מ מכות פ"ג מט"ז) כי גם העושה מצוה אחת על תיקונה נכללו בה כל התרי"ג מצות. וכתבתי ביאור זה במ"א כי רמ"ח מצות עשה הוא כנגד רמ"ח איבריו של אדם (מכות כג:), וכשעושה מצוה א' בזריזות בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו אז נכללו במצוה זו כל רמ"ח מצות, משא"כ כשעושה המצוה בעצלות רק באבר אחד, אז צריך לקיים רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איבריו.
147
קמ״חובזה תבין ביאור פלוגתא רבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.) ופערה פיה לבלי חוק (ישעיה ה, יד), דמר סבר מי שמשייר חוק אחד וכו', ולדברינו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והבן.
148
קמ״טובזה יובן והמלאכה מרובה, שצריך לקיים הרבה מצות, והיינו על ידי שהפועלים עצלים, משא"כ אם היה בזריזות היה סגי במצוה א', וק"ל.
149
ק״נובזה יובן ש"ס הנ"ל העושה מצוה אחת, כי מצוה הוא אותיות שם בן ד' שבו נכללו כל התרי"ג מצות, וכאשר עושה מצוה אחת בזריזות אז נכללו בו כל המצות, לכך מטיבין לו, וק"ל.
150
קנ״אובזה תבין ביאור ש"ס דמכות (כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, כי צדיק שנקרא חי על שם הזריזות, אז בעושה מצוה אחת נכללו בו כל המצות, וז"ש (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה, וק"ל.
151
קנ״בוהשכר הרבה ובעל הבית דוחק. כי נודע מה שכתבו חכמי המוסר כי מי שהוא עובד ה' באמת ובתמים בזמן הגלות, אז שכרו כפול ומכופל יותר ממי שהיה עובד ה' בזמן הקודם, והוא משל למלך וכו'. ובזה יובן, והשכר הרבה בזמן שבעל הבית הוא בדוחק כביכול.
152
קנ״גוז"ש בעלה מתעטר בה, כי במעט עבודה גם של אנשי החומר אנשי הדיוטות נחשב למרובה בעיניו ית', והוא מתעטר בה, שעושה מזה עטרה על ראשו להראות חביבות עבודתן בעיניו.
153
קנ״דעל כן ראוי לכל איש הירא וחרד בדבר ה', שישים לבו לכל הנ"ל, להמלט על נפשו לבל יביט אחריו - בעסקי העולם הזה שהוא נשאר אחריו לזולתו, ואל יעמוד בכל הככר - חמדת העוה"ז שנחשב למישור, רק ההרה המלט - להשגיח בעניני עולם הבא, שישים על לבו כי בעל הבית הוא בדוחק כביכול, ויראה שיעשה בכל מעשיו נחת רוח להבורא ית', ואז טוב לו סלה בזה ובבא אנס"ו.
154
קנ״ה•
155
קנ״וביאור על פי מוסר השכל פסוק יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו וגו' (יח, ד-ה). וי"ל, א' למה יוקח על ידי שליח, ודרשת חז"ל ידוע. ב' מעט מים, למה דוקא מעט. ג' ורחצו רגליכם, ודרשו חז"ל (ב"מ פו:) כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס ע"א בביתו. למה נכתוב זה בתורה ומה השמיענו בזה. ד' והשענו תחת העץ, למה לא הושיבם כראוי בישיבה ממש, ולא בעמידה על ידי סמיכה תחת העץ. ה' דהל"ל והשענו בעץ, מאי תחת העץ.
156
קנ״זו' ואקחה פת לחם, דהל"ל ואתנה לכם פת לחם וסעדו לבכם. ז' וסעדו לבכם, לבבכם הל"ל. וכי תימא דאין יצר הרע שולט במלאכים וכפירוש רש"י, הא לא ידע שמלאכים הם, ואם ידע למה אמר ורחצו רגליכם וגו', באופן דקשה ממה נפשך. ח' קשה, אמר רבי חמא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם וכו' (עי' בר"ר מח, יא). ומקשין העולם דבל"ז ה"ל לרבי חמא לומר זה. וכתבתי קושיא זאת במ"א. אחר תעבורו, וכי דרך גומל חסד לומר שילך לדרכו מיד אחר אכילה.
157
קנ״חכדי לתרץ זה נבאר פסוק (בראשית כב, כד) ופילגשו ושמה ראומה ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה. ואיתא במדרש (בר"ר נז, ד) אמר רבי יצחק כולהון לשון מרדות הן, טבח טבחון, גחם גחמון, תחש תחשון, מעכה מעכון. ופירש המפרש שהוא לשון כריתה ועונש על תגמולם הרע, יעו"ש. ויש להבין למה נכתב זה בתורה ומה מלמדינו. וגם איך שייך פסוק זה בעבר ובעתיד בכל אדם ובכל זמן.
158
קנ״טונ"ל דכתבתי במ"א דהרמב"ם סותר אהדדי, תחלה (הל' דעות פ"א ה"ה) כתב לילך דרך המיצוע גם בענין הגאוה, ולבסוף (שם, פ"ב ה"ג) כתב מאוד מאוד הוי שפל רוח. וביארתי על פי משל ששמעתי במלך אחד ששאל מהרופאים מה יעשה שיחי' לעולם. ונתנו לו הרפואה שיתרחק מהגאוה ויכנס במדת ענוה ושפלות, וכאשר ידע שהוא עניו אז הרגיש שהוא עצם הגאוה וכו', יעו"ש.
159
ק״סוכן כתבתי על ביאור פסוק (ויקרא ו, ב) זאת תורת העולה, ועל ביאור פסוק (שם א, ו) והפשיט את העולה וכו'.
160
קס״אהעולה מזה שיש ב' בחינות ענוה, א' בחינת ענוה באמתי, ב' בחי' ענוה פסולה שהיא עצם הגאוה, כמו במשל מלך הנ"ל.
161
קס״בוהנפקותא בין ב' בחינות הענוה הנ"ל הוא זה, דנודע מה שכתב הרב החסיד מוהר"י יעבץ (אבות פ"ג מ"א) כי שורש כל העבירות כולם הוא הגאוה כמפורש בש"ס דסוטה (ד:) כל המתגאה כאלו כופר בעיקר, שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת וכו'. ובהיפך השפלות והענוה הוא שורש לכל התורה כולה, והביא משל ב' עשירים א' דר בכרך וא' דר בעיר קטנה וכו'. והנה כתבתי במ"א ביאור (הגש"פ) מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, והתירוץ הלילה הזה כולו מצה. שעשה הכל מצות ולא עשה עבירה, וא"צ תשובה, ובלא תשובה אין נגאלין, זה הוא הגורם אריכות הגלות וכו'.
162
קס״גוהכא נמי כך, אם יודע שהוא מחוסר ענוה ושפלות והוא מלוכלך בלבושי הגאוה שהוא שורש כל העבירות, אז יודע שהוא צריך תשובה לתקן כל חטא, משא"כ כשהוא סובר שהוא עניו והוא בתכלית השלימות א"כ תשובה למה, וכאשר מתייאש מן התשובה אז ח"ו מוכן לעונש.
163
קס״דונגד ב' בחינות ענוה הנ"ל יש ב' סוגי נשים, א' נקרא אשתו וב' פילגשו. ובזה יובן ופילגשו ושמה ראומה, דכתבתי במ"א ביאור (קושיא) [קושית] מוהרש"א בש"ס (ברכות לג:) אטו יראה מלתא זוטרתא היא, ומשני אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא. והקשה, הא משה רבינו ע"ה אמר זה לישראל. ובארתי פסוק זה (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה, ר"ל מדת ענוה שהי' במשה שנאמר (שמות טז, ז) ונחנו מה, מדה זו היה שואל מעמך, ואז כשיזכו למדה זו שהוא מדת ענוה אז יראת ה' זוטרתי היא לגבי ישראל ג"כ כמו במשה, שנאמר (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', ושפיר אמר הפסוק כי אם ליראה, והבן.
164
קס״הובזה יובן ופילגשו, דהיינו ענוה פסולה, ושמה ראומה, כלומר ראו מה, וכוונתו ראו שיש בי בחינת מה שהיא מדת ענוה, על דרך שביאר מורי זלה"ה ראובן שמעון לוי יהודה, כמו שיש שמות השבטים בקדושה כך יש בקליפה, והוא ראובן - ראו שאני בן, שמעון - שעושה הטוב כדי שיהיה שמעו בכל הארץ, לוי - שיתחבר לאנשי מעשה כדי שיודו וישבחו אותו, ודפח"ח. והכא נמי כך - ראומה.
165
קס״וותלד גם היא את טבח וגו'. כי בחינה זו מוליד 'גם', על דרך שכתבתי והבל הביא גם הוא וכו' (בראשית ד, ד).
166
קס״זוהנפקותא בין ענוה כשירה לענוה פסולה שנקרא פילגשו ושמה ראומה, כי על ידי שהוא בט"ח נתהפך לאותיות טבח, כי על ידי שהוא בוטח שא"צ לתשובה וכנ"ל, וזה גורם לו עונש שנקרא טבח כמ"ש במדרש הנ"ל, לשון מרשות טבחון. וכן תחש שמתפאר בגוונין שלו, גורם לו שחת אותיות תחש, והבן.
167
קס״חכל זה כתבתי דרך ביאור ומוסר, אבל באמת לפעמים על ידי ענוה פסולה ושלא לשמה בא לשמה, וכמו ששמעתי פרה מטהר את הטמאים וכו', ודפח"ח. ואין עונש אלא שכר יש גם כן, אף שלא לשמה, כמבואר בש"ס דפסחים וכו', יעו"ש.
168
קס״טובזה יובן פסוק יוקח נא מעט מים, דאמרו חז"ל (עי' תענית ז.) מפני מה נמשלה דברי תורה למים, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אינו בגסי הרוח וכו'. וגם בלאו הכי מצינו בפסוק פ' ואתחנן (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים וגו' כי אתם המעט וגו', ופירשו חז"ל (חולין פט.) שממעטין עצמם, כגון משה ואהרן שאמרו (שמות טז, ז) ונחנו מה, לא כמנ"נ וגו'. וז"ש יוקח נא מעט מים, שיקחו המוסר והמיעוט של בחינת מים, ויתרחק מן הגאוה, ויקחו מדת השפלות והענוה.
169
ק״עוז"ש ורחצו רגליכם, על דרך (שה"ש ה, ג) רחצתי את רגלי איככה אטנפם וכו', וה"נ שירחצו ממה שהרגילו עצמם במדת הגאוה, והם העבירות שאדם דש ברגליו ונקרא אבק, כאלו אין בו ממש, ובאמת הוא עצם עבודה זרה, כי כל המתגאה כאלו עובד ע"ז, לכך הזהירם ורחצו רגליכם, ואז יוכלו לבא למדריגה זו והשענו תחת העץ, תחת תלמידי חכמים הנקראים עץ, כמ"ש בזוהר (ח"ג רב.) לא תשחית את עצה (דברים כ, יט), משא"כ כל זמן שיש בו מדת הגאוה הוא מרוחק מן התלמידי חכמים, כמ"ש רבי משה אלשיך בפסוק (איכה ה, יב) שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו, ר"ל על ידי שסמכו ונתלו בידם - בכח גבורתם, לכך פני זקנים התלמידי חכמים לא נהדרו וכו', יעו"ש. וכאשר כתבתי במ"א על ביאור דברי הרמב"ם (הל' שופר פ"א ה"א) ושופר [ש]תוקעין בו בראש השנה הוא קרן הכבש הכפוף וכו', יעו"ש. כי על ידי שהם כפופים ונכנעים תחת התלמידי חכמים הנקראים עץ, אז יכול להעלותם עם כל הדבורים והספורים, על דרך ששמעתי אשר יוציאם ואשר יביאם וכו' (במדבר כז, יז).
170
קע״אועוד יוצא תועלת מזה, ואקחה פת לחם וגו', שכתבתי במ"א כשהם רוצים לקבל תורה ומוסר מפי הת"ח אז משפיעין לו תורה ומוסר כדי שישפיעו להם, וזש"ה (דברים לב, א) האזינו השמים ואדברה וכו'. וז"ש ואקחה פת לחם, שישפיעו לו תורה ומוסר, כי תלמוד גימטריא פת, שהוא לחם אשר לבב אנוש יסעד (תהלים קד, טו), וישפיע לי תורה ומוסר כדי שאשפיע לכם, ובזה וסעדו לבכם.
171
קע״בוזה כוונת פסוק ג"כ, יוקח נא מעט מים, על ידי שליח. שאמר זה שלא להגיס דעתו, כמו שהזהיר לזולתם שלא להגיס דעתם, כך הזהיר את עצמו שלא להגיס דעתו, כי מה שמשפיעין לו תורה ומוסר אינו בזכות עצמו רק בזכות זולתו שישפיע להם, והוא אינו רק שליח ממנו יתברך לישראל, וז"ש וסעדו לבכם.
172
קע״גאמנם מאחר דמוכח דלחם האמור כאן היא התורה, לכך אמרו וסעדו לבכם ולא לבבכם, כי התורה אין סועד אלא לב א' - ליצה"ט, משא"כ ליצה"ר אינו סועדו אלא שוברו ומכניעו, כמפורש בש"ס (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו'.
173
קע״דובזה מבואר קושיא ח' הנ"ל, בתחלה צריך לפרש, בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו דפתא דהיינו תורה הוא סעדא דלבא, ואז שפיר אמר רבי חמא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם, מגיד שאין יצה"ר שולט במלאכים. והוא על דרך מה שאמרו רז"ל (חגיגה טו:) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו, וכן מוזהר שלא יאמר תורה ומוסר כי אם (לתלמוד) [לתלמיד] הגון שאין לו אלא לב אחד, ואז התורה והמוסר יסעד לבו, משא"כ מי שיש לו ב' לבבות, שיש לו יצה"ר ג"כ, אז אין התורה והמוסר סועד לבו של יצה"ר, לכך אמרו רז"ל אל תוכח לץ הוכח לחכם ויאהבך, והבן.
174
קע״העוד יש לומר יוקח נא מעט מים, דכתבתי במ"א ביאור פסוק (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף וגו', דיש ב' סוגי אנשים, א' המוני עם, ב' שלומי אמוני ישראל. ויש נפקותא א' כי שלומי אמוני ישראל מוסר מעט מספיק לו, משא"כ אינך גם הרבה אין מספיק. ב' כי זה צריך מוסר להלביש, משא"כ כל צמא לכו למים. ג' דשמעתי בשם רבי סעדי' גאון העיקר לשבר טבעו ורגילתו וכו'. וכן שמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, כתבתי מזה במ"א.
175
קע״וובזה יובן יוקח נא מעט מים, א' מעט, ב' מים ולא לבוש יין וחלב, ג' ורחצו רגליכם, להסיר הרגילות ורוע המידות, ואז תוכלו להשענו תחת העץ זה הקב"ה, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם כנ"ל. אמר רבי חמא לבבכם לא נאמר אלא לבכם, מגיד שאין יצה"ר שולט במלאכים, והענין, דכתבתי במ"א מ"ש בעקידה (שער סג) משל, כמו שהמלאך לובש לבוש לילך בשליחותו של הקב"ה בעולם הזה, כך האדם לובש לבוש הגוף ולעשות שליחותו ית' בעולם הזה, ואח"ז פושט לבוש הגוף ורוח תשוב אל האלדים אשר נתנה, וזש"ה (מלאכי ב, ז) שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא וכו'. וז"ש וסעדו לבכם לשמוע תורה ומוסר, לעשות שליחותו ית' בעולם הזה, ואח"כ תעבורו לפשוט הגוף וגו'. לכך ראוי שלא לעסוק האדם בעולם הזה רק בעסק שליחותו ית', כי על כן עברתם על עבדכם, בעולם הזה אשר לעולם בחסד יבנה (עי' תהלים פט, ג) שהוא בחינת אברהם, ודי באזהרה זו, והבן.
176
