בן פורת יוסף, ויצאBen Porat Yosef, Vayetzei

א׳ונבאר על פי פשט פירוש רש"י, ויפגע במקום (כח, יא), לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, הוא המקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה. ויפגע, רבותינו פירשו לשון תפלה, ולמדנו שתיקן תפלת ערבית וכו'. כי בא השמש, הל"ל ויבא השמש, מלמד ששקעה חמה שלא בעונתה. וי"ל, דתחלה הוה לי' לרש"י לפרש תיבת ויפגע, ואח"כ תיבת במקום.

ב׳ונ"ל, דהא קשה איך אפשר לפרש תיבת ויפגע לשון תפלה, וללמדינו שתיקן תפלת ערבית, דא"כ קשה מה שהקשו תוספות בריש תפלת השחר (ברכות כו: ד"ה יעקב), כיון דקיימא לן תפלת ערבית משעת צאת הכוכבים, ואנן קיימא לן ששקעה לו חמה ב' שעות קודם, והוא התפלל, ואיך אפשר שהיה ערבית.

ג׳אך דאיתא בטור אורח חיים סי' רל"ו בענין שתיקנו לומר יראו עינינו, ומפרש שם דבית הכנסת שלהם היה בשדה, והיו יראין להתאחר עד זמן תפלת ערבית, ואמרו יראו עינינו מעין י"ח ברכות ונפטרין לביתם בעוד יום גדול, יעוין שם, הרי משום להתפלל בבית הכנסת מקום מיוחד לתפלה, מתפללין בעוד יום. והכא נמי ביעקב שהגיע למקום שהתפללו אבותיו, התפלל ערבית מבעוד יום ואח"כ ילך לדרכו.

ד׳ולזה היפך רש"י הסדר, ופירש מדכתיב במקום דמוכח דקאי אהר המוריה, השתא שפיר יש לפרש ויפגע לשון תפלה, וללמדינו שתיקן תפלת ערבית, דבל"ז לא היה אפשר לפרש לשון תפלה שהתפלל ערבית, דאיך אפשר לומר שהתפלל בעוד יום גדול, משא"כ השתא דאמרינן שהוא הר המוריה מקום מיוחד לתפלה, ואז אתי שפיר שהתפלל באותו מקום אפילו בעוד יום. אך שמא תאמר מנלן זה שהיה תפלתו בעוד יום, לזה אמר כי בא השמש, מלמד ששקעה חמה שלא בעונתה, וק"ל.

ה׳•

ו׳ונבאר רש"י ותקנא רחל באחותה (ל, א-ב) קנאה במעשיה הטובים, אמרה אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים. הבה לי בנים, מדוע לא התפללת עלי כמו אבא על אמך. אשר מנע ממך פרי בטן, אבא לא היה לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני.

ז׳ויש להקשות, איך תליא התערומות שלא התפלל עליה בזה שקנאה במעשיה הטובים של אחותה. ועוד, למה לא התפללה על עצמה כרבקה. ועוד תמוה תשובתו של יעקב, וכמו שהקשה מהרש"ל דכמה נביאים התפללו על אחרים אעפ"י שהיה להם בנים, ע"ש. ועוד קשה מאי אמרה רחל אלולי שצדקה ממני וכו', הא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא (מו"ק כח.).

ח׳ונ"ל, דכתבתי במ"א על מה שהקשיתי דברי רש"י ומוהרש"א אהדדי, ותרצתי לחלק, דהיכי שבא להאדם עונש בשביל עצמו, אז יפה תפלת חבירו כמו בדוד - על ידך נהרג נוב. וכשנענש בשביל חטא אחר אזי יפה תפלת עצמו, והיא קודמת להתקבל. נמצא, אי אמרינן דמה שנתעקרה רחל הוא בשביל חטא עצמה, א"כ תפלת יעקב יותר מקובל. ואי היה העיכוב בשביל יעקב, א"כ תפלת רחל יותר ראוי להתקבל.

ט׳וזה כוונת רש"י, ותקנא רחל באחותה שקנאה במעשיה הטובים ואמר[ה] אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים, שמע מינה דהעיכוב של בנים הוא בשבילי, א"כ הבה לי בנים, מדוע לא תתפלל עלי מאחר שאין בתפלת עצמי שום תועלת, וק"ל.

י׳אלא דנשאר קשה קושיא ג', ויבואר על פי קושיא ד' הא זה תליא במזלא ולא בזכותא. ונ"ל דכתבתי במ"א מה שהקשה הרמב"ם על ש"ס זה, דפ"ו היא מצות עשה דצ"ל בבחירה. וצ"ל כתיר[ו]ץ מוהרש"א דהיכי דמהדר שמתפלל שיהי' לו בנים, הקב"ה מסייעו לבטל הגזירה. ועל כרחך צ"ל דכשבוחר להתפלל על בנים הקב"ה מקבלו, דאל"כ אלא אי אפשר לבטל בתפלה הגזר דין, א"כ הדרא קושית הרמב"ם הנ"ל, דהתפלל ואפילו הכי לא נענה, ושכר ועונש למה. אך דאם כבר יש לו בנים ויצא ידי המצוה של פ"ו, דבלאו הכי שוב אין לו שכר ועונש, אין סברא לומר דמהני תפלתו נגד הגזר.

י״אובזה יובן, דתשובתו של יעקב הי' הפך טענת רחל שאמרה אלולי שצדקה ממני וכו', דמשמע דתלי העיכוב בשבילה, לז"א שזה אינו, דבנים לא תלי בזכותא כלל רק במזלא, וא"כ שוב אין סברא דבשביל חטא רחל הי' עקרה רק משום המזל, ומעתה אין מוכרח שיצטרך יעקב להתפלל עליה. וכי תימא כקושית הרמב"ם, דא"כ שהוא בגזר, שכר ועונש ליכא על מצוה זו, דפ"ו היא ממצות עשה שבתורה, זה אינו די"ל כמהרש"ל דאם בוחר להתפלל שיהי' לו בנים הקב"ה מבטל הגזר, ושכר הוא על הבחירה, וכן העונש כשאינו רוצה לבחור. וכי תימא א"כ אדרבה מוכח דתפלה צריך להתקבל דאל"כ הדרא קושיא כנ"ל, כמ"ש לעיל ביצחק ורבקה, לזה אמר דשאני התם שהי' בדין שיתפלל, כי אבא לא היו לו בנים ולא קיים המצוה עדיין והי' מוכרח להתקבל תפלתו אפילו נגזר הגזר, דאל"כ ליכא שכר ועונש על אותה מצוה, משא"כ אני יש לי בנים ובלאו הכי ליכא שוב שכר ועונש, א"כ אין זה סברא שיבוטל הגזר על ידי תפלה מכוח קושיא הנ"ל, דזה אינו, ודו"ק.

י״ב•

י״גונבאר פסוקי ויצא על פי סוד, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וגו' עד וזה שער השמים (כח, י-יז). והספיקות רבו, א' דכבר נאמר למעלה (כח, ה) וילך פדנה ארם. ב' כפל ויצא וילך, וכבר דרשו במדרש (ויק"ר לב, ג) ויצא בן האשה (ויקרא כד, י), מעולמו יצא, וזה אין שייך כאן. עוד, אם כבר הלך לחרן מאי ויפגע במקום, עד שהוצרכו חז"ל (חולין צא:) לומר יהיב דעתיה למיהדר וכו'. ד' כי בא השמש, משמע ביאת אור השמש, ואיך דרשו חז"ל (חולין שם) על שקיעת החמה. ושאר הספיקות עד סוף הענין.

י״דונ"ל דאיתא בספר בעל העקידה בפ' נצבים (שער צט) בענין השבועה אשר ישנו פה ואשר איננו פה (דברים כט, יד), שהאריך להקשות שם אם יש ממש בשבועה זו. וביאר הענין על פי משל אחד, שהי' עבד נאמן למלך, ועשה והצליח הוא ובניו ובני בניו, שנעשו שרים נכבדים ומושלים במדינ' המלך, עד שברוב הימים נתנו עצה שלא להיות סרים למשמעתו של מלך, והכריז המלך שהם ברשות עצמן, ונתעורר השנאה מכל השרים הראשונים עליהם, ובאו עליהן והחריבו עריהן והגלה אותן בין העמים. וכי יש מקום להם לטעון נגד המלך כלום, כי גרמו רעה לעצמן וכו' יעו"ש. והכא נמי הוא מוסר לכל אדם.

ט״וובזה יובן שאמר ויצא יעקב, ר"ל שיצא מעולמו עד שנקרא בשם יעקב. מבאר שבע, מבארה של שבועה, שמשביעין האדם קודם צאתו לאויר עולם הזה על מנת שיהי' צדיק ויהי' עבד נאמן למלך, כדי שיחיה ויאריך ימים על ממשלתו.

ט״זוהוא לא כן עשה, רק וילך, שפנה להשם יתברך עורף ולא פנים הנקרא וילך, כמ"ש על פסוק (תהלים קכו, ו) הלך ילך ובכה וגו'. ומיד שעקר את עצמו מלהיות עבד מלכו של עולם מיד הגיע חרנה, שפגע בו חרון אף של מקום כנזכר במשל הנ"ל.

י״זמיד ויפגע במקום, וכל פירושים של ויפגע אמת, לשון תפלה, ולשון חזרה דיהיב דעתיה למהדר לחזור בתשובה ופגע במקום של עולם, כי הוי"ה בהכאה גימטריא מקום, רק שהוא בהסתרת פנים אחר שחטא ומרד נגד הש"י, וילן שם, כי הגלות דומה ללילה, וגם הרשעים העולם הזה דומה ללילה, במחשך מעשיהם הרעים, והכא נמי כך שהלך בחשך הנקרא לילה. כי בא השמש, ור"ל מחמת שבא לו הרהורי תשובה שהוא אור השמש, אז הרגיש בעצמו כי שקעה לו החמה, שהוא חוטא והולך במחשכים, משא"כ עד עכשיו סבר שהוא צדיק במעשיו. נמצא ב' הפרושים של כי בא השמש אמת.

י״חויחלם, ר"ל שנתן לב להבין כי כל העולם הזה נדמה לחלום, כמ"ש המפרשים על פסוק (תהלים קכו, א) היינו כחולמים, יעו"ש. ומכל מקום האדם הוא עולם קטן, שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שיש בכח האדם לקשר ולייחד כל העולמות במעשיו הטובים, וז"ש ומלאכי אלדים שהם נקראים בכתבי האר"י העולמות, בהלכות שבת יעו"ש, עולין ויורדין, שיש להם עלי' על ידי מעשה התחתונים כל המרכבה הקדושה, וה"ה להיפוך ירידה ג"כ יש להם על ידי מעש' האדם. וא"כ ודאי החי יתן אל לבו דברים אלו לשוב להש"י בכל לבו. ואחר שנתן על לבו דברים הנ"ל להתחרט על צד היותר טוב, מיד והנה ה' נצב עליו, מה שהי' בהסתרת פנים עד עכשיו, והשתא נגלה עליו ה'. ויקץ משנתו, שהי' כמו אדם הישן במעשיו הרעים, ועכשיו נתעורר, כמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) עורו ישינים מתרדמתכם וגו'.

י״טויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו', ונ"ל דשמעתי בשם הקדמונים, שהקשה פילוסף מה זה צריך צווי על היראה מהש"י כשאין היראה באה מעצמה, היפך מלך בשר ודם שמעצמו יריאין עבד[י]ו מהמלך. ותירצו לו, כי באמת כשאין יראה הוא גרוע מהיראה, כי החי ירא מהמיתה והגוסס אינו ירא מהמיתה וכו'. והכא נמי שתמה יעקב על היראה שבאה לו עכשיו ולא קודם לכן. אין זה כי אם זה שער השמים, דכתב בזוהר פ' תולדות (קמה.) ויעקבני זה פעמים (בראשית כז, לו), כי תיבה זה משמש ב' פנים ברכתי ובכרתי, וכן (בראשית מג, י) כי עתה שבנו זה פעמים שבנו ובשנו וכו'. והכא נמי, כשאדם חוטא הוא רשע, וכשחוזר בו נעשה שער אשר צדיקים יבואו בו, וז"ש אין זה כי אם שער השמים, שנתהפך מרשע לשער השמים, שהוא תרעא לתשובה, ומיד הגיע אליו היראה והפחד, משא"כ קודם לזה, וק"ל.

כ׳וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלדים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' והיה ד' לי לאלדים וגו' (כח, כ-כא). והספיקות שבזה, דיותר הל"ל אם יהיה הוי"ה עמדי, שם הרחמים, ולא שם אלדים שהוא דין. וגם והיה ד' לי לאלדים, איפכא הל"ל.

כ״אונ"ל דכתב האלשיך על משנה דאבות (פ"ד מ"ט) כל המקיים את התורה מעוני וכו', כי יש ב' נסיונות, נסיון העושר ונסיון העוני, כמ"ש שלמה (משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי וגו' אבל גדול נסיון העושר מנסיון העוני, כי העוני מכניע ונשבר לבו, ואף אם יעשיר אח"כ כבר הורגל בהכנעה וכו', יעו"ש.

כ״בובזה יובן, אם יהיה אלדים עמדי, ר"ל אף כשיהי' מדת הדין שולט בי בנסיון העוני, ומ"מ ושמרני בדרך הזה של תשובה הנ"ל, דכתיב (תהלים כה, ח) יורה חטאים בדרך, ונקרא תשובה דרך, וכ"כ האלשיך, ושמרני שאוכל לעמוד בנסיון הזה, שלא יעבור העוני אותי על דעת קוני. ואז והיה ה' לי לאלדים, שיהי' ההרגל כל כך שאף אם יתנהג עמי במדת רחמים שיהי' לי עושר, אתנהג בטבעי המורגל כל כך כמו במדת אלדים שהוא דין, שזהו ממש מענין המקיים התורה מעוני סופה לקיימה מעושר, וק"ל.

כ״ג•

כ״דבפסוק וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלדי' עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך וגו' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלדים וגו' (כח, כ-כא). והקושיא מפורסמת, דהל"ל אם יהיה הוי"ה עמדי שהוא רחמים, אלדים הוא דין. וביותר אח"כ אמר והיה ה' לי לאלדים, איפכא הל"ל והיה אלדים לי להוי"ה, שיהפך הדין לרחמים. וגם לשון לי דדייק, שהוא מיותר.

כ״הונ"ל דאיתא בכוונת מוסף יום הכפורים בסוד השעיר המשתלח שדחפו אותו על ידי שם ב' פעמים אלדים שהוא עם י' אותיותיו גימטריא יעקב, והוא מן ב' תקוני דיקנא דא"א, לאכפייא דינין בשרשם, כי ב' תקוני אלדים הנ"ל עם יעקב גימטריא השטן שדוחה אותו יעקב וכו', יעו"ש. וב' תקוני דיקנא הנ"ל הוא ב' מצפץ שהוא חילוף הוי"ה, והוא גימטריא אלדים ביודין גימטריא ש' כמו מצפץ, כי צריך חילוף הוי"ה כדי שיהיה דין, כי הוי"ה הוא רחמים, וצריך דין כדי לאכפייא דינין בשרשן שהוא ג"כ דין.

כ״וובזה יובן, אם יהיה אלדים עמדי דייקא, ר"ל כשיהיה ב' תקוני אלדים דדיקנא עמדי עם מספר יעקב, שהוא גימטריא השטן, הדוחפו, אז בטוח אני כי ושמרני בדרך הזה מקליפות עשו, כי יהי' הדינין נמתקין בשרשן עם מספר יעקב דוקא שהוא הדוחפו וכנ"ל, וז"ש והיה הוי"ה לי לאלדים, כי הוי"ה דדיקנא נתחלף בשם מצפץ גימטריא אלדים כדי שיהיה דין לאכפייא דינין, וז"ש לי דייקא, כי למספר יעקב דוקא שייך הנ"ל לאכפייא דינין, שהי' יעקב צריך לזה עכשיו בשמו, ודוק, והשם יכפר אם שגיתי וגליתי ובאהבתו וכו'.

כ״ז•

כ״חונבאר על פי סוד פסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וגו' (כח, י). וכ' בזוהר (ח"א קמח:) ז"ש הכתוב (בראשית ב, כד) על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו וכו', והוא תמוה.

כ״טונבאר פסוק (כט, ד-ה) ויאמר להם [אחי] מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו. והספיקות בזה יבואר ממילא.

ל׳דכתבתי במ"א כמה דברים, והעולה משם דיש ב' מיני יראת השם א' יראת העונש ב' יראה פנימית. וכן ביראת החכמים הוא ב' סוגי יראה הנ"ל, כי יראת כללות המוני עם הוא ירא מחכמים יראת העונש ולא מאהבה. משא"כ באם הוא עצמו צורבא מרבנן הוא ירא מחכמים יראת החכמה שהוא מאהבה.

ל״אוהנה דרשו בש"ס ובו תדבק (דברים י, כ) וכי אפשר וכו', אלא הדבק בת"ח וכו'. וכתבתי במ"א על ידי שמדבק עצמו בתלמיד חכם שהוא מדבק עצמו בו יתברך, אז הוא דבוק בהשי"ת ג"כ וכו', והנה אנשי המוני עם המדבק עצמו לת"ח מיראה, כי מאהבה אי אפשר כנ"ל, ע"כ גם בהש"י הוא מדבק רק מיראה, שזה נמשך מזה.

ל״בוהנה ב' מיני יראה הנ"ל, א' נקרא אבא כי חכמה נקרא יראה ובינה נקרא אהבה, והם תרין ריעין דלא מתפרשין, לכך היראה של החכמה הוא מאהבה, וז"ש הכתוב (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו, דהיינו יראה פנימית. ויראה ב' שהוא במלכות יראת העונש, נק' אשתו.

ל״גאמנם לפעמים צריך לחבר עצמו עם ב' מיני יראה הנ"ל, כדי להתחבר עם מדריגות אנשי המוני עם להעלותן. וז"ש הכתוב (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, על ידי יראת העונש של חרון אף של מקום, הי' מקרב נפשות המוני עם.

ל״דובזה נבאר משנה בקדושין (פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו'. ר"ל אדם, מצד שנקרא אדם, שהוא יותר שלימות מתואר איש גבר אנוש, והטעם דאיתא בש"ס פרק ו' דיבמות (סג.) אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם וכו', זו בארתי בכתבי במ"א כי בחיבור אנשי חומר שנק' אשה אל אנשי צורה שנק' איש, בחיבור שניהם יחד נק' אדם, וכשאינו בחיבור עמהם לא נק' אדם, ונק' מחצית השקל וכו'. לכך בחי' אדם השלם, מצד עצמו הוא מתייחד עם אמו, לקיים מה שאמר הכתוב איש אמו ואביו שהוא אזהרה לאנשי הצורה ליראה פנימית שהוא מאהבה, בחינת אמו כנ"ל, מ"מ מצד זולתו צריך להתייחד ג"כ ולהתחבר עם בתו שהם המוני עם, כמו שדרשו בש"ס (מגילה יג.) לקחה מרדכי לו לבת (אסתר ב, ז), אל תקרי לבת אלא לבית, זו אשתו וכו', והיינו על ידי יראה מעונש שהוא מדרגת אנשי המוני עם, כי על ידי יראה זו יוכל לקרבן להש"י, משא"כ על ידי יראה פנימית, כמו ששמעתי הלצה אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת וכו' (ברכות ג:), ודפח"ח.

ל״הובזה יובן ויצא יעקב מבחינת באר שבע, מבחינת יראה פנימיות, וילך חרנה לבחינת יראה חיצונית מחמת יראת העונש וחרון אף המקום. והטעם ביאר בזוהר, זש"ה על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, הוא בחי' יראה פנימית מאהבה, ודבק באשתו, ביראה חיצונית שהיא יראת העונש שהוא במלכות שנק' אשתו, ובחינת המוני עם שנק' אשתו של אנשי הצורה, כדי להתחבר עמהן על ידי יראה זו להעלותן, ואז יצא ממדריגות איש ובא לבחינת אדם וכנ"ל, והבן.

ל״וובזה יובן ויאמר להם מאין אתם, מאיזה מדריגה אתם, אם מבחינת יראה פנימית שהם ג' ראשונות שבעשר ספירות שנק' אין כנודע, או הם מבחינת יראה חיצונית שנק' חרון, כדי שידע איזה מוסר יאמר להם, שצריך שיאמר לכל א' לפי בחינתו, כמפורש בזוהר יתרו (עט:) ופ' תזריע כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג), ודרשו וכו', יעו"ש.

ל״זויאמרו מחרן אנחנו, אז פירש דבריו הידעתם את לבן בן נחור, ר"ל שיכול להפך מן יצה"ר ואדם רע הנק' נבל, ועל ידי מוסר ויראת העונש שנק' חרון נתקרב להש"י, ואז נקרא לבן בן נחור אותיות חרון, ויאמרו ידענו. ויאמר השלום לו, ר"ל דכתבתי וקראת אליה לשלום (דברים כ, י) וכתב רבי משה אלשיך שם וכו', והכא נמי כך. ויאמרו שלום, והבן.

ל״ח•

ל״טעוד י"ל ביאור הנ"ל על כן יעזוב וכו', והענין, דיש ב' סוגים בין בעסק התורה בין בעסק התפלה, א' במחשבה וב' בדבור.

מ׳והנפקותא בין ב' בחינות אלו נ"ל, דכתבתי במ"א דאמרו בש"ס פ"ט דשבת (פח.) ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז) מלמד שכפה עליהם וכו', אמר רבא מכאן מודעא רבא לאורייתא. והקשו התוספות (ד"ה כפה) וכו' הא אמרו נעשה ונשמע ברצון נפשם הטוב. ומשני התוספות שמא מתוך האש הגדולה היו חוזרים, לכך הוצרך לכפות ההר וכו' יעו"ש. והוא תמוה, אדרבא מתוך האש הגדולה ראוי להתלהב יותר. וביארתי שם כי מדריגה עליונה אי אפשר שיהי' קיים, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), משא"כ בהדרגה וכו'.

מ״אוהכא נמי כך, כי כתבתי במ"א שהקשו על הרמב"ם דגבי מצה פסק (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ג) אם אכל שלא בכוונה יצא דמצות אין צריכות כוונה, וגבי שופר פסק (הל' שופר פ"ב ה"ד) תקע שלא בכוונה לא יצא, דמצות צריכות כוונה. ותירץ הרב בית יוסף (או"ח סי' תקפ"ט) בשם וכו' כי במצה עשה מעשה אכילה לכך יצא אף שלא בכוונה, משא"כ בשופר וכו'.

מ״בא"כ מבואר, בעוסק בתורה על ידי דבור נחשב מעשה, לכך גם בלא כוונה מהני, משא"כ במחשבה בלא דבור אם נתערב בו מחשבות זרות א"כ לא עשה ולא כלום. וכן בתפלה הקשו הקדמונים למה צריך דבור, הלא סגי במחשבה כי הקב"ה יודע מחשבות. ותירץ מהר"ן זלה"ה, כי על ידי הדבור עושה כלי להמשיך בתוכו השפע למטה וכו'.

מ״גובזה יובן, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, דקשה ל"ל מבאר שבע, הל"ל וילך יעקב חרנה, לכך ביאר ואמר ז"ש הכתוב על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו, והכוונה כי באר שבע הוא בינה כמבואר בלקוטי תורה פ' ויצא וכו' יעו"ש, והוא עולם המחשבה, וילך חרנה, כי חרן ג' פעמים אלדים, כי אלדים גימטריא הטבע שהוא מלכות שנק' אשתו, וזהו ודבק באשתו, שהוא מעשה דהיינו דבור.

מ״דוהטעם שיצא מעולם העליון עולם המחשבה שנק' באר שבע וילך חרנה עולם המעשה שהוא דבור, כי על ידי הדבור ויפגע במקום, פגע בו ית' שנקרא מקום גם כי וילן שם כי בא השמש, אינו יכול לטהר מחשבתו, משא"כ במחשבה בלא דבור וכו', וכנ"ל.

מ״הוגם לענין תפלה הלך מבאר שבע וילך חרנה, וביאר טעם הדבר ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו, וכתב פענח רזא (פ' ויצא) כי סולם גימטריא קול וכו' יעו"ש, גם כתב סולם גימטריא ממון, וזה שייך לזה, כי לכך צריך תפלה קול ודבור כדי לעשות כלי להמשיך בתוכו שפע וממון, וז"ש והנה מלאכי אלדים עולים מקול תפלתן, להמשיך שפע וממון בתוך כלי, וז"ש ויורדים בו בתוך הכלי שהוא הדבור, להמשיך בו השפע, והבן.

מ״ו•

מ״זעוד י"ל, ונבאר פסוק הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו (כט, ה). והקשה פענח רזא דהל"ל הידעתם את לבן בן בתואל. ואגב נבאר פסוק (לא, כז) למה נחבאת לברוח ותגנב אותי. והוא תמוה, נחבאת לברוח הוא כפל. גם ותגנב לבבי הל"ל, מאי ותגנב אותי.

מ״חונ"ל דכתבתי במ"א דיש ב' סוגי אנשים, א' עובד ה' על ידי מלחמת היצה"ר, וז"ש (קדושין כא:) לא דברה תורה אלא כנגד היצה"ר. בחינה ב' עובד השי"ת עם היצה"ר, וזהו שאמרו (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם. וגם כתבתי מזה בביאור יותר, שיעשה מן נבל לבן וכו'.

מ״טוהנה נחור הוא אותיות חרן, שהוא היצה"ר הגורם חרון אף בעולם. ובזה יובן, הידעתם את לבן בן נחור, הכוונה אם ידעתם לעשות מן נבל לבן, שהוא בן נחור, ויאמרו ידענו, והבן.

נ׳והנה אברהם היה עובד השי"ת ג"כ עם היצה"ר, וזהו שאמר (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ב' לבבות. וכן יעקב שהוא בחיר האבות היה עובד הש"י ג"כ עם היצה"ר, כמו שכתבתי במ"א עם לבן גרתי וכו' (בראשית לב, ה). ולפי זה הי' ראוי שיהי' לבן כסא אל הקדושה, ומאי טעמא נשאר ברשעותו.

נ״אונ"ל דכתבתי במ"א ביאור הרמב"ם (הל' אישות פ"ד ה"א) אין האשה מתקדשת אלא לרצונה וכו'. והעולה משם, שצריך להודיע לה שרוצה שיתחבר עמה, או להשתמש במדריגתה כדי שירצה להתחבר עמה, שיכול להעלותה, משא"כ בלאו הכי כשאין מודיעה שירצה להתחבר עמה, אז נשאר החיות שלו אצלו, ונעשה רשע יותר. ובזה כתבתי במ"א ביאור פסוק (במדבר יד, לח) ויהושע וכלב חיו מן האנשים, דשמעתי שיקשר החיות שלו עם חיות הרשעים, וכאשר הרשעים אינם רוצים להתחבר עמו אז נשאר החיות שלו אצל הצדיק, וזהו שאמר חיו מן האנשים וכו'.

נ״בובזה יובן, למה נחבאת לברוח, ר"ל מזה שנחבאת והסתרת מעשיך, שלא הגדת לי שאתה משתמש במדתי מדת לבן כדי שאתחבר עמך להיות כסא זה לזה, אלא ודאי דעתך לברוח ממני, וגנבת אותי, ר"ל החיות שלי ממש, כמו חיו מן האנשים הנ"ל, והבן.

נ״גובזה יובן, ויצא יעקב מבאר שבע שהוא מדריגה עליונה כנ"ל, וילך חרנה לעשות מן חרון שהוא היצה"ר שנק' נבל לעשות מזה לבן, לכך ויפגע במקום, שהתפלל להש"י, כי יש בזה סכנה כמו ששמעתי ביאור פסוק (עי' תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך וגו' רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו וכו', והבן.

נ״ד•

נ״הפן ב על פי סוד וכללים גדולים לעבודת ה', ויצא יעקב מבאר שבע וגו' ויפגע במקום וילן שם וגו', ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו' ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו וגו', וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וגו' וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו (כח, י-יח).

נ״וופירש רש"י, ויפגע - לשון תפלה. וישם מראשותיו - שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו את זו וכו' עשאן הקב"ה אבן אחת שנאמר ויקח את האבן. עולים ויורדים בו - עולים תחלה וכו'. ואנכי לא ידעתי - שאם ידעתי לא ישנתי וכו'. והספיקות רבו, ויבוארו ממילא.

נ״זובש"ס דחולין (צא:) הקשה, כתיב מאבני, וכתיב ויקח את האבן, ומשני וכו'. והקשו התוספות (ד"ה כתיב), ומאי קושיא, דלמא לקח אבן א' מאבני המקום.

נ״חונ"ל דיבואר הכל בחדא (מחתה) [מחתא], דאיתא בש"ס (ברכות ד:) כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ויש להבין טעם זה, למה יזכה לשכר זה עבור זה.

נ״טושמעתי בשם הגאון מוהר"א מבראד, דהכוונה שאינו אומר רק ג' פעמים ולא יותר, שאינו שונה בשביל חסרון כוונה וכו', ודפח"ח. ויש להבין מה בכך ששונה כמה פעמים כדי שיכוין.

ס׳ונ"ל דכתבתי לעיל דשמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור ש"ס (ברכות לג:) האומר שמע שמע משתקין אותו, וביאר ש"ס (בכורות ח:) רצוצא דמית מהיכין נפיק רוחי', והעולה משם החוזר ושונה בשביל חסרון כוונה כאלו ח"ו ממעט במציאותו יתברך, וכנ"ל. וא"כ הכא נמי אתי שפיר, כל האומר תהלה לדוד רק ג' פעמים ולא יותר, שאינו שונה בשביל חסרון כוונה, כי הוא מאמין במציאותו ית' וכו', לכך הוא בן עולם הבא, והבן.

ס״אונ"ל דזהו שאמרו בתיקונים (תס"ט) דף ק"ו ע"ב: אני ישינה בגלותא וכו' אני ישינה (שה"ש ה, ב) אני שניה וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, כי כאשר אני ישינה, דהיינו בגלותא, דהיינו בימי הקטנות של האדם, שהחיות רצוא ושוב, שהנשמה היא בגלות אצל היצה"ר, בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב (רות ג, ז), אז אני שניה - שחוזר ושונה ב' פעמים ויותר, מפני חסרון הכוונה, כי אם לא היה בגלות לא היה צריך לשנות, שהיה מאמין במציאותו ית' דלית אתר פנוי מיניה.

ס״בובזה יובן, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, כתב בזוהר (ח"א קמח:) היינו דכתיב (בראשית ב, כד) על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וכו'. והוא תמוה מה ענין זה לזה. ולדברינו הנ"ל אתי שפיר, כי כאשר יצא יעקב מבאר שבע שהוא בחי' גדלות כמ"ש בזוהר, וילך חרנה שהוא בחינות הקטנות, סוד ג' אלקים גימטריא חרן, אז יעזוב איש את אביו ואת אמו שהם המחשבות, שלא יהיה חוזר ושונה בשביל חסרון כוונה ומחשבה, רק שידבק באשתו שהם אותיות שנק' נפש, מטעם הנ"ל, והבן.

ס״גויפגע במקום, כי לשון ויפגע סובל ב' משמעות, א' לשון תפלה כדרשת חז"ל הנ"ל, ב' לשון פגיעה ובלבול המחשבה בשעת התפלה, והטעם, כי וילן שם, סוד השינה והגלות.

ס״דויקח מאבני המקום שהם אותיות והתיבות שנקרא אבנים כמ"ש בספר יצירה (פ"ד מט"ז). וישם מראשותיו, פירש רש"י עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות וכו', הכוונה שהם המחשבות רעות, שכל מחשבה הוא קומה שלימה. התחילו מריבות המחשבות רעות עם מחשבות קדושות לבלבל מחשבתו בתפלתו, ואז בלילה כשהיה בבחי' הגלות לא היה יכול לעשותן אבן אחת, דהיינו לתקן המחשבה רעה ולהעלותה, כי היה בבחינת לילה ושינה. משא"כ אח"כ וישכם בבוקר, שפנה בחינת הקטנות ובא בחינת הגדלות, אז הי' דעתו צלולה ועשאן אבן אחת, שידע לתקן המחשבה רעה ולהעלותה, שזה מבוקשה, ואז נעשה הכל אחדות א', משא"כ בתחלה כשהי' בסוד שינה וקטנות וגלות.

ס״הויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם הם אותיות התורה והתפלה, שהוא סולם לקשר נשמתו ולעלות על ידי האותיות, כי גוף האותיות מוצב ארצה בגשמי, וראשו דהיינו הכוונה של האותיות מגיע השמימה, עד למעלה למעלה.

ס״ווהנה מלאכי אלדים, שהם סוג בני אדם, כי האדם תכלית בריאותו לעשות שליחותו ית' בעולם הזה כמו מלאך אלדים שהוא נשלח לעשות שליחותו ית', כמ"ש במ"א שפתי כהן ישמרו דעת כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב, ז) על פי משל הנזכר בספר בעל עקידה פ' אחרי מות (שער סג) יעו"ש. עולים ויורדים, כי יכול להעלות נשמתו על ידי האותיות לעלות עד למעלה למעלה, כמו שכתבתי ביאור פסוק (בראשית יט, יז) המלט על נפשך וכו'. ובהיפך על ידי פניה חיצונית יורדים בו, כמו שכתבתי במ"א משל האותיות, לבני מלכים שטעו בדרך א' וכו'.

ס״זעוד י"ל עולים ויורדים בו, על דרך שאמרו בש"ס דעירובין (כא.) מטפס ועולה תחלה, מטפס ויורד. וכתב התוספות דהיינו כמה פעמים וכו'. והכא נמי מלאכי אלדים עולים ויורדים בו, שחוזר ושונה כמה פעמים בשביל חסרון כוונה. אמנם ה' נצב עליו כי גם במחשבות זרות יש ניצוץ קדוש וחלק אלוה ממעל.

ס״חאמנם כאשר וייקץ יעקב משנתו, דהיינו שנשלם בחינת השינה, ונתעורר לצאת מהגלות, אז וייקץ ג"כ משנתו על דרך השנות החלום (בראשית מא, לב), ואמר אכן יש ה' במקום הזה, גם במחשבה זרה, שאם ידעתי לא ישנתי, כלומר לא הייתי צריך לחזור ולשנות וכנ"ל. לכך אז וישכם בבוקר ויקח את האבן, אחר ידיעה זאת שידע שיש ה' במקום הזה גם במחשבה זרה, וידע לתקנה ולהעלותה ולעשות אבן אחת, והבן.

ס״ט•

ע׳עוד י"ל, ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלדים עולם ויורדים בו (כח, יב). ושמעתי בשם ספר מגלה עמוקות כי סולם גימטריא ממון, כי על ידי חימוד ממון גם הצדיקים שנקראו מלאכי אלדים עולים ויורדים בו.

ע״אלהבין צחות לשון הפסוק הזה, וביאור דברי הגאון הנ"ל, נבאר תחלה פסוק (כה, יט) ואלה תולד[ו]ת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. הספיקות מבוארים, כתבתי לעיל.

ע״בוכעת נ"ל, דאיתא במשנה מעשר שני פ"ג (מ"ח) הלשכות, בנויות בקודש ופתוחות לחול, תוכן חול וגגותיהן קודש. בנויות בחול ופתוחות לקדש, תוכן קודש וגגותיהן חול. בנויות בקודש [ובחול] ופתוחות לקודש ולחול, תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש, מכנגד החול ולחול חול.

ע״גלבאר משנה זו, נבאר תחלה ש"ס דברכות (ג:) נכנסו חכמי ישראל ואמרו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה, אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה, אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו. כתבתי ביאור זה במ"א.

ע״דוכעת נ"ל, ונבאר פסוק (כה, כח) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב. יש לתמוה(ו) על יצחק אבינו, וכי לא ידע על ידי רוח הקודש ששורה עליו תמיד, מעשה עשו הרעים, ואיך אהב את הרשע, ושנא את יעקב הצדיק - מדקאמר ורבקה אוהבת את יעקב משמע אבל לא יצחק. ועוד בענין הברכות של עשו אמר לו יצחק שיעשה לו עשו מטעמים ואז יברך אותו (כז, ד), מה ענין אכילה לקבל הברכות עי"ז. ועוד שאמר (כז, יט) אנכי עשו בכורך, וכי ח"ו דיבר שקר בפיו. וגם האיך נכתב התורה דבר שקר. ודרשת חז"ל ידוע.

ע״הונ"ל דכתב בעל עקידה (שער ג) שתכלית בריאת האדם בחומר וצורה כדי שיעשה מן החומר צורה, ועי"ז נעשה הקב"ה יחיד בתחתונים כמו שהוא מיוחד בעליונים וכו', יעו"ש שהאריך בזה.

ע״ווהנה בסוג החומר שיעשה אותו צורה יש בזה ב' בחינות, א' שיעשה חומר צורה ממש, כמו שכתבתי בביאור פסוק (בראשית יח, יא) ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים, על פי מ"ש הרמב"ן (ויקרא יח, ד) בביאור פסוק (שם, ה) אלה המצות אשר יעשה אותם [ה]אדם וחי בהם, שניתן לכל א' החיות שבוחר בו וכו', יעו"ש.

ע״זבחינה ב', דהקשה הרמב"ם (הקדמה לפיה"מ) על ש"ס (ברכות ח.) שאמרו אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, שהחוש מכחישו וכו', יעו"ש שהאריך בזה. והעולה מתרוצו שם, כי תכלית כל בריאת העולם וכל אשר בו כדי שיהיה זה פנוי לישב בד' אמות של הלכה, כתבתי מזה במ"א. וזה הוא ג"כ ענין בן זומא (ברכות נח.) שאמר ברוך [ש]ברא כל אלו לשמשני, כתבתי שם טעם הדבר. וכעת נ"ל להרחיב הענין יותר, דכתבתי כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), ועל ידי עסק צרכי החומר בגשמי בענין אכילה ושתי' וכיוצא בו אז יש נייחא ושביתה להצורה, ונתחזק הצורה יותר להתלהב עי"ז ברוחני בצרכי הנשמה והצורה, ואז נעשה עסק החומר ג"כ צורה, וכמו שיש בחינה זו בפרטות אדם א' שיש בו חומר וצורה, ועי"ז שמשמש החומר להצורה נעשה החומר צורה, כך בכלל העולם יש אנשי החומר ואנשי הצורה, וכאשר אנשי החומר עוסקין בצורך פרנסת אנשי הצורה אז נעשה ג"כ החומר צורה. וזה טעם אליעזר עבד אברהם שיצא מכלל ארור לכלל ברוך (בר"ר ס, ז), לפי שהי' משמש לאברהם שהוא בחינת הנשמה שנק' ברוך שהוא מצד הקדושה, לכך החומר שנקרא כנען גם שהוא מצד הקליפה שנק' ארור, מכל מקום לפי ששימש לאברהם נעשה החומר צורה, ולכך יצא מכלל ארור לכלל ברוך בין בכלל בין בפרט, וכנ"ל.

ע״חובזה יובן פסוק ויאהב יצחק את עשו, רצה לקרב אנשי עשי' מצד כי ציד בפיו [כי על ידי אהבתו אנשי עשי' שנק' עשו יוכל לחברם עליו ולהעלותם], והיינו על ידי שהי' משמשין אותו בעסק פרנסתו, וז"ש כי ציד בפיו, ונעשה החומר צורה, ויש מקום לאהוב ולחברם ב' הבחינות יחד. משא"כ כשהם ב' בחינות נגדיות, חומר וצורה, כמ"ש רבי משה אלשיך (במדבר כה, יב) בביאור פסוק (מלאכי ב, ה) בריתי היתה אתו החיים והשלום, כי על ידי שיעשה החומר צורה הוא חיים של שלום וכו', יעו"ש.

ע״טוז"ש ורבקה אוהבת את יעקב, על ידי שימוש אנשי החומר לאנשי הצורה נעשה בחינה א', לכך רבקה שהוא אשה, דהיינו אנשי החומר, אוהבת יעקב, אנשי הצורה העוסקים בתורה בקול יעקב, משא"כ אלו היו נגדיות החומרי וצורה אין מקום לאהבה לחול ביניהם, והבן.

פ׳ובזה יובן בטוב טעם ודעת שצוה יצחק לעשו עשה לי מטעמים בעבור תברכך נפשי, כי על ידי שישמש עשו בחינת אנשי החומר לפקח בעסק פרנסתו של יצחק, אז נעשה החומר צורה, ואז יצא מכלל ארור לכלל ברוך, לכך יוכל לקבל הברכות, משא"כ בלא שמוש הנ"ל נשאר בבחינת החומר שהוא מצד הקליפה שנקרא ארור, ואז לא יוכל לקבל הברכות, כי אין ארור מדבק בברוך, והבן.

פ״אובזה יובן ש"ס הנ"ל, עמך ישראל צריכין פרנסה, זה בגשמי וזה ברוחני, וכמו שהוא בכללות אנשי החומר ואנשי הצורה, כך הוא בפרטות באדם א' צריכין פרנסה החומר והצורה, זה בגשמי וזה ברוחני.

פ״בוהשיבם שפיר לכו והתפרנסו זה מזה, כי על ידי אכילה ושתי' של החומר יש נייחא ושביתה להצורה, כי בטולו של תורה זה הוא יסודו (מנחות צט.:), כי יכול אח"ז להתלהב יותר בעסק התורה והתפלה, א"כ על ידי הפרנסה של הגשמיי אז יש פרנסה להנשמה ברוחני. וה"ה איפכא, כאשר משמש הגשמי להרוחני, על ידי השמוש יתפרנס זה החומר, שנעשה מחומר צורה, ואתי שפיר יתפרנסו זה מזה, והבן.

פ״גוהנה יש בחי' ג' סוגי אנשים, א' סוג הנ"ל, בחינת עשו הנ"ל, שישמש בחומר לצורכי הצורה. סוג ב' שעוסק בתורה ובעבודת ד' שהיא צרכי הנשמה, ותכלית כוונתו שעי"ז יתן לו פרנסה לצורך חומר גופו, וכמ"ש מזה לעיל. ג' הוא סוג בינוני, שעוסק בגשמי הוא לצורך הגשמי, וכשעוסק ברוחני הוא לצורך הרוחני.

פ״דובזה יובן משנה הנ"ל, שיש ג' בבות מעין ג' סוגי אנשים הנ"ל, והוא הלשכות בנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קודש, כי נודע כי האדם נקרא היכל ה', כמ"ש רבי משה אלשיך בביאור פסוק (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם וכו' יעו"ש. והלשכות הבנויות בתוכו, הם כלים להוציא הדיבור, וז"ש הלשכות שבנויות בקדש - שהיא הדיבור בעסק התורה ותפלה הבנויות בקדושה, ופתוחות לחול - שפתח פתוח לו שיצא לעסוק בחול לצרכי הגוף בעסק הפרנסה, ועי"ז יש נייחא ושביתה להנשמה שתוכל להתלהב בתורתו ובעבודתו, לכך גם שתוכו נק' חול, מ"מ גגותיהן שהיא המחשבה שהיא למעלה, קודש, ונעשה הכל קודש, הרי בחי' א'.

פ״הבחינה ב', בנויות בחול ופתוחות לקודש, שעיקר בנין תורתו ותפלתו הם פתוחות לקודש כדי שעל ידי תורתו ותפלתו יתנו לו פרנסה לגופו שהיא חול, לכך גם שתוכן קודש - שעיקר עסקיו בתורה ותפילה שהיא קודש, מכל מקום גגותיהן חול, מאחר שעיקר מחשבתו היא לצורך חול נעשה הכל חול.

פ״ובחינה ג', בנויות בקודש ובחול ופתוחות לקודש ולחול, ר"ל כשעוסק בקדושה בתורה ובתפלה פתוחות לקדושה. וכשעוסק בחול, לצורך העולם הזה לצורך פרנסת גופו, הם פתוחות לחול, לכך מכנגד הקודש ולקודש קודש, מכנגד החול ולחול חול, והבן.

פ״זובזה יובן אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, כי יש עוסק בצרכי הגוף שנקרא לעתיד יצחק כמ"ש בזוהר (ח"א קלה.), והוא לתועלת הנשמה שנק' אברהם. ויש אברהם, שעוסק בצרכי הנשמה, כדי להוליד את יצחק שנק' צרכי הגוף, והבן, והוא כמו שכתבתי לעיל מזה.

פ״חובזה יובן פסוק הנ"ל, ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הכוונה, כי תכלית בריאת האדם בחומר וצורה כדי שיעשה ארציות החומר צורה שהיא הנשמה שמן השמימה, וב' בחינות אלו שבחומר וצורה הוא סלם, לפעמים עולים בו ולפעמים יורד, וז"ש והנה מלאכי אלקים עולים יורדים בו, כי האדם נקרא מלאך אלדים בעולם הזה לעשות שליחותו יתברך כמ"ש, וכשעשה החומר צורה ועל דרך הנ"ל, אז עולים בו, וכשעוסק בצורה לצרכי החומר אז יורדים בו.

פ״טוזה הוא כוונת הגאון הנ"ל, כי סולם בגימטריא ממון, שעוסקו בממון לצרכי גופו לתועלת נשמתו אז עולים בו, ובהיפך יורדים בו, והבן.

צ׳•

צ״אפן ג על פי סוד וכללים גדולים לעבודת הש"י, על פסוק (כח, טז) וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, פירש רש"י שאם ידעתי לא ישנתי וכו'. יש לתמוה, וכי לא ידע יעקב אבינו בחיר האבות כי מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיני'.

צ״בלבאר זה, נ"ל לבאר תחלה פסוק (כט, א) וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם וגו'. ויש להקשות, דהל"ל וילך ארצה בני קדם, ל"ל וישא יעקב רגליו.

צ״גונ"ל דכתבתי במ"א ג' בחינות בענין עבודת ה', א' אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה) לקשר הקטנות עם הגדלות. ב' אם יודע שהוא במדריגות וכו' אז ממתיק על ידי הדעת וכו'. ג' ואנכי הסתר אסתיר וכו' (דברים לא, יח), וז"ש ואנכי לא ידעתי שאם ידעתי לא ישנתי.

צ״דובזה יובן, וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, שהיא בחי' אחור וקדם צרתני הנ"ל, שנשא והעלה בחי' רגליו בין בפרטות אדם א' בין בכללות העולם שנק' רגליו בסוד שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו (במדבר יא, כא), שנשא וקשר בחי' אחור שהם רגליו אל בחי' קדם, וז"ש וילך ארצה בני קדם, והבן.

צ״ההנה העולה מזה כי השינה אין בו בחינת עבודת ה'. אמנם כתבתי מזה במ"א כי על ידי השינה בא לו מוחין חדשים, בסוד וחדשים לבקרים רבה (עי' איכה ג, כג), לכך נקרא גם השינה וכו'.

צ״וובזה יובן וייקץ יעקב משנתו, שעל ידי השינה וייקץ, ונעשה בריה חדשה בעבודת ה', א"כ יש ה' גם במקום הזה, בבחי' השינה, וזהו ואנכי לא ידעתי, והבן.

צ״ז•

צ״חאופן ד על פי רמז מוסר, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח, י). וכ' בזוהר (ח"א קמח:) היינו דכתיב (בראשית ב, כד) על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. והוא תמוה.

צ״טונ"ל דאיתא בפסוק (בראשית כ, יג) אמרי לי אחי הוא וגו'. להבין זה נ"ל, דכתבתי במ"א המפנה לבו לבטלה (אבות פ"ג מ"ד), דכתב יעבץ הלא על כי אין אלדי בקרבי וכו' (דברים לא, יז), יעו"ש. וכל זה לת"ח, אבל לאיש המוני יקיים ובו תדבק (דברים י, כ) הדבק בתלמידי חכמים וכו'. משא"כ כשהוא נפרד מת"ח אז נתקיים בו והבדילו ה' לרעה (דברים כט, כ), ובזה כתבתי במ"א ביאור משנה (אבות פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם - דהיינו התלמיד חכם מלהדבק בו, וגם התלמיד חכם אל תהי מפליג לכל דבר שהם המון עם, וכו'.

ק׳ובזה יובן, שאמר אברהם בחי' נשמה, תואר אנשי הצורה, אמרו לאנשי החומר כאשר ירדו למצרים דהיינו במיצר, אמרי לי אחי - שידבק אנשי החומר באנשי הצורה כאח, כמ"ש בזוהר וכו', ואז המה קרוב לשכר ורחוק להפסד, משא"כ כשנפרדו מהם וכו', וק"ל. וזה יבואר בג' פנים עש"ן.

100

ק״אובזה יובן, ויצא יעקב מבאר שבע, הכוונה כאשר יצאו בחי' יעקב, שהם המון עם שנק' יעקב כאשר נפרדו ויצאו מבאר שבע שהוא הת"ח, מיד וילך חרנה - חרון אף של מקום.

101

ק״בגם יש לפרש ויצא יעקב הוא התלמיד חכם שהקול קול יעקב, יצא ממדריגה עליונה שנקרא באר שבע, וילך חרנה למדריגת המון עם כדי להתחבר עמהם להעלותן, כמו שכתב בזוהר (ח"ב קכח:) זכאה מאן דרדיף בתר חייביא, להשיבם בתשובה כו'. ובזה יובן על כן יעזוב וגו'. אמנם יש סכנה בזה, שהוא בחינת עייל ונפיק, ועל זאת יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים [אליו] לא יגיעו וכו' (תהלים לב, ו). לכך ויפגע במקום שהוא לשון תפלה, שהתפלל רק לשטף מים רבים אליו [לא] יגיעו, כמו שצוה הכתוב על זאת יתפלל וכו'.

102

ק״גאמנם להתחברות להעלותן, הוא דשמעתי כי כל תיבה נכלל מכל העולם וכו', ודפח"ח. לכך ויקח מאבני המקום שהם אותיות והתיבות, וישם מראשותיו, במחשבתו, ושם נתחברו ונעשו אבן אחת. ובזה מבואר קושית ש"ס דחולין (צא:) כתיב ויקח מאבני המקום (כח, יא), וכתיב ויקח את האבן וכו' (כח, יח), ולדברינו אתי שפיר, והבן.

103

ק״דויחלום והנה סולם מוצב ארצה, א(י)לו אנשי החומר, וראשו מגיע השמימה, אילו אנשי הצורה, ומלאכי אלדים שהם התלמידי חכמים אינם עומדין על מדריגה אחת, רק עולים ויורדים בו - בסיבת אנשי החומר, כדאיתא בש"ס (שבת לא.) העמידני על רגל אחת וכו', והשיבו מה דסנאי לך וכו', כתבתי מזה במ"א.

104

ק״הוה' נצב עליו לשמרו מסכנה הנ"ל, והבטיחו, הארץ שהם אנשי החומר, אשר אתה שוכב עליה דייקא, בסבתה, כדי להעלותן, לך אתננה וכו'.

105

ק״ווישכם יעקב וכו' ויקח את האבן, שנעשה במחשבה אבן אחת כנ"ל. וישם אותה מצבה, שישאר עומד על מצב אחד, שלא ירד שוב למטה כמו שנאמר (תהלים קיח, יז) לא אמות כי אחיה וכנ"ל, והבן.

106

ק״זובזה יובן מ"ש בזוהר על כן יעזוב איש את אביו ואמו - שיצא מבאר שבע, ודבק באשתו דהיינו אנשי החומר, שנאמר וילך חרנה, כדי שיתחבר עמהן ולהעלותן, וק"ל.

107

ק״ח•

108

ק״טונבאר פסוק ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו וגו' הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו ורעו (כט, ד-ז). להבין זה נ"ל, דכתבתי במ"א שיש ב' קצים לגאולה, א' על פי הטבע, ב' למעלה מהטבע. ובזה כתבתי ביאור פסוק (שמות ג, יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל וכו'. וכמו שהיו בגלות מצרים וגאולתם, כך יהיו בגלות אחרון וגאולתם, כי מה שהי' הוא שיהיה, שיש גם כן קץ גאולה על פי הטבע וקץ למעלה מהטבע הכל לפי בחירת אנשי הדור וכו'.

109

ק״יובזה יובן, ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם, כי נודע בחי' אין הוא למעלה מהטבע, וחרן הוא ג"פ אלקים שכל אחד גימטריא הטבע, וז"ש מאין אתם - אם מתנהגין עצמן למעלה מהטבע אז הוא קרוב לקץ הגאולה. וכאשר השיבו מחרן אנחנו, בחינת הטבע, אז אמר להם עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, והבן.

110

קי״א•

111

קי״בונבאר פסוק עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן ואת צאן לבן ויגש יעקב ויגל את האבן וישק את צאן לבן (כט, ט-י).

112

קי״גלהבין זה נ"ל, דאיתא בתיקונים אם התפלה עבור השכינה אז הקב"ה בעצמו פותח פתח ההיכל, ואם לאו על ידי שליח וכו'. והענין, דשמעתי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא, כי כל מה שחסר לאדם יש חסרון זה למעלה, ויתפלל למלאות החסרון שם למעלה, וזה תפלה עבור השכינה.

113

קי״דובזה יובן, ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה היא, כי השכינה שנק' רחל באה עם הצאן שהם ישראל בעת תפלתן, וכאשר ראה יעקב את רחל עם הצאן, אז ויגש יעקב בעצמו לקבל התפלה ולהשפיע השפע להשקות את הצאן, לא על ידי שליח רק בעצמו וק"ל, והבן.

114

קי״ה•

115

קי״ועוד לבאר על פי סוד וכללים גדולים לעבודת השי"ת פ' ויצא יעקב וגו' ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' והנה ה' נצב עליו וגו' (כח, י-יג), בכמה אופנים.

116

קי״זדכתבתי במ"א מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו וכו' (תהלים לד, יג-טו). והארכתי שם, וכאן נפרש בקיצור. דכתב מוהר"י יעבץ במשנה (אבות פ"ג מ"ד) המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו, כי הדבק בו ית' מושגח ממנו וכו', משא"כ כשסר הדביקות שבינו לבין קונו אז סר ממנו השגחת יוצרו וכמ"ש (דברים לא, יז) על כי אין אלודי בקרבי וגו' יעו"ש.

117

קי״חובזה יובן מי האיש החפץ חיים, היפך המפנה לבו לבטלה דמתחייב בנפשו, אלא מפנה לבו ממחשבות זרות המפסיק דביקות שבינו לבין קונו, רק מטהר מחשבתו ולבו לדבק בו ית', וז"ש החפץ חיים אוהב ימים שהיא טהרת המחשבה שנקרא ימים, כמו שכתבתי אברהם זקן בא בימים וגו' (בראשית כד, א). וז"ש לראות טוב, שכל תיבה שיראה בתורה יפרש לטוב על ידי טהרת מחשבתו ודביקות קונו, שזהו ובחרת בחיים (דברים ל, יט).

118

קי״טנצור לשונך מרע וגו', דכתבתי במ"א דשמעתי פירוש הפסוק (תהלים נב, ה) אהבת רע מטוב שקר מדבר צדק סלה, שרואה צדיק מדבר שקר פעם א' מפני השלום, והוא לומד ממנו לדבר שקר תמיד וכו'. וז"ש נצור לשונך מרע, שלא תלמוד מצדיק המדבר שקר לעשות שלום. והטעם מבואר במה שכתבתי במ"א ביאור ש"ס (ב"ב עד.) תא אחוי לך בלועי קרח וכו' משה אמת ותורתו אמת ואנו בדאים. דשמעתי ממורי מי שרגיל לדבר שקר אז תשובתו שלא לדבר שקר גם לעשות שלום, כמו לוקחי ריבית גם מעכו"ם לא יקבל, ודפח"ח. ובזה יובן, משה אמת, לכך תורתו שהתיר לאהרן לשנות מפני שלום אמת, משא"כ אנו בדאים, לכך גם לעשות שלום אסור לדבר שקר, ואיך רצו לקנא באהרן קדוש ה', וק"ל. וז"ש נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, גם שראית מצדיק שדבר שקר לשום שלום, מכל מקום סור מרע זה, כדי שתוכל לעשות טוב וישר, היינו בקש שלום ורדפהו, על ידי שקר שרי לעשות שלום, ואם תרגיל לשונך בשקר תמיד אז גם לעשות שלום אסור על ידי שקר, משא"כ עתה שסר מרע וכו' אז בקש שלום ורדפהו במאי שלא רגיל לשונו לדבר שקר, וק"ל.

119

ק״כעוד י"ל סור מרע ועשה טוב, דשמעתי ממורי פירוש סור מרע וגו', דירמיה הנביא נענש מה שהושלך לבור וכיוצא, לפי שלא התפלל על ישראל כששמע הנבואה לרעה על ישראל, מה שאין כן ישעי' שמו מורה על ישועה וכו', והאדם יכול להפוך חלום או נבואה מרעה לטובה, כמו שרואה בחלום מת יכול להפוך לעשות תם וכו', ז"ש סור מרע ועשה טוב, ודפח"ח. ואני כתבתי במ"א ענין התפלה, וביאור קושית הרמב"ן וכו', ובזה כתבתי שם ביא[ו]ר וחזאי תרי בזעי וכו' (ב"ב עד.), וביאר ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וגו' (כח, יב).

120

קכ״אובזה יובן, ויצא יעקב, בחי' המוני עם הנקרא יעקב, ויצא מבאר שבע, שלא לדבק עצמן בצדיקים הנק' באר שבע, שמחברין יסוד הנקרא באר, עם שבע מלכות, ועי"ז וילך חרנה, כי על ידי תרי בזעי נפיק קוטרא וחרון אף ח"ו וכו'.

121

קכ״בוהטעם, ויפגע במקום וגו', כאשר הצדיקים מתפללין יכולין להפך מרעה לטובה גם עבור אחרים כשמתחברין עמהם, משא"כ כשאין חיבור אז וילן שם בגלות הנקרא לינה ליעקב.

122

קכ״גוכ"ז בסיבה שהמוני עם אומרים לבני אדם טובים שהם רעים, ולטוב רע, וזהו שהראו ליעקב בחי' אדם הוא סלם, מי שנראה להם מוצב ארצה באמת מעלתו גדלה וראשו בשמים, ומלאכי אלקים שהם בני אדם שבאו לעולם הזה בשליחתו ית' כמו שכתבתי, עולים ויורדים בו, בעיני המוני עם מי שהוא מבני עליה נראה להם בבחי' יורדים, ומי שהוא בבחי' יורדים נראה להם לבני עליה. והטעם כנ"ל, בחינת הוציא חמה מנרתקה (ב"מ פו:), כשהיה אברהם ערל נתחברו עמו, ואח"כ כשמל הופרשו ממנו וכו' (בר"ר מו, ג). והנה ה' נצב עליו וכו', ר"ל במי שחושבים בו שהוא בחי' יורדים באמת ה' נצב עליו, כי האדם יראה לעינים וה' יראה [ל]לבב (שמואל א טז, ז), והבן.

123

קכ״ד•

124

קכ״העוד י"ל באופן אחר ויצא יעקב מבאר שבע וגו'. ונבאר תחלה פסוק (כט, ל-לא) ויאהב גם את רחל מלאה וגו' וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה וגו'. וי"ל א' באומרו ויאהב גם את רחל משמע שהיה אוהב ללאה יותר מרחל, ואח"כ אמר מלאה, משמע שיותר אהב את רחל. ב' דעכ"פ הי' אוהב ללאה גם כן, ואיך אח"ז אמר וירא ה' כי שנואה לאה וגו'. ג' מה הפשע לרחל שהיתה עקרה עבור שהיה לאה שנואה. וכל זה הקשה באלשיך ג"כ, ופירש, כי אהבת רחל נמשך מלאה, שמסרה סימנים וכו' שהוא חסידות גדול וכו', יעו"ש.

125

קכ״וולי נראה, דאיתא במשנה דקדושין (פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקרוב בשר וכו'. והענין, דתכלית כל התורה הוא שיבוא למעלה ובו תדבק (דברים י, כ) כאשר הארכתי מזה במ"א, ובענין הדביקות כתב הרמב"ן (דברים יא, כב) דיש ב' סוגי הדביקות בו ית', שנאמר ובו תדבק שהיא כלל הכל, א' המתבודד בינו לבין קונו יוכל לדבק בו ית' לקשר מחשבתו בהש"י, משא"כ בהיותו בין אנשים וכו'. ב' גם בהיותו בין אנשים יוכל לדבק ולקשר מחשבתו בו ית' וכו'. וכן שמעתי ממורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), לקשר המעשה עם המחשבה, שזהו מעלת חנוך מט"ט שהיה מייחד קבה"ו על כל תפירה וכו', וזהו מעלת משה רבינו ע"ה שנאמר (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי וכו', וכתבתי מזה במ"א.

126

קכ״זובזה יובן כוונת המשנה בב' פנים, בענין ב' סוגי דביקות שזכר הרמב"ן, א' מעלה העליונה שאין למעלה הימנו, והוא מתייחד אדם עם אמו שהיא בינה עולם המחשבה שנקרא אמא עלאה כנודע, בעת שמייחד עם בתו מלכות המקנן בעשיה, שגם בעוסקו בעסק מעשי עולם הזה מ"מ מחשבתו דבוק בו יתברך גם בהיותו בין אנשים, וכאשר כתבתי במ"א אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר (בראשית יח, כו), בהיותו בתוך העיר בין אנשים ומכל מקום הוא בגדר צדיק לקיים מה שכתב הרמ"א באורח חיים (סי' א') שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) זהו כלל גדול במעלות הצדיקים וכו' יעו"ש, והבן.

127

קכ״חב', מי שאינו בגדר הנ"ל שיוכל לדבק מחשבתו בו ית' בהיותו בין אנשים, רק מתבודד תחלה לקשר מחשבתו בו יתברך בהיותו יחידי מובדל מאנשים, כי יודע בצאתו מפתח ביתו לשוק מיד לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז), וכמ"ש במדרש החנות פתוחה והחנוני מקיף (אבות פ"ג מט"ז) שהיצה"ר יש לו חנות מכל מיני עבירה, ומקיף וסובב להמציא סוחרים לקנות סחורתו וכו', יעו"ש. לכך ערום יעשה בדעת, ובתחבולות יעשה מלחמה בכל יום נגד יצה"ר, כמו שעשה אברהם אבינו קודם שירד למצרים שקשר עצמו בו ית', וזה שאמר (בראשית יב, יג) אמרי [נא] אחותי את בסוד אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), ועי"ז יוכל לחזור ולעלות ממצרים וכמ"ש (בראשית יג, א) ויעל אברם ממצרים, כמ"ש בזוהר לך לך דף פ"ג (ע"א-ע"ב) יעו"ש, ככה יעשה אדם בכל יום שצריך לצאת לעסק פרנסתו, יקשר את עצמו תחלה כנזכר ואח"כ יצא לעסק פרנסתו, כדי שיוכל לחזור לביתו לשלום כמו ממצרים. ובזה יובן מתיחד אדם עם אמו תחלה, לקשר מחשבתו בו ית', ואח"כ עם בתו שהיא עסק פרנסתו וכו', וק"ל.

128

קכ״טובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וגו', ר"ל כי מדת יעקב בכל יום שידע שצריך לצאת לחרן שהיא עסק פרנסה, לכך היה מקשר עצמו תחלה בו יתברך שנקרא באר שבע, ואז גם שיצא מבאר שבע ללכת לחרן מ"מ בכל מקום שהלך ויפגע במקום, פגע בו ית' שנקרא מקום, גם שנחשב ללינה וגלות כשהוא בלא עסק תורה וז"ש וילן שם כי בא השמש, שהוא שמש ומגן ה' (תהלים פד, יב).

129

ק״לוז"ש ויחלום והנה סולם גימטריא ממון ופרנסה, מוצב ארצה שהיא עסק פרנסה בתכלית ארציות החומר, והנה מלאכי אלדים - שרוצה להנצל מיצה"ר ולהיות כמלאכי אלדים בהיותו בין אנשים ובתוך העיר, לכך עולים תחלה לקשר מחשבתו בו יתברך בהיותו מתבודד תחלה, ואח"כ יורדים בו, לפקח בעסק פרנסתו שנקרא ירידה כמו ירידת מצרים. ומי שהיא בגדר זה והנה ה' נצב עליו לשמרו בהיותו בתוך העיר להנצל מיצה"ר. וז"ש (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם, שהיא בכל אדם ובכל זמן כשמתנהג כנ"ל, והבן.

130

קל״אאמנם ב' מדריגות הנ"ל שניהם כאחד טובים, אך יש עוד בחינה ג', שמואס ושונא ב' בחי' הדביקות הנ"ל, רק עושה עיקר מפרנסה ועסק עולם הזה יום ולילה לא ישבות, וכמ"ש בזוהר שטו העם ולקטו (במדבר יא, ח) בשטותא נסבין לגרמי[י]הו וכו', ואדרבה זה גורם לקפח פרנסתו וכמ"ש חז"ל בש"ס דקדושין (פ"ד מי"ד) שהרעתי מעשי וקפחתי פרנסתי וכו'.

131

קל״בובזה יובן ויאהב גם את רחל מלאה, ר"ל כשהיא נמשך מן לאה, כי כל מעשי עולם הזה נכלל במלכות ברחל המקנן בעשי', וראוי לאהוב גם את רחל מעשה מלאכה ופרנסה, כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וכו' (אבות פ"ב מ"ב), וז"ש (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב שכ' בזוהר שיר השירים, כשהיא נמשך מלאה שהיא מלכות דבינה עולם המחשבה, לקשר מחשבתו תחלה בו ית' ואח"כ ילך לעסוק בעסקי עולם הזה, ומכל שכן שיוכל לקשר מחשבתו בו ית' גם בעת עסקו במלאכה, כמו שכתבתי במ"א. משא"כ בחינה ג' וירא ה' כי שנואה לאה ענין ב' סוגי דביקות הנ"ל, רק שעושה עיקר מרחל שהוא עסק עולם הזה, לכך רחל עקרה, שאינו מוליד ואינו עושה פירות רק מקפח פרנסתו, ומי שהוא בבחי' לאה לקשר ולדבק בו ית' וממעט בעסק פרנסתו ועוסק בתורה, גם שבחינה זו שנואה בעיני בני אדם, לכך ויפתח רחמה לעשות פירות במיעוט עסקו, וכמ"ש בש"ס דברכות (לב:) מתוך שחסידים הן מלאכתן מתברכות, ואף גם נעשית על ידי אחרים (שם לה:). משא"כ מי שהוא בחי' רחל עקרה, שעושה עיקר מהעולם הזה שנק' רחל, אז היא עקרה באמת, שאינו מוליד, כי רחל עקרה יש לו ב' פירושים, וזה נמשך מזה, לשון עיקר ולשון עקרה, והבן.

132

קל״גונבאר פסוק וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה וגו' (כט, א-ב). ונ"ל דשמעתי ממורי כי על ידי האמנה מעלה רגלי המלכות אשר רגלי' יורד[ו]ת מות (משלי ה, ה), ומקשרה עם סמכי קשוט דז"א וכו', ודפח"ח. והנה במדרש (בר"ר ע, ח) אמרו, משנתבשר בשורה טובה והובטח בשמירה נשא לבו את רגלו וכו', וכן פירש רש"י וכו' יעו"ש. והענין, על ידי האמנה ובטחון נשא רגליו שהיא השכינה, שקשרה בסמכי קשוט נה"י דז"א, אשר הם עצמן שלשה עדרי צאן רובצים עליה, כמ"ש בזוהר (ח"א קנא:) וכו', והבן.

133

קל״דעוד י"ל, דמבואר בסוף תיקונים פירוש המאמר למהרח"ו חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט), כי בחול רגלי' יורד[ו]ת מות, משא"כ בשבת רגלי' עולים בקדש שהוא מקום המחשבה והחכמה, ואז אין שטן ופגע רע, כי עולה בנה"י שבו, והוא סוד הקידוש וכו', יעו"ש.

134

קל״הובזה יובן וישא יעקב רגליו, סוד שבת שעולה סוד נה"י למקום חג"ת דז"א. וירא ג' עדרי צאן רובצים עליה וכו', והבן.

135

קל״וונ"ל דזהו מ"ש בש"ס (שבת קיח.:) כל המענג את השבת וכו' שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו', שהוא מעלה המלכות וכנ"ל. וזהו המענג את השבת, שקשר בת אל ש' ג' קוי חג"ת, והבן.

136

קל״זעוד י"ל ביאור משנה מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וכו'. ונבאר פסוק (בראשית לז, א-ב) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, אלה תולדת יעקב יוסף בן שבע עשרה וגו'. כתבתי ביאור פי' זו. וכעת נ"ל, א' מגורי אביו, דהל"ל וישב יעקב בארץ כנען. ב' מגורי לשון רבים. ג' ל"ל בארץ כנען.

137

קל״חונ"ל כי יעקב נקרא איש תם (כה, כז) ותרגומו גבר שלים, כי אחיד לתרין סטרין, וז"ש ישב אהלים, וכמ"ש בזוהר תולדת דף קמ"ו (ע"א) יעו"ש.

138

קל״טלהבין זה נ"ל דכתבתי לעיל יצחק נקרא אברהם וכו' (בר"ר סג, ג), וביאור (ב"מ פו:) מוציא חמה מנרתקה, ופירוש כוונת הברכה ברוך אתה ה' וכו', והעולה משם כי אי אפשר לחבר ב' הפכים כי אם על ידי ממוצע, ובחינת ממוצע צריך שיהי' בו מבחי' אלו ב' הפכים, וכאן בכוונת הברכה צריך להמתיק גבורה בחסד, והוא על ידי תפארת בחי' ממוצע, שיש בו בחינת ממוצע, שיש בו בחינת רחמים מצד החסד, ומבחי' הגבורה יש בו נורא ופחד מיצחק, אלא שהגבורה דינא קשיא וצריך תחלה להתחבר עם מלכות דינא רפיא, וכאשר נמתק דינא רפיא שהוא חלק מגבורה קשיא, אז בקל יוכל להמתיק גם גבורה קשיא בחסד על ידי ת"ת, וז"ש ויעקב איש תם ישב אהלים, והבן.

139

ק״מובזה יובן מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, על ידי שמתחבר עם בתו גבורה תתאה, שנמתק, יוכל להתחבר עם אמו גבורה עלאה להמתיקו על ידי אדם גימטריא מ"ה הממוצע, והבן, הש"י יכפר.

140

קמ״אובזה יובן, וישב יעקב, שנתיישב יעקב בארץ שהיא גבורה תתאה, מגורי אביו - ב' מיני גבורת ופחד יש מצד אביו יצחק, אחד גבורה עלאה וא' גבורה תתאה, ועל ידי יעקב הממוצע נמתקו הגבורות ופחד יצחק, ונכנע ונמתק על ידו תחלה הגבורה תתאה שנק' דינא רפיא, ואז אח"כ נמתק גבורה עלאה דינא קשיא בחסד על ידי יעקב שממוצע, אז נקרא ארץ כנען בחסד, שנקרא ארץ כנען הכנעה ומיתוק, ואז הוא מקום ישוב, משא"כ בלאו הכי.

141

קמ״בוהנה אלה תולדות יעקב יוסף, דכתבתי פירוש הפסוק (בראשית מד, יז-יח) ואתם עלו לשלום אל אביכם ויגש אליו יהודה וגו'. דכתבתי לעיל על ידי האמנה מקשר מלכות לירכי קשוט דז"א וכו', וכן על ידי המחשבה וכמ"ש (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, והוא סוד שבת שנקרא קדש וכו', יעו"ש. ונ"ל דזהו כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים של יעקב (שבת קיח.:), לקשר בת אל המחשבה בינה ש', וזהו נחלת יעקב, והבן. ובזה יובן, ואתם, שהשבטים מבחי' הנוקבא מלכות, בסוד י"ב בקר והים עליהם מלמעלה, עלו לשלום אל אביכם, על ידי היסוד שנקרא שלום בחי' יוסף, יכולים לעלות בסוד המחשבה, אל אביכם, שהחכמה נק' אבא סוד המחשבה הנק' קדש, וכמ"ש (בראשית מז, יב) ויכלכל יוסף את אביו, והבן.

142

קמ״גוז"ש ויגש אליו יהודה, שנתחבר מלכות בחי' יהודה, אל יוסף בחי' יסוד, כמ"ש בזוהר (זח"א רו.:) כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו (תהלים מח, ה), והבן.

143

קמ״דובזה יובן אלה תולדת יעקב יוסף, עיקר תולדת יעקב שעושה פירות בבחי' ממוצע שנקרא גבר שלים, על ידי יוסף, שיש בבחי' זו יסוד צדיק, והבן.

144

קמ״העוד י"ל על דרך מוסר, דכתבתי במ"א דכתב בה"ג כי יראת חכמים ממנין התרי"ג מצות, כי את ד' אלדיך תירא (דברים ו, יג) לרבות ת"ח (פסחים כב:). והרמב"ם השיגו בס' י"ד שרשים שרש ב', כל שאינו ממנין המצות רק נדרש מי"ג מדות וכו'. והרמב"ן (ספר השרשים שם) החזיק סברת בה"ג וכו'. [וכתבתי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, על פי קושית הר"י יעבץ (אבות פ"א מ"ג) במ"ש בפ' יתרו (כ, יז) אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא [האלדים] למען תהיה יראתו על פניכם וגו', שהם ב' הפכים בנושא א' וכו'] וכתבתי מזה במ"א.

145

קמ״וונ"ל דכתב מוהרש"א בפרק ד' דבבא קמא (מא:) תניא שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלדיך תירא פירש וכו', כשם שקבלתי שכר וכו'. עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלדיך לרבות ת"ח וכו'. וכתב כי רבי שמעון סבירא לי' שזהו מורא ה' שלא לרבות שום דבר וכו', ורבי עקיבא סבירא לי' כי מורא הת"ח הוא עצמו מורא המקום, וז"ש (אבות פ"ד מי"ב) מורא רבך כמורא שמים וכו'.

146

קמ״זא"כ מבואר דהרמב"ם ס"ל שפיר כרבי עקיבא שמורא הת"ח הוא עצמו מורא המקום, ולא נמנה במנין המצות בפני עצמו, כי מצות מורא ת"ח נכלל במצות מורא ה'. ובה"ג והרמב"ן לא סבירא להו כך, דאם כן למה לי את לרבות ת"ח, דמורא ת"ח הוא עצמו מורא ה' לפי סברת הרמב"ם דסבירא לי' כרבי עקיבא. והרמב"ן סבירא לי' כרבי שמעון דפירש, דסבירא לי' דא"כ את ל"ל, שמע מינה לרבות עוד איזה מורא שלא נכלל במורא המקום, לכך פירש].

147

קמ״חאמנם יש לומר דמשום זה לא קשה מידי על הרמב"ם, דכתבתי במ"א ביאור את האלדים ירא וגו' (קהלת יב, יג), כי את ה' אלדיך תירא, את אתי לרבות כמה מיני יראה מתפשטות בעולם, ושורש כולם יראת ה', ותלמיד חכם מקשר כל מיני יראה בשרשן, ונעשה הכל אחדות א' יראת ה' שהיא אוצרו [רק שאין זה מדת כל אדם, שיודע זה, ועל דרך שדרשו חז"ל ובו תדבק (דברים י, כ) וכי אפשר].

148

קמ״טובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ר"ל שנתיישב יעקב בארץ מגורי אביו, שהרבה מיני מורא ופחד עברו עליו, רק שהיה ממתיק בשרש היראה של אביו שנקרא פחד יצחק, ועי"ז נתיישב, ונקרא ארץ כנען, הכנעה ומיתוק, וק"ל.

149

ק״נעוד י"ל, ונבאר מדרש (בר"ר פד, ג) ביקש יעקב לישב בשלוה וכו', וכתבתי ביאור זה במ"א, וכעת נ"ל דכתבתי במ"א ששמעתי ממורי כי כל יראה חיצונית הבאה בעולם בכלל או בפרט אדם אחד, ידע האדם ויתבונן שהוא ידו יתברך פשוטה לקבל שבים ולעוררו עי"ז ליראה פנימית, ואז מקבלו באהבה ונפטר מיראת חיצונית, משא"כ אם מכוין כדי שיפטר וכו'.

150

קנ״אובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, על ידי שקיבל כל מגורי אביו באהבה, נפטר מכל מיני היראה ונתיישב בארץ. רק במה שביקש לישב בשלוה, שנתכון לפטור ממיני היראה, לכך קפץ עליו וכו', וק"ל.

151

קנ״בעוד י"ל, ויבואר ג"כ אלה תולדות יעקב יוסף (לז, ב), ולא שאר השבטים. וחז"ל דרשו וכו'. ונ"ל דשמעתי ממורי ביאור ש"ס (סוכה כח.) פ' תלמידים היה להלל וכו' עד עוף הפורח נשרף בהבל פיו וכו'. להבין זה. גם ביאור ש"ס (ברכות י:) שלא נראה זבוב על שולחנו וכו'.

152

קנ״גוהענין, לפי מחשבתו של אדם כך יש עולמות למעלה ממנו העומדים עליו, אם מחשבתו בקדושה ורוחני כך הם העולמות שלמעלה ממנו, ואם מחשבתו בטומאה כך הם העולמות. וכפי המחשבה והעולמות כך עוברים לפניו בגשמי עופות טהורים או טמאים, וה"ה שאר מיני בעלי חיים טמאים או טהורים עוברים לפניו. ויש בזה ג' בחינות, א' טהורים, ב' טמאים, ג' ממוצע וכו'. ולמעלה מזה יש עולם השכל שאין שום דבר משיגו וכו', וז"ש כל הפורח נשרף וכו'. וזהו שלא נראה זבוב על שולחנו, וידעה שהיא איש קדוש ומחשבתו קדוש וכו', ודפח"ח. והעולה מזה לפי המחשבה כך המאורע וכו'.

153

קנ״דובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שישיבתו של יעקב היה תמיד בצער ומגור ופחד שהיה במחשבתו, שנקרא אביו, וזה נמשך לו באמת מכח אביו שנקרא פחד יצחק לפי שכח הבנאי בבנין וכח האב בבן, וכמ"ש הראב"ד בספר יצירה (בהקדמה) יעו"ש, ולפי מחשבתו כך המאורע - אלה תולדות יעקב יוסף, שגרם עי"ז סיבה ומאורע של יוסף וכו', והוא על דרך שכתבתי לעיל מה ששמעתי ממורי נשיו הטו לבבו וכו' (מלכים א יא, ד), לכך ובחרת בחיים והשמחה, והבן.

154

קנ״העוד י"ל וישב יעקב וגו' אלה תולדות יעקב יוסף, דכתבתי במ"א ענין נר חנוכה (שבת כא:), בסובר שהוא מוסיף והולך אז בידוע שהוא פוחת והולך וכו'. ובזה יובן אלה תולדות יעקב יוסף, שאם סובר שהוא בעקב, מוצב ארצה, אז הוא יוסף במעלות השלימות, שמוסיף והולך, משא"כ בהיפך וכו', וק"ל.

155

קנ״וובזה יבואר וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדת יעקב יוסף וכו', דכ' בתוספות יום טוב בפ"א דאבות במשנה (ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ונוסח אחר, על מנת שלא לקבל פרס, והיינו מאהבה גמורה וכו', ובמדרש השיב על נוסח וכו', אומר אני וכו' אבל העובד מאהבה הוא שבעיניו מקצר תמיד בעבודה וחושב בנפשו שלא עבד כראוי לו לאהבתו להש"י, וז"ש (אבות שם מי"ד) כשאני לעצמי מה אני, וכפירוש הרב שם, ולא עוד אלא שלא מלבד שלא יקוה לתקות שכר אבל ירא לנפשו פן יחטא בקצורו בעבודתו ואשם, וז"ש ויהא מורא שמים עליכם, וכך הי' מדות האבות, אברהם וכו', וזהו פחד יצחק, ויעקב ג"כ ירא וכו'.

156

קנ״זובזה תבין ענין נר חנוכה (שבת כא:), דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי הפוחת והולך שנראה לו שמקצר בעבודת ה' ופוחת והולך, זהו עובד ה' מאהבה ונקרא מוסיף והולך, וכנ"ל.

157

קנ״חובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ר"ל כמו שהיה אביו תואר פחד יצחק לפי וכו', כן הי' ישיבת יעקב בארץ בעולם הזה במגורי ופחד אביו, שנראה לו שמקצר בעבודת ה' תמיד. ולכך אלה תולדת יעקב לפי שנראה לו שהולך בעקב סוף המדריגה שפוחת והולך, זה גורם לו שהי' מוסיף והולך שנקרא בחינה זו יוסף, כמו ששמעתי בשם החסיד מוהר"ן קסויר זלה"ה, והבן.

158

קנ״טונבאר משנה באבות פרק ב' (מ"א) הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואזן שומעת וכו'. והספיקות יבוארו.

159

ק״סונראה דשמעתי ממורי כפי מחשבתו של אדם אם בקדושה או בקליפה, כך הם העולמות שעליו מלמעלה, וכפי המחשבה כך המאורע במעשה שעוברין לפניו, אם בעלי חיים טהורים או טמאים, והוא הדין שאר מאורעות וכו', ודפח"ח.

160

קס״אובזה יובן, הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה, ר"ל החי יתן לבו להבין כי הכל לפי מחשבתו, וכאשר יסתכל בזה לטהר מחשבתו שהיא שורש הכל, אז לא די שלא יבא לעבירה ממש ח"ו, רק אפילו לידי עבירה, שיהי' יד הגורם לעבירה, גם כן לא, כמ"ש בטור אורח חיים סימן א' שהתפלל דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, לז) העבר עיני מראות שוא, כי עין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין וכו', יעו"ש. והיינו ראיה ושמיעה ושאר דברים שאינם ברשותו של אדם רק נמשך מהמחשבה, לכך הסתכל בג' דברים וכו'. דע מה למעלה ממך, ר"ל העולמות שהם למעלה ממך, אם קדושים או טמאים, נמשך ממך ממחשבתך שהיא שורש הכל, ולפי העולמות שהם למעלה ממך כך נמשך המאורע, שיהי' עין רואה מעשה קדושה או טומאה, וכן אזן שומעת אם בקדושה או בקליפה. לכך כל מעשיך בספר נכתבין, ר"ל המעשה הנמשך מראיה ושמיעה, גם שאינם ברשותו של אדם רק אינם אלא שוגג, ולמה נכתבין בספר זכרונות להענישו ולהזכירו, ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי נמשך מהמחשבה שברשותו, וק"ל.

161

קס״בובזה נ"ל לבאר משנה (טו) בפרק (ג) דאבות, הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב המעשה וכו'. והספיקות רבו, וכתבתי מזה במ"א.

162

קס״גוכעת נ"ל לפי הנ"ל, הכל צפוי, ר"ל הכל, גם ענינים נסתרים שהם המחשב' של האדם שהם הנסתרות לה' אלדינו, מ"מ גם זה גלוי וצפוי לכל, שיוכלו לידע אם מחשבתו בקדושה או בטומאה, כי לפי המחשב' והעולמות שעליו כך נזדמן לו מאורעות ענין ראיה או שמיעה אם בקדושה או בטומאה וכיוצא בזה, ומזה נמשך שיהי' עין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין העבירה.

163

קס״דושמא תאמר, מאחר שהראיה והשמיעה אינן ברשותו של אדם כמבואר בש"ס דנדרים (לב. עי' ר"ן), והעבירה נמשך מהראי' והשמיעה שאינו ברשותו, רק באונס שנזדמן לו בלי כוונת רשע, ואונס רחמנא פטריה, ולמה יענש, לזה משני מאחר שתחלה המחשבה הי' ברשותו ברצון, אף על פי שאין סופו ברצון, מאחר שהרשות נתונה תחלה במחשבה, בטוב העולם נידון ליענש אם כלי המעשה גומרין ברצון, גם שבאמצע הי' הראי' ושמיעה הגורמין לעבירה באונס, מ"מ מאחר שתחלתו במחשבה הי' לרצון, וסופו ברצון גם כן, ענין המעשה, לכך ראוי לעונש, וז"ש והכל לפי רוב המעשה שהי' ברצון, אבל המחשבה לחוד כשלא גמרו במעשה אע"פ שהי' לרצון אין עונש על המחשבה כמ"ש (תהלים סו, יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה', וק"ל. ובזה יובן ירושלמי פרק א' דראש השנה, וכתבתי מזה במ"א.

164

קס״הועפ"ז נבאר ש"ס פ"ג דנדרים (לב:) אברם הוא אברהם, בתחלה המליכו הקב"ה לאברהם על רמ"ג איברים, ואח"כ על רמ"ח, ואלו הן, ב' עינים ב' אזנים וראש הגויה. ופירש הר"ן תחלה המליכו, השליטו על איברים שהן ברשותו, ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו, שהרי בעל כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע. ולבסוף כשנימל המליכו הקב"ה אפילו על אלו, שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה, וז"ש ראש הגויה, כשנימול, ע"כ. וי"ל, מה ענין המילה שיכול לשלוט גם באיברים שאינם ברשותו, ושאר הספיקות.

165

קס״וונ"ל דאיתא בפ"ג דנדרים הנ"ל (לא:), גדולה מילה שלא נקרא אברהם שלם עד שמל שנאמר (בראשית יז, א) התהלך לפני והיה תמים, וכבר כתבתי מזה. וכעת נ"ל, דכתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט) כי המילה הוא לשלימות המדות וכו'. והענין, כי על ידי הסרת ערלת המילה יוסר ערלת הלב ומחשבות זרות, ובכוונת הלב יוכל לטהר מחשבתו ולקיים בו תדבק (דברים י, כ), שהוא שורש הכל לדבק מחשבתו בו ית' בלי שום פני' ומסך מבדיל, כי אז השכינה מתעטרת בראשו בסוד ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב, יג) כמ"ש בראשית חכמה, וזש"ה ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, ר"ל בכל מקום בין בישיבתו בביתו בין בהילוכו בדרך ויעבור מלכם לפניהם, שלא עבר לפני עיניהם ראי' ושמיעה של טומאה, רק דברי קדושה ומצוה מן מלכות הקודש, והטעם כי וה' בראשם, שמחשבתן תמיד לכך לפי מחשבה שבראשם כך נזדמן המאורע לפניהם, וק"ל.

166

קס״זוכשהוא בערלת הגוף שבראש הגויה נקרא ערל לב גם כן, ומכל שכן שאינו יכול לטהר מחשבתו שבראשו, ועל ידי טומאת המחשבה נמשך ראיות הטומאה ושמיעת דברים טמאים וכנ"ל, ואז עין רואה והלב חומד וכלי מעשה גומרים העבירה, ואינו תמים במעשיו.

167

קס״חובזה יובן שלא נקרא אברהם שלם ותמים עד שמל, שנאמר התהלך לפני דייקא, כמו את האלדים התהלך נח (בראשית ו, ט), דהיינו שיהי' מחשבתו לפני הש"י, ואז יהי' תמים עם ה' אלדיך, כמה שאמר בפסוק (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלדיך, הכוונה שיוכל להיות תמים במעשיו, שלא יזדמן לו ראי' בעל כרחו ושמיעה בעל כרחו, והיינו כשיהיה עם ה' אלדיך בדביקה וחשיקה וחפיצה, שעל ידי טהרת מחשבתו נמשך המאורע ג"כ בטהרה וקדושה, ראי' של מצוה ושמיעת מצוה וכנ"ל, והבן.

168

קס״טובזה יובן ביאר ש"ס הנ"ל, ואמר רבי אמי בר אבא כתיב אברם וכתיב הוא אברהם, אלא בתחלה המליכו על רמ"ג איברים, שיוכל לשלוט על איברים שברשותו, ואחר שנימל הוסר ערלת הלב גם כן, ויוכל לטהר מחשבתו גם כן [וז"ש בש"ס שורייקי דעינא בפרוונקי דלבא יתבי], ואז גם ראי' ושמיעה ניתנו ברשותו, שנמשך אחר טהרת המחשבה שלא יזדמן לו ראיות הטומאה ושמיעת הטומאה, רק ראי' ושמיעת דבר מצוה, וז"ש שורייקי דעינא וכו', והבן.

169

ק״עובזה תבין פסוק תהלים ט"ז (ח-י) שויתי ה' לנגדי תמיד, לכך מימיני בל אמוט, שנזדמן לפני דברי קדושה שבימין, ולא דברי טומאה שבשמאל. לכן שמח לבי, שהוסר ערלת הלב ויוכל לטהר ולכוין לבו, שאחר הכוונת הלב הדברים אמורין וכנ"ל. ויגל כבודי, שהיא טהרת המחשבה שנק' חכמה ובו ל"ב נתיבות חכמה גימטריא כבוד, וממנו נמשך טהרת הלב גימטריא כבוד ג"כ. אף בשרי ישכון לבטח, שהיא המילה שנק' בשר, כמ"ש (ירמיה יא, טו) בשר קודש יעברו מעליך, שממנו נמשך הכל, מהסרת ערלת בשר קודש הוסר ערלת הלב וערלת המחשבה, ואז בטוח אני כי לא תעזוב נפשי לשאול כי לא תתן חסידך לראות שחת, ר"ל שלא יזדמן ראי' טומאת הגורם שחת, כי עין רואה והלב חומד וכלי מעשה גומרין, משא"כ על ידי שויתי ה' לנגדי תמיד וכנ"ל לא תתן חסידך לראות שחת וכו', והבן.

170

קע״אובזה תבין פסוק ישעיה סימן נ"א (נב, יב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלדי ישראל, והבן.

171

קע״בובזה יובן (בראשית מב, ו) ויוסף הוא השליט על הארץ וגו', ר"ל כי הנשמה המוסיף והולך נקרא יוסף, היפך החומר שפוחת והולך, וכנ"ל, שליט על חומר הארץ שהוא הגוף.

172

קע״ג•

173

קע״דעוד י"ל ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וגו' ויקח מאבני המקום וגו' ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וגו' וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן וגו' וידר יעקב נדר אם יהיה אלדים עמדי וגו' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלדים והאבן הזאת וגו' וישא יעקב רגליו וגו' וירא באר בשדה וגו' ונאספו שמה כל העדרים וגו' ויאמרו מחרן אנחנו וגו' ויאמר השלום לו וגו' ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל וגו' ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה וגו' עד ויבא יעקב שלם וגו' (כח, י - לג, יח). והספיקות רבו, א' למה נכתב מעשה זה בתורה שנק' תורת ה' תמימה (תהלים יט, ח), מה דהוי הוי. הגם דבמדרש דף ס"ח ע"ב (בר"ר סח, יג) מפרש רבי יהושע בן לוי פסוקים אלו בגלות ישראל, ויצא יעקב מבאר שבע כמו שנאמר (ירמיה טו, א) שלח מעל פני ויצאו. וילך חרנה, כמו שנאמר (איכה א, יב) אשר הוגה ה' ביום חרון אפו וכו', יעו"ש.

174

קע״הב' ויקח מאבני המקום, קושיות הש"ס דחולין פרק גיד הנשה (צא:) כתיב מאבני, וכתיב ויקח את האבן. וכי תימא כתירוץ הש"ס שנעשו הכל אבן א' וכו'. קשה, מה מודיעני הפסוק בזה.

175

קע״וג' קשה, במדרש (בר"ר סח, יא) אמר, שעשה יעקב סימן, שנטל י"ב אבנים ואמר אם מתאחדות וכו'. והקשה ביפה תאר הי' לו ליקח אבן אחת ולומר אם יתחלקו לי"ב וכו'. גם הקשה (בר"מ) בידי משה למה עשה סימן זה עכשיו.

176

קע״זד' להבין ענין החלום והסולם, והספיקות שזכרו המפרשים, יעו"ש. ה' אם יהיה אלדים עמדי וגו', וכי נסתפק בהבטחתו י"ת, וגם כפל לשונו. ו' ושבתי בשלום ל"ל, כי בכלל ושמרני בדרך הזה הוא. ז' והיה ה' לי לאלדים וגו', משמע אם לא יעשה לו כל אלה ח"ו לא יהיה לו לאלדים. ח' כפל, וגם איפכא הל"ל שיעשה הדין רחמים. ט' וירא באר בשדה וגו', ויאמר השלום לו וגו'. הספיקות עיין במפרשים. י' ויאמר אעבדך שבע שנים וגו', למה ז' שנים. י"א ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. הקשה בעל עקידה (שער כה) איפכא מסתברא, שנחשב לימים הרבה באהבתו אותה וכו', יעו"ש. י"ב מה בא להודיענו ויבא יעקב שלם, דממילא נודע זה.

177

קע״חכדי לבאר זה, נבאר משנה פ"ה דאבות (מ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה ת"ל והלא וכו'. כתבתי ביאורו לעיל. ונבאר עוד משנה סוף מכות (פ"ג מט"ז) רבי חנני' בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו'. כתבתי מזה לעיל.

178

קע״טונבאר משנה סוף עוקצין (פ"ג מי"ב) אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל וכו'. אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. וי"ל, א' כפל צדיק וצדיק. ב' למה מכוון מספר ש"י דוקא. ג' מה ענין נתינת התורה אל השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך וגו' (זבחים קטז.).

179

ק״פואגב נבאר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בחלק (סנהדרין קיא.), ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד) מר סבירא לי' המקיים חק א' ניצול מגיהנם, ומר סבירא לי' המשייר חק א' נדון בגיהנם. וביארתי לעיל.

180

קפ״אונראה, דהקשו הקדמונים על מצוה ליתן מחצית השקל בכל שנה, מדוע חצי דבר ולא דבר שלם. ומתרץ החכם מוהר"ש אלקביץ שבא להורות את בני ישראל יחוס אחדות, לבל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחבירו, כי אם כאלו כל א' החצי ובהתחברו עם כל א' וא' מישראל נעשה א' שלם, על כן יתן כל א' מחצית וכו', יעו"ש. והטעם י"ל כמ"ש האלשיך במצות עשה (ויקרא יט, יח) ואהבת וכו'. ולי נראה, כי על ידי האחדות יושלם כל תרי"ג מצות כל א' וכו', וזהו שאמר ואהבת וגו' אני ה', כי י"ה עם שמי שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח, והבן.

181

קפ״בובזה מבואר קושיא א' שהקשו הקדמונים במאמר הש"ס דמכות (כג:) אמר רבי שמלאי תרי"ג מצות ניתנה בסיני, שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה וכו'. ופירש רש"י, רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איבריו של אדם, ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידיו וכו'. איך אפשר לכל אדם לקיים כל התרי"ג מצות, שיש מצות השייכים לכהן והוא אינו כהן, ויש השייכים בזמן בהמ"ק, וכיוצא בזה וכו', יעו"ש.

182

קפ״גולפי הנ"ל אתי שפיר, דאיתא בש"ס (שבת לא.) העמידני תורה על רגל א' וכו' דסנאי לך לחברך לא תעביד, ואידך פרושא הוא. וטעם, ביאר האלשיך וכו'. וא"כ מאחר שכל ישראל הם שיעור קומה א' שלימה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, משא"כ כל איש פרטי מישראל אינו אחד כי אם בהתחברו עם שאר אישי ישראל, דלכך בא הציוי ליתן מחצית השקל לשון מקצת, א"כ כל איש מישראל המקיים מצוה א' כנגד אבר א' ומתחבר עם כללות ישראל שהם עושין ג"כ כל א' מצוה, ובצירוף כולם נעשה תרי"ג מצות, אזי נחשב לכל א' כאילו קיים כל תרי"ג מצות, שהוא נתחבר ונכלל עם כולם. ולכך אמרו חז"ל כי במצוה זו של ואהבת לרעך כמוך נכלל כל התורה כולה, וכמ"ש הרב האלשיך בפ' קדושים דף קס"ב (יט, יח) ביאור פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה', וז"ל: וטעם מצוה זו, כי גדולה הוא לפניו ית' עד שבהעדרה נחרב בהמ"ק, וכמ"ש חז"ל (יומא ט:) עבור שנאת חנם נחרב בית שני, כי כל נפשות ורוחות של ישראל הם נמשכות מכל כוחות עליונים, זו מבחי' חסד וזו מבחי' גבורה וכו', וההיקש בכל השאר, וע"כ בהתאחד הרוחות למטה יתאחדו ויתחברו שרשן למעלה, והוא קיום העולם וז"ש ואהבת לרעך כמוך וגו', ועי"כ אני ה', נתחבר ב' מדות עליונות ונעשה זווג עליון וכו'. אמנם בהיות שנאה נעשה פירוד בשרשי נפשותם ונאבד העולם ונחרב הבית וכו'.

183

קפ״דולי נראה ביאור הפסוק הנ"ל, דכתבתי במ"א ביאור פסוק (שמות יז, טז) כי יד על כס יה, שאין שמו וכסאו שלם מחמת הפירוד למטה, עד לעתיד הנני שולח לכם אלי' לעשות שלום בעולם, ואז יהיה שמו, והכסא גימטריא אלדים, שלום, וז"ש על ידי ואהבת לרעך אז אני ה', ששמי שלם ד' אותיות ביחד, והבן.

184

קפ״הונראה דזהו כונת חבקוק שהעמידן על אחת (מכות כד.), ר"ל על אחדות שיש לכל איש ישראל עם חבירו שהוא מדריגות צדיק, היפך מדת הרשעים שאין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מח, כב), וז"ש (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה, שמאמין ומדבק את עצמו אל חבירו, עי"ז יחיה, גם שעושה רק מצוה א' מצטרפת עם הכלל, משא"כ הרשע על ידי הפירוד גם שנשאר חק א' לא יחיה, ונידון בגיהנם.

185

קפ״וובזה מבואר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש, דאם קיים חק אחד ניצול מגיהנם, היינו כשיש לו אחדות, ומר סבירא לי' דאם שייר חק אחד נידון בגיהנם, כשאין לו אחדות צריך לקיים בעצמו כל התרי"ג. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

186

קפ״זוז"ש (קידושין פ"א מ"י) כל העושה מצוה אחת, שיש אחדות וכו'. וההיפך כשאינו עושה מצוה אחת, ר"ל שאין עושה אחדות, אז כשאין עושה אף מצוה א' וכו', וכמ"ש האלשיך.

187

קפ״חעוד י"ל, דכתבתי התופס מקצת אחדות תופס כולו, וכן הדוחה מקצת אחדות דוחה כולו. ובזה אתי שפיר, כל המקיים ועושה מצוה אחת וכו' כאלו קיים כל המצות. וכל שאינו עושה מצוה אחת ודוחה א', כאלו דוחה הכל, והבן.

188

קפ״טובזה יובן משנה בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה ת"ל, והלא במאמר אחד וכו', ר"ל על ידי קיום מצוה א' נמי סגי לכל א' לקיים העולם. ומשני, להפרע מן הרשעים, ר"ל שאין להם אחדות, לכך צריך כל א' לקיים כל התרי"ג מצות שנכלל בעשרה מאמרות, וכמ"ש הגאון מ' סעדי', ומאחר שאי אפשר לאחד לקיים כל התרי"ג, לכך מאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות דוקא, שהם כל התרי"ג. וליתן שכר טוב לצדיקים, שיש להם אחדות, ובנקל יוכל לקיים כל א' מצוה אחת עכ"פ, ובזה הם מקיימין העולם גם שנברא בעשרה מאמרות שהם כללות התרי"ג מצות, כי בהתחברות כולם יקויים בין כולם כל התרי"ג, ונחשב לכל א' כאלו קיים הכל, והבן.

189

ק״צובזה יובן משנה אמר רבי חנני' בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, ר"ל מי שהוא תואר ישראל שהוא צדיק, וכמ"ש בעל עקידה (שער ס) בביאור כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר וגו' (סנהדרין פ"י מ"א), והקושיא מפורסמת הא איכא כמה שאין להם חלק לעולם הבא כמבואר במשנה דחלק. ומתרץ, דלזה אמר כל ישראל יש להם וכו', דוקא תואר ישראל הנק' צדיק וכו', יעו"ש. ובודאי מי שהוא צדיק שיש לו אחדות, לזכות יחשב לו שעל ידי קיום מצוה א' לזה ומצוה א' לזה ובין כולם נעשה תרי"ג מצות, וז"ש לפיכך הרבה להם, ר"ל לכללות כולם, תורה ומצות, שנאמר ה' חפץ למען צדק ו', שעל ידי אחדות למעלה ולמטה נעשה חיבור ויחוד הקבה"ו צדק ו', לכך יגדיל תורה ויאדיר, והבן.

190

קצ״אובזה יובן משנה אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, ר"ל ב' צדיקים יחד שיש לכל א' חצי כתר גימטריא ש"י, להורות גודל האחדות, כמו בחצי שקל הנ"ל הכא נמי כך שיש לשני צדיקים יחד כתר א' שלם נגד תרי"ג מצות וז' דרבנן כנודע.

191

קצ״בוהשתא אמר רבי שמעון בן חלפתא שפיר, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל שהוא על ידי קיום התורה, כמ"ש (דברים יא, כז) את הברכה אשר תשמעון אל מצות ה' וגו', וכמ"ש הרמב"ם בפ"א (ה"ז) מהלכות דיעות וכו', יעו"ש, אלא השלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן, קשה הא אי אפשר לקיים כל התורה, ומשני ה' יברך וגו', ר"ל כשבא ליתן התורה והמצות לישראל אז ה' יברך את עמו בשלום, ועל ידי האחדות והשלום אם מקיים זה מצוה א' וזה מצוה א' נחשב לכל א' כאלו קיים תרי"ג מצות, והבן.

192

קצ״גואחר הוצעה זו תבין איך יש לפרש פרשיות אלו בסוד עולם שנה ונפש, כי ודאי היה זה ביעקב וגם בכללות ישראל כמו שמפרש במדרש הנ"ל, וגם בכל שנה וזמן שייך לכל אדם פרשיות הנ"ל.

193

קצ״דובזה נבוא לביאור ויצא יעקב מבאר שבע וילך וגו', כי יש ב' בחינות, בחינה א' בחי' צדיק יסוד עולם הנק' באר אותיות אבר, ובחינה ב' נק' שבע מלכות, וזה ההפרש בין בור לבאר כמפורש בזוהר (ח"א ס.), ונגד זה יש ב' סוגי אנשים, א' אנשי הצורה וא' אנשי החומר, וכשיש חיבור לאנשי החומר עם אנשי הצורה אז נעשה חיבור למעלה מבאר שבע יסוד ומלכות, דהיינו מקור הבאר והבור. משא"כ על ידי שנאת חנם וביזוי ת"ח, שהערב רב הפרישו בין שש לשבע, דהיינו צדיק בחי' ו' שהיא שש, ובין מלכות הנק' שבע שהם המוני עם, שלא נתחברו עם הצדיקים שבדור עי"ז גרמו הגלות והחורבן.

194

קצ״הובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע, ר"ל שהמוני עם הנק' יעקב נגד אנשי הצורה הנקרא ישראל, ויצא יעקב מבאר שבע, שלא נתחברו העם אל הצדיקים הנקרא באר שבע, על ידי כן יצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, בגלות, על ידי חרון אף איש ברעהו שהוא שנאת חנם. ויפגע במקום, ר"ל שהתפלל שיעשה למען שמו הוי"ה גימטריא מקום כנודע, וילן שם בימי הגלות הדומה ללינה בלילה כי בא השמש.

195

קצ״וויקח מאבני המקום וגו', ר"ל שלקח י"ב אבנים כמספר שבטי ישראל, ועשה סימן, אם יתאחדו הוא סימן לגאולה, וכמ"ש (בראשית מט, א) האספו ואגידה לכם וגו', ובאמת נעשה אבן אחת כמ"ש ויקח את האבן, ואז ידע שיהי' קץ גאולה.

196

קצ״זויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו', ר"ל שראה ענין עולם הזה הדומה לחלום כנודע, וראה שיש בעולם הזה ב' סוגי אנשים, א' הנק' סלם והוא מוצב ארצה, שהם המוני עם, עם הארץ, ועליהם סוג הצדיקים הנקרא ראשו כנודע ברכות לראש צדיק (משלי י, ו), וז"ש וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלדים, הצדיקים, עולים, כשהמוני עם דבקים עם הצדיקים אז שניהם עולים, ואם לאו יורדים בו כמ"ש במ"א כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וכו' (תהלים יב, ב), ומ"מ ה' נצב עליו לשמרו, ר"ל סוג הצדיקים גם שיורדין אגב המוני עם מ"מ ה' נצב עליו לשומרו.

197

קצ״חויאמר אני ה' וגו' הארץ אשר אתה שוכב עליה ר"ל המוני עם הארץ אשר אתה שוכב עליה, דהיינו עבורם, אשר הם גרמו שכיבה לך כנ"ל, לך אתננה ולזרעך, שהם ניצוצין שלך כנודע וגו'. והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, ר"ל הליכה שהיא ירידה ממדריגתן, היפך ביאה שהיא עלי' כנודע, והשיבותיך אל האדמה ר"ל אל מדריגתך העליונה, וגו'.

198

קצ״טוייקץ יעקב משנתו וגו' אם יהיה אלדים עמדי ושמרני וגו', ור"ל כי בארתי יד על כס יה וגו' (שמות יז, טז) וכנ"ל. וגם מדת יעקב הוא שם הוי"ה, בסוד אל אלדים ה' דבר ויקרא ארץ (תהלים נ, א), כי אל הוא מדת אברהם, אלדים מדת יצחק, ה' מדת יעקב. וז"ש על ידי האחדות יהי' אלדים עמדי, שיהי' שמו וכסאו שלם (תנחומא תצא יא), שם אלדים עמדי שהוא שם הוי"ה, ואז ודאי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, דייקא.

199

ר׳וסבת האחדות כשלא יבקשו סיפוק רב, רק מדת הסתפקות שיהי' לו רק לחם לאכול ובגד ללבוש, משא"כ כשיבקשו עושר רב אז הקנאה והשנאה וכו', הכל בהיפך.

200

ר״אוז"ש ושבתי בשלום, ר"ל על ידי השלום ושבתי מהגלות אל בית אבי, והי' ה' לי לאלדים, שיהי' שמו מיוחד והכסא גימטריא אלדים, הכל בבחי' יעקב קו האמצעי כנ"ל על ידי האחדות שלמטה יהי' יחוד וזווג למעלה, והראי' מן האבן הזאת וגו', שנעשה מן י"ב אבנים אבן אחת המורה על האחדות וכנ"ל.

201

ר״בוגו' וישא יעקב רגליו, שהם בחי' סוג האנשים אנשי החומר, כמ"ש (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כי אנשי הצורה מעלה אנשי החומר מאחר שהם רגליו, כמו בסולם אשר מוצב ארצה וראשו וגו'.

202

ר״גוירא והנה באר יסוד בשדה מלכות, הוא יסוד ומלכות, יש לעשות זווג זה בשדה שאין שם אדם, משא"כ בעיר שיש ב' אנשים יש פירוד ביניהם, וגורמין ח"ו למעלה להפריד ג"כ וכנ"ל.

203

ר״דוהנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה כי מן הבאר [ההיא] ישקו העדרים והאבן גדולה על פי הבאר שהוא אבן נגף, יצה"ר הגורם פירוד בין אנשים, הגם שנאספו כל העדרים בראש השנה וי"כ על ידי האחדות ושלום שבין ישראל, וגללו האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, שזכו לקבל השפע ופרנסה לכל השנה כמ"ש חז"ל (ביצה טז.) מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה, אמנם אחר ראש השנה ויום הכפורים מיד והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, שחזר כל א' לשנאה כבושה שהי' לכל אחד על חבירו כמאז ומקדם.

204

ר״הויאמר להם יעקב אחי מאין אתם, ר"ל שראוי שיהי' כל א' אחי וריעי, כי מאין אתם, כי ישראל עלה במחשבה (בר"ר א, ד) והוא א"ס, וראוי לייחד הלבבות למטה שיהי' אחים ורעים כדי שיתאחדו שרשם למעלה במדת העליונות.

205

ר״ווהשיבו, תינח אתם שנשמתם מעולם האחדות, משא"כ אנחנו שהם מעולם התמורות והפירוד נשמת ערב רב וכנודע, וז"ש מחרן אנחנו.

206

ר״זויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור, ר"ל מאחר שהבחירה חפשיות, ואפשר ללבן מעשיו ויזכה לנשמה קדושה בטוב בחירתו, וכמ"ש בזוהר (ח"ב צד:) זכה יתיר וכו', וז"ש הידעתם את לבן, להפך מן נבל לבן, ומחרון אף נחור על דרך (תהלים סט, ד) נחר גרוני כלו עיני מייחל לאלדי. ויאמרו ידענו.

207

ר״חויאמר להם השלום לו וגו', ר"ל מאחר שידעתם הנ"ל א"כ ראוי שיהי' שלום ביניכם, כדי שיהי' להש"י שלום וזווג ויחוד במדות עליונות, וז"ש השלום לו ית' ע"י השלום שביניכם, וכנ"ל. ויאמרו שלום, ולא אמרו שלום לו, ופירש בעל הטורים כי אין שלום אמר ה' לרשעים וכו' (ישעיה מח, כב). אך מ"מ יש יחידי סגולה היודעים לעשות יחוד וזווג על ידי תפלתו שהוא לייחד השכינה וכו', וכמו שבארתי במ"א בפסוק (בראשית כז, ט) לך קח לי וכו', וז"ש והנה רחל באה עם הצאן.

208

ר״טויאמר א"כ שאין שלום ביניכם, א"כ הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, ר"ל שהגלות נתארך עבור זה ועוד היום גדול וכו'. רק תקנה יש השקו הצאן ולכו רעו, ר"ל כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א) שהם מימי החסד של תוכחת מוסר להשקות הצאן, אולי ישובו.

209

ר״יויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן, שהוא יצה"ר שהוא דר במקום המחלוקות, כמ"ש בש"ס (גיטין נב.) דרבי מאיר עשה שלום ושמע קלא ווי דאפקיה רבי מאיר מההוא ביתא וכו'. זולת בראש השנה ויום הכפורים שהוא אסיפת כל העדרים, וגללו האבן, ונעשה שלום ביניהם, אז יש לומר מוסר. משא"כ בזמן שיש פירוד, כל א' אומר לא נתכוין [אלא] לבזותו, וכמו שבארתי ש"ס (סוטה פ"ט מ"ט) משרבו המנאפים בטלו מים המרים וכו'.

210

רי״אעודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן וגו' וישק יעקב לרחל וכו', וכמבואר בתיקונים מעלת המתפלל עבור השכינה וכו', והבן.

211

רי״בוללבן שתי בנות וכו', דנודע מ"ש בזוהר פ' ויצא דף קס"ג (ע"א) וללבן שתי בנות, הוא סוד ארזי לבנון חסידים ברושים ביתה וכו' (תהלים קד, טז-יז). ולהלביש דבר זה אפשר לומר, דיש ב' מיני חסידים א' הנקרא לאה ועיני לאה רכות וכו' מגודל סיגופם ותענית ובכי, ונלאה מגודל הצער. ב' הנק' רחל יפת תואר העובד הש"י בשמחה ואהבה, דהיינו לקשר מלכות בחסד הנקרא אהבת חסד. ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, ר"ל לקשר שבע שנים, שבעה בחינות מן חסד עד המלכות, ברחל, וז"ש ויעבוד יעקב ברחל ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, ר"ל על ידי עבודה בשמחה נעשו ז"ס אחדים, והבן.

212

רי״ג•

213

רי״דעוד י"ל ויצא יעקב מבאר שבע וגו' (כח, י-יח). דאיתא במשנה (יב) פ"ק דקדושין, לא יתייחד איש אחד עם ב' נשים וכו', רבי שמעון אומר אף איש א' מתייחד עם ב' נשים בזמן שאשתו עמו וכו', מפני שאשתו משמרתו וכו', יעו"ש.

214

רי״הלבאר זה נ"ל, דכתב הר"ן בדרשותיו דרוש ה' דף ך"ח: ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וגו' ומלאכי אלדים עולים ויורדים בו, וז"ל: והנה הי' זה המשל להודיעו מעלת ארץ ישראל שהיא הסולם אשר הצדיקים שנק' מלאכי אלדים, ממנה יעלה אל השמים וכו', ומפני זה אמר עולים ויורדים בו, כי נפש האדם יש לה ב' פנות, א' אל צד המעלה וא' אל צד המטה, ואי אפשר כל עוד היותה בגוף שתהי' פנייתה אל צד המעלה לבד, אבל תצטרך ג"כ לפנות למטה להנהגת גופה, וז"ש ומלאכי אלדים עולים ויורדים בו וכו'.

215

רי״ווהנה ב' פנות הנ"ל נקראו ב' נשים, אשה ראשונה נקראת אשה יראת ה', פנות המעלה לעלות בה למעלה על ידי עסק התורה ועבודת ה' כל היום. ופנות המטה היא אשת הסוחרת להנהגת הגוף, וכמ"ש בעקידה דף קנ"ז (פ' עקב שער צא) ביא[ו]ר כי יהי' לאיש ב' נשים וכו' (דברים כא, טו), וע"פי פי' בע[ו]ללות אפרים המגרש אשתו ראשונה, דהיינו אשה יראת ה' וכו', לכך מזבח מוריד עליו דמעות וכו' (גיטין צ:), יעו"ש. והעולה משם כי עיקר שליחות אדם בעולם הזה להתייחד תמיד עם אשה יראת ה' כל היום, ובאיזה שעה יפקח בצרכי הגוף עם האשה הסוחר(ו)ת דרך ארעי ולא דרך קבע.

216

רי״זאמנם יש סוגי אנשים שגם בעוסקו במלאכה ופרנסת הגוף מ"מ מחשבתו דבוק בו ית' ובעסק אשה יראת ה', וכמו שכתבתי ביאור משנה (אבות פ"ב מ"ב) טוב תורה עם דרך ארץ וכו'. אך שאין [זה] מדת כל אדם, כי אם לאיש מיוחד כרשב"י וחביריו שהי' מעלתו בזה, וכמו שאמרו הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם וכו' (ברכות לה:), לפי שעשו הרבה לכך לא עלתה בידם, כי אם ליחידי סגולה.

217

רי״חובזה יובן משנה הנ"ל, לא יתייחד איש אחד עם ב' נשים, ר"ל ב' נשים היינו א' אשה יראת ה', ב' האשה הסוחרת, לא מבעיא שלא יעשו כרובא דעלמא שעושין עיקר מהאשה הסוחרת, והתורה אשה יראת ה' מונחת בקרן זויות, או שלומד דרך ארעי, פשיטא שלא ישרו מעשיהן, וכאשר מובא בעקידה פ' אחרי מות (שער סג) משל איך עלתה להם. אלא אפילו להשוותן להתייחד עם אשה יראת ה' כל היום בתורה, ג"כ אינו רשאי, וז"ש לא יתייחד עם שתי נשים, דרך יחוד וחבה שניהם בשוה, אלא צריך שיעשה שליחותו בעולם הזה לעשות עיקר להתייחד עם אשה יראת ה' כל היום בתורה ועבודת ה' שהוא עיקר שליחת האדם בעולם הזה, ודרך ארעי יראה לפקח בצרכי הגוף ג"כ עם אשה הסוחרת, ולא שיתייחד עמה דרך חיבה ויחוד רק כמשא כבד יכבד עליו אותה שעה שמבטל מיחוד אשה ראשונה ועוסק באשה ב'.

218

רי״טרבי שמעון אומר אף איש אחד מתייחד עם ב' נשים בזמן שאשתו עמו וכו', ור"ל לשיטתו אזיל באיש אחד מיוחד שיכול לקיים טוב תורה עם דרך ארץ, ובעת שמייחד עם האשה הסוחרת מתייחד אז ג"כ עם אשתו המיוחדת אשה יראת ה', וז"ש בזמן שאשתו עמו, דהיינו אשתו המיוחדת אשה יראת ה', שאז אשתו משמרתו שלא יסיח דעתו מדביקות ה' גם בעת עוסקו באשה הסוחרת, אז טוב לו סלה, והבן.

219

ר״כאך זה הוא בחי' יחידי סגולה אשר בשם ישראל יכונה, שיוכלו לדבק מחשבתן בו ית' גם בעוסקו במלאכה, וז"ש (בר"ר א, ד) ישראל עלה במחשבה. אבל המוני עם אשר בשם יעקב יכונה, בעת עוסקו במלאכה ובאשה הסוחרת אז נפרד מחשבתו מעסק אשה יראת ה' לגמרי.

220

רכ״אונ"ל דזה מרומז במ"ש בזוהר (ח"א קמח:) וז"ל: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, היינו דכתיב (בראשית ב, כד) על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וכו', עכ"ל. והנה משמעותו מבואר. אמנם יש ג"כ רמז מוסר, כשפירש יעקב מעסק אשה יראת ה' והתורה שנק' באר, וכמ"ש (דברים א, ה) הואיל משה באר את התורה וגו', ונק' שבע על שם השבועה שמשביעין הנשמה שלא ימעול בשליחותו בעולם הזה וכו', וז"ש ויצא יעקב מבאר שבע - כדי לפקח בעסק אשה הסוחרת, וילך חרנה - שנותן לב להבין שעסק פרנסה היא הליכה לחרון מאחר שנשאר בלי דביקות ה', וז"ש כי מנהג העולם כי יעזוב את אביו ואמו - הקב"ה וכנסת ישראל, ודבק רק באשתו הסוחרת בעת עסק פרנסתו, וז"ש אח"ז (בראשית ב, כה) ויהיו שניהם ערומים, כמו (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה - מעסק תורה ומצוה, וזה גרם מ"ש אח"ז (בראשית ג, א) והנחש היה ערום וכו', וז"ש על כן וגו' - דקאי למטה על מנהג העולם כנ"ל, לכך נמשך פיתוי הנחש וכו', וכמ"ש בספר זודין לאורחין מובא במ"א על כי אין אלודי בקרבי וגו' (דברים לא, יז).

221

רכ״בלכך עצה יעוצה ב' דברים, ויפגע במקום וגו' ויקח מאבני המקום וגו'. והוא, דכמו שיש יציאה מבאר שבע והליכה לחרן לחרון, כשפירש מתורה ועבודת ה' לילך לפקח בהנהגת הגוף, וכמ"ש הר"ן הנ"ל עולים ויורדים בו וכו'. כך יש נמי יציאה מבאר שבע והליכה לחרון גם כשעוסק בתורה ועבודת ה', כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), כמו שיש בספירות קטנות וגדלות וכו' כך האדם בתורה ועבודת ה' לפעמים עולה ולפעמים יורד, ונראה דזה שאמר עולים ויורדים לשון רבים, וכמ"ש בש"ס דחולין (צא:) עולין תרין ויורדין תרין, ר"ל שיש עליה וירידה מרוחני לגשמי וכמ"ש הר"ן, ויש עליה וירידה ברוחני עצמו, ולזה נתכוין הזוהר מ"ש ויצא יעקב מבאר שבע, מדביקות ה' סוד אבא ואמא, וילך חרנה, סוד שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), וכמ"ש בכתבי האר"י כי מלכות נק' שבע סוד ד' דלה ועני', ונק' חרנה, וכאשר יפול צדיק סוד ו' אל שבע נעשה מן ד' ה', ועי"ז קם, וז"ש על כן יעזוב איש אביו ואמו ודבק באשתו, והבן.

222

רכ״גונגד ב' ירידות הנ"ל אמר הפסוק ב' תקנות, א' נגד הירידה בצאתו מבאר שבע וילך לחרון, שדעתו ללכת לחרן לפרוש מרוחני לגשמי לפקח בהנהגת הגוף, יעשה תקנה ויפגע במקום, שיתפלל, וכמו שאמרו במשנה (יד) דקדושין פרק ד', רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקי' וקלה (שיתפלל) [ויתפלל] למי שהעושר והנכסים שלו וכו' עד הכל לפי זכותו, א"כ הכא נמי ראוי להתפלל שלא יטריד הרבה בעסק פרנסתו, שלא יאבד ב' עולמות, וכמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"א) אם בחקותי תלכו וכו' (ויקרא כו, ג), יעו"ש, וז"ש ויפגע במקום וגו'. וכ"כ הר"ן בדרוש א' דף ז' ע"ב שזהו קללה וקוץ ודרדר תצמיח לך (בראשית ג, יח), שיכלה זמנו לריק ולבהלה, וכמ"ש קהלת (ב, כו) כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס, ר"ל שלא תגיע אליו רק טרדה ומחשבה והתעסקות לבד, ולא יגיע לו קנין חשוב וכו', יעו"ש. א"כ ודאי צריך לתפלה כרבי מאיר הנ"ל, ושפיר קאמר עצה יעוצה ויפגע במקום וגו'.

223

רכ״דונגד ירידה ב' בצאתו מבאר שבע וילך חרנה, ברוחני עצמו, שיש עליה וירידה בסוד והחיות רצוא ושוב וכנ"ל, התקנה לזה ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו', דאיתא במשנה (ו) פרק ח' דעדיות, אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית, ואוכלין קדשי קדשים אעפ"י שאין קלעים, קדשים קלים מעשר שני אעפ"י שאין חומה, שקדושה ראשונה קד(ו)שה לשעתה וקד(ו)שה לעתיד לבוא. וכתב הרמב"ם קדושת מקדש וירושלים הוא דקדשה לעתיד לבא גם כן, אבל שאר ארץ ישראל לא קדשה לעתיד לבא, והטעם כי קדושת המקדש וירושלים היא מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה שנאמר (ויקרא כו, לא) והשמותי את מקדשיכם, ואמרו חז"ל (מגילה כח.) אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדין, אבל שאר ארץ ישראל תליא בכבוש רבים, וכשנלקחה מידם בטלה הכיבוש וכו', יעו"ש בסוף הלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז).

224

רכ״הוהנה אדם נקרא ג"כ מקדש, כמ"ש (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, שהאדם עצמו נקרא מקדש היכל ה'. וכאשר האדם מקשר את עצמו בו יתברך, על ידי קדושה ראשונה שנתקדש להיות מקדש ה', גם שיורד אח"כ ממדריגתו בסוד החיות רצוא ושוב מ"מ קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, וכמ"ש חז"ל גם כששוממין בקדושתן עומדין.

225

רכ״ווזהו טעם שאמר אברהם אחותי היא, על דרך אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), וכמ"ש בזוהר פ' וירא דף קי"ב (ע"א) וז"ל: תא חזי כד נחתו למצרים בגין לאתדבקא בגו מהימנותא, קרא לה אחותי וכו' דלא נתפרש לעלמין וכו'. וכן יצחק, כמ"ש בזוהר פ' תולדות דף קמ (ע"ב) וכו', יעו"ש.

226

רכ״זוענין הדביקות בו ית' הוא על ידי אותיות התורה והתפלה, שידבק מחשבתו ופנימיותו לפנימיות רוחניות שבתוך האותיות, בסוד ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א, ב), דביקות רוחא ברוחא, וכמו ששמעתי ממורי אם תשכבון בין שפתים וכו' (תהלים סח, יד), כתבתי מזה במ"א.

227

רכ״חובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, בב' בחינות הנ"ל, או שהיציאה לגשמי לעסק פרנסה, ב' ברוחני והחיות רצוא ושוב. ועצה יעוצה נגד בחינה א', ויפגע במקום, להתפלל וכנ"ל. ונגד בחי' ב' עצה יעוצה ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, כי האותיות נק' אבנים כמ"ש בספר יצירה (פ"ד מט"ז) וכו', והאותיות נאצלו מהש"י שנקרא מקום, מקומו של עולם, וז"ש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, לדבק מחשבתו בפנימיות האותיות. וז"ש ויש כ"ב במקום ההוא, ויש כ"ב אותיות במקום ההוא וכמ"ש בזוהר שם.

228

רכ״טואז ויחלם והנה סלם מוצב ארצה וגו', ר"ל על ידי זה הדר חלים, כי האותיות הם סולם מוצב ארצה, גופי האותיות, וראשו דהיינו רוחניותו ופנימיותו מגיע השמימה, ועי"ז מלאכי אלדים הם הצדיקים, עולים למעלה לדבק בו ית', ויורדים בו להוריד השפע בעולם, בסוד העולם ניזון בשביל וצינור רבי חנינא בני (ברכות יז:), וכמו ששמעתי ממורי בזה. ובזה היו אבות מרכבה להש"י מקדש ה', וז"ש והנה ה' נצב עליו וגו'. והבטיחו, הארץ אשר אתה שוכב עליה, הם גופי האותיות שנק' ארץ, אשר אתה שוכב לדבק בהם ולהעלותן למעלה עם שורש נשמתך, שהיא יחוד השכינה ששם שורש הנשמות, ליחדה עם דודה, לכך נוצר תאנה יאכל פריה, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה. ויש כ"ב, לכך להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (משלי ח, כא), בחכמה ובתבונה ובדעת תוך אותיות שנק' אוצר, כי האותיות נק' יראת ה' היא אוצרו (ישעיה לג, ו), ואמלא אותו רוחני' הנ"ל.

229

ר״לושבתי בשלום אל בית אבי, להוריד השפע בשביל וצינור שנק' שלום, להשפיע אל בית אבי היא השכינה, והי' ה' לי לאלדים, וכמ"ש בזוהר (ח"א קנ:) ע"י יושפע לאלדים, והיינו ממש כנ"ל, והבן.

230

רל״אובזה מבואר ב' קושיות הש"ס שהקשו בחולין פרק גיד הנשה (צא:) כתיב וילך חרנה, וכתיב ויפגע במקום וכו'. ולדברינו אתי שפיר, כשדעתו ללכת לחרן צריך להקדים תפלה, וכאמור.

231

רל״בוגם קושיא ב' שם, כתיב ויקח מאבני המקום, וכתיב ויקח את האבן, א"ר יצחק מלמד שנתקבצו כל האבנים למקום אחד וכל אחד אמר עלי יניח צדיק ראשו, תנא וכולן נבלעין באחד. וכ' התוספות (ד"ה כתיב ויקח) לפי פשוטו, שלקח אבן אחד מאבני המקום. וי"ל, מה בעי התוס' בזה.

232

רל״גולדברינו אתי שפיר, אחר שתבין הפשוטו אז גם הדרש יובן, דכתבתי במ"א ששמעתי ממורי איך בכל אות נכללו כל האותיות, כי שורש כל האותיות הוא אות א והוא קרוב לאחדות הא"ס, ואחר כך נתפשטו, כי אות ב' הוא ב' אלפין וכו', עד ת' הוא ד' מאות אלפין, ואות ת' הוא אחרון ורחוק מן המאציל, ועל ידי הצדיק מקרב כל אותיות לשרשן לאות א, ואז נמתק הדין בשרשו וכו'. וזהו כוונת התוספות שלקח אבן א' מאבני המקום, ר"ל שאין לך שום אות הנקרא אבן כנ"ל, שלא נכללו בו כל האותיות וכאמור, וז"ש שלקח אבן מאבני המקום.

233

רל״דובזה מבואר כוונת הש"ס, כתיב ויקח מאבני המקום, וכתיב ויקח [את] האבן, וצ"ל כפירוש התוספות, וזה שאמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, רצה לומר לשרשן, והיינו על ידי שכל א' אמר עלי יניח צדיק ראשו, לדבק מחשבתו באות זה כדי שעל ידו יחזור לשרשו, שהיא חשק כל האותיות שיחזרו לשרשן על ידי הצדיק. ותאנא כולן נבלעין באחד, ר"ל בשורש האחד האמיתי, שהעלן הצדיק האותיות בשרש האחד לאות א שהיא דבוק באחדות א"ס, והבן.

234

רל״העוד י"ל, דכתבתי במ"א ביאור ש"ס (שבת קיח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלת יעקב וכו', וביאור ש"ס (סוטה מז.) חן מקום על יושביו וכו', על פי ששמעתי בשם מורי קיפל כל ארץ ישראל תחתיו וכו' (חולין צא:). אמנם כל זה נעשה בירור ניצוצות במקומו על ידי הדעת, שנותן דעתו בעת עוסקו בתורה ותפלה שהם אותיות, איך לברר על ידי אותיות אלו הנצוצות שנפלו בעת השבירה וכו'. אפס שיש זמן שנסתלק הדעת מן האדם בסוד (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב וכו', וכמו שכתבתי במ"א שאם ידעתי לא ישנתי (רש"י כח, טז), ר"ל שאם הי' יודע שהוא בבחינת קטנות ושינה, הי' מייחד מדריגה זו ג"כ ולא היה נק' בחינת שינה, וז"ש שאם ידעתי לא ישנתי וכו'.

235

רל״וובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ר"ל כי דעת דז"א הנקרא יעקב, גנוז ביסוד אמא הנקרא באר שבע כמ"ש בלקוטי תורה פרש' ויצא, יעו"ש, וכאשר יצא יעקב מבאר שבע, שנסתלק הדעת, אז יצא ללכת לחרן, לפקח בפרנסת גופו. ואח"כ יהיב דעתי' למיהדר, כדאיתא בש"ס דחולין (צא:) וכו', ור"ל כשחזר ובא הדעת אז יהיב דעתי' למיהדר, כי יכול לברר במקומו הניצוצין מה שיברר על ידי הליכה לחרן, מיד קפצה לו הארץ, וז"ש ויפגע במקום וכו', כי קיפל כל ארץ ישראל תחתיו, כאשר יבואר אח"ז.

236

רל״זויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו', ר"ל על דרך חן מקום על יושביו וכו', וה"נ כי נצוצי המקום הם האותיות, ובמחשבה איתברירו כמ"ש (תהלים קד, כד) כולם בחכמה עשית, במבואר בסוד כוונת אכילה וכו', וז"ש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, לברר במחשבתו שבראשו נצוצי המקום שהם אותיות, ונקראו אבני המקום. וישכב במקום ההוא וגו', כי בירור הנצוצין הם כ"ב אותיות, וז"ש ויש כ"ב במקום ההוא.

237

רל״חויחלם והנה סולם מוצב ארצה, כי האדם הנקרא סלם, יש לו נצוצין מוצב ארצה - בתוך ארציות חומר הקליפות למטה, וראשו - ועל ידי מחשבתו מברר ומגיעו למעלה השמימה. ובירור הנצוצין הוא בסוד מ"נ להשכינה, שהיא עולה עם מרכבת השכינה הנק' מלאכי אלדים עולים בסוד מ"נ, ומקבלים משם מ"ד להשפיע למטה ויורדים בו. וז"ש והנה ה' נצב עליו, והבטיחו הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, שקיפל כל ארץ ישראל תחתיו, שלא יצטרך לצאת לחרן בעסק הפרנסה, כי יברר במקומו, והבן.

238

רל״טוביאור ש"ס כל המענג את השבת נותנין לו נחלת יעקב וכו' נ"ל לבאר עוד, על פי מ"ש בלקוטי תורה פ' לך לך, קודם אברהם לא היה זווג עליון, כי אין זווג כי אם על ידי מוחין שהם האבות, וכשבא אברהם התחיל הזווג רק בקו א' קו החסד לבד, ובימי יצחק נתעורר מוח הבינה והי' הזווג על ידי הגבורה, ובימי יעקב אז היתה המטה שלימה, כי נתקן ג' מוחין בג' קוין וכו', יעו"ש.

239

ר״מונודע כי ג' מוחין ג' קוין הם ש' דשבת, ומלכות נק' בת. והטעם, כי א' דכורא משפיע למלכות כל המדרגות מן ב' שהיא ב' אלפין עד ת' ד' מאות אלפין, ולכך נק' בת, עד כי מדריג' אחרונה שבמל' רגליה יורד[ו]ת מות (משלי ה, ה), בסוד ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), ועל ידי הצדיק המברר ומעלה ומקשר אות ת' אל אות ש' וכן כל האותיות עד אות ב' שנעשה בת, ואז מקשרה לדכורא א אחדות האמיתי סוד ג' קוין ג' מוחין שנק' ש, ראש תוך סוף, ג' קוי א, ונעשה מן מות ואמת, וז"ש (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב דוקא, והוא דוגמת הכהן המקריב למעלה קרבן לה' שמקרב אותיות הוי"ה אחד לאחד, כך המעלה ומקרב אותיות לשרשן, אין בטובה למעלה מעונג.

240

רמ״אובזה יובן כל המענג את השבת, לקשר כל כ"ב אותיות הנכלל בבת, ואז מקשרה עם א שהם ג' קוי ש, ונעשה ש' בת, והכל על ידי יעקב שהשלים ג' קוי המוחין וכנ"ל, ואז נותנין לו נחלת יעקב בלי מצרים, בסוד אחדות שאין שם גבול ומדה ומיצר, והבן, והש"י יכפר.

241

רמ״ב•

242

רמ״גביאור ש"ס סיום מסכת ברכות (סד.) אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו'. וכתבתי מזה במ"א.

243

רמ״דוכעת נ"ל, דאמרו במשנה (א) דאבות פרק ד' איזה חכם הלומד מכל אדם, וכתבתי מזה בכמה מקומות. והנה זה החכם המשפיע ולומד תורה ומוסר לכל אדם, איך יוכל לקיים זה בשעה שלומד לכל אדם, איך יקרא אז תואר חכם שהוא הלומד מכל אדם. וצ"ל שיאמר דברי מוסר מספר של חכמי מוסר, שהוא כאלו לומד המוסר מכל אדם, שהוא מן הספר של החכם, ומקיים שפיר הלומד מכל אדם גם בשעה שלומד לכל אדם, ובחינה זו נקרא תלמיד של החכם שלומד מספרו שחיבר החכם הידוע, וכמו ששמעתי אומרים שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד (סוכה כא:) וכו'.

244

רמ״הועוד יצא מזה תועלת, מלבד התועלת שנקרא בזה תואר חכם כשלומד מספר, שנקרא לומד מכל אדם, עוד יצא תועלת מזה, על ידי שמשפיל עצמו, שהוא חכם ואפילו הכי לומד מכל אדם, עי"ז דבריו נשמעין, כמו שכתבתי בשם מורי זלה"ה ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן וכו' (במדבר ה, יז), וזה עקב תשמעון וכו' (דברים ז, יב), ואז כשיש שומע ומשמיע נעשה יחוד הקב"ה ושכינתיה, כי המשפיע הוא הקדוש ב"ה המשפיע ומשמיע, והמקבל ושומע היא השכינה, ועל ידי בחי' ת"ח הנ"ל משמיע ושומע נעשה יחוד זה, וכמו שכתבתי במ"א טעם כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם כו' (תמיד כח.).

245

רמ״וובזה יובן, אמר רבי חנינא תלמידי חכמים דייקא מרבים שלום בעולם, לייחד הקדוש ב"ה ושכינתיה, כי הקב"ה נקרא שלום ושכינתי' נק' עולם כנודע, וזה בחי' ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו, ו), והבן.

246

רמ״ז•

247

רמ״חונבאר ש"ס דפסחים פרק י' (קיט:), רבי עוירא זימנין אמר לה וכו' מאי דכתיב (בראשית כא, ח) ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, מאי ביום הגמל את יצחק, עתיד הקדוש ב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסד עם זרעו של יצחק, לאחר שאכלו ושתו נותנין לו כוס של ברכה לאברהם לברך אומרים לו ברך, אומר להם אני לא אברך לפי שכבר יצא ממני ישמעאל, נותנין לו ליצחק אומר להם איני ראוי לברך שכבר יצא ממני עשו, נותנין ליעקב וכו' למשה וכו' ליהושע וכו' אומרים לדוד טול אתה וברך, אומר להם אני אברך ולי נאה לברך שנאמר (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, ע"כ.

248

רמ״טוהספיקות רבו, א' מאחר דקשיא ליה מאי ביום הגמל, א"כ למה מביא רישא דקרא ויעש אברהם משתה וגו'. ב' יש להבין הקושיא מאי ביום הגמל, דלכאורה לא קשה מידי. ג' הקשה הרי"ף וכי דרך לעשות משתה ביום הגמל שיש צער לתינוק וכו'. ד' דבפ' כתיב ויעש אברהם משתה וגו', ובדרש אמר הקב"ה עושה משתה וכו', והוא סותר הפשוטו. ועוד ביום הגמל משמע דקאי על אברהם, וז"א דשרה גמלתו.

249

ר״נה' שיגמול חסד עם זרעו של יצחק, והוא תמוה דלא אמר עם זרעו של אברהם. ו' ממה נפשך, אם ראויין לברך מאי טעמא מיאנו לברך, ואם אינם ראוין כפי טענת כל א', א"כ מ"ט ניתנו להם לברך כלל. ז' קשה, שנחשב זה לגסות הרוח ח"ו אם אבות העולם אמרו שאינם ראוין לברך ואיך יאמר דוד לי נאה לברך, הלא אמרו בש"ס (יומא כב:) אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוים אחריו, והראיה מדוד וכו', אם כן יש בו גם כן שמץ מנהו. ח' כפל אני אברך ולי נאה לברך.

250

רנ״אונראה לי, דכתבתי במ"א דשמעתי והוא ינהגנו עלמות (תהלים מח, טו), כמו שדרך אביו להוליך את התינוק ביד עד שיוכל לילך מעצמו, ואז מניחו והולך לו, כך בענין עבודת ה' תחלה הוא על ידי החסד, ואח"כ מניחו שילך מעצמו לטרוח ויטול שכרו בדין, ובזה כתבתי וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וכו' (שמות ו, ג).

251

רנ״בובזה יובן, דרש רבי עוירא וכו' מאי דכתיב ויגדל הילד וגו' ויעש אברהם משתה ביום הגמל, מאי ביום הגמל, דמשמע דקאי על אברהם שגמלו, וז"א דזה שייך לשרה, ועוד מאי ענין משתה ליום הגמל כקושית הרי"ף הנ"ל. ומשני, עתיד הקב"ה וכו', ר"ל עיקר שכר צדיקים לעתיד שהוא בחינת הסעודה, הוא ביום הגמל, שנפרש מבחינת חסד הנקרא אברהם, ונכנס לבחינת יצחק שיטול שכרו בדין לא בחסד, שילך מעצמו בלא אביו, וזה נק' דין של יצחק, וזהו ע"ד לגמול חסד עם זרעו של יצחק דייקא, משא"כ תחלה הי' בחי' זרעו של אברהם מצד החסד, ינהגו עלמות, אין בזה מקום לקבל שכר, רק עיקר שכר על שהם בחי' זרעו של יצחק, בדין הוא שיטלו שכרו, מכל מקום הקב"ה מצרף להם גם מעשה הטוב שעשו תחלה על ידי החסד של אברהם ג"כ לזה שעשו אח"כ בדין, כאלו עשו הכל מעצמן, על דרך ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב, יג), ר"ל שמצד החסד נחשב לו כאלו גם בתחלה היה מעשהו לבד, וה"נ יגמול חסד עם זרעו של יצחק, וסעודה ושכר של תחלה נק' סעודת אברהם, מצד החסד, והבן.

252

רנ״גונתנו כוס של ברכה לאברהם, לקשר כוס של ברכה בימין, וכן ליצחק, כי מקבלו בשתי ידיו בחי' אברהם יצחק, ויעקב ממוצע ביניהם, ואח"כ מניחו בימין, וגם כי ענין כוס של ברכה הוא וכו', והבן.

253

רנ״ד•

254

רנ״הפן ב על פי מוסר השכל המשך כמה פסוקים, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם [וגו'] ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו וגו' (כח, י-יג). וכתבתי ביאור מזה, ולפי הנ"ל יבואר, דיש בחי' יעקב ובחי' ישראל, וכמ"ש האלשיך (ישעיה מג, כב) ולא אותי קראת יעקב, משא"כ אם יגעת בי בעבודתי אז נקרא ישראל. ולי נראה, דזכרתי לעיל דיש ב' סוגי אנשים, א' גם ואספת דגנך אז לא ימוש ספר התורה מפיך, לקיים טוב תורה עם דרך ארץ, והיינו יחידי סגולה. משא"כ רוב העולם אינם בבחינה זו, וכנ"ל. וז"ש ולא אותי קראת יעקב, ר"ל בחי' יעקב כשעוסק בדרך ארץ, אז לא אותי קראת יעקב, שאינו עוסק בתורה אז לקיים שניהם. משא"כ יחידי סגולה בחי' ישראל, כי יגעת בי ישראל, ר"ל גם שהוא יגע בעסק פרנסתו לקיים מ"ש (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל, ליהנות מיגיע כפו ולא משל אחרים, מ"מ גם אז דבק בי בחינת ישראל, והבן.

255

רנ״וובזה יובן, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ר"ל בחינת יעקב פורש ויוצא מעסק התורה שנקרא באר שבע, כשהולך חרנה לעסק עולם הזה שנקרא חרן וגו'.

256

רנ״זויחלם, שיש בחינה מעולה מזה, והנה סולם מוצב ארצה, ר"ל שהאדם סלם הוא מוצב ארצה כשעוסק בארציות הגשמיות, מ"מ ראשו ומחשבתו מגיע השמימה, אבל אינו בחי' הרבים, כי אפילו הלומדים הנק' מלאכי אלדים יש עולים בו ויש יורדים בו, אבל יחידי סגולה ה' נצב עליו גם בעוסקו בגשמי הארץ, וז"ש הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה שנעשה רוחני נחלה בלי מצרים על ידי טוב מחשבתו לקשר גשמי ברוחני. והבן דתחלה אמר לשון רבים עולים וגו' ואח"כ לשון יחיד נצב עליו, ולפי הנ"ל אתי שפיר, והבן.

257

רנ״ח•

258

רנ״טעוד י"ל, ונבאר המשך פסוקי תהלים סי' א' אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו וגו' עד כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'. והספיקות רבו. גם יש להבין ג' בחינות יושב הולך עומד, וג' בחינות רח"ל רשעים חטאים לצים.

259

ר״סונראה, דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) כמו שיש חולי הגוף הטועם מתוק למר, כך יש חולי הנפשות, וילך לחכמים שהם רופאי הנפשות וכו', יעו"ש. וחכמים שהם רופאי הנפשות הוא על ידי שמיעת תוכחת מוסר, כמ"ש במדרש על ידי רטי' א' יש רפואה לכל רמ"ח איברי הגוף, שנאמר (עי' ישעיה נה, ג) שמעו אלי ותחי נפשכם.

260

רס״אוהנה החכם צריך שיאמר מוסר לכל אדם לפי בחינתו, כמ"ש (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, ודרש בזוהר שיאמר לכל א' לפי בחינתו. ר"ל לפועל רע יאמר שיהי' בחי' יושב, שב ואל תעשה, סור מרע, שגם זה לזכות יחשב לו, כמו שאמרו חז"ל אף לא פעלו עולה נקרא בדרכיו הלכו. ומי שכבר הוא בחי' יושב סר מרע, צריך שיאמר לו מוסר שילך ממדריגת יושב שהוא בעלמא דנוקבא שהוא בישיבה, אל מדריגות עומד שהוא בעלמא דדכורא בעמידה, כנודע סוד תפלה בעמידה, ומזה כתבתי במ"א ביאור ש"ס (ר"ה טז.:) שתוקעין ומריעין בשופר ומוסר כשהן יושבין - לבחינת יושב הנ"ל, וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין - לבחי' עומד הנ"ל.

261

רס״בואח"כ כשהוא עומד צריך שיאמר לו שיהי' בבחי' הולך ממדריגה למדריגה, כמו שכתבתי במ"א. ונ"ל דזהו כוונת המשנה באבות (פ"א מי"ב) הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. והספיקות וביאורן כ' הרב האלשיך סוף פ' שמיני (י, טז-יז) יעו"ש, והרב מוהר"י יעבץ בפ"א דאבות, יעו"ש. ולי נראה, דמצינו מדת אהרן שאמר לו משה קרב אל המזבח ועשה את חטאתך (ויקרא ט, ז) ודרשו חז"ל למה אתה בוש וירא לכך נבחרת וכו'. ופירש בכתבי האר"י זלה"ה (לקוטי תורה) זה שאתה בוש וירא לכך נבחרת וכו'. ובזה יובן, הוי מתלמידיו של אהרן, שהי' שפל ונבזה בעיני עצמו, שאחר כל השלימות הי' בוש וירא, שחשב את עצמו גרוע מכולם, כך אתה אוהב שלום, דהיינו שלימות עצמו, ולעולם לא יחשב עצמו שלם רק צריך להיות רודף שלום, לרדוף אחר השלימות יותר מזה שיש לו, שזהו בחינת הולך הנ"ל, וק"ל.

262

רס״גוזה נ"ל פירוש הפסוק (קהלת ה, ט) אוהב כסף לא ישבע כסף. מי שהוא אוהב כסף, לכסוף ולחשוק להיות במדריגות השלימות. לא ישבע כסף, שחושב את עצמו חסר וריק מדביקות הש"י, כוסף יותר לכסוף לתשוקת ה', והבן.

263

רס״דהרי יש ג' בחינות, הולך עומד יושב בבחי' ועשה טוב שנקרא מאושר. אבל שיהי' מאושר בחי' סור מרע לבד, ודאי קשה איך פתח ואמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד וגו', שהיא בחי' סור מרע לבד בלי שום ועשה טוב, למה יהיה מאושר בזה. והרב האלשיך (תהלים שם) ביאר זה, יעו"ש.

264

רס״הונ"ל דבחי' מאושר קאי על בחי' דעייל ונפיק, דזהו ודאי נקרא מאושר, וכתבתי מזה במ"א, וכמו שמפורש בזוהר פ' ויצא בסתרי תורה (קמז:) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, דאצטרך לאתבחנא בההוא אתר דאתבחנא אבהן דיליה דעאלו בשלום ונפקי בשלום, אדם עאל ולא אסתמר וחטא באשת זנונים וכו', נח חטא וכו', אברהם עאל בשלום ונפק בשלום, יצחק עאל ונפק, וכן יעקב וכו' בגין דמאן דאשתזיב מתמן איהו רחימא וברירא דקב"ה וכו', וכן יעקב ויאבק איש עמו (בראשית לב, כה) ולא יכיל לי', כדין אשתזיב מכלא ואשתלם ונקרא ישראל וכו', יעו"ש. וכן בדף קס"א ע"ב: וכן יעקב בגו דרגין נוכראין דחה לכולהו ובריר חולק עדביה וכו' על דא כתיב (ישעיה כט, כב) לא עתה יבוש יעקב וכו', יעו"ש.

265

רס״וובזה יובן אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו', כי ודאי זה מאושר מי שהי' בעצת רשעים וניצול מהם, שלא הלך הוא אחר עצתם, דמצינו (ברכות סא.) לשון זה, מנוח שהלך אחר אשתו, אחר עצתה, וה"נ זה נקרא מאושר, כמו כלב ששבחו הש"י (במדבר יד, כד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו, שאמר למרגלים אני עמכם בעצה ולבו היה לשמים (במ"ר טז, יט), וזה היה סכנה עד שהצריך להשתטח על קברי אבות וכו' (סוטה לד:). וכן יהושע, משה רבינו ע"ה הוצרך להתפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים (שם), שהיה בעצתם וניצול מהם. וכתבתי מזה במ"א גם אויל מחריש חכם יחשב (משלי יז, כח), ושמעתי וכו'. נמצא זהו בחינת עייל ונפיק שהוא מעלה נפלאה, שפיר נקרא מאושר בזה.

266

רס״זוכן ובדרך חטאים לא עמד, דכתבתי פירוש הש"ס (שבת קיט:) המבזה ת"ח אין רפואה למכתו. והטעם שמעתי על דרך רבן יוחנן בן זכאי בכה (ברכות כח:), כי עוברי בעמק הבכה וכו' (תהלים פד, ז). ואני בארתי על דרך ירושלמי תענית (פ"ב ה"ז) שמואל הקטן לבש חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו', על פי משל שר א' שנה לבושו כדי להתחבר עם בן המלך להעלותו, וז"ש (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, שמצא בעצמו איזה חטא שוגג כדי להתחבר בזה עם המוני עם החוטאין להעלותן. וז"ש גם שהיה בדרך חטאים על דרך הנ"ל, אבל לא עמד שם בדרך חטאים הנ"ל להתעכב שם, שיש סכנה כאמור, רק יראה מיד לתקן חטאו עם חטאים ולהעלותן מיד.

267

רס״חוכן ובמושב לצים לא ישב, דאיתא במשנה דאבות (פ"ג מ"ב) ב' שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, שנאמר ובמושב לצים לא ישב. ואני כתבתי ביאור ש"ס דחולין (פט.) אמר רבי יצחק מה יעשה אדם בעולם הזה יעשה עצמו אלם שנאמר (תהלים נח, ב) האמנם אלם, יכול אף בדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון וכו'. ובארתי יכול אף בדברי תורה הוא בניחותא, דלפעמים אף בדברי תורה יעשה עצמו אלם, כי עת לחשות וכו'. וכן שמעתי מהרב המנוח מהרי"ל פיסטנר שבא לו בחלום פסוק (איכה ג, כח) ישב בדד וידום מאחר שנטל עליו משא, כשאינו יוכל ללמוד לשם שמים, ודפח"ח. אמנם לא ירגיל בזה, שנקרא יושב, וכמ"ש הרמב"ם (הל' דעות פ"ז ה"ב) אבל בעל לשון הרע היושב וכו', ופי' הרגיל, כמו שכתבתי מזה במ"א, וז"ש ובמושב לצים לא ישב, לא הורגל לישב ביניהם רק פעם א', וכוונתו לשם שמים, גם זה מאושר, שהיה בין לצים וניצול מהם, והבן.

268

רס״טואחר שביאר בחי' עייל ונפיק דנקרא מאושר, ביאר בחי' עושה טוב כמשמעו, וז"ש כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, ר"ל שיהיה חפצו ורצונו להשיג שלימות ולדבק בו ית' על ידי תורת ה' שנקרא דרך ה', כמ"ש (בראשית יח, יט) ושמרו דרך ה' וגו', וידע בעצמו שעדיין לא השיג שום שלימות, רק חפצו ורצונו להשיג אח"כ, גם שבתורתו יהגה יומם ולילה, וכמו שכתבתי לעיל פירוש אוהב כסף לא ישבע כסף וכו', גם ביאור פסוק (דברים כח, סו) והיו חייך תלואים לך מנגד.

269

ר״עאו י"ל, דכתבתי לעיל פלוגתא (סנהדרין קיא.) ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד), דכתב היעבץ (אבות פ"ד מ"א) התופס מקצת אחדות תופס הכל, רק שלא ידחה בידים וכו'. וכן כתבתי במ"א ביאור משנה (אבות פ"ב מט"ו) רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה וכו', הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה וכו'. והוא, דהקשה בתוספות יום טוב (אבות פ"ב מט"ו) משנה אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה וכו' (שם), שהוא סותר משנה (מנחות פי"ג מי"א) אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד וכו', ומשני כאן בעני כאן בעשיר וכו'. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שא"צ לגמור כי תופס מקצת סגי, רק שלא ידחה, וז"ש לא אתה בן חורין ליבטל ולדחות בידים וכו', והבן. וז"ש בתורת ה' חפצו, שלא ידחה הסוד גם כן, גם אם בתורתו יהגה יומם ולילה בנגלה, וכמ"ש האלשיך שם, יעו"ש.

270

רע״אוהיה כעץ שתול על פלגי מים וכו', דכתבתי במ"א מה קנה עומד על מים וגזעו מחליף ואפילו כל הרוחות אין מזיזין אותו, משא"כ ארז על ידי רוח דרום עוקרין אותו וכו' (תענית כ., סנהדרין קה:). וכתבתי שם, גזעו מחליף לילך ממדריגה למדריגה ואין רוח גסה עוקרתו, משא"כ ארז וכו'. וז"ש והיה כעץ שתול על [פלגי] מים גם שפריו יתן בעתו, שאז אין צריך לעלה שומר הפרי, אחר שכבר נגמר הפרי שאז דרך לנפול, מ"מ ועלהו לא יבול, ודרשו בש"ס (סוכה כא:) שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד, שלא השיג עדיין שלימות לכך נקרא ת"ח.

271

רע״בוכל אשר יעשה יצליח, על דרך שכתבתי במ"א בשם מורי זלה"ה כל אשר תמצא בידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), לקשר הגשמי ברוחני, וכמו שכתבתי לעיל ואספת דגנך (דברים יא, יד) לנהוג דרך ארץ עם לא ימוש ספר התורה מפיך וכו' (יהושע א, ח).

272

רע״גלא כן הרשעים, שנמשלו כארז הנ"ל שרוחו גבוה, גורם לו שלא לקבל מוסר שנקרא משפט, והוא כמוץ אשר תדפנו רוח גבוה, דהיינו רוח דרום הנ"ל עוקרתו, ולא יקומו רשעים במשפט לשמוע מוסר שנקרא משפט, ומזה נמשך שאין רפואה למכתו על ידי חכמים רופאי הנפשות, וגם לעתיד לא יקומו במשפט ממש עי"ז. וחטאים בעדת צדיקים, שלא יוכלו החטאים לעמוד ולהתחבר בעדת צדיקים כדי שיוכלו הצדיקים להעלותן, כי הם מבזין ת"ח, שאין חשובין בעיניהם שיוכלו להעלותן.

273

רע״דכי יודע ה' דרך צדיקים, שיהיה מתלמידי אהרן אוהב הבריות מקרבן לתורה כמו שעשה אהרן שדרך רשעים תאבד מהן, שעושין עצמן כאלו אינם יודעין שהם רשעים, וכמ"ש חז"ל שעשה אהרן, שהתחבר עם הרשעים עד שהיו בושים ואומרים אוי לנו אלו ידע אהרן וכו' היה עוצם עיניו שלא להסתכל בפנינו, ומתוך כך היו נמשכין בחברתו ולומדים תורה ממנו, כ"כ במדרש בשם הר"ם, יעו"ש.

274

רע״הובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח, י-טז), דהיינו עייל ונפיק, שהיה בין עצת רשעים ככלב, ובין חטאים כשמואל הנביא הנ"ל, ובין הלצים שיש שם סכנה וחרון אף של מקום, וזהו ר"ת חרן - חטאים רשעים נואפים, שהוצרך להיות עמם.

275

רע״וושלא ילכד במצודתם לכך ויפגע במקום, שהתפלל למקום שינצל משם, ואח"כ וילן שם, שהיה בין הרשעים שבמחשך מעשיהם נקרא לינת לילה. ואחר כך היה בין חטאים, שאינו חוטא כי אם שנסתלקה הנשמה, וכמ"ש בש"ס (סוטה ג.) אין אדם עובר אלא אם כן וכו', וזה שאמר כי בא השמש, ששקעה החמה ונסתלקה בהירות וזיכוך הנשמה. ואחר כך היה בין לצים, בלי לימוד תורה מטעם הנ"ל, לכך ויקח מאבני המקום, שהם אותיות התורה שנקרא אבנים כמ"ש בספר יצירה (פ"ד מט"ז), וישם מראשותיו דהיינו רק במחשבה ולא להוציא משפה ולחוץ, וז"ש וישכב במקום ההוא, כאן שכב בלי לימוד, אבל כל עשרים שנה וכו', ומ"מ ויש כ"ב אותיות במחשבה במקום ההוא ג"כ.

276

רע״זויחלם והנה סלם מוצב ארצה, כי האדם השלם נקרא סלם, להיותו מוצב ארצה בתחתיות חומר ארץ, בעצת רשעים ובדרך חטאים ובין הלצים, ומ"מ ראשו ומחשבתו מגיע השמימה, כי לבו לשמים כמו בכלב הנ"ל, הגם שהוא סכנה כי גם מלאכי אלדים הם הצדיקים מקצתן עולים כמו אברהם ויצחק, ומקצתן יורדים אדה"ר ונח וכו', אך עתה ה' נצב עליו לשומרו, שיהיה בחינת עייל ונפיק בשלום, בזכות שאברהם ויצחק עיילי ונפקי בשלום בבחירתן לכך מעתה רגלי חסידיו ישמור (שמואל א ב, ט), וז"ש אני ה' אלדי אברהם אביך ואלדי יצחק, כאמור. הארץ אשר אתה שוכב עליה וכמ"ש ויש כב, קנו הארץ רוחניות, לכך לך אתננה שתקשור הגשמי ברוחני, ואז יהיה נחלת יעקב בלי מצרים בלי מיצר וגבול, וז"ש ופרצת וגו'.

277

רע״חוייקץ יעקב משנתו, דקשה הל"ל וישן ויחלם, דלא כתיב כלל וישן רק ויחלם. אלא משנתו, שהרהור נקרא לימוד, וז"ש וייקץ יעקב משנתו, שהיה שונה ולומד במחשבה והרהור הנ"ל, וראה החלום הנ"ל. ויאמר אכן יש ה' במקום הזה גם בלא לימוד רק בהרהור. ואנכי לא ידעתי זה, כי אמרו חז"ל במשנה דאבות (פ"ג מ"ו) מנין אפילו אחד שעוסק בתורה שהשכינה עמו שנאמר (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, והייתי סבור דוקא בעסק התורה בפה מלא ולא בהרהור, ועכשיו אני רואה גם בהרהור יש השראת השכינה, ואנכי לא ידעתי זה.

278

רע״טוידר יעקב נדר וכו', וישא יעקב רגליו וכו' ויאמרו מחרן אנחנו ויאמר הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו ויאמר השלום לו וגו', ויאמרו שלום (כח, כ - כט, ו). ודרשו חז"ל (בעל הטורים) מדלא השיבו שלום לו, כי אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מח, כב). והנה רחל בתו באה עם הצאן ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה וגו'. ויש להבין חיבור הפסוקים מה ענין זה לזה.

279

ר״פונ"ל דאיתא במדרש הנעלם פ' חיי שרה בזוהר דף קכ"ח ע"ב: אמר רבי יוסי מאי דכתיב ולרבקה אח ושמו לבן, אמר רבי יצחק אין יצה"ר בטל, בתחלה בעולם הזה נקרא לוט, ולעולם הבא נקרא לבן, לא נבל כראשונה אלא כמאן דסחי מנוולו לבן וכו'. וכן בפ' תולדות דף קל"ז ע"ב: תחלה נקרא לוט מנוול, עכשיו לעתיד לבא נקרא לבן, ושתי בנות לוט עכשיו הם ב' בנות לבן, הגדולה לאה הקטנה רחל, שלאה מכחה ורשעותה, וכרחל לפני גוזז[י]ה וכו', יעו"ש.

280

רפ״אוהנה כמו שיש בעולם כך יש בנפש, ומה שיהיה הוא היה והוה ויהיה, ולכך אדם השלם צריך לתקן היצה"ר שלו מן תואר נבל שיהיה לבן בהווה כמו לעתיד, וכמו שכתבתי במ"א עשה את חטאתך (ויקרא ט, ז) לתקן היצה"ר, וזש"ה (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, זה יצה"ר וכו' (בר"ר נד, א).

281

רפ״בובזה יובן, שאמר יעקב בצחות לשון הידעתם את לבן בן נחור, שלא שאל על הידיעה לחוד, אלא על דרך שכתב הר"ן (דרשות דרשה ד) חקירה ששאל א' הידעת מהבורא ית', והשיבו אם ידעתיו הייתיו וכו', כתבתי מזה. וז"ש הידעתם את לבן וגו' - להיות בעצם בבחינה זו, להטהר מטומאת היצה"ר ולעשות מן נבל לבן, בן נחור - מן חרון נחור.

282

רפ״גוהם לא נחתי לכוונתו, וסברו דשאלתו הי' כפשוטו, ואמרו ידענו. וחקר אותם לידע תשובתו(') ידענו, אם הוא כנ"ל או כפשוטו, לכך שאל עוד השלום לו, אם יש לו שלימות בעבודת ה'. והשיבו שלום, ולא אמרו לו, שהחזיקו אותו לרשע ואין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מח, כב) כחז"ל, והביאו ראיה לדבריהם להחזיקו לרשע כי רחל בתו באה עם הצאן, רימזו נוטריקן רחל - שהולך בעצת רשעים ובדרך חטאים עמד ובמושב לצים ישב, וכמו שתולדות הצדיקים מעשים טובים נקרא בן, שהוא ברכה גימטריא זכר, כך תולד[ו]ת הרשעים נקרא בת, כי נקבה לשון קבה שהוא קללה, וז"ש והנה רחל בתו באה עם הצאן, והבן.

283

רפ״דואחר שראה שדנו אותו לכף חוב ולא יכלו לדונו בזה לכף זכות, אז אמר להם א"כ לא עת האסף המקנה וכו', והענין, דאמרו חז"ל (סנהדרין צח.) אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. והוא תמוה. ונ"ל דכתיב בעתה אחישנה (ישעיה ס, כב), זכו אחישנה לא זכו בעתה וכו' (סנהדרין שם), ואמרו בש"ס דשבת (קכז:) כל הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות וכו'. ועפ"ז כתבתי דאל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכו' (אבות פ"ב מ"ד), כתבתי מזה במ"א. וז"ש מכותלי דבריכם ניכר שאין אתם בבחי' זכו אחישנה, שאין אתם כולן זכאי, שלא דנו את לבן לזכות מסתמא הם גם כן אינן בני זכות, כי היה יכולין לדונו לזכות גם שהיה בין עצת רשעים ובין חטאים ובין לצים מ"מ נשאר בבחינת צדיק דעייל ונפיק וכנ"ל. א"כ מאחר שאתם בחי' לא זכו בעתה, א"כ לא עת האסף המקנה לצאת מהגלות קודם זמנו, כי אם בעתה הידוע, והבן.

284

רפ״הועתה נבאר פסוקים שאח"ז (כט, ל-לא), ויאהב (יעקב) גם את רחל מלאה וגו' וירא ה' כי שנואה לאה וגו', והספיקות כתבתי במ"א.

285

רפ״ווכעת נ"ל, כי עסק התורה נקרא לאה, כי התורה מתשת כח אדם והוא לאה, מלשון נלאה, כמ"ש במדרש הנעלם הנ"ל. ובחינת עייל ונפיק בין רשעי' וחטאי' לצים ר"ת רחל, וה' צדיק יבחן ליכנס בין בחינות הנ"ל אם יוכל לעמוד, שבזה נתבחנו האבות כמ"ש בזוהר וכתבתי לעיל, וצריך האדם לקבל זה באהבה מהש"י.

286

רפ״זובזה יובן ויאהב (יעקב) גם את רחל, בחי' עייל ונפיק הנ"ל, כשנמשך מלאה - לדבק עצמו תחלה בעסק התורה, כמו שעשו האבות, אמרי לי אחי (בראשית כ, יג) כמו אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד) שכ' בזוהר יעו"ש. משא"כ בחי' אנשים כי שנואה לאה להם, רק עיקר עסקם ברחל להיות בין רשעים וחטאים ולצים, שהיא החנות פתוחה ברשות הרבים, לכך לבחי' לאה ויפתח רחמה, ורחל עקרה - מי שעושה עיקר מרחל הנ"ל, לכך ורחל עקרה, שאינו עושה פירות, כי ליצנות א' דוחה כמה פרנסות כמ"ש בראשית חכמה, יעו"ש, וק"ל.

287

רפ״חעוד י"ל, דאיתא בזוהר (ח"א קמח:) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, היינו דכתיב (ב, כד) על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. והוא תמוה. וכתבתי מזה לעיל המגרש אשתו ראשונה עסק התורה, על כן יעזוב אביו אמו ודבק באשתו הסוחרת וכו'.

288

רפ״טאמנם דרך היצה"ר לגרש אשתו ראשונה מעט מעט, תחלה הלך אח"כ אורח אח"כ איש בעל הבית, כמ"ש חכמי המוסר ראיה מפסוק זה, יעו"ש.

289

ר״צובזה יובן, ויאהב גם את רחל, ר"ל תחלה בעוסקו בבית המדרש בתורה ורוצה לצאת חוצה בעסק פרנסתו שנקרא רחל, כמו שכתבתי במ"א, נחשב לו עסק רחל טפל לעסק התורה שנקרא לאה כנ"ל, וז"ש ויאהב גם את רחל דייקא.

290

רצ״אמשא"כ אחר שיצא מפתח מדרשו, אז לפתח זו מיד חטאת רובץ, ומפתה אותו בכמה פתויים, עד שנכנס בלבו אהבת רחל עסק פרנסה יותר מלאה שהיא עסק התורה, ונחשב אז לאה טפל ורחל עקרת הבית, ומ"מ הי' קצת אהבה עם לאה ג"כ.

291

רצ״בואח"כ מפתה יצה"ר אותו לגרש אשתו ראשונה לגמרי, וז"ש וירא ה' כי שנואה לאה לגמרי, בחינת שנה ופירש וכו' (פסחים מט:).

292

רצ״גלכך לאנשי לאה ויפתח רחמה מעט ומלאכתן מתברכת כמ"ש בש"ס דברכות (לב:) מתוך שחסידים הם מלאכתן מתברכות וכו'. משא"כ רחל עקרה, אנשי רחל שעושין עיקר מן בחי' רחל ופרנסה, לכך היא עקרה שאינו מוליד לעשות פירות, כי נחלה מבוהלת בראשונה אחריתה לא תברך (משלי כ, כא). ומכל שכן כשפירש מעסק התורה לגמרי, שאמרו באבות (פ"ג מ"ו) מנין אפילו אחד העוסק בדברי תורה, תלמוד לומר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך (שמות כ, כא), וממילא בהיפך הלא על כי [אין] אלדי בקרבי וגו' (דברים לא, יז), וק"ל.

293

בן פורת יוסף, ויצאBen Porat Yosef, Vayetzei

Welcome to Sefastia