בן פורת יוסף, חיי שרהBen Porat Yosef, Chayei Sara
א׳ביאור על פי פשט מדרש חיי שרה (בר"ר נח, א-ב) יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' (תהלים לז, יח) כשם שהם תמימים כך שנותיהן תמימים, בת ק' כבת ך' לחטא וכו'. דבר אחר יודע ה' ימי תמימים, זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא וכו'. וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה), אמר רבי אבא בר כהנא עד שלא ישקיע הקב"ה שמשו של צדיק זה הוא מזריח שמשו של חבירו, עד שלא השקיע שמשו של שרה הזריח שמשו של רבקה, בתחלה הנה ילדה מלכה וגו' (בראשית כב, כ), ואח"כ ויהיו חיי שרה, ע"כ.
1
ב׳הוקשה חדא, דאמר כשם שהם תמימים, דמשמע שהי' שרה תמימה במעשיה בלי שום חטא, וגם שהשלימה שנתה כאמור ושנותיהן תמימים, ובש"ס (ב"ק צג.) אמר בהיפך, דאמר רבי חנן כל המוסר דין על חבירו הוא דנענש תחלה, שנאמר (בראשית טז, ה) ותאמר שרה חמסי עליך, וכתיב (שם כג, ב) ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. הרי שהיה בה חטא שמסרה דין לשמים, ועי"ז מתה בדרך העונש, והיינו ע"כ טרם משלים שנתה, ואיך אמרת שהיתה תמימה בלי שום שמץ ודופי, וכפירוש יפה תאר. וגם אמר ששנותיה תמימין, וז"א. וקושיא זו קשה גם לרש"י, בת ק' כבת כ', וזה היפך הש"ס הנ"ל.
2
ג׳קושיא ב', דאמר, דבר אחר יודע ה' ימי תמימים, זו שרה שהיתה תמימה במעשיה. דמה זה דבר אחר, הלא גם ללשון ראשון נדרש כך על שרה.
3
ד׳הג' קשה, דאמר רבי יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, לאיזה תועלת המשילה לענין זה. ועוד אם רצה לדמותה לאיזה ענין לגודל חשיבותה, יותר עדיף ה"ל לדמותה לפרה תמימתא, וכקושית היפה תאר דבפרה כתיב (במדבר יט, ב) תמימה דמשמע בלי שום מום שבעולם, משא"כ בעגלה שהיא דוקא במחוסר אבר פסולה, משא"כ מום אינו פוסל בה, דאפילו הכי נקראת תמימה, וא"כ מתוך שבחה בא לידי גנותה.
4
ה׳ד' קשה, מה שייך לכאן זה וזרח השמש ובא השמש. ה' יש לדקדק, דבלשון ראשון אמר כך שנותיהן תמימים, ובדבר אחר לא אמר רק שהם תמימים. ועוד דבלשון א' אמר דהתמימות הוא מחטא, והיינו לא תעשה, דאמר בת ק' כבת ך' לחטא, ובדבר אחר אמר דהתמימות הוא במצות עשה דאמר שהיתה תמימה במעשיה, ופירש ביפה תאר דהיינו בכל המצות עשה.
5
ו׳ו' קשה, בשלמא להמאן דאמר הנ"ל שהי' שנותיה תמימין, ועד השתא הוא דלא נשלמה שנתה, שפיר. אלא לרבי חנן דאמר ונענשה תחלה, שמתה טרם זמנה, א"כ קשה ועד השתא מאי טעמא לא נענשה, שהוא יותר מארבעים שנה מעת שמסרה דין לשמים.
6
ז׳ונראה דרבי חנן והמדרש יהיו מחולקין בסברא א', דהא דרבי חנן הוא דאמר דוקא בדאיכא דיינא בארעא, וכדמסיים הש"ס בבבא קמא - והוא דאיכא דיינא בארעא. ובריש פ' שבועות העדות (שבועות ל.) אמר ועמדו שני האנשים (דברים יט, יז) בעדים הכתוב מדבר, ולאפוקי נשים אתי, או אינו אלא בבעלי דינין, לא ס"ד דאטו אנשים באו לדין ולא נשים, ואם נפשך לומר דאשה לאו אורח ארעא למיקם בדינא, ולעולם בבעלי דינין הכתוב מדבר, משום דכל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה, יד), לכך נאמר כאן שני ונאמר להלן שני וכו'. נמצא כיון דאשה לאו בת מקום לדינא היא, הוי כמו לית דינא בארעא, דרשאין למסור דין לשמים, ואתי שפיר כמדרש הנ"ל שהיתה תמימה וכו'.
7
ח׳אך דלפ"ז על כרחך היא ג"כ אינה יכולה לדין את אחרים, וכדאיתא בריש פרק כהן גדול (סנהדרין יח.) אי לא דיינינן לי' איהו היכי מצי דיין והכתיב (צפניה ב, א) התקוששו וקושו וכו'. וה"נ ממש כן, ואם כן ק' דאמר בכמה מקומות בש"ס ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א), השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה. ופירש רש"י מדכתיב לפניהם כולל אשה עמהן, הרי דגם אשה כשירה לדון.
8
ט׳ונראה, דבחדושי הלכות הקשה ע"ז, דאיך אמר לכל דינין שבתורה, דכולל כל המצות כולן, והא מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. וגם התוספות (שם ד"ה אשר) הקשו ע"ז כמה קושיות. א"כ האי דרשא לאו דסמכא היא, ועיקר ש"ס דשבועות, ואתי שפיר בענין הנ"ל.
9
י׳אך א"א דשרה קיימה כל מצות עשה שבתורה, וכפירוש יפה תאר על תמימה במעשיה ע"ש, ע"כ סברא כדרש הנ"ל דהשוו אשה לאיש בדינין שבתורה, ואשה מדין דיינא כאיש, וע"כ דנין אותה ג"כ על פי שמוסרת טענותיה לאחר, וכפירוש תוספות שם (שבועות ל. ד"ה כל כבודה), ולא שפיר מסרה דין לשמים, וכרבי חנן הנ"ל, וקשה מאי טעמא לא נענשה עד השתא. אבל א"א שכך מדתו של הקב"ה שאינו משקיע שמשו של צדיק זה עד שמזריח שמשו של צדיק אחר, ולכך עד שלא נולדה רבקה לא המית לשרה.
10
י״אובזה יובן, יודע ה' ימי תמימים וגו' כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, ומהו תמימים, שרה שהיתה בת ק' כבת כ' לחטא, והיינו לא תעשה, אבל במצות עשה לא היתה לקיים כולן, דהא פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, דאיתא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ע"כ זה אינו, מכוח הש"ס דשבועות דמשמע בהיפך דאשה לא דנין אותה וכו', וא"כ שפיר מסרה דין לשמים, ולא הי' ראוי' לעונש, ולכך היו שנותיה תמימים.
11
י״באך דלפ"ז תיקשי לרבי חנין, לכך אמר דבר אחר, ר"ל דרבי חנין מפרש הפסוק יודע ה' וגו' בדרך אחר, והיינו יודע ה' ימי תמימים שהיתה תמימה במעשיה ר"ל בכל מצות עשה אפילו שהזמן גרמא, וכדרש אלה המשפטים, וא"כ אשה דנה ודנין אותה, ולא שפיר מסרה דין לשמים, ולא הי' שנותיה תמימים.
12
י״גאך קשה לפ"ז מאי לשון שהיתה תמימה, דמשמע בלי שום שמץ ודופי כלל. ולזה בא רבי יוחנן כמתרץ דהאי תמימה כתמימות דעגלא תמימתא, שנקראת תמימה אפילו כשהוא בעל מום וכפירוש יפה תאר הנ"ל, הכא נמי כן הוא, ולעולם חטאה בזה שמסרה דין לשמים וכו'.
13
י״דאך כיון דלא היה שנותיה תמימים, עד השתא מאי טעמא לא נענשה, לזה משני וזרח השמש וכו', וק"ל.
14
ט״וועפ"ז יובן ש"ס דראש השנה (טז:) אמר רבי חנין כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה, שנאמר (בראשית טז, ה) ותאמר שרה חמסי עליך, וכתיב (שם כג, ב) ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. ופירש רש"י (ד"ה מוסר דין) הוא קבר אותה. והוא תמוה.
15
ט״זונ"ל דבצירוף קושיא ו' הנ"ל יבואר זה ג"כ, דבעל הטורים פירש ולבכותה - הכף קטנה, שלא בכה אלא מעט, לפי שמסרה דין לשמים ועי"ז מתה, והוי מאבד עצמו לדעת דקי"ל דאין מספידין אותו, ואין מתעסקין עמה לכל דבר כי אם הקרובים הראוין להתאבל עלי', ועיין בטור יורה דעה סימן שמ"ה.
16
י״זובזה יובן אמר רבי חנין כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה שנאמר ותאמר שרה חמסי עליך, וכתיב ויבא אברהם לספוד וגו'. וקשה, מנלן דמיתה זו הי' דרך עונש כלל, דלמא אז נשל' שנתה לכך מתה. לזה פירש רש"י מדכתיב ויבא אברהם וגו', שמע מינה דהוא קבר אותה, ואחרים לא נתעסקו עמה לכל דבר כי אם הקרובים וכו', ואתי שפיר דמוכח העונש להדיא, וק"ל.
17
י״ח•
18
י״טונבאר מדרש על פי פשט, תנו לי אחוזת קבר [עמכם] ואקברה מתי מלפני (כג, ד), איני מבקש מכם אלא מת אחד, שנאמר תנו לי אחוזת קבר (בר"ר נח, ו). וי"ל, אחר שהוכחת המדרש מדכתיב אחוזת קבר, למה האריך להביא כל הפסוק ואקברה מתי מלפני. ב' קשה, מה זה נפקותא אם לקבור מת אחד או הרבה, אם ידבנה לבם למכור לו אחוזת קבר מה לי לקבורת אחד או רבים. ג' קשה, לפי מ"ש הרמב"ן (בראשית כג, ד) והאלשיך מביאו (שם), שהיה אצלם חק שלא ליתן מקום מיוחד לאחוזה לאיש לקבור כל מתיו בו, אם גר הוא במקום ההוא, כי אם לתושב בלבד וכו', יעו"ש. וא"כ איך ערבה לבו לגשת אצלם שימכרו לו אחוזת קבר והוא גר. ד' קשה, תיבת מלפני הוא מיותר, וכן הקשה האלשיך.
19
כ׳ונ"ל דקי"ל בפ"ט דנזיר (סד:) המוצא מת נוטלו ואת תפוסתו, וכן שנים, אבל שלשה הרי זה שכונת קברות וכו', יעו"ש. ובזה יובן, שהיה נודע לאברהם חק דתם שלא ליתן אחוזת קבר לגר, ולא ביקש להעבירן על דתם, רק אמר ואקברה מתי מלפני לפי שעה, ואח"כ אפנה משם לקברה במקום אחר. אך קשה הא אין מפנין המת ממקום למקום משכונת קברות, לזה אמר כי איני רוצה לקבור רק מת אחד ונוטלו ואת תפוסתו, וז"ש אחוזת קבר לשון יחיד, ואז אקברה רק מלפני משא"כ אח"כ מותר לפנותו.
20
כ״א•
21
כ״בבמסכת בבא בתרא (טז:), וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א), רבי יהודא אומר שהי' לו בת, רבי מאיר אומר שלא היה [לו] בת כל עיקר. וכבר הקשו רבים, באיזה סברא פליגי. ועוד נהי דבת שקולה כבן, ואמאי נימא דעדיפי מבן דיהיה שייך ברכה עלי' דוקא, וכנזכר קושיא זו בש"ס (ב"ב קמא.).
22
כ״גונ"ל דאיתא בירושלמי מה דאיתא במדרש (בר"ר נג, ו) וה' פקד את שרה (בראשית כא, א) אמר רבי יצחק כתיב ונקתה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח), זו שנכנסה וכו'. והקשה, מה בעי רבי יצחק בדרש זה. ונראה, דקשה לי' מהא דאיתא בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה) בטובה הקב"ה נותן בעצמו, וברעה הוא שואל בית דין של מעלה, שנאמר (איוב א, כא) ה' נתן וה' לקח. וקשה לרבי יצחק, הכא שהוא טובה למה צירוף בית דין שנאמר וה' פקד, לזה כתיב ונקתה וגו', דיש בזה שני דיעות (סוטה כו.) אם עקרה נפקדת, או שאם ילדה נקבות וכו', ואיתא בירושלמי בכל מקום שצריך הקב"ה לקבוע איזה הלכה מצרף לב"ד שלו, וק"ל, עכ"ל.
23
כ״דהרי דמה שהקב"ה מצרף הבית דין שלו, או אצל הרעה, או שצריך לברר איזה הלכה. וידוע (יבמות פ"ו מ"ו) דבית שמאי ובית הלל פליגי, דבית שמאי סבירא לי' יש לו שני זכרים קיים מצות פ"ו, ובית הלל סבירא לי' זכר ונקבה דוקא, וקבענו הלכה כבית הלל משום דהוי רובא, אע"ג דבית שמאי מיחדדי טפי. וכל זה אתי שפיר לדידן, מה שאין כן בשמים אין שייך לקבוע הלכה אחר הרבים, וכמ"ש רבי יהוש(י)ע לא בשמים היא כבר כתבת(י) (שמות כג, ב) אחרי רבים להטות (ב"מ נט:), מוכח שם דבשמים אין משגיחין ברבים, ויש לקבוע הלכה כבית שמאי שבב' זכרים נמי קיים מצות פ"ו.
24
כ״הובזה יובן, דכאן כתיב וה' ברך את אברהם, קשה איזה רעה יש כאן שצירף הב"ד, לזה משני ר"מ שנתן לו בת, והיינו רעה, והוא מצד ההכרח כדי לקיים מצות פ"ו. ורבי מאיר אמר דצירוף הבית דין, שרצה לברר ההלכה כבית שמאי מטעם הנ"ל, וזה שלא נתן לו בת כל עיקר, כיון שהי' לו ב' זכרים ישמעאל ויצחק כבר קיים פ"ו, ואתי שפיר שצירף הבית דין, וק"ל.
25
כ״ו•
26
כ״זבמדרש (בר"ר נח, ו) ויקם אברהם מעל פני מתו (כג, ג) מלמד שהיה רואה מלאך המות מתריס כנגדו. אמר רבי יוחנן מן הן תנינן (ברכות פ"ג ה"א) מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין וכל מצות האמורות בתורה, מן הכא, ויקם וידבר.
27
כ״חוי"ל, א' מהו ענין הזריזות שפירש במתנות כהונה על ויקם. ב' איך נלמד מכאן שהיה מלאך המות מתריס כנגדו, ואי הוא לימוד בלאו הכי, וכן הסוגיא דיש חילוק בין הני דאמרינן מכאן וכו', ובין היכי דאמרינן מגיד או מלמד, שי"ל שהוא לימוד ממקום אחר, אם כן לאיזה ענין הזכירו כאן, ואיך נמשך מהתרסה זו שאמר אח"כ וידבר וגו'. ג' מה ענין שהתריס והתגרה נגד אברהם כאן דווקא ולא מקודם. ד' אחר שבא ללמד שהתריס והתגרה כנגדו, ולמה לא נזכר אופן ביטול ההתגרות, ועל ידי מה היה הביטול. ה' איך מוכח מן ויקם וידבר שהוא פטור מכל המצות. ו' שדילג אמצע הפסוק.
28
כ״טונראה, דמצינו לחז"ל שאמרו בסוף השותפין (ב"ב טז:) וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א) שהשליטו ביצרו, ולא שלטה בו רמה וכו'. ופירש רש"י מדכתיב בכל, משמע שלא חסרו שום ברכה וכבוד וכו', יעו"ש.
29
ל׳ולפ"ז יש לתמוה(ו), במה דאיתא במדרש חיי שרה (בר"ר ס, טז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו (כד, סז), שכל זמן שהיה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח האהל, וכשמתה פסק הענן. וגם שהי' ברכה מושלחת בעיסה, וכשמתה פסק אותה ברכה, וכשבא רבקה חזרה אותה ברכה וכו'. וא"כ קשה, איך היה משולל אברהם אחר מיתת שרה מברכה הנ"ל, הא כתיב בו בכל שלא חסר שום ברכה, ולאו בשרה תליא מלתא, דאל"כ איך מוכח שלא שלטה בו רמה, דזה הי' אחר מיתת שרה, ואז פסקה אותו ברכה שנאמר בכל, אלא שמע מינה דזה אינו, א"כ מאי טעמא חסרו ברכות הנ"ל במיתת שרה.
30
ל״אונ"ל, משום דמצינו ענין הברכה אצל הצדיקים הוא משום השראת שכינה שאצל הצדיק, ביוסף כתיב (בראשית לט, ב) ויהי ה' את יוסף לכך ויהי איש מצליח, אברהם יצחק ויעקב שהיו מרכבה אל השכינה שהיה שורה עליהם תמיד, לכך כתיב בכל מכל כל. ואב לכולהו דכתיב (שמות כ, כא) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וכן מפורש במוהרש"א פרק קמא דסוטה (ג: ד"ה בתחלה) יעו"ש, וברכתיך ודרשו חז"ל בכל מקום שיש גילוי שכינה שם ברכה שורה.
31
ל״בוהנה שרה שנענשה ומתה עבור שמסרה דין על אברהם, וכמאמר ר' חנין הנ"ל (ר"ה טז:, ב"ק צג.), ואמרו חז"ל (שבת קמט:) כל שחבירו נענש של ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ב"ה, נמצא אז נתרחק אברהם מהשכינה עבור שנענשה שרה על ידו, וכדפירש באלשיך (בראשית כד, סז) ענן שהי' קשור בפתח אהל שרה הוא ענן השכינה, וכשמתה עבור עונש פסק הענן מבית אברהם, שהוא השכינה, לכך פסקה הברכה. ואחר שמוכח שפסקה הברכה ובכלל הברכה הי' ששליט ביצרו, לכך עכשיו הי' מתריס ומתגרה כנגדו להחטיאו ולהמיתו, דעד עכשיו לא יוכל לו, שהי' כבוש תחתיו מצד הברכה והשראת שכינה, משא"כ עכשיו, וכאמור.
32
ל״גאך דבפרק קמא דקדושין (ל:) אמרינן, אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו', ואין תקנה לאברהם להנצל ממנו כי אם על ידי עסק התורה, וקשה שלא מצינו אז שעסק בתורה, וצ"ל משום דקי"ל כל זמן שמתו מוטל לפניו, או שמוטל עליו לקוברו אעפ"י שאינו לפניו, פטור מכל מצות האמורות [בתורה] ומקריאת שמע ומדברי תורה, וכ' התוספות (ברכות יז: ד"ה ואינו) והרא"ש (ברכות פ"ג סי' א) בשם הירושלמי (ברכות פ"ג ה"א), אף אם רוצה להחמיר על עצמו אינו רשאי וכו', א"כ מאחר שהיה אברהם מתו מוטל לפניו אי אפשר בתקנה זו, לכך ויקם בזריזות וידבר לבני חת לקוברה מלפניו, ויהי' באמת רשאי לעסוק בתורה שהוא תבלין נגד היצה"ר, כמפורש שם בפסוק מיד אחר זה (כד, א) ואברהם זקן בא בימים, ודרשו (יומא כח:) שהי' יושב בישיבה וכו'.
33
ל״דובזה יובן, ויקם אברהם מעל פני מתו, מלמד, ר"ל דכבר נלמוד שהיה מלאך המות מתריס כנגדו, והוא מדפסקה הברכה משמתה שרה, ובכלל היה ששליט ביצרו, ולעת עתה שפסקה הברכה התחיל להתריס ולהתגרות כנגדו, כדרכו בכל אדם שמתגרה כנגדו להחטיאו ולהמיתו. ולא מצא אברהם תקנה להנצל ממנו כי אם שקם בזריזות להשתדל בעסקי קבורה, כי קודם לזה אי אפשר בעסק התורה שהוא תבלין כנגד היצה"ר. לזה בא רבי יוחנן ואמר דהשתא מוכח שפיר שכל זמן שמתו מוטל לפניו פטור מדברי תורה וכל המצות, מדכתיב ויקם וידבר וגו', ולא מצינו שעסק בתורה כדי להנצל מהתרסה הנ"ל, אלא מיד שקם לא עסק בפני' ועסק אחר כי אם בקבורה כדי להתעסק בתורה, שמע מינה דקודם לזה פטור, ודו"ק.
34
ל״הובזה יובן גם כן פירוש רש"י (ר"ה טז: ד"ה מוסר דין) הוא קבר אותה. קשה, הא כתיב רק לבכותה ולא לקוברה, אלא שמע מינה לפי שהתריס כנגדו וכו', קשה התרסה זו למה, וצ"ל לפי שנענשה שרה עבורו שמסרה דין עליו, א"כ שפיר מוכח כל המוסר דין וכו', ודו"ק.
35
ל״ו•
36
ל״זועל פי סוד נראה לבאר פסוק ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו' (כג, א-ד). וי"ל, א' דהל"ל ותחי שרה. ב' למה אמר שנה בכל פרט, וה"ל לכלול בחד בבא. ג' במנין המרובה כתיב שנה לשון יחיד, ובמנין המועט כתיב שבע שנים, והיא הקושיא הנז' בזוהר (ח"א קכב:) בשם ריש מתיבתא דרקיע. ד' בקרית ארבע היא חברון, למה הזכיר שני שמותי', וגם אומרו בארץ כנען, כי ידוע הוא. ה' דה"ל להקדים בכי להספד. ו' דלא אמר לקוברה. וכ"ז הקשה האלשיך (עה"פ).
37
ל״חונ"ל לבאר בדרך מוסר, ותחלה על דרך האמת, שכ' בזוהר דהגוף נקרא שרה, ודאי צריך טעמא, בשלמא מה שהנשמה נקרא אברהם אתי שפיר כי הוא מאב רם.
38
ל״טונ"ל על פי מה שידוע לנו דכל אחד מפסוקי התורה מרומז על עבר והווה ועתיד. והנה נודע שהגוף הוא מצד קליפיות זוהמת הנחש, והקליפות נקראו מות כמ"ש (משלי ה, ה) רגלי' יורד[ו]ת מות. והנשמה שהיא מצד הבינה הנקר' חיי המלך, כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה בר"ה כתבינו בספר החיים, וגם בענין התפילין, יע"ש.
39
מ׳והנה מצינו חיי הדורות היו ג' מדריגות, דתחלה היו שני הדורות מצד אריך אנפין שהוא מכתר, הכלול בו עשר ספירות שלמטה מכתר, וכל א' הוא כלול ג"כ מעשר, והנשמה שמצד הכתר נקרא יחידה, ששם הוא אחדות הגמור, והוא מאה שנה, לשון יחיד. ואח"כ בקלקול דור המבול כתיב (בראשית ו, ג) לא ידון רוחי באדם והיו ימיו מאה ועשרים שנה, והוא שלא יהי' הנשמה מצד אריך שהוא כתר או"א, רק מזעיר ונוקבי' וכמ"ש בעמק המלך דף ק"ב ע"ד למה מצד זו"נ יהיה ק"ך שנה, יעו"ש. ואח"כ נתמעטו חיי הדורות לגמרי, והיינו כי נשמתם מצד בירורי ז' מלכים שמתו ונפלו לבין הקליפות, אשר לתכלית זה כל תורתינו ותפלותינו הוא להעלות מבירורי ז' מלכים ניצוצי הקדושים שיהיה מ"נ למלכות להזדווג עם ז"א להוליד נשמות, וכאשר יכלו הבירורים אז בלע המות לנצח, וזה מאמרם (יבמות סב.) אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף.
40
מ״אונודע מ"ש בעץ חיים כי ענין מיתת ז' מלכים הי' מצד הפירוד שהי' ביניהם, ונקראו רשות הרבים מצד העולם, ואח"כ הי' עולם התיקון שכל א' כלול מחבירו באחדות גמור, ומזה נתקן זעיר בעל ו' קצוות והשביעית הוא מלכות.
41
מ״בוכל ימי הגלות יש לז"א מוחין דקטנות, ג' אלדים, ביודין הוא מוח חכמה עולה ש', אחוריים דאלדים הוא ר' מוח בינה, ומוח דעת הוא אלדים פשוט, וכמ"ש בכוונת ישראל בקריאת שמע דיוצר. וטעם דדעת הוא פשוט, ביאר שם, דקטן אין בו דעת כל כך במילוי יעו"ש. הרי ג' אלדים הוא שרה, דהיינו מוחין דקטנות.
42
מ״גוידוע דיניקת החיצונים הוא ממוחין דקטנות שיש לז"א ונוקבי', וזהו שיש פירוד בין י"ה ובין ו"ה, שמשם ו"ה יש חיות לי"א קליפות. כי אם לעתיד שיהיה שם הוי"ה בחיבור, אז יתבטלו הקליפות, ויהיה לז"א מוחין דגדלות, וכמ"ש בכתבי האר"י בענין קדיש יהא שמי' רבא וכו'. ושפיר אמר הזוהר שהגוף שהוא מצד הקליפות נקרא שרה.
43
מ״דובזה יובן, ויהיו חיי שרה, ר"ל בתחלת הי' הוי' וקיום להנשמה שהיא חיי הגוף שנקרא שרה, שהי' חיי הדורות מצד אריך אנפין הוא כתר או"א הכלול מכל עשר ספירות, וכל ספירה הנקרא שנה כלול מכל עשר, העול[ה] מאה שנה, ואמר לשון יחיד שהיא יחידה וכנ"ל.
44
מ״הואח"כ נתקצרו שני הדורות, והי' נשמתם מצד זעיר אנפין ונוק', שהיא ב' ספירות, וכל א' כלול מעשר הוי' עשרים שנה שגם עם מאה הנ"ל שהוא ק"ך הוא מצד זו"נ וכנ"ל.
45
מ״וואח"כ נתמעטו לגמרי עד שבע שנים, שהוא מצד בירורי ז' מלכים ז' ספירות ז' שנים בפירוד בלא אחדות שיהי' כל א' כלול מחבירו, דלכך מתו, לכך ז' שנים.
46
מ״זואלו הנשמות מצד הבירורים יהי' עד משיח, ואז ותמת שרה שהם חיות הקליפות שהי' מצד ג' אלדים העולים שרה, ימותו, שיהי' החיות ניטל מהם. והטעם, בקרית ארבע היא חברון, ר"ל שיתחברו ד' אותיות הוי' שיהי' לז"א מוחין דגדלות ולא קטנות, ואז בלע המות לנצח, וק"ל.
47
מ״חוכדי לבאר שאר ספיקות הנ"ל, נראה על פי חכמי המוסר, כי הרשע בחייו נקרא מת, כי הנשמה נסתלקת ממנו עם שני מלאכי השמירה המתאבלין עליו בחייו, כמ"ש (עי' ישעיה נז, יח) כי אשלם ניחומים לו ולאבליו. וגדולה אבילות זה שעל סילוק הנשמה בחייו, ממיתת הגוף שנסתלקה הנשמה ג"כ, והוא דכ' ביורה דעה שהתאבל על בנו שיצא לתרבות רעה י"ד יום, ק"ו לשכינה וכו', יעו"ש.
48
מ״טובזה יובן ותמת שרה, ושמא תאמר מיתת הגוף ממש, לז"א בקרית ארבע היא חברון, כי נודע הגוף נבנה מן ד' יסודות, ובמיתת הגוף חוזר ושב כל אחד ליסודו, וכ"כ במדרש הנעלם, וז"ש דכאן היה מיתת הגוף אף שד' יסודות הם עדיין בחיבור א', שבחייו נקרא מת מחמת רשעו, והסבה לזה שהי' בארץ כנען אשר בידו מאזני מרמה, שהוא היצה"ר, שהארץ נתנה ביד רשע וגו'.
49
נ׳ויבא אברהם שהיא הנשמה, לספוד לשרה ולבכותה, ולא אמר תחלה לבכות, לרמז על בכיה והספד כפול, כמ"ש התוספות (עירובין כא.) גבי מטפס ועולה מטפס ויורד, דהל"ל תחלה יורד ואח"כ עולה, אלא לרמז על כמה פעמים. וכ"כ הט"ז גבי סכין עולה ויורד וכו' (יו"ד סי' יח סק"ה), והיינו ק"ו לשכינה שיהיה כפול וכנ"ל. ולכך לא אמר לקוברה, כי עדיין הוא בחייו.
50
נ״אואח"כ שהנשמה בוכה ומספדת ומתאבלת על הגוף אולי יתן לב לשוב, ורואה שהתוחלת ממושכה, שאין שם על לב, ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת, אלו הצדיקים, וכמ"ש בזוהר כאן (קכג.) ע"ש, גר ותושב אנכי עמכם דייקא, ר"ל כי הלא אב אחד לכולנו, וכל ישראל הם משרש א', ועתה על ידי מעשי רשעות הגוף, הנשמה היא גר בארץ אחרת, שאי אפשר לה לשוב למקום שממנו חוצבה כי אם אחר תיקון מעשי' הרעים, ואם תרצו לדבר על לב הרשע הזה בתוכחת מוסר עד שישוב אל ה' אזי תושב אנכי עמכם. ע"כ בקשת הנשמה מהצדיקים תנו לי אחוזת קבר עמכם, דאין קוברין רשע אצל צדיק, וכשישתדלו שישוב וכמ"ש ברוריא לרבי מאיר בעי רחמי עליהן שישובו (ברכות י.), והכא נמי הי' בקשת הנשמה מהצדיקים שיתפללו על הרשע הזה שישוב ויהי' לה אחוזת קבר עמהם ממש, שיהי' צדיק, וכל הפרשה יבואר עד"ז, וק"ל.
51
נ״ב•
52
נ״גפן ב' על פי סוד המשך הפרשה, ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון וכו' (כג, א-ב). והספיקות רבו, שפרט חיי שרה בב' פרטים, וב' פרטים אמר שנה ואח"כ שנים. ושאר הספיקות.
53
נ״דונ"ל דנודע מ"ש בכתבי האר"י כוונת שבת, בלילה נקרא המוחין דנוקבא חקל תפוחין קדישין, כי תחלה מקבלת מוחין מנה"י דז"א אז נקראת חקל, ואח"כ מקבלת מחג"ת דז"א ונק' חקל תפוחין, ואח"כ בקדוש מקבלת מן חב"ד ז"א נקראת קדישין ג"כ, על שמקבלת מכל עשר ספירות דז"א, וכל אחד כלול מעשר הרי מאה, וכל זה במדת לילה.
54
נ״הואח"כ בשבת שחרית מקבלת מן כתר אמא במוסף, וידוע בתיקונים כי כ' שהוא יו"ד גימטריא עשרים, רומז בכתר.
55
נ״ואח"כ במנחה דשבת שעולה ז"א עד ז' תיקוני דיקנא ועד בכלל, שהוא עד תיקון נוצר שהוא אותיות רצון שהוא תיקון ח', ומשם ממשיכין למלכות כנזכר בכוונת ואני תפלתי לך ה' עת רצון (תהלים סט, יד), שממשיכין מן רצון הנ"ל אל מלכות הנקרא עת (זח"א קטז.) וכו'. וכבר נודע מ"ש באדרא רבה וזוטא כי ספירות דדיקנא נקראו שנים וכמ"ש דאינון שנים קדמוניות וכו'.
56
נ״זובזה יובן ויהיו חיי שרה כי המוחין נקראו חיי המלך, והשכינה היא נקרא שרה שהוא ג' בחינות אלדים הנז' בראש חדש כנודע, ואמר כי חיי המוחין של שרה הוא בג' בחינות מחולפין בג' זמנים, ומתחיל כסדר מן שבת בלילה שהוא ק' שנה, ור"ל מקבלת מוחין מי' ספירות דז"א, כי ספירה גימטריא שנה, וכל אחד כלול מעשר, הרי מאה שנה. ואח"כ בשבת בשחרית הוא חיי המוחין עשרים שנה מכתר הנקרא ך'. ואח"כ במנחה מקבלת הארה מן ז' שנים קדמוניות, וכל אלו הם בסוד מוחין שני חיי שרה.
57
נ״חואחר השלמת שבת, בימי החול אמר ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון וכו', כי נודע בסוד גלות השכינה בימי חול, בליל מוצאי שבת חוזרות נקודה א' שנשאר באצילות, וכל עשר נקוד[ו]ת שלה מתפשטות בארבע עולמות אבי"ע לברר ניצוצין, כמבואר שזהו תיקון חצות בהספד ובכי על צער וגלות השכינה שנתמעטה וכו', ואח"כ בתפלת שחרית הוא להעלות השכינה עם הבירורין מן ד' עולמות אבי"ע, כי עד ברוך שאמר הוא תיקון עשיה, ומברוך שאמר עד ישתבח יצירה, ועד עמידה בריאה, ובעמידה הוא הזווג והחיבור באצילות. וז"ש ותמת שרה, על כי יורדת עד עשיה הנק' מות, בסוד רגליה יורד[ו]ת מות (משלי ה, ה), אי נמי שהוא על דרך מ"ש בז' מלכין קדמאין וימת וימלוך, לפי שירדו ממדרגתן נקרא בסוד מיתה, שהוא נמי כך יעו"ש. ואמר ותמת שרה בקרית ארבע, שירדה ממדריגה הרמה שהיה לה בשבת, ועכשיו בימי החול מיד בליל מוצאי שבת ירדה בד' עולמות אבי"ע שהיא קרית ארבע, כדי לברר הניצוצין ולעלות בסוד מ"נ ולחזור ולהתחבר בשחרית בעמידה, וז"ש היא חברון.
58
נ״טויבא אברהם יסוד ז"א, לספוד לשרה ולבכותה, שהוא כמ"ש (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד, ובכל חצות לילה הקב"ה מוריד דמעות לימא רבא וכו'.
59
ס׳ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת וגו', כי במדרש הנעלם אמר כי הצדיקים נקראו בני חת על שם חתחתים ונהלמים בעולם למען יראת קונם וכו', יעו"ש בדף ק', וז"ש ויקם אברהם, אבר מ"ה יסוד ז"א, הוא המקונן על מטרוניתא, בסוד בזכרינו את ציון (תהלים קלז, א), ובסוד הצדיק אבד וכו' (ישעיה נז, א), כשקם מלקונן ונכנס להשתעשע בנשמת הצדיקים כנודע, וזהו וידבר אל בני חת גר ותושב אנכי עמכם, ופירש רז"ל גר מארץ אחרת ונתישבתי עמכם, ור"ל בסוד ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח) ובסוד אהל שכן באדם (תהלים עח, ס) - כי כשחרב בית המקדש לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כי אם באדם הצדיק בארץ הוא נעשה מרכבה לשכינה כביכול, וז"ש כי אני גר מארץ אחרת, ומה שנתיישבתי עמכם הוא בשביל אנכי שהוא עמכם, ר"ל מלכות הנקרא אנכי היא עמכם בגלות, בצרתם לו צר (ישעיה סג, ט). לכך תנו לי אחוזת קבר עמכם, ר"ל כשהאדם הוא צדיק נעשה מרכבה ליסוד שהוא צדיק עליון, ונודע כי יסוד נקרא בקר שהוא אותיות קבר, ובזה יקויים (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ העליונה, בסוד החיבור יסוד ומלכות. והכוונה, שביקש הקב"ה שיראו עכ"פ שיהיו כלים מכונים להשראת השכינה עליהם, שיהיו מרכבה אליה. וע"ז השיבו נשיא אלדים אתה בתוכינו דייקא, וק"ל, וכל הענין יבואר עד"ז.
60
ס״אאי נמי יש לפרש ג"כ, אחר שבארנו לעיל דרך המדריגות מתתא לעילא, יש לפרש ג"כ מעילא לתתא, כי נודע בסוד אי"ק בכ"ר, כי המאות באו"א, ועשירית בז"א, ואחדות במלכות. וז"ש ויהיו חיי שרה מאה שנה, שמקבלת מוחין מאמא ששם מאות, והוא במוסף שבת. ועשרים שנה, היינו מז"א כשהוא כלול מי"ס דאו"א, כיון שהם בז"א נחשב רק לעשירית ולא מאות. ושבע שנים שמתחברים אל ז' יומין עלאין, שהוא ז' קני מנורה של מלכות, שם הוא יחידית. ואמר כאן שנים, כמ"ש רב מתיבתא מאן דאיהו רב, זעיר וכו' (זח"א קכב:), וק"ל.
61
ס״ב•
62
ס״גפן ג על פי סוד וכללים גדולים ועל פי ששמעתי ממורי, ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה וגו' (כג, א). ויש להבין למה נקט שנה בכל פרט ופרט. ועוד, תחלה נקט שנה, ואח"כ שבע שנים, ובזוהר (ח"א קכב:) ביאר קושיא זו וכו', יעו"ש. ועוד, ל"ל שוב שני חיי שרה, ורש"י פירש כולן שוין לטובה, וזה צריך ביאור.
63
ס״דותחלה נבאר מדרש פרשה זו (בר"ר נח, ג) רבי עקיבא הי' יושב ודורש והציבור מתנמנם, בקש לעוררן, אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא תבא אסתר שהוא בת בתה של שרה שחיתה ק' וך' וז', ותמלוך על ק' וך' וז' מדינות וכו', יעו"ש. והוא תמוה, למה בדרוש זה היה מקום לעוררן ולא בדרוש אחר. וגם, למה רבי עקיבא דוקא. ושאר הספיקות יבוארו ממילא.
64
ס״הונ"ל דאיתא בש"ס (חולין קלט:) אסתר מן התורה מנין שנאמר (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר וגו'. להבין זה נ"ל, דאיתא בש"ס פרק קמא דמגילה (יא.) אמר רבי אלעזר בעצלתים ימך המקרה (קהלת י, יח) בשביל עצלות תורה שהי' בהם וכו', יעו"ש. א"כ יש לומר אסתר מן התורה מנין, הכוונה מאחר שהמלוכה נמשך מן עסק התורה כמו שנאמר (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, וכאשר הדור ההוא נסתרו מן התורה שלא לעסוק בה, א"כ המלוכה מנין להם, וז"ש אסתר מן התורה דייקא, מנין לה המלוכה.
65
ס״וומשני, באמת לא בזכות הדור ההוא, אלא בזכות שרה שנאמר בה ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים וגו', דקשה כנ"ל למה פרט בכל א', גם תחלה אמר שנה ואח"כ שנים.
66
ס״זונ"ל דיבואר קושיא חדא באידך, דכתבתי במ"א ביאור ש"ס דעירובן דף ט"ז (ע"ב) תניא אמר רבי טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח וכו', אמר רבי אל(י)עזר תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, אמר רבי עקיבא תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח וכו'. והעולה משם, לדברי רבי עקיבא יהיה דרוש תוכחת מוסר שיתקשר ויתחבר עם אנשי דורו על ידי דיבור הדרוש ולהעלותן, וזה שאמר רבי עקיבא תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח דייקא וכו'. א"כ היה סגנון הדרוש של רבי עקיבא להתחבר בדבור הדרוש עם אנשי דורו ולהעלותן.
67
ס״חאמנם אי אפשר להתחבר עם אנשי דורו כי אם לרצונם שירצו להתחבר עמו, מה שאין כן בלאו הכי, כמו שכתבתי מזה במ"א ביאור דברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ד ה"א) אין האשה מתקדשת אלא לרצונה, והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, וביאור ש"ס דברכות (י.) הנהו בריוני דהוו בשבובותי' דרבי מאיר והוו קמצערי לי' טובא וכו', וביאור פסוק (ויקרא יט, ה) לרצונכם תזבחהו וגו'. והעולה משם בביאור דברי הרמב"ם, כי אין האשה דהיינו בעלי החומר, אינה מתקדשת להתחבר עם אנשי הצורה כי אם לדעתה ולרצונה, משא"כ איש קונה בעל כרחו, כי שגגת תלמוד מעלה זדון וכו' (עי' אבות פ"ד מי"ג), יעו"ש. ונודע מ"ש בתיקונים (תיקון סט) דף ק"ז ע"ב: אני ישינה בגלותא, ולבי ער בפורקנא.
68
ס״טובזה יובן פסוק ויהיו חיי שרה, דהיינו שהגוף שנקרא שרה כמ"ש בזוהר וכו', יעו"ש. יש לו ב' מיני חיים, א' חיי עוה"ז, וא' חיי עוה"ב, לכך אמר חיי שרה לשון רבים, שני מיני חיים.
69
ע׳מאה שנה, כי חיי הגוף בעוה"ז של אדם פרטי שנק' שרה, או בכללות אנשי העולם שנקראו אנשי החומר והגוף שרה ג"כ, מאה שנה, כנודע מה שדרשו חז"ל (מנחות מג: תוד"ה שואל) בפסוק (דברים יב, י) מה ה' שואל מעמך, א"ת מה אלא מאה וכו', וה"נ הסוגיא כך איפכא - א"ת מאה אלא מה, והסוגיא כשתקרא תחלה מה אז תוכל לקרוא מאה. והענין דכתבתי במ"א ביאור פסוק (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב וגו', ובמ"א ביאור קושית מהרש"א (ברכות לג:) אין לגבי משה זוטרתי. והעולה משם כי בחינת מה הוא השפלות, כמאמר משה רבינו ע"ה (שמות טז, ז) ונחנו מה וכו', וכאשר יש לו מד(ו)ת שפלות אז זוכה לחיים ארוכים בעולם הזה כמאמר רבי אלעזר הוי קבל וקיים וכו' (סנהדרין יד.), ובחינת מאה שנה כאשר נתמעטו חיי הדורות נקרא מאה שנה חיים ארוכים, כמבואר בש"ס (גיטין כח.) כיון דאיפלג איפלוג וכו', א"כ אתי שפיר ויהיו חיי שרה מאה שנה, כי חיי הגוף בעוה"ז על ידי שזכה לבחי' מה שהוא השפלות אז זוכה לחיים של מאה שנה, והוא חיי עוה"ז.
70
ע״אויש עוד חיים בעוה"ב דהיינו עשרים שנה, דכתבתי ביאור פסוק (משלי יב, ז) הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, כאשר מהפך מן רשעים שיהיו צדיקים אז נעשה מן רשעים עשרים גימטריא כתר, וזהו חיי הצדיקים בעולם הבא, בסוד (ברכות יז.) צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן דייקא.
71
ע״בוזש"ה ויהיו חיי שרה מאה שנה, ב' מיני חיים, א' חיי עולם הזה דהיינו מאה שנה, ב' חיי עוה"ב דהיינו ועשרים שנה, כי עשרים גימטריא כתר כנ"ל. ואם נפשך לומר איך אפשר להפך מן רשעים לצדיקים, כי תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה כמאמר רבי אלעזר הנ"ל. לכך ביאר הפסוק עצמו כי כדי שיזכה לב' חיים הנ"ל א' מאה שנה ב' ועשרים שנה היא על ידי בחינת שבע שנים, מזה נמשך שני חיי שרה, ר"ל ב' מיני חיים הנ"ל של שרה.
72
ע״גוהענין, דכתבתי במ"א ביאור פסוק (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה שסוד ו' זעירא, יורד לגבי ד' ונעשה ה', ועולה למעלה וכו', יעו"ש, וכתבתי מזה במ"א. והנה יש בחינה זו בסוד עולם שנה נפש, כי החיות של האדם רצוא ושוב, שגם הצדיק אין יכול לעמוד על מדריגה א', כי לפעמים עולה, ולפעמים יורד כדי שיתחבר עם אנשי העולם שנקרא שבע, כנודע, כדי להעלותן, וזש"ה שבע יפול צדיק וקם, והבן.
73
ע״דולדברינו הנ"ל יש לפרש שבע יפול צדיק וקם, כי אם הוא מבחינת רבי עקיבא שיודע להוכיח בדבור הדרוש של תוכחת מוסר עם אנשי העולם ולהעלותן וכו' וכנ"ל, א"כ אתי שפיר שבע יפול צדיק וקם, לשון הפסוק (תהלים צא, ז) יפול מצדך אלף, ופירש רש"י לשון חניה, כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה, יז), וכאשר חונה ומתחבר הצדיק עם אנשי העולם שנקרא שבע, להעלותן, וזהו וקם, והבן.
74
ע״הא"כ אתי שפיר ויהיו חיי שרה מאה שנה, דהיינו חיי עולם הזה, ועשרים שנה דהיינו חיי עולם הבא, וכל זה הוא על ידי שבע שנים, שיתחבר בדורשו ותוכחת מוסרו עם אנשי החומר שנקרא שבע, והם בעולם הפירוד שנקרא שנים, היפוך אנשי הצורה שהם בעולם אחדות שנקרא שנה, ואז עי"ז הם שני חיי שרה כנ"ל, והבן.
75
ע״וובזה יובן מדרש הנ"ל, דוקא רבי עקיבא אזיל לשיטתו דסבירא לי' דעיקר הדרוש שיודע להוכיח, דהיינו להתחבר עמהן ולהעלותן, ולכך כאשר ראה שהצבור מתנמנם, שהוא בחינת הגלות כמ"ש אני ישינה וגו', ובקש לעוררן להוציאם מהגלות בחינת ולבי ער שהוא רמז לפורקנא, והיינו שרצה להתחבר עמהן על ידי דרוש זה להעלותן. רק שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה וכנ"ל שאם ירצה להתחבר עמו אז יוכל להעלותן, ולכך דרש דרוש זה דוקא, כדי לעוררן ולהודיען שרוצה להעלותן בדרוש זה, כדי שיתחברו עמו, ואז יוכל הוא ג"כ להתחבר עמהן להעלותן.
76
ע״זוזהו צחות לשונו, מה ראתה אסתר שתמלוך על קך"ז מדינות, הכוונה מאחר שנק' תואר אסתר על שם שהיא אסתר מן התורה, כי על הדור ההוא נאמר בעצלתים ימך המקרה, שנתעצלו (ו)לעסוק בתורה, א"כ מאחר שהיא אסתר מן התורה, מנין לה המלוכה וכו', והוא על דרך שאמרו בש"ס (סוטה מח:) על שמואל הקטן, ראוי הי' שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך וכו', והכא נמי מאחר שאין הדור ראוי לכך, שהיו מבחי' אסתר מן התורה, אם כן מנין זכתה אסתר למלוכה, הלא כתיב בי מלכים ימלוכו.
77
ע״חומשני תבא אסתר שהוא בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע שנים וכו' שנאמר ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו', דקשה ל"ל שנה בכל פרט, וגם תחלה אמר שנה ואח"כ שנים, אלא להורות שזכתה לחיי עולם הבא דהיינו מאה שנה וכנ"ל, וחיי עולם הבא על ידי ועשרים שנה, וכ"ז על ידי שבע שנים - על ידי שמחבר הצדיק עם שבע שהם המוני עם שהם מתוך עולם הפירוד שנקרא שנים, כדי להעלותן, וזה גורם שני חיי שרה, ב' סוגי החיים הנ"ל, והיינו כאשר כולן שוין לטובה, דהיינו אנשי החומר רוצין להתחבר אל אנשי הצורה ואנשי הצורה רוצין להתחבר עם אנשי החומר, וזה שפירש רש"י שני חיי שרה - כולן שוין לטובה, לכך בדרוש זה היה יכול לעוררן שיצאו מהגלות, כי על ידי שיתחברו ויתדבקו בת"ח אז נתדבקו בו ית', כמ"ש (דברים י, כ) ובו תדבק, הדבק בת"ח שנק' תורה, ושוב אין אסתר מן התורה, ושפיר ראוי' לקיים בי מלכים ימלוכו, וזכתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות נגד זה, והבן.
78
ע״ט•
79
פ׳פן ד על פי סוד פסוק ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א). הספיקות מבוארים.
80
פ״אונראה, דאיתא בש"ס פ"ד דברכות (כז:) אמרו לי' לרבי אלעזר בן עזרי' ניחא ליה למר למהוי ריש מתיבתא וכו', אזל ואמליך בדביתהו וכו'. ושמעתי פי', כי רבי אלעזר בן עזרי' היה ירא לנפשו שלא יכנוס אל הגאוה על ידי התמנות זה, וכמ"ש בזוהר (ח"ג כג.) אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב), ונודע כי הגאוה הוא שורש לכל החטאים, ולכך אמר אנסה עצמי אם אוכל למלוך ולשלוט על החומר שנקרא אשה, וז"ש אמליך בדביתי' וכו', ודפח"ח. וכן אמרו בש"ס (סנהדרין יד.) אמר רבי אלעזר הוי קביל וקיים, וכתבתי מזה. וכ"כ ביאור פסוק (אסתר א, כב) להיות כל איש שורר בביתו וכו'.
81
פ״בונודע כי שרה נקרא על שם שררה, תחלה שרי ואח"כ שרה. ועצה יעוצה לאדם להיות מושל ושר ומ"מ יחיה, על ידי שילבש הגאוה מבחוץ והשפלות מבפנים, כמ"ש מזה ביאור פסוק (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, על פי משל מלך אחד שביקש מהרופאים שיתנו לו רפואה שיחיה לעולם, ונתנו לו עצה שינהג שפלות וענוה וכו'.
82
פ״גובזה יובן חיי שרה דייקא, שינהג שפלות וענוה שהוא בחינת משה רבינו ע"ה שאמר ונחנו מה (שמות טז, ז), וזה שאמר משה רבינו ע"ה לישראל (דברים יב, י) מה ה' אלדיך שואל מעמך דייקא, ומ"ה נמשך מן מאה, שהוא האם בינה עילאה, א' בריבוע אהי"ה, כמו שכתבתי מזה במ"א.
83
פ״דועשרים שנה, הכוונה כמ"ש בפרי עץ חיים הלכות סוכה (פ"ב) דף פ"ה ע"ב וז"ל: מה שאמרו חז"ל (סוכה פ"א מ"א) סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה, היינו כשהאמא שהיא הסכך לא נכנסה כלל בתוך זעיר, אלא היא למעלה בראשו, ואז היא פסולה, שאינה ראוי לדירת אדם דהיינו הזעיר, וזהו סוד שאין אדם דר בתוכה - שהזעיר נקרא אדם שעולה מנין שם מ"ה, ואין דר בה, כי היא למעלה חוץ ממנו, עכ"ל. ולדברינו אתי שפיר, למעלה מעשרים פסולה, אבל עשרים, שהאמא נכנסת בתוך ז"א, שהוא מדת שפלות, אז תואר אדם שהוא בחינת מ"ה דר בתוכה, והבן.
84
פ״הושבע שנים, הכוונה כמ"ש בזוהר (ח"א קכב:) דפתח רב מתיבתא, מאן דאיהו זעיר איהו רב וכו', שבע דאיהו חושבן זעיר, אסגי ליה ורבי ליה, דכתיב שנים, והבן.
85
פ״ועוד י"ל, דאיתא בכתבים, בספר ליקוטי תורה (פ' חיי שרה) ויהיו חיי שרה, ויהיו עולה גימטריא ל"ז, וז"ל כי כל החיות של שרה הוא ממילוי ס"ג דהיינו ל"ז וכו', יעו"ש. ולדברינו נוכל להלביש דבר זה, כי ממילוי ס"ג דבינה שהיא בחינת ענוה, זה הוא החיות של שרה והשררה, כנ"ל.
86
פ״ז•
87
פ״חפן ה' על פי סוד וכללים גדולים, ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה ותמת שרה וגו' (כג, א-ב). והספיקות רבו, למה פרט חיי שרה יותר מכל הנשים. ב' למה פרט שנה בכל אחד ואחד. ג' תחלה אמר שנה ואח"כ שנים, ובזוהר (ח"א קכב:) ביאר זה וכו'. ד' הא התורה נצחי, ואיך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן.
88
פ״טונ"ל דמבואר בכתבי האר"י זלה"ה שעיקר עסק התורה והתפלה תהי' לייחד השכינה עם דודה, ולא לתועלת עצמו להשיג חכמה ומבוקשו, ועל זה נאמר (ישעיה מ, ו) וכל חסדו כציץ השדה וכו'. ועיקר ייחוד השכינה הוא על ידי המשכת המוחין, כנודע בכונת קריאת שמע, וכאשר כתבתי מזה ענין לימוד לשמה, וביאור משנה (קידושין פ"א מ"א) האשה נקנית בג' דרכים בכסף וכו'. והעולה משם, כי לימוד לשמה היינו לשם ה', להמשיך הארת יסוד אבא להשכינה שנק' שרה כמו ראש חדש כנודע, ובזה יובן [ויהיו] חיי שרה וגו', ר"ל ויהיו גימטריא הבל, כי על ידי הבל התורה והתפלה נמשך חיי להשכינה שנקרא שרה, ג' אלדים, כי אלדים במילוי יודין ש' דשרה, ואלדים ברבוע ר' דשרה, וה' אותיות אלדים ה' דשרה.
89
צ׳והמשך חיי השכינה הוא מהארת יסוד אבא שהוא ע"ב, ומילוי שלו גימטריא מאה מ"ו. וגם יסוד אבא מלובש תוך יסוד אמא שנק' תשובה, אמא הרוחצת צואת בנה, וזה סוד (ישעיה ד, ד) אם רחץ ה' צואת בנות ציון, ואותיות מאה בהיפוך הוא האם הרוחצת. ועשר דאבא תוך עשר דאמא הוא עשרים, וגם שם נעשה מן רשעים שערים עשרים גימטריא כתר. וב' יסודות או"א באו בתוך יסוד ז"א שנקרא שביעי כנודע, וזהו שבע שנים. אלו הם שני חיי שרה, כולן שוין לטובה, בסוד המוחין שנק' חיים טובים, והבן.
90
צ״אולהלביש דבר זה, שיש בחינות אלו בנפש אדם ג"כ בסוד עש"ן, דכ' הרמב"ם בפ"ב מהלכות דעות (ה"א) כמו שיש חולי הגוף הטועמים מתוק למר וכו', כך יש חולי הנפשות וכו', והחכמים הם רופאי הנפשות וכו', וכשאינו הולך לחכמים עליו נאמר (משלי א, ז) חכמה ומוסר אוילים בזו וכו', יעו"ש. הרי כי חיי האדם הוא חכמה ומוסר.
91
צ״באמנם המוכיח בשער לומר חכמה ומוסר, צריך שיאמר לכל אחד לפי בחינתו, כמ"ש (שמות יט, ג) כה תאמר לבית ליעקב ותגיד לבני ישראל, ודרשו בזוהר (ח"ב עט:) וכו', וכמ"ש ביאור ש"ס דראש השנה (טז.:) מ"מ תוקעין ומריעין כשהם יושבין, ותוקעין כשהם עומדין וכו', כי המוכיח בשער נקרא שופר כמ"ש (ישעיה נח, א) כשופר הרם קולך וגו', והוא לעורר האדם משינת אולתו, כמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) עורו ישינים מתרדמתכם וכו', וצריך שיאמר לכל אדם לפי בחינתו - מי שהוא פועל רע, יאמר לו שיהי' יושב בשב ואל תעשה, ואינו עובר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, שנאמר (תהלים קיט, ג) אף לא פעלו עולה נקרא בדרכיו הלכו. ומי שהוא כבר יושב בעלמא דנוקבא, יאמרו לו מוסר שילך למעלת עלמא דדכורא שנקרא עומד, וכמו שכתבתי ישב כתיב וכו'. ומי שהוא עומד על מדרגה אחת צריך שיאמר לו מוסר שיהי' במעלת הולך ממדרגה למדרגה שלמעלה מזה, שזה הפרש בין מלאכים שנק' עומדין ובין צדיק שנקרא הולך.
92
צ״ג•
93
צ״דונבאר על פי סוד פסוק ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א). ופירש רש"י בכל גימטריא בן, ומאחר שהי' לו בן צריך להשיאו אשה. והוא פלאי, כי מקרא מפורש שהיה לו בן, ומה צריך לגימטריא.
94
צ״הונ"ל דאיתא בכתבים הלכות שבת בענין הכל יודוך (יוצר דשבת), כי יסוד ז"א יש לו סגולה לעלות עד הדעת לקבל טפה הזרעית, ובשבת כשנפתחין היכלי או"א עולה יסוד ז"א ששה היכלות שהוא ששה ספירות וכו', יעו"ש.
95
צ״ווידוע כי כשהוא בן ששים ו' ספירות, נקרא זקן, ומטעם זה נתברך יעקב בן ס"ג שנה, שהוא ו' ספירות ושליש, עיין בלקוטי תורה בפ' תולדות, יעו"ש.
96
צ״זוהנה נודע מ"ש בכתבים בכמה מקומות, כי סוד ההוא רוחא דשביק בגווה, שנותן הבעל בביאה ראשונה, והיא נקרא נפש שלה, ובז"א שנתן ההוא רוחא למלכות, נעשה מזה דעת המלכות העולה גימטריא בן, וכ"כ מפורש בלקוטי תורה פ' וישלח בפסוק (בראשית לה, יח) בצאת נפשה כי מתה, יעו"ש.
97
צ״חוהנה כשמתה אשתו וצריך לישא אחרת, וצריך לחזור וליתן לה בביאה ראשונה ההוא רוחא, על כרחך שגם הוא מקבל מחדש בחינה זו שורש ההוא רוחא כדי ליתן לה בביאה ראשונה, ואם שגיתי בזה השם יכפר.
98
צ״טובזה יובן שהענין קאי בב' פנים, בפשוטו, וסודו למעלה ג"כ, וז"ש ואברהם זקן בא בימים, ר"ל כי יסוד ז"א הנקרא אבר מה עלה למעלה מן ששה היכלות שהם ו' ספירות, ונקרא זקן בא בימים ביומין עלאין ז' ימי הבנין עד החסד שבו היכל אהבה, וה' ברך את אברהם בכל שקיבל טפה זרעית לצורך המלכות הוא שם בן גימטריא בכל, שקיבל מן הדעת שהוא למעלה מספירות החסד, למטה מחו"ב.
99
ק׳ועל ידי המשכת אור ושפע למעלה בעליונים הנעשה על ידי מעשה התחתונים, נמשך השפע למטה ג"כ באברהם הגורם זה, וזה שפירש רש"י - ומאחר שהי' לו ב"ן, היינו שם הנ"ל גימטריא בכל, מחדש ליתן לנוקבא שלו בביאה ראשונה, הי' צריך להשיאו אשה, היינו לעצמו. אך לפי מסקנת הפוסקים שצריך להשיאו בנו תחלה, לכך ויקרא לעבדו זקן ביתו (כד, ב) לצורך נשואי בנו, ואח"כ ויוסף אשה (עי' כה, א), וק"ל.
100
ק״אועפ"ז יבואר מתני' (אבות פ"ד מי"ג) שלשה כתרים הן, כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן. להבין ענין זה נ"ל, כי התורה הוא ז"א שם מ"ה, כהונה הוא אהרן מדת החסד שם ע"ב כמנין חסד, מלכות הוא שם ב"ן בההי"ן. וכדי לעשות כתר הוא צריך לחבר ג' י"ה מן ג' שמות הנ"ל כנודע יו"ד פעמים הי', יוד פעמים ה"א, יוד פעמים ה"ה, גימטריא כתר, הרי שאי אפשר שיהי' נשלם מדת כתר כי אם בצירוף ג' הנ"ל תורה וכהונה ומלכות, וכל א' כלול מג' הרי נעשה ג' כתרים הנ"ל.
101
ק״באך קשה הא איכא עוד כתר שם טוב, והרי ד' כתרים. ומשני כי אינו מהחשבון, כי כתר שם טוב עולה על גביהן, כי מי הוא המחבר ומקשר תורה שהוא ז"א שם מ"ה עם המלכות שם ב"ן ועם כהונה שם ע"ב, היינו ע"כ על ידי היסוד הנקרא טוב, שנתחבר עם המלכות הנק' שם, ואז בחיבור שם טוב הוא עולה על גביהן לחברן ולקשרן, שיש לו סגולה לעלות עד החסד, ומחבר ומקשר חג"ת יחד, שהוא הבריח התיכון על ידי המשכת השפע מן הדעת ב' עטרין חו"ג הנמשך לב' קוין על ידי הת"ת, ומשם ליסוד, ומשם למלכות, ועל ידי קישור וחיבור הנ"ל אז נעשה כתר לנוקבא וכנ"ל, ודו"ק.
102
ק״ג•
103
ק״דפן ב' על פי סוד וכללים גדולים ששמעתי ממורי, פסוק ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א), ודרשו חז"ל שהשליטו ביצרו. ובש"ס דבבא בתרא (עי' טז:) בת הי' לו לאברהם אבינו ובכל שמה, וי"א בכל גימטריא בן, ומאחר שהי' לו בן הי' צריך להשיאו, וכן פירש רש"י. ויש להבין ענין פלוגתא זו במה פליגי. וכתבתי מזה במ"א. ונ"ל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
104
ק״הונבאר ש"ס דברכות פרק ד' (כז:) נוקמי' לראב"ע דעשיר ועשירי לעזרא וכו', אזל ואימלך בדביתהו אמרה לי' דלמא מעבירין לך, אמר לה אמרי אינשי לישתמש חד יומא בכסא דמוקרי ולמחר ליתבר, אמרה לי' לית לך חוורתא, אתרחיש לי' ניסא וכו', היינו דאמר ראב"ע הריני כבן ע' שנה וכו'. תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח וכו'. כתבתי זה בדרושים, יעו"ש.
105
ק״וויש להבין מה ענין שאלה דלמא מעבירין לך לשאלה לית לך חוורתא, דהי' לה לומר מיד לית לך חוורתא אם הוא עיכוב עבור זה. וגם י"ל מהו העיכוב עבור חוורתא, ורש"י (כח. ד"ה לית) פירש, נאה לדרשן שיהי' לו שערות לבנות וכו', אבל מנלן לעיכוב עד שהוצרך לנס.
106
ק״זונ"ל דאיתא בש"ס דבבא בתרא פרק מי שמתו (קמא.) בת תחלה סימן יפה לבנים וכו'. לבאר זה נ"ל, דאיתא בפ"ט דברכות (ס.) ת"ר מעשה בהילל הזקן שהי' בא בדרך ושמע קול צווחה, ואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, עליו הכתוב אומר (תהלים קיב, ז) משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה' וכו'. וכ' בהג"ה בעין יעקב שהי' ביתו מלומד שלא יקראו תגר וצווחה וכו'.
107
ק״חולי נראה כפשוטו, דכתבתי במ"א ביאור (אבות פ"ב מ"א) דע מה למעלה ממך, כי ממך נתעורר למעלה, אי רחמים רחמים ואי נתעורר אכזריות ודין למטה גורם כך למעלה וכו', וזש"ה (תהלים סב, יג) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכו'.
108
ק״טובזה יובן, דנודע ממעשה דשבת פרק ב' (לא.) מי שיקניט את הלל יטול ת' זוז, ולא יכלו, מצד שהי' מדתו חסד ורחמים ולא נכנס כלל במדת אכזריות ודין, וגורם כך למעלה, ושפיר אמר מובטחני שאין זה בתוך ביתי קול צווחה ודין, כי מה למעלה הוא ממך, והבן. הגם דכתבתי מזה במ"א ביאור קושית הראב"ד על הרמב"ם, שלא יפחד מאנשי המלחמה וכו'.
109
ק״יונ"ל דבזה מבואר עוד קושית הרי"ף בפרק י"ח דשבת פרק מפנין (קכז:), תנו רבנן הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות, ומעשה וכו' וכשם שדנתנו לזכות כך המקום ידין אתכם לזכות. והקשה הרי"ף, דלמא הוא ברכה או תפלה, ומנלן דמשמים דנוהו לכף זכות וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, שאינו ברכה או תפלה רק הבטחה, כמו שדנוהו לכף זכות למטה ע"כ יהי' כך למעלה לדונו לכף זכות ג"כ, שהוא בל ישונה, וק"ל.
110
קי״אוזהו ענין נחום איש גם זו דמסכת תענית (כא.), דמיד שחשב גם זו לטובה נכנס במדת החסד והטוב, ונתעורר כך למעלה, והמשיך על עצמו מדת החסד והטוב, ונעשה כך באמת טובה, והבן.
111
קי״בובזה נבוא לביאור ש"ס הנ"ל בת תחלה וכו', דמבואר ש"ס דשבת פרק ב' (לג:) דרשב"י ובנו היו במערה י"ב שנה, ויצאו וחזו אינשי דזרעי וכרבי, אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנותנין עיניהם מיד נשרף, יצא בת קול ואמר להחריב עולמי יצאתם חזרו למערתכם, ישבו שם שנים עשר חודש אמרו משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש וכו', יצא בת קול ואמר צאו ממערתכם, נפקו, כל היכי דמחי רבי אלעזר מסי רבי שמעון וכו'. ויש להבין מאי טעמא מתחלה יצאו וגרמו דין וחורבן בעולם, משא"כ אח"כ. ועוד, שאחר י"ב חדש הי' רבי אלעזר מתעורר דין ומחי, ורבי שמעון מסי.
112
קי״גלהבין זה נ"ל, דכ' בספר מבוא שערים שער ה' חלק א' פי"ב, שהקשה שם בענין הז"א שיש ג' זמנים עיבור ויניקה ומוחין, ביניקה ו"ק, ובעיבור ב' ניתוסף ג' ראשונות.
113
קי״דוהקשה, הא מבשרינו נחזה אלוד, כי העובר במעי אמו יש לו כל רמ"ח איברים שהם ו"ק הגוף, וגם יש לו ראש ומוחין וכו'. וביאר כי גם שיש ראש ומוחין, מ"מ הוא כאבן דומם בלי הבנה ודעת, כאלו אין בו דעת, ואח"כ בזמן היניקה המוחין שבו מתעוררין קצת להיות בהם הבנה לדברים מוכרחים, לבכות ולשאול מאמו היניקה, ואחר שהתחיל לאכול חטה נכנס בו עץ הדעת וכו'.
114
קי״האך להבין למה נשתנה הדעת בכל זמנים הנ"ל. וסוד הענין, כי הקטן כל זמן שהוא קטן הוא תכלית הגבורות מצד היצה"ר דקדים, והדינין, כמו שהוא בחוש הראות, כי הקטן הוא אכזרי ובעל חמה יתירה וכעס הרבה, וכל מה שהוא הולך וגדול מתיישב בדעתו ומתבטל ממנו הכעס והחימה והאכזריות, כי הזקנה והשיבה גורמים רחמים, אך הקטנות גורם אכזריות ודין, ולכך נקרא ז"א זעיר, ואו"א נק' זקנים, וא"א בשם שיבה הגדולה מן זקנה, והטעם כי א"א הוא תכלית הרחמים כמ"ש באדרא וכו'.
115
קי״ולכך יש בז"א ג' זמנים, בזמן הקטנות כולו דינים, גם המוחין הם דינים גמורים, אש אוכלת ושורפת כל אשר תמצא, והמוחין שהם רחמים כמאן דליתא דמי, לכך זקנו שחורה. ואח"כ בו"ק וכו'. ואח"כ בג' ראשונות הם רחמים גמורים וזקנו לב(י)נה, יעו"ש שהאריך.
116
קי״זומעתה מבואר ש"ס הנ"ל, כשהיו בימי הקטנות שהם ימי הצער, היו בעלי חימה וכעס ודין, וגם ימי הנערות גורמין זה כנ"ל, וגרמו כך למעלה לעורר דין בעולם. וחזרו (למעלה) [למערה] י"ב חודש להיות במשפט גיהנם (עדיות פ"ב מ"י) ללבן, כמו אש של גיהנם על ידי אש הדין והאכזריות של הרשעים שבעולם, כי פעם א' נתפס היצה"ר ולא היו הרשעים מתעוררין באש הגבורה והדין ואז לא הי' אש בגיהנם מתעורר, דזה נמשך מזה כמ"ש בראשית חכמה שער היראה (פי"ג מזח"ב קנ:), ולכך אז יצאו מהמערה לעורר חסד בעולם ללמד זכות על בני עולם. ומכל מקום רבי אלעזר שהי' צעיר לימים גברה בו לעורר דין, ומחי. ורשב"י שהי' זקן בימים הי' מעורר רחמים בעולם, לכך הי' מסי, והבן.
117
קי״חונודע מ"ש בפרי עץ חיים ענין בן ובת, כי בת הוא בחינת אור חוזר ודין, ובן אור ישר ורחמים וכו'. וא"כ מי שיש בו אכזריות והדין הוא בבחינת בת, ומי שהוא בבחינת רחמים הוא בבחינת בן.
118
קי״טוהנה כל פנות שאתה פונה צריך שיפנה לימין, שיתחיל משמאל ויכנס בימין, ואז נכנע שמאל בימין, וזש"ה (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי תחלה, וימינו תחבקני אח"כ, והבן.
119
ק״כובזה יובן, בת תחלה, שנכנס בקו שמאל והדין והגבורה תחלה, סימן יפה לבנים, שיזכה אחר כך לבנים מדת רחמים שבימין, שנכנע שמאל בימין, מה שאין כן איפכא, והבן.
120
קכ״אובזה יובן ש"ס הנ"ל, דלמא מעבירין לך, וכי תימא משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה' כהלל הזקן הנ"ל, לכך אמרה הא לית לך חוורתא, שאינך עדיין בימי זקנה בעל הרחמים לגרום לך חסד ורחמים מלמעלה כהלל, כי עדיין אתה רך בשנים הגורם לך למטה אכזריות ודין, ומה למעלה ממך לגרום לך מלמעלה דין ג"כ, לכך יש חשש שמא יעבירון לך. עד שנעשה לו נס, י"ח דרא חוורתא, המורה שיהי' בעל הרחמים, ואז אין חשש שמא יעבירוהו, וכך היה, והבן.
121
קכ״בובזה יובן ואברהם זקן בא בימים שנכנס במדת הרחמים, ונמשך מזה מה שבירך ה' את אברהם בכל, דסבירא לי' לרבי יהודה בת היה לו לאברהם, שהוא סבר מדת הדין והגבורה שנכלל בו מצד עקידת יצחק, ועכשיו נתהפך הבת והדין לבן ורחמים, שהוא גימטריא בן. וזהו ג"כ שהשליטו ביצרו, כי איזה גבור הכובש יצרו (אבות פ"ד מ"א), כי יצרו שגורם דין ואכזריות, והש"י עתה בזקנותו שנכנס בבחי' רחמים השליטו ביצרו, שיעשה כנגד היצה"ר, לנהוג בחסד ורחמים עם כל בני אדם, והבן.
122
קכ״ג•
123
קכ״דעוד י"ל ואברהם זקן וגו', ובזה נבאר משנה סוף קנים (פ"ג מ"ו) זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים וכו', וזקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין וכו'. וכתבתי ביאור זה במ"א.
124
קכ״הוכעת נ"ל, דמאמר זה הוא ג"כ במסכת שבת פרק ך"ג פ' שואל (קנב.), תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה ניתוספת בהם וגו', ועמי הארץ כל זמן שמזקינין טפשות ניתוספת בהן, שנאמר (איוב יב, כ) מסיר שפה וגו'. וקשה מסיר שפה לנאמנים, וכי עמי הארץ נאמנים קרי להו. והרי"ף פירש שם, יעו"ש.
125
קכ״וולי נראה דיש הפרש בין עמי הארצים ובין התלמידי חכמים, כי הלומד לשמה נקרא חכם, לו חכמו ישכילו זאת (דברים לב, כט), ומכל שכן כשעוסק בגשמי וארציות וחושב ברוחני כמ"ש הר"ן. משא"כ כשעוסק ברוחני בתורה ותפלה וכוונתו לתועלת הגשמי וארציות החומר על ידי איזה פניה חיצונית, זה נקרא עם הארץ, מאחר שכוונתו לארציות, גם שהוא למדן, כי הכל הולך אחר הכוונה והמחשבה, ואלו נקראו זקני עמי הארץ, כי זקן משמע זה קנה חכמה (קידושין לב:), אבל הוא בחינת עם הארץ. אבל זקני תורה אינו כן, כמו שכתבתי (אבות פ"ב מ"ב) כל תורה שאין עמה מלאכה וכו' וטוב תורה עם דרך ארץ וכו' - כשעוסק בדרך ארץ אז מחשב בתורה וז"ש טוב תורה עם דרך ארץ וכו'. והטעם, שזה דעתו מתרבה והולך וגדול, והם זקני תורה. משא"כ זקני עם הארץ נשאר בדעת שיש לקטן שהוא כאלו אינו, וכנ"ל.
126
קכ״זויש עוד נפקותא רבתא בזה, כי הלומד לשמה לומד מכל אדם, כמפורש במשנה (אבות פ"ד מ"א) איזה חכם הלומד מכל אדם וכו', וכמו שכתבתי משה קיבל תורה מסיני וכו' (אבות פ"א מ"א), ובזה גורם שישפיעו לחכם תורה ומוסר משמים כדי שישפיע לזולתו מאחר שיש מקבלין, וכמו שכתבתי במ"א ביאור על מה אבדה הארץ וכו', משא"כ מי שהוא בחי' זקני עם הארץ הנ"ל שאינו לומד לשמה, מסיר אזנו משמוע תורה ומוסר מזולתו, שאין זה כבודו שיקבל הוא מאחרים, כי רוצה שהוא יהי' המשפיע ואחרים יקבלו ממנו, וממנו לומד בחי' המוני עם שלא לקבל ג"כ תורה ומוסר מהחכם, כי זה הוא עון החורבן על מה אבדה הארץ וכו', ומאחר שאין מקבלים אין משפיעין לחכם משמים חכמה ומוסר, ובזה מסיר שפה לתלמידי חכמים, לנאמנים, שלא יפתחו פיהם בתורה ומוסר, וזהו ענין כבד פה דמשה רבינו ע"ה כמו שכתבתי במ"א, כי טעם זקנים שהם זקני עמי הארץ, יקח ג"כ כל א', שלא לשמוע תורה ומוסר.
127
קכ״חובזה יובן לפי נוסח הש"ס דשבת, תניא רבי יוסי ב"י אומר, תלמידי חכמים, שהם הלומדים לשמה, ובזה לומדים מכל אדם, כמו ששמעתי פירוש, שיחת חולין של תלמידי חכמים מורה שצריכין לימוד וכו', ודפח"ח, ותמיד חכמה ניתוספת בהם. משא"כ הלומדים שלא לשמה נק' עמי הארץ, שאין מקבלים מאחרים חכמה, לכך טפשות ניתוסף בהם מטעם הנ"ל. וגם מהם לומדים המוני עם שלא לקבל תורה ומוסר, ובזה מסיר שפה לתלמידי חכמים, לנאמנים שלא יפתחו שפתם בתורה ומוסר, כי טעם זקנים של אלו יקח כל אחד לעצמו מהמוני עם, והוא חוטא ומחטיא, אבל תלמידי חכמים השומעים תורה ומוסר זוכים ומזכים, וק"ל.
128
קכ״טולפי נוסח המשנה דקנים, רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן וכו', יבואר על פי הנ"ל, כי הגבורות והדינין גורמין טירוף כמו ספינה המטורפת בים, וכמ"ש נטרפה דעתו וכו', וכל זה מצד שנשארו בדעת של הקטנות הגורם אכזריות ודין, וגורם כך לעצמו צרות ודינין, בפרט לעת זקנותו שנתמעט הדעת וגברה החומר. ובת"ח איפכא, נחלש החומר וגברה הדעת, וכמ"ש הרמב"ם שם יעו"ש.
129
ק״לובזה יובן זקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן, ר"ל מצד דעתן שנתמעט וגברה בו אכזריות והדין, וזה גורם להם טירוף, כי מצד דעתו נמשך להם זה, דעתו מיטרפת עליהם. משא"כ זקני ת"ח דעתו מתיישבת, ר"ל על ידי תוספת הדעת נתיישבה ברחמים וחסד, וגורם טובה לעצמו, ולכך הובטח אברהם שיבה טובה כמ"ש (בראשית טו, טו) תקבר בשיבה טובה, שזה נמשך מזה, והבן.
130
קל״אובזה יובן ואברהם זקן בא בימים וגו', זקן זה קנה חכמה (קידושין לב:), מחמת שהיה בא ונכנע לפני מי שבא בימים, כמ"ש בזוהר (ח"ב קסו:) צעיר אני לימים (איוב לב, ו) דאזערנא גרמי לימים וכו', יעו"ש, והבן.
131
קל״ב•
132
קל״גפן ג' על פי סוד ומוסר השכל ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א) ודרשו חז"ל בת הי' לאברהם ובכל שמה, וי"א בכל בגימטריא בן, ומאחר שהי' לו בן היה צריך להשיאו אשה וכו'. ויש להבין לשון בא בימים ולא שנים. ועוד, תיבה א' בכל, יש לו ב' משמעות והם ב' הפכים אם הוא בת או בן, וכבר כתבתי מזה במ"א.
133
קל״דונ"ל דאיתא במסכת שבת פרק ך"ג (קנג.) תנן התם רבי אליעזר א[ו]מר שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע איזה יום ימות, אמר להם כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר. אמר רבן יוחנן בן זכאי משל למלך שזימן עבדיו לסעודה ולא קבע זמן, פקחים שבהם קשטו עצמן אמרו כלום חסר מבית המלך, משא"כ הטפשים וכו', יעו"ש.
134
קל״הנמצא החכמים והפקחים מקשט עצמו בכל יום, באומרו שאין לו אלא יום אחד לחיות, ואין לו פנאי לפקח בעסק אחר רק בעסק צרכי נשמתו ביום ההוא, שיהי' מקושט לבא בהיכל המלך, וכן ביום המחרת, משא"כ הטפשים סובר שיש לו זמן כמה שנים ופתאום נלכד וכו', כמו במשל הנ"ל. הרי יש הפרש אחד בין חכם לטפש.
135
קל״ועוד יש הפרש בין חכם לטפש, חכם יודע חסרונו, ואיזה חכם הלומד מכל אדם למלאות חסרונו, משא"כ הטפש שאינו יודע חסרונו וסובר שהוא מושלם בכל השלימות, וכמו שכתבתי במ"א וראיתי את אחורי ופני לא יראו (שמות לג, כג), וזש"ה (עי' במדבר כה, יב) הנני נותן לו בריתי שלום, ו' קטיעא וכו' (קידושין סו:).
136
קל״זובזה יובן ואברהם זקן בא בימים, ודרשו (קידושין לב:) זקן זה קנה חכמה, ומהו החכמה, ומפרש כי בא בימים, הי' מקשט עצמו וסבר שאין לו חיים רק יום אחד, וכן ביום המחרת, עד שכל ימיו הי' בתשובה, כמו במשל הפקחים הנ"ל. ושוב שנית הי' חכם, שידע חסרונו שהוא בבחי' אחור שהיא נקבה, כמו שדרשו בש"ס דברכות (סא.) ובש"ס דעירובין (יח.) אדם הראשון דו פרצופין הי' שנאמר (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני, וזש"ה וראית את אחורי וגו', וכנ"ל. וזש"ה וה' ברך את אברהם בכל, שנחשב עצמו לבת בחינת נקבה סוד אחור, ובאמת מאחר שידע חסרונו זהו בחי' חכם שנקרא בן גימטריא בכל. וה"ה איפכא, מי שחושב עצמו לבן חכם הוא בחינת בת, והבן.
137
קל״חעוד י"ל ביאור פסוק זה, ונבאר פלוגתא, מר ס"ל דו פרצופים שנאמר אחור וקדם צרתני, ומר ס"ל זנב ולא פרצוף, והאריכו בזה. ונ"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
138
קל״טונבאר ש"ס דחולין (ס:) ובמסכת שבועות (ט.) רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב (בראשית א, טז) את שני מאורות [ה]גדולים, וכתיב (שם) את המאור הגדול, אמרה ירח לפני הקב"ה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד, אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך, אמרה רבש"ע בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה שרגא בטיהרא מה מהני, אמר לה לימ(י)ני בך ימים ושנים, אמרה לדידיה נמי וכו', אמר לה ליקרי צדיקים על שמך שמואל הקטן דוד הקטן, חזי דלא מיתבא דעתה אמר הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח וכו'. והקשה הרשב"א וכו', יעו"ש. והספיקות עם ביאורן כתבתי במ"א.
139
ק״מונבאר משנה סוף קנים (פ"ג מ"ו) רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן, שנאמר (איוב יב, כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהם, שנאמר (שם יב, יב) בישישים חכמה ארך ימים תבונה, וכתבתי ביאור זה במ"א.
140
קמ״אונ"ל דכ' בעקידה שער ך"ב וז"ל: השם ית' יצר את האדם בחכמה, דוגמת עולם קטן, וברא בו כעין ב' המאורות אשר בעולם הגדול, המאור הגדול הוא השכל האלדי, לממשלת היום הוא עולם ההצלחה, ואת המאור הקטן הוא הכח החיוני המתעורר, לממשלת הלילה, לצרכי עולם השפל הנפסד. והי' כוונתו ית' להיות כל א' משמש אור היום להיות חזק מאוד שבעתיים כאור הלבנה המשמשת בעסק עולם הזה. וכאשר ישתדל האדם להחזיק מאור הקטן, אז יחלש ויכבה אור המאור הגדול, וירבה מאור הקטן השפל. וזה שמצינו כאשר באדה"ר וחוה על ידי חטא כבה אור מאור הגדול, אז ותפקחנה עיני שניהם וידעו וגו' (בראשית ג, ז). ובהפך באבות, ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות (בראשית כז, א), וכן ועיני ישראל כבדו מזוקן (בראשית מח, י), וכן עלי וכו' (שמואל א ג, ב). זולת משה רבינו ע"ה זכה להיות שני מאוריו גדולים, וזש"ה (דברים לד, ז) לא כהתה עינו וגו' יעו"ש, וזהו (שמות לג, יא) ודיבר ה' אל משה ושב אל המחנה וכו'.
141
קמ״בובזה יובן, רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני ע"ה וכו', אשר כל השתדלות שלהן להחזיק אור מאור הקטן בעסק עולם הזה, ואז יחלש אצלם אור המאור הגדול שהוא השכל והדעת, וכל זמן שמזקינין יכבה המאור הגדול לגמרי על ידי שירבה מאור הקטן, עד שדעתן שהוא אור השכל מיטרפת עליהן לגמרי, שנאמר מסיר שפה לנאמנים שהוא אור השכל, וטעם זקנים יקח, שיהיה זקן זה קנה חכמה, יקח מהם החכמה והשכל והדעת.
142
קמ״גמשא"כ זקני תורה שכל השתדלותן להחזיק אור מאור הגדול, וכל זמן שמזקינין מוסיף אור מאור הגדול שהוא אור השכלי והדעת, לכך דעתן מתיישבת עליהן שנא' בישישים חכמה וגו', והבן.
143
קמ״דובזה יובן, רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש ה' את שני המאורות הגדולים, כי על ידי השתדלות האדם בטוב בחירתו יכול להיות בסוף שניהם גדולים כמשה רבינו ע"ה שנאמר ולא נס ליחה וגו', אבל בתחלה צריך שיהיה עיקר השתדלות של אדם שיהי' אור השכלי מאור הגדול, וכח החיוני בעסק עוה"ז החשך יהי' מאור הקטן.
144
קמ״הוהלבנה לא הרגישה בזה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד, כי בהשתדלות האדם במאור הגדול ע"כ יחשיך מאור הקטן, וה"ה איפכא, באופן שאי אפשר שיהיו שוין.
145
קמ״ווהשיב הקב"ה באמת לכי ומעטי את עצמך, שזה תכלית טוב בחירת אדם שימעט מאור הקטן כנ"ל. והיא סברה שאמר לה זה דרך עונש, לכך אמרה בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט עצמי, ובאמת זה המיעוט הוא לטובתה, לכך השיב לה לכי ומשול ביום ובלילה, ר"ל מה שאמרתי לכי ומעטי עצמך הוא לטובתך, כדי שתמשול בעולם הזה ובעולם הבא, שזה נקרא יום וזה לילה, משא"כ בהיפך במרבה אור מאור הקטן, שאין לו עולם הזה ועולם הבא, וכמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"א) אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו, ג-ד) שיהי' לו פנאי בעולם הזה שישתדל בעסק עולם הבא, משא"כ כשאינו כדאי נטרד מעולם הזה ועולם הבא, יעו"ש.
146
קמ״זועדיין לא הרגישה בזה, וסברה כפשוטו, ואמרה שרגא בטיהרא מה מהני וכו', עד שאמר לה ליקרי צדיקים על שמך, שמואל הקטן, ר"ל שנקרא הקטן לפי שהיה מקטין מאור הקטן בעסק עולם הזה, וכל השתדלותן בעסק מאור הגדול השכלי להגדילו, ולכך אמרתי לכי ומעטי וכו', והבן.
147
קמ״חובזה יובן פלוגתא הנ"ל, מאן דאמר דו פרצופין אמת, כמו משה רבינו ע"ה. וגם מאן דאמר פרצוף וחד זנב אמת, המאור הגדול הוא פרצוף, ומאור הקטן זנב וטפל, כמו (אבות פ"ד מט"ו) הוי זנב לאריות, והבן.
148
קמ״טובזה יובן ואברהם זקן בא בימים, שהשתדל כל ימיו בעסק מאור הגדול לממשלת היום, ולא עסק במאור הקטן לממשלת הלילה, בעסק הלילה שהוא עסק עולם הזה, ומכל מקום וה' ברך את אברהם בכל, שהיה אצלו ב' מאורות גדולים, כמשה רבינו ע"ה. וכיוצא בזה אמרו בש"ס (ברכות לב:) מאחר שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת, והבן.
149
ק״נעוד י"ל על פי סוד ששמעתי ממורי, ונבאר תחלה פסוק (בראשית כד, מב) ואבא היום אל העין, מכאן שקפצה לו הארץ, א"ר אחא יפה שיחתן של עבדי אבות וכו'. והקושיא מפורסמת מאי ענין רב אחא לכאן. וגם יש לתמוה, וכי אפשר שיהיה יפה שיחתן מתורתן של בנים דייקא.
150
קנ״אונ"ל, דשמעתי בשם מורי זלה"ה דמפסוק זה ואבא היום אל העין יצא שם של קפיצת הארץ וכו', ודפח"ח.
151
קנ״בוהנה כתבתי במ"א ביאור משנה (כתובות פ"א מ"ח) ראוה מדברת עם אחד בשוק וכו', על פי ביאור מורי זלה"ה ש"ס (חגיגה ט:) אין דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד וכו', יעו"ש בספרי. ובזה יובן ראוה מדברת עם אחד בשוק, כי גם בשוק שעוסק בעסק עולם הזה מכל מקום דבורו הוא עם אחד, על ידי יחודים וכו'.
152
קנ״גובזה יובן ואבא היום אל העין מכאן שקפצה לו הארץ, ר"ל מכאן, על ידי שיחת חולין אלו שדיבר בכאן, עשה יחוד שיש בו שם קפיצת הארץ. א"ר אחא יפה שיחתן של עבדי אבות, שיודעין לעשות יחוד בשיחתן, וזה נמשך להם מתורתן של בנים דייקא, כי בחינת בנים הוא תורתן על פי יחודים, כמו שאמרו לשונה מאה ואחד, והבן.
153
קנ״ד•
154
קנ״הפן ד' על פי סוד, ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א) שהי' לו בת וכו', ורש"י פירש בכל, ומאחר שהי' לו בן הי' צריך להשיאו אשה, והוא תמוה.
155
קנ״וותחלה נתרץ משנה (ג) באבות פרק א', אנטיגנוס איש סוכו אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל, פרס ויהי מורא שמים עליכם.
156
קנ״זויש להקשות מש"ס דפסחים (נ:) דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ואיך אמר אנטיגנוס בלשון (שלילא) [שלילה] אל תהיו וכו' עד שמזה יצאו ופקרו צדוק ובייתוס כמבואר שם.
157
קנ״חוכי תימא דהש"ס דפסחים לאו משנת חסידים הוא, לכך אמר דיש לעסוק גם שלא לשמה שמתוך וכו', משא"כ כאן באבות דהוא משנת חסידים שפיר אמר לשון שלילה. אך דגם זה אינו, מדקאמר לעולם יעסוק וכו' משמע דאין חילוק בין אדם המתנהג במילי דחסידות או אדם דעלמא המתנהג בדרך העולם, בכולם שייך זה שלעולם יעסוק אפילו שלא לשמה כדי שמתוך וכו'.
158
קנ״טועוד קשה כפל לשון, אל תהיו כעבדים וכו' אלא הוו כעבדים וכו', יותר ה"ל לקצר ולומר הוו כעבדים המשמשין שלא על מנת לקבל פרס. ועוד מה ענין ויהא מורא שמים עליכם לכאן.
159
ק״סונבאר פסוק תהלים סי' ל"ז (לז) שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום וגו'. שאין לו שחר כלל.
160
קס״אונ"ל דכתב הרמב"ם בשמנה פרקים לאבות (פ"ד) וגם בפ"ב מהלכות דעות כי דרך החכמים לבחור מדה הבינונית בכל עניני התורה, זולת מי שעבר מדרך הבינוני אל קצה האחרון, אז תקנתו לנטות עד קצה האחר, עד שיבוא לדרך הבינוני וכו', יעו"ש.
161
קס״בובזה יובן, שמר תם, ר"ל לשמור דרך הבינוני הנק' תם, על דרך (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם וגו'. ולפעמים צריך לאחוז בקצה האחד שנקרא ישר, לפנים משורת הדין, וז"ש וראה ישר, והיינו כשנטה מני דרך הבינוני עד קצה האחרון, וז"ש וראה ישר כי אחרית לאיש שלום, ור"ל כשנטה לקצה הנקרא אחרית, אז תקנתו לנטות עד ימין, כדי שאח"כ יבוא לדרך בינוני הנקרא שלום, המחבר ב' הפכים, ב' קצוות, וק"ל.
162
קס״גאיברא דיש בזה רמז נסתר איך להעלות כל המדריגות, הרמוז בג' קוין ימין ושמאל ואמצע, והם סוד ג' אותיות השם הוי', איך לקשרן ולייחדן ולחברן עם ה' אחרונה, אשר בזאת יבא אהרן אל הקודש. וז"ש שמר תם, ר"ל לייחד ולהעלות המדה שנק' שמור, עם המדה הנקרא תם שהוא קו אמצעי, יחוד ה' עם ו' ממטה למעלה [וכמ'ש האר"י בכוונת תם מהו אומר בפסח].
163
קס״דואחר שאמר שמר תם אמר וראה ישר, כי אחר שחיבר יראה עם נורא, שהוא תואר שמר תם כנודע, אז אחר היראה בא אהבת חסד שבקו ימין, ולחבר המדה הנקרא ראה שהוא נק' מראה ויראה כנודע, עם קו הימין הנקרא ישר, וז"ש וראה ישר. ואז נשלם יחוד וחיבור שם הוי' שהוא ג' אותיות ראש ונ' שנתחברו אל ה' אחרונה.
164
קס״הומסיים הפסוק ואמר כי אחרית לאיש שלום, ור"ל שנותן טעם במה שצריך לייחד תחלה שמאל בקו אמצעי ואח"כ אל קו הימין, ולא לייחד ולחבר תיכף שמאל בימין, לכך ביאר ואמר כי אחרית וגו', כי להעלות ולחבר מדריגה תחתונה הנקרא אחרית אל מדריגה ראשונה הנקרא איש, כמ"ש (תהלים א, א) אשרי האיש, כי תואר איש הוא סוד ג' ראשונות כנודע בתיקונים יעו"ש, זה אי אפשר כי אם על ידי דבר ממוצע, והיא נק' שלום שיש בו כח לחבר ב' הפכים, משא"כ בלאו הכי, וזש"ה כי אחרית לאיש שלום, ר"ל לחבר אחרית לאיש הוא על ידי שלום.
165
קס״ווזהו סוד כל היחודים והברכות, כמ"ש בשם הרב מו' יצחק פיסטנר בכוונה ברוך אתה ה' וכו', והבן.
166
קס״זובזה יבואר משנה הנ"ל דאבות, אל תהיו כעבדים וכו' אלא היו כעבדים וכו', דבא בכפל לשונו ללמדינו דעת שאי אפשר לאיש הרוצה להתנהג בדרכי הפרישות והחסידות, כי אבות הוא משנת חסידים (ב"ק ל.), ולא נאות לבוא למדריגה זאת מיד בבא לטהר, שיטהר בבת אחת ממדריגה תחתונה עד מדריגה העליונה, דזה אי אפשר כאמור, רק צריך שילך בהדרגה מעט מעט, והטעם כי צריך להעלות כל המדריגות הכלולין בג' קוין סוד האבות הן המרכבה וכו' (בר"ר מז, ו).
167
קס״חוז"ש אל תהיו וכו', ר"ל שלא ישאר בהווייתו במדריגה זו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, רק שיצא אח"כ ממדריגה זו אל מדריגת השמוש שלא על מנת לקבל פרס, וממילא מוכח דעכ"פ צריך שיהיה שימושו ועבודתו בהדרגה, תחלה על מנת לקבל פרס וכמ"ש הש"ס (פסחים נ:) לעולם יעסוק בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, ואח"כ יעסוק לשמה וז"ש אלא היו וכו', ור"ל אח"כ כעבדים שלא על מנת לקבל פרס.
168
קס״טובזה רומז יחוד ג' קוים שהם אבות הרמוז במסכת אבות, וז"ש ויהי מורא שמים עליכם, שמייחד מורא עם שמים, שכולל עמודי וקוי ימין ושמאל על ידי קו אמצעי שנקרא שמים אש ומים, כי אש הוא מורא נקשר במים אהבת חסד על ידי האמצעי שהוא כח המחבר, (והיא) [והוא] ממש כמו יחוד הנ"ל שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום, ודי בזה, ואתי שפיר.
169
ק״עגם יש לומר שכוונת התנא ויהא מורא שמים עליכם, לרמז על סדר הדרגה הנ"ל לייחד יראה עם נורא ואח"כ לקשרה בימין שהיא אהבת חסד, ותיבת מורא רומז על יראה ואהבה, כי יראה מפורש ונגלה כמשמעותו, וגם אהבה רומז בו כי מורא עם הכולל גימטריא אברהם, הנקרא אברהם אוהבי (ישעיה מא, ח) שורש האהבה. ואמר כי עתה יהיה אהבה ויראה לשם שמים, משא"כ קודם לזה הי' לאהבת שכר כעבדים המשמשין על מנת לקבל פרס, ומיראת העונש, מה שאין כן עתה יהיה מורא שמים עליכם, וק"ל.
170
קע״אהעולה מזה, כי דרך המובחר הוא שיהי' עבודתו בהדרגה, כדי להעלות כל המדרגות, וכמ"ש בזוהר פ' לך לך דף פ"ד ע"א: אל מקום המזבח אשר [עשה] שם בראשונה (בראשית יג, ד) מאי אשר עשה שם, דסליק לה מתתא לעילא, והשתא נחית לה בדרגין מעילא לתתא, בגין דהיא לא תעדי מאינון דרגין עלאין ואינון לא יעדון מנה, ויתייחד כלא ביחודא חדא, עכ"ל.
171
קע״בוהענין, כי האדם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלדים עולים ויורדים בו (בראשית כח, יב), כי אדם נקרא עולה ויורד, שאי אפשר שיהיה במדריגה א', וצריך ליתן לב לייחד המדות בין בעלייתו ובין בירידתו, שהכל נקשר בשכינה, וז"ס (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו, והבן.
172
קע״גוזהו שאמר הפסוק תהלים סימן ס"ה (ה) אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. ור"ל כי אשרי למי שנתקרב בהדרגה, תחלה ישכון חצריך, ואח"כ יותר פנימה נשבעה בטוב ביתך, ואח"כ לפני ולפנים קדוש היכלך, וק"ל.
173
קע״דהגם דיש לפרש כפשוטו על דרך שכתב האלשיך תהלים סימן צ"ו (ח) שאו מנחה ובאו לחצרותיו, וז"ל: דאמרינן בש"ס דקדושין (ז.) המקדש אשה, נתנה היא ואמר הוא, באדם חשוב מקודשת, כי בזה שקיבל ממנה יחשב כנותן לה הוא. וה"נ שלא יעלה על רוחכם שיחזיק הש"י לכם טובה שתבואו לחצרותיו, כי נהפך הוא, כי אתם הנושאין מנחה ומתנה ודורון ממנו יתברך במה שיניח אתכם לבא חצרותיו וכו', ודפח"ח.
174
קע״הובזה יבואר מה שיש להקשות במה שאמר אשרי תבחר ותקרב וגו', הא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:), שהבחירה ביד האדם, ואיך אמר אשרי תבחר ותקרב, שאלו הוא ית' מקרב את האדם שישכון חצרו וכו'.
175
קע״וולפי הנ"ל, שגם שנתעורר האדם תחלה להתקרב אליו יתברך מצד בחירתו ועלתה בידו ונתקרב לעבודתו ית', ופן יעלה על רוחו שיחזיק לו הש"י טובה שבא לחצרותיו, כי נהפך הוא כי אשרי ומאושר הוא האדם שקיבל מתנה ודורון ממנו ית' - אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, שיש לאדם להחזיק טובה וחנות לו ית' שהוא בוחר בעבודת האדם ומקרבו אצלו. באופן שאין לו לאדם לעשות לתקות שכר, כי די לו בזה שזכה להתקרב לעבודתו ית', וכמאמר התנא (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה מצוה, כי צריך לעשות מצוה עבור שזכה לעשות מצוה, לעבוד מלך גדול ונורא עקרא ושרשא דכל עלמין, וכמאמר התנא דאבות אל תהיו כעבדים וכו', וק"ל.
176
קע״זונחזור לדברי מוהרש"א שדבריו כנים ואמיתים במה שכתב (תענית ט. ד"ה מטר) כי מטר שהוא צורך פרנסה בדרך הטבע ניתן גם ליחיד המתנהג על פי הטבע דלא אלים זכותי', משא"כ פרנסה כמו מן ובאר שהי' בדרך נס למעלה מהטבע אינו כי אם לרבים, ר"ל כמו משה רבינו ע"ה דאלים זכותי' למעלה מהטבע וכנ"ל, וק"ל.
177
קע״חונחזור לביאור וה' ברך את אברהם בכל וכו', כי זכרנו שיש ב' מדריגות, א' על פי הטבע שהוא גימטריא אלדים, נהורא אוכמא. מדריגה ב' למעלה מהטבע הנקרא נהורא חוורא. ועל ידי יסוד שנכנס ו' בתוך אות ד' נעשה ה', ונתחבר נהורא אוכמא בנהורא חוורא על ידי אור א"ס הנשמה המחיה הכל.
178
קע״טונ"ל דזה שאמרו בש"ס בה' בראם באברהם, כי אחר שנעשה מן ד' ה' בראם, בריאת נשמה לכל העולמות, בסוד (שמות לא, יז) שבת וינפש, ועיין מ"ש הרשב"א בפ"ג [בפ"ד] דתענית (כז:) יעו"ש.
179
ק״פובזה יובן וה' ברך את אברהם, היינו אחר שאמר ואברהם זקן בא בימים, ר"ל אחר שנקרא אברהם בתוספת ה', כי היה זקן בימים, ר"ל שזכה להעלות כל ימיו אל מדריגת נהורא חוורא הנקרא בן, שהוא ייחוד נהורא תתאה בנהורא עלאה, אז וה' ברך את אברהם בכל, בסוד ברכות לראש צדיק (משלי י, ו) הנקרא כל, שעל ידו נעשה יחוד וחיבור הנ"ל ממדריגה תתאה הנקרא נוקבא אל מדריגת דכר.
180
קפ״אוזהו צחות לשון חז"ל בכל גימטריא בן, ומאחר שהי' לו [בן] הי' צריך להשיאו אשה. ר"ל לשאת ולהעלות מדריגות אשה שהוא נוקבא אל מדריגת בן דכורא, כי אחר שנעשה יחוד וחיבור, הכל נעשה דכורא, כמ"ש בזוהר, והבן.
181
קפ״בולבאר קצת יותר מפורש, הוא, כי הברכה הוא אחר שנתמלא שם הוי"ה שפע וברכה בד' מלואין שהוא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גימטריא הברכה, אז עולה מילוי ה' אחרונה שבשם הוי"ה גימטריא ך"ו מלבד שם הוי"ה שיש לה בפני עצמה, הרי ב' פעמים הוי' גימטריא בן, המורה שעלתה ממדריגת בת למדריגת בן גימטריא בכל, שהוא כל מיני ברכה, כי זה גורם לזה.
182
קפ״גוז"ש וה' ברך את אברהם בכל, כי השכינה הנקרא את, קיבלה השפע על ידי אברהם בתוספת ה' כנ"ל, ונקראת בכל, ואז נשפע לה שפע וברכה כנ"ל. וצריך לחזור ולהשיאו אשה, להעלות מ"ן מידי יום יום עד ביאת המשיח במהרה בימינו, שאז נשלם הבירורין בסוד דוד מלך ישראל חי וקים, והבן.
183
