בן פורת יוסף, הקדמהBen Porat Yosef, Introduction
א׳בן פ"ורת י"וסף ראשי תיבות צ"א עם הכולל, יחוד הוי"ה אדנ"י
1
ב׳כדי להבין תואר שם מצוה, נראה לבאר פסוק (ירמיה ט, כג) בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי.
2
ג׳ותחלה נבאר משנה בפ"ז דשבת (מ"ב) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' עד המוציא מרשות לרשות, הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. והקשה בתוספות יום טוב דלא תני ל"ט מלאכות יש וכו', דהוא בקיצור. ומשני, דנמשך אחר דתני במס' מכות (פ"ג מ"י) כמה מלקין אותו, ארבעים חסר אחת. והתם אקרא קאי (דברים כה, ב-ג) במספר ארבעים וגו'.
3
ד׳וי"ל, הא כמה פעמים משני לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד, וכי יש לש"ס להאריך בשפת יתר כדי לנקוט לישנא דקרא, וזה אינו.
4
ה׳וכדי לתרץ זה, נ"ל לבאר משנה סוף פ"ק דקדושין (מ"י) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת וכו'. והספיקות רבו, ונפרט לבסוף.
5
ו׳ותחלה נתרץ מצוה אנכי (שמות כ, ב), ומצוה תירא וכו' (דברים ו, יג). וכבר בארתי על דרך הפשט. וכעת נ"ל האמת, דכתב הרב האלדי האר"י זלה"ה בספר נוף עץ חיים במס' שבת במשנה (פ"א מ"א) יציאות השבת ב' שהן ד', כי שתים הן יו"ד ה"א, שהם ד' - גימטריא כל שם הוי' וכו', יעו"ש. ובודאי יש להבין מה בא הש"ס ללמדינו בזה.
6
ז׳ונ"ל דיצא לן נפקותא רבתא, לענין דפליגי הרמב"ם ובה"ג והרמב"ן אי מצוה אנכי נכנס במנין תרי"ג או לאו, דבה"ג סבירא לי' דהוא שורש כל המצות ואינו במנין תרי"ג וכו'. וכאשר תבין סוד שם הוי"ה שהוא שורש כל המצות, תבין ענין תרי"ג, שכדברי הרמב"ם כן הוא, גם שאיני מכריע בין ההרים, מכל מקום הנלע"ד כתבתי.
7
ח׳והוא, כי נודע כי יש עשר שמות שאינן נמחקין, ושורש כולם הוא שם הוי' כמ"ש, ושורש של שם הוי' הם ב' אותיות ראשונות כמ"ש הרב האר"י בנוף עץ חיים למס' שבת, אהא דאמרינן (שבת קיט:) כל העונה אמן יהא שמי' רבא, וז"ל: כי אור הא"ס מאיר בכל האצילות אחר התלבשו בחכמה העליונה הנק' י', בסוד (תהלים קד, כד) כולם בחכמה עשית, אח"כ י' בה' ונעשה כסא והיכל, ונק' ה' ראשונה כסא הכבוד, כי הכבוד מתכסא בו וכו' עד כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו, ד), כי ב' אותיות ראשונות יש בו שם הוי', ובו ברא כל העולמות וכו', ונחזור שחצי השם י"ה הוא נשמה לשם הוי"ה וכו', יעו"ש.
8
ט׳העולה מזה, ששורש שם זה הוא ב' אותיות ראשונות. ולזה נקרא מצוה, כי ב' אותיות הם בהעלם מ"צ בחילוף א"ת ב"ש הוא י"ה (ת"ז ת"ע קלא:), כי כמו הנשמה שהיא מתלבשת ומתכסה בתוך הגוף והיא נעלמה, והגוף הוא נגלה, כך שם הוי' הוא אותיות מצוה ממש.
9
י׳ובזה תראה איך כל תרי"ג מצות נכללו בעשרת הדברות, כמ"ש מוהרש"א בשם הרב, ובאלו י' הדברים לא נאמר מפי הקב"ה רק אחת דבר אלקים ושתים זו שמענו (עי' תהלים סב, יב), שהוא דבור אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו, ותרי"א מצות מפי משה כדדרשי' בש"ס דמכות (כג:) תורה צוה לנו משה (דברים לג, ד), כך יש עשר שמות שאינן נמחקין, ושורש כולם ד' אותיות הוי"ה, ושורש שם זה הוא רק ב' אותיות ראשונות, שהוא נשמה לשם הוי', וז"ש כי ביה ה' צור עולמים. כך אלו ב' מצות כולל הכל, ונמנו במנין כמו שאלו ב' אותיות עצמן נמנו במנין ד' אותיות הוי', וכדברי הרמב"ם, והבן.
10
י״אומעתה בזה תבין איך באותיות מצוה שהוא ממש אותיות הוי' נכלל כל תרי"ג מצות. ובזה תבין איך צדקו דברי הרמב"ם שכתב על משנה דמכות (פ"ג מט"ז) למען צדקו יגדיל תורה (ישעיה מב, כא), כי בקיום מצוה על מתכונתה מאהבה זוכה לחיי עולם הבא וכו' יעו"ש, כי אין לך מצוה שאינה כלולה מתרי"ג. וכדין אמר שאל יתהלל חכם בחכמתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל. וצירוף שם זה יבואר על פי מה שנבאר ש"ס דשבת (סד.) ויקצוף משה על פקודי החיל עד ונקרב [את] קרבן ה' (במדבר לא, יד-נ), וכבר זכרתי.
11
י״בוכאן אמרתי דבר נפלא בעבודת הש"י, איך האדם המשכיל יראה לייחד כל ימיו ד' אותיות הוי"ה, ובששת ימי החול בסגנון אחד ובשבת לייחד בענין אחד.
12
י״גוהוא שמצאתי בכנפי יונה ח"ג סימן קמ"ט, וז"ל: השונה הלכו"ת בכל יו"ם (נדה עג:) גימטריא תעני"ת וכו', על דרך (תענית יא:) בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שרותי', דעל ידי חולשת התענית מבטל מלמודו וכו' (שם), יעו"ש. הרי כשאין התלמיד חכם יכול להתענות, די לו בעסק התורה במקום הקרבן התענית באש המזבח.
13
י״דובזה יובן סגנון הפסוקים (במדבר לא, כג) כל אשר יבוא באש תעבירו באש, ר"ל מי שיכול לבא באש התענית ולא יתבטל מלימודו הנקרא ג"כ אש הלא כה דברי כאש וגו' (ירמיה כג, כט), ודאי תעבירו באש, שהוא הכהן המיישיר העם, יראה להורות דרך התשובה עם התורה, שהוא התענית הנק' אש והתורה ג"כ אש, ושניהם טובים לכפרת עוון.
14
ט״ואך שלא יטעו לומר תעבירו באש, באחד סגי, או תענית או תורה, שכל אחד נקרא אש, ומועיל ליבון באש ללבן עונותיו באש מכדי. לזה בא הכתוב לפרש ברמז, ואמר אך במי נדה יתחטא ודרשו חז"ל (תנחומא חקת ב) דבעי טבילה במ' סאה שהנדה טובלת בהן, וכפירוש רש"י, והרמז כי סוד התשובה ה' עלאה נק' מקוה, ומ' סאה שבתוך המקוה הם ד' יודין שבחכמה הנקרא יו"ד, כמ"ש בכתבים יעו"ש, ומרמז שצריך חכמת התורה בתוך התשובה של התענית, דהוי יחוד חו"ב, מ' סאה תוך המקוה, והבן. א"כ מוכח דבעי שניהם, כי התענית הוא הכנה ללימוד התורה שהיא עיקר. ולכך מי שלא יוכל להתענות שהוא תלמיד חכם חלש, וז"ש ואשר לא יבוא באש תעבירו במים (וטהר), שהם מימי התורה ללבן ולכפר כמו אש התענית, וק"ל.
15
ט״זובזה תבין איך לייחד ד' אותיות שם המיוחד תמיד, והוא דכתוב במיכה סי' (ה') [ו'] (ח) ומה ה' דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלדיך. וי"ל דאחר דאינו דורש ממך רק זה, א"כ שס"ה לא תעשה ורמ"ח מצות עשה הם לבטלה ח"ו. ועוד דאמר עשות משפט, וכי כולי עלמא דיינים, וכן הקשה האלשיך, ושאר הספיקות, והצנע לכת, דהל"ל וצנע לכת לשון נסתר ולא לנוכח.
16
י״זדכתב הרב הקורדווירי בס' תומר דבורה (פ"ה) יכוין אדם וכו' הקובע מקום לתורתו גורם שהת"ת יעשה מלונו במלכות הנק' בית, כמ"ש בתיקונים וכו', עכ"ל. הרי הבית שעם האדם שבתוך הבית שקובע מקום לתורתו נעשה יחוד ב' אותיות אחרונות מהשם כנזכר. וכבר אמרנו בעוסק בתשובה ולומד תורה נעשה יחוד ב' אותיות ראשונות כנ"ל.
17
י״חוההפרש שבין ב' יחודים אלו הוא זה, כי יחוד מן ב' אחרונות הוא הנגלה, שהוא כמו הגוף שהוא להלביש הנשמה בתוכו, והגוף הוא נגלה והנשמה הוא בהעלם, שנתכסה בתוך הגוף, כך האדם והבית אשר יעשה בתוכו תשובה ותורה, הרי האדם והבית הם כלים ולבושים, והתשובה והתורה הוא החיות והנשמה שיעשה בכלים הנ"ל.
18
י״טוזה שכתב הרב האר"י זלה"ה ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו, ד) כי שם י"ה הוא נשמה לשם הוי', ואתי שפיר.
19
כ׳וא"כ אתי שפיר דאותיות מצוה באו ב' ראשונות בהעלם, שהם הנשמה, וב' אחרונות אדם ובית הם נגלים ממשיים, משא"כ הראשונים הם רוחניים נעלמים, ואתי שפיר.
20
כ״אוז"ש הנביא מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט, דנודע דתשובה היא בינה נקרא משפט, מלך המשפט, וכאשר תמצא בהגדה בענין המוחין יעו"ש, וז"ש (ישעיה א, כז) ציון במשפט תפדה, הרי עשות משפט הוא עשיות התשובה, שהוא כולל על כל המצות. ואהבת חסד, הוא לעסוק בתורה באהבה שהוא רחימו, והתורה נק' חסד שנאמר (משלי לא, כו) תורת חסד על לשונו, גם נאמר (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. [וכי תימא הא צריך ללמוד בדחילו ורחימו. ז"א, כי דחילו קודם רחימו וכמ"ש אהבה בסופו ובכלל מאתיים מנה]. וכל אלו תעשה אתה ה"אדם בהצנע לכת עם אלדיך, שהיא השכינ' הנקרא אלדיך, שהוא בית, ועם אדם הרי ו"הצנע, וזהו יחוד ד' אותיות מצו"ה, גם יחוד ד' אותיות הוי"ה.
21
כ״בועל זה הדרך נאמר (בראשית ו, ט) את האלדים התהלך נח, שקבע מקום להתבודד בתשובה ותורה. וה"נ ממש כשעושה בהצנע לכת אז הוא דבוק עם אלדיך.
22
כ״גוהש"י יסייעני בזה שיהי' זה למראה עיני תמיד ללמוד לעשות, ויקיים בי והיוצא מפיכם תעש"ו (במדבר לב, כד), אנס"ו.
23
כ״דוהנה יחוד זה הוא לששת ימי המעשה, שיראה להתבודד עכ"פ שעה א' ביום לייחד זה, וטוב לו סלה, גם שאי אפשר לעשות כך בתמידות כל ימי החול, אחר שצריך להתעסק בל"ט מלאכות ורחיים בצוארו, מ"מ יקח פנאי לעסוק בתורה בעתות הידועים. אבל בשבת יש לייחד ד' אותיות בענין זה, כי אז צריך ליזהר מן ל"ט מלאכות שלא יחלל שבת, רק יעסוק בתורה, ואז טל תורה מחייהו, שאז גורם להפוך מן קללה שהיא ל"ט, לברכה שהיא ט"ל, ונ"ל שזהו מ"ש בתיקונים דף צ' ע"א: ירא שב"ת טל מלאכות, יעו"ש.
24
כ״הבזה נתרץ ה' מצות שמנאן הרמב"ם בהלכות שבת (בהקדמה): מצוה - וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב). מצוה ל"ת - לא תעשה כל מלאכה (שמות כ, י). מצוה ל"ת - לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג). מצוה - אל יצא [איש] ממקומו ביום השביעי (שמות טז, כט). מצוה - זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח).
25
כ״ווכדי לבאר זה, נ"ל לבאר מ"ש הרמב"ם בפרק ל' (ה"א), וז"ל: ד' דברים נאמרו בשבת, שנים מהתורה, ושנים מפורשין על ידי הנביאים, בתורה זכור (שמות כ, ח) ושמור (דברים ה, יב), ובנביאים כבוד ועונג שנאמר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד.
26
כ״זונראה כי אלו ד' דברים הוא נגד מצות שיש בשבת, הגם שהם ה' מצות, מ"מ נ"ל דהא כתב בשורשו שהמצות שיש בהם עשה ולא תעשה ראוי למנות עשה שבה עם מצות עשה, ולאו שבה עם מצות לא תעשה, כמו שבת שהמנוחה בה מצות עשה, והעושה בה מלאכה ביטל עשה ועבר על לא תעשה, וכ"כ בפ"א מהלכות שבת (ה"א) יעו"ש. והשיגו הרמב"ן בשרשים, יעו"ש. והנה גם להרמב"ם אינו רק ד' בקיומו, כי הלאו הוא על העובר, וא"כ שביתה ממלאכה הוא מצוה א', ועם ג' אחרים הרי ד' [הגם כי בשם הוי"ה רומז ה' פרצופין עם קוצו של י', והבן].
27
כ״חואלו ד' דברים בשבת ניתן לייחד ד' אותיות שם הוי"ה, דאיתא בפ"ב דביצה (טז.) אמר רבי יוסי משום רשב"י אמר רשב"י כל מצוה ניתן בפרהסיא, חוץ משבת שניתן בצנעה, שנאמר (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל [כתב מוהרש"א מדכתיב לעלם חסר ו', דרשו כך]. ופריך, לא לענשו עכו"ם, ומשני נשמה יתרה לא אודעינהו, דאמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה ניתן לאדם בערב שבת ולמוצאי שבת ניטלת שנא' (שמות שם) שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש, ע"כ. ופירש רש"י נשמה יתירה - רוחב [לב] למנוחה ושמחה וכו', שהיא עונג.
28
כ״טוהספיקות רבו, א' קשה, מאי שנא באמת שבת שניתן בצינעה יותר מכל המצות. וגם צריך להודיענו מאי הוא בא להודיענו בזה שניתן בצינעה או לאו, מאי שבח בזה. ב' דמקשה אי הכי לא לענשו עכו"ם עלה, משמע דבאינו שובת יש עונש, והא איפכא אמרינן (סנהדרין נח:) עכו"ם ששבת חייב מיתה. ג' קשה על התרצן, מתן שכרה לא אודעינהו, קשה הא כל המצות לא נודע מתן שכרה גם לישראל שנאמר (משלי ה ו, דב"ר ו ב) נעו מעגלותיה לא תדע וכו'.
29
ל׳ד' קשה, דנשמה יתירה לא אודעינהו, זה אין לו שחר כלל. גם צריך לידע, אי נשמה יתירה הוא שכר מאי טעמא לא אודעינהו, ואי אינו שכר אם כן א"צ להודיעם. ה' דדרש וי אבדה נפש. דאטו כתיב אבדה, ולכאורה איפכא ח"ו יש לומר, וי כי בא נפש. ו' קשה, דלדרשה זו הל"ל זה במוצאי שבת ולא בליל שבת.
30
ל״אז' קשה למה לשון וי הוא על צרה שלא תבוא, הגם שהוא מהמדרש איכה (א, ג) בין ו"י לו"ה ניצל ר"י, אבל צריך הבנה. ח' קשה, נשמה הל"ל ולא נפש, דנודע וכו'. ט' קשה, דבפ"ק דשבת (י:) אמר רבא הנותן מתנה וכו', אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו'. וכי בכלל תרי"ג מצות שניתן בסיני לא הי' שבת. וגם למה ישונה שבת שהיא בבית גנזיו. והרב בעל שער האורה (שער השני) האריך בזה על דרך הסוד, יעו"ש בהכותב.
31
ל״בונראה דהא קשה על מוהרש"א דכתב, בצנעה, מדכתיב לעלם חסר דרשו כך וכו'. והא בש"ס אמר מדכתיב ביני ובין בני ישראל.
32
ל״גונ"ל אחר שתבין דברי הש"ס בפ"ק דשבת ודברי רש"י ותוספות והכותב, כי יש שם ט' קושיות, ויבואר אלו ט' קושיות בט' קושיות הנ"ל.
33
ל״דונ"ל דבא לרמז בצחות לשונו פירוש הש"ס, ולא קשה מידי, דאמרו חז"ל (זח"ג קי:) זה שמי לעלם וזה זכרי (שמות ג, טו), שמי עם י"ה שס"ה וכו'. דקשה, הא לכאורה קאי שמי על שם הוי' כולו, וזה זכרי על שם אדנ"י.
34
ל״הונ"ל, לפי שזכרנו לעיל טעם מצוה, שנעלמו ב' אותיות ראשונות בחילוף, לפי שהוא נשמה לשם הוי', כמ"ש האר"י בפסוק ביה ה' צור עולמים. ואמרנו לפרש שאין זוכה לנשמה זו כי אם בהצנע לכת להתבודד בבית, והוי אדם ובית מרכבה לב' אותיות אחרונות מהשם, ואז יכוין כדי להמשיך נשמה ב' אותיות ראשונות לייחד עם ב' אחרונות. ושפיר דרשו זה שמי לעלם - להמשיך נשמה ב' אותיות ראשונות אי אפשר כי אם למי שהוא נתעלם ומוצנע מבני אדם להתבודד בינו ובין קונו תחלה בתשובה במעשה, ואח"כ יכול לפנות מלהרהר במחשבות רעות ולדבק בו ומחשבתו בדברים רוחניים שהוא מצד הנשמה כמבואר, והבן דבר זה שהוא כלל גדול.
35
ל״ווה"נ בשבת שהוא עיקר מעלתו מצד נשמה יתירה, ונודע שאי אפשר להמשיך נשמה כי אם שיש לו רוח, ואי אפשר שיהיה לו רוח כי אם שיהיה לו נפש, וצריך הדרגה, על ידי מעשה תשובה סור מרע ועשה טוב זוכה לנפש, ואחר מעשה הוא דבור בתורה שיזכה לרוח, ואחר דבור הוא מחשבה מצד הנשמה, ואז על ידי מעשה ודבור ומחשבה זוכה לנפש רוח ונשמה, משא"כ בלא סדר הדרגה זו אי אפשר כנ"ל. וכל זה על ידי הצנע לכת עם אלדיך.
36
ל״זוזה שכיון מוהרש"א בצחות לשונו, כי שבת ניתן לאות ברית לעלם, ר"ל לא כל אדם זוכה לקנות אות זה שהיא נשמה יתירה, כי אם לעלם - שהוא צנוע ונעלם, לפרוש מעניני מחשבות עולם הזה להתבודד עם קונו, בזה אמר הש"ס ביני ובין בני ישראל, שהיא אות וקישור ודיבוק כמו תפילין שכתב הרמב"ם עיין בהלכות תפילין וכו' (פ"ד הכ"ה), ובא מוהרש"א לפרש במה נעשה קשר ואות ביני ובין בני ישראל, ואמר לעלם, והבן.
37
ל״חובזה יובן מה שאמר השבת בצינעה ניתן, ר"ל שבת שהוא נשמה יתירה, זה ניתן למי שהוא בצנעה, על דרך הכתוב והצנע לכת עם אלדיך. משא"כ במעורב עם בני אדם ובני איש בעניני עולם הזה איך אפשר לקשר מחשבתו בו ית' שיהיה בו נשמה יתירה לחשב מחשבת עבודת הקודש כל היום.
38
ל״טופריך שפיר, א"כ דעיקר שבת הוא מי שיש לו נשמה יתירה ובזה הוא דבוק בחיים, ולכך מחלליה מות יומת (שמות לא, יד), משא"כ עכו"ם דאין מחשבתו קשור ואין לו נשמה יתירה, וא"כ בין עכו"ם ששבת תקשי למה חייב מיתה, בין שחילל שבת לא אתחייב מיתה, כי עכו"ם מאחר שאין לו נשמה א"כ איך שייך בו לומר עכו"ם ששבת, ולמה חייב, ובין אם נפרש כפשוטו למה נענש בחילול, שלא חיל(ו)ל שבת כלל, שאין בו בשבת נשמה לחללה.
39
מ׳ומשני שפיר, נשמה יתירה לא אודעינהו, וע"כ לדידהו הוא שבת שביתה ממלאכה כפשוטו בלא נשמה יתירה, ולכך שפיר חייב למר כדאית ליה.
40
מ״אואמר וינפש, כי בפסוק כתיב (שמות כ, יא) וינ"ח ביום השביעי, ופירש הכותב בפרק קמא דשבת יעו"ש. ולי נראה דכ' בתיקוני' (תס"ט) דף קי"ו ע"א, שאל רבי אלעזר לאביו רשב"י, דאיתא בספרי (מכילתא דר"י פ' יתרו) זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), זכריהו מאחד בשבת, וכ"כ האר"י זלה"ה. ויש להבין מה זה קדושה לשבת. ונ"ל דזכור הוא לזוכרו, כדי שיעשה הכנה שיוכל לקדשו בשבת, להמשיך מקודש על ידי קדושת המחשבה, כאשר נבאר וכו'.
41
מ״בוכדי להבין מה שאמר וינפש וי אבדה נפש ולא נשמה. גם להבין לשון וי. וגם זה קאי על מוצאי שבת. שבת הוא וינפש בשלימות על ידי נשמה שבאה בערב שבת, משא"כ למוצאי שבת שנסתלקה נשמה יתירה ונשאר רק נפש, שבלא זה אי אפשר, כי היא קיסטא דחיותא כנודע, אבדה נפש - ר"ל אותיות ו"י אבדה נפש במוצאי שבת, ולכך באמת הוא וי, כאשר יבואר.
42
מ״גותחלה נציע לפניך דברי הש"ס בפ"ק דשבת (י:) [אמר רבא] בר מחסיא א"ר חמא בר גוריא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם, אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך להודיעם וכו'. ופריך ממשה דלא ידע קירון עור פניו. ומסיק לחלק בין עבידי לגלוי[י] וכו', ושבת מתן שכרה לא עבידי לגלוי[י], ע"כ.
43
מ״דופירש רש"י צריך להודיע[ו] - מתן פלוני אתן לך, דשמא יתבייש לקבלה, ומתוך כך מתרצים בדברים ואינו בוש בדבר וכו' שמתוך כך יהא(ו) אוהבו. והתוספות כ' בד"ה הנותן מתנה צריך להודיע, ודוקא במתנה שנותן לו על ידי אהבה, שאין המקבל מתבייש, אבל הנותן צדקה שחבירו מתבייש, מתן בסתר יכפה אף (משלי כא, יד), ע"כ.
44
מ״הוהכותב ז"ל: ראיתי לכתוב מה שכתוב בשער האורה, וז"ל: לפי שהשבת היא סוד המשכת הכח מהספירות העליונות בשם ה', והוא התאחדות כל הספירות, כי אל חי נ"ח בשם אדני, בסוד (שמות כ, יא) וינח ביום השביעי וכו', ובית גנזיו הוא אדנ"י, לפיכך כל השומר שבת כהלכתה מקרב ומייחד ב' שמות, ועי"ז כל הספירות מתאחדות, ואם ח"ו מחלל שבת הוא רחוק מהחיים וכו', ע"כ.
45
מ״ווהוא ז"ל כתב, כי יש ב' טעמים בשמירת שבת, א' אמונת חדוש העולם בששה ימים וישבות ביום השביעי. טעם ב' נמשך מזה, שהוא ית' משנה טבע העולם באותות ובמופתים להושיע עם ישראל. ושתי אמונות הללו כתובות בי' הדברות בטעם השבת, ועליהם אמרו חז"ל (ספרי תצא כג) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וידיעת כל א' מהם על השלימות הוא שכר גדול ותענוג נפלא, להיות נמנה עם אותן שאמרו חז"ל (ברכות יז.) ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, עכ"ל.
46
מ״זוהנה דברי הש"ס עם רש"י ותוספות ודברי הכותב תמוהין, ורבו הספיקות בזה, א' למה ישונה שבת מכל תרי"ג מצות שהודיען תחלה, וכי תימא הא הודיען תחלה קודם נתינת התורה שהיא תרי"ג מצות, ג' ימי הפרישה והגבלה, אי הכי למה ישונה שבת שחזר והודיען, ולמה יצתה מהכלל. וגם להבין ענין הודעה זו מה הוא. ב' קשה, הא כל המצות לא נתגלה מתן שכרן מטעם המבואר בפסוק (משלי ה ו, דב"ר ו ב) נעו מעגלותיה מלידע, וא"כ למה שבת הודיען מתן שכרן, וכפירוש רש"י.
47
מ״חג' קשה לרש"י, דא"כ מה משני הש"ס וכו', וכן הקשה הרי"ף יעו"ש. מלבד שאין לדברי רש"י שחר כלל. ד' קשה לתוספות, הא פשיטא דמפורש אמר בש"ס מתנה ולא בצדקה, ומה צריך התוספות לפרש דוקא מתנה אבל צדקה וכו'. ה' קשה, לפי שיטת התוס' מנ"ל לרב דצריך להודיעו במתנה, דלמא הא דכתיב לדעת הוא בא ללמדינו דשרי להודיע, לאפוקי צדקה דאסור, ולעולם אם רוצה שלא להודיעו הוא על צד היותר טוב. ו' קשה, דלמא אותו האדם שניתן לו מתנה אסור לידע מי הנותן, כמו בצדקה, ומה שאמר לדעת הוא כפירוש רז"ל ורש"י שידעו אומ[ו]ת העולם כי אני ה' מקדשכם, ע"כ ויצא להם שם חשיבות שהקב"ה חיבב אותן במתנה גדולה, והמקבל עצמו באמת א"צ לידע מי הנותן.
48
מ״טז' דברי הרב בעל שער האורה סתומין וחתומין, ויש לבאר קצת מהרמז שבו. ח' קשה, דברי הכותב עצמו בענין ב' טעמי, אין לו שחר. וגם מה ענין נהנין מזיו השכינה לכאן.
49
נ׳ונראה דיש הפרש בין מתנה לצדקה, דמתנה הוא כמכר, דאי לאו דקבל הנאה מניה תחלה לא יהיב לי' מתנה, ולכך הוי כמכר, כמבואר בש"ס דגיטין דף ז' ע"ב, ובשאר מקומות בש"ס. משא"כ כשנותן לו בתורת צדקה, הוא גם כשלא ידעו ומכירו כלל, בלי (שום שקיבל) [שקיבל שום] הנאה מני'.
50
נ״אומעתה תבין צחות לשון הש"ס בתואר שבת דקרא מתנה, ללמדינו בענין שבת דאי אפשר לקבלה כי אם על ידי הכנה, והיא הודעה שהודיעם לישראל תחלה, כדי שיעשו הכנה שיוכלו לקבל ביום ז' קדושת יום השבת שהיא נשמה יתירה שניתן לאדם בערב שבת, כמבואר בש"ס דביצה הנ"ל (טז.).
51
נ״בונודע שאין הנשמה שורה כי אם על אדם שיש לו בחי' רוח שנעשה כסא לנשמה, ורוח אינו שורה כי אם על הנפש שנעשה כסא לרוח. ושיקנה נפש רוח ונשמה צריך הכנה, ביום ד' שיעשה מצות מעשיות לקנות נפש מצד עשיי', וביום ה' שילמוד תורה הרבה לקנות רוח, וביום ו' לקדש מחשבתו שיזכה לנשמה, ואז בערב שבת אחר שעשה אלו הכנות, באה בערב שבת נשמה יתירה על נשמה זו, או הנשמה עצמה נק' יתירה מצד יתרון ותוספת על נפש ורוח, והיא אינה באה רק בערב שבת כמבואר, ולמוצאי שבת נסתלק הכל ונשאר רק נפש. הגם שנזכר בכתבים כי ביום א' יעשה הכנה שישאר נשמה, וביום ב' רוח וכו', יעו"ש. היינו רק הארה מהם, כמבואר בכתבים.
52
נ״גואחר שזכינו לזה, נראה שורש נשמה זו שהיא נשפעת, מאיזה מדה וספירה הוא. דביאר הרב האר"י זלה"ה בלקוטי תורה פ' נח וז"ל: אלה תולדות נח, סוד יסוד אבא היורד עד יסוד ז"א, ומשקה לבינה גן עליון, ולנוק' גן תחתון, ולזה נק' מעיין גנים. ונח לשון מנוחה, והוא בחי' [י]סוד אבא תוך יסוד ז"א, עכ"ל. הרי מבואר כי שבת שהיא מנוחה הוא בחי' יסוד אבא שהוא סוד י' מהשם, תוך יסוד ז"א שהוא ו' מהשם כנודע, ומשקה לגן עליון ה' עלאה הנק' נפש, ולנוק' ה' תתאה הנק' ג"כ נפש, ובזה נעשה שביתה ונייחא בשבת על ידי יחוד ד' אותיות שם המיוחד שהוא שורש כל הספירות והעולמות. וכשנתחבר אותיות ו"י הנ"ל עם נפש הנ"ל, נעשה וינפש ותרגומו ונ"ח, והבן, והשם יכפר.
53
נ״דוזה פירוש הפסוק (שמות כ, יא) וינח ביום השביעי, כי אות ו"י נח ביום השביעי, שבת עלאה ושבת תתאה כנודע, ואתי שפיר.
54
נ״הגם יש לומר, כי מוחין דז"א נק' חיים גימטריא ס"ח אז יש זווג להשפיע לנוקבי', והוא סוד יום השביעי. ובזה יובן שאמר וינח ביום השביעי, ר"ל אחר שקיבל אות ו' ינ"ח שהוא מוחין גימטריא חיים, אז משפיע ליום ז' שהוא נוקביה, והבן. ובזה מבואר עוד דהקדים אות ו' לאות י' מן וינח, כי הוא שייך לכאן ולכאן, ואתי שפיר.
55
נ״ווזה נראה פירוש הפסוק פ' בשלח (שמות טז, כט) ע"כ הוא נותן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום ו' לחם יומיים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. כי הש"י כאב המרחם להיישיר את בנו ידידו לכוין ברמיזותיו איך לייחד ד' אותיות שם המיוחד בשבת, על ידי עובדא ומלולא דלמטה יתעוררו הכוחות העליונות למעלה, ונעשין מ"נ לעורר מ"ד להמשיך שפע החיים.
56
נ״זוהוא, דנודע הלחם הוא אשה כמ"ש (שמות ב, כ) קראן לו ויאכל לחם, יום הוא הזכר כמ"ש בכתבים בספירה היום יום וכו'. והנה בכל ששת ימי החול אין יחוד וזווג למעלה, בסוד ותלכנה שתיהן (עי' רות א, יט) שתי ההי"ן, כי אות י"ו שהם הזכרים אינם בייחוד עם ב' ההי"ן, משא"כ בשבת נמשך ב' יסודות אבא וז"א, י"ו, הנקרא יומים, לייחדן עם הלחם שהם ב' ההין, ונעשה יחוד שלם.
57
נ״חוז"ש ראו כי ידוד נותן לכם השבת, ור"ל כי רא"ו הוא להזהר ולהשגיח בעינא חכימא ופקיחא, ולא שיהיה מכלל העוורין שאינם רואים כנודע תואר זה בזוהר הרשע נקרא עוור, והחכם אשר עיניו בראשו, וז"ש ראו כי הוי' של ד' אותיות הוא הנותן לכם את השבת, כי מצד יחוד הנ"ל הוא בא קדושת יום השבת שביתה ומנוחה, על כן הוא נותן לכם ביום הששי, ואות ב' של ביום הששי כמו על ידי יום הששי כמו ב' של בראשי"ת (בראשית א, א) וק"ל, לחם יומים, כי על ידי יסודות הנ"ל נעשה זווג לח"ם יומי"ם כנ"ל.
58
נ״טלכך שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, כי חז"ל [ב]עירובין דף נ"א ע"א דרשו, שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, שבו איש תחתיו - אלו ד' אמות, אל יצא איש ממקומו - אלו ב' אלפים אמה.
59
ס׳והנה רמזו רז"ל בצחות לשונם ב' יחודים הנ"ל השייכים לשבת בד' אותיות שם המיוחד, והוא, דקשה אחר שאמר שבו איש תחתיו ל"ל שוב אל יצא איש ממקומו. ועוד ב' פעמים איש ל"ל. ועוד שבו הוא לשון רבים, איש תחתיו לשון יחיד.
60
ס״אונראה דבא לרמז על ב' יחודים הנעשה על ידי ב' יסודות י"ו, לייחדן ב' איש ז"א וחכמה, עם ב' ההי"ן שהם הנקיב'. ונגד יחוד תחתון ז"א ונוקביה אמר שב"ו איש תחתיו, כי בו יש ב' יסודות יסוד אבא תוך יסוד ז"א. ונגד יחוד עליון או"א, אמר אל יצא איש ממקומו.
61
ס״בוהענין, כי אבא הוא שם ע"ב, ומילוי שלו מ"ו, ואמא קס"א ומילוי שלה ק"ם, וביחוד שניהם הוא אותיות מקו"ם, עיין בהגדה ברוך המקום יעו"ש. והנה יש ב' אלפי"ם, אלף בחכמה כמ"ש (עי' איוב לג, לג) אאלפך חכמה, וכן יש אלף בינה עיין בכוונת אכילה, ומילוי חכמה מ"ו גימטריא אמה. וזה שכיונו חז"ל אל יצא איש ממקומו אלו ב' אלפי"ם אמ"ה, והבן, והוא יחוד או"א אותיות י"ה מהשם.
62
ס״גושבו איש תחתיו הוא יחוד ו"ה מהשם, כי ז"א נקרא שם מ"ה באלפי"ן, אחר שקיבל מן מ"ו דאבא, שהוא גימטריא מ"ה עם הכולל. ונוקביה דז"א שהוא אות ד' כשהי' רגלי' יורדת מו"ת, ואחר שקיבלה אלף מן שם מ"ה, נעשית ד' אמו"ת, כי בחיבור א' עם מות נעשה אמות, בסוד ואמ"ת, הנהפך מן מ"ת ת"ם, וזהו ד' אמות של הלכה, כלה עליונה, ז"א ונוקבי' בחיבור אח"ד.
63
ס״דוכל זה על ידי קביעת מקום מיוחד לשבת, שבו מייחד אדם בביתו ו"ה מהשם, והם כלים להמשיך בו נשמה ב' אותיות ראשונות מהשם, והיינו על ידי שעשה הכנה לקבל נפש רוח ונשמה בג' ימים קודם השבת, אז ניתן לו שבת לאות בינו יתברך לבין ישראל, שהוא קישור ודיבוק מחשבתו בו ית', לפנות מחשבתו ממחשבות זרות, ואז בא לו נשמה מצד בינה כמ"ש (איוב לב, ח) נשמת שדי תבינם, ה' עלאה, ובשבת יעסוק בחכמה אמיתת כמ"ש המקובלים, והוא י' מהשם, ואז מייחד ב' אותיות ראשונות, וממשיך לאות ו' ב' אותיות אחרונות מהשם, ונעשה יחוד שלם, והוא שביתה ונייחא.
64
ס״הוכן מצאתי בתיקונים (ת"ע) דף קכ"ז ע"א, וז"ל: עמוק מ"י ימצאנו (קהלת ז, כד), לית מאן דאשיג ליה אלא בחכמה ובבינה וכו' י' חכמה מ' בינה וכו'. ובספר ימי"ן וז"ל: פירוש על ידי חכמת הקבלה ותשובה שלימה בדחילו ורחימו די"ה וכו', יעו"ש, והנאני, כי בחול על ידי תורה ותשובה ובשבת היא מצד ה' שנק' שבת כנ"ל, ועם חכמת הקבלה י', שעושה אד"ם במקו"ם מיוחד, נעשה שם הוי"ה יחוד שלם, וק"ל. (ובזה נבאר אח"ז מצות עשה (דברים ו, ד) שמע ישראל וכו'. וגם פירוש שיר היחוד: הנך אחד בכל דמיונות).
65
ס״וובזה יובן ש"ס הנ"ל, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ר"ל מתנה נקראת שאין ליתנה כי אם למי שקיבל ממנו הנאה תחלה, שנתקרב אצלו על ידי דבר מה שנתן לו תחלה עד שנתקשרו באהבה יחד, ואז נותן לו זה מתנה גדולה. משא"כ כאן שלא קיבל הקב"ה שום הנאה מהם עדיין, שלא נתקרבו אצלו, כי במרה ניתן שבת עדיין בלי שום דבר, לכך לך והודיעם תחלה כדי שיעשו הכנה לקרב את עצמן להקב"ה, שזהו הנאה לו יתברך מכל. והקירוב הוא שיקדשו א"ע ג' ימים קודם לשבת במעשה ודיבור ומחשבה, בג' ימים המיוחדין לזה, ואז יוכלו לקבל שבת. ורימז למשה ג' בחינות אלו שצריכין הכנה, כי מצות מעשיות ביום ד' הוא מן עשי' הנק' אדנ"י שהוא גימטריא היכ"ל וכסא להשרות בו הרוח, שהוא על ידי הדבור בתורה ביום ה', ותורה נק' טוב כמ"ש (אבות פ"ו מ"ג) אין טוב אלא תורה שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי, והדיבור בתורה ביום ה' הוא לקנות רוח שיהי' היכל וכסא לנשמה שיוכל לקבל ביום ו' ערב שבת סוד יסוד הנק' נח שהוא שביתה ומנוחה, כמ"ש שבת וינפש [גם אותיות מתנה, כי אות מ' הוא בינה כמ"ש לעיל עמוק מ"י ימצאנה, כי מ' הוא בינה כמ"ש בתיקונים, ובה ג' אהי', גם נודע סוד הצללים וכו', גימטריא תנ"ה, הרי מתנה], וז"ש מתנ"ה טו"בה יש לי בבית גנז"י שהיא אדנ"י גימטריא היכל שבה גנוז ונצפון ב' מדריגות רוח ונשמה הנ"ל, והיא ג' נקר' נפש, וצריך להתחיל בה ממטה למעלה בסוד בזאת יבא אהרן אל הקודש (ויקרא טז, ג), הכנה ביום ד' ה' ו' שהוא להתקרב.
66
ס״זומזה למד הש"ס כי הנותן מתנה לחבירו, ר"ל שהוא בא ליתן תחלה מתנה לחבירו שלא קיבל עדיין, כי הוא מתחיל ראשון, צריך להודיע.
67
ס״חוזה שפירש רש"י דשמא יתבייש לקבלה וכו'. ור"ל דאיירי בנותן זה שלא קיבל עדיין שום הנאה, דנלמד ממקומו דביקות הקב"ה כנ"ל, אבל מודיעו תחלה אז מתוך כך מתרצים בדברים וכו', כי כך הי' כוונת הקב"ה שיתרצו בדברים להתקרב אצלו וכנ"ל, ואז על ידי אהבה מקבל.
68
ס״טושלא נפרש דברי הש"ס ורש"י כפשוטו, בא התוספות ואמר דבריו במפורש, דוקא מתנה שנותן לו על ידי אהבה, ור"ל דדוקא מתנה שלא ניתן כי אם על ידי אהבה, שמקבל ממנו איזה הנאה תחלה, לכך צריך להודיעו כשלא קיבל ממנו עדיין שום הנאה, שלא יתבייש, דוגמא שבת שנתן הקב"ה לישראל. אבל צדקה שניתן למי שלא קיבל ממנו הנאה תחלה, דלכך נק' צדקה, שנותן לו בתורת צדקה וחסד, אדרבא בסתר עדיף. ובאו התוספות להורות ולפרש צחות לשון הש"ס, דלכך נק' שבת מתנה, כדי שיקבל מהם הנאה תחלה, שהוא להתרצות אליו בדברים, וזה הוא הכנה הנ"ל.
69
ע׳והמקשן סבר כפשוטו, לכך הקשה מקירון פני משה. עד דמשני ומפרש כי מתן שכרה לא עבידא לגלויי, ואינו רצה לומר לעולם הבא, רק בעולם הזה, והוא ענין נשמה יתירה לא הודיע לשום אומה ולשון, כי אי אפשר להם לידע כמ"ש החכם הידעת מהבורא ית', והשיב אלו ידעתיו הייתיו, והבן זה, וזה שאמרו בש"ס דביצה נשמה יתירה לא הודיעם, שאינם משיגים זה. רק על ידי משה הודיעם לישראל.
70
ע״אובזה יובן ביאור הש"ס דביצה מרישא לסיפא וינפש, והבן, כי אנהרין לעיני בס"ד.
71
ע״בובזה יובן כוונת דברי הרב בעל שער האורה שהביא הכותב, וז"ל: לפי שהשבת הוא המשכת וכו' כי אל ח"י נח בשם אדני וכו'. והוא כנ"ל, כי אל חי בסוד אבא הנקרא נ"ח בתוך יסוד ז"א, נח בשם אדנ"י שהוא בית גנזיו, ונעשה יחוד י"ו עם ב' ההין בסוד וינ"ח ביום השביעי, ולכך שנקרא חי, השומר שבת לייחד הנ"ל הוא דבוק בחיים הנ"ל, וההיפוך למחלל, וק"ל.
72
ע״גונשאר עוד לבאר ב' טעמים שכתב הכותב בענין שבת, שזכרנו לעיל, דהוא גם כן אתי שפיר.
73
ע״דדאיתא בפ"ב דביצה (טו:) כי חדות ה' היא מעוזכם (נחמיה ח, י), אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון בר יוחאי, אמר הקב"ה לישראל, בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע, ע"כ. והקשו התוספות (ד"ה לוו) מהא דאמרינן (פסחים קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, [ומשני] הני מילי כשאין לו לפרוע אלא א"כ יטול מהצדקה, והכא איירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות, לכך קאמר לוו עלי ואני פורע.
74
ע״הוהנה שפת יתר שיש בכאן, לוו וקדשו והאמינו אז אני פורע, אין לו שחר. ולהתוספות קשה, א"כ מי שאין לו לפרוע הדרא ק' קושיית הש"ס מאי כי חדות ה' היא מעוזכם, דבפסוק משמע בין שיש לו לפרוע או אין לו לפרוע. ושאר הספיקות.
75
ע״וונ"ל דכתב הבית יוסף באורח חיים סימן רפ"ח (ד"ה וגרסינן), ירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) לא ניתנו שבתות וי"ט אלא לתורה. רבי חגי אמר לא ניתנו אלא לאכילה ושתי' שנאמר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת ענג, ולא פליגי הא לת"ח והא לפועלים וכו'. נ"ל לדקדק, ולת"ח הוי שבת הפקר לאכול ולשתות. וכל ספרי יראים כתבו בזה מה שכתבו, מכח קושיא זה.
76
ע״זונראה דאתי שפיר, דהא קשה מה זה שאמר בדברות ראשונות (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, ובדברות שני' (דברים ה, יב) שמור את יום השבת לקדשו. וחז"ל אמרו (ספרי תצא כג, ר"ה כז.) כי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. והקשה הרמב"ן (שמות כ, ח) בשלמא אינך דסתרי אהדדי כגון (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת - וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט), שפיר הוצרכו לומר בדיבור אחד, משא"כ הכא אינו סותר. וביאר דגם הכא סותר, דזכור היינו עשה, ושמור הוא ל"ת וכו'. ויש להבין למה נאמר בשבת דברים סותרים בזה, והוצרך לומר בדבור אחד.
77
ע״חונראה דיש ב' בחינות שונות בבריאות עולם, ורמוזין בשבת, לפי ב' מיני אדם, והוא אמ' כי עולם כמנהגו נוהג על פי הטבע, מה שחידש הקב"ה עולם הושם הכל בטבע, והוא מה שנאמר (עי' דברים יד כט, טו יח) וברכך בכל אשר תעשה, ואם יבטל ולא יעשה מלאכה במה תחול הברכה. וזה נרמז בששת ימי החול, שנאמר (שמות כ ט, דברים ה יג) תעבוד ועשית מלאכתך, דלכאורה קשה מה צורך לצוות על עשיית מלאכה שהיא רשות, והל"ל רק ביום השבת לא תעשה מלאכתך וכו'. ולדברינו אתי שפיר, שהוא ללמד דעת את העם שיתנהגו על פי הטבע כאמור. ולפי שכל השבוע נזהר לעשות מלאכה, ובזה קאמר שמור את יום השבת וכו', שיש בו לאו שלא לעשות מלאכה בו.
78
ע״טוהנה יש עוד בחינה ב' בבריאות עולם ורמוז גם כן בשבת, והוא מ"ש בדברות שניות (דברים ה, טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ביד חזקה וגו' על כן צוך לעשות את יום השבת. דלכאורה קשה מה ענין יציאת מצרים לשבת, דהוא שייך לפסח ושאר ימים טובים. אלא דבא ללמדנו עוד בחינה ב' בבריאות עולם, דהוא יתברך משנה טבע העולם באותות ומופתים להושיע עמו ישראל, כמו ביציאת מצרים. והוא נגד כת ב' מבני אדם, הנהנין ממלאכתן כל ששת ימי החול ולעסוק בתורתו יתברך, כמו חסידים ראשונים שעשו מלאכתן ארעי ותורתן עיקר זה וזה נתקיימו בידם (ברכות לה:), כי מאחר שהוא אינו מתנהג בטבע רק למעלה מהטבע, הש"י ג"כ מתנהג עמו למעלה מהטבע, וכמ"ש בראשית חכמה שער הקדושה (ש' האהבה פ"ח) בענין קריעת ים סוף.
79
פ׳וכל א' צריך להתנהג על פי מדריגתו, משא"כ התופס מדריגה שאינו שלו זה וזה לא נתקיימו בידו. וז"ש (ברכות לה:) הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ור"ל שלא הי' בבחי' זו, רק שעשו כרשב"י שראו אותו בבחינה זו, ולכך לא עלתה בידם, וכן שמעתי ממורי סברא זו, ודפח"ח.
80
פ״אוזה היה ענין יציאת מצרים, שלא היה אפשר לצאת משם על פי הטבע, כי אם ביד חזקה שלמעלה מהטבע, כנודע סוד יד החזקה וזרוע נטויה, והבן.
81
פ״בוא"כ זה שכל השבוע אינו עוסק במלאכה רק בתורה ובעבודת הש"י, א"כ מה ששובת בשבת היא בדברים רוחניים, לקדש מחשבתו. וז"ש (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, שהוא עשה, מאחר שבימי החול לא עשה, ובשבת צריך לעשות יחוד מדות עליונות ולדבק את עצמו שם, כי זכירה היא במחשבה, לקדשו ברוחני'.
82
פ״גוזהו ענין שביתה הנאמר בו ית' (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, כי ענין הבריאה היה על ידי צירוף אותיות, שהוא הלמוד בששת ימי החול. וינ"ח ביום השבי"עי - שהוא ענין אחדות בדביקה, נ"ח בשביעי, כך אלו התלמידי חכמים בשביעי הוא קדושת מחשבה ואחדות ומנוח, שהוא התענוג הנפלא הנקרא אכילה ושתיה, וז"ש הכתוב (שמות כד, יא) ויחזו את האלדים ויאכלו וישתו, שנהנו מזיו השכינה.
83
פ״דוהוא סוד יסוד זכור ושמור מלכות בדבור אח"ד נאמרו - ר"ל לייחד זכור סוד וינ"ח עם שמור, סוד ביום השביעי.
84
פ״הוזהו שנרמזו ב' אמונות אלו בשבת שהוא חידוש בריאת עולם, שיתנהג כל אדם לפי בחינתו כנ"ל, וזהו כוונת הכותב, וק"ל.
85
פ״ווזהו כוונת הירושלמי שהביא הבית יוסף, שהפועלים העוסקים במלאכה כל ו' ימי החול אזהרתן לשבות ממלאכתן ולעסוק בתורה בשבת. והתלמידי חכמים שעוסקים בתורה כל ימי החול, בשבת וקראת לש"בת ענ"ג - שהשבת עצמו יהיה לו לענג המכונה לאכילה ושתיה, ולא אכילה גשמיות קאמר, דאם כן האכילה היא הענג ולא השבת.
86
פ״זובזה מבואר קושית התוספות הנ"ל, דאתי לפרש שיש ב' בחינות בעולם וב' בחינות בבני אדם. וזה שהקשו איך אמר לוו עלי ואני פורע, ושם אמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ומשני לחלק בין אדם לאדם, והוא מדכתיב כי חדות ה' היא מעוזכם, ועל זה דרש בש"ס לוו עלי וקדשו והאמינו בי ואני פורע, דקשה לתוס' ג"כ קושיא הנ"ל, לוו וקדשו והאמינו ואז אני פורע, דמשמע דאינו שוה לכל אדם. לכך ביארו התוספות כי בפירוש לוו יש ב' פירושים, א' לשון דביקות וחיבור כמ"ש בפ' קרח (במדבר יח, ב) וילוו עליך וישרתוך, עוד יש לפרש כפשוטו לשון הלוואה. וב' פירושים אלו אמת, כי זה נמשך מזה, כי מי שבחינתו למעלה מהט"בע שהי' גימטריא אלדים כמנין הטבע, שהוא דביקות ואחדות שהוא שורש הכל, זה יכול ללוות הלוואה לצורך שבת אף שאין לו לפרוע, כי ואני פורע, ובתנאי והאמינו בי, שיש לו האמנה זו שהקב"ה יפרע, אז ואני פורע, משא"כ בלאו הכי, וההיא עשה שבתך חול וכו' איירי באין לו האמנה זו.
87
פ״חוזהו מרומז בפסוק כי חדות ה' היא מעוזכם, מה שהוא שמח ודבק בו ית' ואין לו עצבות חסרון כיס לשבת, כי הוא לוה ומוציא לשבת, והוא על ידי האמנה, דבלאו הכי אי אפשר זה כנודע, כמ"ש בספרי היראים, באמת זהו מעו"זכם, שהקב"ה פורע.
88
פ״טושמא תאמר איך ידע אדם עצמו בחינתו אם יש לו האמנה או לאו, כי הרבה עשו כרשב"י וטעו, וכנ"ל. ולזה באו התוספות ליתן כלל לאדם עצמו שידע בחינת עצמו ולא יתפוס מדריגה שאינה מבחינתו ולא יתקיים בידו, וז"ש התוספות הני מילי כשאין לו לפרוע אלא אם כן יטול מהצדקה - כשעולה בדעתו זה לעשות שבת חול כדי שלא יצטרך לבריות, מחמת מחשבה זו שאין לו לפרוע, וחושב היעשה ה' ארובות בשמים, כי אם שיצטרך ליטול מהצדקה, כל זה חשב במחשבתו, אז ידע האדם בעצמו נאמנה שאין האמנתו חזקה, ויעשה כך ולא ילוה מאחרים. והכא מיירי שיש לו משכנות וכו', ר"ל על דרך (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני בתוככם, כמו (שמות כה, ח) ושכ"נתי בתוכם, שהוא כסא להשראת שכי"נה על ידי דביקותו שיש לו בו ית', בזה נאמר לוו עלי ואני פורע, וק"ל.
89
צ׳בדרך פנימי י"ל לוו עלי וקדשו והאמינו בי ואני פורע, שהוא סוד יחוד הוי"ה בשבת, כי זכרנו לעיל ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו, ד), כי ב' אותיות ראשונות הוא נשמה לשם המיוחד. וכבר זכרנו איך להמשיך זה בחול, ובשבת ימשיך על ידי קדושת מחשבתו שהוא סוד י' מחשבה, ועל ידי האמנה שהוא ה' עלאה כמבואר בתיקונים, ועל ידי אמונה יש לו מנוחה ושמחה ועונג. וגם שלא יהא מעורב עם בני עולם, שלא יטרידו מחשבתו בעניני עולם הזה, רק אדם בביתו שהוא ו"ה מהשם. ואז נעשה יחוד שלם, בסוד (שמות טז, כט) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי כנ"ל.
90
צ״אוז"ש לוו עלי, ר"ל שהוא חיבור, לחבר ד' אותיות על ידי שימשיך שם יה מלמעלה, וז"ש הקב"ה לוו על"י דייקא, כי י"ה שהוא או"א הוא עלי, וקד"שו והאמינו בי, הוא ב' אותיות ראשונות הנקרא נשמה, להמשיך בי, ואז ואני, כי על ידי אדם בבית נעשה ואנ"י שהוא יחוד ו"ה, פורע, והבן*ובזה תבין איך ד' דברים שכתב הרמב"ם כבוד ועונג זכור ושמור הוא יחוד ד' אותיות השם, וק"ל. והם ד' מצות ב' מצות עשה כנגד י"ו, וב' לא תעשה נגד ה"ה. גם שנז' ה' מצות. לקמן יובן..
91
צ״בהעולה בזה, ב' אמונות של העולם נרמזין בשבת, א' על פי הטבע למי שנוהג על פי הטבע, ובזה נאמר עשה שבתך חול וכו'. וא' שהוא ית' משנה הטבע למי שמשנה גם כן הטבע לעבודתו ית', ובזה נאמר לוו עלי ואני פורע.
92
צ״גובזה נ"ל לבאר פירוש הש"ס דראש השנה (יז:) בפסוק אחת דבר אלדים שתים זו שמענו ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב, יב-יג). ואמרינן בש"ס, רבי אלעזר רמי, כתיב ולך י"י החסד, וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף לך י"י החסד. והקו' מפורסמ(ו)ת, בפסוק כתיב תחלה חסד ואח"כ כמעשהו, והש"ס מהפך לבסוף חסד. והתוספות (ד"ה בתחלה) הרגישו בזה, וכ' דקאי על הסברא ולא על האמת, יעו"ש.
93
צ״דול"נ פשוט, דנודע מדריגות יום הששי יסוד הוא ו' זכור, ומדריגות יום הז' הוא שמור, ובדבור א' נאמרו. וז"ש אחת דבר אלדים שתים ז"ו שמענו, כי לפי בחינתינו אנחנו בני אדם שומעין, שיש בנו ב' מיני אדם, לכך נחלק לשני בחינות, על פי הטבע ובחינה ב' למעלה מהטבע לשנות הטבע, ולפי מעשי אדם כך נתעורר למעלה, אם על פי הטבע או לשנות הטבע. ושניהם רמוזין בשבת כי הוא אמונת חידוש בעולם מלמטה למעלה להתנהג על פי הטבע וז"ש (ישעיה נח, יג) ממצוא חפציך ודבר דבר, אבל הרהור מותר (שבת קיג:). ויש שמתנהג למעלה מהטבע, כמו בחסיד אחד שחשב בשבת לגדור פרצתו בשבת, ושוב לא גדרה, ועלה צלף חד וכו' (שבת קנ:). והוא למעלה מהטבע, כי נקרא חסיד שהוא [לפנים] משורת הדין, גם כי מחשבה מותר על פי הדין מ"מ קידש עצמו במותר, וגם למעלה התנהגו עמו לשנות הטבע בצלף חד.
94
צ״הזה נראה לי, על כן ברך י"י את יום השבת ויקדשהו (שמות כ, יא), ודרשו ברכו במן וקדשו במן. והוא לרמז ב' בחינות הנ"ל, נגד מי שמתנהג על פי הטבע, הוצרך להתברך בששי לחם יומים. ונגד זה שהוא בשבת למעלה מהטבע ואינו ניזון במזון רק אכילתו ושתיתו על דרך את אלדים, נגד בחינה זו קדשו במן שלא ירד בשבת באמת, והבן.
95
צ״וובזה יובן ש"ס הנ"ל, דרבי אלעזר רמי, דסבר כפשוטו, וביאר לו לך ה' החסד - עם מי שמתנהג על פי החסד, ושפיר כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ולא תיקשי אהדדי. אלא דאגב אורחין למדנו כי תחלה משלם לאיש כמעשהו, שיתנהג אדם על פי הטבע, ואח"כ על פי החסד. וכוונת התוספות, דש"ס משמיענו זה חסדו ית', דאינו נפרע אז כמעשהו, רק ממתין עד זמן החסד, וק"ל והבן.
96
צ״זעוד יש לפרש אחת דבר י"י שתים זו שמענו על כל תרי"ג מצות, ושני הפרושים אמת, וזה נמשך מזה, ולכך כל המקיים את השבת כאלו קיים כל תרי"ג מצות. וגם ביאר בש"ס (שבת פו:) דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה.
97
צ״חותחלה נבאר מצות היחוד, והוא מצות שמע ישראל יי אלהינו יי אחד (דברים ו, ד). ופירש רש"י, ה' אלקינו - שהוא עתה אלהינו ולא של האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, כמ"ש (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך וגו'.
98
צ״טוי"ל לשון שמע וגו'. ועוד דהל"ל ה' אלדיך כמוזכר בכל משנה תורה. ועוד דדרשו חז"ל ממתן תורה זכו לקריאת שמע, הקב"ה אמר לישראל שמע ישראל אנכי י"י אלדיך, נענו כולם ואמרו ה' אלהינו ה' אחד וכו'. שהוא תמוה, דבפסוק נזכר במאמר משה שמע ישראל ה' וגו', והוא דרש על הקב"ה. וגם כי פסקי מהדדי, והוא נביאי'.
99
ק׳ועוד קשה, לירושלמי דברכות (פ"א ה"ה) מפני מה אומרים אלו פרשיות בכל יום, אמר רבי לוי מפני שי' דברות כלולים בהם, אנכי ה' אלדיך - שמע ישראל וכו', זכור את יום השבת - למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, זה מצות שבת ששקולה ככל המצות, שנאמר (נחמיה ט, יד) ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם וגו'. א"כ נחסר מתרי"ג מצות, דאם שמע ישראל היינו מצות אנכי וגו'. ועוד, למה שבת שקולה לכל תרי"ג מצות. ועוד דבשאר מצות אמר ותתן לעמך, ובשבת אמר הודעת וכו'. ועוד דבתיקונים דף נ"ז ע"ב: לית פקודי דעשה ול"ת וכו' והוא.
100
ק״אכדי לבאר זה, נ"ל לבאר מה שכתב הרמב"ם במשנה דמכות (פ"ג מט"ז) כי המקיים מצוה אחת נמי זוכה לחיי עולם הבא. שהוא תמוה נגד הש"ס. וגם להבין טעמו איך השכל יסכים לזה.
101
ק״בונ"ל, דאיתא בתהלים (קיט, קסח) כי כל דרכי נגדך. דכתב האלשיך במשלי סימן ד' בפסוק (כג-כו) מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצא[ו]ת חיים וגו' עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדיך, פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו. וי"ל, כי איש אשר לא ידע איזה דרך ישכון אור לעבוד את ה' להיות בטוח בו ההגעה אל המכוין וכו', גם יש כמה מיני מהלכים לעבודת ה', יש בתורה ויש בצדקה ויש בגמ"ח, ובכל אחד יש מכשול, בתורה גס לבו בהוראה, ובצדקה שנותן ברבים שידעו וכו'. לכך אמר אני נותן לך כלל גדול ובו תצלח, והמשל להולך בדרך אל עיר ומגדל גבוה, ומן המקום שהוא עומד בו עד המגדל יש כמה דרכים, ועצה יעוצה שעיניך לנוכח יביטו, ר"ל נוכח המגדל תרים עיניך להביט בו תמיד וכו', ועפעפיך ר"ל גם למטה שלא יכשל וכו'. והמשל, שיהיה הוא ית' תמיד נגד עיניך, שלא תפנה מהדרך החוצה על ידי איזה פנייה הנ"ל, ובזה כל דרכיך יכונו, זה או זה כולם כאחד טובים להגיע עדיו ית', עכ"ל שהאריך.
102
ק״גוהנה כל תרי"ג מצות נקראו דרכים כדי להגיע על ידם אל עיר ומגדל, שהוא לדבק בו ית' שהוא תכלית מהכוון מכל תרי"ג מצות, כמ"ש המפרש להרמב"ם בפ"א מהלכות יסודי התורה, וז"ל: ולא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע למעלה זו שנאמר (דברים ל, יט) ובחרת בחיים למען תחיה לאהבה את ה' וכו', יעו"ש. הרי כי התורה לכך נקרא דרך, כמ"ש בפ"ק דקדושין (ב.) שנקרא דרך וכו', לפי שיש בו תרי"ג דרכים איך ידבק באחדותו ית'.
103
ק״דוהנה נגד רמ"ח מצות עשה יש נגדם רמ"ח איבריו של אדם, כמ"ש ש"ס דמכות (כג:), ופירש רש"י כל אבר אומר קיים בי מצות עשה וכו'. וכמו שיש בפרט יש בכלל, כי כל העולם נקרא פרצוף אחד, ואדם זה אבר פלוני וכו', ושורשו במדת עליונות - יש שורש בחסד, ועל ידי מדה זו יכול להגיע לאחדותו ית', והוא על ידי גמילות חסדים. ויש על ידי גבורה, שמגבר ביצרו, או לאזור קנאה וגבורה נגד המתפרצים בדתינו. ויש על ידי תורה ששורשו בת"ת, יכול להגיע עדיו ית', וכיוצא בזה בשאר מדות, כי כל אחד הוא דרך להגיע לאמתות אחדותו. ויש שהולך מדרך לדרך, ומעולם לא הגיע לעיר ומגדל אשר תכלית המכו[ו]ן אליו, ויש בדרך אחד בא לעיר ומגדל.
104
ק״הובזה תבין פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בסנהדרין (קיא.), דמר סבירא לי' ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד) אפילו שמשייר חק אחד נידון בגיהנם. ומר סבירא לי' אפילו לא קיים אלא אחד ניצול מגיהנם. והוא תמוהו דרחוקה פלוגתתן מקצה אל קצה.
105
ק״וולפי הנ"ל אתי שפיר, דאם הגיע בדרך לעיר ומגדל, דהיינו על ידי מצוה אחת לאחדותו ית', ניצול מגיהנם. ומר סבירא לי' אפי' קיים כל המצות רק שייר מצוה אחת שהוא ובו תדבק, שהוא תכלית המכוון, לא ניצול מגיהנם. וא"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
106
ק״זואמנם בעושה מצוה אחת מאהבה, והוא גימטריא אחד, ור"ל כי על ידי גודל התלהבות וח(י)שק נרמז בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, אז נכללו כל רמ"ח מצות עשה הרמוזין ברמ"ח איבריו בעשיות מצוה זו הוא באבר פרטי, והיינו מצד אחדותו שהוא האהבה, ובזה כולי עלמא מודו ריש לקיש ורבי יוחנן דסגי במצוה אחת על ידי שעושה מאהבה. ולכך שפיר כתב הרמב"ם וכו', יעו"ש.
107
ק״חובזה תבין איך במצות עשה שמע ישראל נכללו כל מצות עשה ומצות ל"ת ושכרן ועונשן ותכליתן, והם שני תיבות של שמע ישראל וכו', ולכך צריך לאומרן בכל יום על דרך כוונה זו, מלבד כוונתה האמורה על פי האר"י זלה"ה.
108
ק״טוהוא, דתיבת שמע סובל ב' פרושים, א' לשון הבנה, וא' לשון אסיפה כמו (שמואל א טו, ד) וישמע שאול את העם. וב' פרושים אמת, וזה נמשך מזה, כמ"ש הרמב"ם (סה"מ מצוה ג) במצות עשה ואהבת את ה' אלדיך (דברים ו, ה) שיהא שם שמים מתאהב על ידך, כי אחר שחקרת והבנת אמיתת מציאות[ו], אתה מאהב לפרסם בפני כולם שידעו ג"כ וכו'. וז"ש שמע, שאם הבנת מדעתך נוסיף על הקבלה, אמיתת יחודו, אז בודאי אתה משמיע לאסוף אנשים להודיע לישראל כי ה' אלדינו ה' אחד.
109
ק״יוהוא, דכבר זכרנו מ"ש מהורש"א סוף מסכת מכות (כג:), כי שורש כל מצות עשה הוא (שמות כ, ב) אנכי ה' וגו', ושורש כל שס"ה לא תעשה הוא לא יהיה לך אלדים אחרים על פני (שמות כ, ג), ולכך רק שתי מצות שמענו מפי הגבורה כי כולם נכללו באלו השתים וכו', יעו"ש.
110
קי״אוהנה שורש מצות עשה מצד החסד, כי אברהם גימטריא רמ"ח (זח"ג רפ.), שהוא חסד ורחמים, והוא שם הוי"ה, ושס"ה לא תעשה מצד גבורת אלדים, וכמ"ש בתיקונים (תכ"א) דף נ"ה (ע"א), פקודין דעשה מימינא ופקודין דלא תעשה משמאלא וכו'. וז"ש ה' אלדינו ה' כי כל רמ"ח מצות עשה שרשו בהוי"ה, ושס"ה לא תעשה באלדינו, ומ"מ שניהם בשם הוי"ה א' נכללו, כי שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח, המורה על גודל אחדותו. וגם שם ה' שהוא ד' אותיות נכלל באות א שהוא ציור יוי גימטריא הוי"ה, ואות א היא הוראה שהוא אחד, ור"ל כי שורש כל המצות כדי להגיע עד אחדותו, וז"ש ה' אלדינו ה' אחד, על ידי ה' כי ב' ראשונות הוא נשמה אל ב' אחרונות, וב' אחרונות הוא אח"ד וכו'.
111
קי״באך דהל"ל ה' אלדיך. בא ללמדנו, אחר שהודיע שנכלל כאן כל תרי"ג מצות, ותכלית המכוון של כל התורה והמצות הוא אחד, בא ללמדינו שמא יאמר כי הלא חוש הראות מכחיש זה, שיש דין ורחמים בעולם, לזה בא לבאר זה ואמר כי באמת הוא הוי"ה תכלית הרחמים, ומה שנמצא דין לחייבא הוא מצדינו ולא מצדו ית', וז"ש אלדינו, כי החייבים מהפכין מדת הרחמים, וכמ"ש (תהלים עז, יא) ואמר חלותי היא שנות ימין עליון, והצדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים, וז"ש ה' אלדינו ה' - שנעשה רחמים, אבל הוא ית' אחד, והשינויים מצידנו.
112
קי״גובזה יבואר ש"ס דסנהדרין דף ק"ו (ע"ב) אמר רבי יצחק מאי דכתיב (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלדים מה לך לספר חוקי, אמר הקב"ה לדואג, כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם. ותשא בריתי עלי פיך (שם), אמר רבי אמי אין תורתו של דואג אלא מהשפה ולחוץ. וכבר צווחו בזה קדמאי.
113
קי״דותחלה נ"ל לבאר פשוטי פירוש הפסוק, דהל"ל בקיצור מה תספר חוקי, ולשון לך מיותר. וגם ותשא בריתי עלי פיך, אין לו שחר.
114
קי״הותחלה נבאר תהילים (א, א-ו) אשרי האיש אשר לא הלך וכו' כי אם בתורת ה' חפצו וגו' כי יודע ה' דרך צדיקים.
115
קי״וור"ל כאלו סרס המקרא, דרך צדיקים - הוא עשיות המצות שנקרא דרכים, הוא לתכלית שיגיע עד ה' לדבק בו, שהוא לשון (עי' בראשית ד, א) וידע אדם את חוה אשתו, וז"ש כי יודע ה', ר"ל לתכלית שידע ה' הוא דרך הצדיקים וכנ"ל.
116
קי״זולדבק בו הוא על ידי קדושת המחשבה כנודע, ואי אפשר לקדש מחשבתו כי אם כשזכה לנשמה, והיינו על ידי שיקדים תחלה מעשה ודבור ואח"כ מחשבה ע"י נפש רוח ונשמה. וכמה שזכרנו בשבת שלא ניתנו שבתות אלא לתורה צריך הכנה קודם בהולך מעשה לטוב ביום ד', ודבור בתורה ביום ה', ואחר כך מחשבה ביום ו', וז"ש (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, ודרשו בספרי זכרהו מאחד בשבת, ולכאורה קשה מה קדושה מגיע לשבת בזה, שאמר זכור את יום השבת לקדשו. ולדברינו אתי שפיר, שהוא לעשות הכנה ג' ימים אחר שבת וג' ימים קודם לשבת וכו'.
117
קי״חונגד ג' אלו בחכמה ספרו ספר תהלים, ואמר אשרי האיש, שיהיה דבק בהאי אשרי, הוא על ידי הכנה, שלא הלך תחלה בעצת רשעים, רק בהלוך מצוה, שהוא הכנה נגד עשי' נפש. ובד"רך חטאים לא עמד רק בתורה נקרא דרך, (במ"ש) [כמ"ש] בפ"ק דקדושין (ב.), והוא נגד יצירה רוח, ועיין באבות (פ"א מ"א) כמ"ש והעמידו תלמידים הרבה בתוספות יום טוב. ובמושב לצים לא ישב, כי אם יושב יחידי להתבודד לקדש מחשבתו, נגד בריאה נשמה. ואז הוא כסא להשרא(ו)ת בו שם הוי"ה, וז"ש כי אם בתורת ה' חפצו, ר"ל שעל ידי שעשה הכנות הנ"ל יוכל לדבק בתורת ה', וזהו חפצו דזה ודאי יגיע לתכלית הדבקות, באופן שאחר שנדבק בו נקראת תורתו וז"ש ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו', שהוא לשון עתיד כמו הבטחה שיהגה בתורתו וכו', מאז שהוא סר מרע מה הוא מובטח וכו'.
118
קי״טולכך לא אמר אשרי שהלך בעצת צדיקים. הגם כי כבר דרשו מזה היושב ולא עבר עבירה כאלו עשה מצוה וכו'.
119
ק״כלא כן הרשעים כי אם כמוץ, דאמרו חז"ל שנתווכחו החטה עם המוץ, זה אמר אני עיקר נטיעה אשר נתכוון לו בעל הבית בזריעה, וזה אמר אני עיקר וכו', ואמר המכריע, יגיע זמן הדישה ונראה מי עיקר, זה נכנס באוצר וזה תדפנו רוח. והנמשל מובן, כי הרשעים אומרים שהם עיקר הבריאה, עד שיגיע זמן הדיש שהם היסורין בזה ובבא, כי מיד תדפנו רוח ולא נשאר ממנו ענף ושורש, וז"ש על כן לא יקומו רשעים במשפט כי משפט הוא פורעניות ויסורין, שהוא להקימו בתשובה, והוא לא כן ידמה, שאומר מקרי הוא, לכך לא יקומו במשפט.
120
קכ״אוהטעם, כי יודע ה' דרך צדיקים, והוא מלבד פירוש הנ"ל שזכרתי לדרוש מסיפא לרישא, מדרש נמי מרישא לסיפא, כי התשובה נקרא ג"כ דרך תשובה, כמ"ש (תהלים כה, ח) מורה חטאים בדרך, ויודע ה' דרך צדיקים שישוב בתשובה בין בעקו בין בטובו, משא"כ דרך רשעים תאבד, וק"ל.
121
קכ״בוזה שאמר מה לך לספר חוקי, דתיבת סיפור יש לו ב' פירושים, דרך סיפור והגדה, או לשון התפארות ושבח כמו השמים מספרים (תהלים יט, ב), ושניהם אמת כי זה נמשך השבח על ידי הסיפור, וז"ש מה לך לספר חוקי הדין, למודך הוא להתפאר ולשבח את עצמך בתורתי, וז"ש מה ל"ך לספר חוק"י, לכך ותשא בריתי עלי פיך ונגד אנשים ההם שהם מבחוץ, וז"ש מהשפה ולחוץ, ולא לכבוד הש"י שהוא שוכן בתוך אדם, כמ"ש (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, וז"ש רש"י ולא בלב, וק"ל.
122
קכ״גובזה נ"ל לבאר פירוש הפסוק ישעי' סימן מ"ט (נא, א-ג) שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה' ציון וכו'. וזה אין לו שחר כלל.
123
קכ״דהגם דהיה אפשר לפרש שלא מענינינו, דכתב האלשיך ישעיה סימן נ"ה (ו) וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלדינו כי ירבה לסלוח. והקשה הא הוי' הוא רחמים, ואלדינו הוא מדת הדין, ואיך אמר כי ירבה לסלוח. וביאר שם, כי בראש השנה הוא מדת הדין, וכל השנה הוא רחמים, ואם עשה תשובה קודם ראש השנה מוותר שליש כמ"ש בטור וכו', יעו"ש.
124
קכ״הוה"נ ידוע כי מדת צדק הוא מדת הדין, כמ"ש בירושלים (ישעיה א, כא) צדק ילין בה, גם חז"ל דרשו צדק צדק תרדוף (דברים טז, כ) זו לפנים משורת הדין, מדכתיב ב' פעמים, א"כ שמע מינה דצדק לחוד הוא קו הדין, והוא בראש השנה, ובכל השנה הוא רחמים.
125
קכ״ווהנה יש ב' מדריגות בכתות בני אדם, יש בני אדם שעליהם נאמר (מלכים א יד, ט) ואותי השלכת אחרי גווך, כל השנה, ובראש השנה בשעת הדין אז רודפים לבית הכנסת כדי להצדיק דינם שיצאו זכאין בדין. ויש שהוא מבקש הוי' שהוא רחמים, דהיינו כל השנה, ר"ל ששוה אצלו כל השנה שהוא רחמים כמו בראש השנה שהעולם בדין, כי תמיד מבקש ה' לעובדו.
126
קכ״זוכמו שיש בשנה דין ורחמים בשינוי זמנים הנ"ל, כך יש בעולם ובנפש, בסוד עולם שנה נפש, כי בעולם יש הנהגה על פי טבע, ויש הנהגה למעלה מהטבע לשנות הטבע, כמו שזכרתי ב' מדריגות בשבת בענין זכור ושמור, יעו"ש. וכך יש בנפש האדם, שיש נוהג את עצמו על פי הטבע, שלא ליכנס לפנים משורת הדין רק על פי הדין והטבע, כי הטבע גימטריא אלדים (פרדס שי"ב פ"ב) שהוא הדין, ככה הוא מתנהג הן נגד הש"י ונגד בני אדם. ויש משנה הטבע, להתחסד עם קונו או עם בני אדם לפנים משורת [הדין].
127
קכ״חוהנה הכל נמשך זה אחר זה, כי מי שהוא נוהג את עצמו על פי הטבע, כך מתנהגין עמו למעלה על פי הטבע. ומי שנוהג את עצמו למעלה מהטבע, כך נוהגין עמו למעלה מהטבע.
128
קכ״טוזה נ"ל מה שאמרו חז"ל (ב"מ ל:) לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהן על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין. וכבר תמהו בזה רבים ושלמים, וכי משום דלא עבדו לפנים משורת הדין יחרבו. וכבר העליתי בזה על פי הרמב"ם יעו"ש.
129
ק״לולפי הנ"ל לא קשה מידי, דהם לפי מעשיהם היו צריכין שיתנהגו עמהם למעלה לפנים משורת הדין, כמ"ש (גיטין פח.) צדקה עשה הקב"ה שהקדים ב' שנים לונושנתם וכו', והיינו אם היו נוהגין הם ג"כ לפנים משורת הדין, כמו שמצינו בקריעת ים סוף שלא נקרע כי אם אחר שירדו לים, וק"ל.
130
קל״אוזה נראה לי פירוש הפסוק בתהלים (קיד, ז-ח) ההופכי הצור אגם מים. והוא דקאי אדלעיל מלפני (אלוד(י) יעקב ההופכי וגו', דקשה למה יעקב דוקא. וגם ענין ההופכי הצור וגו', וכי יש מעלה שהפך הצור, רק המעלה מים יהי' ממה שיהי', וכו'.
131
קל״בונ"ל, שאמר בשבת פרק כל כתבי (קיח.:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך, לא כאברהם שנאמר (בראשית יג, יז) קום התהלך בארץ וכו', אלא כיעקב שנאמר (בראשית כח, יד) ופרצת וגו'. וקשה באמת למה ניתן ליעקב בלי מצרים. וגם בשבת למה ניתן לו נחלת יעקב דוקא.
132
קל״גהגם דכתב הבית יוסף באורח חיים סימן רמ"ב, כי הוא מדה כנגד מדה, כשם שהוא מפזר מעות בלי שיעור לצורך שבת, כך יתנו לו בלי שיעור, עכ"ל.
133
קל״דולי נראה לפרש, גם יבואר הש"ס (שם קיח:) אלו שמרו ב' שבתות מיד נגאלין. והקשו, הא אמרינן (שם) אלמלא שמרו שבת ראשונה וכו', יעו"ש. ועוד הא דאמרי' שם כל המענג שבת נותנין לו משאלות לבו, והקשו, הא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קה"ר א, יג). ובשם הגאון מו' העשיל נדפס, דלכך נותנין לו נחלת יעקב בלי מצרים, וק"ל.
134
קל״הולי נראה, דכתב הרמב"ן (ויקרא יח, ד) בפסוק (שם, ה) וחי בהם בפ' אחרי, וז"ל: ודע, כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם, כי העושה מצות שלא לשמן על מנת לקבל פרס בעולמו, יחי' בהם בעולם הזה ימים רבים בעושר וכבוד, וע"ז נאמר (משלי ג טז, שבת סג.) ובשמאלה עושר וכבוד, למשמאילים בה. ואותן העוסקים במצוה כדי לזכות לעוה"ב, והם העובדים מיראה, זוכים בכוונתם להנצל ממשפטי הרשעים, נפשם בטוב ילין. והעושין מאהבה כדין וכראוי, עם עסק עולם הזה כמ"ש בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, ה) והשיג לכם דיש את הבציר, ר"ל יזכו בחיי עולם הזה ועולם הבא. אבל אלו העוזבין כל עניני עולם הזה ואינן משגיחין עליו, כאלו אינם בעלי גוף, וכל מחשבתם בבוראם בלבד כמו אלי' וחנוך.
135
קל״וועפ"ז נבאר משנה סוף עוקצין (פ"ג מי"ב) אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. והספיקות רבו, א' כפל צדיק וצדיק וכו'.
136
קל״זונראה, דאיתא בש"ס (ברכות יז:) יצא בת קול ואמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. לבאר זה, כי האלשיך פירש ע"ז, כי חנינא בני אינו לוקח זכותו לעצמו, כי די לו בקב חרובין, לכך יספיק זכותו לזולתו שיזונו כל העולם בשבילו וכו'. וממורי שמעתי כי שביל הוא צנור, שפתח צנור ושביל השפע, וז"ש בשביל חנינא בני, ודפח"ח.
137
קל״חאמנם נ"ל לומר, דכתב בספר הקנה בפסוק (דברים לב, כט) לו חכמו ישכילו זאת וגו', גם שלמד כל הש"ס וספרא וספרי לא נקרא חכם רק למדן, כי אם כשלומד כדי להשפיע מן חכמה לזאת, זה נקרא חכם, וז"ש לו חכמו ישכילו זאת, יעו"ש. וכן מבואר בכתבים ענין לימוד לשמה, לשם ה', להמשיך מיסוד החכמה אל אות ה' וכו', יעו"ש.
138
קל״טולבאר יותר, כי עיקר לימוד לשמה מבואר בכתבים כדי לקשר נפשו ולהדביק אותה אל שרשה על ידי עסקו בתורה ותפלה, כדי להשלים אדם העליון וכו', יעו"ש. ואנו בני מלכים, כי נשמתינו נאצל מכסא הכבוד, ופי' כסא היא מלכות, נאצלה ונתקנה על ידי חכמה הנקרא כבוד, כמ"ש (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, וכמ"ש בסוף תיקונים על פסוק (בראשית לז, יב) ואביו שמר את הדבר יעו"ש. ונודע, כי בכל עליה שרוצה להעלות דבר קדושה, צריך תחלה להמשיך אור עליון ממקורו ושרשו, כדי שיוכלו לעלות, וכמ"ש בסוד הקדושה, יעו"ש.
139
ק״מוא"כ, אחר שעיקר תיקון הכסא הוא על ידי כבוד העליון כנ"ל, וגם נשמת ישראל נאצל מהכסא, א"כ בין כשרוצה ללמוד לשמה, דהיינו להעלות השכינה שהיא ה' מהשם, צריך להמשיך אלי' אור הכבוד אל הכסא, כדי שתוכל לעלות לשרשה. וגם הנשמה שהיא נאצלת מהכסא כבוד, ג"כ יהיה למודו בדרך זה לו חכמו ישכילו זאת, להעלותה ולהדביקה בשרשה השכינה, שהיא לשמה אות ה', ובכללה היא הנשמה שהיא איברי השכינה, ודי בזה.
140
קמ״אובזה תבין צחות לשון הש"ס כל העולם ניזון בשביל חנינא בני. דנודע שיש לימוד על מנת לקבל פרס ונקרא עבד, משא"כ הלומד שלא על מנת לקבל פרס רק לגמול חסד עם השכינה לעשות נחת רוח ליוצרו נקרא בן, וכמ"ש בתיקונים יעו"ש. ומדריגה זו נקרא שביל, דכתב בפרי עץ חיים (ש' הברכות פ"ב) בפסוק (תהלים עז, כ) בים דרכיך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו, וז"ל: כי יסוד אבא נקרא שביל, י"ש ל"ב נתיבות וכו' י' פעמים אל בפרצוף אבא גימטריא י"ש, שהוא חסד ורחמים וכו', יעו"ש. והנה שפע המזון נשפע מחסד שבחכמה כמ"ש בכוונת אכילה ערב יה"כ בפסוק (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו וכו', וכמ"ש (משלי לא, יד) ממרחק תביא לחמה. וגם אחר משיב הרוח ומוריד הגשם גימטריא שבי"ל אמר מכלכל חיים בחסד וכו'. וכמ"ש (תהלים קמה, טז) פותח את יד(י)ך, על ידי פתח שהוא ניקוד חכמה נשפע המזון מן יודיך, ר"ל מן יוד עלאה שבחכמה, למלכות שהיא י' מן אדנ"י. וגם המלכות נקרא כבוד ה' כמ"ש בעמידה בברוך כבוד ה' ממקומו, יעו"ש, כי נאצלה מן כבוד עליון, ולכך נקרא כסא הכבוד הנ"ל.
141
קמ״בוז"ש כל העול"ם ניזון בשביל חנינא בנ"י, ור"ל על ידי עסקו בתורה לשם ה' ונקרא בני, והמשיך שפע מן י"ש אל ל"ב גימטריא כבו"ד ה', ור"ל שביל הוא יש לב, ר"ל שהמשיך מן י' פעמים א"ל שהוא דאבא חסד אל, גימטריא י"ש, לכבו"ד ה' גימטריא ל"ב, ובצירוף שניהם נעשה שבי"ל, וזה על ידי חנינא בני ניזון כל העולם, שהשפיע ביסוד ז"א הנק' כל מיסוד אבא, ומשם להשכינה הנקרא עולם, ושפיר אמר כ"ל העול"ם ניזון בשביל חנינא בני, וק"ל.
142
קמ״גוז"ש (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה וכו'. דקשה, למה נקרא ברית. ועוד מאי יומם, יום הל"ל. ולדברינו אתי שפיר, כי כולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד), ולכך נקרא יומם, הכולל כלהו, כמ"ש (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, וכמ"ש בפרי עץ חיים ה' סוכות (פ"ג) יעו"ש. וז"ש אם לא בריתי יומם ולילה, שיהיה לימוד התורה לשמה להמשיך מיסוד אבא הנק' בריתי, יומם ולילה - לחבר יום ולילה שהוא זו"נ על ידי שפע חכמה, וכמ"ש לו חכמו ישכילו זאת, ומשכיל הוא יסוד, וכנודע, וק"ל.
143
קמ״דוז"ש (אבות פ"ו מ"ג) אין כבוד אלא תורה שנאמר (משלי ג, לה) כבוד חכמים ינחלו. ר"ל שאין כבוד שיכבד מדריגה הנקרא כבוד ה', כי אם להמשיך לה שפע תורה שהוא יסוד אבא כנודע, אז נק' כבו"ד באמת, שהמשיך לה מן כבוד עליון ל"ב נתיבות. וז"ש כבוד חכמים ינחלו, כי זה שנקראו חכמים, על שם שממשיכין שפע חכמה הנק' כבוד, אל השכינה, ואז נק' ג"כ כבוד. לכך נוצר תאנה יאכל פריה, שגם הם כבוד ינחלו, כמו נחלה שהי' ירושה מאבא שהיא חכמה, וק"ל.
144
קמ״הובזה יבואר ג"כ מ"ש (אבות פ"א מי"א) חכמים הזהרו בדבריכם. ר"ל שתקראו בתואר חכמים, היינו על ידי שיכוונו לשמה, שהיא אות ה' הנק' דבריכם, וק"ל.
145
קמ״וובזה יבואר צירוף שם הוי' בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי (ירמיה ט, כג). שהיא על דרך (בראשית לז, יב) ואביו שמר את הדבר, הנק' בזא"ת יבא אהרן אל הקוד"ש (ויקרא טז, ג), והבן.
146
קמ״זוהנה כ' בלקוטי תורה בפ' נח (בראשו), כי יסוד עליון הנקרא נח, יסוד אבא, מלובש ביסוד ז"א, וזהו מעיין גנים גן עליון ותחתון, יעו"ש.
147
קמ״חובזה יבואר עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, כי ש"י מן שביל המשיכו בעולם, ר"ל במלכות הנקרא כבוד גימטריא ל"ב וכנ"ל, בתורתם, וכמ"ש לו חכמו ישכילו זאת, שהשכילו להמשיך מן צדיק עליון וצדיק תחתון בעולם, לכך נוצרי תאנה יאכלו פריה, שהוא להנחי"ל מצד ירושת אבא, לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות וגו'.
148
קמ״טובא רבי שמעון בן חלפתא לסיים ולהשלים דברי רבי יהושע בן לוי, ואמר לא מצא כלי מחזיק ברכה לישראל וכו', כי נודע צדיק נקרא ברוך והנוקבא ברכה, וישראל עלה במחשבה שהיא מחשבה עליונה חשב מה, שהיא חכמה, וכדי להחזיק ולהדביקה בשרשה שהיא סוד ישראל עלה במחשבה, הוא על ידי השלום שהוא יסוד אבא, להמשיך הארה לה כדי שתוכל לעלות. וז"ש אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, וזה לימוד לשמה וכנ"ל, ושפיר הוא סיום הש"ס בלימוד לשמה, וק"ל.
149
ק״נעוד י"ל, כי ישראל נק' ברית, כמ"ש (תהלים קה, י) לישראל ברית עולם, ולכך ניתן להם ברית מילה, משא"כ לכל האומות, כי הם העמוסים מני בטן, בסוד יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), וכאשר הארכתי בזה, יעו"ש. וז"ש אין כלי מחזיק ברכה לישראל כי אם עבור שנק' שלום, כי ישראל נקראו יסוד ברית ברוך, והנוקבא ברכה, וכדי שיתחברו תמיד לכך נק' ברית, בסוד (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, וז"ש אלא השלום, ר"ל שנק' שלום בסוד ברית, לכך אין פירוד בין ישראל ברוך ובין כלי הנק' ברכה.
150
קנ״אוז"ש ה' עוז לע"מו יתן, כי קודם נתינת התורה ג"כ נקראו עמו מטעם האמור, וזה גורם כי יברך את עמו בשלום - שנקראו ברית שלום, והתורה ג"כ נקרא ברית, ובהכרח שישראל דוקא יקבלו התורה, ואין שייכי' לנתינת התורה לשאר אומות, כי אם לישראל עמו ונחלתו, וק"ל.
151
קנ״בובזה נ"ל לבאר ש"ס דביצה דף י"ו (ע"א) אמר רבי חמא ברבי חנינא הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו שנאמר (שמות לד, כט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. מיתבי, לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות לא, יג).
152
קנ״גותחלה נתרץ ש"ס דחגיגה דף ד' (ג.), אמר רבי אלעזר בן עזריה, את ה' האמרת היום וה' האמירך היום (דברים כו, יז-יח) אמר להם הקב"ה לישראל, אתם עשית[ו]ני חטיבה אחת בעולם שנאמר (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלדינו ה' אחד, ואני אעשה לכם חטיבה אחת בעולם דכתיב (שמואל ב ז, כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וכתבו התוספות (ג: ד"ה ומי) אמרינן במדרש ג' מעידים זה על זה, הקב"ה וישראל ושבת, הקב"ה וישראל מעידין על שבת שהוא יום מנוחה, ישראל ושבת מעידין על הקב"ה שהוא אחד, הקב"ה ושבת מעידין על ישראל שהם יחידין באומות, ועל זה סמכו לומר בשבת מנחה אתה אחד וכו', ע"כ.
153
קנ״דוי"ל, מה בעי התוספות בזה המדרש. ועוד יש להבין ענין העדות ובפני מי מעידין. וביותר קשה, דסיים לכך אומרים במנחה אתה אחד וכו', מאי טעמא במנחה דוקא. ושאר הספיקות בש"ס יבואר אח"כ.
154
קנ״הוהוא, כי יש ב' מדריגות, א' על פי הטבע, ב' למעלה מהטבע. ובזה נ"ל לבאר פסוק תהלים מ"ז (ב-ח) כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ ידבר עמים תחתינו וגו'. משמע דשם הוי' מושל בארץ, ואחר כך אמר מלך כל הארץ אלדים, הרי דשם אלדים מושל בארץ.
155
קנ״וונ"ל דבזוהר משפטים (צה:) שאל רבי חייא לסבא מהא דכתיב (תהלים שם, ט) מלך אלדים על גוים וכו'. והשיב, כי שם המיוחד מושל ומלך על ישראל עמא יחידא, וז"ש (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בידו"ד, אבל שם אלדים מלך על גוים, יעו"ש. והענין, מ"ש בזוהר (ח"א קצה.) ויכבד ה' את לבו (עי' שמות ט, לד), דלא ידע רק שם אלדים מיוסף וכו'. והטעם, כי הם אינם משיגים רק מדריגה שעל פי הטבע הנקרא אלדים גימטריא הטבע. אבל שם הוי"ה שהוא למעלה מהטבע, וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת וארא (שמות ו, ג) ושמי ה' לא נודעתי להם, יעו"ש, אינן משיגים בי', ולכך ויכבד ה' את לבו. וז"ש אלדים מלך על גוים, שהם תחת יד שרים ומזלות שעל פי הטבע הנקרא אלדים, ולכך מלך עליהם שם אלדים, מה שאין כן ישראל שהם זרע אברהם אוהבו שנאמר (בראשית טו, ה) ויוצא אותו החוצה, למעלה מכפת הרקיע, ר"ל למעלה מהטבע*זכור יסוד, מלכות, ז"א יום השבת, לקדשו חכמה. והענין כי יום השבת נקרא קדש, כי יסוד אבא משפיע בז"א כדי להשקות הגן, וכמ"ש בלקוטי תורה (פ' נח) אלה תולדות נח (בראשית ו, ט), יעו"ש, והבן. עוד י"ל כי יש ג' דברים שכל אחד נקרא זכו"ר, דהיינו ברית הנפש וברית רוח וברית נשמה, הם שבת ותורה וישראל, שבת בדביקות המחשבה. ותורה מדביקות הדיבור. וישראל ברית במעשה, שניתן להם אות ברית, משא"כ לאומות העולם וק"ל, והבן..
156
קנ״זונחזור לבאר ענין זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח). ותחלה נתרץ פסוקי ויקהל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' וכו' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, ופירש רש"י לי לאמר לכם. קחו מאתכם תרומה וכו' ויאמר משה ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף וכו'.
157
קנ״חוהספיקות רבו, הא האזהרה לשבת היא השביתה והמנוחה שלא לעשות מלאכה, ואיך אמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, דהל"ל שלא לעשות. ב' קשה, דאמר ששת ימים תיעשה מלאכה, דהציו[ו]י הי' רק על שבת שלא לעשות בו מלאכה, מה שאין כן על ששת ימי החול אין צריך לצוות לעשות או לבטל. ג' קשה, תיעשה כאלו נעשית ממילא בלי שיכוון האדם אל המלאכה ההיא.
158
קנ״טד' קשה, מה ענין שבת ומשכן, ואי שלא ידחה שבת, מהיכי תיתי סלקא דעתך אמינא כך. ה' קשה, לי לאמר לכם, אין שחר כלל. ו' קשה כפל שבת שבתון וכו'. ז' קשה, ולחשוב מחשבות שאין לו שחר כלל. ח' קשה, דאיתא בש"ס דחגיגה דף י' ע"ב, מלאכת מחשבת אסרה [תורה].
159
ק״סונ"ל, דמבואר בש"ס פ"ו דברכות (לה:) ואספת דגנך (דברים יא, יד), נהוג בהן מנהג דרך ארץ. וכתב הג"ה מיימונית בהלכות תלמוד תורה (פ"ג אות יא) וז"ל: במסכת אבות (פ"ב מ"ב) אמרינן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. וכתב רבינו תם דרך ארץ עיקר, וכמ"ש בהחולץ (יבמות לח:) מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, שמע מינה יורשי האב עיקר. וקשה, דכתיב (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת, ואשה אינה עיקר מהחיים. ויש לומר דאב חייב ללמוד בנו אומנות הנקרא חיים, וגם להשיאו אשה שהיא עיקר מאומנות וכו'. אבל רבינו אלחנן היה אומר דעיקר הוא התורה, דראשונים שעשו תורתן קבע וכו' (ברכות לה:). ותנן נמי (אבות שם) כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, לידוק מעמה איפכא, וההוא דהחולץ י"ל וכו'.
160
קס״אוהנה יש להקשות לר"ת דאמר דרך ארץ עיקר, וקשה מש"ס דראשונים שעשו תורתן קבע וכו', דמשמע איפכא, וכקושית רבינו אלחנן הנ"ל. ודאי יש לתרץ לר"ת דלא תיקשי עליו מש"ס זה, דמצינו מעלת הראשונים שהיו עושין מלאכתן על ידי איברים הנגלים, ומחשבתם ונפשם דבוקה בו ית' ובתורתו, וכן הובא מעשה בראשית חכמה שער קדושה פ"ג וכו'. מעתה יש לפרש הראשונים שעשו תורתן קבע, היינו גם כשעסקו במלאכתן היתה מחשבתן קבוע בתורתן ודביקות הש"י. א"כ זה שאמר באבות ג"כ יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, ור"ל לא מבעיא כשעוסק בתורה ותפלה שיהי' מחשבתו פנוי' מעסקי עולם הזה רק ידבק בתורתו ותפלתו בהש"י, אלא גם בדרך ארץ ומחשבתם ונפשם יהיה בתורה ודביקות בהש"י. ואתי שפיר לשון יפה תלמוד תורה ע"ם דרך ארץ, להורות גם באותו משך זמן שעוסק בדרך ארץ שהוא עיקר בזמן (ההיא) [ההוא], מ"מ יחבר עמו תורה באיברים הנסתרים, ושאר הזמן שאין עסקו בדרך ארץ פשיטא שיפנה מחשבתו ולבו בתורה ודביקות.
161
קס״בואם כן דברי ר"ת ורבינו אלחנן לא סתרי אהדדי, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דודאי רוב עסקו יהיה בתורה כמו רבינו אלחנן, ומ"ש רבינו תם יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, דדייק מלשון עם כי דרך ארץ עיקר, היינו בזמן המלאכה אז יפה תלמוד תורה עמו, כי הדרך ארץ במעשה שהיא עיקר, ותלמוד תורה במחשבה שאינו נגלה לעיקר כמו במעשה, ודו"ק.
162
קס״גורמז יש בפסוק (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלדינו והנגלות לנו ולבנינו. ור"ל גם כשעוסק בגשמי שהוא לנו ולבנינו, דהיינו בדרך ארץ לפרנס את עצמו ובניו, יהיה רק על ידי הנגלות שהם איברים הנגלים, אבל הנסתרות יהיה גם אז דבוק לה' אלדינו, וכאמור, וק"ל.
163
קס״דוגם רמוז בפסוק (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ור"ל כי קרוב אליך הדבר, שהיא התורה שנקרא דבר כמ"ש (תהלים קה, ח) דבר צוה לאלף דור, והוא קרוב אליך מאד, בכל מדה בין בגשמי בין ברוחני, כמו שדרשו (ברכות פ"ט מ"ה) בכל מאדך (דברים ו, ה), בכל מדה ומדה שמודד לך וכו'. ומפרש ואמר בפיך ובלבבך לעשותו, כי בפיך יכול ללמוד, או בלבבך יהרהר בתורה, לעשותו גם כשהוא מוכרח לעשותו, ר"ל בעסק הגשמי בדרך ארץ הנקרא עשיה יפה ת"ת עם דרך ארץ וק"ל. וז"ש (משלי ג, ו) בכל דרכי"ך דעהו.
164
קס״ה[הגם דיש לפרש דבא לתרץ הקושיא שזכרנו לעיל בענין הכרוז היוצא מלמעלה שובו בנים, וכיוצא, דקשה ממה נפשך, אם הוא לתועלת למה לא נשמע וכו'.
165
קס״וולדברינו אתי שפיר, כי הכרוז הוא ענין המחשבה, וכמו שכתב בספר מאורי אור (מע' הכ' סי' מח) כי כרוז גימטריא ע"ב קס"א וכו' סוד או"א המחשבה, ולכך אין לך רשע שאינו מהרהר בתשובה מצד שמיעת הכרוז במחשבה, כי למעלה אין אומר ואין דברים רק במחשבה. ולפעמים הכרוז בפי הקטנים והשוטים מיום שחרב בית המקדש, כמבואר בש"ס פרק קמא דבבא בתרא (יב:).
166
קס״זובזה תבין, דמבואר כי מ"ש וידבר ה' בעשרת הדברים, ואמרו חז"ל (זח"ג קלג.) שהוא לשון הכרזה, הרי כי דבור הוא הכרוז. מה שאין כן אמירה הוא בלב כמ"ש (אסתר ו, ו) ויאמר המן בלבו. ולשון מא"ד גימטריא מ"ה, הוא מחשבה חשב מה, כמבואר בקריאת שמע להאר"י זלה"ה. וז"ש כי קרוב אליך הדבר, הוא הכרוז שלמעלה, לבל יאמר כי בשמים הוא ומי יעלה לנו השמימה לשמוע הכרוז, כי קרוב אליך מאד בפיך ובלבבך ר"ל באחד מג' בחינות של משכן הנפש ורוח ונשמה, כי משכן הנשמה במוח, ושם במחשבה הנקרא מא"ד קרוב הדבר שהוא הכרוז, וכאמור. או בפיך, שהיא רוח ממלל בפי התינוק[ו]ת והשוטים. או בלבבך, ששם משכן דם הנפש, ששומע הכרוז ומהרהר בתשובה. רק שהיצה"ר מדחה אותו באומר כשאפנה אשנה (אבות פ"ב מ"ד), לכך תתגבר נגדו לעשותו מיד, וכמו שכ' (שמות יט, ה) ועת"ה אם שמוע תשמעו וכו'].
167
קס״חובזה יובן פסוקי ויקהל, דנודע כי קדושת שבת היא קדושת המחשבה, ונק' עולם המחשבה, כמבואר בכתבים. וז"ש אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, ר"ל כי אלו הדברים השייכים לשבת, שהוא לקשר מחשבתו בו ית' בשבת הנקרא קדש, אלה הדברים עצמן צוה ה' לעשות אותם, ר"ל גם בששת ימי המעשה יעשה המלאכה באיברים הנגלים ומחשבתו תהיה פנויה לקשרה בדביקות הש"י. וגם תֵּעָשה מלאכה, כאלו נעשית מעצמו בלי שום כוונת מחשבתך, כי מחשבתך תהיה קשורה ודביקה בו ית', ונגמרה המלאכה מעצמת איברים הנגלים. והמעלה והתוספות קדושה של שבת היא גם באיברים הנגלים שלא לעשות בו מלאכה, ולכך נקרא שבת שבתון, כי גם החול נזהר לשבות איברים הנסתרים, ובשבת ניתוסף השביתה גם לאיברים הנגלים, והוי שביתה כפולה.
168
קס״טובזה מבואר, דגם כי מלאכת המשכן הוא רק באברים הנגלים אבל באיברים הנסתרים צריך לחשוב מחשב' הקודש, וכמו שנאמר (שמות לא, ג-ד) בחכמה [ובתבונה] ובדעת ובכל מלאכה לחשוב מחשבות וגו', ר"ל גם בשעת מלאכה יחשוב מחשבת קודש, ואם כן הוי אמינא גם בשבת מותר במלאכה זו מחשבת קודש, לכך הקדים ואמר כי הוא שבת שבתון, לשבות בין בכלי המעשה בין בכלי המחשבה, וממילא מוכח שאינו דוחה מלאכה את השבת, גם שהיא קדושת המחשבה ג"כ במלאכה, וק"ל.
169
ק״עואמר זה הדבר אשר צוה ה' לי לאמר לכם. והוא, דיש להבין, בפ' פקודי נאמר בפרטי' בכל מעשה ומעשה שעשו במשכן וכלים, נאמר בכל א' שעשו כאשר צוה ה' את משה, דקשה ל"ל לפרט בכל א', הל"ל באחרונה דרך כלל ויעשו כאשר צוה וגו'.
170
קע״אאלא התורה רמזה לנו רמז מוסר בכללות עבודת ה' ועשיית המצות הן שופר וסוכה ופסח ותפילין וכיוצא, שיש בכל א' עובדא ומלולא, ורעות[א] שהיא המחשבה וכוונת המצוה והתפלה היא רבה ונורא, ולא כל אדם גם מבני עליה יודעין חלק מאלפי אלפים חלקים שכוונו אנשי כנסת הגדולה בכוונת התפלה, וה"ה בכוונת המצות, ובאמת צורך גדול יש לכל אחד מישראל בכל א' מן ג' בחינות הנ"ל, כי מן מעשה המצות נעשה לבוש לנשמה בגן עדן התחתון, ומן כוונת המצות נעשה לבוש לנשמה בגן עדן העליון. לכך עצה היעוצה לכלול את עצמו וכונתו הן בתפלה במצוה או בכוונת אכילתו בחול ומכל שכן בג' סעודות דשבת, ישתף כוונתו עם שאר שלומי אמוני ישראל היודעין כוונת התפלה והמצוה, ועל סוד כוונת אנשי כנסת הגדולה וכיוצא בזה. וזה סוד שכתב האר"י קודם תפלה צריך לומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) לקיים מצות עשה, כדי שיוכלל תפלתו וכוונתו עם היודעין לייחד מדות העליונות, ודי בזה.
171
קע״בוהנה עשיית המשכן הי' הכוונה שיהיה מחשבתן על מלאכת משכן העליון, וכמו שנאמר (שמות מ, יז) הוקם המשכן, ודרשו כי בהקמת משכן למטה הוקם למעלה, והיינו על ידי המחשבה וכונה שעשו באיברים הנגלים למטה בגשמי ומחשבתן הי' ברוחני לבנות משכן העליון שהוא סוד בריא(ו)ת שמים וארץ וכל העולמות, ולאו כל מוחא סביל דא, לכן בכל פעולה ופעולה של כלי המשכן אמרו בפירוש שאנו עושין על הכוונה שצוה ה' את משה, והוא על דרך שאנו אומרים ויהי נועם וכו', וכמ"ש בזוהר.
172
קע״גוזה זה הדבר אשר צוה ה' לי לאמר לכם, כי מסר לי כל הכוונות, גם שאינכם יכולין לכוון כל הכוונ[ו]ת מכל מקום צוה לי לאמר לכם שתעשה על הכוונה שצוה ה' לי, וכן עשו וכנ"ל.
173
קע״דוהראיה, שלא יוכל שום א' להקימו אחר שנגמר כי אם על ידי משה לבדו, גם שהיו חכמים ויודע בצלאל לצרף אותיות וכו' (ברכות נה.), מכל מקום משה שהיה סוד הדעת והמחשבה, לא יאתה לשום א' מהאומנין שיפעלו פעולת המחשבה כמו משה, לכך עשו על כוונת משה רבינו ע"ה, וק"ל.
174
קע״העוד יש לפרש על דרך שבארתי משנה דראש השנה (פ"ג מ"ח) והיה כאשר ירים משה ידו וכו' (שמות יז, יא) כל זמן שישראל משעבדין את לבם וכו'. דאחיד בידא דחייבא (עי' זח"ב קכח:). ובזה מבואר משנה דחגיגה (פ"א מ"א) כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו וכו', כי ראשי הדור צריך לקשר מחשבתו עם בני דורו להעלותן לדבקן בו יתברך, ובתנאי שגם הם יאחזו בידו, וזה שיעבוד לבם וכו'. וה"נ שהיה במשכן פעולת מלאכת מחשבת למעלה, כמו יחודי התפלה.
175
קע״ווז"ש אשר צוה ה' לי לאמר לכם, כי לאמר יש ב' פירושים, כמו (דברים כו, יז) את ה' האמרת, לשון שבח ויחוד. גם יש לפרש לשון מחשבה כמ"ש (אסתר ו, ו) ויאמר המן בלבו. וב' פירושים אמת, שזה צריך לזה. וז"ש זה הדבר אשר צוה ה' לי לאמר לכם, לעשות לכם שבח ויחוד על ידי קישור מחשבתי בכם להעלותכם לשבח ותהלה, כמ"ש כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל על כל האומות, וא"כ גם הפשוטו אמת - שצוה לי לאמר לכם שגם אתם תקשרו מחשבתכם בי לאחוז בידו של אביו הוא רבו, ואתי שפיר.
176
קע״זובזה אתי שפיר בספרי מצות עשה (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, זכריהו מאחד בשבת. ר"ל לקדשו בששת ימי המעשה, שיעשה מלאכתו רק באיברים הנגלים, ומחשבתו יהיה דבוק בקדושתו ית' הנמשך מקדושת שבת לכל ימי השבוע שהיא עולם המחשבה, וק"ל.
177
קע״חובזה יתבאר ש"ס דביצה אמר רבי חמא הנותן מתנה לחבירו וכו', כמ"ש האלשיך.
178
קע״טעוד יש לפרש לי לאמר לכם. כי זכרנו לעיל שבת וינפש קדושת שבת היא הצורה והנשמה אל ישראל שהם החומר, וכן בכללות העולם ישראל הם הצורה וע' אומות הם החומר.
179
ק״פוהנה לקשר הצורה שהיא רוחני עם החומר שהיא גשמי היא דבר פלא, כמו שכתב רמ"א באורח חיים סימן ו', ומפליא לעשות - במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי וכו'.
180
קפ״אאמנם שיש לקרב אל השכל מה שאפשר לקשר הרוחני בגשמי, הוא בדרך זה, דאל"כ שהוא מהנמנע רק מצד פלאות הש"י וכמ"ש הרב רמ"א, א"כ תיקשי מה שנאמר (דה"י א כח, ט) דע את אלדי אביך, שהידיעה היא הדביקות, וכמו שנאמר (שמות יד, לא) ויאמינו בה', שהאמנה הוא הדביקות, ולפי רמ"א קשה איך אפשר לאדם הגשמי שידבק בו ית' שהוא רוחני הרוחני וחיי החיים. וביותר קשה, לפי מה שנאמר מפורש (דברים יג, ה) ובו תדבקון, שהיא קישור ודיבוק חומר הצורה ליוצרה, ואיך אפשר זה. אלא ודאי שיש בחי' ממוצע אשר על ידו אפשר לקישור ודיבוק האדם הגשמי בו ית' שהוא תכלית הרוחני.
181
קפ״בוהוא, דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות יסודי התורה (ה"ט-ה"י) וז"ל: ואמיתת הדבר, כי אין דעתו של אדם יכולה להשיג אמיתת מציאותו ית', כמו שנאמר (איוב יא, ז) החקר אלדי תמצא. ומה שאמר משה (שמות לג, יח) הראני נא את כבודך וגו', ביקש לידע אמיתת מציאותו וכו', עד שהשיבו וכו'. והקשה הראב"ד וז"ל: אם זאת היתה כוונתו בבקשתו מה צורך היה בתשובה לומר (שמות שם, יט) וחנותי את אשר אחון וכו'. והכסף משנה מתרץ, וז"ל: דהכי קאמר ליה, השגה זו שאתה שואל אין כח בבן אדם להשיגה, אלא בתורת מתנת חנם אתן לך שתשיג מה שלא ידע איש לפניך ולא ידע לאחריך, עכ"ל.
182
קפ״גומעתה משה רבינו הוא בחינת ממוצע בין ישראל להקב"ה, וז"ש (שמות יד, לא) ויאמינו בה', אך תיקשי איך אפשר להדבק בו ית' שהיא האמנה והידיעה, לזה אמר ובמשה עבדו, על ידי שהאמינו ונדבקו במשה, ומשה כבר זכה במתנת חנם להשיגו, שהיא הידיעה והדביקות בו יתברך, ועל ידו זכו לידע ולהאמין בו יתברך. ואין לומר דאחר כך זכה למתנת חנם, מה שאין כן בקריעת ים סוף. ז"א, כי בחינת משה שנקרא עמודא דאמצעיתא, מצד זה זכה למתנת חנם.
183
קפ״דועל דרך זה נקרא שבת אות ברית בינו יתברך ובין ישראל, כי שבת הוא בחינת משה, כמ"ש (עמידה דשחרית דשבת) ישמח משה במתנת חלקו, ור"ל כי המתנה שניתן לו שיוכל להשיג, היא על ידי בחינת שבת שניתן לו מתנה, וז"ש מתנת חלקו יתר מכל אדם, שזכה הוא ולא זולתו, וכנ"ל.
184
קפ״הובזה יובן לי לאמר לכם, כי על ידי בחינת משה יוכלו לדבק מחשבתם ולבם בו ית', וז"ש לאמר לכם, שהמחשבה נק' אמירה וכנ"ל, וק"ל.
185
קפ״וועפ"ז יש לפרש פסוק בפ' דברים (א, יז) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו. דקשה, הדבר הקשה תקריבון וכו', מאי מכם. ועוד דהל"ל והודעתיו, מאי ושמעתיו.
186
קפ״זונ"ל דבא להודיענו ענין הקושיא שהוא קשה להאמין, וכי אפשר לשמוע ענין הכרוזין שלמעלה שמכריזין בכל יום לעורר לבבות ישראל בתשובה, כמו שאמרו חז"ל כמה פעמים מענין הכרוזין בש"ס ובזוהר, לכך אמר והדבר אשר יקשה, המניעה הוא מכ"ם, ור"ל הכרוז נקרא דבר כנ"ל, ואשר יקשה לכם להאמין, שלא נשמע הכרוז לבני אדם, המניעה מכם, שהוא גסות ועכירות החומר שלכם הם מסך מבדיל מלשמוע, כמו שכתב בזהר החרשים שמעו וכו' (ישעיה מב, יח). וז"ש תקריבון אלי, כמו (שמות יד, י) ופרעה הקריב, שיתקרב לבחי' משה שנאמר של נעליך (שמות ג, ה) שהוא בחי' חומר ולזככו, אז ושמעתיו - על ידי בחי' אמצעית דמשה יכול לשמוע, וז"ש ושמעתיו, ואתי שפיר.
187
קפ״חעוד י"ל, כי שומע הוא לשון השגה כמו שמצינו כמה פעמים. והנה לפי זה קשה איך אמר ובו תדבק וגו', או דע את אלדי אביך, שהידיעה הוא השגה כמו שכתב בדרשת הר"ן (דרשה ד) ששאל החכם אחד לחבירו הידעת מהבורא ית', והשיבו אלו ידעתיו הייתיו, והבן. וזה מהנמנע כמו שהיתה תשובת החכם הנ"ל, וא"כ קשה איך צותה התורה על דבר הנמנע לידע ולהשיגו כאמור.
188
קפ״טוז"ש והדבר אשר יקשה, המניעה הוא מכם, ור"ל מה שהזהירה התורה דע את אלדי אביך, וכן ובו תדבקון, שהדבר יקשה בעיניכם איך זה אפשר, סיבת המניעה מכם, מחמת גסות ועיכור הגוף שלכם, אבל אם תקריבון אלי ושמעתיו, וכמ"ש (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שהאמנה היא הידיעה והשגה, ועל ידי דביקות וקירוב במשה ישיגו בו ית' לכל אחד מה שאפשר, ואתי שפיר.
189
ק״צעוד יש לפרש, דהא קשה פתח בלשון רבים מכם וגו' וסיים בלשון יחיד ושמעתיו. ונ"ל, דכבר זכרנו שיש חומר וצורה בפרט וכלל, ותכלית שיעשה מן החומר צורה, תחלה בפרט, בקישוט את עצמו לעשות מחומרו צורה, ואחר כך בכלל שהם המוני עם הנקרא חומר, לעשותן צורה, וכמו שכ' בזוהר (עי' ח"ב קכח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא וכו'. ופירשתי בזה משנה דחגיגה איזה קטן שאינו יכול לאחוז בידו של אביו וכו', יעו"ש.
190
קצ״אוהנה שני הבחינות חומר וצורה, לנפרדים רבים יחשבו, משא"כ כשנעשה מחומר צורה אז מורה על אחדות. וז"ס (שמות יט, ב) ויח"ן שם ישראל וכו', ודרשו חז"ל שעשו תשובה וכו'. כי על ידי שנעשה מחומר צורה נעשה בחינה א', ושפיר אמר ויחן לשון יחיד.
191
קצ״בובזה יובן והדבר אשר יקשה מכם וגו', כי תחלת הכל צריך החכם לדבר להמוני עם תורה ומוסר. והנה אם הי' נכנס דברי מוסר בלבו היה מביאו לידי מעשה, כי אין בור ירא חטא (אבות פ"ב מ"ה), ועל ידי שמיעת תורה ומוסר תלמוד מביא לידי מעשה. והנה מה מתקו דברי מוסר באזני החכמים שהוא מתוק לחכו, כמ"ש (משלי א, ה) ישמע חכם ויוסף לקח. משא"כ בעיני הרשעים, כמ"ש (משלי א, ז) חכמה ומוסר אוילים בזו, נדמה לו דברי מוסר לקשות.
192
קצ״גובזה יובן, הדבר אשר יקשה הנ"ל, והדב"ר הוא דברי תוכחה כמ"ש (דברים א, א) אלה הדברים אשר דבר משה, אשר יקשה, שדומה לקשות בדבריו, ומכל שכן במעשה נדמה שקשה לעשות כדבריו, הוא מכ"ם, מחמת הפירוד. אבל אם תקריבון אלי ושמעתיו, ור"ל שיקרב החומר ולדבק עצמו אל הצורה, ואז ושמעתיו, שיכנס באזנו לשמוע ולעשות, ואז נעשה אחדות אחד, לזה אמר ושמעתיו לשון יחיד. והוא על דרך קטן היודע לאחוז בידו של אביו שהוא החכם ורבו וכנ"ל, ואתי שפיר, וכמו שכתבתי כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו (שבת קיט:) מחמת הפירוד החומר מהצורה, ולכך עצתו היה תקריבון אלי ושמעתיו, וק"ל.
193
קצ״דעוד יש לפרש בדרך זה, ובזה יבואר מצוה (ויקרא ב, יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. והוא דשמעתי ממורי בשם הרמב"ן שצוה לבנו, אם יסתפק לך באיזה דבר מצוה איך לעשותו, כשיש בו דרכים לצדד לכאן ולכאן, או שיש לך ספק אם הוא מצוה או לאו ואם יש לעשותו או למנוע ממנו, אז תראה קודם כל לסלק מעסק דבר זה הנאת עצמך או כבודך, ואח"כ תראה לצדד לכאן ולכאן, אז הש"י יודיעך האמת ותלך לבטח, ודפח"ח.
194
קצ״הובזה בארתי פסוק (שמות יא, ד) כחצות הלילה אני יוצא וכו', וה"ל בהחלק הספק לכאן ולכאן הנקרא לילה, כי יום נקרא ודאי שהוא צלול וברור, משא"כ החשך והלילה הוא מכונה לספק, כמ"ש בש"ס (עירובין ו:) מי שאוחז בחומרי שני התנאים מחמת ספק עליו נאמר (קהלת ב, יד) הכסיל בחושך הולך, ואחר הספק שהוא לשם שמים בלי הנאתך וכבודך אז אני יוצא וכו', יעו"ש.
195
קצ״ווז"ש כי בכל מצוה שהוא לקטר ולקשר ד' אותיות מצוה, כמו שכתב במשנה (קידושין פ"א מ"י) כל העושה מצוה אחת וכו', שהוא יחוד ד' אותיות הוי"ה. אז תראה להרחיק מן עסק המצוה שאר ודבש, כי דב"ש המתוק לחיך היא הנאתך, ושא"ר העולה ומחמיץ [היפך מצה לחם עו"ני] הוא הכבוד והגאוה, להיות עולה בנפיחה על כולנה, היפך מצה לחם עוני, אותיות עני"ו, וז"ש כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', וק"ל.
196
קצ״זובזה יובן והדבר אשר יקשה מכם, ר"ל הדבר אשר יקשה, שאינכם יודעים איך לעשותו, או למנוע כלל אם הוא מצוה או לאו, הספק נולד מכ"ם, שיש בו הנאתכם, כמו ל"ך לכ"ם, להנאתכם, משא"כ אם תסלקו מהדבר הנאתכם וכבודכם ותקרבון אל"י שהוא יותר פנימי מן לי, והכוונה שיהי' רק לשם שמים בלי שום פניה והנאה, אז ושמעתיו איך יתנהג, וק"ל.
197
קצ״חעוד יש לפרש, דאיתא בש"ס דברכות (לג:) ושבת (לא.:) מה ה' שואל מ[ע]מך כי אם ליראה (דברים י, יב), ופריך אטו יראה מילתא זוטרתא היא, והא כתיב (ישעיה לג, ו) יראת ה' היא אוצרו וכו', וכן אמרו (שבת שם) חוסן ישועות וכו' (ישעיה שם) ואחר כל, אם יש יראה מוטב, משל לקב חומט[י]ן וכו'. ומשני אין לגבי משה מלתא זוטרתי וכו'. והקושיא מפורסמת, הא משה אמר לישראל מה ה' שואל מכ"ם, ואצלם הוא דבר גדול, וא"כ איך אמר כי אם ליראה כאלו זוטרתי היא.
198
קצ״טולדברינו אתי שפיר, כי מצינו (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', כי היראה היא עקב למדריגת ענוה, ומשה שהיה עניו מכל אדם (במדבר יב, ג), אצלו היא זוטרתא, וז"ש שהקב"ה עיקר מבוקשו מכם שיקנה מדריגות ענוה כמו משה, ואז באמת יהיה יראה מלתא זוטרתא אצלם ג"כ, וז"ש מ"ה ה' שואל מ[ע]מך, רצה לומר שיקנו מדריגות ענוה כמו משה שאמר (שמות טז, ז) ואנחנו מ"ה, ואז באמת יראה היא זוטרתי אצליכם ג"כ, וז"ש כי אם ליראה, וק"ל.
199
ר׳ובזה יובן והדבר אשר יקשה מכם, כי הדבר הוא בחינת מלכות הנקרא יהו"ה, וז"ש אשר יקשה מכם לקנות מדריגת היראה, הוא מכם, לפי מדריגתכם, משא"כ אם תקרבון אלי לקנות מדת ענוה בחינת משה, אז ושמע"תיו - בחינת יראה בנקל יקנה, כמו שנאמר (חבקוק ג, ב) ה' שמעתי שמעך יראתי, וז"ש ושמעתיו, שיקנה מדת יראה בנקל ויהיה אצלו מלתא זוטרתא, וק"ל.
200
ר״אעוד יש לפרש, דאיתא בש"ס (עירובין סה.) יכולני לפטור כל העולם מהדין, שנאמר (ישעיה נא, כא) שמעי זאת עני' [ו]שכורת ולא מיין וכו'. ויש להקשות, א"כ מה זה שאמר באבות (פ"ו מ"ד) כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', הא עניות מעביר על דעתו ודעת קונו (עי' עירובין מא:). ועוד קושית העולם, מאי אשריך בעולם הזה.
201
ר״בוקושיא אחד יבואר באידך, דמבואר הפרש שבין צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה), לאחוז מדת יעקב אבינו שאמר (בראשית לג, יא) לאכל די ספוקי, ר"ל כל, המועט מספיק לו. משא"כ בטן רשעים תחסר, מדת עשו שאמר (בראשית לג, ט) יש לי רב, כי צריך הרבה.
202
ר״גונ"ל שזה רמז עוני הוא אותיות עני"ו, כי מי שהוא רב התאוה ורודף אחר המותרות וכבוד, אין אדם מ"ת וחצי תאוותו בידו (קה"ר א, יג), כי אדם רשע הנקרא מת בחייו (ברכות יח.) נקרא עוני שחשוב כמת (נדרים סד:), שאין לו כל תאוותו תמיד, ונקרא עוני חשוב כמת. משא"כ צדיק אוכל לשובע נפשו, אצלו נעשה מן תיבת עונ"י עני"ו, שמסתפק במועט מצד עניו, ואצלו אין עוני כלל, כי כל מה שיש לו הוא מספיקו, שהוא שפל ועניו בעיני עצמו.
203
ר״דוא"כ, כך דרכה של תורה קאמר, אבל סתם רוב המוני עולם הם עני' ושכורת ולא מיין, וק"ל.
204
ר״הובזה יובן והדבר אשר יקשה מכם כי המניעה הגדולה וקשה בעיני עולם בעבודתו ית' ותורתו, באמרם כי טרודין בפרנסתן, כמ"ש (אבות פ"ג מי"ז) אין קמח אין תורה, וכמ"ש בספר הקנה וכו', וז"ש מכם, שאתם רב התאוה, אבל אם תקריבון אלי למדריגת משה שהיה עני"ו, אז ושמעתיו - כל התורה והמצות לשמוע ולעשות, כי כך דרכה של תורה, וז"ש אשריך וטוב לך, כשהוא אשריך בעולם הזה, שקנה מדריגת עניו, אז טוב לך, שקונה התורה הנק' טוב, כמ"ש (משלי ב, ד) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי, ואז טוב לו באמת, לעולם הבא שכולו טוב, וק"ל.
205
ר״ווזה נ"ל בכל צרתם לו"א צר (ישעיה סג, ט), כי גדול צער העוני יותר, והנה מדת הענוה הוא מדריגה להשראת שכינה כמ"ש, וז"ש בכל צרתם לו צר, שהוא עמו בצרה, ולכך לא צר, שאינו נחשב אצלו לעו"ני רק עני"ו, שאין לו צר כלל רק שמח בחלקו, וק"ל.
206
ר״זובזה נ"ל לבאר ש"ס דחגיגה פרק קמא (י.) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, הלכות שבת וכו' הרי אלו כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות וכו'. תניא רבי יהושע אומר יש להם על מה שיסמכו, שנאמר (תהלים צה, יא) אשר נשבעתי באפי, באפי נשבעתי והדרנא בי וכו'. שבת מאי כהררין וכו', מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומלאכת מחשבת לא כתיבי. ופירש רש"י שאם לא נתכוין לבנין זה, כגון מלאכה שא"צ לגופיה פטור, ונלמד שסמך בפרשת ויקהל שבת למשכן וכו'. והקשה התוספות (ד"ה מלאכת מחשבת) א"כ סותר על מנת לבנות למה מחייב, וכן קורע על מנת לתפור וכו', יעו"ש.
207
ר״חוהנה קושית התוספות, יש לבאר פירוש הסוגיא על פי מה שזכרנו לעיל במצות עשה (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, קדשהו מא' בשבת וכו', והוא, בכל מלאכת ו' ימי החול יהי' רק בכלים ואיברים הנגלים, מה שאין כן מחשבת איברים הנסתרים יהי' בקדושת שבת כל ימי החול, שהיא קדושת המחשבה. ובשבת גם מלאכת מחשבת אסרה תורה, ונלמד ממשכן שהי' מלאכת מחשבת שנאמר (שמות לה, לב) ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף וגו', והיינו שהיו עוסקין בגשמי באיברים, ומחשב מלאכת הי' לעשות למעלה, כמ"ש (שמות מ, יז) הוקם המשכן - במשכן שלמטה הוקם משכן שלמעלה. ועד"ז אמרו חז"ל (ברכות נה.) יודע הי' בצלאל לצרף אותיות וכו'. ואפילו הכי נאסר מלאכת המשכן בשבת, מדסמך שבת למלאכת המשכן, שמע מינה דמלאכת מחשבת אסרה תורה בשבת, ובזה סרה קושית התוספות, וק"ל.
208
ר״טאיברא במה שאמר הש"ס שיש להם על מה שיסמכו שנאמר באפי וגו', יש לתמוהו ממה שכתבו התוספות (י: ד"ה באפי) בד"ה לכולהו אית להו פירכא, אי מדרבי יהושע, דלמא הכי קאמר באפי נשבעתי ולא הדרני בי. וכ' התוספות, הקשה הר"ר אלחנן, דע"כ קרא בהכי מידרש, מדכתיב אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, ודרשינן מניה גבי דור המדבר שלא באו לארץ וכו', יעו"ש. ומעתה אם יש היתר לנדר מחמת שהי' באפי, א"כ מאי טעמא לא באו באמת לארץ ישראל, הא הדרני בי קאמר. וביותר קשה על התוספות, שהקשו זה במסקנא, ולא מיד אדרבי יהושע דאמר מפורש והדרני בי, וקשה א"כ מאי טעמא לא באו לארץ ישראל. ועוד קשה דהל"ל אם יבואו אל מנוחתי, מאי אם יבואון פועל יוצא לאחרים.
209
ר״יותחלה נתרץ פסוק פ' בא (שמות י, י) יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם, ואח"כ אמר (שם י, טז) חטאתי לה' אלדיכם ולכם. ובמדרש (שמ"ר יג, ו) כי רציתי לקלל אתכם וכו'. וכבר נתחבטו המפרשים בזה, מה החטא לכם, ושאר הספיקות.
210
רי״אונראה לי, דמבואר בכתבים בהלכות פסח בפסוק (שמות ג, ד) וירא ה' כי סר לראות, כי חטא הגלות הוא לתקן תיקון קרי של אדם הראשון וכו', ויש ה"ח וה"ג שהם י' הויות גימטריא ס"ר, והם מלובשים בי' אהי"ה גימטריא רד"ו, ובגלות נסתלקו הויות למעלה בדעת, שלא ינקו החיצונים, ונשארו רק הלבושים י' אהי"ה גימטריא רד"ו, שזה גרם הגלות. ואח"כ בהתפשט ה"ח וה"ג, סוד בדמייך חיי (יחזקאל טז, ו), שהי' י' הויות, יעו"ש.
211
רי״בוז"ש יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם, ובאמת זה גורם לזה, כי על ידי שלא יהיה יהו"ה עמכם כי נסתלקו למעלה, לכך לא אשלח אתכם, כי יש עוד זמן למשך הגלות כל זמן שאין שם הוי"ה עמכם בהתפשטותו למטה.
212
רי״גואח"כ כשהוכרח לשלח שפיר חטאתי לה' ולכם, כי גרמתי פגם וסילוק לשם הוי"ה על ידי שחטאתי לכם, להחזיק אתכם בגלות. וז"ש כי רציתי לקלל אתכם, ובאמת לברכה הוי, וק"ל.
213
רי״דאיברא מה שאמר כי רעה נגד פניכם, יבואר על פי מ"ש בשער יחודים בפסוק (תהלים ל, ו) כי רגע באפו חיים ברצונו, יעו"ש. ולי נראה כי רגע גימטריא רעה עם הכולל, עם ג' אותיות, ונהפך לדם מילה כמ"ש בדמייך חיי ב"פ, ושפיר אמר כי רגע באפו, שהי' רעה באפו, וברצונו נהפך מרעה לחיים, וכאמור.
214
רי״הוז"ש אשר נשבעתי באפי והדרני, כי אפי הוא רע"ה כנ"ל, והדרני לחזור אותיות אפ"י לסדר פא"י, שהוא יחוד הוי"ה אדנ"י, והוא ר"ת (תהלים קמה, טז) פותח את ידיך אז משביע לכל חי רצון, ובזה יובן רגע באפו חיים ברצונו, והבן.
215
רי״וונחזור לקושית התוספות הנ"ל, והוא כי יש ב' פירושים אם יבואון אל מנוחתי, אי קאי על ארץ ישראל, או על עולם הבא כתיר[ו]ץ התוספות. וגם יש לפרש פירוש ג' דכולל שניהם ארץ ישראל ועולם הבא.
216
רי״זוגם בבחי' האנשים יש ב' פירושים, או דקאי על משה ואהרן כמ"ש (במדבר כ, יב) לכן לא תביאו את הקהל הזה, עבור מי מריבה. או על ישראל עבור חטא עגל או מרגלים, כמ"ש (במדבר יד, כא-כג) חי אני אם יראו האנשים וכו'. או דקאי על שניהם.
217
רי״חולהכריע נ"ל, דמצינו פלוגתא, דהרמב"ם סבירא לי' עולם הבא ועולם התחיה ב' דברים הם, ועולם הבא תיכף אחר מיתת האדם, ועולם התחיה אח"כ בגוף ונפש. משא"כ הרמב"ן והראב"ד ואינך רבותינו סבירא להו כי עולם הבא הוא אחר התחיה. אך דהקשה בכסף משנה להראב"ד, מש"ס (ברכות יז.) עולם הבא אין בו אכילה ושתיה וכו', ונשאר בצ"ע.
218
רי״טוכדי לתרץ קושיא זה, נ"ל לבאר משנה בחלק (סנהדרין פ"י מ"ג) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא שנאמר (במדבר יד, לה) במדבר הזה יתמו ושם ימותו, דברי רבי עקיבא. א"ל רבי אליעזר אומר, עליהם נאמר (תהלים נ, ה) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח וכו'. ויש להקשות איך הפליגו מחלקותן, לרבי עקיבא אין להם חלק לעולם הבא כלל, ולרבי אליעזר נקראו חסידי כורתי בריתי וכו'.
219
ר״כונראה לי דכתב הרמב"ן (שער הגמול) פירוש הש"ס (תענית לא.) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן, וכל אחד מראה באצבעו זה אלדינו קוינו לו וכו'. וז"ל: ושכר ענג זה עתיד להיות בזמן התחי', והראות השכינה באצבע היא השגת המעלה מתוך שמחה גופניות, שישיגו למעלת משה רבינו ע"ה שנתעלה נפשו על גופו עד שבטל כוחותיו הגופיות, וכאלו כל ראיותיו ושמ[י]עותיו בעין הנפש בלבד, לא במצוע עין הגופניי, וכמו הנביאים בהתפשטות הנפש מכוחות הגוף וכו'. עיין כ"ז בהרמב"ם הלכות תשובה פ"ח יעו"ש.
220
רכ״אומעתה י"ל דלא פליגי רבי עקיבא ורבי אליעזר, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, מה שאמר רבי עקיבא דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, רצה לומר אין חלק המאושר שלהם שמורה בעולם הבא אחר התחיה, רק נשלם האושר שלהם מיד בחיי' במדבר, שזכו להשגת מעלה ההיא. ועד"ז אמרו בים זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב), כמו לעולם הבא כשעושה הקב"ה מחול ואומרים זה אלדינו וכו'.
221
רכ״בונראה שזה מאמר חז"ל (ברכות יז.) עולמך תראה בחייך, כי עולמך האמיתי שהיא עולם הבא, ועוד כי זה עולמו מיוחד לו, משא"כ עולם הזה הוא עולם שאינו שלו, כמו שאמר (יוצרות לשבועות) זה שיש לך אינו שלך, וכמעשה דמונבז (ב"ב יא.), תראה בחייך - ראייתך בעין השכל ושתתבטל ראי' הגופני וכנ"ל. וז"ש במדבר הזה יתמו, כמו אורים ותומים, שמשלימין כל אושרם במדבר הזה. ושם ימותו, כמו שכתוב בספר ברית מנוחה (דרך א) קברות התאוה כי שם מתו המתאוים וכו' (עי' במדבר יא, לד).
222
רכ״גושלא נטעה בדברי רבי עקיבא, בא רבי אליעזר לפרש ואמר כי עליהם נאמר אספו לי חסידי וכו', שאינו רצה לומר מצד חסרונם לית להם חלק עולם הבא, רק שכבר זכו לאושר הזה בחיים קודם התחיה.
223
רכ״דוהנה קי"ל (נדרים כה:) נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וא"כ אי אמרינן שנכלל בנדר אחד ביאת ארץ ישראל הנק' מנוחתי, וחלק לעולם הבא, ומצינו שיש להן עולם הבא, א"כ גם ארץ ישראל הותר. אך א"א שהיה ב' נדרים - כל אחד בפני עצמו, וז"ש באפי ב' אפי, כמו ב' אהבה שכתב האר"י זלה"ה.
224
רכ״הוזהו דפליגי הש"ס, דרבי יהושע סבירא לי' באפי נשבעתי, ר"ל ב' אפי, שהיה ב' נדרים, לכן והדרני בי בזה לעולם הבא, מה שאין כן ארץ ישראל נשאר בנדרו.
225
רכ״וובזה קושית התוספות במס' ב"ב ואמר לכולהו אית להו פירכא, לרבי יהושע, דלמא הכי קאמר באפי נשבעתי ולא הדרני בי, ר"ל בנדר אחד ב' דברים הנ"ל, ומדחזינן בארץ ישראל שלא חזר בו ה"ה לעולם הבא. וע"ז מקשו מאי דלמא, הא על כרחך (הכא) [הכי] הוא, דלא באו לארץ ישראל. ומשני שפיר, דאיכא למאן דאמר שיש להם חלק עולם הבא, וא"כ יש לומר לאידך גיסא, כמו שהותר הנדר לענין עולם הבא גם ארץ ישראל הותר, רק שהוא שלא הוצרכו לכך, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יד.) מפני מה נתאווה משה ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות התלויין בארץ וכו', ותכלית כל המצות כדי שנבוא למדריגת אהבה ודביקות בו ית' וכאשר זכרנו לעיל, וזה כבר השיגו במדבר, וזה שהיה תשובתו ית' אל משה רב לך (דברים ג, כו) הרבה מזה שמור וצפון לך, והבן.
226
רכ״זוהנה כ' התוספות (ד"ה ודמו) בפרק הספינה (ב"ב עג:) רבה בר בר חנה חזי דמיבסמי, מכאן מוכח כמאן דאמר מתי מדבר יש להם חלק לעולם הבא.
227
