בן פורת יוסף, דרשות שבת תשובה ב׳Ben Porat Yosef, Shabbat Shuva Sermons 2
א׳דרוש לשבת תשובה שנת תקכ"ז
1
ב׳בפסוק האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (דברים לב, א). והספיקות רבו, עיין במ"א. ונראה לי דאיתא במדרש הנעלם בסוף איכה, וז"ל: עד אשר לא תחשך השמש והירח וכו' והכוכבים (קהלת יב, ב), אילין אינון משכילין דהוי בארעא קדישא, כל אינון תנאים ואמוראים דכל עלמא וכו' דכד הוו קיומא כחדא הוי אמר בר נש לחברי' מגו מילי דא דפרח מפימוי אנא חמי מה דיהא יומא דא או למחר כך וכך, יעו"ש. וכעין זה שמעתי ממורי זלה"ה כשהי' אחד לומד איזה משנה, הי' אומר לו מה שיהיה לעתיד בגשמי, כמעשה שהי' וכו'.
2
ג׳ובזה יובן האזינו השמים ואדברה, מתוך לימוד שאדבר בפני הלומדים שנק' שמים, מזה תשמע להבין ענין ארץ בגשמי מתוך אמרי פי הנזכר, וק"ל.
3
ד׳בפסוק הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו' (דברים לב, ו). וי"ל תיבה 'זאת' אין לו שחר כאן. גם וכי נבל הוא היפך חכם, וכתבתי מזה במ"א.
4
ה׳וכעת נ"ל, דכתבתי ביאור משנה (אבות פ"ה מי"ט) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע וכו'. והקושיא מפורסמת וכו'. וביאר מורי זלה"ה כי גם תלמידי אברהם אבינו יש להם מדות של בלעם הרשע רוח גבוה וכו', וה"ה איפכא דתלמידי בלעם הרשע יש להם מיד[ו]ת של אברהם אבינו נפש שפלה וכו', רק שזה לוקח בגשמי וזה ברוחני וכו' יעו"ש. ונודע כי זאת הוא מיעוטא.
5
ו׳ובזה יובן הלה' תגמלו זאת, דברים רוחניים השייכים לה', תגמלו זאת, ממעטין עצמן להסתפק במיעוט. ובדברים גשמיים הוא נבל ולא חכם, שמגבי' עצמו שלא להסתפק במיעוט, וגס רוח הוא נבל ולא חכם כנודע. מלבד הטעם שזכרתי במ"א כי החכם עושה מנבל לבן, משא"כ זה בהיפך, והבן.
6
ז׳ונבאר פסוק שובה ישראל עד ה' אלהיך וכו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' (הושע יד, ב - ג). והספיקות עם ביאורן כתבתי במ"א.
7
ח׳וכעת נ"ל, דכתבתי במ"א דכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות תשובה (ה"ה) וז"ל: כל הנביאים כולן צוו והזהירו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר (דברים ל, א - ג) והיה כי יבואו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלקיך וגו' ושב ה' אלדיך וגו', עכ"ל. ויש לתמוה, הא הבחירה חפשית והאיך שייך הבטחה וכו'. ב' הקשה מהרש"א, מאי טעמא פליגי אם עד ולא עד בכלל בפסוקי הנביא, ולא בפסוק שבתורה ושבת עד ה' אם עד בכלל או לאו, ומתרץ וכו' כי בתורה מי יימר שיקבלו וכו', א"כ קשה להרמב"ם, וע"כ צ"ל דהא כתיב ושב ה' וגו', א"כ קשה למהרש"א, באופן דקשה ממה נפשך וכו'.
8
ט׳וכתבתי שם, דפליגי בש"ס דסנהדרין (צז:), רבי אליעזר סבירא לי' תשובה רצונית דוקא, ורבי יהוש(י)ע סבירא לי' דגם הכרחית מהני וכו'. מעתה לרבי יהושע לא קשה על הרמב"ם מידי וכו', אמנם להכריע נ"ל כרבי יהושע וכו', אמנם אכתי קשה לרבי יהושע ולרמב"ם מפסוקים שהביא רבי אליעזר וכו', ונ"ל דכתב הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ) בגט מעושה וכו', והכי נמי תשובה הכר(י)חית הוא מצד יצה"ר, אבל מצד הנשמה הוא רצונית וכו', יעו"ש.
9
י׳וכעת נ"ל לתרץ דברי הרמב"ם בבחינה יותר מעולה ממדריגה הנ"ל שזכרתי בביאור הנ"ל, והוא דקשה עוד בלשון הרמב"ם שכתוב שכבר הבטיחה התורה וכו', דהל"ל הבטיחם הקב"ה וכו'. ונ"ל כי יש ב' סוגי אנשים בלומדי התורה, אחד נקרא תלמיד חכם, ב' נקרא חכם, וההפרש בין זה לזה, כי סוג תלמיד חכם הוא אינו מבחי' התורה עצמה רק מתולדות התורה, משא"כ תואר חכם הוא מצד התורה עצמה הנק' חכמה, ומצדה נקרא חכם, כמ"ש במ"א מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין, שאינן בני תורה וכו' (שבת קמה:), כי מצד נשמת התורה שהוא הדעת נקרא בני תורה, משא"כ בלבושי התורה אינן בני תורה וכו', יעו"ש.
10
י״אוהנפקותא בין סוג תלמיד חכם ובין תואר חכם, כתבתי במ"א ביאור משנה (אבות פ"ד מ"א) איזה חכם הלומד מכל אדם, גם מן הרשע ומן יצה"ר, משא"כ תלמיד חכם אסור ללמוד מכל אדם כמ"ש (מו"ק יז.) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיו. והענין, דכתבתי ביאור קושית התוספות (פסחים נ: ד"ה וכאן) מתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים שם), כתבתי בב' פנים וכו', יעו"ש.
11
י״בועפ"ז כתבתי ביאור נכון בפסוק (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלדים על ההר הזה, יעו"ש. העולה משם, כי על ידי קבלת התורה שנקרא חכמה יבואו לתואר חכם, ולכך תעבדון את ה' על ההר הזה, כי יש ב' סוגי אנשים, א' על ההר וא' נגד ההר וכו', יעו"ש.
12
י״גובזה יובן צחות לשון הרמב"ם וכבר הבטיחה התורה וכו', כי מה שהי' הוא שיהי', כמו בסוף גלות מצרים שנתגלה בחינת משה והוא הדעת והחכמה בעולם, שנאמר (שמות ג, א) ומשה הי' רועה וגו' ואז ויצעקו בני ישראל מן העבודה (עי' שם ב, כג) דייקא, מן העבודות ה"ר שחסרו, וכתבתי זה במ"א, כך בסוף גלות האחרון יתגלה בחינת משה שהוא הדעת והחכמה בעולם, שיהי' תואר חכם הלומד מכל אדם גם מיצה"ר, והיינו מצד התורה שנקרא חכמה יהיה בתואר חכם, כמו שכתבתי במ"א שתחיית המתים מן התורה עצמה, כך יהי' הגאולה מצד התורה, שיעשו מיצה"ר יצ"ט, ומנבל יהיה לבן, וזהו עיקר תשובה המעולה שנעשה זדונות זכיות, כי עושה מן הרע טוב כמו ששמעתי ממורי זלה"ה פירוש הפסוק (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב, פירוש שיעשה מרע טוב, ודפח"ח, א"כ שפיר כתב הרמב"ם כבר הבטיחה תורה דייקא וכו', והבן.
13
י״דובזה יובן שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו', כי תיבת שובה יש לו ב' משמעות, א' לשון תשובה, ב' לשון משובה כמש"ה (ירמיה ג, יד כב) שובו בנים שובבים, ודרשו בש"ס פרק ח' דיומא (פו.) דמעיקרא שובבים אתם, פירש רש"י על ידי שטות ונערות. ושניהן אמת, דהקשו המפרשים למה הזהיר הנביא על תשובה מיראה ולא על תשובה מאהבה וכו', ולדברינו אתי שפיר, שהזהיר הנביא על תשובה מעולה, וזש"ה שובה ישראל, כי היצה"ר שהוא משובה של ישראל אשר על ידו הם שובבים, והתשובה המעולה שיראו להעלות היצה"ר עד ה', וזהו שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו'.
14
ט״ווכי תימא איך אפשר להעלות היצה"ר עד ה', שהוא נגדיי לעבודת ה', ומשני קחו עמכם דברים וגו', ר"ל שיקחו דברים של יצה"ר כגון שקר וגאוה וכיוצא, וישתמש בדברים אלו בעבודת השי"ת, כגון אהרן על ידי מדת שקר עשה שלום וכו', ועל ידי גאוה ונפש רחבה של תלמידי אברהם אבינו השתמש בו לשם שמים וכנ"ל, וכמו שכתבתי במ"א ביאור משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) והיה כאשר ירים משה ידו וכו' (שמות יז, יא), וזהו ושובו אל ה', כי אז זדונות נעשה זכיות, כי היצה"ר שהוא זדון נעשה יצה"ט שהוא זכיות וברכה, והבן.
15
ט״זועוד יש לומר ביאור פסוק שובה ישראל וגו', ונבאר ש"ס דברכות דף ח' (ע"א) אמר רבי חייא [בר אמי] משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו כאן (תהלים קכח, ב) כתיב אשריך וטוב לך, ואלו גבי יראת שמים וטוב לך לא כתיב. והקשו המפרשים ממה נפשך, אי הנהנה מיגיעו הוא גם כן ירא שמים, פשיטא דטובים השנים מן האחד, ואי אינו ירא שמים מהיכי תיתי טוב ממנו בשביל יגיעו שהוא לריק. ב' וטוב לך לא כתיב, אין לו שחר.
16
י״זונראה לי דחדא יתורץ באידך, דכתבתי במ"א ביאור ש"ס דברכות פ"ו (לה:) תנו רבנן ואספת דגנך (דברים יא, יד) מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה תורה מה תהא עליה, אלא שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר (ישעיה סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך, ולא עוד וכו'. וכתב התוספות בד"ה כאן בזמן שישראל עושין רצונו שנאמר ואספת דגנך, ואם תאמר והא לקמן (שם) בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמינ(י)ן ליה. וי"ל דמיירי שעושין ולא כ"כ וכו'. ועוד י"ל דפליג אהא דלקמן שבא לפרש מה בין כשעושין ואין עושין, (והכי) [והכא] בעושין ואין עושין כהדדי נינהו, ע"כ. ומסיק אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן וכו', אמר רבה בר בר חנא משום רבי יהודה בר עלאי דורות ראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי זה וזה נתקיים בידם, דורות אחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן ארעי זה וזה לא נתקיים בידם.
17
י״חויש להקשות, א' לרבי ישמעאל אם ינהוג דרך ארץ איך יקיים לא ימושו מפיך, וכקושית רשב"י הנ"ל. ב' קשה לרשב"י למה לי ואספת דגנך, בשלמא לרבי ישמעאל הוצרך להתיר דרך ארץ, משא"כ וכו'. ג' תירץ התוספות עושין ואין עושין שוין, הוא תמוה וכו'. ד' דמסיק הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, וזה סותר מ"ש אח"כ דורות אחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן ארעי זה וזה לא עלתה בידן, ושם הארכתי.
18
י״טוכעת נ"ל לקצר, דכתבתי במ"א ביאור פסוק (דברים יא, כו) ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, שהוא ביאור קושית הרמב"ם ותירוצו, כי הברכה היא הכנה לעולם הבא וכו', ובכללה הוא מדות הסתפקות, שזה מקרי הנהנה מיגיעו, שאינו אץ להעשיר רק במעט עסק נהנה בו והוא פנוי לעסוק ברוחני וכו'.
19
כ׳ובזה יובן פלוגתא דרבי ישמעאל ורשב"י, ואספת דגנך, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה וגו', הכוונה שלא תאמר שהזהיר הפסוק לא ימוש ספר התורה שלא יעסוק בדרך ארץ כלל, זה אינו רק ואספת דגנך, תנהוג דרך ארץ מעט כדי שיוכל לקיים לא ימוש ספר התורה מפיך, משא"כ כשלא יקיים דרך ארץ כלל אז יתבטל גם מהתורה, וזה וזה לא עלתה בידם כמבואר אח"כ. ורשב"י השיב לרבי ישמעאל הא כתיב סתם ואספת דגנך, ומאן יימר שהכוונה לקיים מעט דרך ארץ כדי שיוכל לקיים לא ימוש ספר התורה מפיך, רק יאמרו ואספת דגנך משמע שיהא חורש בשעת חרישה וכו' וכאשר יבואר אח"ז.
20
כ״אובזה יובן ש"ס הנ"ל כל הנהנה מיגיעו, דהיינו שמסתפק במועט, שזה נקרא נהנה מיגיעו, משא"כ מי שאין חצי תאותו בידו לעולם אינו נהנה מיגיעו, כמ"ש מהר"ם שיף ריש ועושר אל תתן לי (עי' משלי ל, ח), כי יותר שהוא עשיר הוא ריש, מאחר שאין חצי תאותו בידו אם כן דואג יותר שאין תאותו בידו וכו', מה שאין כן הנהנה ממעט יגיעו כדי שיוכל להיות קיים ביראת שמים, אז שניהן בידו, וזהו אשריך בעולם הזה, שאינו יגע ביגיעו שיהיה אץ להעשיר רק להיות פנוי לעסוק ברוחני, לכך וטוב לך לעולם הבא, וכתירץ הרמב"ם הנ"ל. משא"כ הירא שמים לחוד שאינו נהנה מיגיעו, כי אינו עוסק בדרך ארץ כלל, אז שניהם לא עלתה בידו וכנ"ל, ולכך וטוב לך לא כתיב, כי גם עסק עולם הבא אין לו, ומכל שכן כשהוא ירא שמים ועוסק ברוחני כדי שעי"ז יהיה לו פרנסה בעולם הזה, אז נטרד משני עולמות, כמ"ש (בראשית כה, לב) הנה אנכי הולך למות וכו', וכתבתי מזה במ"א, יעו"ש.
21
כ״בואמנם נבאר שאר הספיקות הנ"ל, ונבאר פסוק פ' כי תבוא (דברים כט, ו - ח) ותבאו אל המקום הזה וגו' למען תשכילו את כל אשר תעשון, ופירש רש"י ותבאו אל המקום הזה, אתם רואים עצמיכם בגדולה וכבוד וכו'. ויש להבין מנלן לרש"י לפרש ותבאו אל המקום הזה לענין מעלה ומדריגה של עושר וכבוד, ולא כפשוטו. ב' להבין מהו שאמר למען תשכילו את כל אשר תעשון. ג' סמיכת אתם נצבים היום כולכם לפני ה' וגו' (שם כט, ט).
22
כ״גונראה לי, דכתבתי במ"א ביאור פסוק (דברים יז, יד) [ו]אמרת אשימה עלי מלך, על פי מה ששמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך בכחך עשה, לקשר מלכות דהיינו המעשה, אל המחשבה שנקרא חכמה כ"ח מ"ה, וזהו בכח"ך עשה וכו', יעו"ש. אמנם דכל זה הוא באיש אשר שורש נשמתו משם אז יכול להעלות מלכות עד שם, משא"כ בלאו הכי, כמו שכתבתי במ"א ביאור מצוה ובשמו תשבע (דברים י, כ), דפליגי הרמב"ם (הל' שבועות פי"א ה"א) והראב"ד (השגות לסה"מ הקצר מצוה ז), יעו"ש ביאור ענין זה היטיב.
23
כ״דוכן מבואר בתיקונים תיקון ך"א דף ס"א ע"ב וז"ל: וכד אית בישראל משכילים בחכמה דאיהו י' מחשבה עלאה, ידעין לזרקא לה להאי אבנא דאיהו בת יחידא לההוא אתר דאיתגזרת, בגין דברתא באבא אתעבידת, הה"ד (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ, בחכמה דאיהו אבא יסד ברתא דאיהו ארץ הדום רגליו וכו', יעו"ש.
24
כ״הובזה יבואר כוונת התקיעות. וביאור פסוק (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך, עיין במ"א.
25
כ״וועל פי סוד נבאר מ"ש בכוונת האר"י העושר והכבוד מלפניך, כי חכמה הוא עושר, ובינה הוא כבוד וכו'. גם תיבת מקו"ם רומז לחכמה ובינה שהם ע"ב קס"א, ומילוי ע"ב הוא מ"ו, ומילוי קס"א הוא ק"מ, וצירף שניהם יחד הוא מקום.
26
כ״זובזה יובן ותבאו אל המקום הזה, כי תיבת תבאו אותיות אבות, שהם המוחין והמחשבה כנודע, גם יש לו ב' משמעות תביא ותבוא, וזה נמשך מזה, כאשר תביא אל הארץ, להעלות מלכות שהוא ארץ עליונה אל האבות שהיא המחשבה, אז גם אתה תבא שם, כי הארון נושא נושאיו (סוטה לה:) כמ"ש במ"א, יעו"ש, וכל זה דוקא למי ששורש נשמתו מחכמה שנקרא משכילים בחכמה וכנ"ל, וזהו שאמר ותבואו אל המקום הזה, מאחר שהגיעו למקו"ם הזה שהוא חכמה ובינה עושר וכבוד, לכך ראוי לכם למען תשכילו את כל אשר תעשון, מאחר שנק' משכילים ראוי לקשר המעשה במחשבה, וזהו בכחך עשה, ואז אתם נצבים היום כולכם לפני ה', כמו ששמעתי ממורי זלה"ה במקום שהמחשבה של אדם שם הוא כולו, ודפח"ח, והבן.
27
כ״חובזה נבא לביאור קושיות תוס' הנ"ל, עושין ואין עושין כהדדי נינהו. כי יש ב' סוגי אנשים, כמ"ש במ"א דכ' בדרשת הר"ן (דרשה ו) מאחר שאחר כוונת הלב הדברים אמורים יש בזה ב' סוגי אנשים, א' שעוסק בגשמיי ומחשבתו וכוונתו דבוקה בהש"י אז, הרי זה עובד הש"י עבודה גמורה. ב' ג"כ שעוסק בתורה ובתפלה אין מחשבתו וכוונתו דבוקה בהש"י, ועליהם נאמר (ישעיה כט, יג) בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני, יעו"ש שהאריך.
28
כ״טונראה שזה מש"ה (שמואל א טז, ז) אדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, כי לפי הנראה לבני אדם כשעוסק בתורה ובתפלה וכיוצא נקרא עושי רצונו, משא"כ כשאינו עוסק בתורה ובתפלה רק בעסק הגשמי אז נקרא אין עושין רצונו, כך הוא לפי הנראה לבני אדם, אמנם ה' יראה ללבב ונגלה לו שזה האדם העוסק בגשמי כוונתו לקשר הגשמי ברוחני, אז אין עושין של יחידי סגולה ועושין של המוני עם כהדדי נינהו.
29
ל׳ובזה יובן ש"ס הנ"ל, תנו רבנן ואספת דגנך, לפי שנאמר ולא ימוש ספר התורה, יכול דברים ככתבן, וכי תימא הכי נמי, זה אינו, כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה (אבות פ"ב מ"ב), תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג דרך ארץ, וכנ"ל גם כשעוסק בדרך ארץ לא ימוש ספר התורה מפיך, כמ"ש במ"א ביאור משנה (עי' אבות שם) טוב תורה עם דרך ארץ וכו', דהיינו ביאור בכחך עשה הנ"ל.
30
ל״אוהנה דברי רבי ישמעאל סתומים אם לפרש כנ"ל או כפשוטו, לכך בא רשב"י לפרש דבריו, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וז"ש אפשר אדם חורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה וכו' תורה מה תהא עליה, הכוונה איך אפשר לאדם העוסק בגשמי לפנות מחשבתו ולדבק אז בהשי"ת על ידי עסק התורה בעת עסקיו בדרך ארץ, אלא כשישראל עושין רצונו של מקום צריך שיהי' תחלה מלאכתן נעשית על ידי אחרים, והוא יפרוש מכל ענייני עולם הזה לעסוק בבדידות לדבק בהשי"ת, כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם, ואז על ידי הרגל זה יוכל לקיים ואספת דגנך וגם פסוק לא ימוש כרבי ישמעאל הנ"ל.
31
ל״בוזהו דמסיק אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל, דהיינו כמו שפירש רשב"י כוונתו, שיהיה טוב תורה עם דרך ארץ, ועלתה בידם. והרבה עשו כרשב"י, לפי שסברו שרשב"י פליג על רבי ישמעאל וסבירא ליה שיעסוק בתורה לחוד, ולכך לא עלתה בידם.
32
ל״גולזה ביאר אחר כך יותר מפורש, דורות הראשונים עשו תורתן קבע וכו' משא"כ דורות האחרונים עשו מלאכתן קבע וכו', שטעו בכוונת רבי ישמעאל לפרש כפשוטו, לכך זה וזה לא נתקיים בידם, כי כוונת רבי ישמעאל הוא כמו שפירש בו רשב"י הנ"ל, והבן.
33
ל״דובזה מבואר קושית התוספות, ואספת דגנך עם לא ימוש אז עושין ואין עושין כי הדדי נינהו, משא"כ ואספת דגנך לחוד נקרא אין עושין. ובזה מבואר קושית המפרשים שהקשו, דמוקי רשב"י פסוק ואספת דגנך מיירי באין עושין רצונו, והא כתיב בהתחלת הפרשה (דברים יא, יג) והיה אם שמוע תשמעו וגו'. ולדברינו מבואר, והבן.
34
ל״הובזה יובן שובה ישראל עד ה' אלהיך, תחלה יתבודד, ויפריש מכל ענייני עוה"ז לדבק בו יתברך כסברת רשב"י הנ"ל, וזהו שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך תחלה, ואח"כ בהמשך הזמן שהורגל בדביקות השם יתברך אז קחו עמכם דברים, ר"ל דברים הגשמיים, לדבק הגשמי ברוחני, ובזה ושובו אל ה', וכמ"ש בתורה (דברים כט, ח) למען תשכילו את כל אשר תעשון, דהיינו בכחך עשה, והבן.
35
