בן פורת יוסף, דרשות שבת תשובה א׳Ben Porat Yosef, Shabbat Shuva Sermons 1
א׳דרוש לשבת תשובה שנת תק"ך
1
ב׳האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (דברים לב, א). ויש להקשות, א' מאי טעמא האזנה בשמי' ושמיעה בארץ. ב' ואדברה לשון יחיד, אמרי פי לשון רבים. ושאר הספקות זכרתי במ"א. ג' למה שמים וארץ וכו'.
2
ג׳וקושיא א', דכתב הרמב"ם (פיה"מ) טעם שנמשך מסכת אבות אחר סנהדרין, ובזה יובן האזנה מקרוב, השמים ראשי עם, ואדברה מוסר, שהם העיקר להאזין מוסר מקרוב. משא"כ שאר המוני ארץ אין היזק גם שישמעו מרחוק, וק"ל.
3
ד׳וקושיא ב' נראה לי, דקשה במשנה (אבות פ"ד מ"א) איזהו עשיר וכו', מה זה שאלה, דלמא כפשוטו. ונראה לי דכתבתי במ"א ושמחת בכל הטוב (דברים כו, יא) אין טוב אלא תורה, לפיכך משה הזהיר לישראל (דברים יד, כב) עשר תעשר וכו' (תנחומא ראה יא). על פי ביאור מה בין תלמידי אברהם אבינו וכו' (אבות פ"ה מכ"ב). ובזה יובן ושמחת בכל הטוב, קשה הא אין אדם מת וחצי וכו' (קה"ר א, יג), ומשני אין טוב אלא תורה, ובזה מסתפק במועט, וק"ל, אמנם במעשר יאמר די גם בגשמי, ובזה יובן ושמחת בכל הטוב, קשה וכו', יעו"ש. ובזה יובן האזינו השמים וכו', וק"ל.
4
ה׳וקושיא ג' נ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור (ברכות יז.) עולמך תראה בחייך וכו', וביאור משנה (עי' פסחים נ.) בעולם הזה נכתב בידו"ד ונקרא אדנ"י וכו', על פי משנה (אבות פ"ב מ"א) עין ר[ו]אה ואוזן שומעת וכו'. ובזה יובן, האזינו - שיהי' מקורב, לשמים - לרוחני, ותשמע מרחוק הארץ הגשמי, שיתפשט מהגשמי לדבק ברוחני שיהי' עין רואה ואזן שומעת וכו'. וזה שאמר כי שם ידו"ד אקרא, כי משה שנתפשט מהגשמי והי' דבק ברוחני הנקרא עולם הבא, רשות היה לו ליקרא שם ידו"ד הקריאה כמו הכתיבה, משא"כ אתם הבו גודל לאלדינו, וק"ל.
5
ו׳ונבאר מ"ש הרמב"ם בפרק ג' מהלכות תשובה (הל' א - ה), וזכרתי במ"א בארוכה, ועתה קצרתי, ונראה לי שהוא ביאור יותר מה שלא זכרתי שם, והוא ז"ל כתב: כל אחד מבני אדם יש לו זכיות ועוונות, מי שזכיותיו וכו' אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו וכו', וכשם ששוקלין זכיות האדם עם עונותיו בשעת מיתתו כך בראש השנה שוקלין עונות כל אחד עם זכיותיו, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ורשע למיתה, ובינונים תלוין עד יום הכפורים, אם עשה תשובה נחתם לחיים. וכתב: בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו, אין מחשבין עליו עון אחד וב', רק משלישי ואילך, ואם אז עונותיו מרובין על זכיותיו מצטרף ב' עונות ראשונות ג"כ, ואם שקולין מעביר הכל ראשון ראשון וכו', בד"א ביחיד שנאמר (איוב לג, כט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר וכו'.
6
ז׳וכתב הראב"ד, מיד מת ברשעו, אמר אברהם לא כמו שהוא סובר מ"ש בש"ס (ר"ה טז:) רשעים גמורים נחתמין לאלתר למיתה, שמיד מתים, ואינו כן כי יש וכו', אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו שני הדור וכו'.
7
ח׳ויש להקשות, א' כאן בדין שעת מיתה כתב מיד מת ברשעו, ואח"כ בדין ראש השנה כתב נחתם למיתה, ולא כתב מיד מת ברשעו וכו'. ב' קושית הראב"ד, לא כמו שסובר נחתמין לאלתר וכו'. ג' קושית הראב"ד קשה על התוספות (ר"ה טז: ד"ה ונחתמין) ג"כ, דכתב דין מיתה לרשעים וחיים לצדיקים, היינו לחיי עולם הבא, והיינו מכח קו' הא רשעים חיים, די"ל כתירץ הראב"ד לשני דורות קאמר. ד' קושית הרמב"ן (שער הגמול ענין דין ר"ה, דרשה לר"ה) על התוספות, הא בראש השנה הוא רק דין עולם הזה וכו'. ה' מנלן לרמב"ם דאיכא דין בשעת מיתה, וכי תימא כמ"ש בלחם משנה ג' כיתות ליום הדין (ר"ה טז:) היינו יום המיתה, מ"מ קשה מאי כשם וכו' דתלי תניא בדלא תניא, דדין ראש השנה מפורש בש"ס ונלמד מפסוק, משא"כ ג' כיתות וכו' י"ל דקאי ליום הדין וכפירוש רש"י (שם ד"ה ליום הדין) ותוספות (שם ד"ה ליום הדין).
8
ט׳ו' תחלה הי' לו לפרש דין ראש השנה, ואח"כ דין שעת מיתה שהוא ג' כתות וכו', כמו בש"ס. ז' קשה בש"ס מאי טעמא הקדים דברי אמורא רבי יוחנן ג' ספרים בראש השנה וכו', לדברי התנא תניא ב"ש אומרין ג' כיתות ליום הדין וכו'. ח' בש"ס אמרינ(י)ן בינונים זכו וכו', והרמב"ם כתב אם עשה תשובה וכו'. ט' קשה ממה נפשך, אי איירי שעושה תשובה על כל עונותיו א"כ אפילו רשע גמור וכו', מאי איריא שעשה תשובה רק על עון אחד, מה הפרש בין זכה וכו'. י' קשה, בינונים אם לא עשו תשובה מ"ט נחתמין למיתה, הא שקול מטה כלפי חסד.
9
י׳י"א קשה, מנלן דלבינונים מעבירין הכל, הא מפסוק פעמים ושלש יפעל עם גבר משמע רק ב' או ג' וכו'. הגם דקושיא זו לבד י"ל דאיתא בש"ס דיומא (כג.) הממונה אומר להם הצביעו וכו', ופריך בש"ס השתא ב' א' מכל שכן וכו', וכ' התוספות (ד"ה שתים) מאי טעמא לא הקשו כך בעירובין (ב:) רבי יהודה מכשיר עד מ' או נ' אמה, השתא נ' וכו'. י"ל דאתא לאשמיעינן לאו דוקא דה"ה יותר וכו'. ובזה יובן, דסבירא לי' להרמב"ם הכא ג"כ כך.
10
י״אאמנם שאר הספיקות הנ"ל מבואר חדא באידך, דאיתא בש"ס (ר"ה יז.) תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך הוא המדה. אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק, דאי איכא רובא מיחשב בהדייהו. ופירש רש"י (ד"ה ועון) דאי איכא רובא בהדי עון ראשון, מחשיב בהדייהו וכו'.
11
י״בוהרי"ף (ר"ה ד. בדפי הרי"ף) כתב בשם גאון, תנא דבי רבי ישמעאל כי, אמר רבא ועון אינו נמחק כ[ו]', אלא תלוי ועומד עד שעת מיתה, באותה שעה מחשב[י]ן, אם רובא זכיות וכו' ואם רוב עונות וכו' נחשב הכל. וכך המדה, ר"ל ורב חסד, ס"ל בית הלל מטה כלפי חסד, ומפרש רבי יוחנן מעביר וכו', והני מילי שמת בלא תשובה וכו' יעו"ש. ולפי זה מפרש הגאון, דתנא דבי רבי ישמעאל מפרש מדת ורב חסד בדין ראש השנה, ורבא מפרש מדת ואמת בדין דשעת מיתה.
12
י״גאמנם הרמב"ם פירש דלא כפירוש הגאון, דא[י]לפא רמי בש"ס (ר"ה יז:), כתיב ורב חסד וכתיב ואמת וכו', ומאי קשיא דלמא ורב חסד קאי בדין ראש השנה, ואמת בשעת מיתה, וכנ"ל. וגם דמשני בתחלה ואמת ואח"כ ורב חסד, וקשה הא תחלה כתיב ורב חסד. וצ"ל דהכוונה כך, כי גם בדין ראש השנה דהוא תחלה בחיי אדם קודם מותו יש בו ואמת ג"כ וכו', כי תחלה מעביר ראשון ראשון שהוא ורב חסד, ואח"כ שיש מכל מקום ברוב עונות אז מצורף הכל וזהו ואמת, א"כ בין בדין ראש השנה בין בדין שעת מיתה ב' מדות הכל אחד. וז"ש התוספות (שם ד"ה בתחלה) ולך ה' החסד כשאתה רואה שאין העולם מתקיים וכו', שמע מינה דבדין ראש השנה ובדין שעת מיתה בשניהם תחלה ורב חסד ואח"כ ואמת. וזהו שכתב הרמב"ם כשם ששקולין בשעת מיתה כך בראש השנה וכו', ובא לשלול פירוש הגאון הנ"ל.
13
י״דומעתה יבואר ג"כ מה דכתב הרמב"ם ע"כ מה דמפרש בגמרא בינונים תלוין עד יוה"כ, זכה, ר"ל דעשה תשובה, שעושה זדונות זכיות, וכשעשה תשובה על עון א' ונעשה זכות, ונמחק עון אחד ונוסף זכות א', א"כ גם שמוסיפין ב' עונות ראשונות אכתי נשאר שקול, וי"כ מכפר, משא"כ זכה שהוסיף זכות א' בלא תשובה, אכתי הוי רוב עונות, כי עון א' נשאר. בשלמא לרש"י (ר"ה יז. ד"ה מעביר) דפירש מעביר עון א' א' אתי שפיר בהוסיף זכות א' סגי, משא"כ לרמב"ם דסבירא לי' מעביר ב' עונות ראשונות, אח"כ ברוב עונות מצטרף ב' הנ"ל, א"כ צריך תשובה דוקא אף על עון אחד, והבן.
14
ט״וובזה יובן צחות לשון הרמב"ם, כל אחד וכו' אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד מת ברשעו דייקא, כי איירי בדין בשעת מיתה, לפי מה דמפרש ג' כיתות ליום הדין היינו ביום המיתה כמ"ש בלחם משנה, אלא בש"ס שהוא עיקר מסכת ראש השנה לכך הקדים דין ראש השנה גם שהוא דברי אמורא, ואח"כ תנא ג' כיתות ליום הדין וכו', משא"כ הרמב"ם איירי בהלכות תשובה ופתח בדין של שעת מיתה אם לא עשה תשובה ועונותיו מרובין מזכיותיו מיד מת ברשעו.
15
ט״זומעתה סרה קושית הראב"ד, כי באמת גם הרמב"ם סבירא לי' מ"ש בש"ס בדין ראש השנה נחתמין למיתה לאלתר, שאינם מתים מיד, ולכך גם הוא לא כתב בדין ראש השנה רק נחתם למיתה, ולא שמת מיד רק כ', משא"כ בדין שעת מיתה שפיר כתב מיד מת ברשעו.
16
י״זומעתה לפי"ז ל"ק קושית התוס' ג"כ, הא רשעים וכו', דשני דעות קאמר, וכו' כשם ששקולין בשעת מיתה בשני מדות רב חסד ואמת, כך בראש השנה, ודלא כפירוש הגאון הנ"ל.
17
י״חומי שנמצא צדיק וכו' בינונים תלוים עד יה"כ, אם עשה תשובה דוקא, אז גם שמצטרפין ב' עונות ראשונות נשאר שקול ויה"כ מכפר וכנ"ל, משא"כ זכה וכנ"ל. והטעם דוקא תשובה ובש"ס אמר זכה, וביאר טעמו בצידו בשעה ששוקלין אין מחשבין ב' עונות ראשונות וכו' מצטרף ב' עונות ראשונות, לכך צריך תשובה דוקא, וק"ל. הגם דהרמב"ם כתב משלישי ואילך צריך רוב עונות, וא"כ צריך ג', מ"מ עצם היום מכפר במקום מצוה א', והבן זה.
18
י״טאו יש לומר דכ' הטעם לשיטת רש"י, עשה תשובה דוקא הוא עם עון אחד נעשה רוב. וגם לדעת תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון משמע דמעביר ב', א"כ לא מהני זכה רק תשובה, והבן. וכתבתי מזה במ"א באריכות, ומה שחסר כאן עיין שם, ומה שחסר שם עיין כאן, והבן.
19
כ׳ועפ"י מוסר נבאר ש"ס דראש השנה (טז:) ג' ספרים נפתחים בראש השנה וכו'. ויש להקשות דיקדוק מה שלא הזכירו המפרשים, דהל"ל צדיקים גמורים נחתמין שיחיו, מאי לחיים, וכן רשעים גמורים למיתה, עיין ביאור זה במ"א.
20
כ״אונבאר משנה (יומא פ"ו מ"א) שני שעירי יה"כ מצותן שיהיו שוין במראה וכו', עיין ביאור זה במ"א. ובזה יובן משנה זו וכו' וק"ל, ובזה יובן ג' ספרים וכו', וק"ל.
21
כ״בעוד יש לומר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (דברים לב, א - ג), וזכרתי הספיקות לעיל. ונראה לי, כי חכם הדורש צריך לומר פשטים שהן לבושי וגופי התורה, כמ"ש בש"ס דחגיגה (י.) הן הן גופי התורה וכו'. והטעם לאמירת פשטים כתבתי במ"א. וגם צריך לומר תוכחת מוסר, כמ"ש הפוסקים והעיקר הדרשה להורות לעם דרך ילכו בה וכו'. והנה מן פשטי התורה שנקרא גוף נהנה הגוף, משא"כ על ידי מוסר נהנה הנשמה הנקרא נר ואור, כמ"ש (משלי ו, כג) נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, והנשמה נקרא נר כמ"ש (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם, והיא זוכה לדרך חיים על ידי תוכחת מוסר, אם ירצה לקבל מהאדם תוכחת מוסר מוטב, ואם לאו שרוחו גבוה מלקבל מן אדם אז יקבל מהקב"ה, וא"כ ודאי טוב לו שיקבל מוסר מאדם, וכמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי.
22
כ״גוהנה כתבתי במ"א שיש הפרש בין אשה טובה ובין אשה רעה, וכמ"ש היעב"ץ (אבות פ"ו מ"א) יעו"ש, וכן כתבתי במ"א עת לחשות ועת לדבר וכו' (קהלת ג, ז), ומשרבו המנאפים בטלו מים המרים וכו' (סוטה פ"ט מ"ט) יעו"ש. וה"נ אם המקבלים הם בחי' אשה טובה מקבלים גם מוסר קשה בסבר פנים יפות, וכמ"ש במשלי סי' כ"ה (יב) נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת. ואם הם בחי' אשה רעה גם דברים רכים הם כגידים קשים בעיניהם, וכמ"ש (שם, כ) מעדה בגד ביום קרה וגו' ושר בשירים על לב רע.
23
כ״דובזה יובן האזינו השמים ואדברה, ר"ל כאשר המקבלים הם בחי' אשה טובה שמקבלת הכל מבעלה בסבר פנים יפות, כך הם יאזינו תוכחת מוסר הנוגע לנשמה שהיא משמים, גם שאדברה קשות. משא"כ כשהם בחי' אשה רעה אז ותשמע הארץ מרחוק, גם שיהיה אמרי פי, דברים רכים.
24
כ״האמנם האמת יערוף כמטר לקחי, כי כמו מטר שנוחין לבייתים וקשה לעוברי דרכים שעוברים דרכי התורה, שנקרא עוברי דרכים כנודע, כך המוסר נוח לבייתים וקשה לעוברי דרכים, משרבו המנאפים בטלו מים המרים, מים קדושים נחשב להם מרים, וכעריפה להם יחשב לקחי בתחלה, מ"מ אח"כ תזל כטל אמרתי כמו שכתב היעב"ץ (אבות פ"ו מ"א) משמח את הבריות, דברי היצה"ר ערבים בתחלה ומרים בסופה, ותוכחת מוסר קשים תחלה ונוח בסופה וכו', יעו"ש. וכן כתבתי במ"א ודברתם אל הסלע (במדבר כ, ח), קשה כאבן לקבל מוסר בתחלה, ואח"כ ונתן מימיו וכו', יעו"ש.
25
כ״וכשעירים עלי דשא [ו]כרביבים עלי עשב, ופירש רש"י קלח אחד קרוי עשב וכו', ור"ל כי תוכחת מוסר דומה לרוח סערה לאנשי העיר או למדינה שהם מפוזרים, שיש פירוד לבבות ביניהם והם בפזור זה מזה, משא"כ כשהם קלח א' אגודה א' שנקרא עשב, שיש אחדות ושלום בהם, אז המוסר דומה להם כרביבים עלי עשב שנוח לכל.
26
כ״זכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלדינו, ר"ל בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ, כא), הרי שם ידו"ד הוא עצם שפע הברכה להשפיע בעולם, והיינו על ידי תוכחת מוסר שיש בעולם, כמאמר הש"ס (תמיד כח:) כל זמן שיש תוכחה בעולם ברכה בעולם, הרי שהברכה נמשך מן תוכחה. ותוכחה אי אפשר שיהיה בעולם כי אם שיש מקבלים, משא"כ בלאו הכי מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע (יבמות סה:), וז"ש עת לחשות וכו' וכמו שכתבתי במ"א. ומניעת המקבלים מוסר הוא מחמת ב' דברים הנ"ל, א' שאין שלום, ב' שהם עוברי דרכים ומנאפים וכו'. לכך ביקש משה רבינו ע"ה להסיר מישראל ב' מניעות אלו, וז"ש כי שם ידו"ד אקרא, להשפיע שפע וברכה בעולם על ידי שישפיע בחכמי הדור לומר מוסר בעולם, בסוד מים דכורין מן שם ידו"ד חסד, אחר שיש מקבלים בסוד מיין נוקבין העולה מלמטה תחלה מהשכינה שנק' אלדים גבורות, ונתעורר מים נוקבין למטה בהתעוררת התחתונים לשמוע ולקבל מוסר, וז"ש אתם הבו גודל לאלדינו בסוד מ"נ מלמטה למעלה, סוד ה' גבורות אלדים, כדי להשפיע ה' חסדים מן ידוד מיין דכורין, והיא סוד חתימת תפלות י"ח המברך את עמו ישראל בשלום, ה"ג עולין תחלה אלדים מ"נ, ואח"כ יורדין ה"ח מ"ד ידו"ד, וזהו בשלום, והבן. ולהסיר מניעה א' אמר הב"ו גימטריא אחד, שיהי' אחדות. ב' מה שהיו עוברי דרכים, עתה תנו עוז לאלדים, וז"ש ה"בו גודל לאלדינו, על ידי כשרון מעשה תחתונים, והבן.
27
כ״חעוד יש לומר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ וכו' (דברים לב, א - ו). ונבאר משנה (אבות פ"ו מ"א) אמר רבי מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'. ויש בזה ג' פירושים, א' מ"ש בעקידה. ב' מ"ש היעב"ץ. ג' כתבתי במ"א.
28
כ״טהצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וכו', ודרשו במדרש בלק (במ"ר כ, א) לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העולם לומר אתה (רחקתני) [רחקתנו] שסילקת הנבואה מאומות העולם, לכך נכתבה פ' בלעם, נביאי ישראל וגומר, ונביאי אומות העולם פרצו גדר וכו'. והעולה משם כך, הצור תמים פעלו ורצונו להשפיע בתכלית השלימות, רק שהחסרון מצד המקבלים שנתרחקו ממנו ית', וכמו שהאריך בעל העקידה בפ' בלק (שער פב) במדרש הנ"ל, יעו"ש. וכמו שהוא בכללות העולם כך יש בפרטות מדינה או עיר, שמתרעמין על חכם שבעיר לומר לו שאתה רחקתנו, ובאמת החסרון מצד המקבלים שנתרחקו ממנו. ושמא תאמר מי מעיד, שכל א' מתנצל לעצמו ותולה הקלקלה בחבירו, לזה צירוף לעדות זה שמים וארץ, שהם יודעין תוכן כוונתו שרצונו להתקרב עמהן, וז"ש האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, שכוונתו רק לקרבן אליו ית' שיהיה טוב להם בזה ובבא, לכך שחת לו לא בניו מומם ר"ל בכללות העולם כלפי הש"י, שחת לו, היא חסרונם, וכן בפרטות העיר נגד החכם שבעיר שחת לו. לא בניו, שאין מקבלים ממנו מוסר שיהיו תואר בניו להעלות מ"נ על ידי שם ב"ן כנודע. הוא מוסר וחסרונם, ולא לחכם, שחסר מהם הברכה כנ"ל, שהם דור עקש וגו'.
29
ל׳הלידו"ד תגמלו זאת עם נבל, שכוונתם לנבל ולגנות אחרים למצוא להם דופי וחסרון, ובאמת החסרון הוא בעצמם שאינם מקבלים, שהם תואר לא חכם, כי איזה חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), ובש"ס (חגיגה טו:) אמרו, רבי מאיר שהיה חכם איך למד תורה מאחר, ומשני תוכו אכל וקליפתו זרק וכו', וז"ש (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלת"י דייקא, מה ללמוד ממנו ומה לזרוק, משא"כ מי שיתרחק מכל וכל ודאי הם עם נבל ולא חכם.
30
ל״אועוד שמעיד על חסרונו, כי הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך, וידוע מ"ש הראב"ד בספר יצירה (הקדמה) כי כח הפעל בנפעל וכו' וכח הבנאי בבנין, וז"ש חז"ל במשנה (עדיות פ"ב מ"ט) האב זוכה לבן בחמשה דברים וכו', שהם כח ה' חסדים וה' גבורות, והבן. וא"כ כשנותן חסרון באב שכננו ועשאו ע"כ מעיד על חסרון עצמו, וכן דור ודור ודורשיו (סנהדרין לח:), הדור לפי דורשיו (ערכין יז.), וכאשר כתבתי במ"א בשם מוהר"ן יעו"ש, וק"ל.
31
ל״באמנם נראה לפרש האזינו השמים וכו' כפשוטו, וכמ"ש הריב"ש בתשובה (עי' סי' קנז) אחר כל כוונות התפלל כפשוטו וכו', והכי נמי אחר כל הפרושים יש לפרש כפשוטו, כי משה רבינו ע"ה ר"ל מוסר קשה, כי דור תהפוכות המה וגו' עם נבל ולא חכם וכו' וכיוצא בזה בכל השירה הזאת. ופן יאמרו הלא אנחנו דור דעה והוא רוצה לבייש אותנו, ובאמת כוונת משה רבינו ע"ה היה לשם שמים כמש"ה (הושע ז, א) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, והקשה הר"ן בדרשותיו (הדרוש התשיעי) אדרבה וכו', וביאר משל לרופא וכו', כמו שכתבתי במ"א יעו"ש, וצריך לגלות להם חסרונם שאז ילכו לבקש רפואה. ומאן יעיד אם כוונתו לבייש או לשם שמים כנ"ל, לכך אמר האזינו השמים ואדברה, שהקב"ה נקרא שמים וכנסת ישראל ארץ וכו', והם היודעים מחשבות יעידו בדבר, והבן.
32
ל״גובזה נראה לבאר פסוק משלי ך"ה (כא - כב) אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך. ודרשו חז"ל (מדרש תהלים לד, ב) על יצה"ר, האכילו מאכל תורה ומימי תורה וה' ישלימנו עמך וכו'. ולדברינו יש לפרש כפשוטו, אם רעב שונאך, שהוא תלמיד חכם רעב ללחם תורה ומוסר, גם שהוא שונאיך ואתה ירא לומר מוסר פן יאמר שכוונת לביישו ויעשה יותר שונאיך, מ"מ האכילהו לחם תורה ומוסר. ואם צמא השקהו מים של תורה ומוסר, גם כי גחלים אתה חותה על ראשו ומרתח רתח יותר באש הבוער בו נגדך. מ"מ אל תחוש לזה כי ה' ישלימנו עמך, כי דינין דדכורא תקיפא ברישא ובסופא נייחין (זח"ב קעח.), וגם דכתבתי במ"א ומשמח את הבריות (אבות פ"ו מ"א) דברי יצה"ר נייחא תחלה וכו' ודברי תורה איפכא וכו' יעו"ש. ועיין במ"א ביאור משנה (אבות פ"ו מ"י) איני דר אלא במקום תורה וכו', וביאור פסוקי משלי (כז, ה - ז) טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת וכו', יעו"ש.
33
ל״דעוד יש לומר האזינו השמים ואדברה וגו' יערוף כמטר לקחי וגו' (דברים לב, א - ב). דכתבתי ביאור ש"ס דחלק (סנהדרין קה:) טובה קללת אחי' השלוני וכו' מברכת בלעם וכו', וביאור פסוקים (משלי כז, ה - ז) טובה תוכחת מגולה, וביאור מאמר (אבות פ"ו מ"י) איני דר אלא במקום תורה וכו' יעו"ש.
34
ל״הובזה יובן האזינו השמים, מילי תוכחה מילי דשמיא, ואדברה, גם שהוא קשה שצריך לגלות עונם. וז"ש יערוף כמטר לקחי, מכל מקום תזל כטל אמרתי, כי יש קללה שנקרא ל"ט, ונהפך לברכה שנקרא ט"ל שהוא לברכה, כך תזל כטל אמרתי שהוא ע"י טל תחי', והבן.
35
ל״ואחר כותבי זאת מצאתי מפורש כל הנ"ל בפסוק משלי סימן ך"ט, בפסוק (כח, כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, ודרש בתנחומא מוכיח אדם אחרי, זה משה שהוכיח את ישראל שנקרא אדם אחר הקב"ה, ונאמר בו (שמות לג, יז) כי מצאת חן בעיני. ממחליק לשון, זה בלעם האומר לישראל דברים מתוקנים, מה טובו אהליך יעקב (במדבר כד, ה). משה מכריז (דברים יא, טז) השמרו לכם פן יפתה וגו', ובלעם מכריז ומחניף עשו תאותכם ואינו מקפיד, לא איש אל ויכזב (במדבר כג, יט) באומות, אבל בכם אומר ולא יעשה. ושלמה צוח על שניהם (משלי כז, ו) נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, ע"כ. ורש"י מביאו יעו"ש, והנאני מאוד שכוונתי לכל הנ"ל, שנכללו דברי בדברי שלמה ע"ה, והבן. ודברי התנחומא עם דברי הש"ס (סנהדרין קה:) עולה אל מכוון אחד.
36
ל״זעוד יש לומר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, דכתבתי במ"א ביאור פסוק (ישעיה נב, ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וכו', שראשי העם צריך לקבל מוסר יותר להנהגת הכלל וכו'. ובזה יובן האזינו השמים, תואר הרים וכו', יעו"ש.
37
ל״חעוד יש לומר האזינו השמים וגו' יערוף כמטר לקחי וכו' (דברים לב, א - ב). ונבאר ש"ס דראש השנה (כג:) אמר רבי יוחנן מעולם לא ראתה חמה פגימותה של הלבנה. עיין מה שכתבתי מזה במ"א, יעו"ש.
38
ל״טעוד יש לומר האזינו השמים ואדברה (דברים לב, א) לשון יחיד, ותשמע הארץ אמרי פי, לשון רבים. ונראה לי דהקשה בעקידה פרשת עקב (שער צ) והיה עקב תשמעון וגומר ושמר ה' וגומר ואהבך וגו' (דברים ט, ז - טז) לשום שכר הרבה עבור מעשים מועטים, והוא היפך מה שעשה במרה (שמות טו, כו) והיה אם שמוע תשמע וגו' והישר בעיניו תעשה וגו' והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו וגו' ולבסוף כל המחלה אשר וגו', והוא אחת מכל הנזכרות כאן וכו'. וביאר, כי הגוף הבלתי מוכן אל הבריאות הנה ברפואות רבות יקבל מעט תועלת, אמנם הגוף המוכן הוא בהיפך שיקבל תועלת גדול במעט רפואות. ככה במרה היו בלתי מוכנים וכו', משא"כ אחר מתן תורה וגם שהי' מ' שנה בהתמדת הלימוד, כבר הוכנו, ויקבלו על ידי תרופה אחת שמירת המשפטים, תועלת הרבה וכו', יעו"ש.
39
מ׳ולי נראה, דכתב במדרש (שמ"ר כז, ט) שמעו אלי ותחי נפשכם (עי' ישעיה נה, ג), משל לרופא שנותן הרבה רטיות על מכות הרבה, משא"כ כאן על ידי רטי' אחת שישמע מוסר הוא רפואה לכל הגוף וכו'. ונודע כי משפט הוא מוסר, כמו שכתבתי במ"א, (ישעיה א, כז) ציון במשפט - שהוא מוסר, תפדה, כי העונש והחורבן היה על שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט:), וצריך התיקון שיפדה במשפט וכו', יעו"ש. ובזה יובן, והיה עקב תשמעון את המשפטים, שהוא מוסר, אז כשיש תוכחה בעולם ברכה בעולם (תמיד כח.) והיא רפואה לכל, שנאמר שמעו אלי ותחי נפשכם, וק"ל.
40
מ״אונחזור לדבר[י] עקידה הנ"ל, וכן כתב בעוללת אפרים (מאמר קכה) כי שלימי הדעת מעט מוסר פועל הרבה, וההיפך בחסירי הדעת הרבה מוסר פועל מעט מזעיר וכו'. ובזה יובן האזינו השמים שלימי הדעת ואדברה דברי מוסר א' ויפעול הרבה, משא"כ ותשמע הארץ חסירי הדעת אמר"י פי, הרבה מוסר ויפעול מעט, כמדומה שכתבתי זה במקום אחר.
41
מ״בעוד יש לומר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וגו' שחת לו לא בניו מומם וגו' (דברים לב, א - ה). והספיקות עיין במקום אחר, וקצת נפרט כאן, א' ואדברה לשון עתיד, אמרי פי לשון עבר. ב' ואדברה לשון יחיד, אמרי פי לשון רבים. ג' ישעי' אמר בהיפך (ישעיה א, ב) שמעו שמים והאזיני ארץ.
42
מ״גהגם דיש לומר פשוט, דאמרו בש"ס (יבמות סה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך וכו', וז"ש האזינו השמים, שאם יאזינו לשמוע מקרוב, אזי ואדברה עוד להבא. משא"כ ותשמע הארץ, שישמעו מרחוק בעל כרחם, אז אמרי פי, מה שדברתי כבר די בזה, כי מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. אך במה נדע אם שומעין בע"כ מרחוק או מרצון בקירוב, הגם דנודע וכו'. ונראה לי דכתבתי במקום אחר ביאור רבה בב"ח וחזינא כוי כוי וכו' (ב"ב עד. גי' ע"י) יעו"ש. ובזה יובן האזינו השמים ואדברה, שמשפיעין לי מחדש וכו', יעו"ש.
43
מ״דאך דכל זה אם כולם בכלל שומעין מרחוק אז מצוה שלא לומר וכו', משא"כ אם יש אפילו יחיד שהוא צמא למים לשמוע תורה ומוסר, אז יערוף כמטר לקחי וכו', דכתבתי במ"א ביאור ש"ס דראש השנה (כג:) אמר רבי יוחנן מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכו'. וז"ש כמטר לקחי, כי מטר בשביל יחיד (תענית ט.), וק"ל.
44
מ״השחת לו וגו', ונראה דאיתא בש"ס דבבא מציעא (לג:) כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א), אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשו זדונות וכו'. והספיקות עם ביאורן כתבתי במ"א, יעו"ש. וכעת נראה לי, דאיתא בש"ס (נדה כו.) שיעור שופר שיראה לכאן ולכאן וכו', שיש לומר שהמניעה שאין מוסר המוכיח שנקרא שופר נכנס בלב השומעי' מצד חסרון המוכיח, כמו שכתבתי במ"א ביאור משנה (אבות פ"א מי"ז) לא המדרש הוא עיקר וכו', וכן כתבתי קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד, ג). או יש לומר לכאן, כמו שכתבתי במ"א ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם (שמות טו, כג), ושמעתי ממורי זלה"ה דרך הלצה, כי דברת בני אדם שלא לשמוע מוסר המוכיחים מאחר שכוונתם שיתנו להם מעות, וז"ש ולא יכלו לשתות מים, מימי המוסר, כי מרים הם בלשון אשכנז מר - פר געלט, ודפח"ח. ואני כתבתי, דכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) כמו שיש חולי הגוף כך וכו', וז"ש ולא יכלו לשתות מימי מוסר שהוא מתוק שנדמה בפיו מר, ותולה החסרון במוכיח שהם דברים מרים ורעים, ובאמת החסרון הוא מצד השומעין כי מרים הם, שהוא חולי הנשמה ונדמה בפיו מתוקים למרים, וז"ש כי מרים ה"ם דייקא, וק"ל.
45
מ״וומאחר שיש פנים לכאן ולכאן, כל אחד יתלה החסרון בעצמו. בזה יובן שיעור שופר שיראה לכאן ולכאן, כ"א יתלה החסרון בעצמו, וק"ל, ובזה הגד לעמי פשעם וכו' - שהתלמיד חכם בעל המוסר יתלה החסרון בעצמו, כי פשעו גרמו שלא לקבל מוסר, ולבית יעקב (מאמר) [תאמר] חטאתם גרמה, וק"ל.
46
מ״זובזה יובן שחת לו, שיתלה השחתה והחסרון בעצמו, לא בניו שהם הת"ח. והתלמידי חכמים יאמרו מומם וחסרונם היא. וכיוצא בזה כתב האלשי"ך שמיני (ויקרא ט, א - ד), כשיהיה טובה בעיר יתלה באחרים, ורעה אם יהיה יתלה בעצמו. א"כ מבואר ש"ס הנ"ל הגד לעמי פשעם וכו', וז"ש שחת לו לא בניו וגו' על דרך הנ"ל, והבן.
47
מ״חעוד יש לומר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וגו' (דברים לב, א), דאיתא בש"ס (ר"ה כז:) הכניס שופר תוך שופר וכו', עיין במקום אחר. עוד יש לומר, דאמרו בחלק (סנהדרין קו:) תורתו של דואג ואחיתופל מהשפה ולחוץ וכו', כי יש ב' סוגי מוכיחים ומתפללים בימים נוראים א' המקפיד שיהיה לו חיתוך הדיבור טוב ויפה, שבזה ישא חן בעיני המוני עם והנשים, ואינו יוצא מן פנימיות הלב, כמו שכתבתי במקום אחר בשם מורי זלה"ה משל לבן מלך והזונה יעו"ש. בחינה ב' המקפיד על תוכן דברים שיהיו מיוסדים על שרשים טובים, והוא מפנימיות הלב גם כן, ואין לו חיתוך הדיבור. והנה משה רבינו עליו השלום שהיה כבד פה (שמות ד, י) והתורה ניתנה על ידו, ללמדינו כי סוג ב' עיקר.
48
מ״טובזה נ"ל ויאהב יעקב גם את רחל מלאה וירא ה' כי שנואה לאה וכו' ורחל עקרה (עי' בראשית כט, ל - לא). והספיקות עם ביאורן עיין במקום אחר, יעו"ש. ולדברינו יש לומר כי נודע כי בחינת לאה באתכסיא ורחל באתגליא, כך הדיבור באתגליא בחינת רחל מלכות הנקרא דיבור כנודע, ופנימיות הלב נקרא לאה מלכות דבינה, כי הלב מבין (ת"ז הקדמה יז.). ובזה יובן, ויאהב גם את רחל, בחינת הדיבור, כשנמשך מבחינת לאה מפנימיות הלב. אך כשוירא ה' כי שנואה לאה בעיני המתפללין והמוכיחים, שאין משגיחין על פנימיות, רק רחל עקרה - שעושין עיקר מן חיתוך הדיבור שנקרא רחל, לכך על בחינת לאה ויפתח ה' את רחמה - להוליד ולעשות פירות, משא"כ בחינת רחל הנ"ל עקרה שאינו מוליד, שאינו עושה פירות בגלות המר הזה, כמו שכתבתי במקום אחר רני עקרה לא ילדה (ישעיה נד, א), יעו"ש.
49
נ׳ולפי מה שכתבתי במקום אחר, פירש כל המצוה בכללם יש גוף ונשמה וכו', יש לפרש פסוק ויאהב גם את רחל, הגוף, כשנמשך מלאה הנשמה וכו', והוא בין בתורה בין בתפלה ומצות, והבן.
50
נ״אובזה יובן הכניס שופר תוך שופר, אם קול פנימי שמע - שיצא מפנימיות הלב [יצא], ואם קול חיצון שמע - שיצא מהשפה ולחוץ, לא יצא, וק"ל. וז"ש תורתו של דואג וכו'.
51
נ״בובזה יובן האזינו השמים, הלומדים, ואדברה - להאזין תוכן הדברים וכנ"ל. כי ידעתי שזה היפך אנשי העולם, כי ותשמע הארץ אמרי פי, על חיתוך הדיבור ואמרי פי, וק"ל.
52
נ״גמשא"כ ישעי' בימי החורבן, אמר כי סימן זה מסור בידי, מי שמכוין לשמים הוא מרוחק מהם, וז"ש (ישעיה א, ב) שמעו שמים, מרחוק. ומי שהוא מלא תוך ומרמה בחלקלקות לשונו מקורב להם, וז"ש והאזיני ארץ, מי שהוא תואר ארץ הם יאזינו אותו, וק"ל.
53
נ״דדרוש לשבת תשובה שנת תקך"א
54
נ״הבפסוק האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (דברים לב, א). ויש להקשות, א' תחלה האזנה ואח"כ שמיעה. ב' ואדברה לשון עתיד, אמרי פי לשון עבר. ג' ואדברה לשון יחיד, אמרי פי לשון רבים.
55
נ״וונבאר תחלה ש"ס דר"ה דף י"ו (ע"ב) ואמר רבי יצחק כל שנה שרשה מתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר (דברים יא, יב) מראשית השנה ועד וכו', מרשית כתיב, ועד אחרית, סופה שיש לה אחרית. ופירש רש"י שרשה בתחלתה, שישראל עושין עצמן רשים בראש השנה לדבר תחנונים, כמ"ש (משלי יח, כג) תחנונים ידבר רש. והתוספות כתב בד"ה שרשה מתחלתה, שמתוך שישראל רשים, לבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמים. ויש להבין במה פליגי רש"י ותוספת, דרש"י פירש שעושין עצמן רשים, והתוספות כתב שישראל רשים, דמשמע דבאמת הם רשים, ולא שעושין עצמן רשים כרש"י. וכתבתי מזה במקום אחר.
56
נ״זונראה לי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והוא דכתבתי ביאור ש"ס דסנהדרין (קה:) טובה קללה שקילל אחי' השלוני את ישראל מברכתו של בלעם הרשע וכו', והעולה משם כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים (הושע ז, א), ולכך אחי' שקילל וביזה אותן שיהי' ישראל כקנה רך ולא קשה כארז, שאז נמשך מזה ג' תועלת, א' עומד על מים, שצמא למימי תורה ומוסר שיהי' רפואה לנשמתו. ועל ידי זה גזעו מחליף, שהולך ממדריגה למדריגה וכו'. ואפילו כל הרוחות שבעולם, שהם המוכיחים הצבועים המשבחים אותו, אין מזיזין אותו ממקומו שיכנוס גסות הרוח בלבו. משא"כ בלעם שבירכן ושיבחן כארז, שהכניס בהם גסות הרוח כארז, ומנע מהם ג' תועלת הנ"ל, ורוח דרומית עוקרתו - על ידי שהשטן לימינו בדרום וכו', יעו"ש.
57
נ״חובזה יובן, ואמר רבי יצחק כל שנה שרשה מתחלה, כפירש רש"י, שישראל הם בעלי צורה פותחין פיהם בתוכחת מוסר, כמ"ש במשנה (ר"ה פ"ג מ"ג) שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ור"ל מי יעלה בהר ה' נקי כפים (תהלים כד, ג - ד), מי שהוא רש ועני נקי מנכסיו זה יוכל לעלות בהר ה', כמ"ש בעללות אפרים (מאמרים נה - נו), כתבתי מזה במ"א ג' דברים מעכבין לעלות בהר וכו' יעו"ש, והכי נמי שופר של ראש השנה, מי שהרים קול במוסר בראש השנה כשופר, הוא להיות של יעל, שיוכל לעלות בהר ה', שלכך צריך שיהי' פשוט, ר"ל מופשט, שלא ללבוש בגדים הרבה ונכסים ואכילה גסה והבן, וז"ש, כשישראל עושין עצמן רשים בגשמי, וברוחני על ידי שנגלה עון אפרים, כמו אחי' השילוני שביזה והראה אותן חסרונם, עד שנעשה רך כקנה. וז"ש התוספות לפרש יותר, עד שיודעין שהם באמת רשים ועניים ברוחני מכל וכל, ולכך פורשין עצמן בגשמי מעסק עולם הזה להיות רשים ונקי מנכסיו, כדי שיוכל לעלות בהר ה', וכשהוא נקי כפים אז לבם נשבר ורך כקנה, ואז תחנונים ידבר רש, ומרחמים עליהם מן השמים, ורש"י והתוספות מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והבן.
58
נ״טועפ"ז נבאר מ"ש בטור אורח חיים סימן תקפ"א: תניא בפרקי רבי אליעזר (פמ"ה) בראש חודש אלול אמר הקב"ה עלה אלי ההרה (שמות כד, יב) לקבל לוחות אחרונות וכו' וכל החודש וכו' היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וכדי לערבב השטן. והקשה הבית יוסף וכו'. ואכתי קשה ל"ל טעם ג' כדי לערבב השטן.
59
ס׳וכתבתי בזה ביאור רחב על פי פשט במקום אחר, וכעת נראה לי בקיצור וקצת בענין אחר, והחסר שם עיין כאן, ומה שחסר כאן עיין שם. והוא, דשפיר הוצרך הטור לכתוב ג' טעמים דוקא, משום דיש איזה קושיא, לכך כתב טעם ג', ולא קשה מידי.
60
ס״אהגם לפי מה שכתב הבית יוסף (שם) בשם הר"ן (ר"ה ג. בדפי הרי"ף) פירש לערבב השטן, להכניע היצר הרע שהוא השטן וכו', אם כן כל ג' טעמים עולה בקנה אחד, כי מה שתקעו בראש חודש שלא יטעו אחר עבודה זרה הוא היצר הרע שהטעה אותן אחר עבודה זרה, וכל החודש ג"כ להכניע היצר הרע, והיינו לערבב השטן וכו'. אך לדעת התוספת (ר"ה טז: ד"ה כדי) שכת' בשם ירושלמי לערבב השטן וכו', הדרא קשיא.
61
ס״בונראה לתרץ, דאיתא בש"ס דראש השנה דף י"ו (ע"א - ע"ב) אמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה וכו' ותוקעין ומריעין כשהם עומדין. והקשה התוספת (ד"ה ותוקעים) תימא דקעבר משום בל תוסיף, וכי תימא דכיון דכבר יצא הוי שלא בזמנו דלא עבר, הא אמרינן אלו מתרמי לי' וכו'. ויש לומר דאין שייך בל תוסיף בעשית מצוה א' ב' פעמים וכו'.
62
ס״גויש להקשות, דה"ל להתוספות להקשות יותר רבותא, דאפילו בתקיעות מעומד עצמן יש בל תוסיף, וכן הקשו התוספות בדף ך"ח (ע"ב ד"ה ומנא) וכו', ומאי טעמא לא זכרו כאן. ועוד דשם דחו התוספות עצמן תירוץ זה וז"ל: ומיהו תימא דלפ"ז אם היה נותן כמה חוטין בציצית אין שייך בל תוסיף וכו', יעו"ש, וא"כ איך כתב התוספות תירוץ זה כאן.
63
ס״דואם נפשך לומר דיש לפרש דזהו כוונת הש"ס במה ששאלו למה תוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהם עומדים וכו', דהוי בל תוסיף, וכקושית התוספות, וזכרתי שם בכתבי זה בקושיא י"א. אך דלפי זה מה משני לערבב השטן, דאכתי קשה דהוי בל תוסיף, וכקושיא י"ב שם.
64
ס״הונראה דכתב הלבוש (סי' תקפ"ה ס"ג) יום תרועה יהי' לכם (במדבר כט, א) תלה רחמנא התרועה ביום, להוציאו מבל תוסיף וכו'. א"כ אתי שפיר תירץ התוספת, ואין לדחותו מציצית וכו', דשאני הכא בשופר דכ' מפורש יום תרועה להוציא מבל תוסיף, אבל ציצית וכו'.
65
ס״ואך אחר ביאור קושיא זו תיקשי קושיא אחרת, משא"כ בל"ז, דאיתא בש"ס שם (כח.) אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא וכו', אלמא קסבר רבא מצוות אין צריכות כוונה וכו', אמר ליה אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, ופירש רש"י מאחר דאין צריך כוונה וכו' ובמסקנא וכו'. והנה לסברת אביי הישן בשמיני שהוא אחר סוכות ילקה משום בל תוסיף, א"כ קודם סוכות עובר משום בל תוסיף ג"כ, וה"ה בשופר קודם ראש השנה עובר גם כן משום בל תוסיף, ומעתה תיקשי איך תוקעין קודם ראש השנה דעוברין משום בל תוסיף וכקושית התוספות בראש השנה דהוי בל תוסיף, אפס דשם יש לתרץ כתירץ הלבוש מדכתיב יום תרועה וכו', מה שאין כן קודם ראש השנה נשאר אסברא הנ"ל דהוי בל תוסיף, וא"כ קשה איך תוקעין קודם ראש השנה.
66
ס״זאך במסקנא אמר רבא לעבור בזמנו אין צריך כוונה, שלא בזמנו צריך כוונה וכו'. א"כ דוקא במכוין בתקיעה לשם מצות היום של ראש השנה אז עובר, משא"כ באינו מכוין וכו', א"כ קודם ראש השנה שאין מכוין לשם מצות היום אינו עובר.
67
ס״חאך דלפ"ז צריכין לידע מהו כוונת התקיעה של ראש השנה, שבזה נדע אם מה שתוקעין לפני ראש השנה הוא גם כן על כוונה זו, ועובר משום בל תוסיף, או לאו.
68
ס״טולברר דין זה, נ"ל על פי מה שכתבתי במ"א להבין שאלת הש"ס למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכשהן עומדין וכו', דיש לפרשו בג' פנים, ולכל א' יש איזה קושיא וכו' יעו"ש. ונראה לי דכוונת שאלת הש"ס היה על כוונה זו, מאחר דכתיב יום תרועה יהיה לכם, ויליף מ[ו]ספרתם לכם דגבי עומר (ויקרא כג, טו), דצריך שיהי' מעומד שנאמר (דברים טז, ט) מהחל חרמש בקומה קרי, וכמ"ש בטור סימן תקפ"ה, לזה שאל מאי טעמא תוקעין תחלה כשהן יושבין ואח"כ כשהן עומדין, מאי טעמא אין שניהם בעמידה. ואם נתרץ קושיא זאת אזי תקשי קושיא אחרת, והוא דיש לתרץ קושיא זאת דלכך כתב הטור שם וז"ל: ועומד התוקע לתקוע מעומד שנאמר יום תרועה יהיה לכם וכו', וכוונתו לתרץ קושיא הנ"ל, כי יום תרועה יהיה לכם דבעי עמידה קאי אתוקע לבד, אבל ציבורא השומעים שרי גם בישיבה, א"כ מעתה תיקשי קושיא אחרת על הרמב"ם (הל' שופר פ"ג ה"י) דסבירא לי' שיברך לשמוע קול שופר, דלא כרבינו תם (רא"ש ר"ה פ"ד ס"י) דסבירא לי' לברך לתקוע בשופר וכו', דסבירא לי' דאין מצוה רק בשמיעה, וכ"כ הטור שם, א"כ שמע מינה יום תרועה משמע לשמוע תרועה, אם כן הדרא קושיא למה תוקעין כשהן יושבין, דעיקר הוא השמיעה.
69
ע׳ונראה לי דהמסקנא בש"ס ופוסקים דתקיעות שעל סדר הברכות לבד הם דאורייתא, לכך בעי עמידה, משא"כ קודם מוסף הוא דרבנן שהוא רק לערבב השטן, משא"כ כוונת תקיעות מצות היום דראש השנה הוא לזכרון כמבואר בש"ס שם (טז.), לכך תקיעות דקודם מוסף הוא בישיבה. וכי תימא א"כ גם התוקע יהי' בישיבה, זה אינו, דהתוקע מברך והברכה קאי על עיקר סדר הברכות לכך בעי עמידה, משא"כ השומעים סגי בישיבה.
70
ע״אובזה יובן, אמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה וכו', וכוונתו ששאל טעם התקיעה בראש השנה, כדי לידע אם טעם התקיעה קודם ראש השנה גם כן על כוונה זו ויש בל תוסיף, או לאו. והמקשן לא נחית לזה וסבר כפשוטו, ולכך השיבו רחמנא אמר וכו'. ואז הוצרך לפרש, כוונת שאלתו הוא למה תוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהם עומדין דהוי בל תוסיף, וכקושית התוספת, וכי תימא דכתיב יום תרועה להוציא מבל תוסיף, א"כ קודם ראש השנה דליכא קרא מאי טעמא תוקעין דהוי בל תוסיף, וכי תימא לעבור בעי כוונה וכאן אינו מכוין כוונת התקיעה של ראש השנה, אם כן זהו ששאל מהו כוונת התקיעה של ראש השנה כדי לידע וכו'. וגם הוסיף לשאול עוד, מה טעמא אין בל תוסיף בראש השנה וכנ"ל, וצריך לומר משום דכתיב יום תרועה יהיה לכם, ואם כן מזה מוכח דבעי עמידה וכנ"ל, ומה טעמא תוקעין כשהן יושבין וכו', וכי תימא דסגי בתוקע העומד, אבל השומעים אין צריך, א"כ דמשמע יום תרועה וכו', וקשה הוה לי' לברך לתקוע בשופר וכו'.
71
ע״בומשני, ב' קושיות ששאלת יתורץ חדא באידך, דלכך הם בישיבה לפי שהוא מדרבנן, שהוא רק לערבב השטן, משא"כ תקיעה שעל סדר הברכות שהוא דאורייתא לזכרון, לכך בעי עמידה, ומעתה גם קושיא א' אינו, דקודם ראש השנה שהתקיעה הוא ג"כ לערבב השטן ליכא בל תוסיף, והבן.
72
ע״גובזה יובן כוונת הטור הנ"ל, תניא בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה כו' התקינו שיהיו תוקעין בר"ח אלול וכו' וכל החודש וכו'. וצריך ב' טעמים כמ"ש בית יוסף. אך דאכתי קשה הא הוי בל תוסיף, דגם בראש השנה היה שייך בל תוסיף וכקושית התוספות, וצריך לומר דכתיב יום תרועה למעט מבל תוסיף, א"כ קודם ראש השנה דליכא מיעוט עובר. וכי תימא לעבור בעי כוונה וכאן אינו מכוין וכו', קשה מאן יימר. ומשני שפיר, דהא טעמא דאין שייך בראש השנה בל תוסיף במה שתוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהן עומדין, לפי שהתקיעה ראשונה הוא דרבנן לערבב השטן שהיא אינו כוונת התקיעות דראש השנה דאתי לזכרון וכנ"ל, א"כ ה"נ שהוא כדי לערבב השטן אינו עובר בבל תוסיף, דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה שיהי' על כוונת תקיעות ראש השנה וכנ"ל, והבן.
73
ע״דועתה נבאר על פי מוסר דברי הטור הנ"ל, הגם דכתבתי במקום אחר יעו"ש, וכעת נראה לי על פי ביאור ש"ס דסנהדרין הנ"ל, וביאור ש"ס דראש השנה (טז:) כל שנה שרשה וכו', ועל פי ביאור משנה (ר"ה פ"ג מ"ג) שופר של ראש השנה של יעל פשוט, כי מוסר של ראש השנה הנקרא שופר, הוא יעל - שיעלה בהר ה', וצריך שיפשוט לבושי הגשמי לדבק ברוחני, וכנ"ל.
74
ע״הונודע כי יש בחינה עולם שנה ונפש, וכמו שיש בנפש אדם בחי' ראש עין ורגלים בפרט, כך בכלל, ראש הקהל עיני העדה וכו'. וכן יש בשנה ראש השנה ראש חודש, בחינה זו באדם נקרא ראשי העם, ושאר השנה ושאר החודש הוא שאר העם.
75
ע״ווהנה נודע מה שכתב הטור (או"ח סי' תקפ"א) על פי מדרש (תנחומא אמור כב), תחלה יוצאין גדולי המדינה לקראת המלך ומוותר המלך שליש, ואחר כך בינונים וכו'.
76
ע״זובזה יובן הטור, בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה, (בחינה) [בחינת] אנשי הדעת וראשי העם, עלה אלי ההרה, כי חודש אלול הם ימי רצון וראוי לעלות בהר ה' לדבק בו ית', על ידי שיקבל לוחות אחרונות מחדש, בהתחדש השנה כל המצות שעשה לבוש לעצמו טעון גניזה והניחם שם, כמ"ש במ"א כי תבנה בית חדש וכו' (דברים כב, ח), והיינו לקבל לוחות אחרונות, שיקיים תורה ומצות מחדש, לעשות לבושים חדשים לעצמו סוד חלוקי דרבנן שנעשו מקיום תורה ומצות חדשים בכל שנה.
77
ע״חאך דיש לחוש לשיכנס בו גסות רוח על ידי קיום תורה ומצות מחדש, אחר שכבר יש בידו הרבה תורה ומצות, וכמעשה דרבי אלעזר בר"ש במסכת תענית (כ:) דפגע באדם מכוער וכו', אז אמר לעולם יהא אדם רך כקנה, ולא גסות הרוח קשה כארז וכו'. לכך העבירו שופר במחנה וכו', שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה וכו', ור"ל שהעבירו קול שופר ומוסר במחנה כמו אחי' השלוני, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה, היא הגאוה שנקרא עבודה זרה, כמ"ש בש"ס דסוטה (ד:, ה.), והרמב"ם במשנה (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח יעו"ש, ומכל שכן עתה שעלה בראש חודש אלול להר ה' להרבות בתשובה ותפלה וצדקה ועסק הרבה בתורה ומצות, ויש לחוש פן יגיס דעתם, לכך תקעו בשופר ומוסר, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה, ר"ל על ידי התרועה שנשבר לבם על ידי מוסר, אז הקב"ה אשכון את דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), ונתעלה באותו שופר ומוסר.
78
ע״טלכך התקינו חז"ל שיהיו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה, ר"ל לתקוע בראשי העם שנקרא ראש חודש, לומר להם דברי מוסר שיעלו בהר ה', שיצאו תחלה לקראת המלך בכל שנה, וצריך להתפשט מעניני גשמיים כדי שיוכל לעלות בהר ה' לדבק ברוחני שיהיה יעל פשוט. וכל החודש תוקעין בשופר ומוסר, להזהיר שאר העם שיעשו תשובה שנאמר היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, דקשה, וכי תוקעין בעיר הלא בבית הכנסת וכו', ונראה כי ראש העיר נקרא עיר, וכמ"ש ואבחר בעיר בדוד, וכן פיר(ו)ש רש"י (במדבר כא, כא) וישלח ישראל מלאכים, זה משה שהוא כלל ישראל וכו'. וזה שאמר היתקע שופר בעיר, ר"ל אחר שתוקעין בשופר ומוסר בעי"ר, שהם ראשי העיר, ואין משא פנים, ואיך שאר העם לא יחרדו ויעשו גם הם תשובה.
79
פ׳וכדי לערבב השטן, שהעיקר שלא יעמוד השטן לימינו לשטנו להגיס רוחו, בזה צריך מוסר כמו אחי' השלוני, ובזה נתערבב השטן כשהם רשים בתחלת השנה, ואז מתעשרת בסופה, והבן.
80
פ״אובזה יובן האזינו השמים ואדברה, שהתנצל משה רבינו ע"ה על שאמר להם דברים קשים, ממרים הייתם וכיוצא עם נבל ולא חכם, וביאור שבזה יהיו מקורב לשמים על ידי שואדברה קשות, כמו על ידי שקילל וביזה אחי' השלוני הנ"ל, וזה שאמר האזינו השמים ואדברה. משא"כ על ידי דברים רכים לשבחן עי"ז יהיו קרובין לארץ בחומר עכור, וזה שאמר ותשמע הארץ אמרי פי, וק"ל.
81
פ״בעוד יש לומר, ונבאר משנה באבות (פ"ו מ"א) רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד [אלא] שכל העולם כדאי הוא לו, נקרא ריע אהוב וכו'. וכבר כתבתי ביאור זה במ"א יעו"ש.
82
פ״גוכעת נבאר בזה ג' פירושים, האחד פירש בעקידה פרשת במדבר (שער עב) וזה לשונו: שמשפט כל מעשה אשר יעשה האדם ותוארו לא יוקח כי אם מהתכלית אשר אליו יכוין בו [וכ"כ במגילת איכה כי יש בכל דבר חומר וצורה, פועל ותכלית וכו'], ולפי"ז הלומד שלא לשמה רק שיקרא רבי או עושר וכו' וכיוצא, הנה העסק ההוא הוא עצמי אצלו, ועסק התורה הוא לו במקרה, כקורדם וכו', הרי תלה הנקלה בנכבד, ואי אפשר שימשך לו משם תועלת וכו', משא"כ הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה המיוחדים לה וכו', שנקרא ריע, דכתבו הפילסופים שהדמיון יוליד האהבה בנאהבים, שסבת האהבה בין האוהבים הוא ההמצא להם דברים ישתתפו בהם, וא"כ העוסק בתורה לשמה נקרא ריע וחבר לכל יראי השם שהם רעים ואהובים זה לזה, כי יחוד תכליתם יקשר אהבתם קשר טבעי. לא כן העוסקים שלא לשמה, אע"פ שנראה מעשיהם אחד, הנה תכלית כוונתם יבדילם וירחיקם זה מזה, כי זה יפנה אל העושר וזה אל הכבוד וזה אל הנצחון, ויקרה להם כמו לרשעים שמעשיהם א' בעושי רשעה, אבל כוונתם ירחיקום זה מזה. וכ"כ בשער י"ב דף ל"ב: זש"ה (משלי כא, י) נפש רשע אוותה רע לא יוחן בעיניו רעהו, כי אף שישתתף רשע עם חבירו בסוג הרשעה, מ"מ לא יוחן בעיניו רעהו, שאין רשעו של זה כזה, לכך הקטטות והמריבות ביניהם, וזה שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין פ"ח מ"ה) כנוס לרשעים וכו'. וזהו שאמר אהוב, כי הוא אהוב למעלה בסוד קדושים, ולמטה בעדת צדיקים וכו'. ולכך סמך לזה (אבות פ"ו מ"ב) מאמר ריב"ל בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף וכו', כי העוסק בתורה לשמה אהבתו אותה הוא בעצם ותמיד, משא"כ בלומד שלא לשמה רק לאיזה תכלית חיצוני, אם ימצא התכלית ממקום אחר יפרוש ממנה וישנאה, וזה שאמר (פסחים מט:) שנה ופירש קשה מכולם, וזה לא נקרא ריע רק נזוף ומרוחק מהשמים ומהבריות השלמים, יעו"ש שהאריך. וכן הענין באהבת החבירים כשאינו לשם שמים, כאשר אבאר בסמוך.
83
פ״דפירש ב' ביאור החסיד מהר"י יעב"ץ, על פי משל לשני מלכים, אחד מלך בחוזק ידו כי כבש המדינות מעט מעט, והשני מלך על כל המדינות בבת אחת כי הסכימו כל העמים והשרים להמליכו עליהם לא בחרב וכו'. וההפרש בין ב' מלכים, כי הא' כבש המדינות הפחותות תחלה וכו', והשני בהיפך מלך על החשובות תחלה ושוב יבואו וכו'. כן העוסק בתורה לשמה, כי ביום בואו לברית זכה לכל המעלות כולן בבת אחת וכו', ויש זוכה לדברים הרבה בבת אחת. וכו' ונקרא ריע, כי המשתתפים בדבר א' נקרא ריעים וכו', כי משתתף בקיום העולם עם הש"י וכו'. או יש לומר כי העוסק שלא לשמה, דומה לריע אשר יחבר אל רעהו בעבור תועלת, שבהחסר התועלת בטל האהבה וכו', משא"כ העוסק לשמה דומה לשני ריעים אהובים בלי תקות שכר, וכן וכו' וזה שאמר (כתובות ח., שבע ברכות) שמח תשמח ריעים אהובים, כי אשה טובה אע"פ שלא יהי' ספק ביד בעלה צורכי בית תאהבנו ותכבדנו, לא כן אשה רעה אף כי במלאות ספק[ה] יצר לה, והי' כי תרעב תקצוף לקלל בעלה וקרוביו וכו', וזה שאמר ולא עוד אלא שכל העולם כדאי [הוא] לו, כי כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו' (תענית כד:), יעו"ש.
84
פ״הונראה שזהו פירוש המשנה במסכת ראש השנה (פ"ג מ"ג) שופר של ראש השנה של יעל פשוט וכו'. וכתבתי מזה לעיל. וכעת נראה לי כי יש ב' סוגי מוסר, א' המתחיל שלא לשמה ואח"כ בא לשמה, כמ"ש בש"ס (פסחים נ.) לעולם יעסוק אדם אף שלא לשמה שמתוך וכו'. סוג ב' המתחיל מיד לשמה. והיינו ממש משל ב' מלכים הנ"ל. ובמדרש שמואל במשנה (אבות פ"ב מ"א) רבי אומר איזה דרך ישרה וכו', ביאר כי המתחיל יבחר דרך א' וכו'. אבל משנה הנ"ל ימאן זה, וס"ל שופר של ראש [השנה] - כי המרים קולו כשופר בתוכחת מוסר בראש השנה, ר"ל בראש שנותיו של אדם, יזהירנו שיהי' של יעל פשוט, שיתחיל מיד לשמה לעלות אל ה' בתכלית הפשיטות, וכמאמר הש"ס דעבודה זרה (יט.) אשרי איש (תהלים קיב, א) כשהוא איש, מיד בבחרותו, וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש.
85
פ״וובזה יובן האזינו השמים ואדברה, ר"ל ידעתי כי יאזינו השמים, הלומדים לשם שמים, גם שאדברה קשות, כי הם ריעים אהובים, כי התכלית שהיא לשם שמים אחד, ויאחדם ויקשרם באחדות א', כמו אשה טובה גם וכו'. משא"כ ותשמע הארץ אמרי פי, ר"ל הלומדים שלא לשמה רק לאיזה תועלת ותכלית חיצוני, שזה ירחיקם זה מזה וכנ"ל, לכך ותשמע הארץ, בחי' הארץ שנק' הלומדים האלו אנשי החומר וארץ, שזה תכליתם בשביל תועלת הארץ, לכך גם שהוא אמרי פי, דברים רכים, ג"כ ישמעו מרחוק וכנ"ל, והבן.
86
פ״זעוד יש לומר ונבאר עוד פסוק (ירמיה ט, כב - כג) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו', וכתבתי לעיל. וכעת נ"ל, דאיתא בספרי פסוק ויקרא מאהל מועד לאמר (ויקרא א, א) צא ואמור להם דברי כבושין, בשבילכם נדבר עמי וכו'. ובזה יובן אל יתהלל חכם בחכמתו, ר"ל שלא יתהלל חכם מה שהשפיעו לו מן השמים חכמה הוא מצד מעלתו וחכמתו, וכן עשיר וגבור על יתהלל שהשפיעו לו עשיר מצד מעלתו, רק בזאת יתהלל וכו' ר"ל שהשפיעו לו חכמה בשביל דורו שישפיע להם חכמה ומוסר, שבזה גורם שפע להשפיע למלכות הנק' זאת, כמו שכתבתי במ"א ביאור פסוק אל יתהלל חכם וגו' יעו"ש, וזש"ה (דברים לב, כט) לו חכמו ישכילו זאת, יעו"ש. וז"ש העוסק לשמה, לתועלת השכינה כנ"ל, זוכה לדברים הרבה, שישפיעו לו מוסר הרבה שנק' דברים הרבה, והבן.
87
פ״חובזה יובן האזינו השמים ואדברה, ר"ל דעו וראו חיבתכם, כי מה שהשפיעו לי מן השמים חכמה ומוסר הוא בשבילכם שאדברה לכם, וז"ש האזינו השמים ואדברה, והבן.
88
פ״טעוד י"ל ביאור קושיא ב' הנ"ל, ואדברה לשון עתיד, אמרי פי לשון עבר, דהל"ל האזינו השמים דברי או איפכא וכו', ואכתוב אי"ד ביאור זה לקמן, יעו"ש.
89
צ׳לבאר זה נבאר משנה סוף יומא (פ"ח מ"ט) עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חבירו, את זה דרש רבי אלעזר בן עזרי' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל), עבירות שבין וכו'. אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר (ירמיה יז, יג) מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. והספיקות רבו. וכתבתי ביאור משנה זו במ"א, יעו"ש.
90
צ״אוכעת נ"ל לפרט הספיקות יותר, וזהו, א' מהו את זו דרש ראב"ע, דהל"ל בקיצור דרש ראב"ע, משא"כ השתא משמע שיש איזה קושיא ועל ידי דרשת ראב"ע מתורץ. ב' הקשה הרי"ף (בע"י) מה הוסיף ראב"ע וכו', ואם להביא ראי' מפסוק, הל"ל בקיצור וכו'.
91
צ״בג' קשה, בפסוק כי ביום הזה יכפר עליכם משמע בהחלט בלי ספק, וקשה לפי מה דכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות תשובה (ה"ג) וז"ל: ועצומו של יום הכפורים מכפר לשבים, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם, עכ"ל. וכתב בכסף משנה דלא קי"ל כרבי מחביריו, ובעי יום הכפורים עם תשובה וכו', יעו"ש. וקשה להרמב"ם דפסק כרבנן, מפסוק זה, בשלמא לרבי אתי שפיר, משא"כ לרבנן קשה מפסוק זה, וגם להרמב"ם דפסק כרבנן דקי"ל דאין יום הכפורים מכפר בלא תשובה, והתשובה היא בחירי ביד האדם לעשותה או לאו, וא"כ איך אמר כי ביום הזה יכפר בהחלט, וזה אינו כי שמא לא יעשה תשובה ואינו מכפר, בשלמא לרבי אתי שפיר אלא לרבנן וכו', והרמב"ם דפסק כרבנן קשיא. וכיוצא בזה הקשיתי על הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ז ה"ה), וכתבתי מזה במ"א, יעו"ש.
92
צ״גד' קשה, דרבי עקיבא אי אתי לאפלוגי או להוסיף וכו'. ה' להבין לשון אשריכם וכו'. ו' למה הביא רבי עקיבא ראי' מנביאים וזרקתי עליכם וגו', ולא מפסוק תורה הנ"ל לטהר אתכם מכל חטאותיכם וגו'. ז' קשה, מקוה ישראל ה' ל"ל עוד כיהודא וקרא. ושאר הספיקות.
93
צ״דונראה לי דכתבתי במ"א והוא, דכתב בטור אורח חיים סימן א', יתגבר שיהא הוא מעורר השחר ולא השחר מעורר אותו, כמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים קח, ג) עורה הנבל וכנור אעירה שחר, אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי וכו'. והקשה הט"ז (או"ח סי' א סק"ב) הסיפא למה לי, ותירץ שיש ב' מיני התעוררת, שתחלה מתעורר מלמטה ואח"כ בא לו התעוררת העליון לסייעו, ודוד אמר שאין צריך וכו', אבל אנו וכו', יעו"ש.
94
צ״הולי נראה לתרץ דהוצרך הסיפא לענין זה, דיש ב' מיני התעוררת בענין אחר, כי ב' מיני התעוררת שכתב הט"ז הוא ענין א', שמתעורר הוא תחלה בתשובה וכיוצא בדבר טוב, ואח"כ מסייעין אותו מלמעלה כדין הבא לטהר מסייעין אותו. התעורר[ו]ת ב', שאינו נותן לב מעצמו לשוב בתשובה או לעשות טוב כי אם על ידי שמעוררין אותו מלמעלה תחלה, אז מתעורר למטה לעשות תשובה. והנפקותא בין ב' התעורר[ו]ת אלו שמעתי ממורי זלה"ה בסוד האשה מזרעת תחלה יולדת זכר (ברכות ס.) שהוא רחמים וכו', והכי נמי כך, אם התעורר[ו]ת מלמטה תחלה שהוא מ"נ ואח"כ בא מלמעלה מ"ד הוי זכר רחמים, ובהפך הוי דינא, ושפיר צריך הסיפא על ב' התעורר[ו]ת הנ"ל, שיהא מבחינה שנזכר ברישא ולא מבחינה הנזכר בסיפא, וז"ש ואין השחר מעיר אותי תחלה כאמור, והבן.
95
צ״וובזה יובן האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, והכוונה שיש ב' סוגי אנשים שיש להם ב' סוגי התעורר[ו]ת הנ"ל, א' בחי' השמים שמתעורר מעצמו תחלה לשמוע מוסר ודברי תורה, להטות אזן להאזין ולשמוע כראוי, וז"ש האזינו השמים תחלה, שמתעורר תחלה להאזין, וזה נק' מים נוקבין, ואח"כ ואדברה להשפיע תורה ומוסר, וזה נקרא מים דכורין שבא אחר מ"נ, ואשה מזרעת תחלה וילדה זכר רחמים. משא"כ אנשי הארץ שצריכין מלמעלה לעוררו תחלה על ידי אמרי פי, אז בא מ"ד תחלה, ואח"כ ותשמע הארץ שהוא מ"נ אחר אמרי פי שהוא מ"ד, ויולדת נקבה. וזהו ג"כ כי שם ה' אקרא, ואתם הבו גדל לאלהינו תחלה בסוד מ"נ, ואח"כ מ"ד משם ידו"ד כי אקרא, וכמו שכתבתי במ"א, והבן.
96
צ״זובזה יובן משנה הנ"ל, עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו וכו', וע"כ זה נלמד מפסוק כי ביום הזה יכפר כאשר יבואר, וקשה בפסוק זה איך אמר יכפר בהחלט וכנ"ל. ומתרץ את זו דרש ראב"ע, לתרץ קושיא זו, על ידי קושיא אחרת דקשה בפסוק לטהר אתכם וגו' תטהרו, שהוא כפל, וע"כ קושיא חדא יבואר באידך, וכוונת הפסוק כך הוא, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מ"כל חטאתיכם, בין עבירה שבין אדם למקום ובין שבינו לחבירו, ואימתי יכפר, אם העבירות הוא לפני ה' שבינו למקום, אז לפני ה' תטהרו, לטהר עצמו על ידי תשובה, משא"כ כשאינו לפני ה' דהיינו בעבירות שבין חבירו, לא תטהרו לפני ה' רק תטהר בפני חבירו, שירצה חבירו, וכפירוש רש"י דנלמד מדיוקא יעו"ש, וכאשר ירצה את חבירו אז יכפר מכל חטאותיכם, כמו שבעבירות שלפני ה' צריך שתטהרו, כך בעבירות שבינו לחבירו תטהרו על ידי ריצוי חבירו, כל אחד לפני ענינו.
97
צ״חובא רבי עקיבא להוסיף על דברי ראב"ע, ואמר, ודאי כן היא, אבל יש במשמעות פסוק זה לתרץ ב' קושיות הנ"ל, א' יכפר בהחלט, ב' כפל לטהר וגו' תטהרו, ומתורץ בענין אחר פנימי, דיש ב' מיני התעוררת כנ"ל, וזה רמז פסוק הנ"ל, כי ביום הזה יכפר עליכם בהחלט, אף אם לא יתעוררו מעצמן יעורר אותן מלמעלה לטהר אתכם מכל חטאותיכם, אבל יותר נאות לכם לפני ה' תטהרו, קודם שיעורר ה' לכם תטהרו מעצמיכם תחלה, וזה שאמר אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ר"ל קודם מי אתם מתחילין לטהר מעצמיכם והוי מ"נ, ואח"כ מי מטהר אתכם אביכ"ם שבשמים - שבא מ"ד אח"כ מאבא, ותחלה מ"נ מאימא, והוי זכר רחמים.
98
צ״טומפורש זה יותר בפסוק נביאים מפסוק תורה, וזש"ה וזרקתי עליכם מים טהורים, לעוררן תחלה מלמעלה, שהוא מ"ד תחלה, דהוי נקבה ואז אינו אשריכם, מה שאין כן וטהרתם תחלה מעצמיכם מכל טומאותיכם, דהוי' מ"נ תחלה, ואחר כך מכל גלוליכם אטהר אתכם מלמעלה, דהוי מ"ד אחר מ"נ, אז הוי זכר.
99
ק׳וכל זה מפורש יותר, ואומר מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים, על ידי שיורד למקוה מעצמו תחלה אז המקוה מטהרו, כך הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, אם הם רוצין תחלה ליטהר מעצמן אז הקדוש ב"ה מטהרן. ומזה מוכח לפרש פסוק זה וזרקתי גם כן כך, והבן, וגם פסוק יכפר וגו', והבן.
100
ק״אועפ"ז יש לפרש ולבאר ש"ס דשבת פרק כ"ב דף קי"ט (ע"ב) אמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר (בראשית ב, א) ויכלו, אל תקרי ויכלו אלא ויכלו וכו'. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרין לו וסר עונך וחטאתך תכופר (ישעיה ו, ז), ע"כ. ויש לתמוה, וכי בשביל שאומר ויכלו יכופרו כל עונותיו וחטאיו, וגם שיהיה שותף למעשה בראשית בלי עמל ויגיעה.
101
ק״בונראה לי, דאיתא בפירוש התיקונים בסופו, ביאור הש"ס (ברכות מג:) פסיעה גסה נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם, מה ת(י)קנתי' בקדושה דבי שמשא וכו'. והאריך שם, ולבסוף כתב וז"ל: ודע כי דרכי הכלה וספירותיה נעשו מבינה, ודינין מתערין מינה, ולפיכך רגלי' יורדת מות, ובשבת על ידי הקידוש אז רגליה עולים בקודש שהוא חכמה, ושם אין שטן ופגע רע, וזה שאמר הכתוב (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, כי בהיות דרכי המלכות בסוד המחשבה שהיא החכמה אז אשיב רגלי ממקום המות אל עדותיך שהם נצח והוד ירכי קשוט דז"א, וזה העדות שאנו צריכין להעיד בליל שבת מעומד על תרין קיימין שני העמודים וכו', יעו"ש.
102
ק״גוהענין על דרך שביאר מורי זלה"ה כי בחינת האמנה היא סוד תרין ירכי קשוט דז"א, ועל ידי האמנה מעלה המלכות אשר רגליה יורדת מות אל ירכי קשוט דז"א וכו', ודברי פי חכם חן, יעו"ש. א"כ על ידי הקידוש שהוא עדות והאמנה עי"ז מעלה המלכות אל ירכי קשוט דז"א ששם שורש האמנה, ואתי שפיר כל הנ"ל.
103
ק״דובזה יובן, כל המתפלל בערב שבת, ושרש התפלה לקשר דין המלכות למתק הדינין בשרשה שהיא בינה, כמו שכתבתי במ"א בשם מורי זלה"ה יעו"ש, ואחר שהתפלל אומר ויכלו שהוא הקידוש בחי' קדש חכמה להעיד עדות הנ"ל, אז מעלה המלכות ממקום שרגלי' יורדת מות הם הקליפות שהם העונות והחטאים, אל ירכי קשוט דז"א ששם אין שטן ופגע על ידי האמנה בעדות הנ"ל. וכמו שהוא הסיר הקליפות והחטאים ועונות מהשכינה כך מדה כנגד מדה המלאכים מברכים אותו גם כן במדה זה, וסר עונך וחטאתך תכופר והבן.
104
ק״האמנם להבין לשון סר עונך וחטאתך תכופר, נראה לי דכתבתי במקום אחר דהקשה בעקידה (פ' נשא שער עג) איך אפשר שיחטא האדם עם הדעת שהיא הנשמה. וע"כ צריך לומר דנסתלק הדעת והנשמה קודם עבירה, וכמו שכתבו חכמינו ז"ל (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, אם כן הוא שוגג או אונס ולמה יענש. וביאר ענין זה שם בארוכה יעו"ש. ובאמת זה היה סברת משה רבינו עליו השלום וירא ה' כי סר לראות (שמות ג, ד), שסבר שחטאו עם הדעת שהוא י' (הוויית) [הוויות] גימטריא ס"ר, עד שהודיעו הקדוש ברוך הוא שנסתלק הדעת קודם חטא ונשאר רק הלבוש י' אהי' גימטריא רד"ו וכו'.
105
ק״וובזה כתבתי פלוגתא (פסחים כא.), דרבי יודא סבירא לי' אין ביעור חמץ אלא שריפה, כסברת משה. וחכמים סבירא ליה השבתתו בכל דבר, כמו שהודיעו הקדוש ברוך הוא למשה שנסתלק הדעת קודם כל חטא וכו', יעו"ש.
106
ק״זובזה נראה לי לתרץ מה שכתבתי שהתפלל משה שיעשה להם זדונות כשגגות (יומא לו:), וקשה וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, מאחר שהודיעו הקדוש ברוך הוא למשה שבכל חטא נסתלק הדעת, אם כן מקרי שוגג, אם כן עשה להם זדונות כשגגות, והבן.
107
ק״חוזה שאמר הכתוב (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך, שנעשה ממזיד שנקרא עון, שוגג שנקרא מכשול (מנחות קט.), והטעם כנ"ל, וק"ל.
108
ק״טובזה יובן, כי וסר עונך, ר"ל מאחר שנסתלק הדעת גימטריא ס"ר, שנקרא עונך מזיד, ונשאר שוגג שנקרא חטאתך, וזה בקל תכופר, והבן.
109
ק״יעוד יש לומר, כי בחינת מה שחוטא נגדו ית' נקרא עון, ובזה סר עונך, משא"כ מי שחוטא נגד חבירו נקרא חטא, כמו שכתבתי אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב) לשון חסרון, שנותן חסרון ודופי בבני אדם, וזהו חסרון של עצמו ונקרא חטאתך, או שמחסר חבירו בממון וצריך שירצה חבירו ואז תכופר. לכך אמר וסר עונך, לשון עבר, וחטאתך תכופר להבא, דהיינו כשירצה חבירו אז חטאת תכופר, וק"ל.
110
קי״אונבאר משנה בש"ס דראש השנה (פ"ג מ"ג) שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מהצדדין, שופר מאריך וחצוצרות מקצר[ו]ת שמצות היום בשופר. והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר, יעו"ש.
111
קי״בוכעת נראה לי, ונבאר ש"ס דראש השנה (כז:) הכניס שופר תוך שופר, אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא.
112
קי״גונבאר ש"ס דראש השנה (טז. ב) למה תוקעין בראש השנה וכו' אלא למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין, וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין, כדי לערבב השטן. וכ' התוספת (ד"ה כדי) וכו' ובירושלמי כ' זמנא חדא ולא בהיל, כד שמע תנינות אמר ודאי זו שופר גדול ומטי זימנא וכו' ומתערבב. וכתבתי מזה במקום אחר.
113
קי״דוכעת נראה לי, דכתבתי ביאור פלוגתא, הרמב"ם (סה"מ מצוה ה) סבירא לי' תפלה דאורייתא, והרמב"ן (שם) סבירא ליה דרבנן, וכתבתי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כשהוא עבודה שבלב דהיינו תפלה בכוונה, אז היא דאורייתא, מה שאין כן בזמן הגלות שכורת ולא מיין, הוא דרבנן. אמנם יש עיכוב להתפלה מלעלות עד שיתפשט ממחשבות זרות, וזה שכתב הרמב"ם (הל' תפלה פ"ד ה"א) ה' דברים מעכבין התפלה, ואחד מהם כוונת הלב וכו'. והקשו עליו וכו'. ולפי הענין מבואר בפסוק (תהלים י, יז) תכין לבם תקשיב אזניך וכו', וכמו שכתבו בתיקונים וכו', ובזה כתבתי וארשת שפתיו בל מנעת סלה וגו' (תהלים כא, ג) - אולי יכוין פעם אחת בשנה ומתעטפין בתפלה זו כל התפלות ועולין, ובפרט בראש השנה יש סגולה בזה כנודע.
114
קי״הוהנה מבואר בתיקונים (תכ"א נז:) כי מלכות נקר' שופר, ובינה נקר' שופר גדול, וז"ש (תפילת עמידה) תקע בשופר גדול לחירותינו וכו', יעו"ש. ולהלביש דבר זה לעניננו, כי מלכות נקר' דיבור, והמחשבה והכוונה נקרא בינה, וכאשר מחבר בין בעסק התורה או התפלה ב' בחינות האלו, דהיינו הדיבור עם הכוונה, אז מחבר ומקשר מלכות עם הבינה, בסוד מ"י זא"ת עולה מן המדבר (שה"ש ג, ו), כמו ששמעתי ממורי זלה"ה. ונודע כי מלכות עלמא דנוקבא הוא בישיבה, ובינה נקרא עלמא דדכורא (זח"א צו.) שהוא בעמידה.
115
קי״וובזה יובן הש"ס הכניס שופר תוך שופר, אם קול פנימי שמע, ר"ל כי שופר שהיא השכינה נקרא תפלה, כמ"ש (תהלים קט, ד) ואני תפלה וגו'. ויש ב' סוגי שופר שהם ב' סוגי התפלה, א' התפלה סתם שהיא בחי' דיבור שהוא במלכות, בחינה ב' כוונת התפלה שהיא הכונה והמחשבה שהיא בינה שנקר' שופר גדול, והכניס שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא, כי העיקר הוא הכוונה והמחשבה שהוא פנימי. ואם קול חיצון שמע, רק דיבור בלא כוונה לא יצא, כי תכין לבם אז תקשיב, וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל ה' דברים מעכבין התפלה לעלות וכו', ואם כן הפנימי עיקר, וק"ל.
116
קי״זובזה נבאר פלוגתא, הסמ"ג (עשין מב) פסק כרבינו תם דסבירא לי' דיש לברך על תקיעת שופר, כמו על מקרא מגילה. ובה"ג פסק דיש לברך לשמוע קול שופר, דבשמיעת קול שופר יוצא ולא בתקיעה וכו'. ופסק בטור אורח חיים סימן תקפ"ה כבעל הלכות גדולות וכו'. ויש להבין על הטור שפסק כבעל הלכות גדולות נגד רבינו תם והסמ"ג. ולדברינו אתי שפיר, מאחר שהפנימי עיקר שהוא קול הפנימי היוצא משופר, לכך יש לברך לשמוע קול שופר, משא"כ לתקוע משמע דבעובדא תליא מלתא שהוא עצם התקיעה והדיבור וזה אינו כנ"ל, ושפיר פסק הטור כנ"ל, והבן.
117
קי״חובזה יובן ש"ס למה תוקעין כשהן יושבין וכו', שהוא שופר ותפלה שבמלכות בחינת הדיבור שבעלמא דנוקבא שהוא בישיבה, וחוזרין ותוקעין כשהם עומדין, שהיא בחי' כוונת התפלה והמחשבה שהוא בינה שנק' שופר גדול שהוא בעלמא דדכורא בעמידה. ומשני, לערבב השטן, וביאר טעמו התוספות בשם ירושלמי כד וכו', דמבואר בתיקונים תיקון י"ג דף ך"ט ע"ב וז"ל: כרוזא נפיק בכל יומא, מאן דקטיל ההוא חוויא יהבין לי' ברתא דמלכא דאיהי צלותא וכו' יעו"ש, א"כ אם תכין לבם שיקשיב אזניך, היינו דיהיב לי' ברתא דמלכא דאיהי צלותא, וזהו למאן דקטיל לחויא כנ"ל, לכך כד שמע זמנא תנינא דהיינו בעמידה שהוא שופר גדול שהוא כוונת התפלה, מיד מתערבב, דבזה קטיל לחויא ומתעבר מעלמא, והבן.
118
קי״טובזה יובן משנה הנ"ל, שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ר"ל התפלה שנק' שופר כנ"ל, ותפלת כל השנה נכללו בתפלות ראש השנה, הוא של יעל פשוט, ר"ל שיעלו כל התפלות הוא על ידי שיפשוט עצמו מכל המחשבות זרות עכ"פ בתפלות ראש השנה, ובזה יעלו תפלות כל השנה עם התפלה של ראש השנה, וכמ"ש בתיקונים סוף תיקון ס"ו דף צח (ע"א) וזה לשונו: בההוא זמנא דצריך בר נש ליחדא הקדוש ב"ה בשכינתי', צריך להפשיט מני' כל מחשבין דאינון קליפין וכו' ולסלקא שכינתיה לגביה במחשבה חדא וכו', כגונא דבר נש דמתיחד בבת זוגיה דאיתפשט מלבושי' כמ"ש (בראשית ב, כד) והיו לבשר אחד, הכי נמי צריך לאפשטא מניה כל מחשבין אחר(י)נין בזמנא דמיחד להקדוש ברוך הוא בכל יום ב' פעמים שמע ישראל וכו', יעו"ש.
119
ק״כושני חצוצרות מהצדדים, דאיתא בתיקונים תיקון י"א (כו:), דיש היכלא דנגונא דית ליה רשו למפתח אלא בנגונא, ודוד הוי מתקרב לההיא היכלא בנגונא שנאמר (מלכים ב ג, טו) והיה כנגן המנגן וכו', יעו"ש. ואני כתבתי במקום אחר בחינת הניגון לעורר הכוונה, ושיהיה לו פנאי לכוין וכו'. וזה שאמר (ישעיה נד, א) רני עקרה לא ילדה וגו'. וזה שאמר שתי חצוצרות מהצדדין, בתחלת התפלה ובסוף התפלה בחי' חצוצרות לנגן, אמנם שופר מאריך וחצוצרות מקצרת שמצות היום בשופר, בתפלה, ולא להאריך בניגונים שהוא בחי' חצוצר[ו]ת, והבן.
120
קכ״אעוד יש לומר שופר של ראש השנה של יעל פשוט וכו'. ונבאר פסוק (תהלים צח, ו) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' וגו', וכתב הט"ז (או"ח סי' תקפה סק"ז) יעו"ש. ונבאר מ"ש בכוונת התקיעות שהם נגד האבות, תקיעה רמז לאברהם איש החסד, שברים רמז ליצחק בחי' גבורה, תרועה רמז ליעקב, והטעם מבואר שם.
121
קכ״בודרך מוסר נ"ל, ונבאר פסוק תהלים סי' מ"ז (ו) עלה אלהים בתרועה ידו"ד בקול שופר וכו'. ויש להבין למה בתרועה זכר שם אלהים ובשופר זכר שם ידו"ד. ומלבד דקשה כפל, דקול שופר היינו תרועה, וגם ידו"ד הוא אלהים.
122
קכ״גונראה לי, דאיתא (ישעיה כז, ה) או יחזיק במעוזי שלום יעשה לי וגו', כי תכלית האדם בקיום התורה והמצות שיזכה על ידי זה לעלות בהר קדשו, כמו שכתבתי במקום אחר מי יעלה בהר ה' וגו' (תהלים כד, ג), רק מסך מבדיל יש, לכך ראשי הדור הרוצים לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ינהוג כמו דרך העושים בין שני צדדים וכו', כך בפני הקדוש ברוך הוא ידברו חסד ויהי' סניגור על ישראל וישפר מעשיהם לפניו יתברך, ובפני ישראל ידבר להם קשות דברי תוכחה ומוסר ולגנות מעשיהם הרעים כמאמר הנביא (הושע ז, א) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים. וכ' בדרשת הר"ן (הדרוש התשיעי) כמו הרופא שרפואתו על ידי שמגלה המכה, וה"נ וכו' יעו"ש, כמו שכתבתי במקום אחר טובה קללה שקילל אחי' השלוני (סנהדרין קה:), היינו שביזה אותם, ועל ידי זה נשבר לבם, מברכת בלעם ששבחם ועל ידי זה נתגאו ונפלו וכו'.
123
קכ״דאך דכל זה בכל השנה, מה שאין כן בראש השנה מבואר בכתבי האר"י זלה"ה שלא להזכיר שום חטא בראש השנה, שלא יהיה פתחון פה למקטרג וכו'. ואם הוא עצמו אינו רשאי לפרש חטאו, אשר בזה אמרו (משלי כח, יג) ומודה ועוזב ירוחם, מכל שכן שאין המוכיח רשאי לפרש חטא הדור, רק יהיה מצופה ומכוסה ברמז, כמו שעשה משה רבינו עליו השלום באלה הדברים (דברים א, א) שהזכיר רק ברמז, ויהפך תיבת בזה שהוא לשון בזיון, לתיבת זהב. או יש לומר שיהי' מצופה ומכוסה בלבוש התורה שנקרא זהב, כמו שאמר הכתוב (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב וגו', והוא על דרך ששמעתי פירוש מכה אשר לא כתובה בתורה (עי' דברים כח, סא), שיכה בשבט פיו, בלי לבוש ועל פי משל וכו', יעו"ש, וזה שאמר ופיו מצופה זהב, והיינו על דרך שכתבתי במקום אחר כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א) שאמר מפורש, ואשר אין לו כסף וחשק לשמוע מוסר, לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, על ידי שילביש המוסר דבר מר בתוך מתיקות הדרוש שנמשל ליין וחלב וכו', יעו"ש. והכי נמי הפשט נקרא חצוצרות, ובתוכו המוסר שנקרא שופר, כמ"ש (ישעיה נח, א) כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם, ורצה לומר כמו שופר של ראש השנה שהוא עם חצוצרות, כך הגד לעמי פשעם בראש השנה ברמז, וק"ל.
124
קכ״הובזה יובן בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', ר"ל בראש השנה שנקרא המלך ה', אז יאמר המוכיח מוסר שנקרא שופר מלובש בתוך חצוצרות שמצדדין, שהוא פשט, שיהיה ברמז, שלא יעורר ח"ו קטרוג על ישראל, והבן.
125
קכ״וובזה יובן פסוק או יחזיק במעוזי שלום יעשה לי, כי השופר כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) רמז לתשובה, עורו ישנים מתרדמתכם וכו', וכן המוכיח על פי מוסר מעורר ג"כ ישינים, נקרא ג"כ שופר, וצריך המוכיח להתנהג על פי רמז התקיעות, תחלה תקיעה שהוא אברהם בחי' חסד, בפני הקדוש ברוך הוא ילמד סניגוריא וחסד על ישראל, ובפני ישראל ידבר מוסר שהוא גבורות בחינת יצחק, ונעשה שברים, רצה לומר על ידי מוסר שנקרא גבורות כמש"ה (משלי כז, ה) טובה תוכחה מגולה מאהבה מסותרת, ובזה ישבר לבם של ישראל ויכנעו להקדוש ברוך הוא להתחבר אליו, שהוא בחינת יעקב שנקרא תרועה, לשון חיבור, כי יעקב נקרא יושב אהלים (בראשית כה, כז) בין ב' קווים (זח"א קמו.) ונקרא עמודא דאמצעיתא שעל ידו נעשה חיבור כנודע, ובזה יעשה שלום לי, והבן.
126
קכ״זובזה נבוא לביאור פסוק עלה אלהים בתרועה וגו', דכ' בזוהר פרשת ויקרא דף ה' (ע"א) קרבן לה', לאתערא רחמי ולא דינא, בגין כך לידו"ד הוא ולא לאלהים, אמר לי' והא כתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה ולא כתיב זבחי ידו"ד, אמר לי' קרבן אלהים לא כתיב אלא זבחי אלהים, לתברא דינא קשיא שנקרא אלהים הוא על ידי רוח נשברה, וכולא בגין דיתבסם דינא ויתגברין רחמי על דינא, עד כאן לשונו. ובזה יובן עלה אלהים בתרועה, שיש עליה להשכינה שנקר' אלהים בחינת הדין דינ"א דמלכותא, על ידי התרועה שמריע המוכיח בקול שופר שהוא מוסר ומשבר לבם, שאז נקרא זבחי אלהים על ידי רוח נשברה, והיינו בפני ישראל, אבל בפני הקדוש ברוך הוא בהיפך ידו"ד בקול שופר, שמשפר מעשה ישראל בפניו יתברך ללמד סניגוריא על ישראל לעורר חסד ורחמים, וק"ל.
127
קכ״חוזה שכתב הטור אורח חיים (סי' תקפה) רמז ר"ת שופר, אין שטן ופגע רע, והקשה הט"ז (שם סק"א) הא ר"ת שטן ופגע רע וכו'. ונראה לי דשניהם אמת, דקאי על המוכיח, בפני הקדוש ברוך הוא יהי' שופר, לשפר מעשה ישראל, ולא יהיה שטן ופגע רע על ישראל כמ"ש הטור. ובפני ישראל יהי' ר"ת שופר שטן ופגע רע, להוכיח אותן שיחזרו בתשובה על מעשיהם הרעים, ויהפכו מקטיגור לסניגור ויהפכו מזדונות לזכיות ויהיה כדברי הט"ז, והבן.
128
קכ״טובזה יובן משנה הנ"ל, שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ר"ל כי ב' בחינות שנק' שופר, א' שופר ממש שבא לעורר ישנים כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל. בחינה ב' המוכיח שנקרא שופר כמו שאמר הכתוב (ישעיה נח, א) כשופר הרם קולך, והטעם שהוא גם כן בא לעורר ישנים וכו'. ותכלית ב' בחינות שופר הנזכר הוא שיהיה יעל פשוט, ר"ל כי תכלית כל המצות הוא שיזכה לקיים מצוה ובו תדבק (דברים י, כ) לדבק בו יתברך, וכאשר כתבתי במקום אחר מי יעלה בהר ה' וכו' (תהלים כד, ג) יעו"ש. וזה שאמר יעל פשוט, שיזכה לעלות בהר ה' לדבק בו יתברך שהוא פשוט תכלית הפשיטות כנודע בחינה זו במקובלים. אך לא יפרש חטאם בראש השנה מטעם, רק יהי' פיו מצופה זהב, בלבושי התורה שנקרא זהב, גם שבכל השנה לפעמים יהיה מכה אשר לא כתובה בתורה וכו', מה שאין כן שופר של ראש השנה לא יעורר קטיגור, רק שתי חצוצר[ו]ת מהצדדין ושופר בתוכו ובאמצעו, דהיינו להלביש דבר מר של המוסר בתוך מתיקות לבושי דרוש התורה שנקרא חצוצרת, חצוצרת מקצרת ושופר מאריך שמצות היום בשופר, והבן.
129
ק״לעוד יש לומר ביאור קו' הנ"ל עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, דכתב הרוקח בהלכות ראש השנה (סימן ר) פסיקתא, וזה לשונו: [רבי] יהודא בר נחמני בשם רבי שמעון בן לקיש פתח עלה אלהים בתרועה וגו', בשעה שהקדוש ברוך הוא עולה ויושב על כסא דין, בדין הוא עולה, ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין הקדוש ברוך הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ידו"ד בקול שופר וכו', אשרי העם יודעי תרועה מיד ידו"ד באור פניך יהלכון וכו', יעו"ש. ויש להבין למה בנוטלין שופר ותוקעין עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.
130
קל״אונראה לי, דכתבתי במקום אחר כוונות התוספות (ר"ה טז: ד"ה כדי) בשם ירושלמי, כד שמע תנינית אמר ודאי זהו שופר גדול ומתערבב וכו'. כי על ידי (תקיעה) [תקיעת] שופר אינו מתערבב כי אם על ידי תשובה בינה שנק' שופר גדול (ת"ז תכ"א נז:) אז מתערבב, כי על ידי תשובה נגאלין וכו', יעו"ש. וכ"כ הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) שופר מרמז עורו ישינים מתרדמתכם וכו' יעו"ש, וכ"כ הרוקח (שם) פסיקתא: אשרי העם יודעי תרועה, אמר רבי יאשי' וכי אומות העולם אינם יודעין להריע, כמה קרנות יש להם וכו' אלא אשרי העם יודעים לפתות את בוראם בתרועה, לכך יסד הקלירי - נעלה שופר עם תחנון שדי לפתותך בם בחינון וכו', יעו"ש.
131
קל״בובזה יובן, בשעה שישראל נוטלין שופ"ר, דהיינו שנוטלין בחי' הנקרא שופר, היינו תשובה, ואחר כך תוקעין, אז הקדוש ברוך הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, והבן.
132
קל״געוד יש לומר, ונבאר ש"ס דראש השנה (כז:, נדה כו.) שיעור שופר שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. ויש להקשות דהל"ל שיעור שופר הוא טפח ויותר.
133
קל״דונראה לי דכתבתי במקום אחר במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד (עי' ברכות לד:), כי עיקר תשובה שיהיה באותו מקום שיוכל לעבור העבירה ואפילו הכי כובש יצרו וכו' (עי' יומא פו:), והוא הדין בשאר עבירות, שיש בידו לעבור עבירה כגון מסירה ולשון הרע ואכילת איסור, ונפשו חשקה לעבור, ומכל מקום מניחה בשביל כבוד יוצרו, זה עיקר תשובה, וז"ש חז"ל (תו"כ פ' קדושים) אל יאמר אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. וכתבתי במקום אחר חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך וכו' (תהלים קיט, נט), יעו"ש.
134
קל״הובזה יובן, שיעור שופר, שהוא בעלי תשובה שנקרא שופר, ותשובה המעולה שישפר מעשיו - שיאחזנו בידו, ר"ל שיאחז דבר העבירה בידו ורשותו, שיכול לעבור, ומכל מקום יראה לכאן ולכאן, שיראה לכאן - תענוג העבירה, ויראה לכאן - הפסד העבירה כנגד שכרה, ויניחה מלעבור לכבוד יוצרו, זהו שיעור שופר דוקא, שיראה לכאן ולכאן ואחר כך יניחה מלעבור לעשות רצון קונו, והבן.
135
קל״וובזה יובן, בשעה שאוחז העבירה בידו לעבור, אז עלה אלהים בתרועה לישב על כסא דין, ובשעה ששובר תאותו ומשנה מעשיו מרעה לטובה, אז משנה הקדוש ברוך הוא גם כן ממדת הדין לישב על כסא רחמים, ידו"ד בקול שופר, והבן.
136
קל״זעוד יש לומר, דכתבתי במקום אחר ביאור והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו' (שמות יז, יא). כי יש י"ד עתים טובים וי"ד עתים רעים (קהלת ג, ב - ח), וכאשר משתמש בי"ד עתים רעים לשם שמים אז ירים משה ידו דייקא וכו', יעו"ש.
137
קל״חובזה יובן, שיעור שופר שיעשה תשובה מעולה, היינו שישתמש בי"ד עתים רעים לשם שמים, שיאחזנו ביד"ו - י"ד עתים דייקא, ויראה לכאן בקו ימין להשתמש בי"ד עתים טובים בלי שום פני' חיצונית, ויראה לכאן בקו שמאל להשתמש בי"ד עתים רעים לשם שמים.
138
קל״טוזהו תשובה, תשוב ה' מרעה לטובה, בסוד מלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט). וז"ש במקום שבעלי תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד, כי צדיקים גמורים בי"ד עתים טובים לבד משתמש, משא"כ בעלי תשובה משתמש בי"ד עתים רעים לשם שמים, ונעשה זה כסא לזה, והוא בחי' עייל ונפיק שהוא למעלה מכל המדריגות, והבן.
139
