בן פורת יוסף, דרשות שבת הגדול ב׳Ben Porat Yosef, Shabbat HaGadol Sermons 2
א׳דרוש לשבת הגדול
1
ב׳בפסוק וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו וגו' והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וגו' אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ויקרא ו, א - ו).
2
ג׳ויש להקשות, א', ב' פעמים לאמר ל"ל. ב' לשון צו, שדרשו חכמים ז"ל (תו"כ, קדושין כט.) צו הוא זירוז, למה נאמר לשון זה דווקא בעולה ולא בשאר קרבנות. ג' זאת הוא מיעוט ותורת הוא ריבוי, היא העולה חזר ומיעוט, ודרשת חז"ל ידוע. ד' אומרו על מוקדה על המזבח וגו', הקשה רבי משה אלשיך מה בא ללמד, אם הוא על האיברים ופדרים שמתעכלים כל הלילה, למה מתחיל בדין שיורי' עולת הערב, ולא התחיל בעיקר עולת בוקר. ה' והאש על המזבח תוקד בו, מי לא ידע כי בו תוקד אש המזבח. ו' שחזר ואמר והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, שהוא כפל ומכופל, ודחז"ל ידוע. ז' הקשה רבי משה אלשיך, איך היה אפשר לכבותו אם היה אש משמים. ושאר הספיקות יבוארו ממילא, וקצת ספיקות בארתי אח"ז במ"א, יעו"ש.
3
ד׳ונ"ל דיבואר כל זה בג' פנים של ג' עמודי עולם שנזכר באבות פ"א (מ"ב), שמעון הצדיק היה משיורי אנשי כנסת הגדולה, הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.
4
ה׳ונבאר עמוד גמילות חסדים תחלה, שהוא בחינת הצדקה, דאיתא בש"ס פרק קמא דבבא בתרא (ט. - יא.) אמר רב אשי שקולה צדקה נגד כל המצות וכו'. אמר רבי אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה וכו', ואמר רבי אלעזר זכה הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נח, ז), לא זכה עניים מרודים תביא בית (שם). ואמר רבי אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו וכו'. ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בי"א ברכות וכו', יעו"ש מעלת הצדקה. תניא ר"י אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק וכו'. תנו רבנן מעשה במונבז המלך, יעו"ש.
5
ו׳ובזה יובן צו את אהרן ואת בניו לאמר, הכוונה כי שפתי כהן ישמרו דעת תורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז), וזה שכתוב לאמר פעם ב', שיאמרו מוסר זה לבני עולם לזרז על עמוד גמילות חסדים בחינת הצדקה, כי ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, וזה שאמר הכתוב זאת תורת העולה, כי זאת הוא מיעוט, שממעט ממונו על ידי צדקה, אבל באמת הוא ריבוי שהיא תורת העולה, שנתרבה ועולה בעושר וכבוד כנזכר בש"ס הנ"ל מעלת הצדקה. משא"כ היא העולה, שאם רוצה למעט בצדקה כדי שיעלה בעושר וכבוד, אז הוא על מוקדה, כמפורש בש"ס הנ"ל (י.) ששאל אם אלהיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן, א"ל כדי להנצל אנו בהם מדינה של גיהנם כו', וזה שאמר על מוקדה, וא' במדרש (ויק"ר ז, ו) שהוא בגיהנם, וק"ל.
6
ז׳ועתה נבאר פסוק זה על עמוד התורה, ונבאר מצוה מתרי"ג מצות (במדבר ז, ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. ונבאר מצוה מתרי"ג מצות (שמות כה, יג - טו) ועשו בדי עצי שטים וגו' לא יסורו ממנו. ויש להבין איך שייך מצוה זו בעבר ובעתיד ובכל מקום ובכל זמן. וגם נבאר טעם לא יסורו ממנו, שהוא נגד הסברא, כי הבדים צריכין רק לשאת את הארון ממקום למקום, מה שאין כן כשהוא עומד במקום אחד אין צריך אל הבדים.
7
ח׳והנה כתבתי ביאור מצוה זו בג' בחינות של ג' עמודי עולם הנ"ל, וכעת אכתוב בחינת עמוד התורה, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ג מ"ד) המפנה לבו לבטלה וכו', וכתב היעב"ץ הלא על כי אין אלוה[י] בקרבי וכו' (דברים לא, יז) יעו"ש, לכך הזהירה תורה ובו תדבק (דברים י, כ), וניצול מכל מאורעות רעות. אך דכל זה לתלמידי חכמים, מה שאין כן להמוני עם מה יעשו, וצ"ל דהדבוק בתלמידי חכמים דבוק בו יתברך הוא העצה טובה לענין הנ"ל.
8
ט׳והנה מצינו כי נושאי הארון היה הארון נושא את נושאיו כו' (סוטה לה:), והנה יש בחינה זו בעבר ובעתיד, כי המוני עם המחזיקים ידי תלמידי חכמים הם נקראים נושאי הארון, אמנם באמת הארון נושא את נושאיו להעלות אותן לדבק בו יתברך, זהו מצוה ובו תדבק.
9
י׳ובזה יובן מצוה הנ"ל, כי הבדים הם נושאי הארון, ובאמת הארון נושא את נושאיו ובלבד שלא יסורו ממנו, והבן.
10
י״אובזה יובן טעם שנתנה מצוה זו ללוים, עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (במדבר ז, ט), שהם נושאי הארון שהוא עבודת הקודש, בכתף ישאו, ובאמת הארון נושא את נושאיו ובלבד שיעשה לווי' וחיבור להתחבר עם הארון, ואז נושא את נושאיו, והבן.
11
י״בובזה יובן זאת תורת העולה, כי זאת הוא מיעוט, והוא סוגי אנשים שהם במיעוט המדריגה, והם נושאי הארון שהוא תורת העולה, שיוכלו לעלות בתורת ה' על ידיהן, שהם המחזיקין ידי תלמיד חכמים, ומכל מקום הארון נושא את נושאיו, וזה שאמר היא העולה, שהם מעלים המוני עם שנק' זאת למעלה עליונה, והבן.
12
י״גאך להבין ובו תדבק, הדבק בתלמידי חכמים נבאר פסוק זה על עמוד עבודה, ונבאר פס' פר' ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' (שמות לה, א). פירש רש"י ויקהל הוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דיבורו, ותרגומו ואכניש. והוא תמוה. גם זה שכתבו המפרשים כי יש ב' נוסחאות, א' וכנש, ב' ואכניש, והכריע רש"י לנוסח ב', ויש להבין במה הכריע.
13
י״דונבאר תנחומא פרשת ויקהל (ילקוט רמז תח) רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת, אמר הקדוש ברוך הוא עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ללמוד ולהורות לישראל דת איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו משה תיקן לישראל שיהיו דורשין הלכות פסח בפסח כו', אמר להם משה אם אתם עושין כסדר הזה הקדוש ברוך הוא מעלה עליכם כאילו המלכתם אותו בעולמו כו'.
14
ט״וולבאר זה, נבאר משנה (קידושין פ"א מ"י) העושה מצוה אחת וכו'. וכתבתי ביאור זה במ"א, וכעת נראה לי דכתבתי במקום אחר דכתבו התוספות שמו הגדול מבורך, טעם מה שתיקנו קדיש בלשון ארמית לפי שהיו עמי הארצות וכו', יעו"ש.
15
ט״זולי נראה ב' טעמים עולה בקנה א' וזה נמשך מזה, דכתבתי ביאור ש"ס (ערכין טז:) אמר רבי עקיבא תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח וכו', יעו"ש.
16
י״זובזה יובן ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, פירש רש"י שהם נאספין אליו על פי דיבורו, דהיינו מוסר שנקרא דבור כמ"ש (דברים א, א) אלה הדברים אשר דבר משה, ומשה היה יודע להוכיח, על ידי שנתחבר עמהן בדברי תוכחתו, ושפיר אמר שהן נאספים אליו על פי דיבורו, והבן. ושפיר הכריע לתרגום ואכנש ולא [ו]כנש, דמשמע שאוסף אנשים בידים, וזה אינו כנ"ל, והבן.
17
י״חועל פי זה נראה לי לבאר פסוק ויקהל אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, הכתוב בעצמו ביאור זה, כי מצות תוכחה שנקר' דברים לא סגי באמירה אלא צריך לעשות אותם, דהיינו להעלותם בדיבורו שזה נקרא מעשה, והבן.
18
י״טובזה יובן העושה מצוה א', ר"ל מצוה של הוכח תוכיח (ויקרא יט, יז) אינו מקיים רק בדיבור לבד, אלא מקיים גם במעשה, שמתחבר עמהן בדיבור להעלותן, וזה שאמרו העושה מצוה דייקא, ועוד מעלה נוספת שעושה מצוה אח"ת, דעל ידי שמחבר אנשי המוני עם הרמוזים בשני אותיות אחרונות של מצוה, עם אנשי הדעת הרמוזין בב' אותיות ראשונות של מצוה, ונעשה מצוה אחת, ועי"ז שנעשה יחוד בד' אותיות השם ונקרא שמו הגדול, אז הוא מבורך שגורם ברכה עולם. וזה רמז בכל מקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ, כא), כי אזכיר הוא לשון קישור וקיטור וחיבור ד' אותיות השם, אז אבא אליך וברכתיך. וזה ג"כ טעם ש"ס (תמיד כח:) כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם, דהיינו כשיודע להוכיח ולחבר ב' סוגי אנשים יחד, וגורם לחבר ב' אותיות אחרונות שהוא בחי' לבוש, ונתחברו עם ב' אותיות ראשונות של השם, ואז ברכה באה לעולם.
19
כ׳ובזה יבואר קושית תוספות, דלא קשה מידי, דמאחר שנעשה שמו הגדול על ידי שיודע להוכיח לחבר ב' סוגי הנ"ל, שאז נעשה שמו גדול, אז הוא מבורך, שגורם ברכה לעולם. ולשון הקדיש שתקנו בלשון ארמית לפי שהיו שם בחינת עמי הארץ שנתחברו עם בעלי הצורה, וזה גורם שיהא שמו הגדול מבורך. וזה שאמרו בש"ס דסוטה (מט.) עלמא על מאי קאי', על יהא שמי' רבא דאגדתא. כי אגדה שאומ' בפני עם הארץ לחברן יחד, נעשה שמו הגדול מבורך.
20
כ״אובזה יובן מדרש הנ"ל, ויקהל משה, עשה ל"ך קהלות גדולות דייקא, דהיינו על ידי שנאספין על פי דיבורו ונעשה קהלות גדולות, אז שמי הגדול מתקלס בין בני, והבן.
21
כ״בובזה יובן מה שכתב בטור (או"ח סי' תל) שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול כו'. והספיקות רבו, עיין מזה במקום אחר. ולדרכינו אתי שפיר, לפי שדורש הלכות פסח בפני עם הארץ שה' איסור וה[י]תר, וגם דברי תוכחות מוסר שנק' דברי תורה, ונעשו קהלות גדולות ושמו הגדול מתקלס בין בניו, לכך נקרא שבת הגדול והבן. וכעין זה כתב הכל בו שנקרא שבת הגדול שהחכם דורש כו', יעו"ש.
22
כ״געוד יש לומר העושה מצוה אחת, דכתבתי במקום אחר ביאור פלוגת' הרמב"ם (סה"מ מצוה ה) עם הרמב"ן (שם) אם תפלה דאורייתא או דרבנן, והעולה משם כי בחיבור ב' סוגי אנשים הנ"ל שאז נעשה מצוה אח"ת דייקא, אז עבודה שהוא תפלה הוי דאורייתא, יעו"ש. ובזה יובן זאת תורת העולה, הכוונה כי בחיבור ב' המדרגות יחד, המדרגה התחתונה שנקרא זאת, עם העליונה שנקרא תורת, אז גורם לתפלתן לעלות ולהתקבל למעלה, מאחר שאין מעכב מלעלות, וכמ"ש ביאור רמב"ם (הל' תפלה פ"ד ה"א) חמשה דברים מעכבים את התפלה כו' יעו"ש, משא"כ בחיבור שניהם עולה להתקבל, והבן.
23
כ״דועוד יש לומר זאת תורת העולה, דכתבתי במקום אחר דשמעתי ביאור ש"ס (שבת קיט ב) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו וכו'. ושמעתי ביאור זה כי יורדי גיהנם כו' ודפח"ח. ואני כתבתי דחסרון ת"ח הוא כדי שיתחבר עם המוני העם להעלותן וכו', יעו"ש.
24
כ״הובזה יובן זאת תורת העולה, הכוונה כי זאת הוא מיעוט וחיסרון שנמצא בתלמיד חכם, הוא תורת העולה, כדי שעל ידי זה יוכל להתחבר עם המוני עם להעלותן, ולכך היא העולה על ידי הגאוה שמבזה ת"ח, או סבה אחרת שאינו רוצה להתחבר עמם לעלות, אז נשאר בגיהנם על מוקדה לעלות, והבן. עוד י"ל זאת תורת, מאן דזעיר איהו רב (זח"א קכב.), והבן.
25
כ״וועתה נבאר שאר הספיקות עם ביאור הפסוק הנ"ל, דכתבו הפוסקים באורח חיים סימן תס"א, תנור שאופין בו חמץ צריך להיות וליזהר כשיסיקוהו לאפות בו מצה שילכו הגחלים על פני כולו, ולא די בלהבה, כמו שבולע על ידי גחלים כך פולט על ידי גחלים, ושיהיו ניצוצות נתזין ממנו כו'.
26
כ״זונבאר זה על פי מוסר, נראה לי לבאר פסוק שיר השירים (שה"ש א, יא) תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף וגו'. ונראה לי, דשמעתי משל, איש אחד למד אצל צורף אומנתו, ואחר שלמדו האומנות רשם לו ברשימה סדר האומנות, ולא רשם לו שישים גחלת של אש בתחלת המלאכה, כי הוא העיקר ואין צורך להזכירו, והוא טעה בזה וסבר וכו'. והנמשל מובן, כי העיקר שיש ניצוץ אש להתלהב. ובזה יובן תורי זהב, נעשה שיש ב' תורות שבכתב ושבעל פה וזה שאמר תורי זהב, אמנם העיקר הוא עם נקודות הכסף, אם יש נקודת אש שיכסוף ויתלהב כו', כמו שכתבתי במקום אחר בכסף מנלן כו' יעו"ש, והבן.
27
כ״חונודע מ"ש חכמי המוסר, פעם אח' היה היצר הרע חבוש בבית האסורין על ידי תפלת אנשי כנסת הגדולה (עי' יומא סט:), ואז נכבה אש של גיהנם גם כן, חזר יצר הרע למקומו חזר אש של גיהנם למקומו, כי על ידי אש של היצר הרע שבוער ברשעים לעשות רע גורם לאש של גיהנם שילהב ג"כ.
28
כ״טוכן במדה טובה, על ידי אש של יצר טוב שבוער בצדיקים להתלהב ולעשות הטוב והישר בעיני ה', גורם אש המזבח והקדושה שיבער גם כן. ונראה דזהו מה שאמרו רז"ל (עירובין סג.) אע"פ שיורד אש משמים מצוה להביא מן ההדיוט. רמזו בזה כי על ידי אש של אדם הדיוט ושמתלהב במצות, גורם לאש קדושה שיורד משמים על המזבח. וזה סוד מה שאמר דוד המלך ע"ה אני מעורר השחר ואין השחר מעיר אותי (ירושלמי ברכות פ"א ה"א), כי באתערותא דלתתא איתער לעילא, והבן.
29
ל׳ובזה יובן תנור שאופין בו חמץ, כי כל השנה היצה"ר בוער באדם כתנור של אש, וצריך ליזהר כשיסיקוהו לאפות בו מצה שהוא אש של יצ"ט שיתלהב ג"כ כך כמו שנתלהב באש היצה"ר, דהיינו על ידי גחלים שיש בו ממש, ולא די בלהבה שמתלהב לפי שעה ומיד נכבה, כי כמו שבולע על ידי גחלים כך פולט על ידי גחלים שיהיו נצוצות נתזין ממנו, דהינו שיהיו נתזין מן האדם שהוא אש של הדיוט יהיו נצוצות נתזין ממנו שגורם להדלק אש משמים שירד על המזבח.
30
ל״אובזה יובן והאש על המזבח תוקד ב"ו, הכוונה מי גורם אש המזבח שתוקד, הוא האדם כאשר תוקד בו, ולכך לא תכבה אש שבך, שלא תגרום לכבות אש המזבח חס ושלום גם כן.
31
ל״בובזה סרה קושית רבי משה אלשיך הנ"ל, למה הזהיר לא תכבה, כי איך אפשר לכבות אש מן השמים. ולדברינו אתי שפיר, כנ"ל.
32
ל״גוביער עליה הכהן [עצים] בבוקר בבוקר, כי הוא עצה יעוצה, בעוד שהאש תוקד בו ולא נכבו עדיין לגמרי אז וביער עליו הכהן עצים, כי שפתי כהן אשר תורה יבוקש מפיהו להשיב רבים מעון על ידי תוכחת מוסר מועיל להבעיר שיתלהב בעבודת ה' מאחר שיש לו עדיין גחלת של אש נכבה, משא"כ אחר שכיבה גחלת אש לא יועיל, כפי המשל הנ"ל. ועוד עצה יעוצה שיעשה זה בבוקר בבוקר, דהיינו בילדותו קודם שיזקין, כמו שכתוב בזוהר (ח"ג רכז. ב) מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב), קדם שיבה דילך, כי שיבה אותיות יבשה, והבן.
33
ל״דובזה יובן צו את אהרן ואת בניו לאמר, ר"ל שיאמר מוסר זה, זאת תורת העולה, כי מעט אש יוכל המבעיר להבעיר שיעלה עד למעלה למעלה, והבן.
34
ל״ההיא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה גו', נ"ל כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), שאי אפשר שיעמוד אדם תמיד על מדריגה א', ומזה כתבתי במ"א פ' אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה) בשם מורי זלה"ה, וכתבתי שם ג' בחינות בזה, יעו"ש. אמנם בשם גיסו החסיד המפורסם מוהר"ג זלה"ה שמעתי, כשירד אדם ממדרגתו בעבודת ה', אם הוא מצטער ומצפה לישועה שיחזור למדרגתו הראשונה, אז זוכה שיחזור למדרגתו ולמעלתו הראשונה, ובאם לאו וכו', ודפח"ח.
35
ל״וונראה לי דזהו כוונת המשנה (ר"ה פ"ג מ"ח) והיה כאשר ירים משה ידו (שמות יז, יא), וכי ידיו של משה עושות וגוברות מלחמה וכו', אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין וכו'. ויש להקשות, מה ענין הרמת יד משה, לישראל שיסתכלו כלפי מעלה. והרב בעל תוספות יום טוב הרגיש בזה בביאורו, יעוין שם. ואני כתבתי מזה במ"א. ולדברינו אתי שפיר, כי גם שהיו במדרגה תחתונה היו מסתכלין כלפי מעלה ומצפים לישועה שיחזרו למדרגתם הראשונה, ובאתערותא דלתתא איתער לעילא, שיכול משה להרים ידו וכוחו, וגבר ישראל.
36
ל״זובזה יובן צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה, הכוונה, כאשר נתמעט ממדרגתו העליונה שהיא תורת העולה, עצה היעוצה אם ירצה שיזכה לחזור ולעלות למדרגתו הראשונה וז"ש היא העולה, על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ר"ל כשעולה על לבו כשם שנכבה הוא ממוקד אש של הדיוט כך הוא על מוקדה על המזבח כל הלילה, כל ימי משך הגלות שדומה ללילה, כי אש ההדיוט גורם לאש המזבח שתוקד בו, ויצטער בצער הגלות של שכינה, אז בכל צרתם לו"א צער (ישעיה סג, ט) לו בו' ולא בא', ואז יזכה עד הבקר, שיחזור למדרגתו ולמעלתו שנקרא בקר, אז אש המזבח תוקד בו הכוונה מאחר שתוקד בו, אז אש המזבח תוקד ג"כ על ידו, והבן.
37
ל״חונבאר מ"ש הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ב (ה"א) וז"ל: מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר (שמות יב, טו) ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שהא' זה הוא יום י"ד, ראי' לדבר זה מה שכתוב בתורה (שמות לד, כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר לא תשחט הפסח ועדין חמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום י"ד אחר חצות. ומהי השבתה [זו] האמורה בתורה, שיבטל בלבו וכו', יעו"ש.
38
ל״טונשאלתי, כי הרמב"ם הוא נגד הש"ס דפסחים (ה.), דהרמב"ם סבירא לי' דתשביתו הוא קודם זמן איסורו, ובש"ס יליף דחמץ אסור אחר שש מתשביתו, שנאמר אך ביום הראשון תשביתו, אך חלק, שהוא משש שעות ולמעלה, כמו שהקשו תוספות (ד: ד"ה מדאורייתא) מזה לרש"י (שם ד"ה בביטול) דסבירא לי' דתשביתו הוא השבתה בלב, והקשו תוספות הא השבתה הבערה היא ולא ביטול, כדמוכח בשמעתין לרבי עקיבא.
39
מ׳וכי תימא משום דסבירא לי' להרמב"ם דתשביתו הוא ביטול בלב, ולאחר שש לא שייך ביטול דכבר החמץ אסור בהנאה ולא מהני ביטול, לכך סבירא לי' דתשביתו הוא קודם זמן איסורו. באמת יקשה להרמב"ם מנא ליה לפרש דתשביתו היינו ביטול בלב, ובש"ס מוכח דיליף חמץ אחר שש שעות מתשביתו, א"כ מוכח דתשביתו הוא הבערה ולא ביטול, דאל"כ לא יליף הש"ס מידי.
40
מ״אונ"ל דקשה עוד, מה שהקשה בכ"מ (פ"ב ה"א) ואם תאמר מאחר שכתב שמפי השמועה למדו שיום ראשון הוא יום י"ד, למה לי קרא דלא תשחט. ומשני וכו'.
41
מ״בונ"ל, דפליגי רש"י ותוספות, רש"י סבירא לי' תשביתו ביטול בלב, ותוספות ס"ל דתשביתו הוא הבערה ולא ביטול. להבין במאי פליגי, נ"ל דכתב הרמב"ם בנוסחא ישנה: השבתה זו לבער חמץ הידוע, ולבטל שאינו ידוע. והקשה בכ"מ (שם ה"ב) ל"ל תרתי ביעור וביטול, וגרס וכו'. ונ"ל לקיים גירסא ישנה, דהקשו על הרמב"ם דסבירא לי' (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ג) אכל מצה בלא כוונה יצא, ולכך בכפאו עכו"ם שיאכל מצה יצא, ובשופר כתב תקע בלא כוונה לא יצא (הל' שופר פ"ב ה"ד). ותירצו דכאן במצה עשה מעשה וכנ"ל, משא"כ שם, יעו"ש. וכ"כ הר"נ (פסחים א. בדפי הרי"ף) מובא בבית יוסף סימן תל"א, תשביתו משמע בא' משני דרכים, או ביטול או ביעור, אלא דתלוי במחשבתן של בני אדם, יש שאינו מוציא מלבו לגמרי לכך צריך מעשה.
42
מ״גובזה יובן דברי הרמב"ם הנ"ל, דכתבו תוספות פסחים דף ה' (ע"א) ד"ה לא תשחט את הפסח: הקשה הרשב"א, הא זמן שחיטת הפסח הוי אחר התמיד וכו'. ובד"ה זמן שחיטה וז"ל: כיון דאשכחן דהזהיר על השבתה, והזהיר שלא לשחוט הפסח על החמץ, סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה.
43
מ״דוזה שכתב הרמב"ם דתשביתו הוא קודם זמן איסורו, והיינו כשמבטל בלב, דאח"כ אינו יכול לבטל וכנ"ל. משא"כ כשמבער במעשה, הוא אחר זמן איסורו כדיליף בש"ס.
44
מ״הובזה מתורץ קושית הכסף משנה ל"ל לא תשחט, כי השבתה סובל ב' פירושים, כי השבתה בלב אז הוא קודם זמן איסורו, והשבתה בביעור הוא לאחר זמן איסורו, ולכך הזהיר על השבתה והזהיר לא תשחט, לומר שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה כסברת התוספות הנ"ל, והבן.
45
מ״וועל פי מוסר נ"ל דיש ב' מיני השבתה, כי שפתי כהן ישמרו דעת שיאמר מוסר לכל א' כפי בחינתו, שהוא ב' מיני השבתת חמץ, כי לשלומי אמוני ישראל יאמר מוסר שיבטלו בלב, שלא יעלה על לבם שום פני' חיצונית. מה שאין כן להמוני עם הוא ביעור במעשה דווקא, שלא יהא פועל רע, אבל בלב שרי. דכתבתי לעיל פרה מטהר טמאים ומטמא טהורים. ובזה יובן דברי הרמב"ם הנ"ל בדרך מוסר, והבן.
46
מ״זובזה יובן פירוש הפסוק צו את אהרן וגו' זאת תורת העולה, כי תורת שהוא ת"ח, ימעט שלא יעלה בלבו ובמחשבתו שום פניה חיצונית. משא"כ המוני עם היא העולה, כי על ידי פני' חיצונית יוכל לעלות לקדושה, כי פרה מטהרת טמאים, והבן.
47
מ״חבפסוק פ' צו זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו' (ויקרא ו, ב). ויש להבין כי זאת הוא מיעוט, ותורת היא ריבוי, היא העולה חזר ומיע(ו)ט, וכתבתי מזה במ"א.
48
מ״טוכעת נ"ל, ונבאר מדרש בפ' ויקרא (ויק"ר א, ו) דבורך חביב עלי מן הכל. וכתבתי מזה במ"א. וכעת נ"ל ונבאר פסוק במגלת אסתר (ט, כה) ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה וגו'. פסוק זה אין לו שחר כלל.
49
נ׳ונבאר משנה (קידושין פ"א מ"י) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו'. וכתבתי ביאור זה לעיל, וכעת נ"ל דכתבתי במ"א ביאור פסוק (דברים כט, ח) ותבואו אל המקום הזה וגו' למען תשכילו את כל אשר תעשון, על פי מה ששמעתי ממורי זלה"ה בפסוק (קהלת ט, י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, לקשר המעשה במחשבה, שאז מעלה מלכות עד המחשבה וכו', והיינו מי ששורש נשמתו בחינת משכיל יעו"ש. א"כ ראוי לעשות בדבור ג"כ כך, לקשר הדבור במחשבה, ואז מעלה מלכות שנקרא דבור, וקול שהוא ז"א, עד המחשבה, והיינו מי שהוא בחינת משכיל שהוא הדעת.
50
נ״אובזה יובן דבורך חביב עלי מן הכל, כי משה היה משכיל ושורש הדעת של כל ישראל, והיה יכול לעלות הדבור יותר מכל ישראל, לכך אמר דבורך חביב עלי מן הכל, והבן.
51
נ״בובזה יובן פסוק במגילה ובבואה לפני המלך, דהיינו שנעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ונתן טעם היחוד כי אמר עם הספר, הכוונה כי אמירה היא המחשבה כנודע, והיה מקשר ומחבר אמירה שהיא המחשבה עם הספר שהיא הדבור הכתוב בספר, אז היה מעלה מלכות עד המחשבה, ובזה נתפרדו כל פועלי און כי שם אין שופ"ר, לכך ישוב מחשבתו הרעה, והבן.
52
נ״גובזה יובן העושה מצוה אחת, להעלות קול ודבור שהוא ו"ה אל המחשבה שהוא חכמה שנקרא י"ה, דהיינו מ"צ בא"ת ב"ש כנודע, ואז מטיבין לו כו', כי על ידי יחוד זה נתפרדו כל פועלי און, והבן.
53
נ״דובזה יובן זאת תורת העולה, כי זאת הוא מלכות כנודע, שהוא הדבור, ותורת הוא ז"א נקרא קול, העולה הוא המחשבה, כמו שכתוב בזוהר, וכאשר מחברם יחד קול ודבור עם המחשבה אז נתפרדו כל פועלי און, לכך היא העולה, דהיינו המחשבה רעה העולה שם במחשבות האדם, היא על מוקדה וכמ"ש בזוהר בזה, עיין שם והבן.
54
נ״העוד יש לומר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה (ויקרא ו, ב). במדרש (ויק"ר ז, ו) אמר רבי לוי נימוס קילוסין כל המתגאה אינו נידון אלא באש. והוא תמוה.
55
נ״וונבאר תחלה פסוק פ' צו, והוא מצוה מתרי"ג מצות, וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל (ויקרא ו, טז). ונבאר טעם מצוה זאת, ונבאר פסוק (ויקרא ב, יא - יב) כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית וגו'.
56
נ״זלהבין זה נ"ל דכתב בכלי יקר ביאור פסוק (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן, דקשה, התחיל בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים. וביאר, כי המקריב קרבן צריך ליזהר שלא יהא נכשל בב' דברים שנכשלו קין והבל, א' שלא להביא קרבן מן הגרוע ובזה נכשל קין, והבל אף על פי שהביא מבכורות צאנו מכל מקום לא נתעורר מעצמו עד שראה שהקריב קין, וזה שאמר (בראשית ד, ד) והבל הביא גם הוא, להשוות עצמו אליו וכו'. ובזה יובן אדם כי יקריב מכם, שנתעורר מעצמו להקריב ולא מזולתו, זהו קרבן לה' לאפוקי מי שאינו מתעורר מעצמו שהוא אינו מכם רק מזולתו, ודפח"ח.
57
נ״חונראה שזהו פירוש הפסוק (עי' בראשית כט, ל - לא) ויאהב (יעקב) גם את רחל מלאה. דקשה וכו'. וכתבתי במ"א ביאר הספיקות בזה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי המוני עם נק' יעקב, רחל הוא השכינה כנודע. ובזה יובן, ויאהב יעקב ג"ם את רחל, והכוונה ויאהב יעקב לעסוק ג"כ בתורה ובעבודת ה' שהיא בחי' רחל, ולא נתעורר בזה מעצמו רק מלאה, אחר שראה בחי' ישראל עוסק בתורה ובעבודת ה' כל היום והוא יגע ולאה, אז נתעורר לעשות כמותו, לכך בלאה ויפתח את רחמה, ורחל עקרה.
58
נ״טאמנם לפעמים גם זה שרי לעשות, כמו שכתבתי במ"א ביאור פסוק (בראשית יח, כה) והיה כצדיק כרשע, שאם הרשע עושה טוב כדי שיהי' כצדיק, שנקרא ג"ם, מותר לעשות כך, משא"כ הצדיק אסור בזה, והטעם מבואר שם על פי ששמעתי פרה מטהרת טמאים ומטמא טהורים, יעו"ש.
59
ס׳ובזה יובן פסוק כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו, הכוונה אם רוצה להקטיר לה' על ידי שרואה מאחרים שעושין כך אז נתעורר לעשות גם כן כמותו, שבחי' זו נקרא שאור שמחמץ אחרים לעלות, כמו שאור מחמץ את העיסה לעלות, ואין העיסה עולה מעצמה כי אם על ידי שאור, כך לא נתעורר לעלות מעצמו כי אם על ידי אחרים. או שאר הנאה ופניה חיצוניות נק' דבש. וז"ש כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', רק קרבן ראשית - שיתקרב תחלה להש"י, וק"ל.
60
ס״אובזה יובן וכל מנחת כהן כליל תהי', שיהי' כולו כליל רק לה' לבדו, לא תאכל, דהיינו שום הנאה לא יהי' לו מזה, רק שיעשה לשם פעלן, והבן.
61
ס״בובזה יובן זאת תורת העולה, הכוונה שאין תורת כל העולין לעבודת ה' בתורה ומצות שווין, כי יש בו מיעוט, דהיינו ב' דברים הנ"ל, א' אם מביא הגרוע. ב' שנתעורר מזולתו ולא מעצמו, וזה שאמר היא העולה, הכוונה היא לשון מיעוט וגרוע מעלה עולה לה' ולא מהמובחר, או שמעלה עולה לה' לפי שרואה מזולתו לכך הוא רוצה להקריב גם כן כדי שיוכל להתפאר ולעלות גם כן במדרגה זו כמותו, ואז הוא על מוקדה, שנידון בגיהנם. וזה שמפרש במדרש אמר רבי לוי נימוס קילוסין, ר"ל כשעושה נימוס זה שרואה מחבירו כדי שיהיה לו קילוסין ושבח להתגאות, אז נדון באש של גיהנם, שנאמר היא העולה על מוקדה, וק"ל.
62
ס״גועוד יש לומר, דכתבתי ביאור פלוגתא (סנהדרין קיא.) רבי יוחנן וריש לקיש, ופערה פיה לבלי חק וכו' (ישעיה ה, יד), דמר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי, כשיש שלום אז על ידי שמקיים חק אחד ניצול מגיהנם, והיינו כשיש שפלות הגורם שלום, וזה שאמר הכתוב (שמות יב, כב) ולקחתם אגודת אזוב, כשמשפיל עצמו כאזוב אז נעשה שלום אגודה אחת, מה שאין כן המתגאה ואין שלום בינו לבין חבירו אז ופערה פיה לבלי חק. ובזה יובן נימוס קלוסין כל המתגאה אין נידון אלא באש, וק"ל.
63
ס״דועוד יש לומר, דכתבתי לעיל דכתבו התוספות (יבמות קג: ד"ה המסוליים) מה שאמר במדרש (דר"א רבה פ"ז) ג' דברים שקולים זה כזה, חכמה יראה ענוה, היינו דהא בלא הא לא סגי, אבל ענוה גדולה מכולם, יעו"ש.
64
ס״הובזה יובן זאת תורת העולה וגו', הפסוק עצמו רומז לג' דברים שזכרו, כי זאת נקרא מלכות והיא יראה כנודע, תורת הוא חכמה, העולה היא בינה כמו שכתוב בזוהר שנקרא ענוה. משא"כ היא העולה, כשיש מיעוט מבחינת עולה, אז על מוקדה, כי גם חכמה ויראה בלא ענוה אינו מעלה רק חסרון וכנ"ל, וק"ל. ובזה נבאר ש"ס (ברכות לג:) אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא.
65
ס״וועוד י"ל ביאור פסוק צו את אהרן זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב). ונבאר תחלה פסוקי מגילת אסתר (ח, טז) ליהודים היתה אורה ושמחה וגו', ודרשו בש"ס דמגילה (טז:) אורה זו תורה. וכדי לבאר זה נבאר ש"ס פרק קמא דתענית (טו.) אמר רב נחמן אף אנו נאמר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה, שנאמר (תהלים צז, יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ש"ס זה צריך ביאור. גם להבין, כאן בפסוק אמר ליהודים היתה אורה ושמחה, ואיך אמר רב נחמן לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה.
66
ס״זונבאר פסוק מגילת אסתר (ז, ג) תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי, והקשה הגאון מהרמשי"ף (דברים נחמדים סוף חולין) דהוי ל"ל תתן לי. וביאר, כי המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה (ב"ק צב.), ובזה יובן, תנתן לי ממילא נפשי בשאלתי, וזה שאמר ועמי בבקשתי. עוד יש לומר, כי נפש נקרא תפלה, ותפלת המוני עם נתעכב עד תפלת הצדיק, וזה שאמר נפשי בשאלתי, תפלת עמי נכנס בבקשתי, ודפח"ח.
67
ס״חולי נראה, ונבאר פסוק (אסתר ה, ו) מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש. דקשה למה בשאלה ינתן הכל, ובבקשה רק החצי. ונראה לי, דכתבתי במקום אחר רבא רמי כתיב תאוות לבו נתת לו (תהלים כא, ג), וכתיב וארשת שפתיו בל מנעת סלה (שם), ומשני וכו' (עירובין נד.), וקשה דהל"ל תתן לו, מאי נתת לו, וכתבתי שם ביאור רחב עיין שם, והעולה משם כי תכין לבם תקשיב אזנך (תהלים י, יז), א"כ אם יכול לכוון בלב על ידי סיוע הש"י, כבר נתת לו מבוקשו. ובזה יובן, תנתן לי ממילא מבוקשי אם נפשי בשאלתי, כי נפש הוא המחשבה והרצון, והוא ממש תאות לב"ו נתת לו.
68
ס״טועמי בבקשתי, דכתבתי שם במ"א דפליגי הרמב"ם (סה"מ מצוה ה) והרמב"ן (שם) אם תפלה דאורייתא וכו', והעולה משם דבחיבור ב' סוגי אנשים דהיינו אנשי החומר עם אנשי הצורה יחד אז נעשה תפלה בלב שהוא דאורייתא יעו"ש. ובזה יובן ועמי בבקשתי, אל תקרא עמי אלא עמי, כשהוא אתי עמי בחבור א' אז עמי בבקשתי, שניתן להם בקשתם גם כן, והבן.
69
ע׳ובזה יובן מה שאלתך וינתן לך, כי יש ב' סוגי אנשים הנ"ל, והם סוג אנשי הצורה שנקרא נפש, ותפילתם הוא בכוונת הלב, וזה שאמרה נפשי בשאלתי וכנ"ל. סוג ב' אנשי החומר שהוא בחי' ארשת שפתיו בלי כוונת הלב, תואר בקשה. וזה שאמר מה שאלתך, כי תואר שאלה הוא עם המחשבה והנפש כנ"ל, לכן ינתן לך הכל, כי תכין לבם תקשיב אזנך, מה שאין כן תואר בקשה שהוא של אנשי החומר, כמו שכתוב ועמי בבקשתי, שהם תואר המון עם שהוא רק ארשת שפתיו בלי כוונת הלב, שהוא רק חצי דבר, דיבור בלא כוונה, לכך ניתן לו גם כן החצי, עד חצי המלכות ותעש. כי אם אחר כך כשיתחברו עם אנשי הצורה אז ינתן גם כן הכל, והבן. ועד"ז כתבתי במקום אחר ענין חצי שקל ולא שקל שלם, יעויין שם.
70
ע״אונחזור לביאור ש"ס הנ"ל, ליהודים היתה אורה זו תורה, הגם דכתבתי במקום אחר ביאור זה על פי ש"ס דמכות (כג: - כד.) דרש רבי שמלאי, תרי"ג מצות וכו' עד [בא] חבקוק והעמידן על אחת, והקשו הקדמונים איך אפשר לקיים כל התרי"ג מצות. ועוד איך יכול חבקוק למעט קיום המצות ולהעמידן על אחת. וכתבתי דקושיא חדא יבואר באידך, דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.) בפסוק (ישעיה ה, יד) ופערה פיה לבלי חק וכו', וזה שאמר הכתוב (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, וקשה האיך אפשר לקיים כל התורה, ומשני ה' יברך את עמו בשלום כו', יעו"ש. ותואר השלום הוא על ידי שפלות, וזהו (שמות יב, כב) ולקחתם אגוד"ת אזו"ב וכו'. ונודע מה שאמרו בש"ס (מגילה יג.) כל הכופר בע"ז נקרא יהודי וכו', והמתגאה כאלו עובד ע"ז. וזהו ליהודי"ם היתה דווקא אורה, דהיינו תורה, כי תורה הוא כמנין תרי"ג מצות, כמו שאמרו בש"ס (מכות כג:) תורה צוה לנו משה (דברים לג, ד), וקשה היאך אפשר לקיים כל התרי"ג, וצ"ל על ידי שלום שנמשך מן השפלות היפך הגאוה, שהוא תואר יהודי שכופר בע"ז שהוא הגאוה, לכך ליהודים היתה דוקא אורה זו תורה, משא"כ בלאו הכי, והבן.
71
ע״בעוד יש לומר, ויבואר גם כן ש"ס דתענית הנ"ל, דכתבתי במקום אחר דשמעתי מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים, מפני שאינן בני תורה (שבת קמה:), יעויין שם. וה"נ כך, כי בנגלה יוכל להתפאר, וזהו עצם השמחה, משא"כ בנסתר כבוד ה' הסתר דבר (משלי כה, ב). ובזה יובן צדיקים לאורה, כי ר"ז גימטריא אור, הוא לצדיק שהוא יסוד בחינת סוד, כבוד ה' הסתר דבר, משא"כ לישרים הלומ' לבושי תורה, לכך לישרי לב שמחה, וק"ל.
72
ע״גאו י"ל שיש ב' סוגי תורה, אחד נגלה ואחד נסתר, ונגד זה ב' סוגי אנשים, א' המוני עם הנברא על ידי תורה חלק הנגלה, וא' אנשי הצורה הנברא על ידי נסתר. ובזה יובן אמר רב נחמן אף אנו נאמר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, כי הנסתר שנקרא אור כנ"ל, הוא לצדיק, שנאמר אור זרוע לצדיק, מה שאין כן המוני עם שנקר' ישרי לב, להם ניתן חלק הנגלה שהוא שמחה, וכנ"ל.
73
ע״דאמנם אחר שנתחברו ב' סוגי אנשים יחד אז אפשר להם לקבל אורה ושמחה, ובזה יובן ליהודים היתה אורה ושמחה, וכי תימא הא אין הכל לאורה וכו', ומתרץ כי ליהודים היתה אורה זו תורה, וקשה האיך אפשר לקיים כל התורה, וצ"ל על ידי שלום שהוא חיבור ב' סוגי אנשים יחד, א"כ אתי שפיר ליהודים היתה אורה ושמחה, שהם ב' בחינות הנ"ל לשני בחינות אנשים שנתחברו יחד, והבן.
74
ע״העוד י"ל דמבואר בכתבי ר"י זלה"ה על ידי שנתגלה ריבוי אור יסוד אבא בעולמות עד עשי', עי"ז ניצולים מכלי', יעו"ש. ונודע כי בחי' יהודי' הוא מלכות המקנן בעשיי', ויסוד אבא נק' תורה, ובזה יובן ליהודים היתה אורה זו תורה, שהוא גילוי יסוד אבא עד עולם עשיי' שנקרא תואר יהודי', זה גרם אורה ושמחה, והבן.
75
ע״וועפ"ז נבאר ש"ס בחלק (חולין קלט:) אסתר מן התורה מנין, ואנכי הסתר אסתיר וכו' (דברים לא, יח). כי זכרתי שיש ב' סוגי תורה א' נגלה וא' נסתר, ובהתגלות סודי התורה בא אורה, משא"כ בהיפך. ובזה יובן, אסתר מן התורה מנין, שהם ב' שאלות, מנין שיש נסתר בתורה, ב' ומנין שיש שינוי זמן שלפעמים נגלה חלק הנסתר ולפעמים נסתתר חלק הנסתר. והשיב לו על שניהם ואנכי הסתר אסתיר, דהיינו שאסתיר חלק הנסתר, וא"כ מוכח שיש נסתר, וגם שלפעמים נסתתר חלק הנסתר, והבן.
76
ע״זובזה נבאר ש"ס דמגילה (ז:) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. והוא תמוה. ותחלה נבאר (חולין שם) המן מן התורה מנין, המן העץ כו' (בראשית ג, יא). ולפי הנ"ל מבואר שהוא ב' שאלות, א' איך המן מרומז בתורה, ב' שירידת ומפלת המן הנמשך מבחי' התורה עצמו מנין זה. והשיבו על שניהם המן העץ, הרי מרומז המן בתורה שנתלה על העץ, שאלה א'. וגם שאלה ב' מבואר, כי על ידי שנתגלה בחינת אור יסוד אבא שנקרא תורה, מזה נמשך השבתת הקליפות כנ"ל, לכך נתלה המן על העץ, שהוא על ידי התורה שנק' עץ חיים. וזה שאמר המן מן התורה דייקא, מנין שהמן ירידתו היה מהתורה עצמה, ומשני המן העץ, על ידי עץ חיים שנתגלה, זה גרם שנתלה המן על העץ ממש, והבן.
77
ע״חונחזור לביאור הנ"ל, חייב אדם לבסומי בפוריא כו'. ונראה לי דכתב מהרי"ל (הל' פורים אות י) בשם אבי עזרי כי רבוי השתיה בפורים הוא רק למצוה ולא לחיוב וכו', והוא תמוה, דבש"ס אומר חייב לבסומי.
78
ע״טונראה לי, דמבואר בכתבי ר"י זלה"ה הלכות פורים (עי' סידור האר"י ז"ל) כי ריבוי השתי' בפורים אינו מזיק, גם שהוא גבורות, רבוי החסדים דיסוד אבא ממתק הגבורות ומבסמו כו', ויכווין יין גימטריא ז' יודין דע"ב ס"ג דאו"א וכו'.
79
פ׳ובזה יובן, כי ריבוי השתי' בפורים אינו רק למצוה ואם מבטלו אין בו עונש, אבל אם שותה בריבוי אז החיוב לבסמו, לכך אמר בש"ס חייב אינש לבסומי בפוריא, שלא ירבה הגבורות וישתכר, וזה אינו ראוי ביום זה הנכבד, וכקושית כל הפוסקים איך ישתכר ביום זה שהי' ראוי ליתן שבח והודי' לשמו יתברך כו', ולדברינו אתי שפיר, והבן.
80
פ״אאמנם להבין ענין מיתוק הגבורות בחסדים, נראה לי לבאר תחלה ש"ס דחלק (חולין קלט:) מרדכי מן התורה מנין, א"ל קח לך בשמים ראש מר דרור (שמות ל, כג) ומתרגמינן מרי דכי כו'. ולדברינו הנ"ל כי על ידי שנתגלה אור יסוד אבא בעולם, שהוא בחינת מרדכי שהוא יסוד אבא, כמבואר בכתבים יעו"ש, זה גרם שיצאו לחירות וניצולו מן הכלי' כנ"ל. ובזה יובן מרדכי מן התורה מנין, שהם ב' שאלות, א' כפשוטו איך הוא מרומז בתורה, ב' על ידי שנתגלה בחינת מרדכי בעולם מזה נמשך דרור וחירות לישראל, איך מרומז זה בתורה. והשיבו על שניהם, ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינ(י)ן מרי דכי, הרי מרומז שניהם בתורה, על ידו נעשו ישראל דרור, והבן.
81
פ״בונחזור לענין הנ"ל, כי מיתוק חסדים הוא על ידי גבורות, שיש יתרון לאור מן החושך, ועל ידי גבור' החושך של המן נודע יתרון אור החסדים של בחינת מרדכי, ואם כן נעשה כסא זה לזה. ויותר נראה כי על ידי ברוך מרדכי שהוא גלוי יסוד אבא שנקרא ברוך מרדכי כנודע, זה גרם לארור המן וכנ"ל, על ידי מרדכי מן התורה נמשך ארור המן מן התורה, וזהו מיתוק גבורות מן החסדים, ובזה יובן חייב אינש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, והבן. וזהו וגם חרבונה זכור לטוב (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז), כי החורבן שהי' תחלה גורם עתה יותר תענוג בימי השלוה, שהוא יתרון אור מן החושך, והבן.
82
פ״גונחזור לביאור פסוק צו את אהרן, ונראה דכתבתי לעיל אדם כי יקריב מכם (ויקרא א, ב) כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) כי על ידי שהנשמה מתלהב לעלות ולדבק בשרשה, ויש לחוש שלא יתבטל ממציאות, ועל ידי עסקי צרכי עולם הזה החיות רצוא ושוב. וזהו ביאור ש"ס (מנחות צט.) ביטול של תורה זהו יסודה. אך כל זה אינו רק בעוסק בצרכי עולם הזה רק כדי שיהי' החיות רצוא ושוב ולא ביותר משיעור זה.
83
פ״דוזה נראה לי ביאור ש"ס דברכות, תחלה אמרו (לה:) הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, ואחר כך (שם) דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי, זה וזה נתקיים בידן, אבל דורות אחרונו' וכו'. דק' רישא לסיפא. ולדברינו אתי שפיר, שהי' מלאכתן רק לנוח מעסקי התורה כדי שהחיות יהיה רצוא ושוב, ונעשה כסא זה לזה, ונקרא עסק הגשמי ג"כ כאלו עסק בתורה, משא"כ האחרונים שעשו בהיפך, והבן.
84
פ״הונ"ל שזהו מה שאמרו באבות (פ"ד מ"י) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. הכוונה, על ידי שהוא ממעט בעסק ואינו עוסק בגשמי רק לנוח שיוכל לעסוק ברוחני, אז נקרא העסק ג"כ עוסק בתורה, והבן.
85
פ״וובזה יובן זאת תורת העולה, כי החיות עולה ומתלהב תמיד לדבק בשרשו, וכדי שלא יגרום לו ביטול מציאות לכך עצה יעוצה היא העולה, למעט מלעלות תמיד, רק יעסוק ג"כ בצרכי עולם הזה הנקרא לילה וז"ש על מוקדה על המזבח כל הלילה, והיינו רק עד הבוקר, שיחזור אור הבוקר להאיר בו, שיעסוק בתורה ועבודת השי"ת ואש המזבח תוקד בו, והבן. ואז נקרא בכל דרכיך הגשמי ג"כ דעהו וא"ש.
86
פ״זועוד י"ל, דכתבתי קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמה, יח), שיקשר הדיבור בתורה ובתפלה שהוא בחינת מלכות הנק' סוף דבר, לקשר הדבור על ידי אמצעי שהוא בחי' ת"ת שנקרא כל, אל ראשי[ת] המחשבה שהוא בחי' בינה, ואז בחי' המלכות עד הבינה, ומקשר בחינת אני אל בחי' אין, על דרך ששמעתי ממורי זלה"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), ועי"ז מבטל כל גזירות קשות ורעות וכו' יעו"ש.
87
פ״חובזה יובן זאת תורת העולה, כי זאת היא בחי' מלכות שנק' דבור, ויכוון להעלותה על ידי תורת שהוא בחי' ת"ת נק' קול יעקב ולהעלותו אל בחינת בינה שנק' העולה, עולם המחשבה.
88
פ״טוזהו קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, לקשר אות ת' שהוא סוף דבר, על ידי אות מ' שהוא אמצעי, אל אות א' שהוא ראש, וזהו באמת, והבן.
89
צ׳עוד י"ל, דכתבתי לעיל ביאור משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) והיה כאשר ירים משה ידו (שמות יז, יא), על ידי שישתמש בי"ד עתים רעים לשם שמים, בזה נכנע הקליפה וגבר ישראל.
90
צ״אובזה יובן זאת תורת העולה, דהיינו להעלות י"ד עתים טובים שהם בקדושה, נוסף ע"ז היא העולה שהם פסולי המוקדשין כפירוש רש"י, שהוא היצה"ר, שהוא בחי' הלילה - להשתמש במדותיו של יצה"ר שהם י"ד עתים רעים ג"כ לשם שמים, וז"ש על מוקדה על המזבח כל הלילה, אז נעשה הוא כסא ג"כ עד [ה]בוקר, והבן.
91
צ״בועפ"ז יש לבאר פסוק סוף סדר (עי' ויקרא ח, לה - לו) ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וגו' ויעש כן אהרן [וגו'] כאשר צוה ה' ביד משה. וכתבתי במ"א שרמז כאן ג' כללים, א' שידע כי כל עולם הזה הוא רק פתח ופרוזדור לעולם הבא. ב' שלא יעשה עיקר מעולם הזה רק ארעי, וזה שצוה יונדב בן רכב לבניו באוהלים תשבו (ירמיה לה, ו - ז). ג' כי עולם הזה וכל עסקי עולם הזה הוא רק לזמן ומועד שאינו נצחי, וזה שאמר ופתח אוהל מועד, תשבו שבעת ימים - כי כל ז' ימי הבנין שהם ע' שנותיו של אדם יזכור ג' כללים אלו, והבן.
92
צ״געוד י"ל ופתח אהל מועד תשבו, שידע שעדיין יושב בפתח אהל מועד ולא נכנס עדיין פנימה, על דרך שכתבתי והוא יושב פתח האהל (בראשית יח, א), יעו"ש וק"ל.
93
צ״דעוד י"ל, כי לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז), ורמז הכתוב ופתח אוהל מועד, שישתמש עם בחינה זו שהוא יושב פתח אוהל מועד, והיינו שיהיה עובד ה' עם היצה"ר היושב על פתח, והוא על דרך איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א). וז"ש ויעש כן אהרן כאשר צוה ה' ביד משה, כמו שהיה משתמש בי"ד עתים היצה"ר, ויעש כן אהרן, והבן.
94
