בנין עולם, יורה דעה א׳Binyan Olam, Yoreh De'ah 1
א׳שאלה שוחט ובודק שנבדק ונמצא שא"י הלכות שחיטה או בדיקה מה דינו:
1
ב׳תשובה כבר האריכו גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים הלא בספרותיהם בדינים אלו, והם הרשב"א בתשובה ובעל האגודה והרב רמ"א בהגהת שו"ע והב"ח וט"ז וש"ך והתבו"ש וכל האחרונים, ופלפלו בכל שיטות הש"ס הנוגעים לזה עד שלא השאירו עוללות לעני כמוני ללקט באמרים אחריהם אך תורה נתונה לכל, וכל פטפוטיא כו' וגם להיות דבר זה מעיין גדול רבו פארותיו לכל צד לזאת אמרתי להעלות על הספר מה שעולה במצודת עיוני בזה, וה' אלקים יעזר לי שלא אכשל ח"ו בהלכה:
2
ג׳א) הנה בדברי הפוסקים שתי דיעות חלוקות בזה שהרשב"א בתשובה דעתו לאסור הכל למפרע ואף הכלים עד עת שידוע שהיה מומחה ולא איתרעי אבל בעל האגודה התירו למפרע ולזה הכריע הרב רמ"א בכחו היפה לחלק בין הנושאים שהאגודה מיירי בנטל קבלה מתחלה דאז אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ואמרינן השתא הוא דאיתרע והרשב"א מיירי בלא נטל קבלה מעולם דכיון שלא היה לו חזקת כשרות מעולם אזלינן בתר חזקה דהשתא ואמרינן כמו דהשתא א"י כמו כן לא ידע מעולם, והט"ז שם האריך להשיג על הרמ"א ודעתו דאפילו נטל קבלה ג"כ אסור למפרע והש"ך הסכים שם עם הרמ"א ועי' פר"ח ותבו"ש שהאריכו בזה ולפי שדבר זה נוגע לדיני חזקות דמעיקרא ודהשתא ושיש בזה מבוכה רבה בין הפוסקים וכמה שיטות עמוקות בש"ס ומקומות הרב' נראים כסותרים זא"ז וכבר כתבתי מזה באריכות בקונטרס מיוחד אשר חברתי בס"ד על דיני נאמנות באיסורים וכעת אמרתי לבא בקצרה במה שנוגע לענינינו והוא שלכאורה יש מקום עיון לזה מסוגיא דמס' גיטין (ל"א א') המניח פירות להיות מפריש עליהם והולך כו' ה"ז חושש מעל"ע, ובש"ס שם פליגי ר"י ור"א בן אנטיגנוס דר"י אמר מעל"ע של בדיקה אבל קודם לזה מחזקינן להו בחזקת קיימים ור"א בן אנטיגנוס ס"ל מעל"ע של הנחה ולאח"כ מספקינן להו באבודים ואמרינן שם חלוקין עליו חביריו על ר"א דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג טמאות למפרע ולכאורה קשה מה שחילקו הפוסקים בין חסר ואתאי או איכא למימר טריף ואתאי לבין היכא שנעשה הריעותא והחסרון בפע"א כמ"ש הט"ז באריכות, א"כ היכא דייק ר"א דחלוקין עליו חביריו על ר"א דהא גבי פירות שאבדו איכא למימר שנאבדו בפע"א ע"י גניבה וכדומה וגם רבנן מודו דלא מחזקינן להו למפרע כדהשת' אלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא[*] ואם נאמר דהך אבודים דתנן לא מיירי באבידה וגניב' אלא שהם אבודים ע"י אכילת עכברים דאבודים קרי להו כדאי' בפ"ק דפסחים ובפ' המפקיד אפי' הם אבודים לא יגע בהם, מ"מ קשה מנלי' דלמא מיירי ר"א באבודים ממש ולא פליגי רבנן עליה, והי' נראה ליישב זה דהש"ס דייק במילת' דר"א דמיירי באבודים ע"י אכילת עכברים וכדומה דאל"כ למה חושש עליהם דבין אם נפרש כר"י דאמר מעל"ע של בדיקה כו' קשה כיון די"ל השתא נאבדו אפי' תוך מעל"ע לא היה לנו לחוש וכמו שיתבאר בס"ד, ואם כדברי ראב"א יותר קשה למה, חושש עד מעל"ע של הנחה לכך הוכיח מזה דמיירי שנחסר ע"י אכילת עכברים וכדומה וס"ל לר"א כיון דאיכא למימר חסר ואתאי חוששין מעל"ע למפרע עכ"פ ולראב"א עד מעל"ע של הנחה, וע"ז שפיר קאמר דחלוקין עליו חביריו דבכה"ג חוששין לגמרי למפרע ואפי' תוך מעל"ע של הנחה לא מהני כמו במקוה ממש דכל הטהרות טמאות למפרע וא"ש:
3
ד׳[הג"ה ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' מעשר (ה"ד) שהעתיק הך דינא ופסק כרבנן דחושש למפרע עד שעת הנחה וסיים שם מצאם שאבדו כו' ואינו מעשר ודאי וכת' הכ"מ שם שהוא פשוט ובמל"מ תמה עליו דנהי דהרמב"ם לשיטתו אזיל (פ"ה מה' תרומות) גבי חביות מ"מ אין דין זה פשוט דכבר תמה הרשב"א ע"ז מהא דרפ"ק דנדה (ג' א') מאן תנא חביות ר"ש אלמא לרבנן כל היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ודאי טבל יעו"ש ואני תמה להיפוך על דבריו דאין לזה דמיון להא דחביות דשם שייך לומר חסר ואתאי דודאי אין דרכו להחמיץ בבת אחת וכמ"ש שם ובפ' עשרה יוחסין בסוגיא דקידשה עצמה בעיר כו', וא"כ בהך דינא דנאבדו די"ל דנאבדו בבת א' ע"י גניבה, א"כ י"ל להיפך דמוקמינן לי' אחזקה דמעיקרא, ולפמ"ש בפנים דמיירי באבודים ע"י אכילת עכברים דשייך לומר חסר ואתאי קשה יותר על הרמב"ם ז"ל במה שסתם דבריו ונקט אבודים סתם דמשמע אבודים בבת אחת וצ"ע:]
4
ה׳ב) ובפרק המוכר פירות (צ"ו א') בברייתא הבודק את החביות להיות מפריש עליו תרומ' והולך ואח"כ נמצא חומץ כל ג' ימים ודאי כו' פליגי התם ר"י וריב"ל דר"י ס"ל כל ג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק וריב"ל ס"ל כל ג' ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק כו' ופליגי אי ריחי' חלא וטעמא חמרא אם הו' חמרא או חלא מוכח התם ג"כ דלא אזלינן בתר חזקה דלמפרע אלא בתר חזק' דהשתא והיינו ג"כ מטעם דשם שייך לומר החמיץ ואתאי דהרי עד שנעשה חומץ הוא שוה' ג' ימים אבל במה די"ל דנעשה בב"א אמרינן דחזק' דמעיקרא עדיפא טפי אפי' אם יש תרתי לריעותא וכמ"ש הט"ז בהך דינא דשוחט שנבדק ונמצא שאינו יודע שאם היה סברא לומר דשכחת ההלכות בא בבת אחת היינו מכשירים שחיטתו למפרע אע"ג דאיכא תרתי לריעותא דבהמ' בחיי' בחזקת איסור עומדת, וגם הרי עכשיו לפנינו שא"י ה"ש, ולפ"ז קשה בהא דאיתא בפ' עשרה יוחסין (ע"ט א') קידשה אבי' בדרך וקידש' עצמה בעיר והרי היא בוגרת כו' דפליגי שם רב ושמואל דרב ס"ל הרי היא בוגרות לפנינו ושמואל ס"ל חיישינן לקידושי שניהם ופריך התם אשמואל מהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר ומהא דחביות ומה דמיון הוא לבוגרות דפליגי בי' דהא בבוגרת לא שייך בגרה ואתאי, גם כל הסוגי' שם צריך ביאור עוד קשה לענ"ד בסוגי' דרפ"ק דנדה (ב' ב') דפריך התם אמאי דקאמר דיה שעתה ומ"ש ממקוה כו' ומשני הכי השתא התם איכא למימר חסר ואתאי הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי ופריך שם מאי קושי' דילמא הגס הגס חזיתי' ומשני התם תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא וגם זה צריך ביאור דמה בכך אכתי לא דמי למקוה דשם א"א להתחסר בב"א הרבה וע"כ הי' הלוך וחסור מעט מעט ויצתה מחזקתה דמעיקרא וכן בהא דחביות דא"א להיות חומץ גמור ברגע אחד כמ"ש משא"כ בווסת נדות דאפשר דחזאי בבת אחת א"כ למה לנו להחמיר מספק ולמה לא נימא אוקמי' אחזקת טהרה דמעיקרא:
5
ו׳ג) ולכן נלע"ד בביאור ענין זה דבר חדש ויתורץ הכל בעזה"ש והוא דבאמת קיי"ל בכל התורה כולה דאזלינן בתר חזקה וחזקה הוי כודאי בין לקולא בין לחומרא דהא קיי"ל היו סוקלין ושורפין על החזקות ובאמת היכא דיש חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא חזקה דמעיקרא עדיפא טפי כיון שהייתה בראשונה כ"ז שלא ידוע לנו שנסתלקה החזקה אמרינן בי' דלא נעשה בה מעשה להשתנות כ"ז שלא ידוע בבירור ונחשב כודאי אפי' לקולא ועי' בפ"ק דנדה ובתוס' שם בכ"מ דמאי דקיי"ל כל הטומאות כשעת מציאתן הוא רק חומרא בקדשים אבל לא בתרומה וחולין אבל אם אנו צריכים לומר דיצתה מחזקתה איזה זמן קודם שראינו הריעותא אז חזקה דהשתא עדיפא מחזקה דמעיקרא דהא חזינן דחזקה הראשונה אתרעי בודאי שא"א לומר שנמשכת לעולם עד עכשיו וא"כ הוי ודאי בין לקולא בין לחומרא משא"כ היכא שיש ספק אם נעשה הקלקול בב"א או מעט מעט אזי יש לנו ספק איזו חזקה אתרעי טפי דמעיקרא או דהשתא שהספק אם החזקה הראשונה נמשכת עד עכשיו או חזקה דהשתא התחילה תיכף למפרע ולכך כל שיש לנו עוד חזקה להתירא אזלינן לקולא כגון גבי אשה דהעמד הטהרות על חזקת טהרה משא"כ במקוה שיש להיפוך חזקה לחומרא דמוקמינן גברא אחזקת טומאה[*] ועוד נ"ל דלפ"ז גם באם ודאי לנו דחסר ואתאי אלא שיש ספק אם החסרון הגיע לידי איסור כגון במקוה אם היה בתחילה שיעור מצומצם ועכשיו חסר הרבה משיעורו דודאי יצתה מדין הכשירה זמן מה קודם שראינוה חסר בכה"ג ודאי דחזקה קמייתא אתרעי טפי וחזקה דהשתא עדיפא והוי ודאי לאיסורא אבל אם הי' בתחי' הרבה יותר משיעור מקוה ועכשיו חסר די"ל דגם רגע א' קודם שראינוה הי' עדיין שיעור מקוה מצומצם וא"כ יש לנו ספק אם חזקה דהשתא עדיפא ואתרעי חזקה קמייתא קודם שראינוה עכשיו או דהשתא הוא דאתרעי ונמצא שאפי' בדבר שי"ל חסר ואתאי יש לנו ספק איזו חזקה עדיפא טפי ובכה"ג לכ"ע הוי ספק אפי' לרבנן דפליגי אר"ש במקוה כדאי' ברפ"ק דנדה שם ובזה יתורץ הכל דהא דפליגי ר"ש ורבנן במקוה שנמדד דרבנן ס"ל בין ברה"ר בין ברה"י טמא וכודאי משוו לה היינו משום דאין לנו ספק איזו חזקה יותר טובה דמיירי שהי' תחילה שיעור מקוה מצומצם ועכשיו חסר הרבה דודאי יצתה מחזקת כשרותה זמן מה מקודם אבל ר"ש ס"ל דגם בכה"ג לא הוי ודאי אלא ספק דמשום סברא דחסר ואתאי עי"ז נעשה שיווי בין חזקה דמעיקרא לחזקה דהשתא והוי ספק השקול ובזה א"ש ג"כ הא דקאמר שם ברפ"ק דנדה ובפ"י יוחסין מאן תני חביות ר"ש דספיקא משוי לה והיינו משום דשם רוצה לתרץ אליבא דריב"ל בפ' חזקת הבתים דס"ל כל ג' ימים האחרונים ודאי חומץ כו' וא"כ בכה"ג ודאי דחזקה דהשתא אתרעי טפי ובכה"ג ס"ל לרבנן דחזקה דהשתא עדיפא וכודאי לאיסורא הוי כמ"ש:
6
ז׳[הג"ה ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם (פ"ז מ"ה מעשר) שכתבתי למעלה ממה שתמה עליו הרשב"א במ"ש שאם היו אבודים אז אינו ודאי מעשר דהא לדידן דקיי"ל כרבנן דפליגי אר"ש אמרינן דהוי ודאי טבל למפרע והוא דכוונתו דמצאם אבודים וא"י אם נאבדו ע"י אכילת עכברים דאז שייך לומר חסר ואתאי וא"כ חזקה דהשתא עדיפא והוה ודאי טבל או שנאבדו ע"י גניבה דלא שייך לומר חסר ואתאי דאז חזקה קמייתא עדיפא ולכן הוה ספק גמור ובזה מתורץ ג"כ הא דכ' הרמב"ם (פ"ה מה' תרומות הכ"ד) הבודק את החביות כו' מכאן ואילך ספק כו' שתמה ע"ז הרשב"א וכן בכ"מ שם דזהו אליבא דר"ש כמש"ל ולפמ"ש א"ש דמאי דאמר בפ' עשרה יוחסין מאן תני חביות ר"ש כו' היינו אליבא דריב"ל אבל לר"י דקיי"ל כוותי' דריחי' חלא וטעמא חמרא חמרא וכמו שפוסק הרמב"ם שם א"כ יש לנו ספק אי יצתה מחזקת יין מקודם לכן ושפיר הוה ספק איזה חזקה טובה יותר ולכן פסק דמכאן ואילך ספק:]
7
ח׳ד) ולפי מ"ש יבואר ג"כ סוגי' דרפ"ק דנדה במאי דאמר התם תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא והיינו משום דבמקוה מיירי בכל גווני אע"ג דבפלוגתא דר"ש ורבנן ע"כ מיירי דודאי יצתה מחזקתה זמן מה דלכך ס"ל לרבנן דטמא אפי' ברה"ר מ"מ קיי"ל דגם אם הי' תחי' שיעור מצומצם ג"כ טהרות שנעשו ע"ג עכ"פ טמאות ברה"י מספק ולכך הוצרך לומר הטעם משום דאיכא תרתי לריעותא דמשום דאיכא ספק אמרינן העמד הטהרות על חזקתם והי' לנו לטהר מספק לכן הוצרך לומר דנגד זה יש ג"כ חזקת טומאת האדם הטובל במקוה והוי ספק השקול אבל בנדה אע"ג דאיכא למימר הגס הגס חזיתי' ר"ל ויש לנו ספק אם אתרעי חזקה דמעיקרא או לא מ"מ כיון דהוי ספק השקול יש לנו לומר העמד הטהרות שעסקה בהם בחזקת טהרה ובזה יבואר ג"כ סוגי' דבפ"י יוחסין שכתבנו שקשה להולמו כמבואר למעיין שם היטב ועי' תוס' שם ד"ה ושמואל כו' שהקשו דגם לרב יקשה דע"כ ל"ק רב דמצפרא נמי בוגרות היא אלא משום דחזקה דנערות ליכא כאן אבל אי הוה חזקה דנערות מודה רב דמוקמינן אחזקה ותי' שם דבאמת על רב ג"כ קשה ע"ש ולכאורה יש לתמוה ע"ז בממנ"פ אם נאמר דסימני בגרות ביומא דמשלים שית באים בב"א א"כ קשה על רב ושמואל דהי' לנו לומר השתא הוא דבגרה דבכה"ג אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ומאי מדמה לי' למקוה גם מ"ש רש"י דיומא דמשלים שית לאו חזקה דנערות ובגרות איכא דהיום עשוי' להשתנות אין לזה ביאור לכאורה דמ"ט כיון דאיכא למימר השתא הוא דבגרה וכמו בגבינות מבהמה שנמצאת טריפ' אפי' באותו יום דאמרינן דהשתא הוא דנטרפה וכמו שית' בסמוך בס"ד וגם על שמואל קשה במאי דאמר חיישינן לקידושי שניהם דלפמ"ש דלעולם חזקה קמייתא עדיפא אין כאן ספק כלל ואם נאמר דסימני בגרות באים מעט מעט וא"כ א"ש הא דמדמי לה למקוה קשה ג"כ דהא כתבנו דבכה"ג לא בעינן תרתי לריעותא וא"כ קשה למה פסק דחיישינן לקידושי שניהם:
8
ט׳ה) ונלע"ד בביאור הסוגי' ע"פ מ"ש די"ל דבסימני בגרות יש בזה ג"כ ספק אם באים בב"א או מעט מעט וא"כ א"ש הכל והוא דידוע בכ"מ בש"ס דחזקה העשויה להשתנות לא אזלינן בתרה ולכך ס"ל לרב דחזקה דנערות עשוי' להשתנות מעצמה דכל נערה סופה להיות בוגרת ולכך ס"ל דחזקה קמייתא כמאן דליתא דמיא ולכן אמר דהרי היא בוגרת לפנינו והוא מבואר ג"כ בלשון רש"י ז"ל ד"ה תרתי לריעותא כו' שכ' שהיום עשוי' להשתנות ושמואל ס"ל דגם חזקה העשוי' להשתנות חזקה מקריא וכיון שיש כאן ספק אי בגרה ואתאי או בב"א לכך ס"ל דחיישינן לקידושי שניהם וחזקת פנוי' אין כאן כמ"ש התוס' שם דממנ"פ א"א היא בין מחמת קידושי אביה בין מחמת קידושי עצמה ולכך מקשה שפיר אדשמואל ומ"ש ממקוה ומ"ש מחביות אף דשם איכא למימר חסר ואתאי בודאי משא"כ כאן שיש ספק מ"מ כיון דאם ודאי חסר ואתאי אמרינן דחזקה דהשתא עדיפא ונחשב כודאי דאפי' ברה"ר מטמאינן לי' לת"ק דר"ש דהתם מ"מ כאן אף שיש ספק הי' לנו לומר בצירוף הך סברא דעשוי' להשתנות דנחשב ג"כ כודאי דיותר מסתבר לומר דמצפרא בגרה מהך טעמא דהיא בוגרת לפנינו ויש ג"כ סברא דבא מעט מעט דיהא כמו בודאי חסר ואתאי עי"כ איתרע חזקה קמייתא כמו כן ע"י הך סברא דעשוי' להשתנות ג"כ אתרע חזקה קמייתא ולכן משני התם לריעותא כו' ר"ל דהתרצן משני לי' דשמואל סובר דמה דחזקה קמייתא עשוי' להשתנות אין זה בגדר ריעותא כלל וא"כ נשאר הדבר בספק כמ"ש ומה דקאמר התם תרתי לריעותא אע"ג דבלא"ה א"ש דהא שם ודאי דחסר ואתאי אתא לאפוקי אם הוא להיפוך חזקת היתר לנגדה ואז י"ל דאפי' בודאי חסר ואתאי אין כאן ודאי איסור אלא ספק וכמו שית' בס"ד והשתא א"ש ג"כ קושית התוס' מה דלא מקשה אדרב דבאמת על רב לק"מ כיון דס"ל דחזקה העשוי' להשתנות לאו חזקה היא א"כ נשאר רק חזקה דהשתא לכן קאמר דנחשבת ודאי בוגרת מצפרא שהרי היא בוגרת לפנינו השתא וכמ"ש:
9
י׳[הג"ה ועי' בש"ע אה"ע (סי' ל"ז סעי' ה') שהביא דעת הרמ"ה דס"ל דפלוגתא דרב ושמואל הוא במכחישתו בברי לומר דבגרה מאתמול אבל באינו מכחישתו מודה רב ושמואל דחיישינן לקידושי שניהם וא"כ צ"ל לפ"ז דגם רב מודה דאפי' חזקה העשוי' להשתנות חזקה מקריא רק היכא דהיא מכחישתו בברי עדיפא טענתה יותר ועי' בח"מ וב"ש שם שכתבו לדעת הרמ"ה דפליגי במכחישתו א"כ אם אינה מכחישתו אפי' לא קידשה עצמה רק קידשה אביה לחוד והיא בח"פ אפ"ה הוי ספק קידושין אבל לפמ"ש למעל' בפני' דבכה"ג שיש ספק אי ניזול בתר חזקה דהשתא או בתר חזקה דמעיקרא אז כשיש חזקה אחרת המסייע לנו אזלינן בתרה א"כ כאן דאיכא חזקת פנויה אין כאן חשש קידושין כלל וא"כ דברי הב"ח והח"מ וב"ש אינם ברורים לענ"ד ומ"מ לדינא ודאי לפי פשטות סוגיית הש"ס שם משמע דפלוגתייהו באינה מכחישתו ודאי דלפי מאי דקיי"ל כרב אין כאן קידושין ובאמת שיטת הרמ"ה ז"ל צע"ג דבכ"מ בש"ס משמע דחזקה העשוי' להשתנות לאו חזקה היא כלל ועי' במ"א (סי' ח' ס"ק י"א) דציצית אין להם חזקה דעשוים לפסוק כ"ש והביא ראי' מהא דאיתא ביו"ד (סי' ר"א סעי' ס"ה) מקוה שהיא מוחזקת להיות מימיו מתמעטים כו' צריך לחזור ולטבול והוא מתשו' הר"ן (סי' ס"ו) והביא שם ראי' מסוגי' דכאן ממאי דאמר ע"כ ל"ק ר' יעקב כו' וכ' שם דחזקת בריא שהי' לו מתחילה מיקרי חזקה העשוי' להשתנות משום דהחולי מצוי ע"ש וא"כ כ"ש דחזקת נערות מיקרי עשוי להשתנות דכל נערה עומדת להבגר ובפרט ביומא דמשלם שית והי' נ"ל דס"ל להרמ"ה דמאי דקיי"ל חזקה העשוי' להשתנות לאו חזקה היא זה לא אמרינן אלא לחומרא שלא לסמוך על החזקה להקל אבל לקולא לא אמרינן הכי כיון דבאמת בכ"מ מבואר דחזקה קמייתא עדיפא טפי מדהשתא וס"ל דזהו טעמו של שמואל דאמר חיישינן לקידושי שניהם וגם רב לא פליג עלי' אלא במכחישתו דאז סמכינן אברי דידה גם צע"ג בדין זה דמוכח מכ"מ דחזקה העשוי' להשתנות ג"כ הוי חזקה דהא למ"ד וסתות דרבנן קיי"ל דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה כשבא ומצאה בתוך ימי עונתה כדאיתא בפ"ק דנדה (י"א א') הרי אף דכל אשה דרכה לראות דם ואף באשה שאין לה וסת קבוע קיי"ל ג"כ דלבעלה לא בעי' בדיקה והיא עומדת בחזקת טהרתה אף שודאי נשתנה דרכה ותראה בודאי לאח"ז והנה זה י"ל לפי מאי דקיי"ל דרובא עדיף מחזקה ואשה אף שעלולה לראות לעתים מ"מ רוב ימיה מוחזקים לטהורים ולכן כל שא"י אם ראתה אמרינן דמסתמא מרוב ימיה הטהורים הם אבל לפ"ז יקשה בהא פלוגתא דר' יעקב ור"נ מ"ש הר"ן לר' יעקב אמרינן דלא מוקמינן לי' אחזקת בריא משום דעשוי להשתנות דחולי מצוי הוא דעכ"פ רוב ב"א הם בריאים וכמ"ש הש"ס באמת במסקנא א"כ בכה"ג הי' לנו לאוקמי' בחזקת בריא מטעם רובא ואין לומר דש"ה דהם רוצים להוציא ממנו ממון ובממון אין הולכים אחר הרוב לכך ס"ל דהוא מוציא מידם משום שהוא מוחזק וכמ"ש הרשב"ם דהא כאן אליבא דרב אמר לי' דקאמר ע"כ ל"ק רב כו' ורב ס"ל דמוציאין ממון ע"י רוב כמ"ש בר"פ האשה שנתארמלה (ט"ז א') וגם בזה י"ל קצת והוא דנגד רוב זה יש רוב אחר כנגדו דרוב בני אדם אין נותנים נכסיהם וממונם בחייהם לאחרים כל שיצטרך לו לעצמו רק בחולה שכיח שיתן, דמה"ט שכ"מ שעמד מחליו חוזר ממתנתו משום אומדנא דאם הי' יודע שיהי' בריא לא הי' נותן לאחרים אבל לפ"ז אין מכאן ראי' לדברי הר"ן בדין חזקה העשוי' להשתנות וזה דומה למ"ש שם בפ"ב דכתובות דאע"ג דרוב נשים בתולות נישאות מ"מ אמרינן כנגדו רוב הנישאות בתולות יש להם קול כו' וכן בפא"ט נ"ב א') רוב אריות דורסים כו' ורוב הדורסים אין צפרנם כו' עי' תוס' שם וגם י"ל דבזה פליגי רב ושמואל דרב אמר לך אנא דאמרי כו' והיינו כמ"ש ושמואל א"ל אנא דאמרי כו' ע"כ כו' משום דכ"ע בחזקת בריאים כו' והיינו משום דס"ל דרוב זה של בריאים עדיף מהך רובא דאין נותנים מתנה ועי' תוס' פ' אלמנה לכה"ג (ס"ח א') ד"ה רישא כו' שהקשו בהא דספק בן תשעה שבא כו' למה לא אמרינן דנוקמי' אחזקה קמייתא ונוקי איתתא בחזקת כשרות ותי' שם דמיירי דהשתא שבא לפנינו הוא בן תשעה ודאי ולכן לא מוקמינן לי' בשעת ביאה אחזקה קמייתא דאתרע לי' חזקה קמייתא הרי דאף דחזקה זו היא עשוי' להשתנות בודאי שודאי יהי' בסוף בן תשעה שנים ס"ל להתוס' דהוה חזקה והי' נראה לומר דכוונת התוס' הוא משום דחזקת כשרות דאתתא וכן מצאתי בס' בינת אדם שכ' כן אבל מדברי התוס' לא משמע כן ממה שסיימו בתי' דחזקה קמייתא אתרעי ולפמ"ש למעלה דחזקה העשוי' להשתנות חזקה גמורה הוא רק להחמיר אמרינן דלא מיקרי חזקה א"ש קושייתם דכיון שיש כאן ג"כ צירוף חזקת כשרות דאתתא יש לנו לילך אחר חזקת קטנותו אפי' להקל וחזקת כשרות דאתתא לבד ג"כ לא הי' מועיל להתירה כיון דבודאי נבעלה ע"י פסול אלא שיש ספק בדין אם הגיע לבן ט' א"כ אתרע חזקת כשרותה וכעין מ"ש בפ"ד אחין (ל' ב') בהא דזרק לה גט ספק כו' כמ"ש הפוסקים דחזקה דידה אתרעי משום דזרק לה כו' רק בצירוף ב' החזקות יש לנו להתיר וע"ז תי' דחזקה דמעיקרא אתרעי כיון דעכשיו הוא גדול וגם חזקה קמייתא היא עשוי' להשתנות לכך חזקה דהשתא עדיפא טפי מדמעיקרא ולא מהני חזקת כשרותה כיון דעכ"פ יש כאן חזקה נגד חזקה ולפ"ז גם הדין שכ' הגאונים הב"ח וח"מ וב"ש בקידשה אביה לבד באינה מכחישתו אינו ברור דכיון דחזקה קמייתא עשוי' להשתנות וגם אתרעי דעכשיו היא בוגרת וגם חזקת פנויה דידה מסייע לי' ודאי דאין בזה חשש קידושין כלל אך עדיין קשה מסוגי' דרפ"ק דנדה דפליגי שמאי והלל בדי' שעתה דשמי ס"ל דיה שעתה משום דמוקמינן לה בחזקת טהרה ואפי' ב"ה ס"ל ג"כ הכי לחולין ותרומה רק בקדשים מחמרי לטמאות למפרע והא שם ג"כ חזקת טהרה דאתתא היא עשוי' להשתנות וא"כ הי' לנו לילך בתר חזקה דהשתא ובשלמא לגבי טהרות י"ל משום דיש ג"כ חזקה אחרת כנגד חזקת טהרתם אבל כיון דס"ל ג"כ לכ"ע דלענין פתח נדותה מונה מעת ראייתה ובשלמא להנך טעמא דקאמר בש"ס משום דאשה מרגשת בעצמה או משום דאי הוה דם מעיקר' כו' הוה אתי שפיר ולפמ"ש משום דיש כאן רוב דרוב ימי האשה טהורים הם א"ש והא דקאמר התם טעמא משום דהעמידנה על חזקתה היינו חזקה דאתי' מחמת רובא ואף דעכשיו אנו רואים שהיא טמאה מ"מ כ"ז שנוכל לומר דהוא מרוב ימים הטהורים תלינן אבל גם זה דחוק דא"כ הי' לו לחלק בין אשה שרוב ימיה טמאים דאז לא אמרינן דיה שעתה ולמה תני כל הנשים דיין שעתן וא"ל דכל לאו דווקא ואין למידין מן הכללות דהא כה"ג מדקדק שם הש"ס שוטה מאי איכא למימר כו' והוצרך לתרץ כל הנשים פקחות ע"ש וגם קשה במאי דפריך שם לשמי והלל מהא דמקוה וחביות דלפ"ז ל"ק משם דשאני גבי נדה משום דהוה חזקה דאתיא מחמת רובא ועי' בתוס' בפ' הרואה כתם (נ"ז ב') ובמגעות והסיטות הלך אחר הרוב אם רוב ימי' טמאים כו' אם רוב ימיה כו' הרי דמחלק בכך וא"כ למה לא חילקה המשנה בזה וגם אין משם ראי' לומר דאזלינן בזה בתר רובא דש"ה דא"י אימת נגעה אם בעת טומאתה אם בעת טהרתה ומיירי דבין נגיעתה לשעה שנולד הספק עברו כמה זמנים ימי טומאה וימי טהרה דלא שייך לומר כיון דעכשיו טמאה גם מעיקרא טמאה הייתה משא"כ בהך פלוגתא דשמי והלל דיש חזקה דהשתא דטמאה היא לכן יותר נ"ל לעיקר דינא דאין לחלק בהך סברא דגם חזקה העשוי' להשתנות כל שלא נולד ריעותא בודאי בהך חזקה ואנו אומרים דמסתמא היא כמו שהייתה קודם לכן ופלוגתא דרב ושמואל בקידשה אביה כו' שם ליכא חזקה קמייתא כלל בין לפירש"י שפי' שם דביומא דמשלם שית לאו חזקת נערות כו' משום דהיום עשוי' להשתנות אין כוונתו משום דהוי חזקה העשוי' להשתנות אלא ר"ל דבאותו יום כבר נסתלקה חזקת נערותה כיון שרגיל לבוא ג"כ מצפרא ור"ל דביום הזה הוא ספק השקול וכ"ש לפמ"ש התוס' ברפ"ק דנדה (ב' ב') משום דרגילות לבוא מצפרא והיינו משום דהוי כמו ספק הרגיל דבכ"מ מצינו דאפי' מידי ודאי הוא מוציא כמ"ש: התוס' פ"ק דפסחים (ט' א') ולכן כיון דהשתא הוא דבגרה אזלינן בתר חזקה דהשתא כמש"ל ושמואל דס"ל חיישינן לקידושי שניהם דס"ל דאין זה מצוי כ"כ לבוא מצפרא וס"ל ג"כ דחזקה קמייתא לא נסתלקה לגמרי אפי' באותו יום י"ל דמוקמינן לי' אחזקה קמייתא אך כיון דשכיח לבוא ג"כ מצפרא אין זה חזקה גמורה ובהיות כן נראה ג"כ הך דינא שחידשו הב"ח וח"מ וב"ש באין מכחישתו לדעת הרמ"ה וקידשה אביה לחוד ליתא דכיון דיש לה חזקת פנויה לכ"ע אינה מקודשת ובקידשה עצמה לחוד נראה דלרב מקודשת גמורה היא ולשמואל ג"כ ספיקא הוא מטעם דכתיבנא ולפמ"ש נראה ג"כ דהעיקר הוא כדיעה ראשונה דגם באינה מכחישתו פליגי רב ושמואל דלרב אמרינן דהיא בוגרת למפרע משום חזקה דהשתא דחזקה דמעיקרא נסתלקה לגמרי ולפמ"ש הדין שכ' המ"א בא"ח (סי' ח' ס"ק יא) דצריך לבדוק הציצית תמיד שאין להם חזקה משום דעשוים לפסוק והביא ראי' מדברי הר"ן בתשובה שכתבתי בהא דמקוה העשוי להיות מימיו מתמעטים אין זה ברור דגם חזקה העשוי' להשתנות הויא חזקה ושם במקוה שאני משום דהוחזק להיות חסר כמ"פ ועי' בס' ב"א שער רו"ח סי' י"א:]
10
י״או) 14כל הנזכר פה מדיני ממונות ומתנה הוא רק לברר ע"פ שקלא וטריא גוף ענין שוחט ובודק שא"י בטיב הלכות שחיטה כי ידוע לכל שענינים הנוגעים לדיני ממונות מתנה וכדומה אין להם בזמנים הללו כח בפועל והולכים כפי חוקי המלכות ודינא דמלכותא דינא: (נכתב מפני הצנזור)ובזה יתבאר לנו ג"כ הא דקשה בסוגיא שם דקאמר אח"כ לימא כתנאי מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידם בלא ראי' כו' דברי ר' יעקב ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראי' כו' נימא רב דאמר כר' נתן ושמואל דאמר כר' יעקב אמר לך רב אנא דאמרי אפי' כר' יעקב ע"כ ל"ק ר' יעקב התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי נימא העמד גוף על חזקתו ושמואל אמר אנא דאמרי אפי' לר' נתן ע"כ ל"ק ר"נ התם דכ"ע בחזקת בריאים קיימי מאן דקא מפיק נפשי' מחזקה עליו להביא ראי' כו' ויש לתמוה בזה הרבה דהא התם בזמן שהם דנין על המתנה שהוא בריא ליכא חזקה קמייתא כלל דמנלן שהי' חולה כלל ובכה"ג ודאי דלכ"ע אזלינן בתר חזקה דהשתא וא"כ האיך קאמר דשמואל דאמר כר' יעקב דבהא דשמואל הייתה נערה וא"כ יש שם חזקה קמייתא ובהך דמתנה גם שמואל מודה דאזלינן בתר השתא, גם מה דקאמר דרב ס"ל כר' נתן דאזיל בתר חזקה דהשתא ממאי דאמר אם בריא הוא כו' דודאי אין לו דמיון להך דבוגרת דהתם ליכא חזקה מעיקרא כלל, ומהא דשכיב מרע ג"כ אין ראי' דש"ה דהי' לנו לומר דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא דליכא למימ' דהי' ואתאי דשפי' להיות שהוא נחלה בב"א וע"כ צ"ל דטעמא אחרינא איכא התם והיינו משום דאזלינן בתר חזקת ממון, ונראה לפרש הסוגיא דה"ק והוא דהש"ס ס"ד דהא דאמר ר' יעקב דהוא מוציא מידם בלא ראי' אף דעכשיו הוא בריא ולא ידענו מעולם שהי' שכ"מ מ"מ יש כאן חזקת ממון כנגדה והוי חזקה כנגד חזקה והיינו חזקת מארי קמא דמעולם היו הנכסים שלו ולא ידענו שיצאו מרשותו ולכך שפיר קאמר דשמואל ס"ל כר' יעקב כמ"ש דטעמא דשמואל ג"כ הוא משום דלא ידעינן איזה חזקה היא יותר טובה לכך אמר דספיקא הוא וחיישינן לקידושי שניהם ולכן גם שם הנותן עומד בנכסים דמיירי שהוא מוחזק וכמו שפרשב"ם שם, ואע"ג דחזקת ממון דידי' אתרעי קצת שנתן המתנה והתחיל להוציאו מרשותו אף דלא ידעינן אם נגמרה המתנה כדין מ"מ איתרעי ממה שהיתה תחילה ברשותו לגמרי ולא נתן לשום אדם והוי דומי' דבוגרת דג"כ חזקה קמייתא אתרעי במה דעשוי להשתנות כמ"ש אבל לשמואל דס"ל דעשוי' להשתנות חזקה היא הוי דומיא דהתם ממש כמ"ש, ור' נתן דס"ל אם בריא הוא כו' ס"ל כרב דחזקה דבגרות דהשתא עדיפא טפי כיון דחזקת נערות עשוי להשתנות וכמו כן שם חזקת ממון דידי' איתרעי קצת כמ"ש ואם שכ"מ הוא כו' בזה א"ש במכ"ש דחזקה דהשתא הוא חזקה טובה וחזקה דמעיקרא אף דאיתרעי מ"מ לא הוי חזקה להיפוך ולכן עליהם הראיה ולז"א דרב ס"ל כר"נ וע"ז מתרץ אמר לך רב כו' דהתם איכא למימר העמד ממון כו' ר"ל דחזקת ממון עדיפא טפי ולא נק' אתרעי במה שנתן לאחרי' כ"ז שלא ידענו שקנה המקבל מתנה ולא דמיא לחזקה העשוי' להשתנות וז"ש אבל הכא כו' דחזקה קמייתא משתנה בודאי דכל נערה סופה להבגר, ושמואל אמר כו' ע"כ לא קאמר ר' נתן התם דכ"ע בחזקת בריאים קיימי כו' ר"ל דחזקה דהשתא עדיפא טפי משום דאתי' מכח רובא ורובא עדיף מחזקה ולכך אנו אומרים דגם מתחילה הי' מרובא ואף דשמואל עצמו ס"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן היינו משום דהתם ליכא אלא רובא לחודא משא"כ כאן שיש רובא וחזקה ביחד דהוי מיעוטא כמאן דליתא והיכא דאיכא רובא וחזקה גם בממון הולכים אחריו כמ"ש הפוסקים בדוכתא טובא ואכ"מ:
11
י״בז) ולפ"ז בשוחט שנבדק ונמצא שאינו יודע ה"ש אפי' אם נאמר שיש ספק אם שכח מעט מעט דכן דרך לשכוח מעט מעט כמ"ש הט"ז וכן יש סברא להיפך דאין דרך ה"ש שחוזר עליהם תמיד וכמ"ש האחרונים, מ"מ כיון שיש לנו ספק השקול הוה ממש כהך דפירות אבודים הנ"ל וא"כ ראוי לנו לאסור שחיטתו למפרע ולהעמיד הבהמה בחזקת איסור כ"ז שלא נודע שנשחטה כראוי והי' נראה דלפ"ז מאי דקיי"ל כרבנן דפליגי אר"ש במקוה שנמדד כו' אינו מטעם ספק אלא מטעם ודאי כיון דאיכא תרתי לריעות' וגם דהך סבר' דדרך לחזור על ה"ש אינו ברור דכיון דאיתרעי חזקת השוחט מנין לנו שהי' חוזר על הלכותיהם יותר נראה לומר דלא חש לחזור עליהם לכך שכח אע"ג דלא דמיא כל כך להא דמקוה ופירות האבודים דשם אם הי' המקו' חסרה או הפירות אבודים מתחלה הפירות ודאי טבולים והכלים בטומאתם משא"כ בנ"ד שאף אם בודאי לא הי' יודע ה"ש מ"מ שמא לא אירע לו פסול ושמא שחט בהכשר מ"מ הא כבר כתב הט"ז (סי' ט"ז ס"ק יג) לגבי או"ב דגדול שא"י ה"ש ששחט לא הוי כספק אלא כודאי שחט בפסול דמי יעו"ש א"כ בנ"ד דאיכא תרתי לריעותא דעי"ז נחשב כודאי לרבנן דר"ש, אך לפמ"ש הט"ז שם אח"ז די"ל לחומרא אינו אלא ספק א"כ הכי נמי עכ"פ דין ספק איסור יש לו אך לענין הכלים שבשלו בהם הבשר הזה הי' נראה לכאורה לחלק בזה דאם הבשר אינו בעין ואין אנו דנין אלא על הכלים בזה י"ל כיון דכאן עיקר חזקה להיפוך דאוקי הכלים בחזקת כשרות שהי' להם בתחלה ודבר זה דומה למ"ש למעלה בהא דנדה דסברי ב"ש דיה שעת' אע"ג די"ל הגס הגס חזיתי', אכן באם יש עדיין מן הבשר ואנו צריכין לדון על הבשר בזה י"ל כיון שהבשר נאסר למפרע דיש לה חזקת איסור שאינ' זבוח' ויש כאן תרתי לריעותא א"כ בע"כ גם הכלים אסורים כמ"ש בפ"ק דכתובות (יג א ב) ראוה מדברת עם אחד כו' דקיי"ל כר"ג דנאמנת אפי' ברוב פסולים אצלה מטעם דיש לה חזקה דכשרות ושם מחלוקת ר"א ור"י דר"י ס"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ור"א ס"ל לדברי המכשיר בה פוסל בבתה והיינו דר"י ס"ל דחזקת האם מהני לגבי בת אע"ג דאין לבת חזקת כשרות מ"מ כיון שא"א לפסול הבת אם לא ע"י פיסול האם ובתה מכחה דאם קא אתיא לכך מהני חזקה דאם נמי לגבה ור"א פליג עלי' בזה דס"ל דלא מהני חזקה דאם כיון דהיא לית לה חזקה דכשרות, וקיי"ל להל' כר"י לגבי ר"א תלמידו וכמבואר בשו"ע אה"ע (סי' ד') ע"ש א"כ אם לקולא אמרינן הכי כ"ש לחומרא דחזקת איסור של הבשר מהני לאיסור גם הכלים ועי' רש"י בפ"ג דקידושין (סי' יא) בעובדא דינאי המלך שכתב שם דאף לר"י דס"ל דמהני חזקה דאם לגבי הבת היינו היכא דהאם לפנינו וצריכים אנו לדון עלי' ולהכשירה ולכן ע"כ אנו צריכים להתיר גם הבת דאל"כ הוי תרתי דסתרי, אבל אין האם לפנינו ואין אנו דנים רק על הבת לא מהני חזקה דאם לגבי הבת וא"כ ה"ה בנ"ד לענין הכלים יש לחלק בין אם הבשר בעין או לאו ומ"מ נרא' דלא דמי להתם דשם הבת אע"ג דלית לה חזקת כשרו' מ"מ גם חזקת פסלות לית לה, משא"כ הכא שיש לכלים חזקת כשרות י"ל מאי חזית דאזלית בתר חזקת איסור שאינו זבוח של הבשר ניזיל בתר חזקת כשרות דכלים, אע"ג דיותר מסתבר דניזיל בתר חזקת איסור דבשר משום דחזקת כלים בתר החזקה דבשר גרירי דאי אפשר לכלים להיות כשירים כל שאנו אוסרים הבשר דז"א כמו שמוכח מכ"מ בש"ס דחזקה נגד חזקה מהני כל אחד אף שנמשך א' מחבירו וכמ"ש התו' פ"ק דחולין (ךא א) ד"ה אתיא מפרה אדומה שהקשו דהיכא דייק דאזלינן בתר רובא דלמא משום דאזלינן בתר חזקה, ותירצו דנגד זה יש חזקת טומאה דאדם ע"ש אף דטהרת אדם נמשך מכשרות הפרה:
12
י״גח) אבל הרב בש"ך דעתו כדעת הרמ"א להכשיר בנטל קבלה ותי' קושיית הט"ו מהא דמקו' שנמדד כו', דכאן איכא רובא וחזקה דרוב מצויים א"ש מומחים הם, ורובא עדיף מחזקה ולכאורה דבריו תמוהים דהא גם בהא דמפריש פירות לתרומה דפ"ג דגיטין שנמצאו אבודים דקיי"ל לרבנן דפליגי על ר"ש דודאי טבל משוי לי' למפרע אע"ג דרוב פירו' אינ' אבודים אך לפמ"ש לעיל דמיירי באבודים ע"י אכילת עכברים וכדומה א"ש דאין זה נגד הרוב, אבל אין דברי הש"ס ברורים לענ"ד מהא דאית' בפ' איזהו נשך (עג ב) אמר לי' רבא מברניש לרב אשי חזי מר לרבנן דקא אכלי ריביתא דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי להו בטבת א"ל אנהי נמי אחמרא יהבי זוזי כו' מעיקרא דחמרא חמרא כו' ופירש"י שם קלקולו בתוכו כו' וא"כ מוכח משם דאע"ג דרוב יין אינו מחמיץ מ"מ אותו שהחמיץ אח"כ אגלאי מילתא למפרע שתחלה הי' מקולקל וא"כ לא הי' בכלל הרוב מעולם אלא הי' בכלל המיעוט שסופם להחמיץ ולא דמי לגבינות מבהמה שנמצאת טריפה שכתב הרא"ש שבתחילה מעמידים הבהמה בחזקת כשרות לפי שרוב בהמות כשירות הם אע"ג דהשתא איתרעי הך רובא שהרי נמצאת טריפה דמ"מ אין זה מוכרח לומר מדהשתא טריפה מעיקרא נמי טריפה הי', דטריפות נעשה עתה ברגע אחת ובתחלה הית' מן הרוב, משא"כ בהא דהחמיץ מוכח דקלקולו היה מתחלה וא"כ ה"ה בהך דנמצא שא"י ה"ש כיון דלא שכיח שישכח ברגע אחת כל ההלכות והוא שוכח מעט מעט דמי' להא דנמצא חומץ דמוכח שמתחלה הי' מקולקל שלא חזר על ההלכות וממילא התחיל לשכוח מעט מעט וכמ"ש רז"ל ואם יפנה לבך ולא תשמע וכתיב התעיף עיניך בו כו' ולכן נראה עיקר לדינא כדעת הט"ז בזה:
13
י״דט) ועכ"פ בלא נטל קבלה גם רמ"א הסכים לאסור למפרע כמ"ש הרשב"א והקשה בד"מ למה לא אמרינן רוב מצויים א"ש מומחים הם ותי' דאין זה רוב גמור שאינו לכל העולם וראיתי בפרמ"ג שתמ' בזה מנין לנו לחלק בין רוב זה לשאר רוב שמצינו בש"ס וגם בתשובת פרי תבואה תמה הרבה בזה ודחה תירוצו של הד"מ ע"ש שהאריך, ולענ"ד דברי הד"מ נכונים וראוים למי שאמרם ויש להם מקור בש"ס פ' האשה שנתארמלה (טז ב) ד"ה וזו אין לה קול כו' ע"ש שכתבו דהך רובא דרוב נשים בתולות נישאות הוא עדיף מהך רובא דרוב הנישאות בתולות יש להם קול, והיינו משום דרוב נשים בתולות נישאות הוא לכל העולם משא"כ הך רובא דנישאות בתולות יש להם קול אינו רוב לכל העולם שהרי מיעוט נישאות שאינן בתולות ועוד יש מיעוט מהנישאות בתולות שאין להם קול, א"כ הך רוב' הוא פחות מרוב הראשון וא"כ ה"ה בנ"ד אף דרוב מא"ש מומחי' הם מ"מ רוב העולם אינם מומחים וגם נראה עוד דזה דומה למ"ש בש"ס שם אדרבא כיון דרוב הנישאות בתולות יש להם קול וזו אין לה קול כו' א"כ ה"ה הכא י"ל ג"כ כיון דרוב המומחים אינם שוכחים ה"ש וזה הואיל ונמצא שא"י אתרע לי' רובא ומסתמא הוא מרוב העולם שאינם מומחים ודוגמת זה איתא בפ' החולץ (ז' א') בהא דתנן במתני' ספק בן תשעה לראשון כו' דפריך התם רבא לר"נ אמאי נימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים לתשעה ילדן ומשני רוב היולדות לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה כו' וזה הואיל ולא הוכר עוברה כו' אתרע לה רובא וא"כ גם בנטל קבלה י"ל הך סברא והוי ספק השקול כמ"ש דלא מהני הך רובא ומוקמינן לבהמה בחזקת איסור, ובזה נדחה מ"ש בתשו' פרי תבואה דכאן ליכא חזקת איסור אבמ"ה משום דרוב מאש"מ הם דלפמ"ש הך רובא לא מהני כאן:
14
ט״וי) ולפמ"ש יתבאר לנו מחלוקת ר' יוסף קול צוף והפוסקים החולקים עליו בדין הגבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה שהביא המרדכי פא"ט ע"ש והוא דבהמה שנטרפה לא שייך לומר טריף ואתאי ולכך שייך לומר דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא זהו סברת המקילין כמ"ש המרדכי עצמו שם ומ"ש שם בשם יש גאונים שמחמירים לאסור למפרע עד יב"ח הוא מטעם דס"ל כשיטת התוס' פ"ק דחולין (יא א) ד"ה אתיא מפרה אדומה שכתבו דכאן ליכא חזקה דמעיקרא משום דהוי חזקה שלא נתבררה ודברי המחבר תשו' פרי תבואה שם תמוהים שכ' בהשגתו על דברי הט"ז בדין השוחט דכאן וז"ל ומה שהביא ראי' בשם רבינו יוסף קול צוף דמטריף גם גבי גבינות מטעם טריף ואתאי ובגבינות ליכא ג"כ חזקת איסור אין משם ראי' דהא אנן קיי"ל גם בגבינות להתיר כסמ"ק ואו"ה והרי דלא פסקינן כדעת ר"י ק"צ הנ"ל עכ"ל ודברי שגגה הם ובמחכ"ת לא עיין במרדכי עצמו שכ' שם בהיפוך דר"י קול צוף הוא המתיר באמת הגבינות מטעם דלא שייך בהו טריף ואתאי ודברי הט"ז מפורשים בפשיטות דכוונתו מדכ' ריק"צ להתיר הגבינות מטעם דלא שייך טריף ואתאי א"כ גבי שוחט דשייך לומר דשוכח מעט מעט ודאי דאסור למפרע וכן פי' הפרמ"ג כוונת דברי הט"ז והוא ברור ופשוט וא"כ דברי הט"ז ברורים וראייתו חזקים כראי מוצקים מדברי ריק"צ הנ"ל אכן מה שיש לעיין בדברי המרדכי בזה הוא כי לפמ"ש אפי' הי' שייך לומר טריף ואתאי מותר דהא בהך חזקה דמקוה הוצרך הש"ס בפ"ק דנדה לומר משום דאיכא תרתי לריעותא דהעמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל והרי המקוה חסר לפניך והיינו כמ"ש למעלה דכיון שאינו ברור לומר דהוה חסר ואתאי ושתי החזקות דהשתא ודמעיקרא שקולים אמרינן העמד טהרות על חזקתם וא"כ בגבינות אפי' הי' ספק אם הי' טריף ואתאי או לא ג"כ יש לנו לומר העמד הבהמה על חזקתה וכיון דכאן יש חזקה דאתי מחמת רובא דרוב בהמות כשירות הם יש לנו להתיר ומ"מ אחר העיון גם זה לק"מ דהא באמת כ' התוס' דחזקה זו שבעת שנולדה הבהמה הייתה כשירה אין זה חזקה מטעם דהוה חזקה שלא נתבררה רק שאנו סוברים כשיטת ר"ש שהביא הרא"ש שם משום דהוי חזקה דאתיא מחמת רובא דרוב בהמות כשירות הם א"כ אכתי הוה חזקה נגד חזקה דהשתא והוה ספק השקול, ולכך הוצרך לומר משום דלא שייך טריף ואתאי וחזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא כליתא דמיא:
15
ט״זיא) אך מאי דק"ל בהא דגבינות (סי' פ"א) דאפי' נטרפה הבהמה מחמת סירכא מכשירין הגבינות שנעשו קודם ג' ימים דלפמ"ש למעלה זה דומה להא דחביות שהחמיצה שכמו דהתם כיון דשוהה ג' ימים עד שמחמיץ שייך לומר החמיץ ואתא, וא"כ גם גבי סירכא שייך לומר כן דהא אין סירכא נעשית בפחות מג' ימים והרי שם בחומץ אף למ"ד ריחי' חלא וטעמי' חמרא חמרא ונגמר החימוץ עתה, אעפ"כ כיון שהתחיל החימוץ מקודם כבר אתרע חזקה קמייתא. א"כ גבי סירכא אפי' אם נאמר דנגמרה הסירכ' עתה ג"כ יש לנו לאסור הגבינות והמעיין שם במרדכי ירא' שכ' דברי ריק"צ וטעמו על טריפה ודאית שלא מחמת סירכ' כגון ע"י נקב וכדומה ובטריפות מחמת סירכא כ' שם בתחי' דיש לסמוך על רשב"ם ורב יהודאי גאון שיש להתיר משום ס"ס דשמא אם הי' בקי שיוכל לבדוק בפושרין לא הייתה טריפה יעו"ש,, וא"כ בטריפות מחמת סירכא ודאית כגון שלא כסדרן דלית לי' בדיקותא מדינא דגמרא מטעם דסופה להתפרק ומכ"ש לפי שיטות רש"י דאין סרכא בלא נקב וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום קשה למה מתירין אף קודם ג' ימים, דהא כאן ע"כ צ"ל טריף ואתאי ואין להתיר קודם ג' ימים מטעם רוב בהמות כשירות הם ולומר דקודם ג' ימים הייתה מן הרוב דזה דומה להא דיין שהחמיץ שנתב' למעלה דכיון דקלקולו בתוכו איגלאי מילתא למפרע שיצתה מן הרוב וכעין זה כ' התבו"ש סי' ן' בדין בהמה שנמצא בה מום במוח שאף שרוב בהמות כשירות הם מ"מ יש רוב להיפוך דרוב בהמות אין להם מים במוח ובמ"א הארכתי בזה, אך נרא' לדחות זה דלא דמי כ"כ להא דיין שהחמיץ דהתם איגלאי מילתא למפר' שהי' בו קלקול וכח המחמיץ דאל"כ לא הי' נחמץ אח"כ ואדעת' דהכי לא יהיב זוזי וכמ"ש רש"י שם, משא"כ בנ"ד די"ל שמסתמא היתה מן הרוב כל מה שנוכל לומר כן דהא מהך טעמא דכתב הרא"ש בפא"ט בהיתר הגבינות אף דהוי חזקה שלא נתבררה מ"מ מהני מטעם דהוי חזקה דאתי' מחמת רובא וא"כ הך חזקה הי' ג"כ קודם ג' ימים וכאלו נודע לנו בודאי שקודם ג' ימים היתה כשירה, ומ"ש התבו"ש בדין נמצא מים בראש מבואר אצלינו במ"א דלא דמי' לנ"ד כלל דשם אנו דנין על הבהמה עתה מה תהא עלי' אם כשירה היא אם לאו, משום שיש ספק אם המוח מקיפה, וצריכים אנו לומר דעתה היא כשירה מחמת רוב בהמות כשירות הם שפיר י"ל דהיאך אפשר לומר שגם עתה היא מן הרוב דהרי חזינן שעתה נשתנית מן הרוב בהמות שאין להם מים בראש, משא"כ הכא שאין הספק על הבהמה עצמה אם היא כשירה מן הרוב או לאו שהרי עתה ודאי טריפה היא רק הספק הוא על זמן עשיית הגבינות היאך היתה, וכיון שאז לא ראינו רובא בהיפוך שפיר י"ל דמעיקרא הייתה מרוב הכשירות וזה ברור ונכון ודוק:
16
י״זיב) ובהיות כן יש לתמוה איפכא על המחבר שכ' לאסור בטריפות דסירכא אף בקודם ג' ימים עד יב"ח למפרע והוא שיטת הרשב"א דס"ל כל שיצתה מחזקתה מחיים זמן מה לא שייך לומר אוקמי' אחזקה קמיית' ולמד דין זה מהא דאיתא במס' נדה גבי כתם יבש דכיון דאתרע חזקת טהרתה זמן מה היא טמאה מקודם עד שעת הבדיקה דלפי מ"ש קשה דאין זה דמיון לכתם דשם ליכא רוב' לטהרה רק משום דקודם בדיקה הייתה טהורה ואנו אומרים העמידנה על חזקתה הראשונה בזה שייך לומר דחזקת טהרה קמייתא דידה איתרע משום דזמן מה קודם הייתה טמאה ודמי' להא דחסר ואתאי כמ"ש למעלה באריכות, משא"כ הכא דרוב בהמות כשירות הם ויש לנו לומר דעד ג' ימים הוא מרוב דכשירות ולכן נלע"ד ברור דטעמו של הרשב"א משום דאזיל לשיטתו בדין שוחט שנמצא שא"י ה"ש שאסר הכל למפרע ושניהם טעם אחד להם, וראייתו מכתם יבש הוא באופן זה דכיון דהש"ס סתמא קתני דטמאה עד שעת בדיקה ולא חילק בין אשה שרוב ימיה טמאה או טהורה, ומשמע דגם באשה שרוב ימיה טהורים אמרינן הכי ומה גם דבכתם י"ל דרובא לטהר' דרוב הנשים הרואות הם בהרגשה והא דלא ארגשה כל שנוכל לומר שלא הי' הכתם יש לנו לתלות ברוב דמים הבאים בהרגשה ואפ"ה טמאה למפרע ולכן ס"ל להרשב"א לחלק בין יצתה מחזקת' זמן מה או לא ולפי שרבים מהאחרונים טרחו ביישוב דבריו מה לי אם יצתה זמן מה או לא והפר"ח (סי' פא) כ' באמת דאין חילוק ודחק ביישוב דבריו וכבר השיג עליו הגאון כרו"פ יעו"ש, ולענ"ד דבריו מבוארים כמין חומר וראוים למי שאמרם, וכוונתו הוא דבאמת בכל דבר ובכל זמן שיש לנו ספק יש לנו לילך אחר חזקה או אחר רובא שאנו אומרים כל זמן שלא ידענו שינוי הוא בחזקתו הראשונה או מהרוב דמה"ת נחזיק חששא לומר שנשתנה ממה שהוא וזהו הטעם בכל החזקות דגופא שהיא הלכ' לממ"ס או שלמדו מדין נגע בבית כדאי' בפ"ק דחולין ויתבא' עוד בס"ד, ולכן בנמצא טריפה שי"ל עתה ברגע סמוך לשחיטה נטרפה כגון בנקב וכדומה א"כ אותה חזקה שהחזקנו' מתחלה בכשירה לא נתבררה לנו היפוכה ולא נודע שהי' לנו טעות בחזקה זו דשפיר י"ל דעד רגע אחרונה סמוך לשחיטה ממש הייתה כשירה רק עתה שראינו שנשתנה לכן הוה לנו חזקה טוב', משא"כ בהוגלד פי המכה או בסירכא דע"כ נודע לנו שג' ימים מקודם היתה טריפה וא"כ נודע לנו שחזקה זו שהיינו מחזיקים אותה בתחילה מטעם חזקה קמייתא או מטעם רובא הייתה בטעות וא"כ כמו שבג' ימים אלו היתה חזקה זו בטעות כמו כן מתחלה היינו מחזיקין אותו בטעות, ואין סברא כלל לחלק בזה דלא דמי לכל חזקה שאנו מחזיקין עד היום שרואים שנתקלקלה דשם החזק' טוב' עד היום, וכיון דעיקר חזקה למדנו מבית המנוגע צריכים אנו לומר שיהי' דומ' לו ממש וכן מה שאנו הולכים אחר הרוב כיון שאנו רואים שבטעות היינו תולים לומר שמן הרוב היה בג' ימים האלו גם מקודם לכן הטעות הי' וכ"ש אם אנו אומרים דהלכה לממ"ס היא י"ל דכך הי' ההלכה מסורה לנו ולכך בכתם יבש החמירו לטמא למפרע וא"כ ה"ה בהא דגבינות ושוחט נמי דינא הכי, ולפי מ"ש יוצא לנו דלפ"ז גם בנטל השוחט קבלה יש לאסור למפרע וכדעת הט"ז שכן מוכח בהראי' שהביא מהא דכתם יבש שהרי גם שם הייתה טהור' בודאי מתחי' ובהיות כן יש לתמוה באמת על הרמ"א שפי' דברי הרשב"א דוקא בלא נטל קבלה וזה ברור לענ"ד לדינא כדעת הט"ז וכמ"ש:
17
י״חיג) והיה נלע"ד לכאורה שיש נ"מ בזה לדינא ובמחלוק' שנוי' בין שיטת רש"י ותוס' דלשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב א"כ יצתה בודאי מחזקת' ג' ימים קודם שחיטה דג' ימים מקודם היתה טריפה בודאי ושייך דינו של הרשב"א לאסור למפרע אבל לשיטת ר"ת דיש סירכ' בלא נקב רק דהטעם הוא משום שסופה להתפרק ויהי' נקב א"כ כ"ז שלא נגמרה הסירכא ודאי דלא שייך להטריף דעדיין אינה עומדת להתפרק כ"ז שעדיין רכה היא ולא נגמרה, וא"כ בכה"ג לא שייך לומר דיצתה מחזקתה מחיים זמן מה והי' לנו להתיר עכ"פ קודם ג' ימים אבל גם ז"א דהא הרשב"א ס"ל כשיטת ר"ת דטעם הסירכא משום שסופו להתפרק ואפ"ה אסר הכא למפרע עד יב"ח, ולכן צ"ל דגם בכה"ג לא שייך למיזל בתר חזקה קמייתא דלו דאין זה ודאי דבתוך ג' ימים שקודם שנשחטה הייתה טריפה בודאי מ"מ התחיל מעש' הטורף בג' ימים אלו ואתרעי חזקה קמייתא מאחר שנולד קלקול בבהמה בדבר שגורם לה שתטרוף אח"כ וא"כ זה דומה להא דחביות הנ"ל אף למאי דקיי"ל ריחי' חלא וטעמי' חמרא חמרא אעפ"כ מחזיקין לי' בספק לאחר ג' ימים הראשונים ולא אזלינן בתר חזקה קמייתא ונוכל לומר ג"כ דזהו כוונת הש"ס ברפ"ק דנדה ובפ"ק דחולין במה שחילק בין היכא דאיכא למימר חסר ואתאי או לא והיינו שכל שבהכרח לנו לומר שקודם שנודע הריעותא הי' כבר דבר המוליד קלקול והתחיל הריעותא ונולד לנו שבטעות החזקנוהו בתחילה בבירור שהיתה כמו בחזקה הראשונה אז חזקה הראשונ' לאו כלום היא וכמ"ש ולכן גם לשיטת ר"ת הגבינות אסורים למפרע:
18
י״ט[הג"ה ויש מקום עיון לענ"ד במ"ש המחבר (סי' פ"א בדין הגבינות בטריפות שמחמת סירכא או בהוגלד פי המכה לאסור למפרע עד יב"ח ובח"מ (סי' רכ"ד) כתב במוכר שור לחבירו ונמצא טריפה דאמרינן כל מי שנולד, הספק ברשותו עליו להביא ראי' אפי' בהוגלד פי המכה ואפי' לא נתן מעות עדיין צריך לשלם דאמרינן כאן נמצא כאן הי' בלקחה קודם ג' ימים, דלכאורה הוא תמוה דהא אם הגבינות שנעשו בבית המוכר מפרה זאת אנו אוסרים אותם מספק וא"כ היאך יוציא ממון מהלוקח מטעם חזקה דברשותו נמצא והרי החזקות סותרות זו את זו15הדברים הנ"ל הובאו דרך פלפול לענין איסור והיתר בדיני סרכא בהמה, אבל מה שנוגע לעצם הדבר לענין דיני ממונות הכל הולך בזמנים הללו ע"פ דיני המלכות יר"ה: (נכתב מפני הצנזור) ויכול הטבח לומר להמוכר כשאתה בעצמך מחזיק בספק שמא ברשותך נולד שאתה אוסר הגבינות שאצלך וא"כ היאך תוציא ממני ממון ומצינו דחזקת ממון עדיפא משאר חזקות דעלמא כמ"ש בכ"מ שאפי' במקום רוב אין מוציאין ממון מחזקת בעלי', ואין לומר דבאמת אם יש גבינות ברשות המוכר ואנו אוסרים לו אז אין מוציאין ממון מיד הטבח משום דסתרי אהדדי ומחזי מילתא דרבנן כחוכא כו' דמסתימת הפוסקים שלא חילקו בזה שם בחו"מ לא משמע הכי, אכן אחרי העיון נ"ל דמ"מ הדין דין אמת דכך הוא דין תורה לילך בכל דבר אחר חזקתו אף דסותר לחזקה אחרת ובכל מקום שאנו מחזיקים הדבר ברשותו ואין לומר להחזיק מרשות לרשות אף שסותר לחזקה אחרת, ודוגמא לזה מצינו גבי ע"א שמעיד לאשה שמת בעלה שאנו מתירין אותה להנשא ואפ"ה אין האחין נכנסין לנחלה ע"י רק לענין כתובה גובה משום דמספר כתובתה נלמד כו' וכן מצינו להיפוך גבי נטבע במשאל"ס שאין מתירין את אשתו להנשא ואפ"ה האחין נכנסים לנחלה ע"פ וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהלכות נחלות ה"ב) ופסקו המחבר בשו"ע ח"מ (סי' רפד סעיף ד) הרי דאיסור וממון אינם תלוים זה בזה ובכל חד דיינינן לי' כדיני' אף דסתרי אהדדי, אבל צ"ע דמדברי התוס' פ' המפלת (ךה א) לא משמע הכי שכ' שם בהא דאית' התם דשפיר לא פטר בבהמה כו' דר"י ספוקי מספקא לי' גבי בהמה דאיסורא הוא ספיקו לחומרא גבי אדם דממונא הוא ספיקו לקולא, וכ' התוס' שם דאע"ג דעי"ז מוציא הכהן הבכור דממונא הוא מ"מ כי היכא דלא ניקיל בספק איסור לכך מוציאין ממון ע"י ספק ע"ש, הרי שכתבו בפירוש דכי היכא שלא יסתור זה את זה אמרינן דמוציאין ממון כדי שלא לפגוע בספק איסור תורה אף שלא הי' ראוי כן מן הדין וא"כ כ"ש להחזיק ממון דיש לנו לומר כן כי היכא דלא ניקל בגבינות שנעשו קודם ג' בבית בעליו אבל בלא"ה דברי התוספת צריכין ביאור ולכאורה הם תמוהים וסותרים גמרא מפורשת בפ"ק דב"מ (ח ב) בסוגי' דתקפו כהן דאיתא התם הספיקות א' ספק בכור אדם וא' ספק בכור בהמ' המוציא מע"ה ותני עלה ואסורים בגיז' ועבוד', הרי אע"ג דלענין גיזה ועבוד' מחמרינן בספיקו אעפ"כ לענין ממון סמכינן אחזק' ואמרינן המע"ה אף דסתרי אהדדי:
19
כ׳וכדי ליישב דברי התוס' נלע"ד לומר והוא דיש כאן ב' חזקות המתנגדות בספק בכור הא' שמעמידים הבהמ' בחזקת שלא ילד' עדיין והב' הוא בהיפוך שמעמידין הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה דכשהי' במעי אמו לא הי' קדוש בבכורה כמ"ש התוס' בשם ר"י בפ' הלוקח בהמה (ךג א) ובשם ר"ת כתבו שם דבאמת קיי"ל דחלב אינו פוטר משום דמצרפינן מיעוטא לחזקה דבהמה בחזקת שלא ילדה עדיין דלא כשיטת ר"י וכן כ' התוס' והרא"ש בפ"ק דחולין וע"כ צ"ל לשיטת ר"ת הטעם משום דהך חזקה דולד לאו מעליות' הוא דכל עובר סופו להולד ולצאת ממעי אמו והוי חזקה העשוי' להשתנות מאלי' משא"כ הך חזקה דבהמה שלא ילדה אף דקיי"ל רוב בהמות מתעברות ויולדות מ"מ כיון דתלי במעשה אינו נחשב עשוי' להשתנות ולא מיקרי רוב גמור וכ"כ התוס' שם פ' הלוקח, ולכן אפי' לפי מ"ש למעלה דחזקה העשוי' להשתנו' מיקרי חזקה מ"מ חזק' דבהמ' שלא ילדה עדיפא מהך חזקה (וי"ל דר"י ס"ל דחזקה העשוי' להשתנות חזקה היא ועכ"פ מגרעא להך חזקה דלא ילדה שלא לצרף מיעוטא לחזקה ועכ"פ עדיף ממיעוטא דלא שכיחא דלא מצרפינן לחזקה כמ"ש הרא"ש פ"ק דחולין) ובזה א"ש הכל דבפ"ק דב"מ בספק בכורות מיירי בספק במציאות ולא בספיק' דדינא ולא יבוא מכשול מזה במה שאנו פוסקים שאין הכהן מוציא מידו דעי"ז לא יבוא להתיר בגיזה ועבודה משום שיש חזקה אחרת כנגדה דהעמד הולד בחזקת שאינו קדוש לכך אין מוציא מידו דבסברא כ"ד מחזיקין ממון ביד בעליו אבל באיסור כיון שיש חזקה אחרת כנגדה דעדיפא יותר מהך חזקה שאינו קדוש כמ"ש לכן יחמיר אבל שם בפ' המפל' שהספק בגוף הדין אם שפיר פוטר או לאו דאין כאן חזקה אחרת כנגדה לומר שאינו קדוש ואם נפסוק שאין הכהן מוצי' מיד בעליו יסבור דהטעם משום דהעיקר לדינא שפוטר לכן יבוא להקל גם בגיזה ועבודה גם בקיצור י"ל ולחלק בין ספיקא דמעשה שלא יבוא להקל דלא שייך לומר שיסבור שהדין כן ובין שהספק הוא בדין ודוק:]
20
כ״איד) ועפ"ז נלע"ד ליישב דברי המחבר (סי' פא סוף סעיף א) שכ' להתיר בטריפה שע"י סירכא אפי' תוך ג' ימים משום דהוי ס"ס, והרב רמ"א ז"ל הכריע כמותו בהפ"מ שהוא תמוה דמה ס"ס יש כאן דהא א"א לסירכא להיות פחות מג' ימים והש"ך כ' שם באמת דמ"ש המחבר להתיר מטעם ס"ס היינו קודם ג' ימים אבל מדברי הרב שכ' על דברי המחבר ויש אוסרים כו' מוכח דלא פירש דברי המחבר כן דהא קודם ג' ימים מתיר הרמ"א לגמרי אפי' היכא דליכא ס"ס כגון בהוגלד פי המכה כמ"ש שם בהג"ה ראשונה, ולכן נ"ל דטעמו של המחבר והרמ"א הוא. דהנה המחבר נראה דס"ל לעיקר דינא כשיטת ר"ת דהטעם הוא משום שסופה להתפרק שכ' (סי' ל"ט סעיף ד) דסירכא כסדרן כשירה ולא הצריך בדיקה כלל והיינו משום דבכסדרן אין סופה להתפרק כמ"ש התוס' אבל הרב כ' שם שיש להחמיר להצריכה בדיקה והיינו משום שחושש לחומרא לשיטת רש"י דס"ל משום שאין סירכא בלא נקב ולכן לשיטתו צריך בדיקה שמא לא נסתם הנקב עדיין כמ"ש הפוסקים בזה וא"כ א"ש גם כאן דהמחבר התיר כאן אפי' תוך ג' ימים מטעם ס"ס דשמא סירכא זו אינה מהטריפות וכמ"ש הש"ך שם ואת"ל שהוא מן הטריפות שמא ברגע זו קודם שחיטה נגמרה הסירכא וכ"ז שלא נגמרה עדיין לא הי' עליו דין טריפות דעדיין אין סופה להתפרק אבל הרמ"א לשיטתו אזיל דחושש ג"כ לחומרא בעלמא להצריכה בדיקה בכסידרן לחוש ג"כ לדעת רש"י לכן החמיר כאן שלא במקום הפ"מ דליכא כאן ס"ס שאם הוא מסירכות האוסרות הוא טריפה ודאית ובמקום הפ"מ הכריע להתיר משום דדעתו ג"כ לעיקר דינא כשיטת ר"ת ורשב"א ורוב הפוסקים שהטעם משום דסופה להתפרק רק לחומרא הצריך בדיקה בכסדרן ולכן בהפ"מ אין להחמיר וזה פי' כפתור ופרח לענ"ד בדברי המחבר והרב ומיושבים הקושיות שהקשו האחרונים בזה, ועי' בביאורי רבינו הגדול הגר"א מווילנא ז"ל (שם ס"ק טז) שכ' ג"כ שטעם המחבר הוא שסמך על מ"ש הרשב"א במשמרת הבית די"ל דברגע קודם השחיטה נגמרה הסירכא ודוק:
21
כ״בטו) והנה הגאון בעל תשו' פרי תבואה דחה דברי הט"ז שבדין השוחט בשתי ידים וכבר כתבנו דאין דבריו מוכרחים גם במ"ש הט"ז דתי' הב' של התוס' בהא דסכין שנמצא פגום ובהא דמקוה דלא שייך כאן גבי שוחט וכ' שם הרב בתשו' הנז' לדחות דבריו ע"פ מ"ש הב"ח בתשובה דכאן יש לתלות השכחה באיחור הזמן והט"ז שדחה זה וכ' דא"כ גם בסכין נימא הכי דיותר מסתבר שנפגם ע"י חתיכה אחרונה ע"י רוב חתיכות ואפ"ה אמרינן שם בש"ס הטעם משום דעצם ודאי כו' וכ' ע"ז הרב בתשו' הנז' דלכך לא מהני התם סברא דס"ס לחוד משום דס"ל דס"ס לא מהני במקום חזקה משא"כ כאן דרוב מצויים א"ש מומחים הם מסלק החזקה של אבמ"ה וא"כ מהני ס"ס דברים אלו דחויים הם ואין בהם כדאי לדחות דברי הט"ז דלפי דבריו א"כ הפוסקים הסוברים דס"ס מהני במקום חזקה והם רבים וגדולים והרמ"א עצמו הכריע כדבריהם) בסוף סי' ק"י) היאך יתרצו דברי הש"ס גבי פגימת עצם למה הוצרך להך סברא דעצם ודאי פוגם כו' ובלא שיבר בה עצמות אסרינן התם אלא ודאי דספק שמא לא שחט כנגד הפגימה אין זה ספק גמור כמ"ש האחרונים דרגילות לחתוך בכל הסכין וספק הרגיל לאו שמי' ספק וכמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים (ט' א') דאפי' מידי ודאי הי' ר"ל שמוציא א"כ גם כאן אין זה בגדר ס"ס דספק שמא לא אירע לו פסול אין זה בגדר ספק דרוב מעשיו מקולקלים כמ"ש הט"ז (סי' טז וסי' כד) וכמ"ש למעלה ועי' פר"ח וביאורי רבינו הגדול הגר"א מווילנא ז"ל שהסכימו ג"כ לדינא עם הט"ז:
22
כ״גטז) ולפי מ"ש נראה לדינא שאם בדקו איזו שוחט ונמצא שהי' בקי בדיני שחיטות רק בדיני בדיקות הריאה נמצא שא"י לא מבעי' שמתירין הבהמות אותם שלא ידענו בהם שום ריעותא כלל דודאי כשר דלא גרע מנאבדה הריאה בלא בדיקה דכשר דרוב בהמות כשירות הם אלא אפי' אם ידענו שהי' איזה ריעותא בבהמה אחת שהייתה צריכה בדיקה ע"פ מומחה אין לאסור אותה למפרע ולומר שמא שכח ההלכות וא"י אם הוא שאלת חכם להביאו לפני מורה כדת לפמ"ש שאין זה ברור דשכחה בא בבת אחת או מעט מעט וא"כ היכא דאיכא חזקה אחרת כנגדה ודאי דמותר כמ"ש למעלה באריכות ולא מבעי' שיש להכשיר הכלים אפי' בתוך מעל"ע דהא ניתוסף כאן עוד חזקה להתיר חזקת כשרות הכלים אלא אפי' הבשר הנמצא בעין מבהמה זו ג"כ מותר דהא יש כאן ספק השקול אי ניזל בתר חזקה קמייתא של השוחט שנטל קבלה והי' יודע אז ההלכות או בתר חזקה דהשתא ומצרפינן לה בהדי חזקת כשרות דבהמה בעת שנולדה דאז הייתה כשירה מטעם חזקה דאתיא מחמת רובא אכן אם נבדק בה' בדיקות ונמצא שא"י ובה"ש לא בדקוהו כלל צ"ע דאפשר לומר כיון דאתרע חזקתו דרוב מצויים א"ש מומחים במה שא"י ה' בדיקות מסתמא אין לומר על אדם כזה רוב מצוים כו' וא"כ נשארה הבהמה בחזקת איסור שאינה זבוחה כראוי או אפשר כיון דלא ראינו ריעותא אצלו בה"ש אמרינן דאכתי חזקתו לגבי זה קיימת ואין לומר דיש להתיר מטעם ס"ס ספק שמא ידע ה"ש גם עכשיו ואת"ל שא"י שמא עתה שכח דס"ס זו הוא משם א' והוי ממש כשם אונס חד הוא שכ' התוס' בפ"ק דכתובות (ט א) וכן כאן הכל ספק אחד שמא ידע אז ההלכות או לא אף דספק אחד מתיר יותר מחבירו דספק שמא ידע מקודם אינו מתיר אלא מה ששחט קודם שנבדק וספק הב' מתיר גם אחר שנבדק וא"י הלכות בדיקה דשמא גם עתה יודע ה"ש מ"מ קשה להקל לענ"ד ובפרט עכשיו דנוהגים ללמוד ה"ש וה' בדיקה ביחד ואין לנו שוחט בפ"ע ובודק בפ"ע וא"כ הכל ענין אחד וכהלכה אחת דומי' שכל שאנו רואים שאין לימודו עולה יפה וניכר שלא הי' חוזר על הלכותיהם ודאי דגם ה"ש שכח והכל ספק א' וכ"נ לדינא:
23
כ״דיז) ויש לחקור בשוחט שנבדק ונמצא שא"י ולא נטל קבלה דלכ"ע אוסרים הבשר למפרע גם לדעת הרמ"א מה דינו אם צריך השוחט לשלם ההפסד לבעלים, דהנה לכאורה נראה לפי מ"ש הלבוש הביאו הט"ז (סי' יח) בדין שחט הרבה עופות ולא בדק הסכין בנתיים ואח"כ נמצא פגום דהשוחט צריך לשלם בשביל שהכניס עצמו בספק והוה כמזיק בידים16הדברים בכאן אמורים רק באופן שהשוחט רוצה מעצמו לקבל עליו הדין ע"פ דין תורה, וברשיון המושל כי בלא זה אין לנו רשות לדין במה שנוגע לדיני ממונות: (נכתב מפני הצנזור) וא"כ ה"ה בנ"ד דכיון שלא נטל קבלה ושחט מזיק בידים הוא שפשע לשחוט בלא קבלה ואפי' לדעת הט"ז שם שהשיג על הלבוש ופסק שא"צ לשלם מודה התם באם לא בדק בדיקה ראשונה שהיא חיובית דצריך לשלם כיון שסתם סכין הוא פגום ובודאי פשע מה ששחט בלא בדיקה, משא"כ בין שחיטה לשחיטה דאינה אלא זריזות בעלמא וא"כ בנ"ד דודאי פשיעה מקרי וכ"ש לפי מ"ש הט"ז (סי' ט"ז וסי' כ"ד) דמי שא"י ה"ש רוב מעשיהם מקולקלים וא"כ פשע במה ששחט דהרי ידע שיאסור עי"ז ולא דמי' להא דמוגרמת שהביא הט"ז שם שמבואר בש"ס שפטור מלשלם דש"ה דיכול לומר דילמא קיי"ל כר"י בר"י משא"כ בנ"ד דלכ"ע אסור בלא נטל קבלה ונודע אח"כ שא"י ה"ש ומחזיקין לי' למפרע דמעיקרא לא ידע כמ"ש האחרונים משום דאין דרך לשכוח ה"ש ועמ"ש התבו"ש (סי' ד ס"ק יז) בשוחט לשם עבודת גלולים בהמה דאית לי' שותפות בגוי' שהקשו האחרונים דברי הש"ע אהדדי והעלה שם דכיון דידע שע"י ספק זה יהי' נאסר לא הי' לו לעשות היזיק בידים משא"כ בהא דמוגרמת שמסור בידו לשחוט ושחט לפי דעתו ע"ש וא"כ בנ"ד שלא נטל קבלה ואין זה בידו ודומה ממש להא דודאי חייב לשלם אכן אם נטל קבלה אע"ג דהכריע הט"ז לאסור הכל למפרע וכן עיקר כמ"ש באריכות מ"מ ודאי דהשוחט פטור מלשלם דהא שחיטתו ברשותו הייתה ולא גרע מההיא דמוגרמת דפטר בש"ס את השוחט מלשלם וק"ו הדברים דשם ידע שיהי' ספק איסור בדבר וכ"ש בהא שיוכל השוחט לומר קים לי שאז הייתי בקי בה"ש ושחטתי בהכשר כנ"ל ברור:
24
כ״היח) ובענין זה שאנו עוסקים בו ראיתי לבאר מה שיש לעיין במ"ש התוס' פ"ק דחולין (י ב) ד"ה אלא כו' במאי דהוכיח הש"ס דאזלינן בתר חזקה מבית המנוגע ודילמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא כו' והקשו התוס' שם דילמא ש"ה דאזלינן לחומרא ותירצו שם. בתי' הג' משום דאף לקולא מוקמינן לי' אחזקה דאם הי' נגע גדול ובסוף השבוע הי' חסר ממה שהי' מטהרינן לי' וניחוש דילמא אדנפק ואתי בצר לי' שיעורא והי' כשיעור שהי' בסוף שבוע ונמצא שהנגע עומד בעיניו ובעי הסגר שני אע"כ משום דמוקמינן לי' בשעת הסגר אחזקתי' עכ"ל והרי שם איכא למימר ג"כ חסר ואתאי דאין רגילות להתחסר בבת אחת והוי ממש דומי' דמקוה וא"כ אמאי מטהרין ליה וסבור הייתי לומר דש"ה שיש חזקה אחרת כנגדה דהעמד טהרות ואדם הנכנס לשם על חזקתו וכמ"ש למעלה שכל שיש לנו ספק אם חסר ואתאי או נעשה בבת אחת אז אזלינן בתר חזקה שכנגדה אבל מצאתי בתוס' רפ"ק דנדה (ב ב) ד"ה התם כו' שכתבו שם במה שהקשו בסוגי' דיליף לחזקה מבית המנוגע דתינח היכא דליכא ריעותא כו' ותי' שם דמוכח מהא דאם בא הכהן בסוף שבוע וראה והנה כהה הנגע ואעפ"כ מטמאינן לאדם הנכנס שם והקשו שם ע"ז דא"כ אדרבא נימי הרי חסר הנגע לפניך ואוקי גברא בחזקת טהרה כדאמר הכא גבי מקוה ותירצו דשאני גבי מקוה דרגילות להתחסר מעט מעט משא"כ בנגע רגילות להתחסר בב"א פחות מכגריס לכך אמרינן השתא הוא דחסר ואוקי הנגע בחזקת שלם ביציאתו מן הבית כו' ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דאין לנו ספק שמא חסר ואתאי דאם הי' לנו ספק הי' לנו לומר אוקי גברא אחזקה כמ"ש בסוגי' שם ודילמא הגס הגס כו' ומשני הכא חדא לריעותא כו' וכמ"ש למעלה אבל אכתי קשה לפ"ז היאך מוכיח הש"ס משם דאזלינן בתר חזקה דילמא הא דמטהרין האדם כשבא בסוף שבוע והנה כהה משום דלא אזלינן בתר חזקה כלל ומטהרין האדם מספק דהא גבי נגעים קיי"ל דספיקו להקל כמ"ש בסוף מס' נזיר (ס"ה א) גבי ספק שער לבן קדם כו' משום דפתח בו הכ' לטהרו תחי' ואפי' היכא דליכא שום חזקה כלל מטהרינן לי' כמ"ש התוס' בפ' המדיר (עה ב) ד"ה ספק טמא כו' דכאן מיירי כשנזקק לטומאה שהי' בו תחילה נגע אחר וקודם שנטהר ממנו נולד לו נגע אחר שבו הספק ע"ש והנה התוס' שם פי' דמאי דדייק שם הש"ס מכאן דר"י אזיל בתר חזקה דגופא והיינו אף היכא שיש חזקה אחרת כנגדה דהיינו אף דשם יש נגדה דהעמידנו בחזקת טומאה של נגע הראשון יעו"ש וצ"ל דהוכיח שם דחזקה דגופא עדיפא טפי מהך חזקה דטומאה דאינה אלא חזקה דדינא משא"כ חזקה לומר שהגוף לא נשתנה עדיף טפי ושם הקשו עוד דהיכא דייקא מהתם דש"ה דילפינן מקרא דלטהרו או לטמאו ותירצו דמהתם גמרינן לי' ע"ש ולפ"ז קשה מה שדחק הש"ס בפ"ק לומר מנלן דאזלינן בתר חזקה ודחה שם רב אחא בר יעקב דילמא בקיימא דרי דגברי וצ"ל אליבא דידי' דמהלכה למשה מסיני הוא כמ"ש התוס' שם ולמה לא קאמר דילפינן לה מהך דספק קדמה שער לבן כו' משום דהעמיד הגוף על חזקתו דמיני' ילפינן דחזקה דגופא עדיפא טפי:
25
כ״ויט) אבל דברי התוס' שם ג"כ צריכים ביאור במ"ש שם דמיירי שהי' בו נגע תחילה דבהא דספק שער לבן קדם כו' יש לחקור במאי מיירי אם זמן הבהרת עצמה ידוע לנו אימת נעשה כגון ברגע אחת אחר חצות היום וכדומה רק עיקר הספק על השער לבן אם הי' קודם הבהרת או אח"כ א"כ קשה לפי מאי דקיי"ל דחזקה קמייתא עדיפא טפי בדבר שרגיל לבוא בבת אחת א"כ יש לנו לומר דודאי השתא נולד השער לבן אחר זמן שנודע לנו אימתי היה הבהרת וא"כ הוא טמא ואם נאמר דגזה"כ הוא לטהרו א"כ היכי דייק משם דר"י אזיל בתר חזקה דגופא ואם נאמר דמיירי באמת להיפוך שזמן תולדות השער לבן ידוע לנו אלא שהספק הוא על הבהרת אם הי' קודם לכן או לאו א"כ קשה יותר היכא דייק משם דאזיל ר"י בתר חזקה דגופא אף דאיכא חזקה אחרת כנגדה דילמא ש"ה דיש ב' חזקות לקולא א' חזקה דגופא שאין בו נגע כלל והב' חזקה דגוף לא נשתנה דהבהרת לא הי' בו בעת שהי' בו השער לבן כי אם עכשיו נולד וע"ק דהא התם יש עוד חזקת טהרות שנגע בו האדם הזה או הבית שנכנס בו ותרי חזקות ודאי דעדיפא טפי מהך חזקה דדינא שיש בו וע"ק באמת מ"ט דחכמים שמטמאין דהא בכ"מ מבואר דחדא חזקה נגד ב' חזקות לאו כלום הוא כדמוכח בסוגיא דפ' המדיר שם ועוד יש לתמוה לפ"ז על הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"ב מה' טומאת צרעת ה' ט) כרבנן דספק שער לבן קדם כו' טמא ואמאי הא אפי' לגבי חזקת ממון דעדיף מכל החזקות קיי"ל דחזקה דגופא עדיף טפי דהא קיי"ל כר"ג דפליג על ר' יהושע בפלוגתא דמשארסתני נאנסתי בפ"ק דכתובות מטעם חזקה דגופא כמ"ש שם (יב ב) וכמו שפסק הרמב"ם עצמו בפ"ב (מה' אישות ה' א):
26
כ״זכ) ולכן נלע"ד בביאור כוונת דברי התוס' שם וביישוב דברי הרמב"ם דהנה בכ"מ שם תמה על הרמב"ם למה פסק כחכמים דספק טמא מאחר שרבה בר נחמני הכריע ופסק כר' יהושע דטהור ובכ"מ שהאמורא פסק כחד אפי' כיחיד במקום רבים אזלינן בתרי' וע"ש מה שנדחק ביישובו מאחר שאמר כן בשעה שיצתה נשמתו אמרינן לא בשמים היא, ודברים אלו דחוקים כנראה לכל מעיין דמסתמ' גם בתחי' הי' דעתו לטהר כמ"ש בפרק הפועלים שם מאן נוכח כו' דאמר רבה אני יחיד בנגעים כו' אבל הנלע"ד דטעמו של הרמב"ם משום שפסק כסתם משנה דסוף נזיר (סה ב) דתנן כל ס' נגעים להקל משנזקק לטומא' ספיקו להחמי' כו' וכר' יוחנן דאמר בכ"מ הל' כסתם משנה ומפרש פלוגת' דרבנן ור"י כמ"ש התוס' דפליגי בנזקק לטומאה ע"ש בסוף נזיר ד"ה אי הכי כו' וגם יש הוכחה לדברי הרמב"ם מסוגי' דפ"ק דחולין שהבאתי דדייק התם מנלן דאזלינן בתר חזקה ודייק לה מבית המנוגע ורב אחא בר יעקב דחי לה, ואם נאמר דהלכה כר"י אפי' בנזקק לטומאה תחלה משום דחזקה עדיפא טפי וא"כ הי' יכול להוכיח משם דאזלינן בתר חזקה וכמ"ש התוס' בפ' המדיר דמשם יליף ר"י דחזקה דגופא עדיפ' מחזקה דדינא שהי' בו מקודם, ומשם הוכיח הרמב"ם דסתמא דש"ס ס"ל כאן דהלכה כרבנן דפליגי על ר"י בנזקק לטומאה דספיקו טמא והיינו משום דס"ל לרבנן דהך חזקה שהי' לו מקודם לכן וחזקה השני' בספק אם בהרת קדמה כו' ס"ל דלא הוי חזקה כלל, דכיון דעכ"פ אתרעי גופו דעכ"פ נולד לו נגע רק שא"י אם נשלם הנגע לדין טומאה שהיה קודם השער לבן או לא בכה"ג חזקה קמייתא עדיפא טפי דחזקה שני' אתרעי ולכן ס"ל דהוי כודאי ולא ילפינן לה מקרא דלטהרו כו' אע"ג שיש לנגדו חזקת טהרות שנגע בהם וכמו בכ"מ שיש חזק' קמיית' היכא דליכא למימר חסר ואתאי אזלינן בתרי' אע"ג דאיכא חזקה אחריתא כנגדה, אבל ר"י ס"ל דחזקה ראשונה כיון שנטהר ממנה עכ"פ אח"כ בזה אתי קרא לגלות דחזקה דגופא עדיפא טפי מחזקה קמיית' וס"ל דאין זה רק חזקה דדינא ולא חזקה דגופא כיון שאין הספק בנגע הראשון עצמו אם נשתנה לטהרה או לא דהא ודאי כבר נטהר ממנו ובזה לא קיי"ל כר"י ומטעם שכתבנו, ומה שסתם הרמב"ם וכתב סתם דספק אם קדם שער לבן כו' דטמא ולא ביאר בזה דוקא כשהי' נזקק לטומאה כבר דהרמב"ם סמך בזה על מ"ש החילוק שבין נזקק לטומאה או לא (בפ"ו שם ה"ה) כל ספק נגעים כו':
27
כ״חכא) עוד יש לי מקום עיון בענין זה בסוגיא דפ"ג דעירובין (לה א ב) נתגלגל חוץ לתחום כו' ספק מבעוד יום ספק משחשיכה כו' ר"מ אומר ה"ז חמר גמל כו' ר"י אומר ספק עירוב כשר כו' ולכאורה לפי הכלל שנתבאר דבכל דבר שיש לומר השתא הוא דאתרע אזלינן בתר חזקה דמעיקרא א"כ קשה על ר"מ דס"ל ה"ז חמר גמל ולמה לא אמרינן העמידנו על חזקתו והשתא הוא דאיטמי וגם על ר' יוסי קשה למה הוצרך לטעמא משום דספק עירוב כשר והיינו מטעמא דהוה ספיקא דרבנן כמו שפי' הש"ס שם דהא בלא"ה יש לנו לומר דהוי עירוב מטעם אוקמי' אחזקה קמייתא, ועוד יש לתמוה שם בסוגיא זו דפריך הש"ס דר"מ אדר"מ בהא דנגע באחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת דר"מ מטהר כו' דהא באמת ר"מ אינו מטהר אלא ברה"ר כמו שמפורש בתוספתא וכמ"ש התו' שם וא"כ מאי פריך על מתני' דעירוב לפמ"ש הש"ס דר"מ ס"ל ע"ת דאורייתא וא"כ א"ש דמחמיר בספק, וע"ק יותר למה לא מטהר ר"מ באמת אפי' ברה"י דנימא חזקה קמייתא עדיפא דהא י"ל השתא הוא דמיית דומי' דגבינות שאנו מכשירין למפרע ועוד יש לתמוה לפמ"ש התו' שם דהא דנגע באחד בלילה לא מיירי אלא לענין תרומה וקדשים כמו מעל"ע שבנדה אבל לחולין אפי' לרבנן טהור ע"כ צ"ל דגם ר"מ ס"ל דחזקה קמייתא עדיפא מדמטהרינן לחולין וא"כ ע"כ צ"ל דחומרא בעלמא הוא וסייג וגדר לקדשי' א"כ מ"ט בראוהו חי מבערב מטהרין ליה דהא גם בלא ראוהו חי מבערב עכ"פ ודאי לנו שהי' שעה אחת חי בעולם וא"כ מה לי בראוה חי או לא גם צ"ע בסוגיא שם בהא דרבא מתרץ דר"י אדר"י התם ה"ט העמד טמא על חזקתו כו' ופרש"י דבמתני' בעירוב איכא חזקה לקולא ולחומרא חזקה דהעמד אדם על חזקת תחום ביתו ונגדה יש חזקה של תרומ' דטהורה היא והוא תמוה דהא כבר הוכחנו מכ"מ דהיכא דל"ל חסר ואתאי אזלינן בתר חזקה קמייתא אף שיש תרתי לריעות' א' הרי חסר לפניך והב' שיש חזקה אחרת כנגדה וכמ"ש התו' בנדה בהא דנגע משום דרגילות הנגע להתחסר בב"א מטמינן לי' לגברא בתורת ודאי ולא בתורת ספק שהרי מזה דייק הש"ס דאזלינן בתר חזקה וא"כ למה הוצרך לומר משום דספק עירוב כשר דע"ת דרבנן:
28
כ״טכב) וראיתי בתשו' נודע ביהודה (חיו"ד סי' סה) שפלפול הרבה בהך סוגיא דעירובין, וראיתי שם דבר נחמד במ"ש שם (לו א) כיצד אמר ר"י ספק עירוב כשר עירוב בתרומה ספק מבע"י כו' והיינו משום דבעירב בתרומה שא"י אימת נטמאת בזה אין אנו דנין על גוף התרומה מה דינה דהא ב"כ וב"כ היא טמאה אלא עיקר מה שאנו דנין הוא על האדם אם עירובו כשר ולכן מקילין בספיקו משא"כ אם הספק הוא אם התרומה עצמה היא טמא' או טהורה גם עכשיו א"כ צריכים אנו לדון גם על התרומה עצמה והוא ספק דאוריי' לחומרא ולכך בהכרח שגם העירוב אינו כלום אף שהוא דרבנן דהרי עכ"פ בתרומה שהוא טמא מסד"א עירב ואין עירובו כלום דספ"ד לחומרא ושפתים ישק כו', וע"פ דבריו אלה נלע"ד ליישב כ"ז דמאי דקייל בכ"מ דאזלינן בתר חזקה קמייתא כל שיש לומר השתא הוא דאתרע ולא שייך לומר חסר ואתאי היינו אם צריכים אנו לחקור הדין בדבר שבו החזקה קמייתא כגון במנוגע שצריכים לחקור אם הי' בו שיעור נגע בעת יציאת הכהן מן הבית או לא דנ"מ לאדם שנגע בו או בטהרות וכן בכל המקומות שמצינו בכה"ג צריך לדון על הדבר שבו עצמו החזקה משא"כ בהא דתרומה דספק מבע"י נטמאת כו' דעיקר הנ"מ הוא רק לגבי אדם אם עירובו כשר לא שייך כאן שום חזקה כלל ולכן שפיר פליגי ר"מ ור"י דלר"מ דס"ל ע"ת דאוריית' ה"ז חמר גמל ולר"מ דס"ל ע"ת דרבנן עירובו כשר והא דמטהר ר"מ בנגע באחד בלילה רק ברה"ר ולא ברה"י ולא אמרינן השתא הוא דמיית וליכא למימר מטעם חזקה קמייתא כיון דאין נ"מ לדינא באדם הנמצא מת דהא עכ"פ עכשיו הוא מת דזה אינו דבשלמא בהא דעירוב בתרומה כו' דשם אין שום נ"מ בספק התרומה לדיני טומאה אלא לענין עירוב באדם המניח בו דזה עצמו הוא דרבנן משא"כ בהא דנגע דנ"מ לענין טומאה וטהרה שפיר עיקר הספק נוגע לחקור אם היה חי או מת והוא דומה להא דבית המנוגע דליכ' נ"מ עתה בבית עצמה רק באדם הנכנס שם., ולכן נ"ל דה"ט דבאמת לחולין לא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתם כמ"ש התוס' והיינו משום דאזלינן בתר חזקה קמייתא כמ"ש ולא החמירו רק לקדשים לגדר ולסייג וע"כ צ"ל דלקדשים עשאוהו כאלו לא הי' חזקת חיים מעולם ולכן אינו מטהר ר"מ אלא ברה"ר וחכמים החמירו יותר לגבי קדשים דעשו גדר כאלו ודאי הי' טמא מתחילה ואזלינן בתר שעת מציאתן ולכן שפיר מקשה דר"מ אדר"מ דמטהר שם, אע"ג דהוה ברה"ר מ"מ הי' לו להחמיר כמו בספק תורה דהא כאן בקדשים עשו גדר להחמיר גם היכא דאיכא חזקה קמייתא היה לנו לומר דלענין רה"ר ג"כ טמא[*]:
29
ל׳[הג"ה וצ"ע בדברי הרמב"ם (פי"ח מה' אבות הטומאה הי"ד) שכתב הך דינא דנגע באחד בלילה ולא ראוהו חי מבערב דכל הטומאות כשעת מציאתן ולא חילק בין חולין לקדשים ותרומ' וזה נגד סוגיא דרפ"ק דנדה דמוכח התם דלא אמרינן כן אלא לקדשים ולחד מ"ד גם לתרומה אבל לא לחולין וצ"ע על נושאי כליו של הרמב"ם ז"ל שלא התעוררו בזה ולכן נלע"ד שהרמב"ם אינו סובר כשיטת התו' רפ"ק דנדה שכתבו דהא דכל הטומאות כשעת מציאתן הוא רק לקדשים אלא ס"ל דגם לחולין אמרינן הכי והוכיח הרמב"ם זה מסתמא דש"ס התם בפלוגתא דר"י ור"ל גבי קופה שנשתמשו בה טהרות דפליגי אי מחזיקין טומאה ממקום למקום כו' שמשמע דבאותו מקום מחזקינן למפרע ועי' תוס' שם שנדחקו לומר דמיירי ג"כ לקדשים וכן הא דמדלה עשר' דליים מיירי במים שנעשו על טהרת הקודש וכ"ז דוחק גדול, עוד יש ראי' לענ"ד לדברי הרמב"ם מהא דמביא שם (ה א) במחט שנמצאת חלודה או שבור' דאמרינן ג"כ להקל שהית' שבור' או חלוד' קודם לכן הרי דמעיקר דינא אמרינן הכי ולא מטעם חומרא דקדשים הוא, ומ"ש התוס' שם ד"ה שכל הטומאות כו' דה"ט משום דמוקמינן הטהרות על חזקתם לענ"ד הוא תמוה לפמ"ש שמבואר בכ"מ דבכ"מ דלא שייך חסר ואתאי אמרינן השתא הוא דאיתרע אף דאיכא חזקה אחרת כנגדה כדמוכח מבית שבו נגע ומכ"מ שהבאתי בפנים באריכות ולכן נלע"ד שהרמב"ם מפרש דברי המשנה והגמרא כפשטי' דכל הטומאות כשעת מציאתן בין לקולא בין לחומרא אך לפ"ז יקשה מכ"מ בש"ס דבכ"מ אמרינן השתא הוא דאתרע וכמו דקיי"ל בדין הגבינות ובהא דבית המנוגע גם קשה קושיות התוס' מהא דאשה שראתה דם דלחולין טהורה למפרע והנה הרמב"ן בחידושיו רפ"ק דנדה כתב לתרץ זה משום דשאני אשה דבדוקה היא מקודם והי' לה תחי' חזקה ברורה משא"כ כאן באדם שלא ראוהו חי מבערב דחזקה ראשונה לא נתבררה ולכך מודים בראוהו חי מבע"י ולא ידעתי מה תיקן בזה דהא בתוספתא (פ"ה דטהרות מ"ז) מפורש דהא דמודים חכמים לר"מ בראוהו חי היינו רק ברה"ר משום דספק טומאה בהר"ר טהור הרי דאף במקום שהי' חזקה ברורה מעיקרא עכ"פ הוא ספק השקול וברה"י טמא וא"כ גבי נדה לבעלה הי' לנו לומר דספק הוא וכן בהא דבית המנוגע וכן בכ"מ למה אמרינן דאזלינן לקולא ומוקמינן לי' אחזקה קמייתא אפי' לקולא והרשב"א בחידושיו רפ"ק שם הביא תירוץ אחר דלא דמי דהתם ודאי נגע אזלינן בתר שעת מציאתן אבל באשה ספק ביאה הוא דהא מספקא לן אי הוה דם בההיא שעתא או לאו וגם דבריו לא זכיתי להבין דא"כ גבי גבינות למה אנו מתירין הגבינות אף שנעשו בודאי קודם שחיטה והרשב"א ג"כ ס"ל להתיר הגבינות בטריפות שע"י נקב וכדומה במה שי"ל עכשיו סמוך לשחיטה נטרפה ואפי' האוסרים בגבינות היינו מטעם דחזקה ראשונה לא נתבררה מעולם וא"כ בראוהו חי מבערב למה מטמאינן ברה"י ומחזקינן לי' בספק טומאה למפרע דשם הי' חזקה ברורה מעיקרא, והענין פלא עצום שלא נתעוררו בזה המפרשים והנה הי' נראה לפרש הסוגי' ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל באופן אחר והוא דבאמת יש חילוק בין איסור לטומאה בענין זה והיינו שידוע שהרמב"ם סובר בכל ספק איסור תורה שהוא רק מדבריהם לחומרא ומן התורה כל ספק לקולא רק במקום חזקת איסור אז מה"ת אזלינן לחומרא כמו שהאריכו בזה המחברים וכתבתי ג"כ באריכות מזה בחיבורי בית יצחק והנה בטומאה מצינו שאסרה התורה גם בספק כמו בסוטה שאסרה תורה ועשאה כודאי ומשם למדו חז"ל כל דיני טומאה כמ"ש כל ספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור דמסוטה גמרינן לה:
30
ל״אובזה א"ש הכל ויתורצו כל הקושיות הנופלים בעניינים אלו בכמה סוגיות בש"ס והיינו כיון דעיקר מה שאוסרים בספק הוא רק מדבריהם לכן ראו חז"ל להתיר במקום שיש קצת סברא ולכן במקום שיש חזקה דמעיקרא אזלינן בתרה לקולא אף שעכשיו נולד ריעותא דבאופן זה לא רצו להעמיד דבריהם והקילו לומר דהשתא הוא דאתרע והתירו ג"כ בכ"מ שראו צד סברא להתיר ולהעמיד על דין תורה משא"כ בספק טומאה כיון שהתורה החמירה בו יותר לעשות ספק כודאי כל שאנו רואים בו עכשיו ריעותא כמו בסוטה שרואים בה ריעותא שנסתרה ולכן אמרו ג"כ כל הטומאות כשעת מציאתן ר"ל דדוקא גבי טומאה הדין כן ולא בשאר איסורי תורה ולכן גם בנמצא עלי' מחט חלודה או שבורה אמרינן ג"כ כשעת מציאתן לקולא כיון שעכשיו רואים בה שהיא שבורה ואין בה כדי לטמאות א"כ לא נולד לנו שום ריעותא בטהרות שנגעה בהם לא הוי דומי' דסוטה ולכן הקילו ג"כ בספיקו:
31
ל״בועפ"ז נבוא לפרש כל הסוגיות והוא בנגע באחד בלילה ולא ראוהו חי מבערב ס"ל לר"מ דברה"ר טהור כיון דעיקר דין טומאה מסוטה גמרינן לה לטהר ברה"ר כמו בכל ספק טומאה ברה"ר דטהור וחכמים דמטמאים ס"ל דכיון דבטומאה החמירה התורה לעשות ספק כודאי אף שהי' לאשה חזקת היתיר לבעלה א"כ היכא שנוסף עוד חזקה דהשתא דנמצא עתה מת ומטמא חמיר יותר והוא ודאי טמא אף לטמא ברה"ר משא"כ בראוהו חי מבערב כיון שחזקה נתבררה מקודם שהוא חי אף שיש חזקה דהשתא למיתה נעשה עי"ז ספק השקול ולכן דינו ככל ספק טומאה דברה"ר טהור וברה"י טמא ולכן גם להיפוך בנמצא מחט מלאה חלודה או שבורה מחזקינן לי' מעיקרא שהייתה שבורה אפי' להקל דכיון דטומאה שאני מכל ספק איסור ואזלינן בתר חזקה דהשתא להחזיק טומאה למפרע בתורת ודאי הוצרכו להשוות מדותיהם שגם להקל ניזל בתר חזקה דהשתא כיון דמדאורייתא אין בו חשש רק בטומאה ספיקו אסור מה"ת דמסוט' גמרינן לי' מכאן שיש לו עתה חזקת טהרה טהור לגמרי למפרע ובזה א"ש ג"כ הא דמדלה עשר' דליים והא דקופה שנשתמשו בה טהרות מחזקינן טומאה מזמן לזמן משום דבטומאה דהכל הולך אחר שעת מציאתן בין לקולא בין לחומרא מטעם שנת' והא דמטהרי ב"ש וב"ה באש' שראתה דם לגבי טהרות דחולין ואמרינן השתא הוא דחזאי י"ל דלא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן כי אם בדין שעיקרו רק לטומאה וטהרה משא"כ בטומאת נדה דעיקר הוא לבעלה לענין קביעות נדה וזיבות אע"ג דנוגע ג"כ לטומאה מ"מ אין לומר בו כשעת מציאתן רק אם הספק נולד בטומאה עצמה באיז' זמן הי' משא"כ שם הספק במקוה אימת נחסר והמקוה עצמה אין בה שייכות טומאה רק שע"י המקו' הוא מטהר מטומאה לכן אינו בכלל זה והשתא א"ש ג"כ הך סוגי' דעירובין (לה ב) במ"ש כיצד א"ר יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומ' כו' ספק מבע"י כו' אע"ג דבטומא' נולד הספק ובכה"ג מחזיקינן למפרע בטמא ודאי אליבא דרבנן מ"מ כיון שאין אנו דנים על הטומא' עצמה רק על העירוב אם הוא כשר או לא וא"כ יש לנו ב' סברות דמצד הספק שנולד בתרומה אמרינן דאזלינן בתר חזקה דהשתא והוה ודאי טמא ולהיפוך מצד ספק שבעירוב אמרינן להיפך דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא וכאלו ודאי להתירא והוי תרתי דסתרי לכן נחשב לספק השקול דלר"י דס"ל ע"ת דרבנן ספק עירוב כשר משא"כ לר"מ דס"ל ע"ת דאורייתא ועפ"ז יתפרש לנו הסוג' דעירובין שם דפריך ורמי דר"מ אדר"מ בדאורייתא כו' מהא דנגע באחד בלילה כו' דר"מ מטהר שהוא תמוה לכאורה דהא שם מיירי ברה"ר דספיקו טהור משא"כ בעירוב ספיקא דאורייתא לחומרא ועי' בתשו' נוב"י שם שדחק מאוד לתרץ זה ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דה"פ כיון דבמתני' נקט סתמא עירב בתרומה ונטמאת ספק מבע"י כו' ולא חילק בין אם אירע הספק שהניח העירוב ברה"ר או ברה"י משמע דגם במניח העירוב ברה"ר הדין כן וא"כ כיון שהתרומה מחזיקין לי' בטהורה למפרע ברה"ר ולר"מ דאזיל בתר הספק שבתרומה ג"כ כמ"ש דלכך מחמיר בספיקו מה"ת א"כ למה לא יהי' עירובו כשר כיון שבאמת התרומה טהורה למפרע והרי בתרומה טהורה הניח ועוד דלפמ"ש דלכך נחשב כאן לספק משום שיש כאן ב' סברות מתנגדות שמצד ספק הנולד בתרומה ודאי טמא למפרע ומצד ספק שבעירוב הוי ודאי כשר למפרע ולכך נחשב לספק השקול וא"כ תינח לרבנן דפליגי אר"מ דלדידהו נחשב כודאי טמא למפרע משום דמטמאין גם ברה"ר ולכן עי"ז נעשה כספק השקול אבל לר"מ דס"ל שמצד ספק שנולד בטומאה עצמה ג"כ אינו נחשב אלא לספק א"כ כאן שיש סברא ג"כ שמצד ספק שבעירוב יש לנו לומר השתא הוא דאתרע ודאי הי' לו להכשיר העירוב ורבא משני התם תרי חזקה לקולא והכא חדא חזקה לקולא והיינו דהוא ס"ל דמאי דמטהר ר"מ ברה"ר בנגע בא' בלילה משום שיש ב' חזקות לקולא אבל היכא שיש רק חזקה אחת מודה לרבנן שיש להחזיקו לודאי טמא דכיון דבלאו חזקה דהשתא הוי טמא מספק מן התורה דגמרינן לה מסוטה א"כ אם נוסף עוד חזקה דהשתא י"ל דטמא ודאי וכמ"ש בסברת רבנן ולכך בעירוב שאין כאן רק חזקה אחת ויש לנו ב' סברות מתנגדות הוי ספק השקול וכיון דס"ל ע"ת דאורייתא לכך ס"ל דהוה חמר גמל:
32
ל״גאך לפ"ז נשאר לנו מקום עיון במ"ש שם תני' כיצד אמר ר"י ספק עירב כשר כו' אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירב כשר דלפמ"ש איפכא מסתברא דבעירב בתרומה שעכשיו ודאי טמאה היא י"ל דנחשב כודאי טמא למפרע משום דכל הטומאות כשעת מציאתן משא"כ בעירוב בתרומה שספק לו אם הוא טמא או טהור גם עתה דאינו אלא ספק וא"כ יותר מסתבר להכשיר העירוב כיון שעיקר מה שדנין הוא על העירוב וס"ל ע"ת דרבנן אבל גם זה מיושב דה"פ דדוקא בעירב בתרומה שתחי' הייתה טהורה ועכשיו ודאי טמאה היא וא"כ אין לנו שום עסק לדון על התרומה עצמה ואין בה שום נ"מ רק אם להכשיר העירוב וכיון דס"ל ע"ת דרבנן ולכך העירוב כשר אבל אם עירב בתרומה וא"י אם היא טמאה או טהורה וא"כ צריכים אנו לחקור בדין התרומה עצמה וכיון שצריכים אנו לטמאות התרומה מספק היאך אפשר להכשיר העירוב והוה תרתי דסתרי ועכ"פ עיקר טעם שיהי' בדבר הראוי לאכילה וכיון שאנו צריכים לאוסרו באכילה מספק ולומר שהי' אסור מתחי' ודאי דאין עירובו כלום ולפ"ז יוצא לנו דין חדש דהיינו דוקא אם ידע באיזה תרומה הניח רק שספק לו אם הי' טמא או לאו אבל אם הי' כאן ב' ככרות של תרומה א' טמאה וא' טהורה, וא"י באיזה ככר עשה העירוב דבכה"ג אין לנו לדין על הככרות כיון שכל א' ידוע במקומו ואין בהם ספק איזה הוא הטמא רק שהספק הוא בעירוב בכה"ג ודאי דכשר וע"פ סברא זו י"ל ג"כ מה שקשה שם לפי שיטת התוס' שהם סוברים דכל הטומאות כשעת מציאתן הוא רק לתרומה וקדשים ולא לחולין ואין זה אלא חומרא וגדר בעלמא א"כ מאי משני התם הש"ס דלכך ס"ל לר"מ דאין זה עירוב מטעם דס"ל ע"ת דאורייתא מה בכך והא מה"ת ודאי טהור למפרע לחולין אבל לפמ"ש א"ש דכיון דאנו דנין על העירוב גם מצד הספק טומאה שבתרומה שלכך נעשה ספק השקול דאל"כ הי' לנו לומר דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא בשאר איסורי תורה וכיון דלתרומה צריכים להחזיק לטמא בודאי למפרע לכך א"א להכשיר העירוב ומה שיש לתמוה בזה לפי שיטת התוס' דכל הטומאות כשעת מציאתן אינו לחולין א"כ ללישנא קמא דר"ה בפ"ק דנדה (ו' א') דס"ל מעל"ע שבנדה אינו אלא לקדשים ולא לתרומה א"כ לפי שיטת התוס' דמדמו להא דכשעת מציאתן היאך יתפרש כאן הא דעירובין למה ס"ל לר"מ דה"ז חמר גמל דהא שם בעירב בתרומה מיירי דלמפרע טהור גמור וצע"ג:]
33
ל״דכג) שבתי וראיתי שדברי הגאון נוב"י יש להם מקור בדברי רש"י בפ"ג דקידושין שהבאתי למעלה בהא עובדא דינאי המלך שכ' רש"י דאף למ"ד מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה היינו דוקא כשבאנו לדון על האם ג"כ דאז ממילא מהני חזקה דידה גם לגבי בת אבל אם מתה האם ואין אנו דנין רק על הבת לבד לא מהני חזקה דאם לגבי דידה וכמו כן בנ"ד אין אנו הולכים אחר הדבר שבו נולד הספק בתחילה כיון שאין בו נ"מ לדינא לע"ע כהא דספק מבע"י נטמאה כו' כיון שעכשיו אנו דנין על העירוב אם הוא כשר או לאו וכיון שהוא מדרבנן מקלינן בספיקו, אבל מדברי התוס' שם ד"ה מאי חזית לא משמע הכי, ומשמע שם דלמ"ד מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה אין נ"מ כלל יעו"ש היטב שמשמעות דבריהם שמפרשים ג"כ דברי רש"י הנ"ל שכוונתו למ"ד מאן דמכשיר בה אינו מכשיר בבתה ע"ש ובחיבורי בית יצחק הארכתי בזה וכתבתי שכוונת רש"י הוא דבכה"ג לכ"ע לא מהני לגבי בת כיון שאין אנו דנין על האם מאחר שכבר מתה, וא"כ סברת הגאון הנ"ל אינו ברור כ"כ דלפי שיטת התוספת אין לחלק בזה ונוכל לומר ג"כ דהתוס' אזלי לשיטתם בפ' ב"מ (לד א) ד"ה שניהם קנו עירוב שהקשו שם דהא ר"י לא מכשיר העירוב אלא משום חזקת טהרה והיינו דלא ס"ל חילוקו של רש"י הנ"ל (ולפמ"ש בהג"ה באריכות יש לפרש הסוגיא דעירובין באופן אחר וא"ש הכל):
34
ל״הכד) עוד יש לי מקום עיון במ"ש הטור באה"ע (סי' לט) דאם נמצאו בה מומין והיא ארוסה דמוכח התם דס"ל דהקידושין בטלים לגמרי וא"צ גט כלל וכמ"ש הב"ש (שם ס"ק יא) שהשיג על הב"ח שכת' דרק לענין כתובה כתב כן ע"ש, והוא תמוה לכאורה לפמ"ש דאמרינן בכ"מ השתא הוא דאיתרע כמו גבי גבינות, וראיתי בכרו"פ (סי' פא) שהרגיש בזה וכת' דה"ט משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה וגם יש חזקת פנוי' דידה משא"כ בגבינות שיש כנגדה חזקת כשרות דבהמה ודבריו אלו ג"כ תמוהים לענ"ד דכבר הוכחנו דבכ"מ מבואר דבכ"מ דלא שייך לומר חסר ואתאי חזקה קמייתא עדיפא אפי' יש חזקה אחרת כנגדה ולכן נלע"ד דגבי מומין ג"כ שייך לומר חסר ואתאי דהא ע"כ מיירי במומין שאינם ראוים להיות בעת לידתה אלא כגון נכפה וריח הפה וכדומה דבזה שייך לומר חסר ואתאי דמסתמ' הי' בה חולי הגורם דבר זה והחולי ידוע שאינו בא בפעם א' בשלימות רק הוא הולך וחסר והחולי מתגבר בכל פעם יותר ולכן שם תלוי הדבר ברשות די"ל דמזל דידה גרים או מזלא דבעל שנסתפחה שדהו, ולכן כשנמצאו בה המומין בעת אירוסין שעדיין לא נכנסה לרשות הבעל יש לנו לומר שמזל דידה גרים, וכיון שהוא דבר שהולך וחסר חזקה דהשתא עדיפא טפי משא"כ כשעכשיו היא נשואה אמרינן דמסתמא מזל דבעל גרם כנ"ל ודוק:
35
ל״וכה) וע"פ כל מ"ש נראה שיש לפקפק הרבה בדין מחזיקין איסור מזמן לזמן שהאריכו האחרונים בא"ח (סי' תסז) בדין נמצא חטה בתבשיל שכל האחרונים תפסו להלכה פסוקה להחזיק איסור מזמן לזמן ולומר שכבר נפלה החטה בתבשיל מקודם וחילקו בין מזמן לזמן ובין ממקום למקום והדבר תימא גדול בעיני שסותר לכמה סוגיות בש"ס דקיי"ל השתא הוא דאתרע בדבר דלא שייך לומר טריף ואתאי, ואין לומר דשאני גבי חטה שלא ראו מקודם אם הי' החטה במים וא"כ לא הי' לנו חזקה ברורה מעיקרא להיתירא דזה אינו דהא ודאי דמקור נבקעות המים הי' בתחילה בלא חטה והוי כמו בלא ראוהו חי מבערב דפ"ה דטהרות דגם לרבנן לא מחמרינן אלא לתרומה וקדשי' ולא לטהרות כמ"ש התוס' רפ"ק דנדה (ד א) והיינו ע"כ משום דודאי חי הי' מעיקרא ודמיא להא דמתירין הגבינות משום דאע"ג דחזקה קמייתא לא נתבררה לעינינו הוי חזקה מטעם רובא כמ"ש למעלה, א"כ ה"ה בחטה שנמצאת במים שרוב המים אין בהם חטה הוי חזקה דמעיקרא דאתי' מחמת רובא דאמרינן השתא הוא דאיתרע, אחר כותבי זאת ראיתי בס' מק"ח (סי' תס"ז ס"ק יא) שהאריך הרבה בזה ויצא לדון בדבר החדש דלכך לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא משום דאח"כ ניתק ממקום למקום ולא מחזקינן לחזקה דמעיקרא ממקום למקום כמו בחזקה דהשתא, והא דראוהו חי מבערב שמטהרים היינו בראוהו חי באותו מקום שנמצא למחר מת יעו"ש שהאריך אבל לענ"ד אין דבריו ברורים ועדיין אינו מיושב דהא גם בראוהו חי מבערב לא מטהרי רבנן אלא ברה"ר ולא ברה"י כמ"ש בתוספתא דפ"ה דטהרות א"כ עכ"פ קשה מ"ט לא אמרינן שם דניזיל בתר חזקה דמעיקרא ולומר השתא הוא דאתרע ולטהר אפי' ברה"י, ובפרט לפמ"ש התו' ברפ"ק דנדה שם דטומאת למפרע לא גמרינן מסוטה, שוב ראיתי להגאון מוהרא"ל מפלאצק בס' מגן אלף על הלכות פסח שם שדחה דברי הגאון מק"ח בזה והאריך שם ג"כ להשיג על עיקר הדין שהמציאו האחרונים בזה לומר דמחזיקין מזמן לזמן מהטעם שכתבתי שהתוס' כתבו דלא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן אלא לקדשים ע"ש שדחה דברי המק"ח בשתי ידים גם יש לתמוה בדין הנזכר ביו"ד (סי' קה) בשומן שנמצא בו עכבר שהביאו האחרונים הדין שכתב בת"ח בשם או"ה שאם הי' הספק אם נשתהה העכבר מעל"ע בשומן הכל אסור משום מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא ולמדו האו"ה ג"כ מהך סוגיא דכל הטומאות כשעת מציאתן, ולפמ"ש לית' להאי דינא דרק לקדשים ולתרומה אמרו כן לחומרא, שוב מצאתי שעמד בזה הגאון בכרו"פ שם והניח ג"כ דין זה בצ"ע ועי' מ"ש באריכות בהג"ה לשיטת הרמב"ם ז"ל די"ל דס"ל דרק בטומאה אמרינן כשעת מציאתן אבל לא בשארי איסורים א"כ ליתא ג"כ להאי דינא אך מ"ש בשו"ע שם בנמצא בשומן קרוש דע"כ יצא מחזקתו זמן מה דמיא להא דגבינות מבהמ' שהוגלד פי המכה או בסירכא שלדעת הרשב"א הגבינות אסורים למפרע וכמ"ש למעל' בזה וכן כ' שם בכרו"פ ולפי מ"ש בס' מק"ח שממקום למקום לא מחזקינן חזקה קמייתא א"כ יש מקום לדין זה של הש"ע וגם להדין שכ' בת"ח דמיירי שלא ראינו השומן בשעה שהובא למקום זה אם היה בו עכבר וא"כ הרי הוא כליכא חזק' דמעיקרא כלל רק חזקה דהשתא וא"כ אם במקום הזה ראינוהו מקודם שלא הי' בו עכבר יש להתיר וגם דבריו צ"ע כמ"ש, וצ"ע מאוד בכל זה לדינא:
36
