בנין עולם, יורה דעה ס״וBinyan Olam, Yoreh De'ah 66
א׳שאלה מכבוד אהובי הרב המופלג המפורסם בתורה וביראת חטא מוה' אברהם כ"ץ מ"מ ומ"ץ דק"ק גאנידז:
1
ב׳מכתבו בספר חקוקה שאלה עמוקה הגיעני אל נכון במעשה שאירע בעירו שאיש אחד קנה תפילין מסופר אחד שהי' מוחזק בכשרות מתחיל' והלך לעיר אחרת ורצה להחליף התפילין אצל סופר אחר ומצא הסופר בתפילין של יד של האיש הזה מונח שם קלפים חלקים בלי שום כתיב' ובשל ראש היו הפרשיות פסולים והלך האיש הזה לב"ד שבאותו עיר והביא גב"ע מב"ד דשם על מעשה זו ובא לעירו להרב דשם והראה לו הגב"ע ושלח הרב לבדוק כמה זוגות תפילין שמהסופר הזה שיצא עליו הלעז ובתוכם בא איש אחד לפני הרב והעיד בתו"ע שזה קרוב לשנה שהסופר הנ"ל כתב ס"ת בעיר אחת וביקש הוא מהסופר שיכתוב לו תפילין ולא רצה באמרו שאין לו פנאי מחמת שמושכר למלאכתו בכתיבת הס"ת ושוב אחרי ימים מועטים בא עוד האיש ההוא והפציר את הסופר מאוד שיכתוב לו תפילין והשיב לו הסופר מאחר שאין לי פנאי לכתוב לך תפילין חדשים הא לך תפילין שלי שאני מניחם והסופר הנ"ל הניח תפילין אלו קרוב לשנה מקודם והרב הנ"ל ציוה להביא לו אלו התפילין לבודקם ופתחם ולא מצא בהם שום פרשה כתובה רק קלף חלק לא בש"י ולא בש"ר והושיב הרב הנ"ל ב"ד39פירוש שלשה מורי הוראה: (נכתב מפני הצנזור) ושלח אחר הסופר שישיב ע"ז והשיב על תפילין הראשונים שמכר לאיש אשר החליפם בעיר האחרת שהתפילין לא הי' שלו ולא מעשייתו רק שקנה מסופר אחר שאינו מכירו והאיש שהחליף הכחישו ע"פ ואמר לו שבפניו הניח הקלפים מכורכים תוך הבתים ותפרם ונתנם לו רק שלא השגיח לראות אם הי' הקלפים כתובים והעמידו על חזקת כשרות ועל תפילין שלו שהניחם השיב ג"כ שקנה מסופר אחר בלא השגח' ובדיק' והעידו אנשים לפני הרב שהם מכירין התפילין בטב"ע שהם מעשה הסופר הזה שנחשד שעשאם בעצמו ונסתפק מע"ל על הס"ת שכתב תוך משך זמן זה אם היא כשיר' או טעונה גניזה ועוד כמה ספיקות שיתבארו בס"ד:
2
ג׳תשובה צדדי השאלה הזאת רבים המה ומתחלקים לכמה ענפים וכמה ספיקות עצומות שצריכים לחקור עליהם במקור ים התלמוד והפוסקים וכי הוא זה (א) אף אם נדע שנכתב בכשרות וגם ידוע לנו שנכתב לשמה וגם כתב השמות בקדושה ובעבוד העורות לשמן ובכל פרטי דיניהם הצריכים לכתיבת ס"ת הי' נזהר בהם על צד היו"ט אם הוא פסול מצ"ע מצד שאינו בר קשירה וכתיב' מאחר שהניח בעצמו תפילין פסולים בלא פרשיו' והוא בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין ובכלל פושעי ישראל יחשב (ב) אם נאמר דאין זה פסול מצ"ע אם יש לו נאמנות בזה שכתב לשמה ונזהר לקדש את האזכרות שבו אם דינו כעובר לתיאבון או לאינו חושש בכתיב' דחמיר טפי מעובר לתיאבון (ג) אם נאמר דלגבי תפילין מיקרי פסול מצ"ע שאינו בר קשיר' אם כשר לגבי ס"ת אם נקרא לגבי' בר כתיב' אם ידוע שנכתב בכשרות. (ד) אף אם נאמר דמיקרי בר כתיב' אצל ס"ת אם במה שנחשד לתפילין ואינו בר נאמנות לגבי' אם יש לו נאמנות לגבי ס"ת או מיקרי חשוד לס"ת או לא (ה) אם שייך בזה מה שאמרו אין ע"א נאמן להוציא אדם מחזקת כשרות או אפשר דמיקרי אתחזק איסורא דנאמן בזה ע"א לאיסור או אם הוא בכלל ריק ופוחז (ו) אם כתיב' לשמה ועיבוד העורות לשמן וקדושת האזכרות הוא מדאורייתא או מדרבנן ויש בזה נפ"מ לנ"ד (ז) אם יש לס"ת זה תקנה ע"י שיעבור בקולמוס את האזכרות ויקדשם (ח) אם צריך לשלם לו בעד הס"ת שכתב או לא. והנה כל אחד מאלו הענפים מתפרדים לכל צד ויורדים לעומקא דתהומא רבא בים התלמוד והפוסקים ומעיין עמוק הוא לזאת אמרתי לבוא בארוכה ומה' אשאל שלא אכשל בדבר הלכה וצור ישראל יראני בתורתו נפלאות ויצילני משגיאות:
3
ד׳א) גרסינן בפ' השולח (מה ב) תני רב המנונא ברי' דרבא מפשרוני' ס"ת תפילין ומזוזות שכתבם כו' כותי אשה וקטן כו' פסולים שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשיר' ישנו בכתיב' וכל שאינו בקשיר' אינו בכתיב' והנה יש בזה מחלוקת הפוסקים הראשונים אם פסולים מן התורה או מדרבנן כמ"ש הר"ן בפ' השולח שם דלהרמב"ם פסולים מן התור' וכן משמע באמת לשון הרמב"ם (פ"א מה' תפילין):
4
ה׳כו)40צ"ע למה התחיל באות א' ועבר מיד לאות כ"ו ואילך: אמנם נלע"ד להוכיח לכאורה דמ"ש הפוסקים דצריך לקדש בכל שם בפ"ע אינו מדינא ואין זה אלא חומרא בעלמא ומדינא די אם כיון בתחילת כתיבת ס"ת שיכתוב כל שם שבו לשם קדושת השם די בכך והוא דהרא"ש נסתפק אי הא דבעינן כתיבה לשמה אי צריך להוציא בשפתיו או די במחשבה לבד או דמיא לפיגול דבעינן בי' דיבור או דמיא לתרומה ולשולח יד בפקדון דכתיב בהו ג"כ מחשב' ודי במחשב' לחוד ולכך כתב דטוב להוציא בשפתיו בתחילת הכתיבה שכותב לשם קדושה. אמנם בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם כו' ע"ש ומשמע מדבריו דא"צ להוציא בפיו בשעת כתיבת האזכרות ולכאורה הוא תמוה כיון דמספק פסק לחומרא[*] דאין די במחשבה לבד א"כ למה הקל באזכרות דדי במחשבה אלא ודאי ס"ל דמדינא א"צ לקדש בכל שם בפ"ע ולכן די בתחילת הכתיב' של הס"ת שכותב לשם קדושת ס"ת והשמות שבה ודי בזה ולחומרא בעלמא צריך לקדש בכל שם בפ"ע ולכן די במחשבה לחוד ולא מחמרינן בי' כולי האי ועש"ך יו"ד (סי' רעו) מ"ש בשם הב"ח גם כן דלכך סגי במחשבה באזכרות משום דסמכינן אמה שאמר בתחיל' הספר שכותב לשם קדושת ס"ת וכן נראה מדברי הט"ז שם אבל צ"ע דהא הרא"ש שם הביא ראי' דצריך מחשבה עכ"פ בתחיל' האזכרות ולא די במה שאמר תחיל' שכותב לשם קדושת ס"ת מהא דאיתא בפ' הניזקין בההוא עובדא דאתי' לקמי' דר' אמי ואמר לו ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתי לשמם דאלמא מעלה אחרת יש בכתיבת האזכרות ואין די במה שכותב סתם לשם קדושת ס"ת ואם כן מנין לנו לעשות פשרה בזה ולסמוך אמחשבה לחוד גם על מה שאמר בתחיל' שכותב לשם קדושת ס"ת דילמא ס"ל להש"ס דמדינא צריך עכ"פ לכתוב אזכרו' לשמן בכל אחד בפ"ע ועי' בט"ז יו"ד (סי' רעד ס"ק א) שכתב בשם סמ"ג דבעת שמתחיל לכתוב הס"ת יאמר לשם קדושת ס"ת ולשם קדושת האזכרות וכ' ע"ז הט"ז שכן נכון לעשות דשמא ישכח אח"כ לקדש השמות ויסמוך ע"ז מוכח מדבריו דדי בפעם אח' אם בתחיל' הכתיבה אומר לשם קדושת האזכרו' אבל בס' א"ר (סי' לב ס"ק לו) פקפק בדבריו ממ"ש בס' מ"ב (סי' צט) שכ' אם הסופר מניח השמות לכתוב בטהרה ואח"כ כותבם בבת אחת אז די בפעם אחת שאומר לשם קדוש' השמו' כיון שאינו מפסיק ביניהם לא מהני ולענ"ד אין משם הכרח להשיג על הט"ז דראיותיו מוכרחים מדברי הסמ"ג ובעל מ"ב לא כ' דבריו אלא לכתחיל' דודאי לכתחיל' אין לסמוך על מי שאומר בתחיל' הכתיב' כדמוכח מלשון הרא"ש והפוסקים הנ"ל שוב מצאתי בפרמ"ג באשל אברהם (סי' לב ס"ק לב) שהרגיש קצת בזה יעו"ש:
5
ו׳[הג"ה ובמ"א הארכתי שלכאורה יש לתמוה במ"ש הרא"ש דבפיגול בעינן דיבור ולא מהני מחשבה מהא דאיתא במס' זבחים (ט ב) אמר ר' ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה שנאמר לא יחשב וגו' א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כו' והנה במס' תמורה (ג ב) איתא אמר רב אידי כו' כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקין עליו כו' חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם כו' ושם א"ל ר"י לתנא לא תתני מימר משום דבדיבורו עביד מעשה והיינו משום דר' יוחנן לטעמי' אזיל דס"ל בפ' הפועלים (צ ב) אתמר חסמה בקול ר"י אמר חייב ר"ל אמר פטור ר"י אמר חייב עקימת שפתיו הוי מעשה ועיין תוספ' שם ד"ה ר"י אמר כו' דהיינו משום דבדיבורו עביד מעשה שעי"ז הולכת ודשה בלא אכילה כו' וכן בתמורה ע"י דיבורו נעשה מעשה שנעש' מחולין קדשים וא"כ קשה לפי מאי דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל א"כ דיבור שע"י נעשה מעשה לוקין עליו ואמאי קאמר רב אשי לאו שאין בו מעשה הוא אע"כ דפיגול א"צ דיבור אלא מחשבה לחוד סגי דאם הי' צריך דבור א"כ מיקרי מעשה כיון שע"י דיבורו נפסל הקרבן ואין לומר דע"כ צ"ל דשם מיירי בדיבור דאי במחשבה לחוד היאך שייך מלקות דהיאך אנו יודעים מחשבת לבו וגם התראה לא שייך גבי' אי ע"י הודאתו שהודה שפיגל הא אין אדם משים עצמו רשע ללקות ע"י הודאתו דבאמת עיקר פיגול הוא במחשבה לבד רק דהדיבור מגלה מחשבתו ולכן שמפגל בדיבור לוקה ולמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אע"ג דשם הי' דיבור מ"מ אין לוקין עליו כיון דעיקר חיובו במחשבה תלוי וכעין זה איתא בפ"ק דכריתו' (ד א) דקאמר התם לר"י דאמר כפיפת קומתו הוה מעשה ועקימת שפתיו הוי מעשה גבי מגדף ומשני אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופרש"י שם וז"ל עיקר איסורו במחשבת הלב ואין כאן מעשה ומה שמדבר אינו אלא משמיע איסורו כו' יעו"ש ואין זה דומה למימר ונשבע דתמורה אינו חל במחשבה רק ע"י דיבור וכן שבועה כתיב לבטא בשפתים דוקא וא"כ מוכח משם להיפוך דפיגול עיקרו במחשבת הלב לבד ובאמת משמע כן דהא בפיגול כתיב לא יחשב וכן כתיב בתרומה ונחשב לכם תרומתכם וכמו שבתרומה קיי"ל דמדאורייתא תורם במחשבה כמ"ש נותן עיניו בצד זה כו' וכמו כן בפיגול דמ"ש האי לא יחשב מהאי דכתיב ונחשב לכם וגו' וכן משמע מדברי הרמב"ם פי"ג מה' פסולי המוקדשין) דכל פסול פיגול הוא במחשבה בלא דיבור שוב ראיתי במשנה למלך שם שכ' ג"כ שכן משמע מדברי הרמב"ם אך ראיתי שכ' להביא ראי' לשיטת הסוברים דבעינן דיבור מהא דהבאתי מש"ס דזבחים מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה כו' ואם נאמר דבמחשבה לחוד תליא מלקות היכא משכחת לה אטו מאן דאכיל תמרי בארבולא לקי דבכה"ג פריך הש"ס בס"פ הנחנקין גבי כובש את נבואתו (פט א) ודבריו תמוהים דמדברי הש"ס מוכח להיפוך כמ"ש ומה שהוקשה לו היאך שייך מלקות כו' לפי מ"ש לק"מ דשם פריך משום דליכא דיבור כלל רק מחשבה וא"כ מאן מתרי בי' וכדאיתא התם להדיא יעו"ש משא"כ בנ"ד שפיר י"ל דדיבר בפיו ושייך בי' התראה ומ"מ כיון דעיקר פיגול הוא נעשה ע"י מחשבתו לבד לכך הוי לאו שאין בו מעשה הן אמת שהתוס' בס"פ המפקיד (מב ב) כתבו בפירוש דמחשבה לא מהני בפיגול רק בדיבור וכן כתבו בפ' תמיד נשחט (סג א והוכיחו כן מהא דמוקי פלוגתא דר"מ ורבנן בחשב בלבו למולין ולערלים ולא הספיק לומר למולין עד שנגמר שחיטה בערלים דר"מ סבר לא בעינן פיו ולבו שוים כו' יעו"ש דאם נאמר דהכל תלוי במחשבה לבד א"כ מה בכך שלא הספיק לומר למולין הא גמר ג"כ בלבו למולין יעו"ש לולי דברי התוס' הקדושים הי' נלע"ד דאין שם הכרח כלל די"ל דאע"פ שבאמת הכל תלוי במחשבת הלב היינו דוקא אם לא הי' דיבור כלל אבל כאן שבפירוש הוציא בפיו לערלים אע"ג דהי' סבור לומר ולהוציא בפיו גם למולין מ"מ כיון דבדבורו מכחיש למחשבתו אזלינן בתר דיבורו ובפרט להחמיר כהתם גם אין להביא ראי' מהא דאיתא בפ' הניזקין (נד ב) גבי נאמנות באיסורים דקאמר שם שהתורה האמינתו כהן גדול ביוה"כ יוכיח כו' ולמה לא הוכיח מסתם פיגול אם נאמר דבמחשבה לבד מפגל מנא ידעינן דפגול די"ל דבאמת מתפגל הקרבן במחשבה לבד אך אין יכול להוכיח מזה דנאמן בכך די"ל דלגבי לאסור הקרבן לאחרים אינו נאמן אא"כ שמענו ממנו דפגיל ולכך הוכיח מכה"ג ביוה"כ דא"א לשמוע ממנו משום דכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד כדקאמר התם והגם שהתוס' כתבו כן בפירוש דבעינן דיבור וגם רש"י ז"ל פי' כן בכ"מ בש"ס בפ"ק דמנחות ובפ' ב"ש בזבחים ועוד בכ"מ מ"מ כיון דמדברי הרמב"ם מוכח להדיא דדי במחשבה וכ"כ הרא"ה בספר החינוך יש לנו ליישב הראיות שכתבו התוס' כדי שלא יקשה משם עליהם ומ"מ גם שיטת התוס' והרא"ש יש ליישב דלא יקשה עליהם ממ"ש דלאו שאין בו מעשה הוא די"ל דדוקא מימר וחסמה בקול מיקרי מעשה שנשתנה הגוף מחולין לקדשים ובחסימה הולכת ודשה ועוזבת מלאכול משא"כ בפיגול דלא נשתנה הגוף דמה דנפסל הקרבן הוא נעשה ממילא כיון דלא נעשה עבודתו בהכשר וכאלו לא נזרק דמו ע"ג המזבח ומ"מ הי' נלע"ד בדין ס"ת בכתיבה לשמה כיון דלהרמב"ם פשיטא לן דדי במחשבה לחוד דלא גרע מפיגול דהוא במחשבה לשיטתו כמ"ש ולהתוס' והרא"ש מבואר דבס"ת נסתפק להם אי דמיא לפיגול אי לא אין ספיקו של התוס' והרא"ש מוציאים מידי ודאי של הרמב"ם והרא"ה ועכ"פ בדיעבד נ"ל אם נכתבה בקדושה במחשבה ולא הוציא מפיו דכשירה וכן יראה מלשון הרא"ש שכ' טוב להוציא בשפתיו כו' משמע דאינו אלא חומרא ודוק ועי' בפי' הרא"ש למס' נדרים פ' נערה המאורסה עז ב) במ"ש ר' יוחנן וצריך שיבטל בלבו שכ' שם בשם הר"א ממיץ דהיינו שיאמר מופר ליכי בלחש שלא יוציא בקול רם כי ההיא דפ' הי' קורא לא יברך אדם ברהמ"ז בלבו ואם בירך יצא דהיינו שבירך ולא השמיע לאזנו יע"ש הרי דמה שאדם אומר בלחש נקרא מחשבה וא"כ א"ש ג"כ שיטת התוס' והרא"ש מ"ש דכל מחשבה דפיגול היינו שמוציא בפה אע"ג דבכתוב כתי' לא יחשב דזה נקרא מחשבה בלשון תורה מה שאינו מוציא בקול רם להשמיע דיבורו וא"כ ה"ה במחשבה דקדשים וצ"ע:]
6
ז׳כז) ולכן נראה דגם הרא"ש שכ' דדי באם חושב באזכרות דסמכינן על מה שמזכיר בתחילה לשם קדושת הספר מיירי דהזכיר ג"כ דכות' לשם קדושת האזכרות וכדברי הסמ"ג הנ"ל ולכן סמך בזה על מה שחושב אח"כ והיינו כיון דהא דצריך בכל שם לקדש בפ"ע הוא חומרא מדרבנן רק לכתחיל' כמ"ש ולכן בזה סמכינן אמחשבה ועיין במרדכי בה' ס"ת שכ' בשם רש"י דמדינא א"צ לזכור בפירוש שכות' לשם קדושת ס"ת משום דסתמא לשמן קיימא כדאמרי' בפ"ק דזבחים אבל באזכרות לא אמרינן כן כיון דצריך לכותבם לשם קדושת השם ית' ולכאורה אין הבנה לדברים אלו דהא אין חילוק ביניהם דכמו דאמרינן דסתם ס"ת לשמה קיימא דמסתמא כותב כדי לקרות בו וללמוד בו כמו כן סתם השמות הם עומדים לקדושת השמות לענין שאינם נמחקים וכדומה ועיין מ"ש שם בשם ה' אלחנן ומשמע שם דס"ל דגם באזכרו' סתמן לשמן קיימא ומה דאמרינן בפ' הניזקין ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרו' שבו לא כתבתי לשמן פי' שכ' בפירוש שלא לשמן ולא דקדק בלשונו ע"ש שהביא מהא דאיתא במס' גיטין כל גט שנכתב שלא לשם אשה כו', ועכ"פ נראה אם אמר בתחיל' שכותב האזכרות לשמן דודאי מהני אח"כ בכותב סתם והוא דלכאורה צ"ע על המחמירין שם במרדכי דלא אמרינן סתמא לשמן קיימי למה באמת אינו דומה להא דזבחים דאמרי' סתמא לשמן קיימי ונראה דטעמייהו הוא משום דיש לחלק דבשלמא זבחים שכבר בעת שהפרישם התפיס עליהם שם קרבן וכבר קרא עליו שם אותו קרבן שחייב להביאו וא"כ אם שוחט ועובד עבודתו אח"כ בסתם אמרינן דמסתמא עושה אותם על דעתו הראשונה ולכן שפיר אמרינן דסתמא לשמן קיימי אבל בגט אשה כיון שאין אשה עומדת לגירושין ולא שייך לומר דנתפס עליה שם גירושין אמרינן סתמא לאו לשמן קיימי ולכן ס"ל בס"ת דכ"ז שלא התחיל לכתוב לא נתפס עליו עדיין שם קדושת ס"ת ולא שייך לומר על דעתו הראשונה עושה ואף שבתחיל' עיבוד הגוילין אמר שמעבדו לשם קדושת ס"ת מ"מ כ"ז שלא נכתב עליו כלום לא שייך לומר עליו דכל מה שעושה ע"ד הראשונה עושה דעדיין לא נקרא עליו שם ס"ת משא"כ בקרבן שהי' בשלימותו ונקרא עליו שם קרבן ואם כן אם זכר בתחיל' הכתיב' שכותב לשם קדושת האזכרו' ג"כ ודאי דשייך לומר אח"כ ע"ד הראשונה עושה וכשר בסתמא והא דלא די במה שאומר לשם קדושת ס"ת לחוד י"ל דבכתיבת השמות מילתא אחריתא הוא ולא נכלל בסתם קדושת ס"ת:
7
ח׳כח) וקצת ראי' לזה מהא דקאמר בתחיל' הסוגיא דפ"ק דזבחים דמביא ראי' דבקדשים אמרינן סתמא לשמן קיימא מהא דאיתא במס' פסחים פ' תמיד נשחט כיצד לשמן ושלא לשמן לשם פסח ולשם שלמים הא לשם פסח וסתמא כשר ודחי לה דילמא שאני התם דאמר כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה וכתבו התוס' שם (ב ב) ד"ה הא לשם פסח כו' דמיירי בשתי עבודות כגון שחיטה וזריקה כו' יעו"ש הרי דאף למאי דדחי וס"ל דצריך לזכור בפירוש לשמן ולא אמרינן סתמא לשמן קיימי ג"כ די באם אמר תחיל' בעבודה ראשונה שעושה לשמה מהני לקבלה וזריקה אע"ג דעבודות אחרות הם א"כ כ"ש באם אמר בתחי' על כל האזכרות כולם דכותב לשם קדושת השמות דודאי מהני וצ"ל דלפי מאי דדחי לא ס"ל דסתמא לשמן קיימי ולכן לא שייך לומר ע"ד הראשונה עושה אם לא כשמזכיר בפירוש בעבודה הראשונה וא"כ בנ"ד שמזכיר בפירוש כ"ש דמהני ובזה י"ל ג"כ מה שהקשו שם התוס' ד"ה זבחים מהא דאיתא פ"ק דחולין בעי ר' יוחנן קטן יש לו מחשבה כו' והא סתמא לשמן קיימא ולפי מ"ש א"ש דלא שייך לומר גבי קטן דסתמא עושה ע"ד הראשונה כיון שאין לו דעת אך מדברי התוס' שם בד"ה סתם אשה כו' לא משמע כמ"ש שכתבו שם הא דמכשירין מילה בכותי בפ"ב דע"ג אע"ג דבעינן לשמה משום דסתם מילה לשמן קיימי ובזה לא שייך לומר ע"ד הראשונה עושה דהא עדיין לא נקרא שם מילה עליו גם בכותי לא שייך כן וגרע מקטן ומ"מ בסברת הפוסקים י"ל כמ"ש וי"ל ג"כ דבמילה לא צריך לשמה בפירוש ואף דדרשינן מלשה"כ המול וגו' היינו לאפוקי אי מל לשם מורנא או לשם הר גריזים אבל בסתמא ודאי דכשר ומכ"ש לשיטת הפוסקים דס"ל מצות א"צ כוונה ואפי' למ"ד צריכות כוונה לא שייך זה גבי מילה דהרי עכ"פ נחתך ערלתו ונימול וראי' לזה דפר"א דמילה (קלד א) דרשינן מקרא דמי שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ולא בעי קרא אף שיש לדחות דש"ה דאין לו במה ימול מ"מ נראה כמ"ש וא"כ לפי מ"ש מבואר לנו עכ"פ דמועיל לרוב הפוסקים אם בתחילת הכתיב' אומר שכותב האזכרות לשמן א"כ ודאי דמיקרי דבר שאין בו טורח ונאמן בזה לומר דנכתב בהכשר כיון דאינו רק לתיאבון לבד) ועוד יתבאר לפנינו דלפי שיטת הפוסקים דס"ל דמה דבעינן עבוד לשמה וכן כתיבה וקדושת השמות ת לשמה הכל הוא מדרבנן ואם כן י"ל דגם בדבר שיש בו טורח נאמנים כמו שית' בס"ד):
8
ט׳כט) וראיתי בתשובת הגאון מופת דורינו מוה' עקיבא איגר ז"ל הנדפס מחדש (סי' סט) כעין עובדא דידן במי שמכר תפילין לאחרים ונמצא בהם קלפים חלקים שפלפל ג"כ אם הס"ת שכתב אח"כ כשר או לא ופקפק בזה מצד מה דשכיח טובא שכותב טעות הרבה מה שצריך לתקן ע"י טורח וכיון דהוא מטרח לא טרח חיישינן שמא עשה חק תוכות הרבה כדי למעט טרחו ובזה יש לפקפק באמת ולכאורה הי' נלע"ד לדמות לסירכות הריאה שהצריכו חז"ל לבדוק הריאה משום דשכיחי בה סרכות טובא ושלא לסמוך ארובא משום דהוי מיעוטא דשכיחי ואעפ"כ אם נאבדה הריאה קיי"ל דבהפ"מ מותר אפי' בבהמה גסה אף דשכיחא בהו סירכות טובא משום דאזלינן בתר רוב בהמות דכשירות הם וכן בנ"ד אף דשכיח הרבה טעיות מ"מ אין זה אלא בגדר מיעוט לחוש לפסול שהי' יכול לתקן ע"י חק תוכות דמי יאמר לנו שרוב הס"ת נעשים בו טעיות כאלו ועוד דכאן יש לנו ס"ס שמא לא אירע לו טעות שצריך לתקנו ע"י חק תוכות דוקא וא"ת דאירע לו שמא תיקנו בהכשר כעין מ"ש התוס' בפ"ק דחולין (י א) בהא דאיתא התם סכין אתרעי בהמה לא אתרעי ועיין בפ' השולח (מה ב) בס"ת שנמצא ביד כותי דכשיר' דכ' רש"י דיש כאן ס"ס שמא הוא לא כתבו וספק שמא לישראל כתבו ולא לשם עבודת גלולים ולמה לא חיישינין משום דשכיח הרבה טעות שצריכים תיקון ושמא תיקנם ע"י חק תוכות אע"כ דעכ"פ ספיקא הוי וריעותא דלא חזינן לא מחזקינן ואף דהתוס' שם דחו פרש"י היינו משום דס"ל דכתיב' כותי הוא פסול הגוף ולא מהני בי' אם כתבו לשם ישראל אבל עכ"פ מוכח דבס"ס מהני ולא חיישינן שמא הי' בו הרבה חק תוכות ועיין ביו"ד (סי' א) בדין שוחט שנבדק ונמצא שא"י ה"ש בט"ז שם ס"ס כעין ס"ס שכתבתי דחשיב שם שמא לא אירע לו פסול ואע"ג דיש לחלק בין נ"ד לנאבדה הריאה ולומר דכאן מצוי יותר טעיות שצריכים תיקון ויכולים לתקן ע"י חק תוכות והכל לפי מה שהוא אדם אם רגיל לטעות וכמ"ש בתשובה הנ"ל מ"מ י"ל דבכה"ג לא מיקרי דבר שיש בו טורח כלל כמ"ש למעלה דטירחא קלה לא מיקרי טורח אצל עושה לתיאבון ולא חשוד בכך וראי' לזה מהא דאיתא בפ"ק דחולין גבי חמצם של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפים הרי דחליפין לא מיקרי טירחא וכ"ש בנ"ד ברירת כל האות דודאי הוא יותר קל מחליפין ובזה מדוקדק לשון רש"י ז"ל שם גבי הא דקאמר עושה לתיאבון דבודק סכין ונותן לו דכ' רש"י ז"ל אבל הוא לא יסמוך על בדיקתו דשמא נמצא פגימה ולא טרח לתקנו ולא כתב דלא טרח לבודקו אע"כ כדכתיבנא דבדיקה טירחא קלה היא ולא חיישינן בעושה לתיאבון ודוחק לומר דרש"י הוקשה לו למה צריך לבדוק לו סכין יבדקנו לפניו:
9
י׳ל) עוד נלע"ד דבנ"ד לא שייך לומר דלא טרח לתקן כל האות אלא יעשה חק תוכות דמירתת שמא יהא ניכר דבקל ניכר לבקיאים ע"פ ראות העין אם נעשה בו חק תוכות וא"כ עי"ז מתרע אומנתי' וכעין מ"ש בש"ס גבי קפילא ארמאה דסמכינן עלי' בטעימת איסור ולרוב הפוסקים סמכינן אקפילא אפי' אם אינו מסל"ת משום דלא מרע אומנתיה עט"ז וש"ך (סי' צח) ואף התוס' ברפ"ק דחולין כתבו דבעושה לתיאבון לא שייך לומר דמרתת שמא יבדקנו כיון שמחזיקין אותו לישראל כשר מ"מ שאני בנ"ד דאפשר לראות ולהכיר שלא בכוונה לבדיקה רק כשיקרא בס"ת יוכל להכיר בראיית העין אם יש חק תוכות ועוד נלע"ד דכאן ממנ"פ ליכא למיחש להך חששא דאם נאמר דאינו רוצה לטרוח א"כ בודאי לא יטריח עצמו לבדוק ולהגיה הספר מה שכתב כבר וא"כ בלא"ה יצטרך להגיהו שנית ע"י בדיקה בבקי א"כ אם יהי' ט"ס וחק תוכות כגון ח' שנעשה ה' וכדומה יתקנו המגיה כדין ואין לחוש פן ראה במקרה ה' שנעשה ח' ותיקנו בעצמו דלמה יעשה כן כיון דמטרח לא טרח ואינו חושש בזה אל"ע למה יתנו בחנם והא טורח ההגהה אינו מוטל עליו ואפי' אם היה מוטל עליו לא יחוש לכך שמא ימצא ט"ס אחריו דסבור שיתלו בשגיאות מי יבין ולא יגרע אומנתו בכך וגם י"ל כיון שאין מוטל עליו ההגהה ובעל הספר בודאי ישכור מי שיגיה הספר א"כ ודאי דשייך לומר דהסופר מרתת שמא ימצא בו המגיה החק תוכות ויפסול עצמו לכתיבת ס"ת ולא מגרע אומנתיה ואנן ודאי מודינא אם שכרוהו ג"כ שיגיה הספר בעצמו ודאי בלא"ה אין לסמוך על הגהתו כיון דמטרח לא טרח לא יגיהנו כלל על בוריו אבל אם בלא"ה ישכור מגיה אחר ודאי דאין בו חששא כלל מטעם שכתבתי וסבור הייתי לפרש דברי הגאון הנ"ל מה דחשש בזה הוא דמיירי באופן ששכרוהו להגיה בטוב ובאם שימצא אחריו הרבה טעיות דלא שכיחא כ"כ להמצא אחר הבדיקה וההגהה לא ישלמו לו ובזה שפיר יש לחוש בכה"ג שמא תקנם ע"י ח"ת דמטרח לא טרח אך דבר זה לא שכיח דממנ"פ אם סומכים על הגההתו לא יבדוק שנית ואם אינו סומך עליו למה יתן לו להגיהה ועוד דמירתת שמא יכירם המגיה שנית כמ"ש וא"כ עכ"פ בנ"ד נראה דצריך להגיה שנית ואין סומכים על הגהת הסופר דמטרח לא טרח לתקן הטעיות שבו כעין מ"ש רש"י דאם ימצא פגימה בסכין לא יטרח לתקנו ולענ"ד נכון ליתן הספר למגיה כשר וירא ה' שיעיין על כל אות ואות שיכיר ג"כ אם נעשה ח"ת או לא ואע"ג דקיי"ל בדבר שיש בו טורח א"צ לחוש למיעוט כמו שא"צ לבדוק כל י"ח טריפות מ"מ כיון דבלא"ה צריך הגה"ה לא מיקרי כ"כ טרחא אם יעיין ג"כ על ח"ת ובדבר דאיכא לברורי אין סומכים על הרוב כמ"ש בכ"מ ויותר אין להחמיר מכל הני טעמי דכתיבנא:
10
י״אלא) עוד כתב שם הגאון בתשובה הנ"ל לחלוק על הגאון בעל שב יעקב בתשובה (חיו"ד סי' ס) שכתב להחמיר בכה"ג בעובדא דילי' בסופר שכתב יריעות של ס"ת הגנוזים ומחק הכתב שעליהם וגררם וגם האזכרות שבהם והי' כותב עליהם מגילות למכור ופסל הס"ת שכתב אותו הסופר דאין לו נאמנות בקידוש השמות ובאמת אין בזה כדאי לפסול הס"ת כיון שעשאו לתיאבון להרווחת ממון וקדושת שמות אין בו טירחא כמ"ש ואע"ג דעשה מעשה רשע מאוד ומעשה מנשה מ"מ לא מצינו בש"ס חילוק בין עון גדול לקטן כל שעשאו לתיאבון ולא גרע מאוכל חלב לתיאבון שחייב כרת וחמור ממוחק את השם דאין בו כרת ואפי' חשוד לערלות דיש בו כרת וגם נכרתו עליה י"ג בריתות ומשקר בבריתו של אברהם אבינו ואפ"ה אינו חשוד לשחיטה ויש לו נאמנות לרוב הפוסקים ואפי' בדיקת סכין א"צ ואף דכאן חמיר יותר דדמיא לחשוד לאותו דבר מכל מקום במה שאין בו טירחא הוא נאמן כמ"ש אך מכוער הדבר מאוד כיון שהוא פרוץ בדבר כזה שגם פושעי ישראל נזהרים בקדושת השם יש לחוש שמא אפיקורסות נזרקה בו והוא כופר בעיקר אבל לדינא יש לנו להתיר כמ"ש:
11
י״בלב) והנה הגאון הנ"ל המציא היתר ע"פ מ"ש (בסי' קיט) דמי שחשוד למכור דברים אסורים אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו אף דחשוד על ל"ע מכל מקום אינו חשוד לאכול בעצמו וא"כ ה"ה מי שחשוד למכור תפילין פסולים מכל מקום אם יהי' נקרא בעצמו לעלות לס"ת וקורא בתורה ומברך לפניה ולאחריה הוי' דומי' דנתארח אצלו דאוכל עמו יעו"ש ולענ"ד יש לפקפק בזה ע"פ מ"ש בס' פרי תואר (סי' קיט ס"ק ב) במי שהוא חשוד למכור דברים אסורים שנסתפק באי יהיב לי' ואכיל אי אמרינן דהא ודאי לאו איסורא הוא דאי הוי איסורא לא הוי אכיל או אפשר דנימא דהכא מירתת אי לא הוי אכיל אמר ידעי רבנן ואסרי לי' הכל והוה דומיא להיכא דליכא היתירא דאכיל איסורא למי שחשוד בכך יעו"ש ולא דמי למה דאיתא בפ"ק דחולין (ד' א) דקוטע ראשו של אחד מהם אם אכלו מותר לאכול מהם דהתם לא שייך מירתת דלא מיירי בכותי המוכר לישראל דהא אין לוקחין מהם משום דחשידי אל"ע ומסתמא מיירי בנזדמן לו ליקח מהם באקראי והנה דברי הפר"ת אינם מדוקדקים קצת דהא לפי מאי דמיירי שם בחשוד למכור דברים אסורים א"כ לא שייך גבי' מירתת דבלא"ה לא זבני מיני' דומיא דכותי ואם נאמר דכוונתו דירא שמא יפסידו את שלו בכה"ג לא שייך לומר דאכל דהא אינו חשוד לאכול איסור אף במה דאיכא טורח והפסד דבכה"ג מיירי התם ויש ליישב דבריו בדוחק ומכל מקום בנ"ד נראה דשייך ה"ט דמירתת כל שלא יעלה לס"ת שמא עי"ז יתברר שנפסל הס"ת וירא שמא יפסידו ממונו שיצטרך לשלם בעד הס"ת גם יפסיד אומנתו בכתיב' ס"ת דהא בכתיב' ס"ת אמרי' השת' דלא פסלינן לי' אם רואים שכות' בהכשר ודמיא להא דאמרינן בפ' עד כמה (כט ב) גבי חשוד על הבכורות דזבני מיני' עורות עבודים משום דסבר השתא שמעי בי' רבנן ומפסדו לי' מנאי ואף דהתם אמרינן הך סברא להקל כ"ש דאמרינן כן להחמיר ומכל מקום נראה להכשיר מהנך טעמי דאמרן דלא שייך כאן טרחא וכמ"ש:
12
י״גלג) עוד יש סניף להתיר בנ"ד אף אם נאמר דזה מיקרי דבר שיש בו טורח מכל מקום יש למצוא צד היתיר ע"פ שיטת רא"ם שהביא המרדכי פ"ק דחולין דבאיסור דרבנן מהימני אפי' ריקים ופוחזים וכל אדם אפי' אתחזק איסורא ואפי' בדבר שיש בו טורח והביא ראי' מהא דבפ"ק דפסחים (ד ב) הכל נאמנים על בדיקת חמץ ואפי' נשים ואפי' עבדים וקטנים והנה חמץ דבר שיש בו טורח הוא כמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי נשים עצלניות הם ובודקות כ"ש והרי מוכח דנאמנים אפי' בדבר שיש בו טורח והן אמת לפי שיטת התוס' שם אין הדבר כן שכתבו שם דלכך בעינן הך טעמא דהמנוהו רבנן בדרבנן משום דאי הוי מדאורייתא לא הוו מהימני משום שיש בו טורח ואפי' בדרבנן הוצרכו שם לטעמא דהי' בידם לבדוק כהוגן משמע דבמה שאין בידם לא מהימני ואם כן לשיטת הר"ם דס"ל דבידו מיקרי דווקא מה שהוא עתה בידו ולא מה שהי' בידו מכבר ואם כן פליג על התוס' מכל מקום בנ"ד שפיר דמי לכל השיטות דלתוס' ש"ד דהא בידו הי' כבר לכתוב כהוגן אף שעתה אינו בידו ולשיטת רא"ם גם כן הא ס"ל דאפי' אינו בידו מהימני בדרבנן וכיון דבברייתא נזכר דגם עבדים41דיני עבד ושחרור אינם נוהגים בזמן הזה כמלפנים: (נכתב מפני הצנזור) נאמנים בבדיקת חמץ אף דסתמא באינם משוחררים מיירי דהם ריקים ופוחזים כמ"ש הש"ך ביו"ד (ריש סי' א) ואעפ"כ מהימני ואם כן לפי מ"ש למעלה באריכות דמצד שאינו מניח תפילין לא מיקרי חשוד לגבי ס"ת וכתבנו למעלה דיש לפקפק דאין לו נאמנות באתחזק איסורא מ"מ לפי שיטת הפוסקים הנ"ל מוכח דבאיסור דרבנן אפי' באתחזק איסורא מהימני ריקים ופוחזים אף בדבר שיש בו טורח כל שאינם בגדר חשודים לגבי הך מילתא, ועתה נחקור אם נ"ד בחשש פסול הס"ת יש בו חשש פסול דאורייתא אם לאו:
13
י״דלד) והנה בדין עיבוד העורות לשמה וכתיבת ס"ת לשמה כבר כתבו בזה הפוסקים ונראה מדעתם דהוי רק מדרבנן לבד ועי' בכ"מ (פ"א מה' תפילין הי"א) שהביא תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל במ"ש הרמב"ם לחלק בין ס"ת ותפילין דצריך עיבוד לשמה ומזוזות א"צ לשמה ונראה משם דגם בתפילין וס"ת אינו אלא מדרבנן וכ"כ בפרמ"ג באשל אברהם (סי' לב ס"ק יג) וכן מצאתי בתשובת הגאון מוה' עקיבא איגר (סי סט) שכ' גם כן שהוא רק מדרבנן[*] וכן בכתיבה לשמה משמע גם כן דהוא מדרבנן דכן משמע בגיטין (מה ב) דנלמד כתיבה לשמה מעיבוד לשמה כדאי' התם ור"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי בתמיה וכ"כ הפרמ"ג באשל אברהם (שם ס"ק לב) יעו"ש אבל בלבוש משמע קצת דהוה מדאורייתא שכתב דנלמד מציצית דכתיב ועשו אותם דבעינן עשיה לשמה (וא"כ כ"ש דכתיבת אזכרות לשמה מיוחד דהוה דרבנן דהא כבר כתבנו דליש פוסקים כל שבתחילת הכתיבה אמר שכותב לשם קדושת ס"ת די בכך והנה לכאורה משמע דהוא מדאורייתא מהא דאיתא בפ' הניזקין (כט ב) דאיתא התם כל ס"ת שלא נכתבו אזכרות שבו לשמן אינו שוה כלום ואם נאמר דהוה רק מדרבנן אם כן שוה הרבה דהא מדאורייתא כשר וקיים בו מצות כתבו לכם את השירה הזאת וגו' ואם כן שוה הרבה למי שרוצה לקיים מצוה זו ואף דאסור לקרות בו מ"מ מצד המצוה הוא שוה ממון ובשעת הדחק מי שאין לו ס"ת אחרת כשירה קיים בזה המצוה ויוצא בו י"ח דומיא דפסולי ד' מינים בחג דלכמה פוסקים מברכים עלייהו בשעת הדחק אך יש לדחות דמ"ש אינו שוה כלום לאו דווקא נקט אלא כוונתו כיון דעיקר מה שכותבים ס"ת הוא כדי לקרות בו בציבור אם כן כל שפסול מדרבנן לקרות בו הרי אינו שוה דמיו למה שנכתב עבורו ולכן אמרו דהפסיד שכר ס"ת כולו וכולו לאו דווקא וכן מצינו כעין זה בכ"מ בש"ס ובר מן דין נ"ל דמותר לקרות בס"ת זה בציבור דעכ"פ עיקר קריאת התורה בציבור הוא גם כן דרבנן מתקנת משה רעה"ש ועזרא ואם כן עיקר מילתא הוה דרבנן ואף שכמה פוסקים ס"ל דתקנת משה רעה"ש ונביאים דינם כדאורייתא וכמ"ש מזה בחיבורי בית יצחק לענין ספיקא דקיי"ל בדאורייתא לחומרא מ"מ יש כאן סניף גדול להתיר ולסמוך על גדולי הפוסקים דס"ל דדינם כדין איסור דרבנן לבד וכמ"ש שם ואף בפרשה זכור דכתבו התוס' דהוה דאורייתא מ"מ אין זה ברור לכל הפוסקים כמש"ל מזה:
14
ט״ו[הג"ה ובאמת יש לתמוה על הגאון הנ"ל דסותר דברי עצמו למ"ש (סי' ב) לענין סופר המעבד עורות לשם ס"ת ותפומ"ז וגם שיקח מהם קלף לכתיבת גיטין איזה שיבחר וכ' דאסור משום חשש ברירה דקיי"ל בדאו' אין ברירה ואם כן אסור לכתוב עליהם ס"ת ותפילין דליכא למימר הוברר הדבר שהי' מעובד לשם ס"ת ותפילין יעו"ש ולפמ"ש כאן דעיבוד לשמה הוא מדרבנן אין כאן חשש כלל דקיי"ל בדרבנן יש ברירה וכעין זה יש לתמוה גם כן על תשו' עבוה"ג (סי' סה) שכ' גם כן לאסור מחשש ברירה וצ"ע:
15
ט״זועי' תוס' בגיטין שם שהקשו על מאי דמקשה ור"ג עיבוד לשמה בעי כו' דהא שפיר יש לחלק בין עיבוד לשמה דלא שייך לומר סתם עורות לס"ת קיימי כ"ז שלא נעבדו לכך משא"כ כתיבה כל שנתעבדו העורות לשם ס"ת י"ל דסתמן לשמן קיימי יעו"ש שהניחו בצ"ע ועי"ש למעלה בפנים (אות כז) בשם המרדכי שכ' בשם רש"י דבאמת א"צ כתיבה לשמה מדינא מה"ט וצ"ל דיש חילוק בין כותי שכותב דלא שייך לומר ע"ד הראשונה הוא עושה והתוס' אזלי לשיטתם דס"ל דגם בכותי שייך לומר סתמא לשמן קיימי כמ"ש בפ"ק דזבחים:]
16
י״זלה) ויש לי מקום עיון בדין האזכרות אם צריך לשמה מדאורייתא דלכאורה תליא באשלי רברבי דאיתא פ"ק דנדרים (יד ב) תניא הנודר בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קיימים בה ובמה שכתוב בה צריכה למימר ואמר ר"נ לא קשיא הא דמחתא אארעא דעתיה אגווילי נקט לי' בידי' דעתי' על האזכרות שבה ע"כ והנה ראיתי בתשובת משכנות יעקב להגאון מוהר"י מקארלין שהביא ראי' מכאן דא"צ לעבוד הגווילין לשמה מן התורה דאם הי' צריך א"כ אפי' דעתי' אגווילין גם כן הרי מתפיס בדבר הנדור יעו"ש והנה דבר זה תלוי בשני השיטות שיש בסוגי' זו דהר"ן בפירושו שם כתב דנודר היינו נשבע ולכך אם דעתו על האזכרות שבה דבריו קיימים דהוה נשבע בשם אבל אם דעתיה אגווילי אין זה שבועה ואם כן אין מכאן ראי' כלל לדינו של הגאון הנ"ל אבל לפי מה שפי' שם בשם הראב"ד דנודר ממש הוא וכי דעתיה אגווילי לא אמר כלום אבל אם דעתו על האזכרות שבה הרי הוא מתפיס בדבר הנדור שהרי האזכרות שבה נדורים הם שע"י הכתיבה והכנה לשם קדושה הם קדושות וא"כ ראי' נכונה היא ואם כן גם בדין קדושת השמות לפי שיטת הראב"ד מוכח לכאורה דצריך כתיבה לשם קדושה מדאורייתא דאל"כ לא מיקרי דבר הנדור אבל לשיטה הראשונה אין משם הכרח כלל אך לפי מה שהביא שם מירושלמי דבמה שכתוב בה דעתו אקרבנות הכתובים בה ומפרש גם כן מה שכתב בש"ס שלנו דעתי' אאזכרות ר"ל הקרבנות הכתובים בה אם כן אין ראי' מכאן והרמב"ם ז"ל (פ"א מה' נדרים) כתב דין זה בין בנדר בין בשבועה ועי' בביאורי רבינו הגדול הגר"א מווילנא ביו"ד (ס' ריב) שכ' שדינו של הרמב"ם אמת בין בנדר בין בשבועה משום דהירושלמי מזכיר טעם הקרבנות ומיירי בנדר אבל ש"ס שלנו דמזכיר טעם האזכרות וגווילין ע"כ מיירי בשבועה וא"כ מוכח מדבריו דאזכרות לאו משום תפיסה בנדר הוא אלא מטעם שבועה אך גם לפי דברי הראב"ד לפי שיטתו ג"כ אין ראי' שצריך לקדש השם בפי' מן התורה רק ע"י הכנתו לכתוב השם וכתיבתו בס"ת נתפס עליו הקדושה ממילא וכעין מ"ש בזבחים סתמא לשמן קיימי ולכן הוי כדבר הנדור בקדושת פיו במה שהוא מכין לקדושה דהא קיי"ל הזמנה לגוף הקדושה מילתא היא והא דקאמר דאם דעתו אגוילין לא אמר כלום ולא אמרינן דג"כ הם נתפסים בקדושה היינו מטעם דהעיבוד לשמה הוא רק מדרבנן או דהראב"ד ס"ל כשיטת רש"י בפ' השולח דפי' שם דלא בעינן עבוד לשמן כרבא דס"ל הזמנה לאו מילתא הוא יעו"ש ועי' בתשו' פרח מטה אהרן חלק ב סי' קא) שחקר בדין גווילין שנסתפקו אם נעבדו לשם ס"ת או לא שהתיר שם מטעם ס"ס שמא כמ"ד דלא בעי עיבוד לשמה ואת"ל כהפוסקים דס"ל דבעי עיבוד לשמה שמא נעבדו לשמה גם הביא שם תשובת הגאונים המחמירים וסוברים כשיטת ר"ת דבעי עיבוד לשמה מ"מ בשעת הדחק קורין בו בציבור אף דלא נעבד לשמה יעו"ש ואם כן גם בנ"ד הכי הוא דאין חשש מטעם שמא לא עיבד העורות לשמה מטעם ס"ס הנ"ל:
17
י״חלו) ולכאורה הי' נלע"ד להוכיח דכתיבת שמות לשם קדושה הוא דאורייתא ממ"ש במס' סופרים (פ"ה ה"ב) וז"ל הי' צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה ולא הטיל בו ד' מוחק וכותב את השם הרי דס"ל דשם שנכתב שלא לשם קדושה אין בו קדושה כלל ואם נאמר דמן התורה א"צ לקדש השם וא"כ שם השם נקרא עליו והיאך מותר למוחקו והרי עובר על מ"ש לא תעשון כן לה' אלהיכם[*] ועלה בדעתי לחלק דדוקא אם כוונתו הי' לכתוב שם של חול כההוא דמס' סופרים בזה שפיר אין בו שום קדושה מן התורה אבל אם כותב השם סתם ולא נתכוין לקדשו בכה"ג מדאורייתא קדושה חלה עליו והטעם כמ"ש ברפ"ק דזבחים גבי קדשים דסתמא לשמן קיימי רק מדרבנן החמירו לכתחי' לקדשו אבל אם נתכוין לשם של חול הוי כמו נתעסק בקדשים וסבור שהם של חולין דפסול כמבואר שם וכאן גרע טפי דשם עכ"פ כבר הוקדשה הבהמה תחי' אבל כאן שעדיין לא נתקדש הוו כמקריב חולין בפנים לשם חולין אבל בכותב ויודע שהוא אזכרה רק שלא נתכוין לקדשו כשר דאפי' שוחט קדשים לשם חולין קיי"ל דכשר כמו דאית' בפ"ק דזבחים (ג א) אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה כו' לשם חולין כשירה דמינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה אבל מדברי הפוסקים לא משמע הכי שבהגהות מיימוני (פ"ו מה' יסודי התורה) כתב בשם הרא"ם וז"ל דאם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתם אין בהם קדושה וכתב זה על מ"ש הרמב"ם שם כל המאבד את השם כו' משמע מדבריו דבכה"ג שלא קידש את השם מותר למוחקו וכן נראה מדברי הרמב"ם (שם ה"ה) וז"ל בד"א בכתבי הקודש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורוס ישראל שכתב ס"ת שורפים אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ואף שיש לדחוק בדבריו ולומר דאפיקורוס שאני כיון שבדעתו המשובשת אינו מעלה כלל שיש קדושה בשמות והוה כמו בקדשים שהיה סבור שהם חולין והוה כמתעסק בקדשים שהוא פסול וכעין מ"ש התוס' בפ"ק דזבחים ב ב ד"ה זבחים סתמן לשמה כו' לענין מ"ש בפ"ק דחולין בסוגיא דקטן יש לו מחשבה כו' יעו"ש מ"מ דחוק לחלק ועוד הי' נראה ליישב דברי הרמב"ם דאפיקורוס שאני כיון דהוא אינו בר כתיבה מדאורייתא א"כ אין כאן קדושת ס"ת כלל והשם ג"כ אינו בר קדושה כיון שלא נתכוין לקדשו אבל לפי מ"ש למעלה באריכות בדעת הרמב"ם דעכ"פ כיון שנצטוה בכתיבה מיקרי מדאורייתא קשה כיון דשם ס"ת עליו וכשר מן התורה אם כן גם השם נתקדש ממילא ויותר נכון ליישב דעת הרמב"ם כמ"ש בתחי' דבאפיקורוס שאני דהוה כמו נתעסק בקדשים ודברי הגהמ"י גם כן י"ל דלא מיירי בשמות הכתובים בס"ת אלא אם כתב שמות בפני עצמו ולא נתכוין לקדשם דבזה ודאי דלא חל קדושה עלייהו כיון דלא נמשך עליו שם אזכרה מצד קדושת ספר תורה ובזה לא שייך לומר סתמן לשמן קיימי:
18
י״ט[הג"ה אך יש לדחות לענ"ד דש"ה דמוחקו כדי לתקן שאני דמדאוריי' אין בו איסור כמ"ש במ"א ונלמד מהא דאבני מזבח ששקצום אנשי כו' ויש לומר ג"כ דאפי' מדרבנן אין בו איסור ואפי' יש בו איסור מדרבנן מכל מקום כיון דמדרבנן צריך לקדש השם והוא לא קידשו גם איסור דרבנן אין בו ויתבאר עוד בס"ד:]
19
כ׳לז) ועי' ט"ז יו"ד (סי' רעו ס"ק ב) מה דמביא שם דברי הגהמ"י הנ"ל ועש"ך (שם ס"ק יב) שכתב שבתשובה האריך דשם שנכתב שלא בקדושה מותר למוחקו לצורך תיקון דווקא ולא זכינו לדבריו בתשובה ונראה מדבריו דשלא לצורך תיקון אסור למוחקו אפי' בכתב שלא לשם קדושה ואם כן מוכח דס"ל דמן התורה חלה עליו שם קדושה אפי' בכה"ג וכן משמע קצת מהא דאמרו הי' שם כתוב על ידות הכלים ה"ז יגוז ויגנוז כו' ועי' מ"ש בתשובה שלפני זה בשם הרמ"ע מפאנו בתשובה וכן מורה לשון המס' סופרים שהבאתי לעיל בנתכוין לכתוב יהודה דכ' דמוחק וכותב השם משמע דרק בשביל לכתוב עליו אח"כ השם דהוה מוחק ע"מ לתקן מותר בנכתב שלא לשם קדושה ואפשר דס"ל דמחיקה לצורך תיקון אין בו איסור מדאורייתא רק מדרבנן לבד ולכן כיון שמדרבנן אין בו קדושה ופסול לכן התירו כאן איסור דרבנן שוב אחרי כותבי זאת ראיתי בתשובת שב יעקב (סי' נד) שכתב גם כן בכוונת דברי הש"ך כעין מ"ש למעלה לחלק בין אם כיון לכתוב השם רק שלא נתכוין לקדשו ובין היה מתכוין לשם של חול יעו"ש[*] ולפי מ"ש לחלק בין ידע שהוא אזכרה ללא ידע נדחה נמי מ"ש מהא דמחלוקת ר"י ורבנן בנתכוין לכתוב יהודה כו' דבזה אפי' מאן דס"ל דא"צ לכתוב לשם קדושה מודה דאין בו קדושה כיון דנתכוין לכתוב של חול הוה כמתעסק בקדשים ומ"ש במס' סופרים שם דאם נכתב השם בקדושה ונפל עליו דיו מותר לטלו ולתקנו ומשום זה דחק הגאון הנ"ל בתשובה שם דמ"ש שם בתחילה משום שלא נתקדש השם לכך מותר למוחקו מיירי אפי' שלא כדי לתקן ובהלכה ז' דמיירי בנתקדש מותר למחוק כדי לתקן ולפי מ"ש אינו כן וכמ"ש הש"ך, ולכך נ"ל דגם ברישא שם מיירי כדי לתקן וכמ"ש מוחקו וכותב השם דשלא לתקן אסור בכ"ע כדמוכח מהא דהי' שם כתוב על ידות הכלים דמסתמ' מיירי שלא נכתב לשם קדושה והיינו מדרבנן ולתקן התירו ובהלכה ז' דהתיר אפי' נכתב בקדושה י"ל גם כן כיון דנפל עליו דיו ונתבטל צורת השם אין בו איסור דרבנן שכל הטעם מה שאסרו אפי' כדי לתקן הוא משום מראית עין דהרואה שמוחקו לא ידע אם כוונתו לתקן משא"כ בנתבטל צורת האות אין כאן חשש מראית העין ולכך מותר למוחקו בשביל לתקן כנ"ל ברור ועכ"פ נראה דאפי' בכתיבת השמות לשם קדושה אם נאמר דלא מהני בכותבו סתם ולא אמרינן בזה סתמא לשמן קיימי ודלא כדעת ה' אלחנן שהביא המרדכי מ"מ מודו דאין זה אלא מדרבנן דהיכא נזכר זה בתורה גם לא נזכר בש"ס בשום מקום דהלכה למשה מסיני הוא ואם כן הדרינן למילתא קמייתא דכיון דדבר זה דרבנן הוא יש להקל בנ"ד מטעם הנ"ל וכמ"ש באריכות דיש לסמוך על שיטת הרא"ם במרדכי ודוק:
20
כ״א[הג"ה וראיתי שם בתשובה שנדח' לישב דברי הרמב"ם שכ' הטעם דישרף הס"ת שכתבו אפיקורוס משום דלא נתקדש וכדי שלא להניח לו שם ולמה לא כתב כמ"ש רש"י משום דלשם עבודת גלולים כתבו ובחנם דחק שם בזה דרש"י כתב כן לפי גירסתו שם ס"ת שכתבו מין וסתם מין בישראל הנזכר בש"ס הוא האדוק בעבודת גלולים כמ"ש בפ' אין מעמידין ובפ"ק דחולין בסוגיא דאין מינים כו' אבל הרמב"ם גירסתו ס"ת שכתבו אפיקורוס והרמב"ם לשיטתו בה' יסודי התורה ובה' תשובה שכ"מ שנזכר אפיקורוס סתם היינו מי שאינו מאמין בנבואה והשגחה וכדומה ואם כן לא שייך אצלו כתיבה לשם עבודת גלולים שאינו מאמין בע"ג כלל ולכן כתב טעם אחר וכן נראה מדברי הש"ס פ' כל כתבי דקאמר ר"ט ולא עוד אלא שאני שורף אותם ואת האזכרות שבהם מפני שהללו מכירים וכופרים כו' משמע דלאו מטעם שכותבי' לשם ע"ג הוא יעו"ש ופשוט:]
21
כ״בלח) ואף שיש כאן חשש ברכה שא"צ שאם באמת לא נכתבה הס"ת בכשרות אין מברכין עליו והוי ברכה לבטלה מ"מ גם הא דברכה שא"צ הוי בלא תשא אין זה ברור דהוי מדאורייתא כמ"ש התוס' בכ"מ והרא"ש בפ"ק דקידושין ובמילתא דרבנן יש להקל בספיקו הן אמת דלכאורה משמע מלשון הרמב"ם (פ"א מה' ברכות ה' טו) שכתב כל המברך ברכה שא"צ ה"ז נושא ש"ש לבטלה והרי הוא כנשבע לשוא כו' משמע מזה דס"ל דהוי דאורייתא מ"מ הא הר"ן (פ"ד דר"ה) כתב בפי' דאם מזכיר בדרך ברכה אין זה אלא מדרבנן וכ' כן בשם ר"ת וכ"כ הרא"ש שם והביאו ראי' מהא דאיתא פ"ג דברכות ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר משום דאמת ויציב דאורייתא ואם נאמר דמברך ברכה שא"צ הוי איסור דאורייתא א"כ יותר טוב שלא לאומרו דשוא"ת עדיף וראיתי בפרמ"ג לא"ח בפתיחה כוללת שדחה ראי' זו וכתב דכיון דספיקא דאורייתא לחומרא אם כן מחוייב לחזור ולאומרו ולא שייך כאן חשש ברכה שא"צ ולענ"ד אין בדיחוי כזה כדאי לדחות דברי ר"ת ז"ל דכל זה שייך בברכה על מצוה דאורייתא שאם עושה המצוה מספק תורה שייך לומר כיון שהוא מחוייב במצוה זאת מן התורה הוה כודאי מחויב משא"כ בנ"ד דעיקר המצוה אינו בברכה דוקא להזכיר יצ"מ אלא כל שזוכרו בפסוקי תורה די א"כ למה יאמר יצ"מ בדרך ברכה הוה לי' למימר פ' ציצית שנית ויוצא בזה ולא להכניס לספק ל"ת דהוי ג"כ דאורייתא ובפרט לפי מ"ש התוס' שם דהש"ס מיירי דספק לו גם כן אם אמר פ' ציצית אם כן אם יחזור ויאמר פ' ציצית הרי כבר נפטר ידי חובת המצוה וכיון שספק לו הי' להם לתקן שיאמר פ' ציצית שאין בו משום ברכה שא"צ ולא לחזור ולומר אמת ויציב ולענ"ד הי' נראה להביא ראי' ברורה דמברך ברכה שא"צ דהוי בכלל ל"ת הוי רק מדרבנן מהא דאיתא פ"ק דתמורה (יד א) דקאמר שם אזהרת מוציא ש"ש לבטלה מהיכא ופריך אלמא לא והכתיב את ה' אלהיך תירא וגו' ומשני ההוא אזהרת עשה כו' הרי ע"כ דמה שאחז"ל דמברך ברכה שא"צ הוה בכלל לא תשא אינו אלא אסמכתא בעלמא דאל"כ הרי יש כאן לאו מפורש בתורה ונראה מכאן דאפי' עשה אין בו מן התורה דאל"כ למה הוצרך הש"ס להביא לזה הך אסמכתא דרבנן מלא תשא והי' לו להביא מקרא דאת ה' אלהיך תירא שמביא במסכת תמורה אע"כ דגם הך עשה אינה אלא במזכיר ש"ש לבטלה שלא בדרך ברכה כלל אבל אם מזכיר בדרך ברכה אין בו משום איסור תורה כלל רק בדרך אסמכתא ולכן הביא הך אסמכתא דלא תשא כדי להחמיר באיסורו ועיקר לאו דלא תשא היינו בנשבע לשוא ויותר נלע"ד דגם הרמב"ם ז"ל שכ' דהוא כנשבע לשוא הזכיר בזה לשון הש"ס כדרכו בכ"מ להיות נגרר אחר לשון הש"ס וכונתו גם כן בדרך אסמכתא ולכן דקדק בלשונו דהוה כנשבע לשוא ולא כתב סתם דעובר בלא תשא וכן מצינו בכ"מ בדברי הרמב"ם ז"ל ובר מן דין לפי מה שהוכחנו שעיקר החשש בס"ת זו בחשש עיבוד לשמה וכתיבת האזכרות והס"ת לשם קדושה הוא מדרבנן אם כן הס"ת כשר ואם כן גם חשש לא תשא לא שייך כאן דאין זה מברך ברכה שא"צ כלל וכ"ז פשוט וברור:
22
כ״גלט) והנה הרב הגאון החסיד הרב דק"ק בריסק השיב בזה שדעתו נוטה גם כן להכשיר הס"ת אך ציוה להעביר בקולמס על כל האזכרות שבהם ולחזור ולקדשם ולא ביאר טעמו ונימוקו בזה ולכאורה דברים תמוהים הם ואין להם שחר שהוא כנגד ש"ס ערוך במסכת גיטין (נד ב) בההוא עובדא דאמר ס"ת שכתבתי לפלוני לא כתבתי אזכרות שבו לשמן ופריך הש"ס ולעבור עלייהו קולמוס ולקדשי' כמאן נימא דלא כר' יהודה דתנן הרי שהי' צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר"י וחכ"א אין השם מן המובחר ומשני ואפי' תימא ר"י ע"כ לא קאמר ר"י אלא בחדה אזכרה אבל דכולי' ס"ת לא משום דמחזי כמנומר והנה אחרי העיון אמרתי גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליו ואמרתי לקיים דבריו שיש לו מקום דבפ"ב דגיטין (כ א) איתא א"ר חסדא גט שכתבו שלא לשמו והעביר עליו קולמוס לשמו באנו למחלוקת ר"י ורבנן דתניא הרי שהי' צריך לכתוב את השם כו' ודחי רב אחא בר יעקב שם דילמא לא היא ע"כ לא קאמרי רבנן התם דבעינן זה אלי ואנוהו וליכא אבל הכא לא והנה הרמב"ם ז"ל פסק כרב חסדא וכרבנן (פ"ג מה' גירושין ה"ד) דלא מהני העברת קולמוס וכתב שם הכ"מ שטעמו דס"ל הלכה כר"ח דאע"ג דרב אחא בר יעקב דחי לה דילמא הוא דקאמר ועוד משום דלעיל (יט א) אמרינן דיו ע"ג דיו פטור כו' יעו"ש והנה מ"ש מהא דדיו ע"ג דיו אין מזה הכרח דכבר תירצו התוס' שם ד"ה דיו ע"ג דיו דלא שייך כלל לפלוגתא דר"י ורבנן דש"ה דכתיב' ראשונה הי' שלא לשמה וכתב השני לשמה לכן כתב השני עיקר ושפיר מיקרי כתיבה לר"י ולרב אחא בר יעקב אפי' לרבנן אבל באם כ' הראשון הי' ג"כ לשמה ואין כתב השני מתקן כלום לכ"ע פטור יעו"ש ומה שאמרו בפ' הבונה (קד ב) כתב ע"ג כתב פטור ואמר רב חסדא התם מתני' דלא כר"י ולא בעי לאוקמי' כשאין כתב השני מתקן כלום ועיין בכ"מ שם שהביא דברי רשב"א מ"ש בשם רבינו חננאל דפסק דהוי גט מספק ויש לחוש לחומרא דילמא הלכה כרב אחא ועיין בש"ע אה"ע (סי' קלא סעיף ה) שכתב גם כן ב' הדיעות ואע"ג דדיעה ראשונה כתב בסתם. ונראה דעתו לפסוק כהרמב"ם מ"מ לענ"ד לא נפקא מידי ספיקא דאין לדחות דברי ר"ח שכל דבריו דברי קבלה כמ"ש התוס' בכ"מ ואם כן בנ"ד יש להתיר בכה"ג מטעם ס"ס ספק שמא נכתב בכשרות וכבר נתקדשו השמות ואת"ל שלא נכתבו בקדושה דילמא הלכה דמהני העברת קולמוס דאע"ג דעכ"פ בס"ת מודה רב אחא ב"י דל"מ העברת קולמוס יש לחלק דדוקא בידוע שלא נכתב בקדושה בזה שפיר ל"מ דאין זה כבוד השם משא"כ בספק שמא נכתב בקדושה ומה גם דלרב אחא ב"י אליבא דרבנן משמע דאין זה אלא חומרא מצד שאין זה הידור וכן יראה מלשון חכמים שאמרו אין השם מן המובחר משמע מדאורייתא לא ולכן יש להקל במקום ספק כדכתיבנא:
23
כ״דמ) אך לכאורה נראה להביא ראי' דגם בספק לא מהני העברת קולמוס והוא דבתשו' שב יעקב (סי' נד) הביא קושיא בשם חכם אחד שהקשה בהא דקאמר במס' גיטין שם בההוא עובדא דר' אמי דפריך ולעביר קולמוס ולקדשי' כמאן נימא דלא כר"י כו' ואמאי לא פריך לכ"ע למוחקו ולחזור ולכותבו כפי מ"ש במס' סופרים הבאתי למעלה דמותר למחוק אם לא נכתב בקדושה והי' עולה ע"ד לתרץ דמה שמקשה הש"ס אמאי ולעביר עליו קולמוס כו' לא קאי על מה שכ' תחיל' שכל ס"ת שאין אזכרות שבה כתובים לשמה כו' אלא קאי אעובדא דמביא שם תחיל' בר' אמי ואם כן א"ש דשם עכ"פ לא ידעינן בבירור דלא נכתב בקדושה דקושיית הש"ס הוא על מה דקאמר דאינו נאמן להפסיד ס"ת ע"ז פריך דכיון דיש תקנה להעביר בקולמוס ולקדשי' ואם כן אין כאן הפסד כ"כ ואם כן למה לא נאמין לו לחומרא ואם כן א"ש מה דלא פריך דנמחוק האזכרות דמספק אסור דילמא נכתב באמת לשם קדושה וע"ז משני דאפי' ר"י מודה כאן משום דמחזי כמנומר הרי דמוכח דאסור אפי' במקום ספק ומ"מ יש ליישב שם דברי הש"ס באופן אחר דבאמת קאי הקושיא אמאי דאמר תחיל' שכל ס"ת שאין אזכרות שבו כתובים לשמן כו' ומיירי בודאי שלא נכתב בקדושה וע"ז פריך שפיר ומשני שפיר דמיחזי כמנומר והא דלא הקשה דנמחקי' ג"כ לק"מ לפי מ"ש למעלה שיש לחלק בין נכתב שלא לשם קדושה בסתם דמ"מ חל עליו קדושת השם דאסור למוחקו והא דאיתא במס' סופרים מיירי בהי' סבור שהוא שם של חול וכמ"ש שם באריכות דבזה לא שייך לומר סתמא לשמן קיימי וע"ש בתשובה הנ"ל דפלפל אי שם שנכתב שלא בקדושה טעון גניזה והביא דברי השואל שדקדק מלשון הש"ס ממ"ש וחכמים אומרים אין שם זה מן המובחר דמשמע דעכ"פ יש בו קצת קדושה אם העביר עליו בקולמוס כו' יעו"ש ואם כן משמע מזה דעכ"פ יש סברא לומר דמועיל קצת העברת קולמוס לשם קדושה דאל"כ מה תועלת יש בזה ומה שם קדושה נתוספה בו כיון דלא מיקרי כתב כלל ועיין בתשובה שם שהביא דברי השואל כעין עובדא דידן בסופר רשע שהי' מוחק את השמות שכ' ג"כ להקל להעביר עליו קולמוס וחילק ג"כ בין ספק לודאי דבספק אפשר דמודו רבנן דמהני העברת הקולמוס וכ' ע"ז הגאון הנ"ל דמ"מ כיון דאסור מטעם מחזי כמנומר בודאי אדעתא דהכי לא נתן לו מעותיו בעד כתיבת הס"ת תדע דאל"כ בלא"ה קשה למה הפסיד כל שכרו דהא אפשר לעשות תקנה ע"י שיקדור השמות לדעת פוסקים המתירים אע"כ כמ"ש וכן הוא מבואר בב"י (סי' רעו) יעו"ש ואם כן בנ"ד לפי מה שהוכחנו שע"פ שורת הדין הס"ת כשיר' מה"ט שכתבנו אם כן אם יש לתקן בקל ע"י העברת קולמוס על האזכרות ומכ"ש אם רוצים להעביר בקולמוס על כל הס"ת דיש להכשיר בלי שום פקפוק כנ"ל ברור:
24
כ״ה[הג"ה ולולי דמסתפינא הוה אמינא מילתא חדתא דאם מעביר בקולמוס על כל הס"ת מראשה לסופה מהני לכ"ע והוא דלכאורה קשה שם בסוגיא דפ' הניזקין דפריך ונעביר עליו קולמוס ונקדשי' כמאן דלא כר"י כו' מאי פריך הא ודאי הלכה כרבנן דפליגי על ר"י דהלכה כרבים גם סתם מתני' דפ' הבונה דלא כר"י כדאיתא התם ולכן הי' נ"ל דס"ל להש"ס דרבנן ור"י לא פליגי בדינא דמדינא גם רבנן מודו דמעביר עליו בקולמוס ומקדשו ומהני ונתפס בו קדושת ס"ת ומיקרי כתב כסברת התוס' בפ"ב דגיטין דיש לחלק בין אם כתב השני מתקן או לא ורבנן לא פסלי לה אלא מדרבנן וכן משמע מהא דאמרי אין השם מן המובחר דמשמע דקדושה יש בו רק שאין בו הידור מצוה ואינו פסול גמור כסברת רב אחא שם דמחלק בין גט לס"ת משום דכתיב זה אלי ואנוהו כו' ואם כן בשם אחד דבקל יש לתקן ולגנוז אותה יריעה וכדומה ס"ל לרבנן להחמיר אבל בכל הס"ת מודו דלא פסלינן לה ולהכי פריך שפיר מר"י וס"ל דע"כ לא פליגי רבנן עלי' אלא בשם אחד אבל לא בכולי' ס"ת ומדר"י נשמע לרבנן וע"ז מתרץ דאדרבא בכולי' ס"ת גם ר"י מודה דפסול משום דמיחזי כמנומר דיש כאן שינוי בין האזכרות שנכתבים ב' פעמים ומשתנה מראיתם מכל תיבות הס"ת ואם כן אם העביר בקולמוס על כל הס"ת שפיר מהני לכ"ע דבזה לא שייך חששא דמנומר דאין הכתב משתנה כלל והא דלא מהני התם היינו משום דשם קאמר דבאמת אינו נאמן רק להפסיד שכרו ואם כן שכרו ממנ"פ הפסיד כיון דלא הועיל לו כלום לפי דבריו דצריך להעביר בקולמס על כל הס"ת מראשה לסופה ואיירי שהקלפים היו של בעה"ב רק הכתיבה הי' של הסופר ומ"מ כיון דאין דבר זה מפורש בפוסקים מסתפינא לחדש בזה להקל וצ"ע:]
25
כ״ומא) ומה שיש עוד לפקפק בדין הסופר הזה הוא לפי מה שנתבאר למעלה דסופר שהוא רשע ריק ופוחז אינו בכלל רוב מומחים הם כמו דקיי"ל בשחיט' אם הוא חשוד לתיאבון לנבילות אינו בכלל רוב מצויים א"ש מומחים הם וכיון שיצא מכלל הרוב אם כן יש לחוש שא"י דיני כתיבת ס"ת ושמא הי' שם איזו פסולים שלא נודע לו וכעין זה ראיתי בתשוב' שב יעקב) סי' נג) בסופר שנמצא בס"ת שלו כמה ריעותות דמדמה למ"ש הפוסקים גבי גט שנמצא בו כמה ריעותות דחיישינן שמא נעשה ע"י הדיוטות שא"י בטיב גיטין ומ"מ גם בזה אין חשש כלל כמ"ש בתשוב' הנ"ל דכאן בס"ת אין חשש זה דהא לענין טעיות יכול להגיה היטב כל הס"ת מראשה לסופה ולענין חשש שמא לא ידע הדין שצריך לקדש השמות ולכתוב הס"ת לשם קדושה ולעבד העורות לשמן דינים מועטים כאלו לא שכיחי שלא ידעו הסופרים וגם שמא אירע לו ח"ת סופר מומחה ובקי יכול להכירם כמש"ל גם יש כאן ס"ס שמא ידע אלו הדינים ושמא לא אירע לו וכעין מ"ש הט"ז ביו"ד (סי' א) לענין שוחט שנמצא שא"י ה' שחיטה ואפי' למאי דאסר שם הט"ז היינו בנמצא שעכשיו א"י בבירור, משא"כ בנ"ד אם הסופר אינו לפנינו לבודקו וא"י לנו שמא גם עתה יודע ומכ"ש אם הוא לפנינו ויודע באמת כל הלכותיו דאין לנו לחוש שמא לא ידע מתחיל' דכיון שהוא יודע עתה מסתמא ידע ג"כ מעיקרא כמ"ש הט"ז שם בדין מלמד שנבדק שיודע ללמוד ומ"מ נלע"ד אם הסופר לפנינו דיש לבודקו אם יודע אלו הדינים מקדושת השמות וכדומה ולענ"ד בכל סופר אפי' במוחזק בכשרות כ"ז שאין ידוע אם הוא בקי בדינים וישנו לפנינו צריך לבודקו כדין הנזכר בש"ס לענין שוחט אף דקיי"ל רוב מצויים א"ש מומחים הם ולא דמי למ"ש הפוסקים דעכשיו אנן נוהגים לבדוק אחריו אפי' בישנו לפנינו דה"ט משום דיש לו כתב קבלה ומסתמא בדקוהו אז שידע משא"כ בסופרים שאין נוהגים ליקח כתב קבלה ודאי דצריך לבודקו מדינא אם הוא לפנינו:
26
כ״זמב) עוד יש סניף בנ"ד להתיר דאף שהעידו עליו שהניח תפילין בקלפים חלקים די"ל דהשתא הוא דאתרע ובשעה שבדקוהו ונמצא שאינו מניח תפילין אותו היום נעשה רשע ומכר הפרשיות שלו לתאות ממון ובעת שכתב הס"ת עדיין הי' בחזקת כשרות וכמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' א ס"ק ח) בשם א"ח וכן הוא דעת רש"ל ביש"ש וב"ח וב"ה כמו שהביא הפרמ"ג (בשפ"ד ס"ק ח) יעו"ש וכן דעת הפר"ח ואף דהגאון בעל תבו"ש (סי' ב ס"ק לב) האריך שם לסתור דברי הש"ך מ"ש דמוקמינן לגברא בחזקת כשרות עד עתה משום שאין חזקת כשרות של האדם מוציא הבהמה מידי חזקת אבר מן החי והביא ראי' מהא דקיי"ל כרב הונא בשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום לאחר שחיטה דאין חזקת הסכין מוציא הבהמה מידי חזקת איסור יעו"ש וכן הביא שם דברי הרשב"א בתשוב' (סי' תריט), דכ' להדיא בחשוד דיש לאסור הכלים למפרע מטעם בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת יעו"ש שהאריך מ"מ אף שאיני כדאי לחלק על הג' תבו"ש תורה היא כו' ולענ"ד אין ראיותיו מוכרחות ואין בהם כדאי לסתור דברי הגאונים המקילים והוא דמ"ש בביאור דברי התוס' חולין (י א) ד"ה טבל כו' שכ' דלב' תירוצים האחרונים אסור כאן בודאי דכאן לא שייך למתלי טפי באיחור זמן כמו בסכין שיש לתלות יותר במפרקת ובודאי אתרע חזקתו למפרע זה ודאי אינו דהא בריש מס' נדה מסיק הש"ס דעיקר טעמא במקוה משום דשייך לומר חסר ואתאי משמע דאל"ה אפי' נגד חזקת אדם טמא מועיל חזקת מקוה לטהרו וכמ"ש התוס' לתירוץ הראשון וכן משמע בפ"י יוחסין בסוגיא דקידשה אביה בדרך כו' ע"ש ומ"ש התוס' עוד טעם אחר משום דיותר יש לתלות בעצם המפרקת וגם מטעם ס"ס לרוחא דמילתא כתבו כן דאפי' למ"ד דלא ס"ל לחלק משום טעמא דחסר ואתאי וכמו שמשמע מסוגיא דס"פ כל הגט ג"כ א"ש וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד וכן דרך התוס' בכ"מ לתרץ אליבא דכ"ע אף דלא קיי"ל כן לדינא ומ"מ לדינא נראה כמ"ש בתחיל' לחלק בין היכא דשייך חסר ואתאי או לא כמ"ש ואם כן בהך דינא דמומר די"ל השתא הוא דנעשה רשע ואין בו שייכות לומר חסר ואתאי אין כאן חשש ומ"ש התבו"ש דגם כאן שייך לומר כן דיצה"ר בוער מעט מעט לא ידעתי מנין לו והרי בפירוש מצינו היפוך זה בש"ס דקידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני רשע אפי' הוא צדיק גמור חוששין לקידושין שמא הרהר ע"ג בלבו הרי דלא אמרינן יצה"ר בוער מעט מעט ומידי ספיקא לא נפקא עכ"פ ומ"ש שם ראי' לזה ממ"ש במס' סוכה (נב ב) לא מצאתי שום ראי' מוכרחת לדבריו דמ"ש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו' אין זה ראי' כלל לענין זה ודוק וגם מ"ש לפי תי' הג' שכתבו התוס' משום דבסכין איכא ס"ס משא"כ באדם שנעשה רשע ע"פ רוב נמצא סכיניהם פגומים זה לא שייך בנ"ד דממש הוא דומיא דמקוה ואיכא ס"ס ספק שמא השתא הוא דאתרע ואפי' תאמר שמקודם אתרע מ"מ יש ספק שמא קידש השם בתחיל' הכתיב' דהוא דבר שאין בו טורח כמש"ל באריכות וגם דכאן לא שייך הך סברא דע"פ רוב נכתב בפסלות כמו גבי סכין גם מ"ש התבו"ש דבש"ס ס"פ כל הגט מוכח דליתא להך סברא דחסר ואתאי לענ"ד אינו מוכרח דמ"ש שם (לא ב) זאת אומרת חלוקים עליו חבריו כו' ומייתי מהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו' י"ל דמ"ש במתני' ונמצא אבודים היינו ע"י רקבון ואכילת עכברים וכדומה דשייך בהם חסר ואתאי. וכן מצינו לשון זה בפ' המפקיד פירות כו' אפי' היו אבודים לא יגע בהם כו' והתם לענין אכילת עכברים מיירי ודייק הש"ס כן דאם נאמר דמיירי שנאבדו ע"י גניב' וכדומה אם כן למה חושש עליהם מעל"ע הא י"ל השתא הוא דנאבדו ועיין תוס' שם ומלבד זה הא גם התבו"ש כתב שם דדוקא היכא דאתחזק איסורא ואם כן נ"ד י"ל דלא מיקרי אתחזק איסורא ואף דיש כאן גם כן חזקה שלא נעבדו העורות לשמן ולא כתב הס"ת לשם קדושה הא כבר נתבאר דאין זה אלא מדרבנן ועכ"פ מדאורייתא אין בו חשש חזקה כלל גם רוב בני אדם הם בחזקת כשרות ואם כן י"ל השתא הוא דאתרע ובתחילה הי' מן הרוב וגם כשנולד הי' בחזקת כשרות והוה חזקה אלימתא טפי מהא דמקוה שנמדד כו' ומהא דסכין שנמצא בו פגימה ודוק כנ"ל:
27
כ״חמג) ולפי מ"ש להקל מצד די"ל השתא הוא דאתרע אף שע"א העיד עליו שמכר לו תפילין פסולים מכבר קודם שהתחיל לכתוב הס"ת מ"מ גם מצד זה אין בו חשש שהרי הכחיש את העד ואמר שהוא לקחם מסופר אחר שהי' מוחזק אצלו בכשרות ואם כן מצד זה לא יצא מחזקתו כשרותו ואע"ג דמ"מ אנו צריכים להוציא אדם מחזקת כשרות שהרי על מי שאומר שלקחם ממנו הוא מוציאו מידי חזקת כשרותו זה אינו כיון שאינו פורט אדם מיוחד וכמה חשודים ופסולים איכא בעלמא וכעין זה כתבו התוס' במס' שבועות ובכ"מ דהא דקיי"ל דאין אדם יכול לטעון גנובים בדבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר אע"ג דיש לו מיגו דע"י מיגו לא מחזקינן אנשי בגנבי היינו דוקא באומר אתה גנבתו42בזמן הזה דינים כאלה הולכים כפי חוקי המלכות יר"ה והדברים בכאן לא הובאו רק ע"ד פלפול: (נכתב מפני הצנזור) אבל אם אומר סתם גנובים ואינו פורט איש ידוע שפיר נאמן במיגו דכמה גנבי איכא בעלמא ואין זה בגדר הוצאה מחזקת כשרות וכן מצאתי כעין זה בתשוב' נוב"י חלק אה"ע בתקנת עגונות בנמצא אחד שנאבד ונמצא הרוג דמספקינן שמא אחר הוא משום דיש לו חזקת חיים אע"ג דעכ"פ אנו מוציאים אחד מידי חזקת חיים מ"מ כל שאינו פרט אדם ידוע אין זה נגד חזקה וכן הוא בכ"מ וכאן אע"ג דאיכא ע"א הפוסלו הא מבואר בש"ס ופוסקים דע"א אינו נאמן לפסול אדם מישראל לכל דבר אך לענין העד עצמו שהכחישו ואמר שיודע שהתפילין הי' שלו ממלאכתו ומכרם בזה יש לפקפק לפי טעם זה דהא אצלו לא שייך לומר השתא הוא דאתרע ושוי' אנפשי' חד"א בעדותו ואם כן אסור לו לקרות בס"ת זו והנה ביו"ד (סוף סי' א וסי' ב סעיף ב בהג"ה) איתא שוחט שהעיד עליו אחד שהוציא טריפה מתח"י כו' אינו נאמן והעד עצמו מותר לו לאכול משחיטתו כו' ולא שוי' אנפשי' חד"א בעדותו כו' גם לפי דבריו לא הוחלט ליפסל עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם עשה תשובה חוזר לכשרותו כו' והוא מתשוב' מהרי"ק ע"ש והפר"ח השיג עליו דמה בכך הא לפי דבריו עדיין לא עשה תשובה ואם כן שוי' אנפשי' חד"א בעדותו:
28
כ״טמד) ועיין בתבו"ש (סי' ב ס"ק לח) שיישב דברי מהרי"ק דבאמת אם העד יודע שהאמת אתו ודאי דאסור לו לאכול משחיטתו דשוי' אנפשי' חד"א אבל כאן מיירי שאוכל בסתם ואין ב"ד43היינו הרב ומורי הוראה: (נכתב מפני הצנזור) מצווים למחות בידו משום דיכול לתרץ דבריו ולומר לא כוונתי לאוסרו כי אם לצערו בתשובה ולזה העדתי שקר יעו"ש והנה בנ"ד לא שייך זה דבשלמא התם י"ל מדחזינן שאוכל כל משחיטתו אמרינן מסתמא יודע בעצמו ששקר העיד עליו רק שאמר כן מצד אמתלא הנ"ל אבל בנ"ד לאו כ"ע דינא גמירי לידע שיש חשש פסול בס"ת שכתבו אותו הסופר ועכ"פ אנו מחוייבים להודיעו אם יודע בעצמו שהאמת אתו שאסור לו לקרות בס"ת זו אכן מטעמים הראשונים שכתבתי למעלה יש להקל גם להעד עצמו עוד יש כאן סניף לומר דאותו העד נוגע בעדותו שהרי סובר אם יודה לדברי הסופר שהתפילין שמכר לו אינם שלו רק לקחם כך מסופר אחר לא יצטרך להחזיר לו דמיו וגם י"ל דאף אם התפילין היו שלו י"ל דבשעה שמכר לא הי' יודע שאין פרשיות בתוך הבתים דאולי לקחם פעם אחת להגיהם ושכח להחזירם לתוך הבתים ותפרם כך ומכרם וכל טצדקי דמצינן למימר כדי לא להוציא אדם מחזקת כשרות אמרינן כמ"ש הפוסקים בכ"מ ואף שהגאון מופה"ד מוהרע"א בתשובה לא היקל אלא מטעם דלא אתרע רק למכור תפילין פסולים ומטעם דהוא עצמו עולה לתורה הוי כנתארח אצלו דאכל עמו וכמש"ל בשמו ואף גם בזה לא רצה לסמוך שם על דעתו מרוב צדקותו רק בצירוף גדולי הדור ואם כן בנ"ד דיש חשש שהוא עצמו קרקפתא דלא מנח תפילין משמע דלא הי' מיקל כלל. מ"מ נראה מכל הני טעמי שהבאתי שיש מקום להקל וכל טצדקי דמצינן למימר ולחפש קולות שלא יצטרך ס"ת לבוא לידי גניזה עבדינן כמ"ש בתשוב' שב יעקב וכמ"ש למעל' בשמו כנ"ל בזה:
29
ל׳מה) ועתה נחקור לענין תשלומין להסופר בעד כתיבת הס"ת מה דינו אם נחוש להחמיר ולפסול הס"ת דלכאורה יראה לפי מ"ש בח"מ (סי' ש"ו סעי' ה) בשוחט שמצא פגימה בסכינו אחר השחיטה דאסורה הבהמה מספק שמא בעור נפגמה דמבואר שם בהג"ה דעכ"פ שכרו הפסיד דדילמא בסכין פגומה שחט הרי דמה שאסור מספק אין יכול להוציא שכרו אבל אחר העיון נראה דלא דמי כלל להתם דשם גם לשוחט הי' ספק דגם הוא אינו יודע אם נפגם בעצם או בעור ואם כן הוה כאומר איני יודע אם אתה חייב לי דפטור משא"כ בנ"ד דהוא אומר ברי לי שכתבתי בהכשר ואם כן הוה כטוען ברי לי שאתה חייב לי והנתבע משיב א"י אם אני חייב לך ואע"ג דגם בכה"ג קיי"ל דפטור דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כמ"ש בח"מ (סי' עה) ובכ"מ מ"מ בנ"ד שאני כמ"ש (סי' צא סעי' ב) ע"ש בש"ך (ס"ק יב) שהביא שם בשם בעל התרומות מ"ש בשם ר"י אבן פלט גבי חנוני עם בעה"ב באם החנוני לבדו תובע דדינו דנוטל בלא שבועה אע"ג דהוה דומיא דמנה לי בידך והלה אומר א"י אם אני חייב לך מ"מ נ"ד שאני משום דיש כאן חזקה שליח עושה שליחותו ועומד נגד חזקת ממון דנתבע ובכה"ג כ"ע מודו דאמרינן ברי ושמא ברי עדיף והביא ראי' מפ"ק (ט ב) גבי הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים דאפי' ר"ת ור"י מודים שם דברי עדיף משום דיש לאשה חזקת הגוף דבתולה הייתה יעו"ש ואם כן בנ"ד יש ג"כ הך חזקה דשליח עושה שליחותו[*] ומסתמא כתב הס"ת בהכשר ואף דאנו פוסלים הס"ת מחששא דשמא אתרע חזקתו מ"מ י"ל דלענין ממון שאני ול"ד לאיסור דמחמירים בו:
30
ל״א[הג"ה ולכאורה דברי הש"ך צ"ע מ"ש משום חזקה שליח עושה שליחותו מהני להוציא ממון דהא בפ' בכל מערבין בפלוגתא דר"נ ור"ש אי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו כתבו התוס' שם (לב א) דיש להסתפק אי הלכה כר"נ או כר"ש דבפ"ק דחולין דחי הש"ס לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו ומסיק התם דרק לחומרא אמרינן כן וכתבו שם עוד לחלק בין אם עי"ז יבוא המשלח לידי עבירה שיסמוך עליו דבכה"ג אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ובין היכא דלא שייך לומר דיבוא עי"ז לידי איסור יעו"ש ואם כן היאך נוציא ממון ע"י הך חזקה ואפשר לומר כיון דבלא"ה מסתבר לומר דברי עדיף משמא דהרי רב הונא ורב יהודה ס"ל כן בכל גווני לכן היכא דיש עוד צירוף סברא כל דהו לומר חזקה שליח עושה שליחותו בהך סברא מועטת די לחזק הברי לומר דעדיף משמא ואפי' להוציא ממון ע"י וגם אפשר לומר דהר"י אבן פלט ס"ל להלכה כר"ש דאמרינן בכ"מ חזקה שליח עושה שליחותו אפי' לקולא כשיטת ר"ש שהביאו התוס' שם ואע"ג דכתבו כן משום דהלכה כר"ש באיסורא לגבי ר"נ וכר"נ קיי"ל לדינא ואם כן כאן בדין חנוני עם בעה"ב שהוא ד"מ הי' לנו לפסוק כר"נ מכל מקום דעיקר פלוגתא דר"נ ור"ש הוא באיסור לכך הלכה כמותו בכ"מ אף בממונא וכעין זה כתב הרא"ש והפוסקים גבי ווסתות בפלוגתא דרב ושמואל בפ' שור שנגח עי' שם ועוד דגם ר"נ דס"ל דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אינו אלא מספק דהא ס"ל דבשל סופרים אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וה"ט משום דספיקא דרבנן לקולא משא"כ בשל תורה ספיקו להחמיר וצ"ע לפי מה שכ' התוס' שיש לחלק בין היכא שהמשלח יכול לבוא לידי איסור אז אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לר"ש אם כן קשה לר"נ דמחלק בין של סופרים לשל תורה דאדרבא לפ"ז בשל תורה יותר ראוי לנו לומר דמסתמא עשה שליחותו כדי שלא יבוא המשלח ע"י לידי איסור תורה וכמ"ש בפ"ק:]
31
ל״במו) וקצת ראי' מסוגי' דפ"ק דכתובות גבי האומר לא מצאתי לה בתולים והיא אומרת משארסתני נאנסתי דקיי"ל כר"ג דנאמנת להוציא ממון מטעם ברי ושמא ברי עדיף מטעם דיש לה חזקה הרי דחזקה לחוד מהני לגבי ממון בצירוף ברי ושמא ולענין איסור קיי"ל כמ"ש בסוף פ"ק דכתובות דבעינן תרי רובא לכתחי' אפי' בטוענת ברי לשיטת הרמב"ם וכדאיתא באה"ע סוף סי' ו) יעו"ש ואם כן י"ל גם בנ"ד אף דמחמרינן לגבי ס"ת מטעם חומרא מ"מ לענין ממון גם כן אמרינן ברי ושמי ברי עדיף ואף דגם שם אתרע קצת חזקת כשרותה מדנתייחדה ואעפ"כ מיקרי חזקה כמ"ש שם (יג א) דמאן דמכשיר בה כו' משום דאיהי אית לה חזקת כשרות אף דקאי התם על מתני' דראוה מדברת עם א' ונסתרה וע"ש עוד בסוגיא דפ"פ (ט א) אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו כו' ואעפ"כ אינו נאמן להפסיד כתובתה כו' וכמ"ש רש"י שם ושם ע"ב בתוס' ד"ה נאמן להפסידה כו' בשם הירושלמי אע"ג דשם טעמא אחרינא איכא משום דלענין לאוסרה ה"ט דנאמן דשוי' אנפשי' חד"א מ"מ מצינו חילוק בין ממון לאיסור ומ"מ לדינא נראה דא"י להוציא ממון עכ"פ משום דאתרע חזקתה דהא לפי שיטת הרא"ש שם דמיירי באינה טוענת ברי אין ראי' הנ"ל מוכרחת44כל מה שנוגע לענין ממונות אין לנו בזמן הזה רשות לדון אם לא ע"פ תוקף סאנד פאלובאוונא בידיעת וברשיון הממשלה ור"ה והדברים בכאן הובאו רק דרך פלפול בהמשך החקירה לענין הכשר הכתובה: (נכתב מפני הצנזור) ועי' בביאורי הגר"א מווילנא ז"ל באה"ע (סי' ו) שהכריע כשיטת הרא"ש ודעמי' ועוד דגם לשיטת הרמב"ם אין זה מוכרח כ"כ דש"ה דלענין יוחסין החמירו יותר כמ"ש בש"ס בכ"מ מעלה עשו ביוחסין ועכ"פ נראה דאין יכולים לתבוע את הסופר שישלם בעד הקלפים דהא לכאורה נראה דהוה כמאבד בידים ומקלקלם וגרע יותר מגרמי מ"מ אין להוציא ממון מספק וכמ"ש בח"מ (סי' שו) דאין יכולים להוציא ממון מיד השוחט דאולי בעצם המפרקת נפגם ואם כן כ"ש הכא בטוען ברי שכתב בהכשר ולא שייך הכא לומר כיון דמספיקא פרשי אנשי מינה אין לך מום גדול מזה וכדין מוכר דברים האסורים מספק כמ"ש בח"מ (סי' רלד) דש"ה דנחית לכתחי' לספק איסור ואיהו דאפסיד אנפשיה משא"כ בנ"ד שטוען ברי שכתבו בהכשר בכל דבר ואין כאן ריעותא לפנינו כלל ועש"ך (סי' שו) ואם כן אפי' אם נאמר דהס"ת פסולה מ"מ אין להוציא ממון בעד הקלפים והעורות ואף שכרו אם כבר נטל אין להוציא מידו ומכ"ש לפמ"ש באריכות דיש מקום לומר דהס"ת גם כן כשירה כל מ"ש כאן להלכה ולא למעשה עד שיסכימו בזה גדולי הדור ונמטינן שיבי מכשורא דברי דו"ש באהבה יצחק אייזיק בלאאמ"ו מוהר"י זללה"ה חופק"ק וואלקאוויסק יע"א:
32
