בני יששכר, ניסן ד׳:י״אBnei Yissaschar, Nisan 4:11
א׳דרוש י"א גמ' דף צ' ע"א אר"י א"ר שוחטין וזורקין על טבול יום ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ (רש"י ואע"פ שבידו לטבול היום) ועולא אמר אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ לרב מ"ש טב"י דחזי לאורתא. טמא שרץ נמי חזי לאורתא מחוסר טבילה. טב"י נמי מחוסר הערב שמש. שמשא ממילא ערבא. מחוסר כפורים נמי הא מח"כ. שקרבנו בידו. טמא שרץ נמי הרי מקוה לפניו. דילמא פשע. א"ה מח"כ נמי דילמא פשע. כגון דמסרינהו לב"ד וכדר' שמעי' דאמר חזקה אין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופרות ולרב מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דגזרו בי' אלמה א"ר מטמאין אחד מהם בשרץ אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתי' איש איש כי יהי' טמא לנפש. מי לא עסקינן שחל ז' שלו בע"פ דהיינו טומאת שרץ ואמר רחמנא נדחי. וכ"ת ממאי דהכי הוא (רש"י דילמא מדכתיב טמ"א לנפ"ש ולא כתיב טמא שרץ ש"מ טמא מת שאינו ראוי לערב קאמר) ס"ל כר' יצחק דאמר טמאי מ"ת היו שחל ז' שלהן בע"פ שנא' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא הוא דאינם יכולים לעשות אבל למחר יכולין לעשות ואמר רחמנא נדחו עכ"ל הגמ' (תוס' בד"ה. מי לא עסקינן שחל ז' שלו להיות בע"פ. וא"ת ואפילו טבל נמי לא ישחטו עליו מה"ט. וי"ל כי יהי' טמא כתיב והאי קלישא טומאתו עכ"ל) הנה לפי שיטת הגמ' ודאי מהראוי לפסוק כרב (נגד עולא) דהוא רבן של כל בני הגולה ולרב טמא מת שחל ז' שלו בע"פ אם לא הוזה וטבל אין שוחטין עליו (וכן טמא שרץ) אבל אם הוזה וטבל שוחטין וזורקין עליו דהרי ס"ל שוחטין וזורקין על טב"י:
1
ב׳והנה הרמב"ם בפ' ט"ו מה' ק"פ ה"ב פסק. טמא מת שחל ז' שלו להיות בי"ד אעפ"י שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול בקדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפ"ש שנאמר ויהי אנשים וכו' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמיעה למדו ששביעי שלהן הי' וע"ז שאלו אם ישחט עליהן (רצ"ל אחר טבילה והזאה) והם יאכלו לערב ופירש להן שאין שוחטין עליהן עכ"ל:
2
ג׳והנה הראב"ד השיגו משיטת הגמ' הנ"ל וז"ל א"א אין דרך ההלכה הולכת כן. שהרי רב שאומר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד (רצ"ל דלמד מן ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא אבל למחרת הי' יכולין דהי' אז יום ז' שלהן ואעפי"כ לא יכלו להקריב בעודן בטומאתן הגם דהוי רק כטמא שר"ץ) ואיהו ס"ל שוחטין על טב"י וכו' אלא האי קרא בשלא טבל ולא הוזה דהיינו טמא שרץ ומעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזי'. סברו שיעלה ולא שאלו אלא לאחר זמן שחיטה. ונדחו והכתוב מעיד כך שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ואם לאחר טבילה והזי' מאי טומאה שייך בהו עכ"ל: והנה אני הקטן ביותר מתמיה על הרמב"ם ז"ל מי הכניסו לתגר זה לפר' בהיפך משטחיית ל' הגמ' עפ"י פשוטו דס"ל לרב כל דלא הוה רק טב"י דהיינו טמא שרץ שטבל או ט"מ בז' שלו שטבל והוזה להם ואין חסר להם רק הערב שמש. שוחטין וזורקין עליהם ונ"ל לבאר דעת הרמב"ם דשיטת הגמ' דוחקתו לפרש כן דהנה בגמ' כשאמרו אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן דחל ז' שלו בע"פ (רצ"ל כיון דסתם קאמר טמ"א לנפש משמע אפי' ביום הז' דנק' ג"כ עדיין טמ"א לנפ"ש) דהיינו טומאת שרץ ואמר רחמנא נדחו. נמצא הלימוד הזה הוא מהכרח המקרא. ולפי"ז מאי מקשה אח"כ וכ"ת ממאי דהכי הוא (מאי קושיא הוא. הרי מוכרח הוא כך מהמקרא מדקאמר סתם טמ"א לנפ"ש אפי' ביום הז' משמע וע"כ צ"ל כפירש"י. דמקשה ג"כ מהכרח מדכתיב טמא לנפש ולא כתיב טמא שרץ ש"מ ט"מ שאינו ראוי לערב קאמר והנה לימוד גדול הוא זה. א"כ לפי"ז קשה מאי מתרץ. סבר לה כר' יצחק ביו"ם ההי"א הוא דאינם יכולים וכו' הנה הקושיא במקומה עומדת. למה לא כתב רחמנא טמא שרץ. ועוד קשה קושיית התוס' אם גזירת הכתוב הוא ונלמד מן ביו"ם ההו"א א"כ אפי' טבל והוזה לא ישחטו עליו (ואפי' טמא שרץ שטבל) ועוד קשה מאד היכא למד רב מדברי ר' יצחק מדיוק. ביו"ם ההו"א דייקא לא היו יכולין לעשות ודייק מזה דזורקין על טמא שרץ הרי יכולין להסביר דרשת ר' יצחק באופן אחר מרווח מאד. דהנה קיי"ל יום הקמת המשכן הי' ביום א' (ר"ח ניסן) כמ"ש רז"ל בספרי ובמדרשים אותו היום נטל עשר עטרות. ראשון למ"ב ראשון לנשיאים וכו' א"כ לפי"ז זמן הקרבת הפסח בשנה ההוא הי' בשב"ת הנה י"ל דהק' ולא יכלו לעשו' הפסח ביו"ם ההו"א שהי' שביעי שלהן והוצרכו להזאה. וסברתם דהזאה אסורה בשבת דהוה כמתקן גברא ובאו ושאלו למשה ונדחו לפסח שני וא"כ אין מכאן ראי' על טמא שרץ הג"ה ואל תתמה א"כ כיון דבהכרח הקרבת פסח זה הי' בשבת א"כ מאי מספק' להו לבני בתירה אם פסח דוחה שבת י"ל דמספקא להו אם למידין דורות משעה דהפסח הזה נק' קדשי שעה דהרי במדבר היו וחיוב הפסח לדורות אינו רק בא"י כדכתיב והיה כי תבואו אל הארץ וכו' ושמרת' את העבוד' כזאת: דאפשר טמא שרץ כיון דיכול לטבול יכולי' לשחוט ולזרוק עליו גם קודם טבילה והנה ע"כ צ"ל דא"א לומר דכך היתה שאלתם. דאם הספק הי' להם עבור ההזאה דשבת א"כ לא השיב להם כלום ע"ז וא"כ לפי"ז גם השתא אם נאמר כסבר' הראב"ד דאחר הזאה וטבילה שוחטין וזורקין רק הם לא היזו ולא הוטבלו ושאלו אם עלה להם הפסח שנעשה עליהם. הנה גם ע"ז לא השיבו להם כלים אלא ע"כ צ"ל דגם לאחר טבילה והזאה אין זורקין עליהם ומקרא מלא נאמר להם איש איש כי יהי' טמא לנפש. אפי' ביום ז' אפי' הוזה וטבל נדחה לפ"ש ולסברת הראב"ד י"ל דה"ק איש איש כי יהי' טמא לנפש אפי' ביום הז' ויש עליו עוד היכר טומאת נפש שצריך להזות משא"כ כשכבר הוזה וטבל והנה הם ניכר עליהם עדיין טומאת נפש שלא היזו ולא הוטבלו לא עלה להם הפסח שעשו ונדחו לפ"ש והבן:
3
ד׳ע"ד הרמז אתה הראת לדעת הפלוגתא שבין הרמב"ם להראב"ד דלהראב"ד הטמא שצריך הזאה וטבילה והערב שמש אם הוזה וטבל אעפ"י שלא היה לו עדיין הערב שמש עלה לו הקרבן פסח שהקריבו עליו. ולהרמב"ם לא עלה לו עד שיהיה לו ג"כ הערב שמש. ואחשבה להתבונן טעם פלוגתתן גם ע"ד הרמז כדרכינו תמיד. ואען ואומר הנה הטמא אסורים להקריב קרבן עבורו דהנה הטמא נאחז בו רוח טמא מן המרכבה הטמאה והקרבן הוא עבודת קירוב להש"י וכ"ז שנאחז בהאדם צד טומאה מן המרכבה טמאה לא יתקרב אל הש"י דכתיב כי לא יגורך רע. ומזה נלמוד כי כל העבודות וכל המצות שהאדם עושה בעודו רשע ח"ו לא יהיה לרצון וכמ"ש הנביא נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים והנה עי"ז ח"ו נסגר הדלת של התורה ומצות כי מי הוא זה שידמה בנפשו שלא בא לכלל תואר שם רשע הלא אפי' בעבירת איסור קל מדבריהם נקרא רשע (כדמוכח מהש"ס בכמה מקומות דמקשו על איסור מדבריהם אטו ברשיעי עסקינן) א"כ שוב לא יערב האדם אל לבו לעסוק בתורה ומצות כי הוא ח"ו כזורע אל הקוצים אבל יש רפואה תעלה ע"ז. דהנה במ"ע של תשובה כתיב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ותיכף כשאדם שב ומתחרט על עבירות שעשה ושב ורפא לו כתיב ותיכף יוסר ממנו תואר רשע ורוח הטומאה מתרחק ממנו הנך רואה משנה שלימה שנינו המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור (אפי' בכריתות ומי' ב"ד וחה"ש ח"ו דהרי סתם שנינו רשע גמור) הרי זו מקודשת דשמא הרהר בתשובה הרי לך דבהרהור תשובה לבד סגי להסיר מעליו תואר רשע ונקרא צדיק והנה מתנגד לזה הלכה רווחת ביומא ד' חלוקי כפרה של ר' מתי' בן חרש וזה תוארה עבר אדם על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו עבר על ל"ת ושב תשובה תולה ויוה"כ מכפר עבר על כריתות ומית' ב"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין: אבל עון חה"ש כולן תולין ומית' ממרקת דכתיב אם יכופר העון הזה עד וכו' הרי לפניך דאין תשובה לבדה מועלת רק על ביטול מ"ע (וכבר הארכנו בזה במ"א וכאן נרשם בקיצור) ואומר דודאי התשובה לבדה מועלת לכל דבר פשע ועון אפי' על כריתות ומית' ב"ד וחה"ש כדאיפסק משנה של מה להלכה בענין קידושי אשה ותיכף כשעושה האדם המוטל עליו לעשות תשובה כשורה (עפ"י התורה) היינו חרטה בכל לב באמת ובתמים וקבלה על העתיד) תיכף מתרחק ממנו רוח הטומאה ותיכף סר מעליו תואר רשע וכל אלו הענינים אשר הם בידי שמים כגון יוה"כ ויסורין וכו' הנה כפי תשובתו מעומקא דליבא כך יהיה הדבר בניקל בידי שמים ואפי' מית' יחשב לו מסה"נ בכח בק"ש וכיוצא כמו בפועל (דרשנו כיום את דבר י"י אשר הארכנו בזה בס' דרך פקוד"ך) אבל תיכף ששב באמת ועשה המוטל עליו הנה סר ממנו תואר רשע ועבודתו להש"י הוא עבודה שלימה עבודה תמה והנה עבודה ראשונה לישראל במצרים צוה הש"י להם להקריב קרבן פסח להש"י ונאמר להם משכו (ידיכם מע"ז כמשארז"ל) וקחו לכם צאן (למצוה) היינו בחרטה תיכף תשובה גמורה באמת עכ"ז לשעבר שעבדתם ע"ז הנה יוסר מאתכם ע"י התשוב' הרוח טומאה וסר מעליכם שם רשע ותעשינה ידיכם תושי' להקריב קרבן לי"י משא"כ כ"ז שלא תמשכו ידיכם מע"ז היינו בלא הרהור תשובה לא לרצון יהיה הקרבן כי עדיין הטומאה תהיה אחוזה בכם ולא יגורך רע כתיב דכתיב נירו לכם ניר וכו' והנה הגם שעון ע"ז הוא מסוג כריתות ומית' ב"ד וביותר חה"ש עכ"ז כיון שתעשו המוטל עליכם היינו תשובה די שתתקבל עבודתכם ואני אעשה המוטל עלי לטהר אתכם מכל וכל וכן היה שהיה להם אח"כ יסורין גדולים על הים ומסרו נפשם לקפוץ לתוך הים והוה כמו מיתה ממש ונטהרו מכל וכל והכח נחש' לפועל. והנה לפי"ז הוא הנרצה ברמז המצוה הזאת כשיטת הראב"ד ז"ל הטמא אסור להקריב ק"פ כי לא לרצון יהיה כיון שאוחז בו רוח הטומאה אבל אם עשה הוא המוטל עליו הכנה לטהרה היינו הזאה וטבילה אעפ"י שלא היה עדיין הדבר אשר היא בידי שמים היינו הערב שמש ושמשא ממילא ערבא בידי שמים ואין מעכב לעבודה ושוחטין וזורקין עליו הנה הוא רמוז לכל מילי דתשובה וכלי התורה ועבודה שאדם עושה המוטל עליו תשובה באמת בכל לב ונפש ומאד הנה הגם שלגמר הטהרה צריכין סייעתא דשמיא (עמ"ש בספרי ד"פ כפי עומק תשובתו כן יעזור לו הש"י שיאיר עליו אור יוה"כ תשובה עילאה וגם אם יצטרך ליסורין הנה הש"י ברוב רחמיו יוכל לעזור לו ביסורין קלה ואמרז"ל ה"ד יסורין אפי' הושיט ידו לכיס וכו' ועשה לעצמו בגד וכו' וכן על עון חה"ש הנה מסה"נ בק"ש יחשב כאילו וכו' כמבואר בזהר במדבר הנה לכל אלה צריכין סייעתא דשמיא) עכ"ז כיון שעשה את המוטל עליו אין כחן מעכב לתורה ולעבודה ומתקבל ברצון ריח ניחוח ואתה הבן:
4
ה׳אבל הרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו (הגם שהוא ג"כ מודה בכ"ז כמ"ש. עכ"ז הנה כתב בה' תשובה. ומהו התשובה שישוב החוטא מחטאו וכו' ויעיד עליו היודע תעלומות וכו'. הנה הארכנו בזה במ"א מהו העדות של היודע תעלומות אבל בכאן נקצר) הכוונה שתהי' התשוב' מעומקא דליבא שבאותו הזמן שהוא שב ומתחרט החרטה היא אמיתיית אצלו ששב ומתחרט ומתמרמר על אשר לא טוב עשה. והנה הוא עוזב חטאיו ומקבל ע"ע בקבלה אמיתיית שאפי' יתנו לו כל חללי דעלמא לא יעשה עוד בדבר הרע הזה הנה אמיתיית הסכמת הלב היודע תעלומו' בלבד הוא יודע עומק לב האדם אם הוא באמת ותמים. ע"כ צריכין שיעיד עליו היודע תעלומות וכיון שעכ"פ לתשובה בלבד צריכין ס"ד היינו עדותו ית"ש ומבלעדי עדותו ית"ש ח"ו אין התשובה וכו' ממילא עדיין לא תתכן התורה ועבודה ע"כ לרמז זה גם הק"פ (שהיא היתה עבודה הראשונה שניצטוות לישראל) הנה מעכב גם דבר הנעשה בידי שמים היינו הערב שמש אעפ"י שהוזה וטבל כיון שלא העריב שמשו לא עלתה לו עבודת הק"פ. ירמוז לך לכל התורה ומצות הגם שישוב החוטא מחטאו עכ"ז צריכין ג"כ לס"ד היינו לעדותו ית"ש שיעיד אשר תשובתו היא אמיתיית כנ"ל ואז מתקבלת תשובתו ויהי' לרצון אח"כ התורה והעבודה ואתה תבין להרחיב הדברים והש"י יזכינו להיות מהשבים אליו באמת ובתמים מעתה ועד עולם אמן:
5
ו׳ע"ד הדרש כתי' ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך ע"ע והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן י"י לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת. הנה ושמרתם את הדבר וכו' מיותר לגמרי דהרי נאמר אחר כך והיה כי וכו' ושמרתם וכו' הג"ה ובשנה השנית במדבר היתה מצוה לשעתה עפ"י הדבור כידוע: וגם על איזה זמן קאי ושמרתם את הדבר הזה וכו' אם קודם ביאת הארץ הרי לא נתחייבו בעשיית הפסח רק בא"י גם מה שאמר לחק לך ולבניך עד עולם והרי בעוה"ר חלפו כמה מאות דורות. ונתבטל מאתנו הקרבן פסח עד ירחם הש"י. וגם לחק לך אינו מובן עפ"י הפשט והנה כבר קדם מאמרינו שהוא עפ"י דין הגמ' ונפסק בש"ע יו"ד רס"ז ס"ח. הלוקח עבד מן הגוי אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות הלכך אם קדם וטבל לשם ב"ח הרי הוא ב"ח לכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים וכו' והנה עבדים היינו לפרעה במצרים בגזירת היוצר. עבדים ממש. והנה כאשר הוציאנו י"א משם הנה עפ"י דיני התורה (שכביכול הש"י מקיים משפטי התורה) הוצרך הש"י להטיל עלינו שום עבודה בכדי שלא נאמר הרי אנו לעצמינו בני חורין גם מרבו השני כביכול והנה רצה הש"י להקנות אותנו לעבודתו והנה הטיל עלינו תיכף קרבן פסח ומיל"ה. ועי"ז שוב נעשינו לו לעבודתו לשמור כל חוקיו ומצותיו ב"ה והנה נצטוונו בקרב"ן פסח כל ימי עולם בעת אשר אנחנו מחוייבים לספר ביצ"מ שהיינו עבדי' לפרעה ונעשינו ב"ח לא נסבור ח"ו ב"ח גם מאדונינו אלקי ישראל רק קנה אותנו לעבודתו ע"י הק"פ שהעמיס עלינו תיכף עבודתו ממילא אנחנו מחוייבי' בחוקיו ומצותיו ב"ה וע"כ תמצא שאין לך עונש כרת בשים ביטול מ"ע רק בביטלו מיל"ה וק"פ כי מי שמבטל מצות אלו הנה מבטל כל המצות בחושבו מדעתו שאינו רוצה בשום עבודה ורוצה להיות ב"ח גם וכו' והנה הוא רוצה להיות מופרד ומוכרת מעבודתו ית"ש הנה בא עונשו כרת ב"מ. וזה שפירשנו המסורה נמסר ב"פ וחד"ל א' וחד"ל לעשות הפס"ח ונכרתה וכו' ב' וחד"ל לעולם ועפ"י הדברים הנ"ל מובן פי' המסור' וחד"ל לעשות הפסח ונכרתה ולמה כזאת והרי הוא רק מ"ע לזה בא הפסוק הב' לטעם וחד"ל לעולם כי במה שנמנע מלעשות הפסח הנה הוא נמנע לעולם מכל העשין והלאוין ומעתה הוא הנרצה בפי' המקראי קדש בתור' ושמרת' את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם הדבר הזה הוא המחייב אותך בחוקים. ולבניך עד עולם שהעמיס עלינו הש"י עבודתו זאת בשעת צאתינו מבית עבדי"ם לחייב אותנו בעבודתו וכנ"ל וז"ש במכילתא משכו וקחו וכו' משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות דלכאורה לא הו"ל רק וקחו לכם צאן למצוה ובפרט אומרו במצות ל' רבים ולפי הנ"ל מובן דה"ק משכו ידיכם מע"ז מעבודה שהיא זרה לכם אבל לא תעשו עצמיכם בני חורין מעבודת השי"ת רק וקחו לכם צאן ועי"ז תתדבקו בכל המצות כי הנני מעמים עליכם תיכף עבודתי והנה טמא שאינו מקריב ק"פ הנה אונס הוא ואין כאן הוראה שאינו חפץ במצותיו ועבודותיו ית"ש:
6
ז׳והנה לדעת הראב"ד נלמד מפסח מצרים הגם שלא היו ראויים לעבודתו עד לערב כי לד"ה הוא שלא התחיל' להם הגאולה עד לערב א"כ בזמן השחיט' אכתי עבדי פרעה הוי עכ"ז כיון דלאורתא מיחזי חזי לעבודתו הועמס עליהם העבודה הזאת א"כ ה"נ בטמא כיון שטבל והוזה ומיחזי חזו לאורתא אם לא יעשה הפס"ח הוא בכלל וחדל וכו' ומטעם הנ"ל כמו שהי' במצרים. ולשיטת הרמב"ם שאני פסח מצרים שלא הי' באפשר בפסח שני משא"כ בטמא בדורות דאפשר בפסח שני אינו בכלל וחדל וכו' והוא בכלל האונס:
7
ח׳ע"ד הסוד בפ' ואתה תצוה את ב"י וכו' ויקחו אליך שמן זית וכו' באהל מועד מחוץ לפרכת אש"ר על העדות יערך אותו אהרן ובני"ו וכו' הנה יש לדקדק בפ' אמור נאמר מחוץ לפרכת העדות ובכאן אש"ר ע"ל העדו"ת (והנה כפי הנראה זה שדרשי רז"ל עדו"ת הוא לישראל שהשכינה שורה בישראל היינו ע"י נר מערבי שנעשה בו נס שלא כבה לעולם ואעפי"כ לא נדע למה נאמר אשר על העדות בכאן דייקא וגם בכאן נאמר אהרן ובניו ובפ' אמר אהרן). ונר' ע"פ מה שדקדק בעל הפלאה למה נאמר בכאן שמן זית הרי כ"מ שנאמר בתורה סתם שמן הוא שמן זית כגון במנחות ובמצורע וכתב הרב הגדול הנ"ל דהנה במדבר לא הי' להם זתי"ם וע"כ לומר שהוציאו ממצרים או קנו מן הגוים הנה הי' טמאים (הנה השמן האגור בתוכו אינו טמא אבל כשדרכו את הזיתים טמאי' הנה השמן היוצא מקבל טומאה מן הזיתים וע"כ לומר שדרכו כל זית בפ"ע ופחות מכביצה אינו (מקב"ל טומא"ה) מטמ"א דאם ידרכו אפי' ב' זיתים ביחד ה"ל כביצ"ה ע"כ אמר שמ"ן זי"ת כל זית בפ"ע עכ"ד עיי"ש שהאריך והנה קשה ע"ז הרי קרבן ציבור דוחה את הטומאה ואפי' לא הי' להם אלא שמן טמא שקנו מן הגוים היו יכולין להדליקו אבל רבים מקשים כן גם בנס דחנוכ"ה למה הי' צריך הפך להיות חתום בחותם כ"ג לידע שלא נטמא הרי קרבן צבור דוחה את הטומאה ואמרנו בזה דבזה מתורץ מה הי' הנס ביום הראשון דהנה קיי"ל (כן כתבו הקדמונים) דאין נס נעשה בדבר טמא והנה לפי"ז הש"י פעל ועשה שנשאר פך אחד טהור שיהי' ראוי לנס להדליק ממנו ח' ימים וא"כ הנס המופלג הי' ביום א' וז"ש גם בכאן ויקחו אליך שמ"ן זי"ת וכו' היינו לדרוך זית זית בכדי שלא יקבל טומאה וכל הטורח הזה הוא כי באה"מ אשר על העדו"ת וכו' וכדרשת רז"ל שהוא מוכן לנס לנר מערבי שיהי' עדות לישראל ואין הנס נעשה בדבר טמא ע"כ צריכין לטרוח א"ע ולעשות בטהרה וז"ש בכאן אהר"ן ובני"ו להורות גם על החשמונאי"ם בני אהרן הוא הוא הטעם הנ"ל יצא לך מכל זה הנס צריך להיות ע"י דבר טהור לגמרי. והנה ענין הפס"ח הוא ב' מצות שחיטת הפסח בי"ד ואכילת הפס"ח בליל ט"ו הג"ה הגם שאון לתלות המצוה בטעמי' דקיי"ל אין טעם למצות היינו דאין לסבור שהשיג כל טעמה ויבא מזה לביטול המצוה כאשר כתבנו כ"פ כאשר אירע להמתפלספים אבל אעפי"כ מצוה עלינו לדרוש טעמים כפי שכלינו: והנה טעם מצות שחיטת הפסח בי"ד כפי המתבאר למשכילים מפי סופרי' ומפי ספרים הוא כי המצריים היו עובדין למזל טל"ה בכור המזלות והי' אומרי' שאין הנהג' והשגחה למעלה מן מערכת הכוכבים והמזלות רק המזלות מנהיגי' את העולם כפי טבעם ואין למעלה מן זאת ההנהגה ואי אפשר לשנות את המזל והנ' היו עובדין לבכור המזלות הוא טלה והנה צוה הש"י ליקח טל"ה דוקא בחדש ניס"ן אשר מזלו טל"ה ודוקא ביום שהוא בגבוה מערכתו ובזמן מילוי הלבנה אז יקחו אותו וישחטהו ויוציאו דמו לשם הש"י להורות הדם היא הנפש והכח של המזל הוא כפוף ומסור ביד הש"י אל כל אשר יחפוץ יטנו וגם המנהג המתנהג עפ"י הטבע הוא הכל בהשגחת הש"י הוא מנהיגם כרצונו והוא משדדם מטבעם כרצונו. והנה אכיל"ת הפס"ח הוא מצוה בליל ט"ו מורה מה שהי' במצרים נס שלא כטבע. בעולם אצילות שהאירו עולמית עליונים שלא כסדר היינו שהי' בחי' גדלו"ת קודם לקטנו"ת וזהו וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. וזהי ואכלתם אותו בחפזון פס"ח הוא לי"י דרך דילוג וקפיצה שלא כסדר המדריגה והנה זה הנס נעשה בכל שנה אשר הש"י מאיר לנשמת ישראל שלא כסדר המדריג' ומאירין כל הדרגין לנשמות ישראל בחפזון ואח"כ חוזר הדבר לקדמותו ומתחילין לספור ימי הספיר' דרגא בתר דרגא עד יום חג השבועות אז מתחברת כנ"י עם דודה כידוע (וכבר נכתב אצלינו בפסוק למען תספר באזני בנך וב"ב את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי וכו') והנה כבר כתבתי לך נס צריך להיו' ע"י דבר טהור דוקא ע"כ טמא אסור להביא קרב"ן פס"ח הגם שהכהן הוא מטעם שליחות ודבר שהאדם עצמו אינו יכול לעשותו אינו יכול לעשות שליח וע"כ להרמב"ם להיות גם שחיט"ת הפס"ח מורה על נס כנ"ל מוכרחים הבעלים להיות טהורים לגמרי בשעת שחיטת הפס"ח כענין כל דבר הניסיי הנעשה דוקא ע"י דבר טהור ולהראב"ד דוקא אכיל"ת הפס"ח המורה על הנס הנעשה גם עתה גדלות קודם לקטנות לזה צריך האדם להיות טהור לגמרי משא"כ שחיט"ת הפסח המורה על שידוד המזל והמערכה שלא כטבע. זה אינו נעשה בכל שנה ולא מקרי כעת עשיות נ"ס רק זכר מה שנעשה ע"כ מוכרח האדם רק לעשות הכנה. לטהרה הזאת וטבילה ובלילה הוא נאכל בטהרה לגמרי. נ"ל:
8