בני יששכר, ניסן ד׳:י״בBnei Yissaschar, Nisan 4:12
א׳דרוש יב הרמב"ם הלכות ק"פ. פ"י. הי"א כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה. וכשיגיע לגיד הנשה. מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומים שיוצאין בשעת אכילה שאין מנקין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם. ואם חתכו חתיכות חתיכות כשר והוא שלא יחסר אבר עכ"ל. הנה פסק שצולין אותו עם גיד הנש"ה וכו'. וכתב עליו הראב"ד א"א בחיי ראשי אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם גי"ד הנש"ה ועם שמנו ועם תרבא דתותי' מתנא. ועם קרומות שבראש ואם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו עכ"ל. וכתב הכ"מ. י"ל שלא עלה ע"ד רבינו שיהי' מתיר לצלותו עם חלב האסור מן התורה. אלא עם גי"ד הנש"ה שאין בגידין בנותן טעם ושמנו שאין בו איסור אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור. ובפסח לא נהגו כדי שלא יבא לחתך בו אבר. אבל חלב האסור מנקרים אותו וכו' עכ"ל והנה אני הקטן מתמי' לו יהי' כדברי מר"ן ז"ל. אבל עכ"פ ס"ל דצולהו עם גיד הנש"ה. וס"ל אין בגידין בנותן טעם. ושמנו ישראל קדושי' נהגו בו איסור. ובקרבן פסח לא ינהגו עכ"פ מי הכריחו לרבינו לומר כן. ואפילו מאן דס"ל ואין בגידין בנ"ט ודאי לא ס"ל שיעשה האדם כן לכתחלה שיהי' צולה ומבשל הירך עם הגיד ואח"כ ישליכנו רק אם אירע כן מותר בדיעבד דאינו נאסר הבשר כיון שאין בגידין בנ"ט. והא ראי' דאפילו דבר שנותן טעם לפגם אסור לכתחיל' רק אם אירע כן מותר בדיעבד א"כ מאין יצא לרבינו לפסוק כזאת לכתחיל'. ולמה לא נאמר שמסיר הגיד עם שמנו קודם צליותו. ונ"ל לבאר דהנה משנה שלימ' שנינו בחולין בפ' ג"ה. נוהג בטהור' ואינו נוהג בטמאה. ר' יהודה אומר אף בטמאה. אר"י והלא מבני יעקב נאסר ג"ה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. א"ל בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו א"כ לרבנן דהלכתא כוותייהו לא נאסר ג"ה עד סיני. א"כ לפי"ז בפס"ח מצרי"ם דנתחייבו מאז לצלותו כשהוא שלם בלא חסרון אבר (כמו שהוא הדין בפס"ח דורו"ת) בודאי לא הי' רשאין ליטול ממנו גיד הנש"ה כיון שהיא בכלל האיברים (עיין באהלות נמנה הקטנו"ת בכלל רמ"ח איברים. ופירשו בו שהוא כף הירך. ועיקר האבר הוא הגיד כי בהינטל הגיד נתקע הירך כדאשכחן ביעקב) ואפילו אותן החסידים ששמרו את התורה עד שלא ניתנה. לא הי' רשאין להחמיר בכאן. כיון שבפירוש נצטוו לצלותו כולו כאחד. ואפי' מאן דס"ל שיצאו מכלל ב"נ בין להקל בין להחמיר שאני הכא כיון דנצטוו לצלותו כא' כל דבר המותר בו. לו יהי' אפי' אחר מ"ת אם דבר א' הוא מן האסורי' שבתור' ולפי שעה נצטו' בהוראת שעה ע"פ הנביא לאכול הדבר האסור ההוא הנה מחוייבין לאוכלו. א"כ לפי"ז בפס"ח מצרי"ם בודאי הי' צולים אותו עם גי"ד הנש"ה ושמנו. והנה אם נאמר בפסח דורות כשנתחדשה הלכה בסיני דגי"ד הנש"ה אסור צריכין ליטול גיד הנשה קודם הצלי'. א"כ כשמנו במתניתין. מה בין פסח מצרים לפסח דורות למה לא מנו ג"כ דבפס"ח מצרי"ם הוכרחו לצלותו עם גי"ד הנש"ה. ובפס"ח דורו"ת אדרבא היו מחוייבים ליטלו קודם הצליי' אע"כ דגם בפסח דורות הוו מחייבים לצלותו עם הגיד ושומנו דאין בגידין בנ"ט. ושומנו הוא רק לחומרא וישראל קדושים וכו' ובפסח לא הי' רשאין להחמיר כיון שנתחייבו לצלותו כשהוא שלם בלא חסרון והוא כשיטת מר"ן:
1
ב׳והנה דעת הראב"ד ז"ל יש לומר דהנה פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה ה"ה. כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות הפסח כך מילת בניו הקטנים וכו' ומילת כל עבדיו וכו' וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבת ע"כ. וכתב עליו הראב"ד. א"א בתוספתא דפסחים בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות ע"כ. ועיי"ש בהג"ה לדברי הל"מ דז"ל התוספתא. אחד פסח מצרים ואחד פסח דורת. מי שהי' לו עבדים שלא מלו. או שפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול הפסח. ראב"י אומר. אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר והנה רבינו פסק כת"ק. והראב"ד ס"ל דיש לפסוק כראב"י דמשנתו קב ונקי (וכבר הארכנו בזה בדרוש) ודעת רבינו דזה דוקא במשנה ולא בברייתא ותוספתא עיי"ש. והנה לפי"ז לדעת הראב"ד איכא נמי בי ן פסח מצרי' לפסח דורו' טבילת אמהותיו דמעכב בפסח מצרים אבל לא בפסח דורות. ולהרמב"ם אין ביניהם בזה דגם בפסח דורות מעכב. וא"כ לפי"ז להרמב"ם לפי מש"ל. הנה בפסח מצרים בוודאי נצלה הפסח עם ג"ה ושומנו. ואם נאמר דבפסח דורו' הוצרכו ליטלו קודם הצלי' ה"ל לתנא למנות זה במשנתינו בהחילוקים שבין פס"ח מצרי"ם לפסח דורו"ת. וא"ת שאין ראי' מן התנא. די"ל תנא ושייר. קשה מאי שייר דהאי שייר כשיטת הש"ס בכ"מ. ולהראב"ד י"ל תנא ושייר נמי טבילת אמהותיו וא"כ כ"א אזיל לשיטתו. ופטטייא דאורייתא טבין לחבב התורה על לומדי':
2
ג׳ע"ד הרמז כבר כתבנו בדרוש י' בשם הרב הגדול מ' דוד דליד"א רמיזת הג' מצות. פסח. מצה. מרור. על ג' עיקרי הדת. אשר עליהן בנה בעל העקרים ז"ל יסודות פירותיו הלא הם מציאות הש"י תור"ה מ"ן השמי"ם. שכר ועונש. והנה פסח מורה על ההשגח בפרטים להעניש ולהשכיר כפועל אדם ישולם לו. כענין הנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לי"י אשר פסח על בתי ב"י במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. הרי לך ההשגחה בפרטים להעניש ולהשכיר לאפוקי מאותן האומרים עזב י"י את הארץ ואינו משגיח בשפלים והמה נמסרים לכוכבי השמים וכסיליהם. ע"כ לקחו את הטלה שהוא ראש המזלות המנהיגים בטבע ולקחוהו לשמו ית' וזרקו את דמו שהוא כחו לשמו ית' לומר שאין לשום מזל והנהגה כח מבלעדי השגחתו וכחו ושפעו:
3
ד׳מצה מורה על אמונת מציאת הש"י. דהנה שאור וחמץ היא יש מיש משא"כ מצה הוא חידוש מעצמו. וכיון שיש חידוש יש מחדש (ע' מש"ל בפרטיית הענינים):
4
ה׳מרור מורה על אמונת תורה מן השמים. אמר הש"י למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וכו'. דרשו בו חז"ל ששאל משה באיזה זכות יהיו ישראל נגאלים. והשיבו הש"י בזכות התורה שיקבלו על ההר הזה והנה תורה ניתנה ע"י יסורים כמו שאמרו רז"ל (וגם מרור בגי' מות אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה). עיין בדרוש ה' מש"ש ותרווה צמאונך:
5
ו׳לפי"ז הדרן למה דאין בי'. הוראת מצות הפסח מורה על ההשגחה להעניש ולהשכיר. ואין כח ביד האדם להוסיף אומץ בהשתדלות רב או מעט. רק כפי גזירת החכמה העליונה עפ"י מעשה האדם. והנה כשהאדם שלם באמונ' זו הנה לא יבלה ימיו בהשתדלות עסקי העולם להרבות הונו. כי לא יוסיף ולא יגרע בעבודתו שום דבר:
6
ז׳והנה ע"ז הענין רומז איסור גי"ד הנש"ה. אשר בזה הגיד הוא כח הירכים המעמידין הגוף. וכח ההילוך בהשתדלות ממקום למקום בעניני מו"מ הילוך בשווקים ורחובות וימים ונהרות להשיג ממון ונכסים יומם לא ישקוט ולילה לא ינוח להשיג הון בהיתר ובאיסור. וכל העבירות באים מזה (עשרה ענפים הם בגיד הנשה) מורים על עשרה דברים המסתעפי' בהשתדלות הנמרץ בעניני השגת מרבות הון. והם. גזל. גניבה. נקימה. נטירה. שבועת שקר. קנאה. שנאה. ביטול תורה. ש"ד. ביטול תשובה. (והוא לקוח מספרי רבותינו) וראיתי בס' אחד. אשר פעם אחת היתה גזירה על שונאי ישראל במלכות צרפת ע"י עלילה הידועה. ונסעו חכמי הדור אל המלך לבקש מלפניו שיראה שיתוודע לו הענין שאין ישראל חייבים בזה. והשיב המלך. שישתדל שיתוודע לו הענין ע"י הגבור שבגבורי' ושאל להחכמים שיאמרו לו מי הוא הגבור שבגבורים והנה אמרו לו אשה יש בה גבורה. דמצינו שהרגה את אדה"ר. בפיתויי' וכל העולם שתו אחרי' ואשה הרגה את שמשון הגבור ואמר האחר כבו"ד הוא הגבור. וכיוצא. אמר להם המלך. אמת גבורים הם אלו. אבל אני אומר הגבור שבגבורים הוא הממון. הוא המתגבר על כל הגבורי' ומשחית את כל וכו' וכל כילוי הזמן וקטטות ומריבות וחורבנות בא ע"י זה ובזה פירשנו הפסוק ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ. הנה יורה שהתחזקו עליהם בגבורה ואומץ. ומה הוא הענין אבל הוא שישראל לא רצו לצאת כ"כ בחיפזון. כי היו מצווים מפי הש"י ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו'. והנה נתחזקו המצרים עליהם ע"י תחבולות ממון שיתנו להם ובלבד שיצאו. וזהו ותחזק מצרים על העם למהר. ע"י שיתנו להם מה"ר ומתן בממון שהוא הגבור שבגבורים. ועשו כן בכדי לשלחם וכו':
7
ח׳נחזור לענינינו לזה מרמז איסור גי"ד הנש"ה. אשר שם הוא כח הגוף בתנועות ההשתדלות לנוד על כנפי התנוע' והנ' הס"מ נגע בכף ירך יעקב. היינו וירא כי לא יכול לו. היינו ת"ח העוסקי' בתור' לא יכול להם ויגע בכף יריכו. רמז על העוסקים במרבית השתדלות ההון במו"מ העצום בהיתר ובאיסור. הנה יכול להם. כי בעוה"ר עי"ז באים לכל העבירות. ולכילוי הזמן מבחר שבנמצאים בעוה"ז עד אשר ישוב אל עפרו לא ישקוט:
8
ט׳והנה לפי הנ"ל הנה הוראת הפסח מורה על אמונת ההשגחה בפרטות להעניש ולהשכיר והאדם לא יוסיף ברוב השתדלות ולא יגרע במיעוט השתדלות רק בהשתדלות התורה ומצות כל המרבה ה"ז משובח. הנה לרמז זה עולה הסגנון יפה כדעת הראב"ד שמחוייב להסיר גי"ד הנשה (הגם שאינו מוסיף טעם. רמז שאינו מוסיף כלל ברוב השתדלות עכ"ז מחוייב להסירו) מן הקרבן פסח המורה על אמונת ההשגחה:
9
י׳והנה אמרו בגמ'. הרבה עשו כרשב"י. ולא עלתה בידם הרבה עשו כר' ישמעאל (שאמר הנהג בהם מנהג דרך ארץ לא להשתדל ברוב השתדלות אבל עכ"פ בחובה הוא להשתדל במנהג דרך ארץ) ועלתה בידם וכן פסק הרמב"ם כר' ישמעאל. לרמז זה הוא עפ"י דעתו שלא ישליכו הגיד הנשה מן הקרבן פסח בעת צלייתו במצות הש"י והשומן שבו הוא נאכל עם הקרבן לשם הש"י. היינו הדבר המובחר שבו. היינו ההשתדלות המועט עפ"י דרכי התורה. הנהג בהם מנהג ד"א. ויעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי ויעשה ויצליח. בין והתבונן:
10
י״אע"ד הדרש עפ"י דברי המכילתא (שהבאתי לעיל בדרוש) משכו וקחו לכם צאן. משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות ע"כ. וכבר פירשנו המאמר בדרכים שונים (וע' בס' מקראי קדש (הוא חיבור קדמון חיברו גדול. אחד קדמון מו' יוסף סאמינא (הוכיח שם כוונת חז"ל. דלאו דוקא מע"ז קאמרו חז"ל רק משכו. מן ג' ראשי עבירות היינו ע"ז ג"ע וש"ד. וחדא מינייהו נקטו. אבל ג' מצות הללו. פסח. מצה. מרור. באו לתקן ג' ראשי עבירות הללו. ואני בעניי הלכתי בנתיבותיו. והרחבתי הדיבור. היינו שבאו לבטל הג' יצרין של ג' ראשי עבירות הנ"ל (עיין מ"ש בדרוש י') ואען ואומר פסח בא מן הצאן. כבר ידוע ע"ז של מצרים היה טלה. כי היו המצריים עובדים לבכור המזלות הוא טלה. בסוברם שאין שום הנהגה למעלה מן המזלות. והנה צונו הש"י ליקח טלה בחדש ניסן. זמן עיקר ממשלתו ובהיותו בגרם המעלות היינו בי"ד לחדש דייקא הנה צוה הש"י לשוחטו ולזרוק דמו שהוא כחו וחיותו לשם הש"י. להורות אשר כחו מסור ביד הש"י ואין שום כח במזל רק הכל בכח הש"י ושפעו והשגחתו. הוא מניע את הגלגלים כרצונו וצוה הש"י לאוכלו צלי אש לקיים בי' פסילי אלהיהם תשרפון באש כמבואר בזוה"ק. הרי מצות הפסח לבטל יצרא דע"ז:
11
י״במצה לבטל יצרא דגילוי עריות ענין החימוץ בעיסה מפני כשנכנס בה הרוח ועי"ז מגבי' א"ע. וכמו כן הוא תאוות העבירה נכנס באדם הרוח. וכמשארז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות (הבן מ"ש בזהר חסידי קדמאי הוו אמרו בשעת הזיווג בקדושה. רוח י"י אלקים עלי וכו' לא הרוח שטות. והנה צונו הש"י לאכול מצה שאין בה רוח לבטל יצרא דגילוי עריות:
12
י״גמרור לבטל יצרא דשפיכות דמים. מרור בגימ' מו'. ונמצא בכתובים לשון מרירות אצל המו'. אכן סר מר המו'. הנהצונו הש"י לאכול מרור לבטל יצרא דשפיכות דמים שהוא מו':
13
י״דנחזור לענינינו מצות הפסח לבטל יצרא דע"ז. וז"ש משכו וקחו וכו' ופירשו בו רז"ל משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות כאילו השייכים לביטול ע"ז וכן באינך. כמ"ש הרב הנ"ל דנקט חד מינייהו והה"ד לאינך:
14
ט״ווהנה ביטול ע"ז. המשכיל ע"ד יבין אשר לאו דוקא העובד לעץ ואבן צלם ודמות וישתחוה לו לאמר הוא העובד ע"ז דוקא. אלא עע"ז נק' אפי' בעובד עבודת המצות שלא לשם שמים. רק עובד לשם איזה פנים אחרת כגון שלומד ומתפלל ועושה מצות בעבור אהבת ממון או כבוד מבני אדם. עיין בחו"ה בשער ייחוד המעשה שגורע פעולת העובד עבודה מזוייפת מענין עובד הצלמים בכמה עניינים והארכנו במ"א רחמנא לישיזבן. ובזה פירשנו במ"א הפסוק השמרו לכם פן תשכחו וכו' ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך י"י אלקיך והנה הדברי' אינם מובנים. ובעלי הפשט הוכרחו לפרש. אשר צוך י"י אלקיך. שלא לעשותו. והנה לפי"ז הוא מקרא קצר. ולדרכינו יתפרש. לא תעשה לך פסל תמונת כל. בעסק אשר צוך י"י אלקיך. היינו במצותיו ית"ש דאם תעשה אותם בשביל איזה איש או לאהבת ממון וכבוד וכיוצא הנך עובד דבר אחר. זולת הש"י. ומיקרי ח"ו כעובד פסל הש"י יציל את עמו ישראל. הארכנו בדבר במ"א:
15
ט״זוהנה מצות איסור גי"ד הנשה. שם הוא כח התאווה כידוע והנה העובד בתורה ומצות ומחשב לתאוות איזה דבר הוא בשביל שהוא דבוק עדיין בתאוה זו. משא"כ אם לא היה נדבק בתאוה זו לא היה נופל לו זאת המחשבה. והוא כמו פול בקופא דמחטא. ע"כ שם נגע הס"מ בכף ירך יעקב. כי שם יכול הוא לאיש הישראלי. הגם כי לא יכול לו להשתחוות לצלם ממש. הנה יכול לו לעבוד ע"ז ח"ו בעוסקו במצות כיון שהוא משוקע בתאוות העולם הנה בעוסקו בתורה ובמצות. נדבק במחשבתו איזה פני' ובשביל איזה תאוה:
16
י״זוהנה אמר ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ואיפסק כן להלכה וזאת תהי' כוונת האדם בראותו עדיין שהוא משוקע בתאוות העולם. ובעל כרחו נדבק לו במחשבתו דבר שהוא נדבק בה בעת עסקו בתורה ומצות. הנה זאת תהיה הקדמתו שהוא עוסק בתורה ומצות אפילו שלא לשמה כדי שמתוך שלא לשמה יבא לידי לשמה. הנה בא הרמז במצות הפסח עפ"י סברת הרמב"ם יצלה הפסח עם הגיד ואח"כ ישליכנו כי אין בגידין בנ"ט הבן הדבר כי קצרתי ויובן למשכיל:
17
י״חע"ד הסוד הנה מצות קרבן פסח. ידוע שהוא ביטול כח של מזל מצרים שהוא בכור המזלות. והנה הקריבוהו אל הש"י כאשר הארכנו דברינו בדרושים הקודמים. והנה אמר הש"י כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וכו' ויהי בחצי הלילה וי"י הכה כל בכור באמ"צ וכו' והנה בנותן טעם למה היה הדבר בחצי הלילה. כבר כתבנו בשם הרב הקדוש בחיי ז"ל. ידוע חג הפסח שיצאו ישראל ממצרים הי' ביום ה'. והנה בליל ה' שעה ראשונה שאחר חצות לילה הוא שליטת ככב מאדים. הוא ככב המורה על הדם והוא מזל וכח מלכות אדום. ועל חרבך תחיה. והשר שלו הוא הס"מ. ועיין בדרושים לעיל מש"ש לדרכינו. אשר המגיד מראשית אחרית. בישר לנו בגאולה הראשונה בשורת גאולה האחרונה הנצחיית. ליל שמורים הוא לי"י להוציאם מאמ"צ הוא הלילה הזה לי"י שמורים לכל ב"י לדורותם היינו בעת אשר יהי' כל הדורות ביחד היינו הגאולה האחרונה בהעביר כח המלכות זדון עמלק ואחיו ואלופיו. והשר שלהם מלמעלה היא הס"מ אשר הוא משתתף עם כל הגליות. כענין הכתוב בזהר והקול נשמע בית פרעה הוא הקל אשר מן שמיא נפל. כי הוא מן הנפילים אשר היו בארץ. וכענין שפירשנו קלים היו רודפינו היה מבחי' הק"ל וכת דילי'. מנשרי שמים מן אותן שנשרו ונפלו מן השמים (כענין פירו' הנושרין) הנה היתה המכה במצרים בזמן ושעה שליטת מאדים אשר הוא מזל אדום ועמלק ואביזרייהו. והשר הוא הס"מ והיה זה בזמן ההוא כדי לבשרינו הגאולה האחרונה הנצחיית בהעביר כח המלכות ושרו ויהיבת מלכותא לקדישין עליונין מלכותא די לעלמין ולא תתחבל. והנה הקרבן הנאכל בלילה הזה. פסח שמו: לשון חמלה. והוא בגימ' נצח סוד הגאולה האחרונה הנצחיית. כאשר ידעת מכתבי מרן האריז"ל אשר כל הגאולות היו מבחי' הוד (ע"כ היו כולם ע"י אשה בהתחלה) משא"כ הגאולה האחרונה ע"י נצח ותהיה גאולה נצחיית ויתאבד נצחן של האומות. כענין שכתוב. מי זה בא מאדום וכו' פורה דרכתי לבדי וכו' ויז נצחם על בגדי וכו' הבן:
18
י״טוהנה ידוע המלאך הנאבק עם יעקב היה הס"מ שרו של עשו. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו. ועי"ז נפגם בחי' ההוד ועי"ז נתהוו הגלות החל של אדום באלף החמישי בחי' הו"ד. כל היום דוה כי הודי נהפך וכו' ועוד נקדים הדבר קע"ב שנה באלף הרביעי בחי' נצח. כי בהדי הוצא וכו' ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו גם מאלף הששי. וע"כ נפסקה הנבואה בעיתים ההם כי מן נצח והוד הוא יניקת הנביאים. והוא איסור גיד הנשה אשר לא יאכלו ב"י כי שם שלט הס"מ. נוגע בכף. והנה יש בגיד הזה עשר' ענפים. והגיד בעצמו הוא י"א. (יוד אלף בגי' של הס"מ) כבר ידעת בקדושה עשר ולא ט'. י' ולא י"א משא"כ מרכבה הטמאה. ט' או י"א. כענין שידעת תליית המן (בגי' מאדי"ם. עם עשרה בניו. ביטול מרכבה טמאה וכבר ידעת משארז"ל שלעתיד לבא עתיד הקב"ה לבטל הרע של שרו של עשו. וישאר חלק הקדושה המחי'. היינו יתבטלו אותיות ס"מ וישארו אותיות א"ל. ונשאר גם הוא לאלקינו. והנה עפ"י סברת הרמב"ם צולין את הקרבן פסח עם הגיד הנשה להיות הקרבן פסח רמז על הגאולה העתידה פסח בגימ' נצח כנ"ל. הנה צולין אותו עם הגיד ושומנו והשומן הוא הטוב נבלע בקדש. ועיקר הגיד שאינו בנותן טעם משליכין אותו. רמז על העתיד אשר הטוב יצורף אל הקדש והר"ע שבתוכו יתבטל במהרה בימינו. הבן הדבר:
19
כ׳והנה אמרז"ל במדרש. ויקחו לי תרומה וכו' וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב זו בבל. שנא' אנת הוא רישא דדהבא וכסף זו מדי. שנא' חדוהי ודרועהי די כסף. נחשת זו יון שנא' מעוהי וירכוהי די נחש. אבל ברזל אין כתיב כאן לא במקדש ולא במשכן. למה שנמשלה בו אדום הרשע שהחריבה ביהמ"ק ללמדך שמכל המלכיות יקבל הקב"ה דורון לעתיד לבא חוץ מאדום וכו' אתה מוצא לע"ל שכר האומות עתידין להביא דורון למלך המשיח. ומצרים מביאין תחילה. וכסבור שלא לקבל מהם. וא"ל הקב"ה אכסני' נעשו לבני במצרים. שנא' יאתיו חשמנים מני מצרים. נשאה כוש ק"ו בעצמה ממצרים ששעבדו בהן קיבל אנו שלא נשתעבדנו בהם עאכ"ו מיד כוש תרוץ ידיו לאלקים. מיד כל המלכיות שומעות והן מביאות שנאמר ממלכות הארץ שירו לאלקים ואח"כ מלכות אדו' נושאת ק"ו בעצמה ומה הללו שאין אחיהן קבלו מהם אנו עאכ"ו ואף היא מבקשת להבי' דורון למלך המשיח א"ל הקב"ה גער חית קנה וכו' עכ"ל. ועיין מ"ש בדרוש ה' הנלפע"ד. מה הם הדרונות. וכי לכספם וזהבם יצטרך מלך המשיח אבל הוא בירור נה"ק אשר לא יוכלו להתברר בימי ענינו. הנה הנשארים מן האומות עם חיות נה"ק הנה יבואו לצירוף אל ישראל. ויהיו לרקחות ולטבחות ולאופות. משא"כ בעשו הוא אדום. כתיב ולא יהי' שריד לבית עשו. ע"ש מ"ש באריכות ותבין. הנה לפי"ז הוא הרמז עפ"י שיטת הראב"ד. שצריך להשליך הגיד עם שומנו עם כל ענפיו מן הקרבן פסח אשר במצותיו נרמז הגאולה העתיד'. הנה הגיד הרומז לכח עשו צריך לזורקו ולא יהיה בצירוף עם הקודש. לרמז שבגאולה האחרונה ב"ב לא יהיה שריד לבית עשו. ב"ב אמן:
20