בני יששכר, ניסן ד׳:י״גBnei Yissaschar, Nisan 4:13
א׳דרוש יג פסחים דף ס"ו ע"א ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה: פעם אחת חל י"ד להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם הפסח דוחה שבת אם לאו. אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת אם לאו א"ל אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו שלחו וקראו לו. א"ל כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו א"ל וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. א"ל מנין לך. א"ל נאמ' מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו וכו'. ועוד ק"ו הוא ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח וכו' ותמיד גופי' מנלן. ומסיק דכתיב. עולת שבת בשבתו על עולת התמיד וכו' אמר מר ועוד ק"ו וכו' איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר וכליל. ק"ו אמר להו ברישא ופרכוה והדר א"ל ג"ש. וכי מאחר דגמר ג"ש. ק"ו למה לי. אלא לדידהו קאמר להו. בשלמא ג"ש לא גמריתו דאין אדם דן ג"ש מעצמו. אלא ק"ו דאדם דן מעצמו איבעיא לכו למידן. א"ל ק"ו פריכא הוא. ע"כ:
1
ב׳הנה כבר הערנו גם במ"א: ממה נפשך. אם בני בתירה לא ידעו כלל אם הפסח דוחה שבת. ולא זכרו ולא ידעו שום לימוד מן התורה אם הפסח דוחה שבת. ממילא ה"ל לפסוק דאינו דוחה. אלא על כרחך. דהיה איזה מקום ספק אצלם מחמת איזה לימוד והיה להם סברא נוטה לכאן ולכאן. וז"ש אם הפסח דוחה שבת אם לאו. א"ם לא"ו הוא מיותר אלא ע"כ שהיה להם סברות נוטות לכאן ולכאן ולא יכלו להכריע עד שהכריע להם הלל. ומהראוי להתבונן מה הם הסברות נוטות דמספקא להו ועוד מהראוי לתת לב. מה היה מקום הספק. הלא אמרז"ל בפסוק ויהי ביום השמיני (למילואים) אותו היום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית (היינו שהיה יום ראשון בשבת) ראשון לחדשים (שהיה ר"ח ניסן) וכו'. א"כ היה אז ר"ח ניסן באחד בשבת ואז צוה הש"י שיעשו ב"י את הפסח במועדו היינו בי"ד והנה היה י"ד בשבת. הרי אין כאן ספק שהפסח דוחה שבת:
2
ג׳והנה לתרץ כל זה. יכולנו לומר. דהנה הפסח שעשו ישראל במדבר בשנה השנית היתה הוראת שעה דבאמת לא התחייבו בפסח עד בואם אל הארץ. רק הפסח הזה בא במדבר בהוראת שעה ואין למדין דורות משעה. וזה הי' מקום הספק של בני בתירה. אם למדין דורות משעה אם לאו. ולמד להם הלל. דיש ג"ש מקובלת. וכיון דיש ג"ש מקובלת ודאי למדין אפילו הוא דורות משעה כיון דנתקבלה הג"ש מסיני. או י"ל דידעו שפיר דאין למדין דורות משעה. שזהו שאמר אהרן למשה באותו היום. אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות. וישמע משה וייטב בעיניו אבל מקום הספק של בני בתירה הי'. אם הפסח שהקריבו ישראל במדבר מיקרי קדשי שעה הואיל ולא היו עדיין בארץ והא ראי' שלא הקריבו ישראל במדבר אלא פסח זה בלבד. או נאמר כיון דעכ"פ מצות הפסח נוהגת לדורות גם פסח מדבר נק' מצות דורות והנה בא הלל ולמד להם דיש ג"ש מקובלת מסיני: ושוב אין כאן שום ספק:
3
ד׳וי"ל עוד בדרך אחר יותר מרווח עפ"י מה דאמרינן בחגיגה דף ו' ע"א ת"ר בש"א הראי' ב' כסף והחגיג' מעה כסף שהראי' עולה כולה לגבוה. משא"כ בחגיגה ועוד מצינו בעצרת שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים. ובה"א הראי' מעה כסף וחגיגה ב' כסף. שהחגיגה ישנה לפני הדיבור משא"כ בראי' ועוד מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות וכו' וב"ש מ"ט לא אמרו כב"ה. דקאמרת חגיגה עדיפא דאתיא לפני הדיבור. ראי' נמי ישנה לפני הדיבור. ודקאמרת נילף מנשיאים דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות. ואין דנין דבר הנוהג לדורו' מדבר שאינו נוהג לדורו' וכתבו התוס' אע"ג דלקמן ילפינן כף אחת. הכתוב עשה כל מה שבכף אחת לענין הכלי מצרף כל מה שבתוכו לקדש ולא פרכינן דורות משעה לא ילפינן. דהתם כיון דליכ' למילף מדורו'. ילפינן לה שפיר משעה (רצ"ל דלא אמרינן דורות משעה לא ילפינן. רק בדאיכא למילף איזה דבר מדבר. דורות מדורות. ואיכא למילף אותו דבר ג"כ משעה. אז דנין דורות מדורות ולא דורות משעה. אבל כשאין מקום לדין דורות מדורות דנין שפיר דורות משעה) א"נ שאני התם דתני בי' קרא י"ב זימני:
4
ה׳ולפי"ז י"ל דהא דמספקא להו לבני בתירה. ידעו שפיר שהפסח שהקריבו ישראל במדבר בשבת הי' אבל מספקא להו. אם ללמוד מזה כיוון דהוא דורו' משעה. וא"ל הלל הית' לו ג"ש מקובלת ללמוד דורות משעה. היכי דליכ' למילף דורות מדורות. א"נ היות גם בכאן. תני' בי' קרא ג' זימני במועדו. וכדברי התוס' ופטטוא דאוריית' טבין:
5
ו׳ע"ד הרמז הנה מהראוי להתבונן. האיך ס"ד שישתכח הדבר מן כל ישראל. אם הפסח דוחה שבת ולא הי' אדם שזכר שעשו ישראל את הפסח בשבת. והלא אפילו לפי קביעותינו על פי חשבון ר' הלל יארע הקבועות ג' פעמים במחזור גדול. וזאת עלתה על כולנה. הרי הפסח שעשו ישראל במדבר בשבת היה והוא דבר מפורסם בישראל. ומאי מספק' להו לבני בתירה. ע"כ צריכין לומר שידעו שפיר שבדורת הקודמים במשכן שילה ובבי' המקדש הפס' הי' דוחה שבת. רק דנולד להם ספק אם גם בזמניהם ידחה פסח את השבת אם לאו. עד שבת הלל ולמד להם דלא שנא:
6
ז׳ואען ואומר. ידוע טע"ם מצות הפס"ח. להתוודע ולהגלות שהש"י הוא משדד המערכה הטבעית (המסודרת ממנו ית"ש מבראשית והוא משדדם כרצונו לשנות הטבעיים ומערכת הכוכבים ומזלות בעבור אהבת עמו ישראל. והנה מצריי' הי' מזלם טל"ה בכור וראש המזלות. וסברתם הי' שאין שום הנהגה בארציים למעל' מן הנהגת המזלות. וא"א לשנות טבעי המזלות. ולזה הודיע הש"י בכל פעם ע"י משה נאמן ביתו. וידעו כי אני הו"י') מהווה כל הויות ומשדדם כרצונו ע"כ צוה הש"י ליקח טל"ה (שהוא צורת) ראש המזלות בעת ממשלתו בחד"ש ניס"ן שמזלו טל"ה ודוקא בעת היותו בגרם המעלות. היינו בי"ד בין הערבים נוטה לט"ו שאז הוא תכלית. גבהו. וכחו. וצוה הש"י לשוחטו. ולהוציא ממנו דמי לשם י"י. והדם הוא הנפש והכח. לרמז שהכח של המזלות הוא מסור ביד הש"י אל כל אשר יחפוץ יטנו ומשדדם כרצונו שלא כטבעם. והנה לבעבור זה הפס"ח דוחה שב"ת. כי שבת הוא זכר למעשה בראשית שברא הש"י את השמים וארץ הכוכבים ומזלות על משמרתם. ולא ישנו את תפקידם. והנה דחה מצות הפס"ח את השב"ת. לרמז לנו שהגם שנבראו בששת י"ב כל הכוכבי' ומזלות עפ"י תפקידם במשמרת כ"א וא' על טבעו הנטבע בהם מבראשית בעת בריאותם מהיוצר כל הוא אלקינו (אשר לזה הוא רמיזת השבת) עכ"ז הש"י משדד את מערכתם כרצונו בעבור ישראל ומשנ' את טבעם ומבטל את כחם הטבעיי עפ"י עבודת ב"י במשמרותם הכל כפי עבודתם בתורה ומצות:
7
ח׳וזה שפי' הרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל בספוק זאת עולת חדש בחדשו. דהנה הנהגת העולם בטבע אם קור וחום אם לח ויבש הוא עפ"י סדר התחדשות החדש במולד הלבנה. באיזה שעה באיזה רגע. כי גלגל הלבנה היותר קרוב אצלנו מן כל הכוכבי לכת. ע"כ במולדות הלבנה תלויים כל המאורעות. והנה זה נק' ההנהג' הטבעית המוטבעת בז' י"ב. לשבע' כוכבי לכת אבל יש עוד ההנהנ'. הנעשה עפ"י אותיות התור' שהם מן א' עד ת' היינו מה שישראל פועלים לשנות העתים הטבעיים. הסדורים בז' י"ב ולשדדם עפ"י פעולת התור'. וזאת ההנהנ' נק' א"ת. היינו אותיות התור' מן א' ועד ת' והנה לבעבור זה ב' ההנהגות האלה נק' זא"ת. היינו ההנהג' המסודרת מן ז' י"ב המוטבעת בהילוך כוכבי לכת פקודים במשמרתם והנהג' השנית הנעש' עפ"י משמרות בני ישראל המופקדי' עפ"י התור' וכפי שיגרמו במשמרותם באותיות התור' מן א' עד ת'. וז"ש הכתוב זא"ת עולת חדש בחדשו. י"ב הנהגותיהם בהתחדשות החדש במולדו. היינו הנהג' המסודרת והנהגת התור' המשנית עיתי הטבע. ואמר אדמ"ו ע"ז. הרב הקדוש המגיד מהר"י ז"ל מקאזניץ. שזהו ששואלין לאדם בעת הדין. קבעת עיתים לתורה אם הי' יכול לקבו' עיתים עפ"י התור' ולשנות עיתי הטבע המסודרת במשמרתם לשנות את תפקידם עפ"י עבודת משמרת עבודת התורה עכ"ד זלה"ה:
8
ט׳ועפ"י הדברים האלה פירשתי. ענין הסמיכות בתור' אחרי שנבחרו הלוים לעבודה בביהמ"ק. והנה סיום הפ' ככה תעשה ללוים במשמרות"ם וסמיך לי' פ' עשיית הפס'. הנה דרשינן סמוכי' דעשיית הפס"ח מורה דהגם שהש"י סידר במעש' בראשית את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו. וחק וזמן להם שלא ישנו את תפקידם. עכ"ז הוא משדדם כרצונו ע"י עבודת בני ישראל במשמרותם:
9
י׳ובזה מנאני טוב טע"ם למה צוה אז הש"י לעשות הפס"ח במדבר (הגם דמצות הפס"ח אינו רק בארץ: והוא להיות דאז איקלע ע"פ בשבת. והשב"ת הוא זכר למעשה בראשית שנבראו מאתו ית"ש בחק וזמן. ולא ישנו את תפקידם. ובא הקרבן פסח המורה על שידוד המזלות ודוחה את השבת. הבן הדבר:
10
י״אומעתה הדרין לשמעתין. הלכה זו נתעלמה מבני בתיר' ושכחו ולא ידעו אם הפס"ח דוחה השבת. דהקשינו וכי ס"ד ששכחו ולא זכרו הדבר הנעש' בישראל זה עיתים וימים: אבל לדעתי י"ל. בני בתירה גדולי הדור היו. והמה ראו הנאמר בפסו' עד יעבור עמך יי (זו ביאה ראשונה) עד יעבור עם זו קנית (זו ביאה שני') מכאן דרשו חז"ל ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא (בשידוד המערכה באותות ובמופתים) כדרך שנעש' להם בימי יהושע אלא שגרם החטא. ועלו מלובש בטבע ברשיון כורש ודריוש. הגם שהכל בהשגחת הבורא ב"ה. עכ"ז לא היה בשידוד המזלות רק בהלבשת הטבע הנערכת במשמרותי' במעשה בראשית:
11
י״בוהנה ירמי' ודניאל לא רצו לומר. הגבו"ר והנור"א. כי אמרו אי' גבורותיו. אי' נוראותיו. עד שבאו אנשי כנה"ג. והחזירו עטרה ליושנה שאמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו. ומקשו בגמ' מאי טעמייהו דירמי' ודניאל (על כרחך ידעו שהוא גבו"ר ונור"א) ומתרצו ידעו שהבורא אמתי היא ע"כ לא כיזבו בו רצ"ל לא רצו לומר דבר שא"א להראות לבריות הענין הזה בגלוי) ולפי"ז י"ל שזהו הענין הנרצה שעלה ע"ד בני בתירה שהיו גדולי הדור. וראו שכבר כלתה הנבוא' והתחילה המלכות הרביעית להתפשט על ישראל. והשגחת הבור' ב"ה וב"ש על ישראל. הכל מלובש בטבע. ואין שידוד המערכה לשדד המזלות עבור ישראל. הנה סברו בני בתירה דיש סברא לומר דאין פסח דוחה שבת לעת כזאת שהחטא גרם שיהיה הכל בטבע באין שידוד המזלות. דהנה כל עיקר טעם שהפסח דוחה שבת הרומז למעשה בראשית הוא להורות שהש"י משדד המערכ' הנערכת במ"ב בעבור ישראל כמש"ל. וכהיום שכבר נפסק הדבר. הנה סברי מרנן בני בתירה כסברת ירמיה דניאל ביודעם שהבורא אמיתי הוא לא כיזבו בו. והנה סברת אנשי כנה"ג שאמרו הגבור והנורא כי הן הן גבורותיו ונוראותיו. הגם שא"א להראות זה בגלוי לבאי עולם מחמת שגרם החטא. והנה בני בתירה לא ידעו להבחין משפט הזה. עד שבא הלל ולמד להם ע"פ התור'. והוא שאמר להם שנלמד בתורה דין דחיית הפסח את השבת מן למידת ג"ש ולמה דוקא בג"ש להורות דגם בעת שגורם החטא ואין הנסים נגלים שלא כטבע עכ"ז הפסח דוחה שבת. להוראה זו נלמד הדבר בג"ש שהוא נגד מדת רחום כמ"ש כמה פעמים. וכתוב במדת רחום והוא רחום יכפר עון. ובכל עת ידו נטויה עלינו בהשגחתו לרחמנו כימי עולם:
12
י״גע"ד הדרש כתוב בנחמיה ח'. ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו בימי ישוע בן נון כן ב"י עד היום ההוא ותהי שמח' בישראל והנה ישוע חסר ה'. ודרשו חז"ל להיות שאנשי כה"ג ביטלו יצרא דע"ז אז והפקיד הש"י על יהושע שלא ביטלו בבואו לא"י דבשלמא משה לא היה לו זכותא דא"י אבל יהושע היה לו לבטלו בביאתו לא"י כדרך שביטלו עזרא ואנשי כנה"ג ע"כ נחסר ליהושע אות ה' משמו: הג"ה והנה מה שהקפיד הש"י דוקא על יהושע ולא על כל ראשי הדורות מן יהושע עד עזרא. דברנו מזה במ"א להיות אלו ב' ראשי הדור. יהושע עזרא שמם גרם ישועה ועזר. אכ"מ ובענין החילוק שבין ישועה לעזרא. שנחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אם בניסן נברא העולם אם בתשרי ואלו ואלו דא"ח. זה במחשבה וזה במעשה. והנ' ר' אליעזר אשר שמו לשון עזר דיבור מן מחשבה ור' יהושע אשר שמו ל' ישועה דיבור מן המעשה, דברנו באריכות במ"א וכן מה שלקת הש"י מן יהושע אות ה' דייקא ג"כ ידובר אי"ה:
13
י״דוהנה טעם מצות הפסח. מבואר בזוהר שהוא ביטול ע"ז. היינו טל"ה. שהיה ע"ז של מצרים. ומבואר שם שע"כ נצטוו ועצם לא תשברו בו. והיה עצמות מושלכין בשוק והיו המצריים מקברים אותם והיה ביטול ע"ז מסטרא דילהון. ודא קשיא להו מכלהו עיי"ש. וי"ל דזה הטעם שהפסח דוחה שבת שאמרז"ל במדרש (הביאו התוס' בחגיגה דף ג' ע"ב בד"ה מי כעמך ישראל) וז"ל שלשה מעידין זה ע"ז ישראל והשבת והקב"ה. הקב"ה וישראל מעידין על השבת שהוא יום מנוחה. וישראל ושבת על הקב"ה שהוא אחד. הקב"ה ושבת על ישראל שהם יחידים באומות (סיימו התוס') וע"ז סמכינן לומר אתה אחד במנחה בשבת אעפ"י שאינו מדבר מענינא דיומא דשבת כמו תפלת ערבית ושחרית עד כאן לשון התוס':
14
ט״ווהנה י"ל טעם. דלבעבור זה נצטוו ישראל לעשות הפסח בשנה השנית במדבר והגם שלא היו בארץ) להיות דאיקלע אז ע"פ בשבת ובו ביום שנצטוו אז הוקם המשכן. וישם משה את בריחיו ויקם את עמודיו ויתן את אדניו. ועיין בזהר. כל מה שעשה משה בהקמת המשכן בכל זה נשפלה הסט"א המרכבה טמאה ס"ם אל אחר. והיה ביטול ע"ז. וע"כ נצטוו שם לעשות הפסח שהוא ביטול ע"ז כנ"ל. ולדחות את השבת שמעיד עם ישראל על יחודו ואחדותו ית"ש ואין אלוה מבלעדו. והנה יעשו ישראל (המעידים בשבת שהוא ג"כ מעיד על יחודו ואחדותו) את הפסח שהוא הוראה על ביטול ע"ז. ואין עוד מלבדו ית"ש ולא יתפתו עוד אחר יצרא דע"ז והנה בני בתירה גדולי הדור היו נסתפק להם אם הפסח דוחה שבת בבית שני כיון שכבר נתבטל יצרא דע"ז. עד שבא הלל ולמד להם. דהלכה זאת דפסח דוחה שבת. אינו מבואר בתורה בפירוש רק נלמד הדבר בג"ש בדרך נסתר. להורות לנו. דהגם בעת שנתבטל יצרא דע"ז בגלוי שאין תאוה עוד להשתחוות לע"ז. עכ"ז יש ע"ז מסותרת אפילו בעניני דרכי התורה ומצות. אם עושה לשם איזה פניה לשם כבוד או לשם ממון וכיוצא. הנה אינו עובד את הש"י:
15