בני יששכר, ראש חודש א׳:י״אBnei Yissaschar, Rosh Chodesh 1:11
א׳נוהגין בכל תפוצות הגולה. שמברכין את החדש הבא לטובה בשבת שלפני'. והוא במקום קידוש החדש) וטעמא בעי למה דוקא בשבת (הגם דע"פ פשוטו יש בנותן טעם. דבימות החול העם טרודין בגולה על המחי' ועל הכלכלה ואינן מתקבצין כ"כ לביהכ"נ ולביה"מ ובפרט בני הכפרים. משא"כ בשבת זמן קהילה אז מודיעין מתי יחול החד"ש. ואגב מברכין אותו. שיחול לטובה ולחיים אעפ"כ עדיין צריכין אנו למודע ולא דבר ריק הוא) ונ"ל דידוע די"ב חדשי השנה המה נגד י"ב צירופי הוי' בכל חדש מאיר צירוף אחד ובתפלה צריך לכוין בכל חדש הצירוף המיוחד לו (ולפעמים פועלים להפוך הצירופי' מדין לרחמים כמש"ל) ובזה פירשנו משאמרז"ל מפני מה ישראל מתפללין ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם שנא' אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו. עכ"ד: והדבר הוא לתימא. מי הוא מישראל שאינו יודע את השם הנכתב והנקרא. ופירשנו שאינו יודע הצירוף השייך לכל חדש בזמן התפלה שהוא מתפלל. הבן הדבר. וע"כ נקראו הירחים. חד"ש. בגימ' י"ב צירופי הוי'. והנה שבת נקרא בזהר. יומא דנשמת"א. דהוא נשמת הזמן וכל חדשי השנה המה אצלו כגוף לגבי הנשמה. וז"ש רז"ל. ויכל אלהים ביום השביע"י מלאכתו וכו' ביום הששי מיבע"ל. אלא מה היה העולם חסר מנוחה. באת שבת באת מנוחה ואנחנו לא נדע הרי מנוחה אינה בריאה רק העדר עשי' אבל תדע. שהעבדות והשעבוד מצד החומ"ר שהוא גופניי (כמו שאמרו על עבדים עם הדומה לחמו"ר. הוא חומר) והמנוח' והחירו' הוא מפעול' הצורה היא הנשמ'. ע"כ כל הנבראי' שנבראו בששת ימי המעשה וששת ימי המעשה בכלל (כי הזמן הוא נברא ג"כ כדכתיב כי ו' ימי' עשה וכו' ולא כתיב בששת) הנה היו כגוף בלא נשמה קודם בריאת השבת. עד שנברא יום השבת הוא המנוחה. היינו נשמת כל הזמן והנבראים. ע"כ שבת נק' יומא דנשמתא. נשמת כל הזמן. הנה לפי"ז על כרחך בשבת מאירין כל הי"ב צירופי הוי': שבכל חדשי השנה ע"כ בהתקדש היום מקדשין על כו"ס יי"ן בגי' ששה צירופי הוי') ועל לח"ם משנה. ב' פ' לח"ם (ג"כ בגימ' ששה צירופי הוי') הרי י"ב צירופי הוי' ומעתה תמצא טוב טעם ודעת למנהג ישראל תורה. שמברכין את כל חדש בחדשו ביום השבת להאיר בו הצירוף המגיע לו. הבן הדבר:
1
