בני יששכר, סיווןBnei Yissaschar, Sivan
א׳בו ידובר הצירוף של הוי' השולט בחודש הזה ומזלו וכל הזמנים אשר בחדש הזה:
צירוף הוי' של החדש הזה הוא יוה"ה יוצא מפסוק ידות ולצלע המשכן השנית. ר"ת הצירוף נ"ל. ומזה יובן לך דקדוק במקראי קדש בחדש השלישי לצאת ב"י וכו' ביום הז"ה באו וכו' הנה ביום הז"ה משמע לשלול זמן אחר רק יום הזה היה מוכן לכך. אבל להיות לקבלת התורה נצטוו היו נכונים וכו' אל תגשו אל אשה. והנה הו"י' השולטת בחדש הזה כביכול אותיות הדכורין לבד ואותיות הנוק' לבד. וזהו ביום הזה דייקא היום הזה מסוגל לקבלת התורה היינו ההכנה לקבלת התורה שמתחיל להאיר הצירוף הנ"ל ואי"ה יתבארו פנים אחרים בפסוק:
צירוף הוי' של החדש הזה הוא יוה"ה יוצא מפסוק ידות ולצלע המשכן השנית. ר"ת הצירוף נ"ל. ומזה יובן לך דקדוק במקראי קדש בחדש השלישי לצאת ב"י וכו' ביום הז"ה באו וכו' הנה ביום הז"ה משמע לשלול זמן אחר רק יום הזה היה מוכן לכך. אבל להיות לקבלת התורה נצטוו היו נכונים וכו' אל תגשו אל אשה. והנה הו"י' השולטת בחדש הזה כביכול אותיות הדכורין לבד ואותיות הנוק' לבד. וזהו ביום הזה דייקא היום הזה מסוגל לקבלת התורה היינו ההכנה לקבלת התורה שמתחיל להאיר הצירוף הנ"ל ואי"ה יתבארו פנים אחרים בפסוק:
1
ב׳בספר יצירה המליך אות ז' בהילוך וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם תאומים בעולם וסיון בשנה ורגל שמאל בנפש זו"נ עכ"ל הנה לפי"ז תבין ג"כ דקדוק ביום הז"ה להיות היום הזה המליך אות ז' בהילוך ע"כ ביום הזה דייקא בא"ו בהלוך אל התורה כי יום הזה מסוגל לכך:
2
ג׳וירצה עוד ביום הזה מתחיל שליטת מזל תאומים ע"כ ביום הזה דייקא נעשו עם הקודש באחדות עם קונם כביכול כתאומים וכן בינם לבין עצמם ויחן שם ישראל. ולשון יחיד כאיש אחד חבירים. ועפ"י האמור בזהר תומי"ם חסר בגימ' מלכות. הבן:
3
ד׳תרגום המיוחס ליונתן ביומא הדין בח"ד לירח"א. הנה מי ביקש זאת מידו כיון שאינו מבואר בפסוק נראה דבא לדייק ג"כ תיבות ביום הזה שהי' באחד לחדש והוא ברמ"ז עפ"י דברי הזהר דכתב בחדש השלישי דשליט בי' אוריא"ל והנה באחד לחדש בגי' זה"ו מלאך אוריאל:
4
ה׳ויתפרש עוד עפ"י דברי ספר יצירה הנה סיון נברא באות ז' והנה ניתנה התורה ע"י משה דור הז' מן אברהם ראש היחוס. אברהם יצחק יעקב. לוי. קהת. עמרם מש"ה וכן מבריאת עולם נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים והנה באו הרשעים וסילקו את השכינה עד לערבות והנה באו אח"כ הצדיקים מדור אל דור עד שהורידו את השכינה מערבות אל עוה"ז ירידה הז' והנה החדש הזה שליטת הז' דייקא מסוגל לזה ע"כ ביום הז"ה דייקא. באו וכו':
5
ו׳ועוד אבאר לך ביום הזה דייקא תנו רבנן בפרקין בס' יצירה המליך את ה' וכו' וצר בהם טלה בעולם וניסן בשנה ורגל ימין בנפש זו"נ וכאן בסיון הוא כמבואר לעיל המליך אות ז' בהילוך וכו' וצר בהם תאומים בעולם וסיו"ן בשנה ורגל שמאל בנפש זו"נ עכ"ל. והנה א"א להלוך ברגל אחד והנה בחדש ניסן כשנגאלו אבותינו ממצרים ניתקן בחי' רגל ימין ועדיין לא נק' הליכה כי א"א לילך ברגל אחד ואח"כ בסיון כשניתקן בחי' רגל שמאל אז היו מוכנים לקבוע הלכות. הליכות עולם ע"כ ביום הז"ה דייק' באו וכו' כשכבר ניתקן מה שנבר' באות ז' היינו רגל השמאל. ומה שנברא באות ה' היינו רגל ימין אז בא"ו בהליכה (וזה שורש תיבת ב"א מה שהיה בהתחלה א' רק רגל א' נתהוו' ב') וזהו ביום הז"ה באו כשכב' נשלמו הז' וה':
6
ז׳ובזה אפתח אנא פתחא לנפשאי להבין במעט קט מה שסיפרו לנו רז"ל. בההוא גר שבא להתגייר ואמר למדני כל התורה כולה על רגל אחד. דהנה זכור תזכור את אשר כתבתי לך שלישים בענין וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' דהנה באה הקבלה לנו ממחרת יומא טבא והנה נתפקרו עי"ז האפיקורסים ולמה לן כל הצער הזה הלא טוב הי' שיהי' הדבר מבואר בתורה ולמה קרא' התו' ליו"ט הראשון של פסח בשם שבת. וגם בכ"מ נדרש תיבת לכם כגון לכם ולא הגזול. לכם להנאתכם. וכאן וספרתם לכם מה נדרוש בי' והנה כבר מבואר הדבר אצלינו באריכות דהנה בעת צאתינו מאמ"צ הי' הדבר בחיפזון שלא ע"י מעשינו והנה הי' לישראל התגלות האורות העליונים והשגת העליונים אשר זאת היא עיקר התור"ה. אבל להיות שהי' הדבר שלא ע"י מעשינו לא נשאר הדבר בקיום עד שנשתהו מ"ט יום והלכו בכל יום ממדריג' למדריגה בהשגה והכנה דרבה עד שנשתלמ' שיעור קומתן בהשג' ע"י מעשיהם ותשוקתם והשתדלותם ואז היו ראויין מן הדין אל התורה. הנה ההשגות שהשיגו בצאתם ממצרים הוא נקרא תורת חסד ואח"כ בשעת מתן תורתינו. תורה מפי הגבורה שמענו (אחת דבר אלקים שתים זו שמענו כי ע"ז לאלקים ולך י"י החסד וכו' הבן) וכ"ה בכל שנה ושנה. ביו"ט הראשון של פסח מאירין לישראל כל הדרגין והאורו' העליונים אבל הוא שלא ע"י מעשינו ונק' תורת חסד וזה לא נשאר לנו בקיום. וצונו הש"י וספרתם לכם לעצמיכם להנאתכם ולטובתכם וסופרין יום אחר יום וניתוסף לנו בכל זמן מוחין אחרים עד השתלמות שיעור קומה ע"י מעשינו ואז ראויים אנחנו לקבל התורה מפי הגבורה (מצד הדין) ע"י מעשינו וזה שקראה התורה ליו"ט הראשון של פסח בשם שבת דהחילוק הוא בין שבת ליו"ט. דבשבת כתיב קדש היא לכם רצ"ל הקדו"ש העליון (מוחין דחכמה) נשפע אפי' שלא ע"י מעשינו רק שהוא מתנה מאת הש"י לישראל עם קרובו כמשארז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושב"ת שמה. ע"כ שבת קבועה וקיימת וא"צ לקדושת ב"ד. ע"כ אין אנו מברכין מקדש ישראל והשבת רק מקדש השבת משא"כ יו"ט נקרא מקרא קודש שאנחנו קוראין ומזמנין את הקדש ע"י מעשינו וע"כ קדושת יו"ט תלוי בקידוש ב"ד ע"כ מברכין מקדש ישראל והזמנים. ישראל דקדשונהו לזמנים והנה לענין זה מעלת יום ראשון של חג הפסח יש לו מעלת השב"ת שהשגות הנשפעות לנו והמוחין לקבלת התורה הנה הוא בדרך מתנה תורת חסד ושלא ע"י מעשינו. ע"כ לא נשאר לנו הדבר בקיום וצריכין אנו לספור יום אחר יום במצות הש"י להשתלם שיעור קומתינו ע"י מעשינו ע"כ בכדי להודיע לנו טעם למצות הספיר' אמרה התורה וספרתם לכם להנאתכם ולטובתכם שיבואו המוחין לכם ע"י מעשיכם ולמה כזאת להיות שהיא ממחרת השבת. הגם שכבר היה לכם שלימות המוחין ביום הראשון של פסח זה לא נשאר לקיום שהוא כעין פעולת שבת שהיא שלא ע"י מעשיכם:
7
ח׳והנה עפי"ז ביארנו ג"כ הפסוק והי' היום הז"ה לכם לזכרו"ן וכו' הנה לא אמר זכו"ר את היום הזה או וזכרתם וכו' רק והיה היום הזה לכם לזכרון. דמשמע דהיו"ם הז"ה יהי' לכם פעולה לזכרון ופירשנו בזה דהנה קשה על מה עשה י"י ככה שיהי' הארת פעולת המוחין והדרגין להשכלת התור"ה נעשים כאחד יחד ביו"ט הראשון של פס"ח ולא יהי' קיום להארה ההוא עד אשר נתחיל מחדש לספור יום אחר יום ונקבל בכ"י הארה מחדש עד אשר נשלים שיעור קומה לקבלת התור"ה ע"י מעשינו א"כ כל הארת יום ראשון של פסח הוא לריק ח"ו ועל מה עשה הש"י ככה. ופירשנו בזה דהוא ע"ד שאמר רז"ל דהנשמ' בבואה אל עוה"ז ועודנה בעיבור במעי האם מלמדין אות' כל התור"ה כולה וכשבא הזמן שיצא העיבור לאויר העולם בא מלאך וסטרו. ומשכחין ממנו כל התורה והנה ע"ז ג"כ הקושיא כנ"ל למה מלמדין אותו ח"ו לריק. ומשכחין ממנו אח"כ אבל הוא דהנה זא"ת התור"ה הנה היא נעלמת מעיני כל חי ואין מבוא לאנוש עלי אדמה בארציות להשיג ממנה אפי' מעט קט זולת בסיוע ועזר אלקי. כי הוא אמר ויהי ומי יאמר לו מה תעשה. והנה אם הוא פעולת אלקי עולם אין מבוא לשכר ועונש. כיון שהוא דבר ההכרחי בגזירת היוצר בראשית. ע"כ משכחין ממנו כל התור"ה כולה בבואו אל העולם כדי שיסגל ידיעת התור"ה אח"כ מרצונו ביגיעה ובחיר"ה בדעת שלימה. ופעולת הלימוד שמלמדין אותו כל התור"ה במעי אמ"ו מהני שתשאר בו חקוקה בכח העזר האלהי כדי שיהי' יכול בארציות להוציא מן הכח אל הפועל. ובאם לא הי' לו מציאות התור"ה בכח אין מבוא לבוא לנגוע בקצה עניני התור"ה בעוה"ז כדמיון שא"א לדגי הים שכל מציאת חיותם במים שיהיו יכולים להשתדל ביגיעה לפרוח באויר כעוף השמים ויותר מזה המשל כפלי כפלים לאין משער המשכיל יבין אבל כיון שנחקק בו בעזר אלהי רוחניות התור"ה הגם שמשכחין ממנו מטעם הנ"ל. עכ"ז נשאר הדבר אצלו בכח וע"י יגיעתו יכול להוציא הדבר מן הכח אל הפועל והוא כדמיון בן אדם שראה איזה דבר ונשכח ממנו זמן רב עכ"ז בעת שראה הדבר נחקק בכח הזכרו"ן ובמעט קט עלי השתדלות יזכור כך וכך הי' המעשה. כ"ה הענין הנרצ' מה שמלמדין לאדם כל התור"ה קודם בואו לעולם הגם שמשכחין ממנו בכדי שיבוא לו הענין ביגיעה ע"י בחירתו אבל להיות שהוא מן הנמנע זולת בעזר אלקי. הנה כיון שנשאר אצלו בכח הזכרו"ן הנה ע"י יגיעתו והשתדלותו יוכל להמציא הדבר מן הכח אל הפועל:
8
ט׳והנה כמו שזה הענין הוא בפרטו' נשמת הישראלי בתולדתו כ"ה הענין בכללות הכנסי' הקדושה בעסק קבלת התורה המתחדשת בכל שנה ושנה. כפי המקום והזמן לפי כחם וחילם. הנה כל הדרגין באים ביום א' דפסח שלא ע"י מעשינו. והנה אין להם קיום ומצטרכים להשתדל להשיג הדבר יום אחר יום בהשתדלו' ע"י מעשינו והנה מה שבאי' המוחין ביום א' דפסח ג"ז לא לריק כי מן הצורך הוא שיהי' הדבר נשאר נחקק בכח הזכרו"ן בכדי שיהיה יכולת בידינו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל וזהו הפי' לפי"ז והי' היום הזה לכם לזכרו"ן היינו פעולת היום הזה הגם שלא נשאר לקיום עכ"ז סגולתו לכם הוא לזכרו"ן הבן:
9
י׳והנה לפי"ז הלא תוכל להבין אשר ב' הענינים הם הנצרכי' לקבלת התור"ה. ענין האחד הנעשה בכח האלקי להשאיר בנפש חקיקה וכח בכדי שיהיה מציאו' לנפש להמציא מן הכח אל הפועל. והוא הענין הנעשה דרך דילוג ופסיחה שלא כסדר המדריגה רק כח אלקי עולם והוא בחינת רג"ל ימי"ן. והענין השני הנעשה ע"י מעשינו כסדר המדריגה והוא בחי' רג"ל שמא"ל וא"כ התורה ניקנית בב' רגלי"ם. והוא ב' רגלי"ם פס"ח ושבועות. ומיצרך צריכי כמ"ש לך הגה רג"ל בגי' באהב"ה בירא"ה הארכתי במ"א: והן הנה ב' בחי' אהב"ה וירא"ה הנצרכין לתרין גדפין אל התורה ע"כ אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא דהנה מתחל' היא תורת חס"ד הניתנת בלא איתערותא דלתתא. הוא בחי' אהב"ה. והבחינה האחרת הנעשית ע"י מעשינו בגבול ומדה מדריגה אחר מדריגה הוא בחי' ירא"ה דבר המצמצם בקצה וגבול ומדה. ועתה תתבונן דברי הגר שאמר גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רג"ל אח"ד כי למה לי רג"ל הראשון כיון שהוא דבר שאינו מתקיים כמש"ל והשיב לו דעלך סני לחברך לא תעביד שהיא מצות ואהבת לרעך (רעך וריע אביך) כמוך. שהוא בחי' אהבת הש"י לישראל (כמו שישראל מצווין על אהבתו ית"ש) נחן להם זאת התורה תחילה בבחי' חס"ד ואהב"ה בכדי שיהיו יכולין אח"כ להוציא מן הכח אל הפועל את התור"ה בגבול ומדה בחי' צמצום וירא"ה כל ימי עולם. וזהו לבעבור נסו"ת אתכם בא האלקים (נסו"ת היינו לשון הגבהה וקרבות הוא האהב"ה ובעבור תהי' יראת"ו הוא הורא"ה הבן הדבר מה שא"א לפרט בכתב:
10
י״אבחדש השלישי לצאת ב"י מאמ"צ ביו"ם הזה וכו' הנה אפרש לך עוד מה ביו"ם הז"ה דייקא (ולא אמר באחד לחדש השלישי וכו' באו וכו' והנה הגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו יתפרש הדבר ברמז וע"י הרמז יובן דקדוק הפשט. ואומר. הנה ידוע ג' בחי' הם בהארת עולמות עליונים נק' בפי המקובלים (לשבר את האזן) עיבו"ר. יניק"ה ומוחי"ן (מבואר הדבר להבאים בסוד י"י) והנה כמו כן גדלות נשמות ישראל יש בהם ג' בחי' אלו. והנה ידוע דזאת התור"ה הניתנה למורשה מחויבים אנחנו לקיימה בכל חלקי מצותי' במחשב"ה דבו"ר. ומעש"ה. המעש"ה הוא עשיית המצות בגשמיות עשי' ממש כציצית ותפילין ולולב וכיוצא. והנה חלק המעשה בלבד בזולת דבו"ר ומחשב"ה (לדעתי) נק' רק בחי' עיבו"ר. כמו העיבור בהתגלות וחידוש ראשון שיצא מן הכח אל הפועל לתתהוות עיבו"ר עצמים בבטן המלאה אין לו בחי' דבו"ר כי הפה סתום (ומכש"כ שלא יצוייר בו מחשב"ה) רק מעש"ה יש לו כי יש לו תנוע' באיבריו גם במעי אמו וחלק הדבו"ר בהצטרפו עם המעש"ה נק' בחי' יניק"ה. כמו הילד אחר השתלמות ימי העיבו"ר נפתח פה הסתום וע"י היניק"ה מעט מעט מתחיל לדבר והוא חידוש ב'. ובהצטרף לדבו"ר ומעש"ה גם חלק המחשב"ה זה נק' מוחי"ן כמו התינוק הגם שמתחיל לדבר עכ"ז אינו יודע לישא וליתן ולשאול ולהשיב כהוגן עד שישתלמו מוחותיו בגדלות והוא חידוש ג'. וזהו המרומז לדעתי בחדש השלישי (רצ"ל בחידוש השלישי) לצאת ב"י מאמ"צ (ממיצר ים מאין ליש כנודע אז) ביו"ם הז"ה (דייקא) באו מדבר סיני (לקבלת התור"ה) והנה הוא הרמז לכ"א בכל עת ובכ"ז לא ישתלם בקבלת התור"ה עד יושלמו בו ג' חידושים הללו מחשבה דבור ומעשה (מעשה דבור מחשבה) ומעשה שהי' כך הי' לא במקרה נפל רק לבעבור זה עשה היוצר כל סיבב שתהיה נתינת התור' במעמד הנכבד בחד"ש השליש"י דייקא שנשתלמו בבחי' מעש"ה דבו"ר מחשב"ה הוא בחי' נפ"ש רו"ח נשמ"ה. עשי'. מצד הנפ"ש ומשכנה בכב"ד אצל השוקים (בחי' נה"י) שהם נק' כלי המעשה (כמשארז"ל כלי המעש' גומרים) דבו"ר מצד הרו"ח רוח ממללא ומשכנו בל"ב אשר שם ה' כנפי ריאה שמהם יוצא הדיבו"ר לה' מוצאות הפ"ה והוא נתון סמוך לזרועות (בחי' חג"ת) מחשב"ה. מצד הנשמה הנתונה במוח תלת חללי גולגלתא (בחי' חב"ד) ומעתה בין תבין את אשר לפניך אם בעל נפש אתה שנתינ' התור"ה היתה בפעם ג' כי תיכף במצרים ניתן להם מצות מעשיות. ובפעם הב' שב"ת ודינים וכיבוד או"א במרה איפקוד. וזאת התורה בשלימותא בפעם שליש"י ניתנה למורשה לקהלת יעקב שלישי לאבות וזהו הנרצה בההוא דשאיל שאילתא וכו' ובההוא דפתח ואמר בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי (היינו בפעם השלישי דייקא ניתנה בשלימות) בירח' תליתאי (בחדש השלישי כנ"ל) לעם תליתאי (מורשה קהלת יעקב שלישי לאבו') וגם לעם תליתאי שיש להם נפ"ש רו"ח ונשמ"ה כנ"ל הבן הדבר:
11
י״בואומר עוד דקדוק ביו"ם הזה. דייקא. עפ"י מה שדרשו בפסיקתא רבתי פ' ך' וז"ל למה ניתנה תורה בסיו"ן ולא בשאר ירחים. למה"ד למלך שעשה חופה לבתו. ואמר אדם אחד מגדולי המלך נאה לה לבת המלך להרכיבה על הפי"ל כשהיא יושבת באפריון. ולסלסלה בכל גדולי מלכות ענה אחד ואמר פי"ל גבוה ואין לה הדר. ויש לה יופי (להכלה ע"כ צריכין להדרה) ונאה להרכיבה על הסו"ס. ולהראות יפי' בכל גדולי המלכות. ענה אדם אחד פי"ל גבוה. וסוס נא"ה (נ"ל באפשר צ"ל גא"ה) ואין להם פה לדבר וידים לספוק ורגלים לרקוד: ולהרכיב"ה ע"ל כתפי"ם צ"ל מהראוי הוא להרכיב"ה על כתפי"ם) להראות את יופי'. כך הקב"ה. לא נתן התור"ה. לא בניס"ן ולא באיי"ר. מפני שמזל ניסן טל"ה (לפי המשל שהמשילו לפי"ל. שהוא גבוה דהנה מזל טלה הגבוה שבמזלות. ובאם תנתן התורה במזל טל"ה. יסברו שהתור' צריכה לגבהות המזלות) ומזל איי"ר שור (לפי המשל המשילו לסו"ס שהוא נאה (או גא"ה) ומזל שור. באייר מצמיח זיזוא לאילני. וצמחים ופרחים והוא עת צאת המלכים המתגאים. ובאם היה נותן התור' במזל שור. יסברו שהתורה צריכה לנוי הטבעיים הגלגלים ולרוממותם) אין נאה להם לקלס ולשבח. לכך נתן הקב"ה התור"ה בסיו"ן. מפני שמזל סיו"ן תאומים. ותאומים אדם הוא. ואדם יש לו פה לדבר וידים לספוק ורגלים לרקד עכ"ל. הרי שלך לפניך. אמרה התורה. ביו"ם הז"ה דייק' בר"ח סיון שאז התחילה זמן שליטת תאומי"ם. צורת אד"ם אז באו מדבר סיני (והנה לכ"ע בשבת ניתנה תורה. הנה במז"ל סיו"ן תאומי"ם בגימ' שב"ת) ומעתה תבין ג"כ מ"ש בגמ' בריך רחמנ' דיהיב לן אוריין תליתאי וכו'. בירחא תליתא"י. ולכאורה מהו המעלה בירחא תליתאי ולפי המדרש הנ"ל יתכן. שהמתין הקב"ה ב' חדשים הראשוני' מעת צאתם ממצרים. ניס"ן ואיי"ר ולא נתן להם את התור' מפני שמזלם לא תאר אדם לו עד בא ירחא תליתאי. שמזלו. צורת אדם. שיש לו ג' מעלות פ"ה לדבר וידי"ם לספוק ורגלים לרקד:
12
י״גבחודש השלישי וכו' לצאת בני ישראל. ביום הזה וכו' ביו"ם הז"ה דייקא כנ"ל. ואח"כ אומר ויחן שם ישראל. לא אמר בני ישראל. נראה לבאר ג"כ עפ"י הפסיקת"א רבתי פ' ך' וז"ל מפני מה ברא הקב"ה (את העולם) בניס"ן. ולא בראו באיי"ר (נ"ל מה דהקש' דוקא על איי"ר דייקא. דהנס עפ"י ספר יצירה. חדש ניס"ן צר באות ה' והוא אות מן שם הנכבד. וחדש איי"ר צר באות ו' והוא ג"כ אות מן שם הנכבד) לפי שבשעת שברא הקב"ה את העולם. א"ל לשר החש"ך סור מלפני מפני שאני מבקש את העולם לבראות באור"ה וכו' באותה שעה אמר הקב"ה. שר חשך סור מלפני ואם אין אתה סר מלפני אני גוער בך שאני מבקש לבראות את עולמי באור"ה (עיין בס' צדה לדרך. מזל טלה הוא א"ש ואש הוא להאיר). (א"ל) ואחר האורה מה אתה בורא א"ל חש"ך (עיין בס' הנ"ל מזל שו"ר. הוא מן בחי' יסוד הארץ שהוא חש"ך כמד"א והארץ היתה תהו ובהו וחש"ך) ואחר החשך מה אתה בורא א"ל תאומי"ם. ומפני מה אתה בורא תאומים. שעתיד לראות (נ"ל שצ"ל להיו"ת) אדם באו"ר ובחש"ך מפני שמזל תאומים אדם עכ"ל. נ"ל לבאר. דהנה מזל תאומי"ם. הוא תאר אד"ם. והנה דרשו חז"ל על ישרא"ל אתם קרויים אד"ם והנה ישרא"ל בגימ' או"ר וחש"ך. ע"כ המזל השלישי הכולל או"ר וחש"ך. והוא אדם. הוא תאומי"ם. אור וחש"ך. והנה ישראל מברכין בכל יום יוצר או"ר ובורא חש"ך. היינו ג"כ ב' המזלות של ניס"ן איי"ר טל"ה שו"ר. ואח"כ עושה שלו"ם ע"י בריא' המזל השלישי תאומי"ם תואר אד"ם לו שהוא ישראל שנק' אד"ם והוא כולל או"ר וחש"ך. ומעתה בין והתבונן ג"כ אומרו בחדש השלישי ביו"ם הז"ה דייקא. בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי וכו' בירחא תליתאי. דייקא הכולל או"ר וחש"ך ע"כ אמר ויחן שם ישרא"ל דייקא שם ישרא"ל הכולל בשמו או"ר וחש"ך ועושה שלום. וזהו שאמרו בסיום התור' שבע"פ. לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישרא"ל אלא השלו"ם. שנא' י"י ע"ז לעמו יתן (אין ע"ז אלא תור"ה) י"י יברך את עמו בשלום ע"כ נתן להם את התור"ה. בירחא תליתאי תאומי"ם. או"ר וחש"ך. בגימ' ישרא"ל. תליתאי לאבהן ( המשכיל ע"ד יבין הענין ג"כ בראשית מלכותו של ישראל. דהנה מלכות דוד הבא מן יהוד"ה הוא בבחי' אות ה' מן שם הנכבד אשר צר באות ה' חדש ניס"ן. ומלכות שאול. הנה יהונת"ן בנו הי' בו נשמת משיח בן יוסף הוא בחי' אות ו' מן השם אשר נוצר בו חדש איי"ר. והנה שניהם בחי' או"ר וחש"ך. ונעשה השלום הגדול בכריתת ברית ביניהם. והנה תתבונן גם זה יהונתן ודו"ד ג"כ בגימ' ישרא"ל. או"ר וחש"ך. אכ"מ):
13
י״דבו ידובר מן הימים שמן ר"ח סיון עד יום מתן תורה ויתפרשו הפסוקים שנאמרו באותן הימי' בזמן מתן תורתינו בפירושי' שונים כיד י"י הטובה עלינו ונקרא המאמר ימי הגבלה:
ומשה עלה אל האלקים. ויקרא אליו וכו' כה תאמר וכו' ותגד לב"י אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרי' ואשא אתכם וכו' ואתם תהי' לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל ב"י הנה הקושיא מפורסמת א' ומשה עלה וכו' ויקרא אליו וכו' למה עלה קודם שקראוהו. ב' להיכן עלה. אם הכוונה אל ההר הרי נאמר ויקרא אליו י"י מן ההר. משמע שהוא לא הי' בהר. ג' התחיל כה תאמר וכו' ותגד וכו' ואח"כ סיים אלה הדברים אשר תדבר וכו' הא תו למה לי הרי התחיל כ"ה תאמר וכו'. והנה רש"י ז"ל ג"כ רצונו לתרץ זה ופירש אלה הדברים וכו' לא פחות ולא יותר (והוא במדרשי חז"ל) אבל הוא לפלא וכי ס"ד על משה רבינ"ו נאמן ביתו שישנה איזה דבר מכל דברי הש"י והש"י מתפאר בו בכל ביתי נאמן הוא. ונ"ל לבאר הדברים דהנה מי ששולח את אחד לומר לחבירו. הנה עשית"י לך טיבה גדולה כזאת וכזאת בכן גם אתה תעשה כזאת וכזאת. הנה השליח אם ירצה לדבר בו בלשון שאמר המשלח הנה יצטרך להוסיף הקדמה ולומר כה אמר פלוני אני עשית"י לך טובה וכו' כי א"א להשליח להתחיל בו בלשון שאמר המשלח אני עשית"י לך וכו' דהנה יראה מלשון הזה שהשליח עשה. ע"כ יצטרך להוסיף ולומר כה אמר פלוני או אם ירצה שלא להוסיף הנה יצטרך לפחות דהיינו המשלח מדבר בעדו ואומר אני עשיתי והוא יצטרך לומר פלוני עש"ה לך טובה: בכן תעשה וכו' כ"ה הדבר בכל הנביאים אשר נשלחו מאת הש"י לישראל הנה הנביא כשהיה מדבר בו בלשון שאמר הש"י מדבר בעדו היה צריך להוסיף קודם לומר כה אמר י"י ובאם לאו יהיה צריך לפחות היינו לעשות מנוכח נסתר הבן. והנה משה אדונינו כאשר נשלח בדבר השליחות הלז לישראל לומר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא וכו' הנה הי' מצטרך. או להוסיף ולהקדים מקודם לומר כה אמר י"י או הי' מצטרך לפחות ולומר אתם ראיתם אשר עש"ה למצרים ונשא אתכם וכו' ובאמת אין הדבר כן אצל מש"ה רבינ"ו שגבה מעלתו ממעלת כל הנביאים שהית' השכינ"ה מדברת מתוך גרונו. והנה דיבורו הי' דיבור השכינה ממש לא כמו השליח ע"כ לא הוצרך להוסיף ולומר כה אמר י"י וגם לא הוצרך לפחות לומר לשון נסתר. ולפי"ז יתפרשו הדברים ומש"ה עלה אל האלקי"ם (רצ"ל שנתעל' במדריג' גדולה להיות דבריו דברי אלקים ממש. אז) ויקרא אליו וכו' כ"ה תאמר לב"י ותגד וכו' (ידוע מהזהר השכינ"ה נק' כ"ה בענין שדרשו שם שוב אל בלק וכ"ה תדב"ר השכינ' תדבר ולפי"ז ה"ז נדרש גם בכאן הקדים לו הש"י כה תאמר וכו' ותגד וכו' רצ"ל השכינ"ה תדבר מתוך גרונך ואין נביאתך כנבואת שאר הנביאים בדרך שליחות רק דברי אלקים ממש ותאמר אתם ראיתם אשר עשית"י וכו' ואשא וכו' אלה הדברים אשר תדבר וכו' היינו כפירש"י ז"ל לא פחות ולא יותר היינו שלא תצטרך להוסיף ולומר כה אמר י"י וגם לא לפחות ולעשות מן עשיתי עשה וכיוצא בו דבורך דברי אלקים חיים ממש וג"כ נרמז בזה אלה הדברים אשר תדבר וכו' רצ"ל אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל אינו במדריגת נבואה רק תורה ממש כי הוא דברי אלקים חיים ממש. הבן הדברים ויונעם לחיכך:
ומשה עלה אל האלקים. ויקרא אליו וכו' כה תאמר וכו' ותגד לב"י אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרי' ואשא אתכם וכו' ואתם תהי' לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל ב"י הנה הקושיא מפורסמת א' ומשה עלה וכו' ויקרא אליו וכו' למה עלה קודם שקראוהו. ב' להיכן עלה. אם הכוונה אל ההר הרי נאמר ויקרא אליו י"י מן ההר. משמע שהוא לא הי' בהר. ג' התחיל כה תאמר וכו' ותגד וכו' ואח"כ סיים אלה הדברים אשר תדבר וכו' הא תו למה לי הרי התחיל כ"ה תאמר וכו'. והנה רש"י ז"ל ג"כ רצונו לתרץ זה ופירש אלה הדברים וכו' לא פחות ולא יותר (והוא במדרשי חז"ל) אבל הוא לפלא וכי ס"ד על משה רבינ"ו נאמן ביתו שישנה איזה דבר מכל דברי הש"י והש"י מתפאר בו בכל ביתי נאמן הוא. ונ"ל לבאר הדברים דהנה מי ששולח את אחד לומר לחבירו. הנה עשית"י לך טיבה גדולה כזאת וכזאת בכן גם אתה תעשה כזאת וכזאת. הנה השליח אם ירצה לדבר בו בלשון שאמר המשלח הנה יצטרך להוסיף הקדמה ולומר כה אמר פלוני אני עשית"י לך טובה וכו' כי א"א להשליח להתחיל בו בלשון שאמר המשלח אני עשית"י לך וכו' דהנה יראה מלשון הזה שהשליח עשה. ע"כ יצטרך להוסיף ולומר כה אמר פלוני או אם ירצה שלא להוסיף הנה יצטרך לפחות דהיינו המשלח מדבר בעדו ואומר אני עשיתי והוא יצטרך לומר פלוני עש"ה לך טובה: בכן תעשה וכו' כ"ה הדבר בכל הנביאים אשר נשלחו מאת הש"י לישראל הנה הנביא כשהיה מדבר בו בלשון שאמר הש"י מדבר בעדו היה צריך להוסיף קודם לומר כה אמר י"י ובאם לאו יהיה צריך לפחות היינו לעשות מנוכח נסתר הבן. והנה משה אדונינו כאשר נשלח בדבר השליחות הלז לישראל לומר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא וכו' הנה הי' מצטרך. או להוסיף ולהקדים מקודם לומר כה אמר י"י או הי' מצטרך לפחות ולומר אתם ראיתם אשר עש"ה למצרים ונשא אתכם וכו' ובאמת אין הדבר כן אצל מש"ה רבינ"ו שגבה מעלתו ממעלת כל הנביאים שהית' השכינ"ה מדברת מתוך גרונו. והנה דיבורו הי' דיבור השכינה ממש לא כמו השליח ע"כ לא הוצרך להוסיף ולומר כה אמר י"י וגם לא הוצרך לפחות לומר לשון נסתר. ולפי"ז יתפרשו הדברים ומש"ה עלה אל האלקי"ם (רצ"ל שנתעל' במדריג' גדולה להיות דבריו דברי אלקים ממש. אז) ויקרא אליו וכו' כ"ה תאמר לב"י ותגד וכו' (ידוע מהזהר השכינ"ה נק' כ"ה בענין שדרשו שם שוב אל בלק וכ"ה תדב"ר השכינ' תדבר ולפי"ז ה"ז נדרש גם בכאן הקדים לו הש"י כה תאמר וכו' ותגד וכו' רצ"ל השכינ"ה תדבר מתוך גרונך ואין נביאתך כנבואת שאר הנביאים בדרך שליחות רק דברי אלקים ממש ותאמר אתם ראיתם אשר עשית"י וכו' ואשא וכו' אלה הדברים אשר תדבר וכו' היינו כפירש"י ז"ל לא פחות ולא יותר היינו שלא תצטרך להוסיף ולומר כה אמר י"י וגם לא לפחות ולעשות מן עשיתי עשה וכיוצא בו דבורך דברי אלקים חיים ממש וג"כ נרמז בזה אלה הדברים אשר תדבר וכו' רצ"ל אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל אינו במדריגת נבואה רק תורה ממש כי הוא דברי אלקים חיים ממש. הבן הדברים ויונעם לחיכך:
14
ט״ומן הה"ר לאמר. במדרש ז"ל. באותה שעה בקשו מה"ש לפגוע במשה עשה בו הקב"ה קלסטורין של פניו של משה דומה לאברהם. א"ל הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו. אמר הקב"ה למשה לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם וכו' הוי ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו י"י מן הה"ר וכו' בזכות ההר עכ"ל הנה מהראוי להתבונן האיך ס"ד שיאמר הקב"ה למלאכים שזהו אברהם. וזה היה מש"ה הג"ה הגם שכפי הנראה דקדקו חז"ל בלשון שאמר הקב"ה בל' שלילה ל"א זה"ו שירדתם וכו' ולא אמר זהו שירדתם וכו' עכ"ז קשה בדבר לומר כן על התמים דעות. שיאמר בל' כזה בכדי שהמלאכים יטעו א"ע לסבור שהוא אברה"ם ממש: ועוד הנה התתיל שהיה קלסתר פניו דומה לאברהם. ואח"כ אמרו שאמר הקב"ה למשה בזכות אברהם ונ"ל דחדא מיתרצית בירך חבירתה דהנה נעמ"י כשנתנה עצה לרו"ת וירד"ת הגורן דרשו חז"ל זכות"י תרד עמך נראה דדרשו זה מן הקרי והכתיב דהכתיב היא וירדת"י והקרי וירד"ת ותרווייהו קשוט כי זכות של נעמי הלך עמה והוה כמו שיעור קומתה ממש הנה מבואר לך הזכות של האדם הוא ממש שיעור קומת האדם עצמו דהנה נעמי אמרה וירדת"י הגם שהיא היתה בביתה הבן הדבר ולפי"ז יונח לך גם בכאן כיון שזכות אברהם עלה עם משה הנה היה שם קומת אברהם ממש וי"י אלהים אמת אמר לא זהו שאכלחם אצלו. ולמשה הודיע אמתת הענין כי זכות אברהם עלה עמו והוא שיעור קומת אברהם ממש. הבן הדבר:
15
ט״זכה תאמר לב"י וכו' אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים וכו' ועתה וכו' יש להתבונן מהו לשון ועתה ע"כ בא לשלול איזה זמן. והנראה עפ"י מ"ש בגמ' רבה מקמי' דפתח להו לרבנן. אמר מלתא דבדיחותא ובדחו רבנן ואח"כ יתיב באימתא ופתח בשמעתא. פירושן של הדברים כי כשהאדם עצב מתגבר עליו יסוד העפר ואינו יכול להתבונן במושכלות משא"כ השמחה הוא מיסוד הרוח החיוני המתנונע ממקום למקום ע"כ יכול להשכיל ממושכל למושכל. והנה לפי"ז יש לפרש הרמז הזה כאן בקבלת התורה. כה תאמר לב"י וכו' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא וכו' והוא דבר של שמחה כעין מילתא דבדיחותא להתרחבות הלב. לזה אמר אח"כ ועתה כיון שכבר הזכרתי לכם דבר של שמחה להתרחבות הלב נפתח בשמעתא אם שמוע תשמעו בקולי וכו' ואי"ה עוד יתפרש תיבת ועתה בפנים שונים עמ"ש להלן בסמוך:
16
י״זוהייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ לפי פשוטו קשה מהו זה נתינת טעם בהוראת תיבת כ"י בכ"מ הלא לכאורה אדרבא להיות לו ית"ש ארץ ומלואה. מהראוי להיות כל אפין שוין ונ"ל לפרש דהלא משנה ערוכה בידינו. עבד שמכרו רבו לנכרים או לח"ל יצא לחירות. והנה כביכול הש"י בעצמו שומר תורתו ומקיים מצותיו כמו שאנו מברכין על המצות. אשר קדשנו במצותיו מצותיו דייקא כביכול אשר הוא בעצמו מקיימם וכענין שמצינו בדברי חז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין. מנין שהקב"ה מתפלל. א"כ לפי"ז כיון שהש"י מכר אותנו לנכרים ולח"ל. מן הדין מחוייבים אנחנו לצאת לחירות וכן יעשה הקב"ה עמנו ב"ב יוציאנו לחירות עולם. ועפי"ז פירשנו הפסוק שאמר הנביא בשם הש"י איזה ספר כריתות אמכם וכו' או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לוי דקשה נושה היינו מלוה האיך שייך בזה לשון מכירה הל"ל מי מהלוקחים אשר מכרתי אתכם לו. אך הוא דהנה תלמוד ערוך בידינו. עבד שמכרו רבו לנכרים או לח"ל יצא לחירות גבאו ב"ח בחובו לא יצא לחירות. א"כ לפי"ז כך אמר לנו הש"י בהבטחה הלא לכם לדעת אשר כביכול בהכרח עפ"י התורה. אני אגאל אתכם ותצאו לחירות כי הנה מכרתי אתכם לנכרים ולח"ל וכביכול אני מחוייב עפ"י התורה להוציאכם לחירות. וא"א לומר שמא נמכרנו בעד איזה חוב וקיי"ל גבאו ב"ח בחובו לא יצא ז"ש הנביא מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הלא אין אני חייב לשום ברי' ממילא בודאי ה"ז לכם להבטחה נאמנה אשר אגאל אתכם עפ"י משפטי התורה ותצאו לחירות מן שעבוד הגופני שהוא מצידינו כאשר יתבאר:
17
י״חאך לפי"ז יש לכאורה לומר כיון שאנחנו נעשינו עבדים להש"י בקבלת תורתו ומצותיו לעשותם וכשמכרנו לנכרים ולח"ל. א"כ עפ"י משפטי התורה יחוייב לנו היציאה לחירות גם מרבו הראשון ופטורים אנחנו (ח"ו) מעול התורה ומצות של הש"י שהוא האדון אשר מכרנו וזה שטענו ישראל בימי יחזקאל עבד שמכרו רבו וכו' והשיב להם הש"י עפ"י הנביא חי אני נאום י"י אם לא ביד חזקה ובחמה שפיכה אמלוך עליכם. והנה לכאורה יש להתבונן הלא כתורה דברו והתשובה לזה דהנה אמרז"ל דשאלו האיך הקב"ה מוריד גשמים בשבת דהיה הוצאה מרשות לרשות. והשיבו דכל העולם כולו שלו והנה כביכול בד' אמות ואין כאן הוצאה מרשות לרשות. וא"כ לפי"ז לא נוכל לפטור א"ע מעול עבודתו ית"ש לומר שהוציאנו מרשותו לרשות אחרים כיון שכל העולם כולו שלו אין כאן הוצאה מרשות לרשות. וזה שהשיב הקב"ה ע"י יחזקאל חי אני נאום י"י אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם כי טענתכם אינה טענה:
18
י״טאך לפי"ז ה"ה מה שאמר הש"י בהבטחה ע"י ישעיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם וכו' שהוא הבטחה שמחריב הקב"ה לגאלינו. וכפי הנ"ל אין זה טענה דלגבי הקב"ה אין זה הוצאה מרשות לרשות. אבל יתכן הדבר עפ"י דברי הרב הגדול בעל גו"א על הא דאמרו חז"ל בשעת מתן תורה כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ואמר אם מקבלים אתם את התורה מוטב וכו' והקשו בתוס' הרי אמרו ישראל מרצונם נעשה ונשמע עיי"ש ותירץ הרב הגדול הנ"ל. להיות קבלת התורה הוא דבר שכל העולמות תלויים בזה אין מן הראוי שיהיה הדבר תלוי במקרה ברצון ישראל רק הלא דבר הכרחי מצדו ית"ש וע"כ הגם שמרצונם אמרו ישראל נעשה ונשמע עכ"ז הכריחם הש"י להורות שהוא דבר הכרחי מצדו ית"ש הבן הדבר מאד עכ"ד בקיצר. הנה לפי"ז תתבונן קבלת התורה הוא הכרחי מצידו ית"ש ואצלו ית"ש. הנה כל העולם רשותו א"כ הגם שמכר אותנו לנכרים ולח"ל לא מיקרי זה הוצאה מרשותו לבוא בטענה ליצא לחירות מן שעבוד התורה כיון שנתינת התורה הוא מצידו ית"ש בהכרח רק בענין יציאת החירות הגופניי מידי הגוים זה הוא מצידנו כדכתיב הן בעונותיכם נמכרתם וכו' וכיון שהוא מצידנו שייך שפיר הדין המוכר עבדו לנכרים ולח"ל יצא לחירות וז"ש הש"י או מי מנושי אשר מכרתי וכו' ותהיו בטוחים אשר אגאל אתכם בודאי וכנ"ל. הבן:
19
כ׳והנה זה שי"ל בדקדוק הפסוק ועתה אם שמע וכו' והייתם לי סגולה מכ"ל העמים כ"י לי כ"ה רצ"ל ועתה כשתקבלו עתה מלכותי ולעבוד עבודתי בתורה ומצות והייתם לי סגולה מכל העמים (מ"ם של תיבת מכל תתפרש לשון מן) רצ"ל מן תוך כל העמים. רצ"ל אפילו כשתהיו תוך העמים בגלות עכ"ז תהיו לי מסוגלים לתורה ואין לכם בזה טענה שתצאו לחירות מן עול תורתי ומצותי. מטעם עבד שמכרו רבו וכו' כי לי כל הארץ. ואין זה נחשב הוצאה מרשות לרשות וכמש"ל שנתינת התורה הוא מצידו ית"ש הכרחית וכנ"ל הבן:
20
כ״אעוד זאת אדרוש לך בפסוק הנ"ל ועתה אם שמוע וכו' והייתם לי סגולה וכו' כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל ב"י ע"כ. הנה ארחיב לך מה שיש לדבר במקראי קדש הללו. א' אומרו ועתה איזה זמן שלל וכנ"ל. ב' אומרו בטעם כי לי כל הארץ איך צודק זה לטעם ואדרבא וכו' כנ"ל ג' למה הפסיק בטעם הזה באמצע ההבטחה הל"ל כך והייתם לי סגולה וכו' וממלכת כהנים וגוי קדוש כי לי כל הארץ ונראה לפרש עפ"י משארז"ל אצל אדה"ר ועתה פן ישלח ידו וכו' אין ועתה אלא תשובה מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה: הג"ה כתבנו במ"א הדברים עתיקין. תיבת ועתה רמז לתשוב' דהיינו חיבור אות ו' עם אות ה' ע"י אהבה ויראה סוד החסדים וגבורות. צמצום והתפשטות הנרמזי' במ"ב בפ' יהי אור. ויהי אור (צמצום והתפשטות שורש אהבה ויראה כידוע) בגי' ע"ת. והנה תיבת ועתה חיבור ו' עם ה' ע"י ע"ת כנ"ל. גם ע"ת בגי' י"פ הוי' י"פ אהיה. עת לעשות לי"י הבן הדברים: ע"כ הג"ה
21
כ״בוהנה אמרז"ל (בתנחומא פ' האזינו) כתיב ישא י"י פניו אליך. וכתיב אשר לא ישא פנים. לא עשה תשובה אשר לא ישא פנים. עשה תשובה ישא י"י פניו. יכול לכל ת"ל אליך. אליך ולא לאוה"ע עכ"ל. הרי שהתשובה אינה מועלת רק לישראל ולא לאוה"ע וכך פסק הרמ"ע מפאנו והמביט בס' בית אלקים. והנה הרב בעל לימודי י"י כתב כמה טעמים למה התשובה מועלת לישראל ולא לאוה"ע (עיי"ש בדף ק"י ע"א):
22
כ״גטעם א דהנה לפי הדין ומשפטי התורה (היינו בעיה"ז בין בני אדם) אין התשובה מועלת. דקיי"ל מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול. אבל להיות שישראל הם הודיעו וגרמו כביכול מלכותו ית"ש בקבלת התורה מהראוי למחול להם בתשובה משא"כ לאוה"ע שאר הדין עפ"י משפטי התורה מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול ולא מהני תשובה: הג"ה ולדעתי יתורץ בזה מה דהקשו בזהר ע"פ מי לא ייראך מלך הגוים וכי קוב"ה מלך הגוים הוא ולא מלך ישראל ולפי הנ"ל יתכן דבא להורות דהש"י אינו מתנהג עם ישראל בדין ומשפט מלך וכבודו מחול לישראל כיון שהם הם היו כביכול הגרם והסיבה למלכותו המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו ישראל עלו במחשבה אשר המה ימליכוהו בקבלת התורה אבל לאוה"ע מתנהג עמהם בדין מלך. ולא מהני להם תשובה וכן כתיב מלך אלקים על גוים וכן לכל הטעמים שהובא בפנים אתי שפיר: ע"כ הג"ה
23
כ״דטעם ב (הביא הרב הנ"ל והיא מעיין הנ"ל דהנה תנאי התנ' הקב"ה במ"ב אם לא יקבלו ישראל את התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו. והנה קבלו ישראל את התורה וקיימו את העולם הג"ה והנה בריאת העולם היה בכדי להיקרא מלך כביכול כי אין מלך בלא עם והנה אם לא היו ישראל מקבלים התורה היה חוזר העולם לתהו בהו והנה עתה שקבל התורה קיימו מלכותו נ"ל והבן: א"כ הרי הם כביכול כשותפין במלכותו ע"כ לא שייך בישראל אותי הדין מלך שמחל ע"כ וכו' משא"כ אוה"ע שייך גבייה דין מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול לא מהני להו תשובה:
24
כ״הטעם ג (כתב הרב הנ"ל היות שהש"י הרב' לישראל התור' והמצות ודקדוקי המצות וענפיהן לאין משער בכדי לקדש כל איבריהן וגידיהן וכוחות גופותיהם עד שיהיו כמלאכי קדש והנה האדם יצור חומר תכבד עליו משא מלאכת הקדש ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ע"כ חשובי' כאנוסים משא"כ הגוים המעט מצות הניתן להם אם לא ישמרו מזידים הם נגד כבוד המלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול:
25
כ״וטעם ד (כתב הרב הנ"ל וכ"כ הרב הגדול חיד"א זלה"ה) והוא משום דישראל נק' בנים (כדכתיב בנים אתם לי"י אלקיכם) והקב"ה למו אב ואב שמחל ע"כ כבודו מחול. משא"כ לאומות העולם נק' הקב"ה עליהם מלך כמ"ש מי לא ייראך מלך הגוים. וכתיב מלך אלקים על גוים ומלך שמחל ע"כ. אין כבודי מחול:
26
כ״זומעתה יתפרשו לך המקראי קודש כעין חומר (ויתורץ ג"כ מה שיסיים אלה הדברים אשר וכו' וגם שכבר התחיל כה תאמר לב"י וכו' עמש"ל) והוא ועת"ה אם שמוע וכו' דהנה ישראל כשרצו לקבל התורה הנה חששו איך אפשר לקבל התורה ומצותי' הרחבים מני ים ואי אפשר ליצור חומר לעמוד בה ובאים לידי חטאים ומצד הדין לא מהני להו תשובה כי מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול. ע"כ הבטיחם הש"י שיקבלם בתשובה מחמת ד' טעמים הנ"ל וז"ש ועתה (תהיו בטוחים אשר אקבל אתכם בתשובה הנרמזת בתיבת ועתה כמו שכתבתי לך לעיל מדרש חז"ל) אם שמוע תשמעו בקולי (אם תקבלון אורייתא) והייתם לי (בזאת המעלה) סגולה מכל העמים (כי אין לך שום אומה ולשון שיהיה לה בזאת הסגולה והמעלה לקבל אותם בתשובה. ואמר הטעם שאין מקבלי' את האומות בתשובה) כי לי כל הארץ (והרני מלך על כולם ומלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול כנ"ל) אבל ואתם (יש הרבה טעמים עפ"י הדין לקבל אתכם בתשובה טעם א' כי) תהיו לי ממלכת כהנים (שאתם גרמתם מלכותי ע"י קבלת התור' וגם אתם כשותפין במלכותי כביכול וכנ"ל (טעם ב'. טעם ג') וגו"י קדו"ש (היינו תהיה עמוסים במצות כדי להתקדש כל גופיכם כמלאכי רוח משרתי אש ומרוב המצות ודקדוק' אתם חשובי' כאנוסים וכנ"ל בטעם הג': (טעם ד' רמז באומרו) אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל אשר הוא בני בכורי ישראל. א"כ' הם בני העמוסים מני בטן ואני למו אב ואב שמחל ע"כ כבודו מחול. מכל הלין טעמי בטוחים אשר תהיו לי בזה סגולה מכל העמים שאין מקבלין אותם בתשובה. ואתכם אקבל בתשובה דוק באלה הדברים ותמצא נחת: הג"ה ובזה יבואר לך מאמר רז"ל מקיש נסיעתן מן רפידי' לביאתן למדבר סיני. מה ביאתן למדבר סיני בתשובה וכו' והנה קשה ביאתן לסיני בתשובה. מאן דכר שמי' ולפי דברנו הנ"ל יונח שפיר. והבן:
27
כ״חעפ"י הדברים האלה עוד זאת אדרש אל החבירים המקשיבים אמרו חז"ל משה הוסיף יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו ומקשו בגמ' מאי דרש וקדשתם הים ומחר מאי מחר לילו עמו וכו' והנה הוא הקיש' הניתן מסיני לדרו' והקשו בתוס' א"כ כיון דדרוש מהקישא אין זה מדעתו עיי"ש. ועוד אני מתמי' אם הי' רצון הש"י שיהי' כך למה לא אמר בפי' ג' ימים ולא נצטרך ללמוד בהיקש. ואגב זה נבוא לחקור טעם במצות שמירת שבת כיון שהי' עתיד להאמר בעשרת הדברות במעמד הנכבד למה הקדימו הש"י ונתנו לישראל במרה. ואומר לך את הנלע"ד דהנה קיי"ל גוי ששבת חייב מיתה ופירשו בזה הטעם הוא דהנה כתיב וישבת (הש"י) ביום השביעי מכל מלאכתו וכו' ויברך אלקים את יום השביעי וכו' כי בו שבת מכל מלאכתו וכו' א"כ היום השביעי כביכול הוא שרביטו של מלך והמשתמש בשרביטו ש"מ חייב מי' א"כ גוי שנשתמש בשביתה חייב מיתה. משא"כ ישראל הם בנים והש"י למו אב הן המה משתמשי' בשרביט אב הם וע"כ נתן להם הש"י את השבת עוד קודם למתן תורה דהנה היאך היו יכולין לקבל התורה אם אין תשובה מועל' ח"ו ואדם אין צדיק בארץ וכנ"ל וע"כ הוצרך הש"י לבטוח להם על התשובה קודם נתינת התורה וכנ"ל. והנה עפ"י משפטי התורה מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול. אבל כיון שהש"י נתן להם קודם מתן תורה את השבת שהוא שרביטו של מלך בזה הורה להם שהם בנים והוא למו אב ואב שמחל על כבודו כבודו מחול:
28
כ״טוהנה אמרז"ל בפסוק ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם. אשר מש"ה ביקש מפרעה שיתן להם יום א' למנוח' והנ' בירר משה להם את יום השבת והנ' כשיצאו ממצרי' ונתן להם הש"י את השבת שמח מש"ה. וז"ש ישמח מש"ה במתנת חלקו והנה בודאי לא במקרה הי' הדבר ששבתו קודם הציוו ע"י השתדלות מש"ה דהנה מעת שבחר הש"י את אברהם לחלקו הנה מש"ה הוא דור הז' נגד יום השבת קדש לד' וע"כ אמר הש"י למשה ראה נתתיך אלקים לפרעה. כביכול קראו בשמו ורכב על הענן והשתמש בשרבוטו הגם שע"פ הדין במלך אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו. למשה הותר הכל כמשארז"ל כל העניני' הללו אצל משה (ועיין בזהר ע"פ מה שמו ומה שם בנו ותבין ענין נפלא) וע"כ שבת"ו ישראל ביום השביעי שהוא שרביט המלך ע"י משה שהוא דור השביעי. אשר עלה אל האלקים:
29
ל׳ומעתה בין תבין התחלת השבת לישראל הי' ע"י משה שהוא דור הז' והוא השתמש בשרביטו ש"מ. והנה הש"י רצה ליתן התורה לישראל בשבת כי ע"י השבת יוודע שהם משתמשים בשרביטו כי המה בנים והוא למו אב. ע"כ ח"ו גם בעברם על התור' מהני להם תשובה כי אב שמחל ע"כ. כבודו מחל ע"כ אמר הש"י לשון כזה. וקדשתם היום ומחר. ומשה יוציא מן הכח אל הפועל ע"י דר"ש עוד יום א' ותהי' נתינת התורה בשבת ע"י הדרש של משה דהנה ארבעה חלקי התורה הנרמזים בפרד"ס פש"ט רמז. דרוש. סו"ד. פש"ט. הוא בעש"י'. רמ"ז. ביצירה. דרו"ש בבריאה. סוד באצילות הקדש. הרי לך כי דרוש היא בבריאה. ואימא עילאה שהוא בינה עולם התשובה מקננת בבריאה כנודע:
30
ל״אוזה מה שביארת במ"א מאמר חז"ל בשע"ה שהחכם יושב ודורש הקב"ה מכפר לעונותיהם של ישראל. וטעמ' בעי מאין יבא ע"י הדרש כפרת עונות. ועוד קשה למה אמרו בשע"ה שהחכם יושב ודורש הל"ל בשעה שהחכם דורש. ופירשנו עפ"י הנ"ל דהנה דרש הוא בבריאה כנ"ל אשר שם מקננת אימא עילאה עולם התשובה ועולם הבריאה נק' עולם הכסא (כידוע. ק"ש וברכותי' בישיב') לשוב לשבת והנה כשהחכם דורש לשם שמים הנה הדורש שלו מגיע לעילם הבריאה ומעורר את ישראל לתשובה (משא"כ ח"ו בדרש וכו') וז"ש בשע' שהחכם יושב ודורש. היינו מעורר עולם התשובה עולם הכס' בדרשתו. אזי בודאי בהתעוררת זה ישראל מהרהרים בתשוב' אזי בודאי הקב"ה מכפר לעונותיה' של ישראל וכבר דברנו מזה במ"א:
31
ל״בוהנה עפ"י כל הדברים האלה תבין כשרצה הש"י ליתן לישראל תור"ה הנה איך יכולין לקבל התורה. ואדם אין צדיק בארץ שיהי' יכול לקיימה כדת והוצרך הש"י להודיע להם שהתשוב' מועלת לישראל כי נק' בנים והש"י למו אב ואב שמחל ע"כ כבודו מחול (משא"כ אוה"ע כ"כ) וכאשר רצה הש"י לבשר זאת לישראל. ע"כ הקדים להם נתינת מצות השבת במרה והנה קי"ל גוי ששבת חייב מית' דכיון שהש"י נק' עליהם מלך (כמד"א מלך אלקים על גוים) והשבת נק' שרביטו ש"מ. מאי שבת שמא דקוב"ה. ע"כ הגוי ששבת חייב מיתה כדין המשתמש בשרביטו ש"מ וכיון שניתן לישראל השבת. הנה עדות היא בינו ית"ש ובין בני ישראל אשר הם בנים העמוסים מני בטן. והש"י למו אב ולהם הותר להשתמש בשרביטו. ולפי"ז יכירו וידעו שיכולין לקבל את התורה באהבה כי אפי' ח"ו יעברו הנה מהני להם תשובה כי בנים הם לי"י אלקיהם ואב שמחל ע"כ כבודו מחול. וכיון שהשבת היא עדות לישראל שהם בנים (ומהני להם תשובה) ע"כ גם במצרים שבתו ע"י מש"ה שנא' אליו מה שמו ומה שם בנ"ו (עיין בזהר) ע"כ היה דור ז' מן אברהם. רמז על שבת שהיא שרביטו ש"מ שהבן דוק' משתמש בשרביט של אביו ע"כ המשמר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו. כי בשמירת שבת נק' ב"ן. ואב שמחל על כבודו. כבודו מחול הג"ה ועפ"י דברינו הנ"ל מובן לך מה שאמר פה קדוש כבוד אדומ"ו הרב הקדוש מוה' יעי"צ זצוק"ל מ"כ בלובלין יע"א בפסוק נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת. פירש הוא ז"ל נחנ"ו יום הנו"ח לנו יום המנוחה היינו יום השבת. בזה פשענו ומרינו ע"כ אתה לא סלחת עכ"ד. ולפי דברינו הנ"ל מובן בטוב טעם דכיון שח"ו אינם שומרים את השבת א"כ אין כאן עדות שנק' בנים ונק' הוא ית"ש מלך. ומלך שמחל ע"כ וכו' על כן אמר הנביא אתה לא סלחת. הבן: וע"כ כשרצה הש"י ליתן התורה רצה שיארע יום נתינתה בשבת שרבי"ט ש"מ והנה אמר וקדשתם היום ומחר. והנה לפי הפשוט הי' מובן יום נתינת התורה בע"ש אבל רצה הש"י שיהיה הדרש ע"י מש"ה ואמר בו בלשון שידרוש מש"ה מדעתו. ויארע נתינתה ביום השבת. ודוקא ע"י משה שהוא בן כמש"ל. והוא דור השביעי והוא השתדל מתחילה במצרים לברור יום השבת למנוחה. להורות להם שהם בנים ויכולין להשתמש בשרביט של אביהם. וא"כ להם ראוי נתינת התורה כי מהני להם תשובה מטעם אב שמחל ע"כ כבודו מחול. וע"כ דרש משה. דרש דייקא הוא בעולם הבריאה אשר שם מקננת אימא עילא' עולם התשובה. וזה שאמרז"ל משה הוסיף יום אחד מדעתו והיינו שלא נאמר הדבר בפי' מפי הש"י רק דרש ידרשנו לטוב' מש"ה רבינו. והסכי' הקב"ה שיהי' על ידו דייקא כי הוא הבן החביב לפניו ית"ש הבן הדבר מאוד ויונעם לחיכך ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
32
ל״געפ"י הנ"ל תבין מאמרם ז"ל באגדת בראשית וז"ל חכ"ו ממתקים. בשעת מתן תורה. וכל"ו מחמדים כשהוא מקבל השבים עכ"ל. הנה הוא נדרש לטובה. עפ"י דברינו הנ"ל חכ"ו ממתקים. בשעת מ"ת שאמר הש"י וקדשת' היום ומחר ולא אמר בפי' ג"י רק אמר בל' כזה אשר מש"ה דרש ידרשנו לטובה מש"ה דייקא. ובדרוש דייק' שהיא בעולם הבריאה דתמן מקננת אימא עילאה עולם התשובה. כוונת הש"י הי' להודיעם שהדרך נכון לפניהם שיקבלו את התורה והוא ית"ש יקבלם בתשוב' תמיד (אפי' אם יעברו ח"ו) כי הם בנים לאל חי. ע"כ המתין בנתינת התורה עד יום השבת שהוא שרביט ש"מ וז"ל וכול"ו מחמדים. כשהוא מקבל השבים. רצ"ל כשהוא מקבל השבים. מובן אשר כלו מחמדים מה שנעשה הדרש ע"י משה דרש דוקא ע"י משה דרש דוקא ע"י משה דוקא ואירע עי"ז מתן בשבת. וגם מה שניתן שבת קודם מתן תורה הכל הוא להורות לבניו שהם בנים. ויקבלם בתשוב' בכ"ז ועידן. וימחול ע"כ כאב לבנים. הבן הדבר:
33
ל״דעפ"י הדברים האלה אפרש לך בפ' ק"ש והיה אם תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה וכו' ולעבדו וכו' להבין אומרו תיבת היום וכן יש לדקדק בפ' התשובה ושב"ת עד ד' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום. ל"ל למימר היום ועפ"י דברינו הנ"ל מובן הדבר דהנה הגם שכל משנה תורה משה אמרן מפי ויגבורה ממ"ש כאילו כביכול הש"י בעצמו מדבר) (עיין באות א') כי שכינה היתה מדברת מתוך גרונו ע"כ אין משנה תורה במדריגו' ספרי נבואה אבל שגב' מעלתו למדריגת תורה ממש. עכ"ז כיון שמש"ה אמר הזה בבחי' זאת כאלו דרש משה. דרש מדברי תורה ע"כ מאמר משה. אשר אנכי מצוך היום. כי בתיבת היום הי' מאמר הש"י. ודר"ש משה היינו שהש"י אמר וקדשתם היום ומחר ודרש משה להקיש היום למחר מזה הדרש של היום ודרש עוד יום אחד להגבל"ה ועי"ז איקלע יום מתן תורה בשבת הוא הי' בכדי שיהי' נשמע דמהני לישראל תשוב' וז"ש ושבת עד וכו' שיהי' מהני לך תשובה. ככל אשר אנכי מצוך היום כי מן דרש היום אשר אנכי הייתי מצוך במתן תורה הנה מוכח לך אשר מהני לך תשובה והבן וכן והי' אם שמוע וכו' אשר אנכי מצוך היום. הנה כתיב אח"כ ושמתם את דברי אלה על לבבכם וכו' היינו אפילו בזמן הגלו' כדי שתדע בעת שתחזר א"ה בקרובו וכפירש"י עפ"י חז"ל כי בודאי יחזרו כי תשובה מהני וקצרתי ואתה הבן:
34
ל״הכה תאמר לבית יעקב ותגד לב"י אמרז"ל במדרש בית יעקב אלו סנהדרין שנאמר בית יעקב לכו ונלכה באור ד' עכ"ל. והקשה הרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה דלפי"ז ותגד לב"י היינו המון העם (שאין להם חשובת מצד עצמן כ"כ רק שהם חשובים מצד שהם מיוחסים בני ישראל נ"ל) ולפי מש"ל בזהר כ"מ שנאמר הגדה היא מילין ברזי דחכמתא וכלפי לייא יציבא בארעא וכו' לסנהדרין דברים כפשטן ולהמן עם רזין דחכמתא עייש"ד בס' כסא דוד. ואני בעניי אען ואומר. ידוע השתוקקת המלאכים אל התורה בודאי לא היתה תשוקתם על פשטיות'. לא תרצח. לא תנאף לא תגנב וכיוצא. כי אין דבר זה נוהג ביניהם כי אין בנמצא בניהם דברים מוגשמים. וכמו שהשיב להם מש"ה נשים יש בניכם קנאה ושנאה יש בניכ'. אבל הם ידעי מתענוג התורה בעסק פנימיותה דהנה עצמיות פנימיות התורה היא יותר מכל התענוגים הנמצאי' בכל העולמות לנבראים דהרי כל העולמות וכל אשר בהם נברא ע"י התורה שהיתה כלי אומנתו של יוצר בראשית א"כ היא שורש כל התענוגים שבכל העולמות ולזה היתה השתוקקת המלאכים לתענוגי פנימיות התורה שהיא תענוג כל התענוגים. והנה משה השיב להם. מו"מ יש ביניכם נשים יש ביניכם. קנאה ושנאה יש ביניכם לכאור' מאי זה תשובה הלא הם ידעו זה בעצמם אך כוונתם היה על פנימיית התור' אבל התשוב' היא להיות תענוג פנימיו' התורה שהוא כביכול אור מעטה לבושו ית"ש א"א להשיג' רק ע"י לבושי העשי' כמו למשל. א"א לראות בבהירות השמש רק ע"י מסכי' כן ע"י מעשה המצות הגשמיים בעוה"ז יושגו תענוגי התורה ויבא להשיג בעצם התענוג. ובהעדר לבושים א"א להשיג בעצמיותה. וזה שהשיב להם מש"ה למלאכים וכי יש אצליכם דברים מוגשמים אשר על ידם תוכלו ליהנות מבהירות התורה. יוצא לנו מזה שבהשיג דבר מה מבהירות פנימיות התורה אין לך תענוג בכל העולמות יותר מזה (וז"ש יפה שעה אחת בתשובה ומעשי' טובים בעוה"ז יותר מכל חיי העוה"ב) ולפי"ז ממיל' תבין דברי המדרש כה תאמר לבית יעקב אלו הסנהדרין ראשי הדור עיני העדה המה יודעין מעלת התורה בפנימיותה ומלבושים להם די לומר להם דברי' כפשטן והן המה מביני מדע. ויקבלוה בסבר פנים יפות בהבינם התענוג הפנימי אשר היא מלובש בתוך הפשט משא"כ המון העם תגד להם רזא דחכמתא ויבינו שאין תענוג גדול בכל העולמו' יותר מזה ויקבלוה בחשק נמרץ כי אם לא ישכילום בפנימיו' תהיה להם פשטיות התורה למשא ע"כ צריכין להאיר עיניהם בפנימיית ודי בזה:
35
ל״וועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. הנה כבר נאמר ונשנה בדברינו זה בזה שלכאורה הדברים אינם מובנים. אומרו לנתינת טעם כי לי כל הארץ. ואין זה בנותן טעם. ודברי המפרשים הלא הם ברחב ידים כ"א כפי אשר חלק להם הש"י בבינה. וכבר גם אנחנו בעניינו דברנו מזה וכעת נבא לבאר עפ"י הקדמה מה דידוע דהמגיד של מרן הב"י הקשה דמהראוי היה שלא לאכול בעצרת כיון דהוא יום החמשים רמז ליובל דרגא דבינה עוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתי' עיי"ש מה שתירץ. והנה בתלמודא דידן אפי' מאן דס"ל בכל מועדי ד' או כולו לי"י או כולו לכם. בעצרת מודו דבעינן נמי לכם. והוא לפלא. וגם לפי פשוטו יקשה הנה זאת התור' עיקרה היא תענוג נפשיי ועל ידה השארת הנפש ברוחניות מהראוי ביום נתינתה להתעסק רק ברוחניות ולא בגשמיות אכילה ושתי'. ונ"ל עפ"י מ"ש מהר"ש פרומו (הביאו הרב הגדול חיד"א זלה"ה) על הקושיא שהוקשו כיון שיעקב ועשו חלקו העוה"ז והעוה"ב. ויעקב נטל העוה"ב. ועשו העוה"ז. א"כ בני ישראל אינם רשאים מן העוה"ז ליהנות. רק כל מה שהוא בהכרח גדול לצורך החיות. ואיך מצאנו ידינו ורגלינו כי זה דבר שא"א ובפרט שבתורה יש לנו הבטחות גדולות על טובות עוה"ז. ותירוץ מהר"ש הנ"ל להיות תנאי התנה הקב"ה עם מ"ב אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו. נמצא ישראל שקיבלו את התורה. הצילו את כל העולם (שהיה עומד אז בסכנה גדולה) והוה כמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר דהוא שלו. וא"כ הגם שהעוה"ז היה שייך לעשו כיון דהיה העולם בסכנה גדולה וישראל הצילוהו. הרי עוה"ז ג"כ שלהם ואין לעשו ולכל האומות שום טו"מ גם על העוה"ז ואדרב' וכו' עכ"ד:
36
ל״זהג"ה ולדעתי יתפרש הדבר בפסוקי נבואת בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכין ובגוים לא יתחשב. והנה אין מן הצורך להרבות בדיקדוקים כיון שהדברים בעצמם אינם מבוארים. ולפי הנ"ל יתכן דהנה צורים נקרא האבות כמד"א הביטו אל צור חצבתם. והנה ראש צורים נק' יעקב שהוא מובחר שבאבות והוא הנזכר ראשונה בזכירת בריתי וזכרתי את בריתי יעקב והנה הגבעות הם הרים קטנים שאינם כמו הגדולי' כמבואר בסבא משפטים והוא רמז להר סיני שהוא קטן בערך תבור וכרמל וזה שיש לפרש במאמר בלעם כי מראש צורים אראנו (אני רואה את מעלתו מה שסיגל ע"י ראש צורים היינו יעקב שבירר לחלקו וחלק בניו. העולם הבא) ומגבעות אשורנו (וג"כ אני מסתכל מה שסיגל מגבעות. היינו מהר סיני שנק' גבעה להיותו קטן (ואמר לשון רבים ומגבעות מפני שהרבה שמות נקראו לו הר סיני הר חורב וכו') שאז סיגל גם עולם הזה להיות שהצילו מזוטו של יום ושוב אין לשום אומה ולשון להתחשב עמהם. היינו לבוא עמהם בחשבון לומר כיון שעוה"ב הוא שלכם. העוה"ז היא שלנו. וז"ש כשאני מסתכל מראש צורים ומגבעות כנ"ל. הנני רואה הן עם לבדד ישכון בין בעוה"ב בין בעוה"ז ובגוים לא יתחשב. א"צ לעשות חשבון עם הגוים. זה שלי וזה שלכם כי הכל שלהם והבן:
37
ל״חומעתה מה נכבד לפסק הלכה מאמר חז"ל הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. הגם דהוא יום החמישי' ורמז לדרג' דבינ' עוה"ב בעינן נמי לכם לרמז זה שהרווחנו במעמד הנכבד גם חלק עוה"ז ואין להאומות שום טו"מ גם על הנאת עוה"ז וכל מה שהצלנו (מן תהו ובהו) לנו הוא ולבנינו ע"ע. א"כ אכלו משמנים ושתו ממתקים כי כי קדוש היום:
38
ל״טאחר הדברים האלה יתפרשו לך המקרא קדש שהתחלנו. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגול' מכל העמים רצ"ל אפי' אותו מן חלקי העוה"ז המגיע לכל העמים. תהיו לי לסגולה לתת אותה לכם. ואמר הטעם כי לי כל הארץ. היינו כל הארץ היה לי בידי להחזיר אותה לתהו ובהו כפי התנאי. ועכשיו שהצלתם אותה שלכם היא כל הנאותי' ואדרבה הנאת העמים בעוה"ז גזילה היא בידם. וז"ש אח"כ (אעפ"י שכל הנאות עוה"ז שלכם הוא. אעפי"כ תהיו לי ממלכת כהנים (להתנהג בהנאותי' לא כדרך הזוללים והסובאים. רק כנוטל פרס ונפקתא מבי מלכא לכהנים דמשלחן גבוה קא זכו) וגוי קדוש (מובדלים להתנהג בפרישות ולקדש עצמכם במותר לכם) אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (סבא אשר מאס בעוה"ז ומסרן לעשו. והן היום שזכותם גם עוה"ז. קדשו עצמיכם ותהיו קדישים:
39
מ׳ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר. ויחן שם ישראל נגד ההר. ע"כ. המשכיל יתבונן שבאו הדברים מכופלים בכתוב. וגם אומרו נגד ההר מיותר. ועכ"פ הו"ל לומר ויחנו במדבר נגד ההר. ולבאר הדבר הנה נקדים.
40
מ״אמדרש עמד וימודד ארץ. ארשב"י מדד הקב"ה את כל האומות ולא מצא אומה שהיתה ראוי' לקבל התור' אלא ישראל וכו' מדד הקב"ה את כל ההרים ולא מצא הר שתנתן עליו התורה אלא הר סיני עכ"ל. הנה לא ידענו מה הרווחנו בזה שלא מצא הקב"ה הר וכו' וגם האיך ס"ד שלא מצא הקב"ה הר אחר ליתן עליו התורה. הרי ודאי אם היה רוצה הקב"ה ליתן התורה על הר אחר מי מעכב עליו אלא כך עלה ברצונו ומי יבא אחר המלך וכו' בשלמא על בחירה בישראל יותר מכל האומות יתכן שפיר. כיון שמין האנושי הוא בעל בחירה. הנה לא מצא הש"י בכל מין האנושי אומה שיהיו ראוים בבחירתם לקבל התורה רק ישראל. אבל ההרים דוממים הם ואין להם בחירה. מה שייך לומר בהם. לא מצא הקב"ה וכו' אבל כמדומה עפ"י מה שראיתי בשם גדול אחד. עפ"י משארז"ל שאין לך הר שלא עבדו שם האמוריי' ע"ז. אבל עפ"י התורה לא נאסרו דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. מזה למדו חז"ל שהמחובר אינו נאסר. והנה תבור וכרמל נתלשו ממקומם כמו שאמרו חז"ל ונשתנו ממחובר לתלוש כמד"א כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא. ע"כ נפסלו לקבל התורה. מה שאין כן ה"ר סיני לא נשתנה ונשאר חונה במקומו והיה ראויה לקבל התורה כמו שאמר הכתוב למה תרצדין הרי' גבנונים (כמו שדרשו חז"ל בעלי מומין. לשון או גבן וכו' הנה הר סיני הוא) הר חמד אלקים לשבתו (רצ"ל בסיבה זו אשר ישב במקומו ולא נתלש ולא נשתנ') אף י"י ישכון לנצח הבן. והנה אמרז"ל במד' בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע אמרו מה ראוי אלו להתקרב. א"ל הקב"ה הביאו לי ספר ייחוסין שלכם שנאמר הבו לי"י משפחות עמים כשם שבני מביאין. ויתילדו על משפחותם. לכך מנאן בראש הספר הזה (במדבר) אלה המצות אשר צוה ה' בהר סיני ואח"כ שאו את ראש שלא זכו ליטול התורה אלא בשביל היוחסין עכ"ל המדרש. בילקוט פ' במדבר. וז"ש רשב"י מדד הקב"ה את כל האומות ולא מצא אומה שהיתה ראויה לקבל התורה מפני שכולם נשתנו ממקום חיבורם מראשית יחוסיהם. רק ישראל לא נתלשו ממקום חיבורם והמה מחוברים למקומם הראשון. והפועל הדמיוני הזה פעל הקב"ה ג"כ בהרי' שנתלשו תבור וכרמל ממקום חיבורם ונפסלו לקבלת התור'. והר סיני עמד במקום חיבורו והוכשר לקבלת התורה וזה עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים:
41
מ״בובזה יבא ע"נ ביאור מקראי קדש שהתחלנו. אמר מתחלה ויחנו במדבר עשו שם חני' ומנוחה. דביומא קמא לא אמר לי' ולא מידי ואח"כ אמר ויחן שם (דייקא) ישראל (דייקא) נגד ההר (דייקא). בזכות זה היו ישראל דייקא ראויים לקבלת התור'. שלא נשתנו ולא נעקרו ממקום חיבורם מקור ישראל. ישראל סבא. וכן בדמיון הזה הה"ר הזה דייקא חמד אלקים שעמד במקום חיבורו ולא נתלש. הבן הדבר כי קצרתי:
42
מ״גויבואו מדבר סיני. סיני בגימ' ענוה ע"ה (כ"ה בס' דבש לפי מהרב הגדול חיד"א זללה"ה) והנה עם היות שכן הוא רגילות המקובלים בחושבם גימטריאות כאשר נמסר אחת מהחשבון מוסיפין הכולל. והוא נרמז בתורה בדברי יעקב אפרים ומנשה. כראובן ושמעון יהיו לי. ראובן שמעון בגימ' אפרים מנשה בהוסיף הכולל (ג"ז הביא בס' הנ"ל) עכ"ז לא דבר ריק היא וטעמא בעי בכ"מ. ויש לפרש ע"פ מ"ש הרמ"ע זללה"ה טעם שנבחר סיני שמספרו ששים רבוא כזה י' פעמים ס' הרי ת"ר נ' פעמים ת"ר הרי ל' אלפים י"פ ל' אלפים הרי ס' רבוא. (ע"ש מאמר חקור דין ח"ב פרק ל"א ותבין) עוד אמרו שישראל היו באותו הזמן ס' רבוא חסר א' ויחודו של עולם הצטרף עמהם להשלים מנינם. ולזה ג"כ סיני בגימ' ענוה ע"ה כביכול להורות ענותנותו של יחודו של עולם שנצטרף עמהם להשלים מנינם:
43
מ״דעוד כתב הרב הגדול חיד"א זלה"ה. סיני בגימ' ס"מ ע"ה דע"י לימוד התורה אינו שולט בו עכ"ד. ויש להטעים הדבר סיני עד אלף (כי הוספת האחד הנה הוא א' ונקר' במבטא אלף) לשון ואאלפ"ך חכמה היינו לימוד ירמוז אותן שעמדו רגליהם על הר סיני והם לומדים התורה אז הנ"ל אינו שולט בהם ע"כ סיני עם א' בגימ' כנ"ל לבטלו. משא"כ גוי העוסק בתורה או אותן שהיו בסיני ומבטלים את התורה ח"ו. ודכירנא שמעתי מאחד קדוש מדבר. רמז המשנה כופין את הס"ל (ר"ת פ' ופ') לפני האפרוחים. היינו העוסקים בתורה. עיין בת"ז והאם רובצת על האפרוחים. ותבין:
44
מ״האשובה עוד לבאר פסוק ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' כבר דקדקו קמאי תיבת ועתה גם סיום הטעם. כי לי כל הארץ. וכבר כתבנו לעיל ענינים שונים. וכעת נאמר עפ"י משארז"ל משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד א"כ אמר הש"י זה למשה בהשכמה וכן משה אמר זה לישראל בהשכמה. ועתה. רצ"ל לעת כזאת. אם שמוע תשמעו בקולי. היינו שתקיימו המצות בהשכמת הזריזות. ועוד זריזות יתירה. ושמרתם את בריתי. שמירה לשון המתנה (כענין ואביו שמר את הדבר) שתצפו מתי תבא לידי ואקיימנה אז והייתם לי סגולה מכל העמים. שהאומות גם אם מקיימים איזה מצות ב"נ הניתן להם. הוא להם בדרך משאי ואינם משכימים לעשות רצון קונם בזריזות רק ישראל הדביקים בד' ומשתוקקים וחפצים לעשות רצון קונם. ואמר הטעם למה אני מצוה אתכם הזריזות המופלג. כי ל"י כל הארץ. והוא ע"פ הרב הגדול חיד"א זלה"ה בפירוש דבריהם ז"ל זריזין מקדימין למצות (לא אמרו ממהרי"ן או מזורזין רק מקדימין) דהנה אמרו רבותינו ז"ל בפסוק מי הקדימני ואשלם. מי עשה לפני מזוזה ומעקה עד שלא נתתי לו בית ומי עשה לפני ציצית עד שלא נתתי לו בגד וכו'. וכ"ה בכל המצות שהכל נעשה ע"י מעשה הש"י שהוא נתן החפצים של המצות מקודם. וכתבו הקדמונים מי שהוא זריז לקיים המצות. דאינו בסוג מי הקדימני ואשלם. דהנה ע"י הזריזות כביכול היא מקדים עשות ג"כ באפשרות האנושי. וזהו זריזין מקדימין למצות שיש להם ג"כ ההקדמה. הבן עכ"ד הרב ז"ל. והנה כתיב לך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. והנה כבר דרשו בזה רבים מהו החסד כיון שמשלם הגמול כפי מעשהו ועתה אומר דה"פ דהנה כתיב מי הקדימני ואשלם. מי עשה לפני וכו' כנ"ל א"כ הש"י הוא העושה קודם והכל מאתו ית"ש. הנה אמר דוד ולך י"י החסד. כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כאילו היה הכל מעשהו. כאילו הוא היה עושה הבית והמזוזה והבגד והציצית (כמדומה שראיתי הפירוש הזה) והנה לפי"ז א"כ יקשה מאי מרויח העושה בזריזות כיון דגם מי שאינו עושה בזריזות משלם הש"י הכל. כאילו היה הכל מעשה האדם. אבל החילוק הוא. מה שדקדק דוד. לומר ולך י"י החסד כי אתה וכו' רצ"ל זה מצד חסדו ית"ש. משא"כ מי שעושה בזריזות אינו בכלל מי הקדימני וכו' ונק' היא מקדים. כמשארז"ל זריזין מקדימין וכנ"ל ויחוייב לו כל השכר מצד הדין ואין קטרוג אפילו מצד מדת הדין ואפילו יש מה"ד מתוחה בעולם ישולם שכרו מאתו ית"ש הג"ה ובזה פירשנו הפסוק שאמר בועז לרות. ישלם י"י פעלך ותהי משכורתך שלימה וכו'. ועל פי מדרשו של ר' חסא. ויבואר אי"ה להלן: ובזה תבין אומרו ית"ש הטעם למה אני מצוך על הזריזות למצות. כי לי כל הארץ. א"כ כל מה שאתה עושה אני הקדמתי עשות ע"כ תראה להזדרז עשות בהשכמה (כמשמעות ל' ועתה כמש"ל) ולא תהיה בכלל מי הקדימני וכו' רק תהיה מן הזריזין אשר הם מקדימין וישולם שכרך בדין:
45
מ״וובזה ביארנו פי' מקראי קדש בפ' עקב ושמרת את כל מצות י"י אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו כי י"י אלקיך מביאך אל ארץ טובה וכו'. דהנה קשה כיון שאמר ושמרת את כל מצות י"א הנה גם היראה בכלל המצות ממנין תרי"ג. ולמה פרט אח"כ היראה. ועוד מהו הנתינת טעם כי י"י אלהיך מביאך וכו' וכי בשביל זה ישמור האדם המצות. הלא זה מיקרי ע"מ לקבל פרס. ועוד מה זה תלוי בארץ הטובה. הלא כל מה דאפשר מחוייבים גם לקיים בחו"ל. ולפי הנ"ל יתכן דהנה כתב בס' חוז"ה דו"ד (וכמדומה שכ"כ הר"ש אלגזי) מה י"י אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה. דהנה כל המצות הש"י מקדים החפצים לאדם לעשות המצוה כמ"ש מי הקדימני וכו' משא"כ מצות הירא"ה אין הקדמה מהש"י והכל היא מהתעוררת האדם. והנה לפי הנ"ל הגם שבכל המצות ההקדמ"ה הוא מהש"י. הזריזות במצות ולצפות לעשותה מתי תבא לידו ויעשנה חוש קל הנה זה מיקרי ההקדמה מן האדם כנ"ל. וז"ש ושמרת את מצות י"א שתהא מצפה מתי תבוא לידך והוא ללכ"ת בדרכי"ו. כי הוא ית"ש מקדי"ם קודם לעשיית האדם. תראה שאתה תעשה באופן שתהי' מיקרי הקדמה היינו הזריזות וג"כ עוד תעשה. ולירא"ה אות"ו. שמצות היראה הכל היא מן האדם. ואמר הטעם למה אני מזהירך על הזריזות ועל היראה כי י"י אלקיך מביאך אל ארץ טובה. והכל שלו. וע"ז נאמר מי הקדימני וכו' ע"כ אני מצוך על הזריזות והיראה. ותהיה ג"כ ההקדמה ממך וישולם שכרך גם מצד מה"ד בלי מונע. הבן הדברים:
46
מ״זעוד זאת אדרוש בפסו' ועת"ה אם שמוע וכו' להבין לשון ועת"ה מה בא לשלול וגם הנתינת טע"ם כי לי כל הארץ. אינו מובן. ונ"ל ע"פ דברי התוס' פ"ק דע"ז כתבו שם הא דתנאי התנה הקב"ה עם שמים וארץ אם לא יקבלו ישראל ח"ו את התורה יחזיר אתכם לתהו ובהו. זהו דוקא אם לא יקבלו. אבל כיון שקיבלו. בקבלה לבד נתקיימה אפי' ח"ו לא יקיימו את התו' זה שנרמז בדברי הש"י ועת"ה אם שמוע תשמעו בקולי. כעת בשעת הקבלה אפי' אם ח"ו לא תקיימוה כהוגן אעפי"כ והייתם לי סגולה (תמיד) מכל העמים ואמר הטעם. כי לי כל הארץ רצ"ל ע"י הקבלה בלבד נתקיים לי הארץ שלא אחזיר עוד אותה לתהו ובהו. כי התנאי הי' על הקבלה בלבד ובזה מובן כפשוטו:
47
מ״חכה תאמר לבית יעק' ותגיד לבני ישראל הנה כפל הלשון אמירה והגדה. בית יעקב ובני ישראל. הנה יתפרש הדבר. כבר ידוע אמיר"ה הוא כפשוטו. והגד"ה הוא המשך הדיבור להבין בחכמ"ה כמ"ש בזהר. וידוע ג"כ עפ"י פשוטו בי"ת יעקב הוא המון העם. ובנ"י ישראל בעלי מדריגה ת"ח גדולים המחבבים את התורה ומצותי באהבתה ישגו תמיד. וז"ש הש"י כה תאמר לבית יעקב. להמון עם. לא תפרש להם בהמשך פירוש שאפילו ח"ו לא יקיימו התורה כבר יש קיום לשמים וארץ ע"י הקבלה בלבד. דילמא עי"ז ח"ו יתעצלו ויתעצלו מלקיימה ומלעשותה. משא"כ להת"ח דהתור"ה חביבה עליהם ביותר אמר ותג"ד לבני ישראל. המשך הפירוש כי באלו אין חשש שהן המה רודפים אחרי התור"ה והמצות כל הימים ובאלה הדברים מובן מ"ש מש"ה:
48
מ״טבפ' וילך. הקהילו אלי זקני שבטיכם ושוטריכם ואדבר' באזניהם את כל הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ. דהנה יקשה א' למה צוה להקהיל דוקא את הזקנים ת"ח ושוטרים הלא לדבר הזה בעינן קיבוץ כל ישראל ב' אומרו ואדברה באזניה"ם. משמע שיאמר להם באזניהם בחשאי לבל ישמעו שאר העם. והרי להעיד עליהם שמים וארץ צריכין בודאי להשמיע לכל ישראל ג'. את כ"ל הדברים. מאי מרבה תיבת כ"ל. ועפ"י דברינו הנ"ל יתכן שפיר. דהנה בבואו להעיד עליהם שמים וארץ הנה המון עם שלא הבינו בשעת קבלת התור"ה שהתנאי של שמים וארץ נתקיים בקבלה בלבד. וסוברים שעד היום תלויים הם ועומדים כל שעה בספק אם יקיימו ישראל התור"ה. הנה לפי"ז שמים וארץ נוגעין בעדותן הן. וניחא להו דודאי לא יעידו מעול' לטובתן כי לא מהני עדותן לטובתן של ישראל כי נוגעין בעדותיהם. ולא מהני עדותן רק להיפך ח"ו כי כן נוגע בעדות שדינו חלוק מן הקרובים שהקרוב פסול להעיד בין לזכות בין לחובה: משא"כ נוגע בעדות במה שהוא נוגע הוא פסול. ובהיפך כשר. וזה יהיה סברת המון עם כשישמעו. משא"כ סברת הת"ח שהם הבינו הדבר היטב ואסברה להו מוסבר מש"ה רבינ"ו פי' הדברים בשעת קבלת התור"ה דהתנאי שהתנה הש"י עם השמים והארץ נתקיים התנאי בקבלת התור"ה בלבד אפי' אינם מקיימים ח"ו. א"כ שמים וארץ אינם נוגעים בעדות בין לטובה בין וכו' ויסבירם משה בעת שהעדאת שמים וארץ הוא שיעידו בין לטובה בין וכו' וז"ש משה הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם הם הת"ח הגדולים ששמעו פירוש הדברים במתן תורה. ואדברה באזניה"ם בחשאי דייקא שלא יתגלה הדבר להמון עם. את כ"ל הדברים. האל"ה. היינו של העדות. היינו שהשמים וארץ יהיו כשרים להעיד בין לטובה ובין וכו' וזהו ואעידה בם את השמים ואת הארץ וזה שסיים וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת וכו' האזינו השמים וכו' דבאמת לכל ישראל נאמרה. הזמנת העדיות הללו אבל המון עם סברו שהזמנתן הוא שיעידו רק על ההיפך והת"ח מבינים האמת שהזמנתן לעדות גם על הטובה. הבן:
49
נ׳אשובה עוד לבאר כה תאמר לבית יעק"ב ותג"ד לבנ"י ישראל להבין כפל הלשון ושינוי הלשון נראה עפ"י משארז"ל שהמלאכים קטרגו ואמרו תנה הודך על השמי' שהיו רוצים לקבל התור' ואמר הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי והשיב להם תשובה. א"ל משה. נשים יש ביניכם מו"מ יש ביניכם וכו' והודו המלאכים לדבריו עיי"ש בדבריה' ז"ל. והנה יש להתבונן. דודאי גם המלאכים ידעו שאין להם שייכות בפשטיות התור'. לא תנאף לא תגנוב וכו' וכיוצא אבל נפשם יודעת מאד דעיקר התורה היא בפנימיותה מילין לצד עילאה תמלל. א"כ לפי"ז אין תשובת משה תשובה. והנה הבנתי תירוץ לדברי מדברי הרב הגדול חיד"א זלה"ה דהמלאכים שטענו תנה הודך על השמים באו בטענת מצרניות דינא דב"מ. והנה לפי"ז טענתם טענה אבל קיי"ל אם יגיע איזה פסידא כל דהו למוכר אם יעמוד הממכר ביד המצרן אין טענות המצרן טענה וכאן כיון שהמלאכים אינם יכולים לקיים התורה בדרך הפשט א"כ מיקרי כביכול פסידא למוכר הוא נותן התור'. ואין כאן דינא דב"מ. וזה הוא תשובת משה. וז"ש הש"י כה תאמר לבית יעקב (הם המון עם שאינם יכולים לקבל התורה רק בדרך פשט) ותגד לבני ישראל (הגדה דברי חכמה לבעלי מדריגה הנק' בשם ישראל כידוע והמה יודעי' לקבל התור' בדרך סוד) הנה הקדים זה השם יתברך בנתינת התורה בכדי שיה' לטענה נגד המלאכים הבן:
50
נ״אמאמר שם החג
מענין שם החג ידובר בו. התור"ה קראתו ח"ג השבועו"ת ובדברי חז"ל נק' עצר"ת ויבואר בזה כמה טעמים אי"ה וכמה ענינים השייכים לזה:
טעם למה קראו חז"ל לח"ג השבועו"ת עצר"ת. עיין בדברי הרב הקדוש בס' קדושת לוי עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל. כתב בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. בהתעור' האדם בירא"ה או באהב"ה. ישתדל לעשות מצוה תיכף דהיינו ללמוד או ליתן צדקה תיכף וכיוצא. ועושה עי"ז חפץ וכלי לאהב"ה ההוא שתצמצם בו ותשאר עצורה בו כעין הנחת איזה ענין בחפץ וכלי שע"י צמצום הכלי תשאר בקיום והנה במת"ן תורתינ"ו שהיה לישראל אהב"ה רב"ה מאד ולא היה להם מצות מחודשים כ"כ להתעסק בהם הנה צוה להם הש"י מצות הגבל"ה ופריש"ה. והוא שעמדה להם לעצור בכליהם הירא"ה והאהב"ה רבה שקבלו ע"כ נק' החג עצרת עכ"ד הקדוש הנ"ל. והנה הטעם הזה יספיק להחג שהיה בשעת מת"ן תור"ה אבל לא על הזמן ההוא כי כבר בעזה"י יש בידינו בכל זמן תילי תילים של מצות (ובאמת בתור"ה לא נק' החג עצר"ת רק חז"ל בימיהם שהי' אחר מת"ן תור"ה קראוהו עצר"ת וטעמא בעי) ונ"ל דהנה ידוע. בליל א' דחג הפסח ליל יציאתנו ממצרים גם עד היום הזה נעשה הכל בחפזון הארת האורות והמוחין בגבהי מרומים כרגע בדרך ניסיי ומה גם גדלות קודם קטנות. והנה גם לנשמותינו יש שפע קדושה כמו רגע. אבל הוא שלא ע"י מעשינו רק ניסיי. ולהיות הארה הזאת שלא ע"י מעשינו לא נשאר ההארה הזאת עצורה אצלינו (עיין כ"ז במאמרי חג הפסח. וגם יבואר להלן אי"ה) וצונו הש"י לספור מחדש יום אחר יום כדמיון הקטן המתגדל יום אחר יום עד שיעמוד על שכלו. כן הוא ימי הגידול עד חג השבועו"ת נשפעים לנו המוחין דגדלות ונשארים עצורים אצלינו וזה שיבואר אי"ה. וספרת"ם לכם לעצמיכם. ע"כ קראו חז"ל להחג עצר"ת. ודוקא חז"ל קראוהו כן בתור"ה שבע"פ. כי מעלת החג. [כנ"ל הוא ע"י מעשינו כנס"ת ישראל. וע"י מאמר פינ"ו מצות הספיר"ה. ועוד יתבאר:
מענין שם החג ידובר בו. התור"ה קראתו ח"ג השבועו"ת ובדברי חז"ל נק' עצר"ת ויבואר בזה כמה טעמים אי"ה וכמה ענינים השייכים לזה:
טעם למה קראו חז"ל לח"ג השבועו"ת עצר"ת. עיין בדברי הרב הקדוש בס' קדושת לוי עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל. כתב בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. בהתעור' האדם בירא"ה או באהב"ה. ישתדל לעשות מצוה תיכף דהיינו ללמוד או ליתן צדקה תיכף וכיוצא. ועושה עי"ז חפץ וכלי לאהב"ה ההוא שתצמצם בו ותשאר עצורה בו כעין הנחת איזה ענין בחפץ וכלי שע"י צמצום הכלי תשאר בקיום והנה במת"ן תורתינ"ו שהיה לישראל אהב"ה רב"ה מאד ולא היה להם מצות מחודשים כ"כ להתעסק בהם הנה צוה להם הש"י מצות הגבל"ה ופריש"ה. והוא שעמדה להם לעצור בכליהם הירא"ה והאהב"ה רבה שקבלו ע"כ נק' החג עצרת עכ"ד הקדוש הנ"ל. והנה הטעם הזה יספיק להחג שהיה בשעת מת"ן תור"ה אבל לא על הזמן ההוא כי כבר בעזה"י יש בידינו בכל זמן תילי תילים של מצות (ובאמת בתור"ה לא נק' החג עצר"ת רק חז"ל בימיהם שהי' אחר מת"ן תור"ה קראוהו עצר"ת וטעמא בעי) ונ"ל דהנה ידוע. בליל א' דחג הפסח ליל יציאתנו ממצרים גם עד היום הזה נעשה הכל בחפזון הארת האורות והמוחין בגבהי מרומים כרגע בדרך ניסיי ומה גם גדלות קודם קטנות. והנה גם לנשמותינו יש שפע קדושה כמו רגע. אבל הוא שלא ע"י מעשינו רק ניסיי. ולהיות הארה הזאת שלא ע"י מעשינו לא נשאר ההארה הזאת עצורה אצלינו (עיין כ"ז במאמרי חג הפסח. וגם יבואר להלן אי"ה) וצונו הש"י לספור מחדש יום אחר יום כדמיון הקטן המתגדל יום אחר יום עד שיעמוד על שכלו. כן הוא ימי הגידול עד חג השבועו"ת נשפעים לנו המוחין דגדלות ונשארים עצורים אצלינו וזה שיבואר אי"ה. וספרת"ם לכם לעצמיכם. ע"כ קראו חז"ל להחג עצר"ת. ודוקא חז"ל קראוהו כן בתור"ה שבע"פ. כי מעלת החג. [כנ"ל הוא ע"י מעשינו כנס"ת ישראל. וע"י מאמר פינ"ו מצות הספיר"ה. ועוד יתבאר:
51
נ״במאמרי מעלת החג
בו ידובר מעל"ת הח"ג הקדוש הזה ח"ג השבועו"ת ויוצרף לזה כמה עניינים בפירושי מקראי קדש. וגם כמה עניינים מעניני ישראל מנהג אבותינו תור"ה היא:
חג השבועות. לא נתלה (בתורה) בזמן לימי החדש כשארי מועדים רק תלוי בספירה. כשבאים למספר החמשים אז הוא החג יש לי לומר טעם. דהנה נצטוינו במצות לימוד התור"ה. והגית בו יומם ולילה ולמדתי טעם הציווי מתורתו של הרב בעל גור אריה בנתיבותיו כתב. להיות התורה היא למעלה מן הזמן ע"כ אין זמן מיוחד ללימודה כשארי המצות שיש להם זמן עיי"ש. ולפי"ז יונח לנו ג"כ מה שנאמר והגית בו יומם וליל"ה הנה הוא שלא כסדר הזמן הנברא מששת י"ב לילה קודם ליום. אבל היא להורות ענין התור"ה היא דבר שאינו תחת הזמן רק למעלה מן הזמן ותתבונן בזה מה דההוא מרבנן יזיף ביממא ופרע בלילה. וא"כ לפי"ז יש לומר ג"כ הטע"ם דמשה לא תלה זמן נתינת התורה בימי החדש כי ימי החדש המה זמניים. רק תלה קביעתו במספר שסופרין ישראל עד יום החמישים מספר חמישים מורה על מעלה מן הזמן: הג"ה זמן כבר ידעת ה"ס מ"ה ב"ן בגימ' זמן למעלה מן הזמן ה"ס ס"ג בינ"ה יובל העליון דמפיק עבדים לחירות. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בדברי תור"ה ע"כ הג"ה:
בו ידובר מעל"ת הח"ג הקדוש הזה ח"ג השבועו"ת ויוצרף לזה כמה עניינים בפירושי מקראי קדש. וגם כמה עניינים מעניני ישראל מנהג אבותינו תור"ה היא:
חג השבועות. לא נתלה (בתורה) בזמן לימי החדש כשארי מועדים רק תלוי בספירה. כשבאים למספר החמשים אז הוא החג יש לי לומר טעם. דהנה נצטוינו במצות לימוד התור"ה. והגית בו יומם ולילה ולמדתי טעם הציווי מתורתו של הרב בעל גור אריה בנתיבותיו כתב. להיות התורה היא למעלה מן הזמן ע"כ אין זמן מיוחד ללימודה כשארי המצות שיש להם זמן עיי"ש. ולפי"ז יונח לנו ג"כ מה שנאמר והגית בו יומם וליל"ה הנה הוא שלא כסדר הזמן הנברא מששת י"ב לילה קודם ליום. אבל היא להורות ענין התור"ה היא דבר שאינו תחת הזמן רק למעלה מן הזמן ותתבונן בזה מה דההוא מרבנן יזיף ביממא ופרע בלילה. וא"כ לפי"ז יש לומר ג"כ הטע"ם דמשה לא תלה זמן נתינת התורה בימי החדש כי ימי החדש המה זמניים. רק תלה קביעתו במספר שסופרין ישראל עד יום החמישים מספר חמישים מורה על מעלה מן הזמן: הג"ה זמן כבר ידעת ה"ס מ"ה ב"ן בגימ' זמן למעלה מן הזמן ה"ס ס"ג בינ"ה יובל העליון דמפיק עבדים לחירות. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בדברי תור"ה ע"כ הג"ה:
52
נ״גותתבונן עוד שזהו שדרשו חז"ל על פי קבלתם ועבדו לעולם הנאמר אצל העבדים הכוונה עד היובל הוא שנת החמשים. הוא ממקום שאינו נגבל בזמן ע"כ אפקי' בלשון לעולם שהוא מבלי הגבלת הזמן וע"כ לא ביארה התורה בפירוש ועבדו עד היובל רק אפקי' בלשון לעולם. להורות הטע"ם דהנה אזן ששמעה על הר סינ"י. כי לי בני ישראל עבדים. לעבדו ית"ש בעסק התורה ביום ובלילה. שהתורה היא למעלה מן הזמן. והלך זה וקנה אדון לעצמו. ע"כ תרצע ועבדו לעולם עד היובל ויקרא לעולם שהוא למעלה מן הזמן. הנה ניתקן העבד הישראלי ששב לאחוזתו למעלה מן הזמן הבן. ממילא תתבונן סוד היובל למעלה מן הזמן ע"כ יום נתינת התורה שהוא למעלה מן הזמן לא נקבע לימי החדש זמניים רק במספר חמשים סוד היוב"ל למעלה מן הזמן:
53
נ״דועפי"ז נ"ל לפרש טעם א מרבוא רבבות טעמים (עד א"ס) למה חג הפסח וחג הסוכות המה ז' ימים וחה"ש זמן מתן תורתינ"ו אינו רק יום אחד והוא לדעתי ג"כ להורות מעל"ת התורה שהיא למעלה מן הזמן ימי הפסח וחג הסוכות חוגגים בכל שנה ז' ימים שבוע שלימ' זמן הנברא בז' י"ב ובכל שנה חוגגים בקביעות יום א' בשבוע ויום ב' ואינך. א"כ כל השנים שוים בזה בקביעית משא"כ ח"ג השבוע"ת יום מתן תורתינ"ו אין לו זמן מוגבל כיון שהוא רק יום אחד הנה בשנה א' יחול ביום א' ולשנה אחרת ביום ב' וכיוצא בלי זמן קבוע לחגיגתו להורות על הנ"ל. אשר מעלת יום נתינת התורה אינו תחת הזמן הבן הדבר:
54
נ״החג השבועות עפ"י קביעות שלנו הוא נקבע בכל פעם ביום הששי לחדש יום מתן תורתינו היה בז' לחדש ועפ"י מה דקי"ל פסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' ואיקלע לפי"ז ר"ח אייר בשבת. ור"ח סיון ביום א'. ולכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל א"כ היה יום ז' לחדש. ונ"ל הטע"ם. דהנה זאת התורה קיי"ל צריכה שרטו"ט. ודרשו חז"ל בפסוק ביקש שלמה למצוא דברי חפץ. יצאת בת קול וכתוב יושר דברי אמת ולדעתי הוא הסוד דברי חפץ. ה"ס השרטו"ט שה"ס התורה הנעלמה קודם התגלותה בבחי' אותיות הדבור. וה"ס התורה בהיות' בבחינת מחשב"ה סוד חכמ"ה ה"ס בראשי"ת תרגומו בחוכמות"א (תרגום ירושלמי המיוחס ליונתן הג"ה זה שיסד המשורר בראשי"ת תורת"ך הקדומה רשומה חכמת"ך הסתומה: וזש"ה פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה כי סוד החכמה א"א להשיג אם לא ע"י שנתלבשה בבחי' אותיות הדבור אנחנו מציצים מן החרכים ע"י האותיות סוד התורה הנעלמ' היא החס"ד הגמור אשר התחסד הש"י עם ישראל עם קרובו אשר הלביש להם החכמה באותיות ולשון. וז"ס פיה פתחה בחכמה (אורייתא מחכמה נפקת) ותורת חסד על לשונה החסד שבתורה הוא שנתגלית לנו באותיות הלשון וע"כ דרשו חז"ל כי חיים הם למוצאיהם. למוצאיהם בפ"ה בדבור דייקא כי ע"י דבור הפ"ה יתגלה הנעלם שבתורה סוד החכמה והמחשבה וקראו חיים כי החכמה תחי' סוד המוחין נק' חיים (כנודע מכוונות התפילין אהיה הויה אהי' בגימ' חיים וז"ש כי חיים (היינו סוד החכמ' והמחשב' שבתורה הנק' חיים) הם למוצאיהם (בפה בדבור דייקא ובזולת הדבור לא תושג התורה במחשבה. וגם מה שמשיג משתכחת ממנו כדמיון המת המשתכח מן הלב הג"ה התבונן מ"ש הרב בעל גו"א בנתיבות דמש"ה חיים הם למוצאיהם בפ"ה דייקא. כי ויהי האדם לנפש ח"י' מתרגמינן לרוח ממללא א"כ הרוח ממללא הוא הנפש ח"י' וכשאין מוציא בפה לא תוצדק בו נפש חי' והנה טעמא בעי ע"ז. ולפי מ"ש ניחא בטוב טעם: והנה ביקש שלמה למצוא דברי חפץ סוד השרטוט סוד החקיק'. התורה הנעלמה במחשבה מבלי התלבשותה בדבור. יצתה ב"ק וכתוב יושר דברי אמת. כי א"א להשיג הנעים רק ע"י כתיבה ואותיות הדבור. והנה הש"י צוה למשה נאמן ביתו קודם מתן תורה. וקדשתם היום ומחר לעשות הכנה לתורה שהיא מסוד הקדש חכמ"ה (אורייתא מחכמה נפקת וחכמ"ה נקרא קדש כמד"א ישלח עזרך מקדש) ומש"ה הוסיף יום אחד מדעתו וסוד הדעת שלו (כמ"ש אצלינו באורך) ואח"כ וידבר אלקים את כל הדברים האלה. גילה לנו התורה כביכול ע"י אותיות הדבור (כי א"א להשיג התורה הנעלמה מבלי התלבשות כנ"ל) והנה עיקר תשוקה הנכבדת לנו ולנפשותינו היא התורה הנעלמה אשר אלי' נכספו צבא מרום. כי בודאי לא על גשמיית העניינים נכספו אשר אין נוהג ביניהם. ומשה השיב להם בגזירתו ית"ש. מו"מ יש ביניכם וכו' קנאה וכו' פ"ו וכו' רצ"ל א"א להשיג התורה הנעלמה אם לא ע"י וכו' וכנ"ל. והנה חסדו ית' גבר עלינו ליתן לנו השגת התורה הנעלמה ע"י אותיות הדבור. והנה הם ב' בחינות ימים בחג הקדוש הלזה. היינו יום א' הוא עדיין מסוד המוחין חב"ד התור' הנעלמ' ויום השני מהתגלות הענינים לנו והלבשתן בדבור. והנה הש"י כאשר נתן לנו את התורה. וידבר אלקים הי' ביום שאחר הכנת המוחין. כי זה חסדו ית"ש עלינו. ותורת חסד על לשונה דייקא. משא"כ אנחנו לזכר חסדו הש"י עלינו לשבחו על חסדיו וטובותיו אשר הטעמנו דבר שלא ניתן לצבא מרום. והנה ביותר אנחנו צריכין לו על התורה הנעלמה אשר אלי' נכספו המלאכים ולא זכו אלי'. הנה לבעבור זה אנחנו עושים וחוגגים את החג ביום ו' יום אחד קודם למתן תורה בהתלבשות הדבור. והיום המוקדם הוא יום אשר האירה התורה הנעלמה שהרי הש"י לא אמר רק וקדשתם (הכנה אל הקדש חכמה) היים ומחר. א"כ היום הג' כבר האירה התורה הנעלמה אורייתא מחכמה נפקת יסוד הקדש. ותוספת משה יום אחד. הוא שתתגלה התורה בדבור. וע"י האותיות והדבור יושג לנו אור התורה הנעלמה אשר האירה בעולמות ביום ו' לחדש. ע"כ אנחנו חוגגים בשמחת התורה ביום ו' לחודש כי הש"י צוה לנו לשמוח בשמחת התור' העלמה שהיא העיקרית אשר לא נתגלית לצבא מרום. ונגלת לנו ע"י הלבשה בדיבורי אותיות וזה שתמצא בתורה בחג השבועות נאמר ועשית חג שבועית לי"א (משא"כ חג הסוכות נאמר חג הסוכות תעשה לך. והגם שבפסח ג"כ נאמר ועשית פסח לי"א זה נאמר על הקרבן ולא על החג) אבל הוא הנרצה שהתורה מצוה אותנו לעשות קביעות החג הזה ביום הנסתר דייקא. שהוא לי"י אלקינו. כי הנסתרות לי"י אלקינו. ואנחנו מצווין לעשות החג ביום הנסתר. והנה ידיד הקורא לא קבלתי. אבל כל דברינו בדרך אפשר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
55
נ״ובפסיקתא (הובא בילקוט יתרו) אמר הקב"ה לישראל בני היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ואני מעלה עליכם כאלו אתם עומדים לפני הר סיני. ומקבלים את התורה שנאמר ביום הזה באו מדבר סיני. אימתי בחדש השלישי עכ"ל. הנה יש להתבונן מהיכן שמע זה מפסוק. ונראה דשמע לה מהפסוק מדלא קאמר בסתם באחד לחדש השלישי לצאת ב"י מאמ"צ באו וכו' מדקאמר ביום הזה משמע היום שאנחנו עומדים בו. וגם מדשינה הכתוב מן ה"ר למדבר. שאמר מדבר סיני. וגם לא אמר למדבר ע"כ דרש שהוא להורות ל' דיבור. ביום שמדברים בתורה בענין הזה כאלו קבלוה ביום הזה מסיני ושמא תאמר גם כשקורין הפרשה הזו בשבת. תהי' הסגולה הזאת. הנה אמר בעל המדרש. אימתי. בחדש השלישי דייקא יש לו הסגולה הזאת. דאי איצטרך קרא לגופיה הול"ל באחד לחדש השלישי ע"כ מדהשמיט תיבת אחד. להורות דלא על אחד לחדש לבד מרמז רק מרמז ג"כ על הדרשה הנ"ל. סגולה היום הנכבד ו' לחדש נ"ל:
56
נ״זמנהג אבותינו תורה היא לאכול מאכלי חלב. בחג השבועו' נ"ל הטעם. חלב רמז לחסד גוון לובן. והנה להגיד בבקר חסדך ר"ת חלב. והנה אקדים מ"ש הרב התוי"ט במס' ברכות. טעם למה בברכת התורה אומר המברך ברכו את הו"י' ובברכת המזון נברך אלקינו. וכתב דהנה מזונות שהש"י זן ומפרנס אותנו זה ג"כ מצד הדין. שהדין ג"כ נותן כיון שהוא בראנו לכבודו. הדין הוא שיזון אותנו ע"כ מברכין נברך אלקינו שם הדין. משא"כ מה שנתן לנו את תורתו זה מצד החסד הגמור והרחמים כי גבר חסדיו עלינו. להודיע לבריותיו ולגלות להם מסטירין דילי' ע"כ מברכין ברכו את הוי' שם החסד והרחמים עכ"ד הרב הנ"ל בקצת תוס' ביאור והנה נ"ל דלבעבור זה ביום מתן תורתינו אוכלים מאכלי חלב. רמז לחסד:
57
נ״חכיון שבאתי לכלל זה ובא לידינו דברי הרב התוי"ט ז"ל אדרוש לך לכבוד היום. בדבר הלכ' עפ"י הקדמה הנ"ל. והוא בגמ' ברכו' משנה. בשחר מברך שתים לפני' וכו'. בגמ' מאי מברך. א"ר אושעיא. יוצר אור וכו' ואידך מאי הוא. אר"י אמר שמואל אהבה רבה וכן אורי לי' ר"א לר' פדת ברי' אהבה רבה. תנ"ה אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה ורבנן אמר אהבת עולם. וכה"א ואהבת עולם אהבתיך. וכו'. אר"י אמר שמואל השכים לשנו' עד שלא קרא ק"ש צריך לברך (ברכ' התור') משקרא ק"ש א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה (רש"י בד"ה שכבר נפטר בא"ר שיש בה מעין ברכת התורה. ותן בלבינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתיך. (ותלמדם חוקי רצונך). וכתבו התוס' בשם הירושלמי והוא ששנה על את"ר (פי' לאלת"ר) ומסקו התוס' דזהו דוקא למי שפוטר א"ע בברכת אהבה רבה. שאינה עיקרית לברכת התורה בעינן שילמוד לאלתר. משא"כ ברכת התורה גופא פוטרת כל היום עיי"ש. והנה פסק הרי"ף ז"ל זה לשונו וקיי"ל כרבנן (היינו לומר אהבת עולם ולא א"ר) והאי דאמרינן לקמן. אר"י א"ש השכים לשנות קודם שקרא ק"ש צריך לברך ואחר שקרא ק"ש א"צ לברך מ"ט שכבר נפטר בא"ר (רצ"ל ונראה מזה שהנוסח הוא אהבה רבה) ההוא מימרא דשמואל הוא. דהוא מארי' דשמעתא קמייתא ורבנן פליגי עלי' וכבר אידחיי' לה הא דשמואל כו' וכל מה דמשתכחת בתר הכי (בגמ' לשון) אהבה רבה אעיקרא דשמואל גריר (אבל לית הילכתא כוותי') עכ"ל. הנה פליאה דעת ממני מ"מ לא הביא רבינו הגדול הרי"ף ז"ל לדינא הך פיסקא דשמואל השכים לשנות וכו' משקרא ק"ש אצ"ל שכבר נפטר בא"ר שלכאור' הדין הזה אין חולק עליו והרי"ף ז"ל לא הביא רק אגב גרר' היינו לתרץ פסקו שפסק לומר אהב' עולם שלא תקש' ע"ז מהא דשמואל שאמר אח"כ במימר' דילי' בלשון אהב' רבה כי אמת שמואל ס"ל כן. ולית הלכת' כוותי'. אבל הדין הזה גופא לא הביא להלכה כמו שעשה הרא"ש שהביאו בפ"ע להלכה. ואם תדחק לומר שהרי"ף ז"ל יצא י"ח בהך דינא במה שהביא המימרא אגב גררא. הגם שנסבל זה הדוחק עכ"פ הוי ליה להביא דינא דירושלמי והוא ששנה על אתר. ועוד יש לתמו' על הדין וההל'. שפוסק כשמואל משקרא ק"ש א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה. מה הוא הטעם שתפטור אהבה רבה את ברכת התורה אם הטעם הוא כפרש"י ז"ל להיות שיש בה הזכר' התור' ותן בלבנו ללמוד וכו' א"כ לפי"ז הרי עפ"י דינא דגמ' תיכף בעמידת האדם משינתו מחוייב לסדר ברכ' השחר. ובתוכם הוא ברכ' המעביר שינה מעיני וכו' ומטבע הברכ' הזאת הוא כך. והר"מ שתרגילנו בתורתיך ודבקינו במצותיך וכו' הנה יש בה הזכר' התור'. א"כ כבר נפטר כל אדם בזה מן ברכ' התור' לדעת שמואל אפי' לא קרא ק"ש עם אהבה רבה ושוב אין מקום לומר ברה"ת שכבר נפטר בברכת השחר. ע"כ לבי אומר לי אשר זאת הית' כוונת הרי"ף ז"ל. דהוקשה לו על הך דינא דשמואל. השכים לשנות וכו'. למה יצא י"ח בברכת התורה בברכת א"ר ולא יצא בברכ' המעביר שינה וכו'. וע"כ צ"ל דברכת המעביר וכו' אומרי' בדרך בקש' ותפל' יהר"מ שתרגילנו בתורתיך וכו'. ואינו דומה לברה"ת שהוא שבח והילול והודא' להש"י זכרון חסדו שנתן לנו את תורתו. א"כ לפי"ז הרי גם ברכת אהבה רבה היא רק בקשה ותפלה והאר עינינו בתורתיך וכו' ע"כ בחר לעצמו הרי"ף ז"ל דרך אחר. והוא דשמואל אזיל לשיטתו דס"ל דנוסח הברכ' הוא א"ר ולא אהבת עולם. והחילוק בין הנוסחאות הוא עפ"י מש"ל (אות ה') בשם התוי"ט למה שמברכין בברה"ת ברכו את הוי' וכו' שם הנכבד ובברכת המזון נברך אלקים הטעם כי המזון (וכל שאר הצטרכות העולם) שמשפיע הש"י לכל חי הוא מצד הדין. כי הדין יחייב זה כיון שהש"י בראנו לכבודו כל עיל' מהראוי לו ליתן מחי' לעילולו (וכ"ה דרך הנבראים בעוה"ז. אפי' טבעי הבע"ח שברא הש"י לכבודו מדרך האבות לרחם כל הבני' להשתדל במחיית'. מצד האהבה עליהם בטבע) ע"כ אומרים בברכת המזון נברך אלקינו שם הדין שהדין ג"כ יחייב זה כדרך כל עיל' לעילולו. בטבע אהבה (וזה נק' אהבת עולם הבן) מה שא"כ נתינת התור' אין הדין מחייב לגלות מסטירין דילי' ליצורי חומר רק הוא מצד החסד הגדול והאהבה יתירה ברבוא סגיא לישראל ע"ק (ע"כ ראוי לקרוא זה בשם א"ר) ע"כ מברכין ברכו את הוי' שם החסד והרחמים. עכ"ד בתוס' ביאור. ומעתה הדרן לנידון דידן לסבר' שמואל. שאומרים נוסח הברכה דק"ש א"ר אהבתנו י"י אלקינו. יש לפרשה על נתינה התורה שהיא אהבה יתירה ואין הדין מחויב זה רק זה מאהבה יתירה וחיבת ישראל ע"ק ע"כ אומרים הו"י אלקינו שם מלא. והנה אין זה ל' בקש' רק שבח והילול. ע"כ יכולין לצאת בזה י"ח ברה"ת. ובזה נבין ג"כ דברי הירושלמי. והוא ששנה על אמר דבאמת אינו מבואר בשבח זה בפי' דקאי על נתינת התורה רק מה שאומרים א"ר אהבתנו וכו' יש לפרשה על נתינת התורה אם לומר תיכף אח"כ בסמיכות הנה מורה הכוונה שהוא על נתינת התורה. משא"כ כשאינו לומד תיכף. הבן. והנה לרבנן דפסקו לומר נוסח אהבת עולם אהבתנו וכו' הנה הפי' הוא כפשוטו מספיק לנו צרכינו. ומשגיח עלינו באהבתו ולא תופסק אהבתו מאתנו לעולם כדרך האב לבן. וכל עילה לעילולו. ואנחנו העמוסים מני בטן גדלה אהבתו ית"ש עלינו לעולם. והנה אין בזה שבח והודאה לנתינת התורה ואינו יוצא בברכה זו ידי ברכת התורה. הגם שמזכיר בברכה זו והאר עינינו בתורתך וכו' זה בקשה ותפלה ואין זה שבח. ואינו יוצא בזה כמו שאינו יוצא בברכת השחר וא"כ לפי"ז כיון דפסק הרי"ף ז"ל אהבת עולם כרבנן לא שייך הך דינא דשמואל. ושמואל גופי' יודה בזה אם אמר אהבת עולם שאינו יוצא י"ח ברה"ת. ע"כ לא הביא הרי"ף ז"ל הך דינא דשמואל רק אגב גררא דלא תקשה על דבריו. מה שפסק אהבת עולם וכנ"ל. וסיים וכבר אידחייא לה לההיא דשמואל. רצ"ל כולה אידחייא גם עיקר הדין לפטור ברה"ת ע"י ברכת ק"ש ג"ז נדחה כיון דהלכה הוא לומר אהבת עולם וכנ"ל. הבן הדבר:
58
נ״טהג"ה ומעתה אשכחנא פתרי. למה שהנהיגו רבותינו נוחי נפש לומר בחול אהבת עולם ובשבת ויו"ט לומר אהבה רבה ומעולם תמהתי על הדבר. דלפי כתבי מרן האריז"ל לכאורה אין חילוק. דבהיכלות הוא אהבה זוט'. מובן למשכילים אבל לפי דברינו הנ"ל. אמרתי סוד י"י לירחיו. היות אליבא דכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל ושבת הוא יומא דאורייתא יומא דנשמתא ע"כ י"ל בשבת אהבה רבה הכוונה על התור' כנ"ל וכן יו"ט מקרא קדש הוא קדש חכמה כידוע ואורייתא מחכמה נפקת יום טוב בגימ' חכמה ע"כ הנהיגו רבותינו ז"ל לומר אהבה רבה בשבת ויו"ט ע"כ הג"ה:
59
ס׳מנהג ישראל תורה היא. להכין שושנת וורדים ושאר עשבי בשמים בחג השבועות. וגם מעטרין בהם את התורה הוא לדעתי עפ"י דברי המדרש פ' אחרי פ' ך"ג על פסוק כשושנה בין החוחים ר' עזריא בשם ר"י בר' סימן. משל למלך שהי' לו פרדס נטוע. שורה של תאנים ושל גפנים. ושל רמונים. ושל תפוחי' ומסר לאריס והלך לו. לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה ומצאו מלא חוחין ודרדרים. הביא קציצים לקוצו ראה בו שושנה אחת של ורד נטלה והריח בו ושבת נפשו עליו אמר המלך בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס כך העולם כולה לא נברא אלא בשביל תורה לאחר ך"ו דורות הציץ הקב"ה בעולמו לידע מה עשה ומצאו מלא מים במים. דור אנוש מים במי'. דור המבול מים במים. דור הפלגה מים במים. והביא קצצים לקוצו שנא' י"י למבול ישב. וראה בו שושנה אחת של ורד אלו ישראל ונטלה והריחה בשעה שנתן להם עשרת הדברות ובבת נפשו עליו בשעה שאמרו נעשה ונשמע. אמר הקב"ה בשביל שושנה זו ינצל הפרדס. בזכות תורה לישראל ינצל עולם כולו עכ"ל. הנה בהבנת המאמר במשלו ובאריכות לשונו יש לך להאריך ואם יהי' הש"י בעזרינו נרחיב הדבור בו אבל עכ"פ הרי שושנים לפניך יש ידים ורגלים למנהגן של ישראל לעטר התורה בשושנה:
60
ס״אואבאר לך עוד שם. במדרש כשושנה בין החוחים כן וכו' מה שושנה זו אינה בטילה אלא ע"ג ריחה כך ישראל אינם בטילים אלא ע"ג מצות ומע"ט ע"כ. לכאור' פי' המדרש אינו מובן. ונראה לפרש מה שושנה אינה אלא ע"ג ריחה. דהנה שושנה יש בה כמה מעלות טובות זולת הריח. דהיינו יופי' שיש בה כמה מראות יפות טובות למראה ונחמדות לעין. גם יש בה טעם למאכל. והנ' תראה הרואה בריות נאות מברך על הנאת הראיה ברוך שככה לו בעולמו. הגם שיש בברי' ההוא עוד כמה מעלות. אבל להיות שמעלת היופי בברי' ההיא עלתה על כל המעלות. הנה כל המעלות בטילים אצל היופי ועיקר הברכה מברכין על היופי. וכן תמצא פרי אשר טובה למאכל. הגם שיש בה מראה וריח. עיקר ברכתה על הטעם. שהוא המתעלה באותה פרי על כל המעלות וכל המעלות בטילים אצל מעלת הטעם. והנה כשושנה שיש בה טעם. מראה. ריח. מעלת הריח שבה עלתה על כולנה ועיקר ברכתה על הריח. כי כל שאר המעלות בטילים לגבי מעלת הריח. ונחשבות לאין לגבי מעלת הריח. כך הם ישראל כל החמודות ותשוקות אשר ערבים לנפש בטילים אצלם. לגבי תשוקת הנפש למצות ומע"ט:
61
ס״באבל מהראוי להתבונן בדרשתם. דהנה לפי"ז למה לן להמשיל את כנ"י דיקא לשושנה הרי יכול להמשיל לשאר הפירות אשר שארי מעלת הפרי בטילים לגבי המעלה האחת העיקרית. כגון אתרוג שיש בו מראה טעם רי"ח וכל המעלות בטלים לגבי הטעם. ועיקר ברכתו על הטעם. וכן תפוח וכיוצא ומאי מעליותא לגבי שושנה שכל המעלות בטילים לגבי הריח. ולדעתי תתבונן עפ"י מ"ש כ"פ מה שהתנבא ישעי' הנביא שלעתיד ב"ב יהי' מעלת מלך המשיח. בריח והריח ביראת י"י מאי אולמי' דחוש הריח משארי החושים. אשר הובטח למלך המשיח חוש הריח דייקא וטעמא בעי:
62
ס״גואען ואומר עפ"י משארז"ל במס' ברכות. מנין שמברכין על הריח שנא' כל הנשמה תהלל וכו' איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף זה הריח וכתוב כל הנשמה תהלל. והנה הוא לתימא בעיני למה הוצרכו ללימוד הלא חז"ל גזרו אומ' אסור ליהנו' מהעוה"ז בלא ברכ' ואסמכוה אקרא לי"י הארץ ומלאה (קודם ברכה) וקרא אחרינא והארץ תן לבני אדם (לאחר ברכה) א"כ אסור ליהנות שום הנאה בלא ברכה. ואדרבה אותן ההנאות שלא תקנו לנו ברכה נתחבטו הפוסקי' ראשונים ואחרונים להמצי' תירוצי' למה היתה כזאת כגון על שמועת כלי זמר ושיר. ועל הנאת המשגל. וא"כ מה זאת שלילה. מנין שמברכין על הרי"ח. למה לא יברכו כיון דהוא הנאת עוה"ז. אבל תתבונן הענין דהנה ע"י חטא אדה"ר נתערב בכל דבר טוב ורע. ומן הצורך לאדם לברר מכל דבר הטוב מן הרע. וזה פעולת נפש הישראלי בעודנו בעוה"ז. הנה א"א לו לחיות מבלי מאכל ומשת' ושאר עניני עוה"ז. על כל דבר ניתקן ברכה וע"י הברכ' היא הכנה לבירור ומבררי' הטוב לחלקו ית"ש. דהיינו שנעש' מהנאה ההיא דם ובשר על אדם וילך בכח האכילה ההוא לתור' ולמצו'. והמותרו' הוא הרע נדח' מן הגוף כנודע: והנה כל החושי' נזכרו אצל חטא האדם ותר"א האשה וכו' ותקח וכו' ותאכל וכו' ותתן. ויאכל וישמעו. ויאמר וכו' אבל חוש הריח לא נזכר. הנה נראה כי חוש הריח לא נפגם כ"כ בחטא אדם כמו שארי החושים. ע"כ חוש הריח הוא רוחניי. הנשמה ניהנית ממנו ולא הגוף. עיין בדברינו במאמרי הפורים ותבין למה מברכין על הריח במו"ש (ועיי"ש בענין הגואלים מרדכי ואסתר. מרדכי מר דרור ואסתר הדסה. וזמן הנס באדר ה"ס החוטם המריח כנודע) וכיון שהוא כן. הנה יש סברא שלא לברך על הריח כיון שלא נתפגם כ"כ בחטא אדם. וע"כ תראה שאין בחוש הזה בירור כ"כ שיהיה בו הפרדה בגוף. אבל להיות שאעפי"כ הגוד נתגשם בחטא אדם. וגם דבר הרוחניי הוא פרי מוגשם צריך ג"כ לבירור מה ע"כ צריכין לברכה ע"כ אמרז"ל מנין שמברכין על הריח (כי צריכין להביא ראי' ע"ז) והביאו ראיה מן המקרא כל הנשמה וכו':
63
ס״דומעתה כיון שחוש הריח לא נתפגם כ"כ בחטא אדם כשאר החושים ע"כ לע"ל ב"ב כאשר יתוקן העולם מן חטא אדם בביאת משיח צדקנו (הוא אדם ממש כידוע מר"ת אדם אדם דוד משיח) הנה בזה תגדל מעלתו בחוש הזה אשר נשאר לברכה גם בזמן החטא אז והריח"ו ביראת י"י ובחוש הזה תגדל מעלתו מן שאר החושים נ"ל:
64
ס״הוהנה ידוע דגם בשעת מתן תורה ניתקן לגמרי חטא אדם ולולי שע"י המעשר חזר הדבר לקלקולו אזי כבר הי' נתבטל המות. והגוף עם כל החושים היו חוזרים לרוחניים כמו שהי' קודם החטא כתנות או"ר וכמו שיהיה לעתיד ב"ב. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. וכמשארז"ל בפסוק אני אמרתי אלהים אתם וכו' אכן (אחר החטא) כאדם וכו' וכיון שכן הוא שבמעמד הנכבד נתקן חטא וכל החושים שנתגשמו שבו לרוחניים ועלתה על כולנה חוש הריח שלא נתפגם כ"כ בחטא אדם. הנה כמו שיהי' החוש ההוא לעתיד למעלה ראש אצל מלך המשיח כמו כן היה במתן תורה ע"כ אמר המלך החכם בשירת דודים כשושנה בין החוחים כן וכו' וכמו שפירשו חז"ל במדרש שהתחלנו. מה שושנה אינה בטילה אלא ע"ג הריח. שמעלת הריח תגדל אצלו על כל המעלות וכו' וכמו שפירשנו לעיל וכל דברינו בדרך אפשר. ועתה הנה הדרך נכון לפניך ביותר ג"כ דברי חז"ל במדרש שהבאתי לעיל. ואתה תבחר ותקרב. ותבין ביותר מנהג ישראל תורה היא להכין שושנים ועשבי בשמים ביום מתן תורתינו:
65
ס״וגמ' מנחות דף כ"ה ע"א. ומתמניא בי' (בחדש ניסן) עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועייא וכו' ההיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת נטפל להם רבי יוחנן ב"ז. וא"ל שוטים מנין לכם. ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא. עמד ותקנה אחר השבת כדי שיהיו ישראל מתענגים שני ימים. וקרא עליו מקרא זה אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר. ואם משה רבינו אוהב ישראל היה למה איחרן במדבר ארבעים שנה. א"ל רבי בכך אתה פוטרני. א"ל שוטה לא תהא תורה שלימ' שלנו כשיחה בטילה שלכם. כתיב א' אומר תספרו חמשים יום. וכתיב א' אומר שבע שבתות תמימות תהיינה. הא כיצד כאן ביו"ט שחל להיות בשבת. כאן ביו"ט שחל להיות באמצע השבת ע"כ. הא ודאי כל משכיל ישתומם על הוראה. א' מהו זהשאמר להם ריב"ז שוטים מנין לכם. הלא בזולת הקבל' הנה פשוטו של מקרא הוא כדברי הבייתוסין עד שהוצרכו חז"ל להוכיח בכמה הוכחות איך מרומז קבלתם בתורה. ב' יקשה ביותר הבייתוסים שנעשו אילמים ולא היו משיבים לו דבר הלא היו יכולים להשיבו פשוטו של מקרא הוא כדברינו. ג' הבייתוסי. הזקן שהשיב לריב"ז השיב דברי רוח. ולמה לא השיב בפשוט מקרא ומלא הוא. ונ"ל עפ"י פשוטו דודאי פשוטו של מקרא יש לפרש וספרתם לכם ממחרת השבת שבת בראשית כדברי החטאים האלה אבל הקרבת מנחה חדשה ביו"ט של עצרת לא נתבאר בתורה זמנו אימת דאלו נאמר וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' שבע שבתות וכו' וביום החמשים תקריבו מנחה וכו' היה נשמע מן התורה לפי חשבונם דעצרת יגיע תמיד לאחר השבת. אבל להיות שבתורה סתם נאמר שבע שבתות וכו' תספרו חמשים יום. והקרבתם מנחה חדשה. הנה אינו מבואר זמן ההקרבה. ואפשר לומר דאחר ימי הספירה יוכלו להביא הקרבן אימתי שירצו. וכן במשנה תורה שבעה שבועות תספר לך וכו' ועשית חג שבועות וכו' י"ל אימתי שירצו לאחר הספירה וכמו בזבה וספרה לה שבעת ימים. ואחר תטהר. אפילו אם המתינ' כמה ימים אחר ספירת' וטבלה טהורה היא. וביותר י"ל כן בכאן. דהנה בזבה עכ"פ טבילה בזמנה מצוה לכתחילה דכתיב ואחר תטהר אחר סמוך. משא"כ כאן לא נאמר כלל. ובהא נצחינהו ריב"ז בזה שהיו אומרים עצרת לאחר השבת בחובה. ע"ז א"ל שוטים מרן לכם וע"ז לא מצאו מענה עד שבא זקן אחד משלהם. והשיב דבאמת מן התורה. פשוטו של מקרא. הרשות לעשות עצרת אימתי שירצו לאחר הספירה. רק אמר שהוא לו בידיעה כי משה רבינו אוהב ישראל היה וכו'. ע"כ תיקן זמן קבוע תיכף לאחר הספירה בכדי שיתענגו ב' ימים וע"ז השיבו שאין הדבר תלוי ברצון משה וכמו שהוכיח מן המקרא. רק כמו שקיבלה מפי הגבורה כן אמרה לישראל א"ל רבי בכך אתה פוטרני. דבאמת היה יכול משה לתקן תקנו' כמו שתיקנו כל החכמים מכל הדורות. ע"ז השיב ריב"ז כיון שאין לכם ע"ז ראי' מן התורה עצרת אחר השבת דיקא. ואתה מוכרח לומר שהוא בקבלה תקנת משה לא תהא תורה שלימה שלנו לתורה שבע"פ שלנו קבלתינו האמתיית מסיני) כשיחה בטילה שלכם (וקבלתינו האמיתיית יש לה ראי' בתורה שבכתב וכמו שאמר) כתיב אחד אומר תספרו וכו'. הבן הדבר:
66
ס״זמאמרי מעלת התורה
בו ידובר ממעלת התורה ויבואר בו כמה פסוקים בתנ"ך מענייני מעלתה וסגולתה ושכר לומדי' בזה ובבא עפ"י ראיות מתורה שבכתב ותורה שבע"פ. ושם המאמר מעלת התורה:
תורת הו"י תמימה משיבת נפש. נ"ל לפרש עפ"י מ"ש בפסוק במ"ב ויקרא אלקים ליבשה ארץ דכיון שמשמיענו הש"י זה בתורתו בודאי יש להתבונן בזה איזה מושכל לענין התורה. וי"ל דהנה יבשה בג' אלקים במילוי אלפין. עם שם הו"י' כפשוטו. דהנה הנהגת עוה"ז יושבי היבשה הוא ע"י מערכת הככבים ומזלות וכסיליה'. והיא הנהגת הטב"ע הבאה מן שם אלקים (בגימ' הטב"ע) והנה גם הנהגת הט"בע מלובש בתוכו הנהגת שם הו"י ב"ה. היא ההשגח' העליונה המתלבשת בטבעיי' להנהיגם כרצונו כפי השכר והעונש של הברואים. רק הנהגת שם הו"י' אינה מושגת ואינה נראית לבאי עולם בגילוי. רק הנהגת הטבע נראה לעין כל. וכמדומה למי שאינו מתבונן בדעת שהכל הוא רק בטבע (הוא הנהגת שם אלקים) ע"כ בתיבת יבשה נרמז השם אלקים במילי הברת אותיות בהתפשטות ובגילוי. משא"כ השם הוי' כפשוטו והוא כמו כח הנשמה בגוף ואינו נראה לעין רק הגוף אבל מובן למשכיל שמבלעדי הנשמ' לא יתנונע ולא יפעול הגוף. והנה כח הו"י' אינו נראה לעין כל כי חפץ הש"י שיהי' בחיר' ורצון בעולם. ובאם הי' הנהגת הו"י בהתגלות אזי לא היה בחירה ורצון ע"כ נעלם הנהגת הו"י'. והסכל ידמה שהוא הכל בבחי' הטב"ע (בגימ' אלקים) והמשכיל השוקד על דלתי התורה יתגלה לו נפש הטבע (הו"י) המסתתר בתוך הטבעיים להנהיגם כרצונו. וזהו ויקרא אלקי ליבשה (שהוא מילוי אלקי"ם והוי' פשוטה קראה) ארץ. שהוא רק אלקי"ם (במילוי אלפי"ן) ונעלם לגמרי השם הו"י' כי חפץ הש"י שיהיה בחירה ורצון ביושבי תבל (ארץ הוא ג"כ לשון רצון) וע"י התורה שהוא תורת הו"י יוכר ענין הנהגת הו"י' שמשגיח בארץ שנק' ארץ רק בשם אלקים כנ"ל (ובאמת הוא יבשה שבתוכה הנפש הפועלת היינו השם הו"י' ב"ה כנ"ל) וזהו תורת הו"י' תמימה משיבת. (ומחזרת) נפש. של הארץ. ותראה היבשה. הו"י' הוא האלקים והבן:
בו ידובר ממעלת התורה ויבואר בו כמה פסוקים בתנ"ך מענייני מעלתה וסגולתה ושכר לומדי' בזה ובבא עפ"י ראיות מתורה שבכתב ותורה שבע"פ. ושם המאמר מעלת התורה:
תורת הו"י תמימה משיבת נפש. נ"ל לפרש עפ"י מ"ש בפסוק במ"ב ויקרא אלקים ליבשה ארץ דכיון שמשמיענו הש"י זה בתורתו בודאי יש להתבונן בזה איזה מושכל לענין התורה. וי"ל דהנה יבשה בג' אלקים במילוי אלפין. עם שם הו"י' כפשוטו. דהנה הנהגת עוה"ז יושבי היבשה הוא ע"י מערכת הככבים ומזלות וכסיליה'. והיא הנהגת הטב"ע הבאה מן שם אלקים (בגימ' הטב"ע) והנה גם הנהגת הט"בע מלובש בתוכו הנהגת שם הו"י ב"ה. היא ההשגח' העליונה המתלבשת בטבעיי' להנהיגם כרצונו כפי השכר והעונש של הברואים. רק הנהגת שם הו"י' אינה מושגת ואינה נראית לבאי עולם בגילוי. רק הנהגת הטבע נראה לעין כל. וכמדומה למי שאינו מתבונן בדעת שהכל הוא רק בטבע (הוא הנהגת שם אלקים) ע"כ בתיבת יבשה נרמז השם אלקים במילי הברת אותיות בהתפשטות ובגילוי. משא"כ השם הוי' כפשוטו והוא כמו כח הנשמה בגוף ואינו נראה לעין רק הגוף אבל מובן למשכיל שמבלעדי הנשמ' לא יתנונע ולא יפעול הגוף. והנה כח הו"י' אינו נראה לעין כל כי חפץ הש"י שיהי' בחיר' ורצון בעולם. ובאם הי' הנהגת הו"י בהתגלות אזי לא היה בחירה ורצון ע"כ נעלם הנהגת הו"י'. והסכל ידמה שהוא הכל בבחי' הטב"ע (בגימ' אלקים) והמשכיל השוקד על דלתי התורה יתגלה לו נפש הטבע (הו"י) המסתתר בתוך הטבעיים להנהיגם כרצונו. וזהו ויקרא אלקי ליבשה (שהוא מילוי אלקי"ם והוי' פשוטה קראה) ארץ. שהוא רק אלקי"ם (במילוי אלפי"ן) ונעלם לגמרי השם הו"י' כי חפץ הש"י שיהיה בחירה ורצון ביושבי תבל (ארץ הוא ג"כ לשון רצון) וע"י התורה שהוא תורת הו"י יוכר ענין הנהגת הו"י' שמשגיח בארץ שנק' ארץ רק בשם אלקים כנ"ל (ובאמת הוא יבשה שבתוכה הנפש הפועלת היינו השם הו"י' ב"ה כנ"ל) וזהו תורת הו"י' תמימה משיבת. (ומחזרת) נפש. של הארץ. ותראה היבשה. הו"י' הוא האלקים והבן:
67
ס״חובזה יתפרש בכתוב. אומרו. וידבר אלקים (כבר כתבתי לך הנהגת הטבע ע"י שם אלקים) את כל הדברים האלה (היינו התורה בכללותי' בכדי) לאמר (ולהודיע לבאי עולם) אנכי הו"י אלקיך היינו כנ"ל. ע"י דברי התורה נאמר לך כי גם אלקיך הנהגת הטבע הוא הו"י'. הו"י' הוא האלקים כנ"ל. הבן הדבר:
68
ס״טעוד אפרש לך תורת הוי' תמימה וכו' עפ"י אשר חכמי' הגידו בפסוק אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו. אמר הקב"ה הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. שהמאיר שבה היה מחזירן למוטב. והנה שפטו זה הדרוש. דהוקשה להם. מה שאמר הנביא מפי הש"י אותי עזבו. דהוא הרעה הגדולה שבכל הרעות. ואח"כ אמר ואת תורתי לא שמרו. דלכאורה הוא קל מהקודם. ע"כ אמרו שבאמת זאת רעה גדולה מהמוקדם כי הלואי אותי עזבו וכו'. אבל הוא לפלא. איך נאמר שיותר טוב ח"ו לעזוב את הש"י ולשמור התורה והנה נראה לפרש דבריהם עפ"י הנאמר בפסוק אתה הראת לדעת כי הוי' הוא וגו' והנה תיבת לדעת היא מיותר. כי ידיע' נופל על דבר הנודע מבלי ראיה. רק נודע הדבר ע"י הודעה מאחרים וכיוצא משא"כ כשרואה הדבר הנה נראה לעינים. ואיך צורך להודע' והול"ל אתה הראת כי י"י וכו'. אך תשכיל ותדע דמי שעמדו רגלי אבותיו על הר סיני ובתורת י"י חפצו. אפילו בפשטי התורה בהויות דאביי ורבא. אין מן הצורך לו לעסוק בחקירות לעמוד על המחקר במציאות המופת באמונת מציאת הש"י ויחודו וכל העיקרי' כי ע"י התורה נתאמת הדבר בלב הוגי' מבלי ספק. וזה שכתב החסיד מהר"י יעב"ץ. שעיניו ראו בשבת גזירת שמד. אותן החוקרים אשר עמדו על האמונה במחקר המירו כבודם בלא יועיל ביום זעם ואותן אשר הספיק להם אמונת התורה אפי' הנשים וקלי הדעת קדשו שם הנכבד והנורא. והנה לכאורה מהראוי שיהיה הדבר בהיפך כי הדבר שהישג עפ"י השכל הוה כאילו נראה לעין. אך הוא כמ"ש כ"פ האמונה הבאה לאדם מצד חקירתו ושכל האדם יש לו סוף. ע"כ גם לאמונתו יש סוף כשיכריחנו איזה מכריח וכיוצא. משא"כ האמונה מצד הא"ס ב"ה אין להאמונה זו סוף. והנה האמונה הזאת באה לנו מירושת אבותינו וממעמד הנכבד. אשר הש"י הסתיר ניצוצי אורה בהתורה הקדושה. היא היא הנאצלת ממנו מאור מעטה לבושו והנה השכל המתבונן בתורה. הנה שם היא המלך הכבוד ואפילו בפשטי התורה בהלכותי' שור בור מבעה הבער. הנה שם המלך מסתתר בלבושיו. ויקבע האמונה בלב איש הישראלי כיתד בל תמוט עולם ועד. והנה לפי"ז היא הנאמר בפסוק תורת הו"י' תמימה. כל התורה הוא הוי' הש"י. משיבת נפש תשיב כל נפשות ישראל העוסקים בה לאמונת הש"י מבלי ספק עדות י"י נאמנה. אמונתה הוא עדות להו"י מחכימת פתי. הוא הפתי אשר יאמין מבלי מחקר כי פתי יאמין לכל דבר וזהו הנאמר אתה הראת. היינו כל מה שהראת בהר במעמד הנכבד הוא. לדעת כל ימי עולם. כי הו"י' הוא וכו'. כי ע"י הראי' הזאת תדעו כל ימי עולם האמונה האמיתיית מבלי מחקר וזהו הלואי אותי עזבו שלא היו מתעסקים במחקר לדעת אותי לעמוד על המחקר מציאתו ויחודו ותורתו שמרו שאז המאור שבה הי' מחזירין למוטב כי המאור שבתורה ה"ה דבר אלקינו ניצוצי אורה מיוצר בראשית והוה כאלו עין בעין נראה י"י אלקינו כי באמת בעסוק האדם בתורה. נועם י"י אלקינו עלינו הספיק מניצוצי אירותיו בתוך אותיות התורה כי חיות הנה מניצוצי אורה מחייה חיים ב"ה:
69
ע׳ובזה יתפרש נמי. וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור הלאמו"ר מיותר: ולפי הנ"ל יתפרש וידבר אלקים את כל הדברים האלה (היינו כל התורה כולה הוא כדי) לאמ"ר (לנו על ידה) אנכי י"י אלקיך (כי כל הלכות התורה יראה מתוכם אנכי י"י אלקיך הבן הענין ויונעם לך והוא ההבטחה לישראל ובקשתם משם את י"י אלקיך ומצאת. והיכן נבקשינו בתורה:
70
ע״אובזה יתפר' מ"ש הנביא דרשו י"י בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו וכו' כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו' כי כאשר ירד וכו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי וכו' והנה לא נאריך בדוקדוקים רק כאשר תתבונן הן המה הדברים אשר פירשנו לעיל דרשו י"י בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. היינו מקום שהוא קרוב ותמצא אותו דהיינו בתורה יעזוב רשע דרכו. היינו הרשע שאינו מאמין כלל ואיש און מחשבותיו איש און היינו הרוצה לחקור בחקירו' אנושיי' ואמר הטעם למה יעזו' מחשבותיו ולא יחקור הלא לכאורה טוב לעמוד על האמונה במחקר ובמופת השכליי. הנה אמר הטעם כי לא מחשבותי מחשבותיכם. היינו האמונה הבאה ממחשבותיכם יש לה סוף. משא"כ הבאת ממחשבותי כי כאשר ירד וכו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי היינו בעת נתינת התירה הנה עוד עד היום המשכות רצונו עומד בתורה ע"כ שם שם תמצא את כבודי נגלה הבן הדברים כי קצרתי:
71
ע״בעוד זאת אדרוש בפסוק תורת הוי' תמימה וכו' יש לפרש עפ"י האמור במדרש תשא א"ר אחא מן האלקים אתה למד כשביקש ליתן תורה לישראל אמרה ד"פ בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל שנאמר אז ראה ויספר"ה הכינה וגם חקרה ואח"כ ויאמר לאדם וכ"ה בזהר והנה נראה הטעם למה ד' פעמים דייקא דכשרוצה המלמד לחבירו שיפעל דבורו קיום והוי' בנפש חבירו מחויב ללמוד מקודם ד' פעמים נגד ד' אותיות השם הוי' (רצון מחשב' קול דבור) המהוות כל הוויות ואז יתהווה הוי' ופעולה בנפש חבירו. וזהו תורת הוי' תמימה (אז) משיבת נפש:
72
ע״גבמדרש פ' קדושים פ' כ"ה. עץ חיים היא למחזיקי' בה אמר ר"ה בשם ר' אחא שלא היו דברי תורה בעיניך כאדם שיש לו בת בוגרת והוא רוצה להשיא' לאחר אלא בני אדם אם תיקח אמרי ומצותי תצפון אתך אם יש לך זכות קח עכ"ל. דבריהם ז"ל במדרש הלזה אין להם ביאור לכאורה אין מן הצורך להאריך בדקדוקים. ונראה דבא לבאר למה אמר למחזיקים בה ללומדים בה להוגים בה לא נאמר רק למחזיקים בה. וביותר יקשה דהנה מחזיק נקרא מי שתופס באיזה דבר ואינו רוצה ליתנה לאחר. כענין אין מוציאין מיד המוחזק והאיך תצדק לומר בתור"ה שהוא עץ חיים למי שתופס בה לעצמו ולא יתננה לאחרים דהרי מצות התורה היא ללמוד וללמד ע"כ דרשו דהן אמת דמצות התורה היא ללמדה ג"כ לאחרים אבל היא דייקא כשמלמדה לאיש אשר יקח אותה ויצרור אותה בכנפיו ויקח ממנו מוסר ליראת י"י ואהבתו ומצותיו משא"כ כשאומר ד"ת לאיש אשר אין לו זכות ואינו מבקש בעצם חביבות התורה רק שומע אותה לפי שעה מהדורש בדרך חכמה והמצאה לאיש כזה מה טוב הוא להדורש שיחזיק התורה לעצמו ולא יזרקנה לפני כסילים והוא אשר הביא בעל הדרש במשלו. שלא יהיו דבר"י תורה בעיניך כבת בוגרת. שהאב רוצה להשיאה ליהי' מי שיהי' ולא יחקור אם תשיג יד הנושא להיזהר בכבוד' במאכל ומשתה ומלבוש כי לא ידקדק האב המשיא בזה הנושא. דכיון שכבר נתבגרה בתו היא רוצה לפוטרה מביתו להשיאה אפי' למי שאין ידו משגת והנה אמר לא תעשה כן בדברי תורה ליתנה למי שאין בידו זכות ולא ידע ליזהר בכב דה וז"ש שלמה בני (תהי' ואלמדך בחיוב כאב לבן) אם תיקח אמרי (ותעצור אותם בכנפיך כענין המורגל בדברי רז"ל בגמ' תני מיניה ארבעין זמנין ודמי לי' כמאן דמנח בכיסתי') ומצותי תצפון אתך (המצות היוצאי' ממנה תצפנם ותשמרם) וזה מה שאמרו בלשונם ז"ל אם יש לך זכות (זכות הלב חשקת ד"ת בעצמם) קח משא"כ כשאין ידך משגת להיזהר בכבודה רק תשמע לפי שעה דרך חכמה והמצאה טוב יותר שלא תשמע ומעתה מבואר ג"כ הפסוק שהתחילו במדרשיהם הנ"ל עץ חיים היא למחזיקי' בה. מי שמחזיק לעצמו דברי תורה ולא יאמרם במקום הכסילים כי לא נאוה לכסיל כבוד והדורש לא יתנהג עם ד"ת כבת בוגרת שירצה להשיא' אפי' למנוול רק מי שחננו הש"י בד"ת יחזיק בה עד שימצא מי שיודע ליזהר בכבודה:
73
ע״דומעין הדברים האלה הנה מצאנו ראינו לרז"ל במדרשיהם פ' תש' פמ"א ויתן אל משה ככלותו (למה נאמר לשון ככלתו וגם ככלתו הוא חסר לשון כלה) ארשב"ל כל שהוא מוציא דברי תורה ואינם עריבי' על שומעיהם ככלה שהיא עריבה על בעלה נוח לו שלא אמרן שבשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל היתה חביבה עליהם ככלה שהיא חביבה על בן זוגה. מנין שנאמר ויתן אל משה ככלותו עכ"ל. הנה האומר דברי תורה הוא המשפיע דמיון החתן. והשומע הוא מקבל דמיון הכלה. ולפי"ז כן הל"ל במשלו כדמיון הכלה שחביב עליה בן זוגה. אך הוא לדעתי דהנה חביבות החתן להכלה במה שיודע שהיא מיוחדת לו ושוב לא תקבל מאחרים. ובאם יארע שתתקבל מאחרים נאסר' לו אבל הכלה לא נאסר עליה החתן גם אם ישפיע לאחרות הנה כך היא לימוד התורה אם אותו המקבל דברי תורה מן הדורש יקבל ג"כ חכמות אחרות חכמות חיצונות ולשונות העכו"ם הנה נאסר לבן תורה להשפיע לו ד"ת כי אין ד"ת חביבה עליו ככלה שהיא חביבה על בעלה מחמת שמיוחדת לו לבדו הבן הדברים כי קצרתי:
74
ע״האמרז"ל כל המלמד תורה את בן עם הארץ אפי' הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה ע"כ נ"ל דהנה הצדיקים ות"ח ממשיכין לבניהם נשמות טהורות ובפרט אותם שאינם משמשין רק משבת לשבת כמשארז"ל בפסוק אשר פריו יתן בעתו אשר הש"י שולח אל בניהם נשמות טהורות מוכני' אל התורה ואמרז"ל אפי' על הבנות של ת"ח ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח ואמרו בזוהר משום דפקדונא דמאריה גביה היינו שהשם יתברך מפקיד אצלו נשמה טהורה מכש"כ נשמות הזכרים בני ת"ח משא"כ בני עם הארץ הנה הקב"ה גוזר שתרד אצלו נשמה תחתונה ולפעמים מעשי' דעשיה וכדומה כמה וכמה מדריגות. והנה אעפ"כ צדיק ורשע לא קאמר הקב"ה כי ע"י התורה הגם שהנשמ' קטנה בערכה מאד. עכ"ז ע"י התורה יוכל להגביה אותה לאין משער. וז"ש והייתם לי סגולה מכל העמים (כדרך הסגולה כי דבר הסגוליי מסוגל איזה דבר לרפואה וכיוצא מבלי טעם כן נשמות ישראל הם בסגול' אל התורה הגם שהם במדריגות קטנות מאוד בלומדם התורה יתעלו בדרך סגולה) כי לי כל הארץ (היינו בני ע"ה ג"כ שייכים לי לשמי) והנה לפי"ז תבין דבריהם ז"ל דהנה הקב"ה גוזר על בן ע"ה שתרד אליו נשמה קטנות הערך והנה בא איזה ת"ח ולומד תורה לאותו בן הנה יוכל להעלות נשמתו עד בחי' אצילות. והי' זה שכרו מדה כנ"מ אפי' הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה הבן הדבר:
75
ע״וגמ' אר"י א"ר מ"ד מי האיש החכם ויבן את זאת וכו' על מה אבד' הארץ וכו' ויאמר י"י על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמה"ש (מדכתיב מי האיש החכם וכו' מוכח שנשאל הדבר לחכמים. ומדכתיב ואשר דבר פי י"י אליו. היינו אותו שמצינו במקרא אשר הש"י מדבר אליהם היינו הנביאים והמלאכים) ולא פירשוה עד שפירש' הקב"ה בעצמו ויאמר י"י על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אר"י א"ר שלא ברכו בתורה תחילה ע"כ הנה הדבר הזה קשה להלום מה זה החטא הגדול הזה שיהיה סיבה לאבדון הארץ יותר מן כל העבירות. וגם צריכין להבין דהנה לפי הנראה שהיו לומדים התורה רק שלא ברכו תחלה ולמה לא ברכו מאי תאוה יש בדבר והנראה דהנה לא כתיב על מה נאבדה הארץ דאז הי' משמע שנאבד עצמיותה משא"כ באומרו אבדה הארץ. משמע שהארץ לעולם עומדת רק שהי' לה איזה חפץ נחמד ואבדה אותו החפץ ומהראוי להתבונן מהו אותו החפץ שאבדה הארץ. ויש לפרש הארץ היינו ארציות החומר של הגוף הלא היא מאיר שכלו ע"י התורה והדורות הקודמים היה מאירין מאוד עד שנתגלה להם רזין דרזין. והנה בכל דור ודור מתמעטים הלבבות וכמו שאמרו האמוראים בדורותיהם בהעריכם א"ע לדורות הקודמים הגם שהיו לימודי י"י ולומדים התורה לשמה לילה ויום וכן בכל דור רואים מיעוט הלבבות להבין במושכלות אפילו ענינים שהי' בנקל הרבה לראשונים. והנה צריכים אנחנו לומר אשר ארציות החומר מתעבה ולא יוכל לקבל ולצייר ציור שכליי כמו הדורות הראשונים והנה זה היא החקירה והשאלה מהו הסיבה שאבד הארציות אותן המעלה שהי' לו בדורות הראשונים בסגולה לקבל מושכלות התורה דברים שכיסן עתיק יומין וכהיום גם אותם שלומדים יומם ולילה לא יוכלו לנגוע בקצה המטה והנה דבר זה נשאל לחכמים דהגם שעוסקים בחכמת התורה עכ"ז כתיב ואבדה חכמת חכמיו משמע שבאמת הם חכמים ואעפי"כ נאבדה חכמתם שאין בהם חכ"ם שיהיה יכול להשיג אפי' כטפה מן הים נגד דורות הראשוני' ונשאל לנביאים הגם שכמה בני אדם מקדשין א"ע בהתבודדות ודביקות וראויים לנבואה ועכ"ז נסתם כל חזון ונשאל למלאכי השרת כי הראשונים היה בנקל להם לדבר עם המלאכים ובפרט המלאך אלי' היה נתגלה לתנאים ואמוראים ובפרט המלאכים הנבראים מן המצות שעושה האדם הי' המה באו בדורות הראשוני' באתגליי' לבעלי תור' ומצות וכהיום זעירין אינון שיהיה בהם השגות הללו אפילו אותן שהן מיראי י"י וחושבי שמו כי ארציותם וחומרת גופם לא יוכל לקבל כ"ז והנה השאל' הוא על מה אבדה הארץ המעלה הזאת והנה כל אלה הכתות לא יכלו להשיב ע"ז תשובה כי אדרבא בעיניהם יפלא עד שפירשה הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. והנה היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה. ומפרש ע"ז שלא ברכו בתורה תחילה דהנה ברכת התור' אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו (היינו כבר נתן לנו את תורתו) ואח"כ אומרים ברוך א"י נותן התורה היינו נותן כעת בכל עידן ועידן דהנה כתיב קול גדול ולא יסף ומתרגמינן ולא פסק כי מאותו הקול של נתינת התורה כאשר האדם מתבונן באותו קול דברים בשלימות הענין באהבה בתורה הניתנה כבר להבין על בורי' הלכותי' אפי' פשטי הלכות בענין אזי גם תורה חדש' מאתו תצא משא"כ מי שאינו משתדל להבין עומק התורה להלכה לא יגיע להשגת רזי התורה ולרוה"ק כי הארציות לא יוכל להזדכך רק ע"י עומק ענין הלכה לאמת' של תורה הוא הקול דברים אשר שמענו ובו שקוע רזי דרזין עד אין חקר וזה הוא הכוונה לדעתי שלא ברכו בתורה תחילה אין הכוונה שלא ברכו כלל רק שלא השתדלו להבין פירוש ברכת התורה שפירוש' הוא שע"י בחי' נת"ן התורה יזכה לבחי' נותן התורה והוא הפירוש ולא שמעו בקולי היינו קול גדול ולא יסף ולא פסק ולא הלכו בה ממדריגה למדריג' וג"כ לא הלכו בה להבינה להלכה וזה לדעתי הפירוש ועת"ה אם שמוע תשמעו בקולי אם שמוע עתה כעת הנה גם לאחר זמן תשמעו בקולי כי הוא קול גדול ולא פסק. נ"ל:
76
ע״זמבואר בזוה"ק ובמקובלים עונש מי שאינו מאמין בנסתרו' שבתור' וסודותי' ואומר שאין בה רק הפשט עיי"ש והנה כתב הרב הגדול חיד"א זלה"ה. בתור' יש ד' חלקי פרדס כנודע מי שאינו מאמין בסוד הוא פרד ומי שאינו מאמין רק פשט הוא טפ"ש אתוון דדין וכו' טפ"ש כחלב לבו וכו' עיי"ש ויש לבאר שזה התפארות התורה בפסוק ואהי' אצלו אמון היינו מכוסה כדרך שדרשו במדרש אמון פירושו מכוס' כד"א האמוני' עלי תולע היינו מכוסים בלבושי משי ומתפארת א"ע התורה שהיא מכוסה בלבושים בפשטי התורה עכ"ז ואהי' שעשועים יום יום (שבכל יום היא ניגלית מתוך מלבושים איך שהוא מדברת משעשועי המלך) וז"ש דוד טפ"ש כחלב לבם שאינם מאמיני' רק בפשט (כדברי הרב הנ"ל) ואני תורתך שעשעתי ואני הוצאתי מתוך הפש"ט שעשעי המלך סודות התורה לאין משער ויש לי לתרץ בזה קושיית התוס' שהוקש' על
77
ע״חהא דאמרו רבנן בפסוק ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית. וא"ל אם תקבלו אתם את התורה מוטב ואם לאו שם וכו' והקשו בתוס' למה הוצרכו לכפי' הלא אמרו ישראל תיכף נעשה ונשמע ולפי הנ"ל יתכן לפרש שאמרו ישראל סתם כל אשר דבר י"י נעשה ונשמע הנה היתה הסכמתם לקבל התור' מאתם ובבחירתם וחזר הש"י לכפותם אל התורה ואמר להם אם מקבלים אתם את התורה מקבלום דייקא ע"ד הקבלה שהתור' מדברת מן שעשועי המלך והי' זה הדבר בהכרח מאתו ית"ש ולא על צד הבחירה מאתנו להורות שעיקר התורה דברים היא מאתו ית"ש וזה שנאמר לעתיד ב"ב כי התורה מאתי תצא וקיי"ל לא יחליף ולא ימיר דתו אבל הנרצ' כי התור"ה המדברת מאתי תצא מנרתיקה ויהיו הנסתרות כנגלית. ובזה יונח לך הא דמרגלא בפומייהו דרבנן קשישאי גם רבותינו במדרשיהם הפסוק כי תורה חדשה מאתי תצא ובאמת לא נמצא תיבת חדשה בפסוק רק כי תורה מאתי תצא אבל תתבונן שהרבה ענינים הם בתורה שיש חילוק בין מתיבתא תתאה למתיבתא עילאה כענין שדרשו כל"ת מש"ה חסר כתיב ובמסורת שלנו היא מלא ואמרו ע"ז בזוהר במתיבתא עילא' הוא חסר כן י"ל בתיבה חדשה שבכאן שכן היא במתיבתא עילא' והש"י יודע האמת ודברינו בדרך אפשר:
78
ע״טי"י אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנ"ה הודך על השמים פסוק זה אמרו המלאכים בשע' מתן תורה כמשארז"ל ולפי דרשתם הל"ל אשר תת"ן וכו' ונרא' לפרש דהנה ודאי המלאכים לא שאלו פשטיות התורה רק פניומיתי' סודות הקבלה. וכתב הרמ"ז חכמה זו שרשה באצילו'. ויש בה תנ"ה חלקים ונחלקים לי"ס דנוק' דאצילו' וז"ש המלאכים ליתן להם התור'ה ע"ד הקבלה אשר תנ"ה הודך על השמים ואין להאריך:
79
פ׳בילקוט משלי אם בקשת ליטול עצה מן התורה הוה נוטל וכתבו ז"ל בפירוש זה המדרש היינו לפתוח ספר לראות פסוק המזדמן עיין סוף ס' דבש לפ"י. והנה לפי"ז קשה למה הוצרכו בדורות התנאים והאמוראי' לשאול לתינוקות פסוק לי פסיקך הו"ל להביט בעצמם בספר. יש לומר בימיהם לא היו דפוסים והיו נכתבים תנ"ך בקדושה בגלילה לא היו רוצים לטלטל כתבי הקודש בשביל צרכיהם:
80
פ״אועוד נ"ל פי המדרש הנ"ל אם בקשת ליטול עצה מן התור' הוה נוטל היינו כל מה שהאדם לומד בכל יום יכול להתבונן עצה בכל עניניו כדת מה לעשות:
81
פ״בואאלפך חכמה. יש לפרש ו' אלפי"ן הם חכמ' להשכיל מהם דבר חכמה. היינו ו' סדרות הם בתורה שמתחילין באות א' כמ"ש בס' בינ"ת יששכ"ר אלה תולדות נח. מרמז לסדר זרעי"ם (כי תולדו"ת הן המה זרועי"ם וגם ידעת נח הוא איש צדי"ק. בבחי' יסוד צדיק המזריע כדכתיב. אור זרוע לצדי"ק נ"ל) אם בחקותי תלכו. מרמז לסדר מוע"ד ח"ק (וזמנים קבועים) לישראל אל"ה פקודי מרמז לסדר נשי"ם שהאי' פקיד על האשה (ונ"ל עפ"י מה שידעת מסוד זכיר"ה ופקיד"ה. זכיר"ה דרגא דדכורא פקיד"ה דרגא דנוק' נ"ל) אל"ה מסעי רומז לסדר נזיקי"ן שו"ר עון עג"ל בו"ר עון מכירת יוסף שהשליכו אותו אלה בו"ר מבע"ה (זה השן) אכיל' עץ הדע' (ונ"ל מבע"ה זה אד"ם היינו עון אדה"ר) הבע"ר קר"ח מרגלי"ם ואש יוצאה וכו' ותאכל וכו'. ומאותן החטאים נמשכו הנזיקין היינו ד' גליות אדו"ם בב"ל מד"י יו"ן נרמזין בר"ת אל"ה מסע"י בני ישרא"ל (ונ"ל עוד אל"ה מסע"י רמז לנזיקין כי כל הדרכי' בחזק' וכו') אל"ה הדברים רומז לסדר קדשי"ם שבמשנה תורה יש קדושת השם ויחודו. את"ם נצבים מרמז לסדר טהרו"ת שהטהר"ה מעמיד האדם וסימנך חלב טהור עומד:
82
פ״גועוד רומזים לששה זמנים באדם א' במעי אמו אל"ה תולדו"ת ב' עד ך' שנה ימי עלי'. נושא אשה אל"ה פקודי (וכמש"ל) ג' מן ך' עד נ' ימי עמידה א"ם בחקותי תלכו שעדיין האדם בכחו ללמוד ולעשות. ד' מן נ' עד ע' ימי ירידה. אל"ה מסעי ה' עת פקידה אל"ה הדברים (שהאדם מצוה ומתודה בדברי') ו' תחיית המתים את"ם נצבי"ם:
83
פ״דעוד רומזים לששה אלפי שנה אל"ף א' אלה תולדות (שנתיישבו התולדו' בעולם מבריאת העולם ואילך) אלף ב' אלה פקודי הי' באותו האלף נח. אברהם. פקידי' בארץ שקיימו העולם אל"ף ג' אם בחקותי תלכו מת"ן תורה. אל"ף ד' אלה מסעי ב"י היינו גליו' אל"ף ה' אלה הדברים נתחבר בו תלמוד ירושלמי ובבלי אל"ף ו' אתם נצבים שלחן ערוך רמ"א (היינו הלכות פסוקות מעמד ומצב) כ"ז בס' בינ"ת יששכ"ר עם קצת תוספת שהוספתי. והרב הגדול חיד"א זללה"ה הוסיף לומר באלף הו' נתגלה הזהר הקדוש וקבלת הרמ"ק והאריז"ל זהו אתם נצבים לפני י"י אלקיכם עכ"ד וזה שיש לרמז ואאלפ"ך חכמה ו' אלפין שהם ראשי סדרין בתורה יש לך ללמוד מהן חכמה ולא דבר ריק הוא ולא במקרה הוא:
84
פ״השמח זבולון בצאתיך ויששכר באהליך. ידוע הדקדוקי' הקדמת זבולון ליששכר וגם מהו הכוונה בשמחה ולשמחה מה זה עשה. וגם מהו הכוונה זה בצאתו וזה באהלו הג"ה פרפראות לחכמה אמרתי בדרך רמז ע"פ משארז"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך. והנה התשמיש של מצוה נקרא במקרא ובדברי חז"ל שמחה במקרא. שמחת לב אשה ובדברי חז"ל שמחת עונה. ועוד אמרו אסור לאדם שישא אשה במדינה זו ויחזור וישא אשה במדינה אחרת והוקשה מהא דהוו נהגו רבנן קמאי דהוו מכרזי מאן הוה ליומא ומתרצו שאני רבנן דפקוע שמייהו וידוע דמקום שאינו קבוע שאדם יושב בה יום או יומים לא נק' בית רק אוהל וז' שיש לרמז שמח זבולון (אתה הסוחר היוצא בפרקמטיא תקיים שמחת עונ') בצאתיך (לדרך כי חייב אדם לפקוד וכו' משא"כ בהיותך בדרך אסור לישא אשה עוד במדינה אחרת אבל) ויששכר (הבן תורה תוכל לקיים מצות שמחת עונה גם בהיותך אכסניא במקום שאינו קבוע) באהליך כי שאני רבנן דפקוע שמייהו והוא דרך צחות: ונרא' עפ" מה שנמצא בדברי רבותינו שהמחזיק לת"ח בעוה"ז לעוה"ב ילמדוהו תורה הגם שאינו בר הכי בעוה"ז. והנה ידוע דהתור' היא עיקר השמחה בעצם כדכתיב פקודי י"י ישרים משמחי לב ואמר דוד נחלתי עדותיך לעולם כי ששו"ן לבי המה. וכמנין שש אנכי על אמרתיך וכו' וע"כ נאסר ללמוד בימי האב' ח"ו. כי התור' היא משמחת הלב ואמר הרמב"ם מי שלא טעם טעם התרת הספיקות (בתורה) לא טעם שמחה מימיו. ובזה תמצא טוב טעם שאמר משה בברכתו לזבולון שהוא המחזיק לת"ח והוא בעצמו עוסק במסחר ואינו לומד. והנה אין לו שמחה אמתיית ועצמיות בעוה"ז. אמר לו אעפי"כ שמח זבולון בצאתיך מן העוה"ז. כי שם תזכה לתורה המשמחת את הלב ויששכ"ר הוא הוא הבן תורה בעוה"ז תזכה גם באהליך. היינו גם בעוה"ז שהיא כאהל שאינו קבוע וע"כ הקדים זבולון ליששכ"ר בכדי להסמיך אליו ויששכ"ר בוא"ו הנוסף להורות דלא צריכין למימר שגם הוא בודאי עיקר שמחתו בתורה יהי' בצאתו ק"ו מזבולון רק היינו רבותי' דיששכר שישמח גם באהלו:
85
פ״ובילקוט פ' ראה ושמחת בכל הטו"ב אין טו"ב אלא תור"ה דכתיב כי לקח טו"ב נתתי לכם תורת"י וכו' לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר ע"כ. והוא פלאי ונראה לפרש עפ"י מה שפירשנו המשנ' אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם ע"כ. והנה הסיום ויהי מורא שמים עליכם אין לו חיבור על הקודם. וכבר דשו בו רבים. ופירשתי עפ"י מ"ש בגמ' ר' זירא כד הוה חליש מגירסא הוה יתיב אפיתחא וכו' אמר כד נפקו רבנן איקום מקמייהו ואקבל אגרא עכ"ל. הנה מה שהשתד' ר"ז שלא להתבטל כרגע מן התורה ומצוה ע"כ כד הוה חליש מגירסא. רצה עכ"פ לקיים מצות הידור וקימה. זה ניחא. אבל מה שסיי' ואקבל אגרא. זה מן התימא הרי הוא ע"מ לקבל פרס וביארנו הדבר עפ"י מ"ש בזהר בפסוק מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך מאן קא חמי דיקנא יקירת' ולא קא איכסוף מקמי'. נראה לבאר דבריהם הקדושים דבאו לתרץ מה שסיים בזאת המצוה ויראת מאלקיך. ואמרו דה"ק מפני שיבה תקום והדרת וכו' אזי ויראת מאלקיך היינו תהי' שכרך שתבא בלבך יראת שמים. כי מאן קא חמי דיקנא יקירתא וכו' הבן הדבר א"כ לפי"ז שכר המצוה הזאת הוא מורא שמים. וכן הביא הרב הגדול חיד"א זלה"ה וכן הביא בס' חרדים אשר שכר המצוה הזאת הוא יראת שמים. והנה שכר ופרס כזה מחויב ומוטל עלינו להשתדל להשיגו. וזה שיש לפרש בדברי התנא במשנה אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם אבל זאת הוא כחוב עליכם מצוה אשר שכרה היא יראת שמים בחובה הוא עליכ' להשתדל במצו' כזאת על מנת לקבל פרס כזה. ע"כ אמר ר"ז כד נפקו רבנן איקום מקמי' ואקבל אגרא היינו היראה ובהעמיק עוד דהנה רז"ל במדרשיהם אמרו בפסוק ויהי כי יראו המילדות את האלקי' וכו' וייטב אלקים וכו' אמרו בזה הלשון מה שכר היראה התורה וכו' ותרא אותו כי טוב היא עיי"ש ופירשנו שם דדייקו רז"ל מדכתיב סתם וייטב אלקים למילדות ואינו מבואר מהו ההטבה על כרחך הוא הטוב בעצם כי כל הטובות המה במקרה. אבל התורה היא טוב בעצם כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וכו' וע"ז תיקנו אנשי כנה"ג ברוך משלם שכר טוב ליראיו והנה תראה התורה והיראה מישך שייך וכו' והיראה מישך שייכי אהדדי כמ"ש בפסוק והי' אמונת עתך וכו' אמונת זה ס' זרעים וכו' ואפי"ה אי יראת י"י היא אוצרו אין וכו' דכיון שיש בידו אוצר הירא' הנותנת קיום והעמד' לדבר הנאצר בתוכה הנה התורה מחזרת אחריוע"כ שכר היראה תור'. הבן הדבר ע"כ ר"ז כד הוה חליש מגירסא ולא היה יכול ללמוד תורה אזי פשפש במעשיו אפשר הוא מחמת שאין יראתו שלימה כ"כ ע"כ אין התורה מחזרת. ע"כ אמר איקום מקמי רבנן ואקבל אגרא. אשר שכרה של זאת המצוה היא ויראת מאלקיך וכיון שאהי' שלם ביראה הנה שוב שכר היראה. תורה. ויהו' לו כח ואומץ ללמוד תורה ולא ייעף ולא ייגע:
86
פ״זוהנה במצות מעשר דרשו חז"ל עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. והנה הוא על מנת לקבל פרס. ואמרו שאסור לנסות את הש"י רק במעשר ולמדו ג"כ מדברי הנביא הביאו את כל המעשר וכו' ובחנוני גם בזאת וכו' (ורוב הפוסקים מסכימי' דהה"ד לכל הצדקות ומתנות כהונה) טעמא בעי. אבל נלמד הדבר בדברי רבותינו עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר וסיים הטעם למה כזאת לעשות מצוה ע"מ לקבל פרס ואמר למען תלמד ליראה כי סגולת ושכר המעשר היא היראה (והדבר מובן למשכיל ע"ד אמת המעשר ע"ש המידה העשירית מלכות שמים מורא מלכות ירא את י"י בני ומלך) והנה עניות ח"ו מעביר ע"ד קונו כמשארז"ל ודעת קונו היינו היראה דדא היא עיקרא היראה למדחל מיני' בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרש' דכל עלמין ע"כ עשר בשביל שתתעשר למען תלמד ליראה ופרס כזה מותר ומחויב לעשות והנביא צווח ובחנוני נא בזאת והבן והנה שכר היראה תורה א"כ מחויב מאד על האדם לעשר בשביל שיתעשר למען ילמד ליראה. והעניות לא יעבירנו ע"ד קונו רק יירא את י"י כל הימים ושוב כל התורה תחזיר לאכסניא שלה היא יראת י"י אשר היא אוצרה כנ"ל. והנה כבר כתבתי לך שיטת הפוסקים דהה"ד לכל הצדקות ומתנות כהונה ולוי' כי גם המה מסוגלים ליראת שמים ומורא מלכות (הנק' צדקה) ע"כ במצות בכורים שהוא המתנה ראשונה נאמר ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה כי תקיים בזה כל התורה כי שכר המתנות והצדקות היא היראה ושכר היראה תורה וזה שסיימו במדרש לפיכך משה הזהיר את ישראל עשר תעשר. רצ"ל הנה הוא נדרש עשר בשביל שתתעשר. והנה טעמא בעי הלא היא ע"מ לקבל פרס. אבל לפי הנ"ל יתכן כיון דהכוונ' היא לירש אית התורה ע"י היראה שיקנ' והנה עניות ח"ו מעביר ע"ד קונו היא הירא' ע"כ מהראוי ומחוייב לך שתעשר בשביל שתתעשר (והש"י הבטיח ובחנוני נא בזאת). והנה בודאי כן יקום ולא יהי' לך העברה מדעת קונך ותתקיים בך היראה כל הימים וכיון שיהי' כך היראה בקיום אז תשמח בכל הטו"ב זו תורה שתבוא ותחזור לאכסניא שלך ולאוצר הטוב זו הירא' ועוד יתפרש המדרש הזה במ"א באופן אחר בענין תרי עישורים שעישר יעקב את בניו לוי ויששכר מבואר אצלינו במ"א:
87
פ״חובזה תתבונן ביעקב אבינו איש תם יושב אהלים ונטמן בבית עבר ללמוד תורה והנה כשהוכרח לילך לבית לבן נתיירא מביטול תורה הנה ויחלם יעקב חלום וכו' והנ' י"י נצב עליו וכו' ויקץ יעקב וכו' ויאמר מה נורא המקום הזה כו' הבין שהראוהו כזאת להורות לו ששכר היראה תורה וכיון שהש"י נצב עליו תמיד ויהי' לו היראה אזי תהי' התורה מתלוננת אצלו. והנה נתיירא פן ח"ו ע"י העניות תחי' כיבוי ח"ו לאש היראה אזי אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ובזה נתגדל בעושר וילמד ליראה כל הימים בלי מונע ותתלונן התורה באוצר היראה. הבן:
88
פ״טאמרו בגמ' ריב"ל מיכרך בהו (בבעלי ראתן) ועסק בתורה אמר כתיב אילת אהבים ויעלת ח"ן אם ח"ן מעלה על לומדי' אגוני לא מגנא. ע"כ. והוא אינו מובן מהו הק"ו הזה. ומאי שייכות חן להגנה וכי לא מצינו מי שיש לו חן ונופל עליו ח"ו חולי או היזק ונראה לפרש עפ"י מה שפירשנו בפסוק ונ"ח מצא ח"ן וכו' ודרשו חז"ל אף נח לא הי' כדאי להינצל אלא שמצא ח"ן וכו' והדבר קשה להלום. וכי משוא פנים יש בדבר וגם למה לא הי' כדאי ומהיכן שפטו זה והרי הכתוב צווח נח איש צדיק תמים וכו'. ופירשנו עפ"י שאמרז"ל שע"כ המבול נק' ע"ש נח כמ"ש הנביא כי מי נח זאת לי וכו' הוא על שלא התפלל על דורו כאברהם ומשה. והנה מבואר בכתבי האריז"ל על עון ביטול תפלה יש תיקון לכוין יחוד בגי' ח"ן והוא להעלות אות ו' לה' עילא' שתיהן היינו ו"ה לאות י' ואח"כ ה' אחרונה לוה"י ואח"כ אותיות ייחוד זה הוא כזה ו"ה וה"י הוה"י והוא בגי' חן ולפי"ז זה היא שדרשו חז"ל דקש' להו מאי דכתיב ויאמר י"י אמחה וכו' כי נחמתי כי עשיתי' ונח מצא חן וכו' וקשה מהו הח"ן אם הוא שהיה צדיק הול"ל ונח הי' צדיק וכאן לא נאמר צדקותיו רק מציאות ח"ן בחנם. וקשה וכי משוא פנים וכו' לזה דרשו דבאמת כ"ה דהגם שהי' צדיק עכ"ז לא היה כדאי להינצל כי היה בידו עון ביטול תפלה שהי' לו להתפלל על דורו אלא שמצא ח"ן היינו המציא ייחוד ח"ן שזה מועיל לעון ביטול תפלה ובזה תיקון עונו והנה נאמר בתורה אילת אהבים ויעלת ח"ן כי מצינו ברשב"י וחביריו שהיתה תורתן אומנתן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה והיו רשאי' לבטל תפלה מחמת התורה וכדאשכחן לגבייהו בזהר שמות דף יי"ד ע"א יתבו תרין יומין דלא אכלי ולא שתו ולא הוו ידעין אי הוה יממא או לילה כד נפקו ידעו דהוו תרין יומין דלא טעמו מידי הרי לך דלא התפללו. הרי התורה מעלת ח"ן על לומדי' שעומדת במקום התפלה שנתקנת ביחוד ח"ן. והנה תפלה מועלת אפי' בשכבר באה ח"ו החולי או היזק על שונאי ישראל ואפי' כבר נגזר גז"ד. כמו שאמר חזקי' לישעי' (בחליו כשא"ל כבר נגזר גז"ד) בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע א"ע מן הרחמים ואמר' יפה צעקה לאדם בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד וא"כ הוא מעל' התפלה הנה מכש"כ מעלת התורה דהרי מבטלין התפלה בשביל התורה והתור' מעלת ח"ן על לומדי' כנ"ל היינו מתקנת ייחוד המועיל לביטול התפלה וז"ש ריב"ל אם התור' מעלת ח"ן על לומדיה עומדת במקום התפלה אשר זה סגולתה אפי' חרב חדה וכו' ואפי' כבר באת ח"ו החולי או ההיזק וכיוצ' ח"ו. מכש"כ שתועיל התורה להגן שלא תבא החולי או ההיזק וכיוצא כי התורה מגינה ומצלי הבן הדברים:
89
צ׳בנוסח ברוך שאמר. תקנו לומר ברוך משלם שכר טוב ליראיו נראה לומר עפ"י דברי חז"ל במדרש תשא א"ר ברכי' שכר הירא' תורה שמיוכבד (כתיב בה ותיראן המילדות וכו') העמיד הקב"ה את משה וזכה שתיכתב התורה על שמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי וכתיב תורה צוה לנו משה מרים ע"י שסרה מן הרע ומן החטא העמיד ממנה הקב"ה בצלאל וזכה לחכמה ובינה הה"ד ראה קראתי בשם בצלאל ע"כ. הנה כל הרואה לשם במדרש מבין אשר כוונתם ז"ל לבאר לנו מהו ראה קראתי בשם בצלאל דנראה דהש"י אמר למשה ראה אשר הגון וראוי הוא השם שקראתיו בצלאל. ולפי"ז לא נדע האיך מתיישב הדבר עפ"י דרשתם ונראה לפרש ע"פ מ"ש מהר"ש אלגאזי זלה"ה על מה שאמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הוא ע"ד משארז"ל בפסוק מי הקדימני וכו' מי קיים מצות מילה עד שלא נתתי לו בן מי עשה לפני מזוזה ומעקה עד שלא נתתי לו בית וכו' הנה קדימת הש"י על עשיית האדם הוא בכל המצות. אבל היראה היא מהאדם עצמו עיי"ש בדבריו. וכתבו בזה עוד דע"כ היראה היא קיום לכל התורה כי ע"י היראה יש לו טענה נגד היצר לקיים כל מצות התורה מכח ק"ל וחומ"ר. ומה מצות היראה שלא הקדים לי הש"י במצותיו אני מקיימה מכש"כ מצות אחרות שהקדים לי הש"י מתנותיו. ומעתה תבין מרים ע"י שיראו המילדות וכו' זכתה ויצא ממנה בצלאל דייקא ושמו נאה לו דהנה ידוע מדת ק"ו בתורה שבע"פ הוא נגד מדת שם א"ל בי"ג מדות של רחמים המבוארין בתורה שבכתב (וכמ"ש הרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל משה אמר א"ל נא רפא נא לה השיבו הקב"ה למוד ק"ו ואביה ירק ירק וכו') א"כ ק"ו הוא. צ"ל לשם א"ל. ע"כ נק' שם הבן שיצא ממרים בצלאל. דהנה היראה סגול' לכל התורה מכח מדת ק"ו. ומדת ק"ו הוא בצל אל. וז"ש הש"י למשה ראה קראתי בשם בצלאל וכו' בן אורי בנה של מרים ותבין ותתבונן לישראל שכר היראה תורה שהיראה קיים לכל התורה מכח מדת ק"ו. והבן
90
צ״אויש לפרש עוד ברוך משלם שכר טוב ליראי"ו דייקא. דהנה אותיות התורה הן הנה ך"ב אותיות והנה מנצפ"ך המה דינים וגבורות והמה כפולים קשי"א. רפי"א ושאר האתוון המה י"ז טוב והנה אותן טוב אתוון המה ירא"ה כשתחשוב הא' לאלף פני אר"י' אל הימין ואותיות מנצפך גבורות בגימ' פ"ר שהוא שי"ר פני שו"ר מהשמאל, ומעתה תתבונן ברמז ברוך משלם שכר טוב ליראיו:
91
צ״בבמדרש פ' שמיני כל מי שלא ראה קניגין של אוה"ע בעוה"ז זוכה לראותם לעוה"ב (ר"ל קניגין של לויתן ובהמות בהררי אלף) כיצד הם נשחטין בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו. ולויתן נותץ לבהמו' בסנפיריו ונוחרו. וחכמים מקשים וכי זו שחיט' כשירה היא ולא כן תנינן הכל שוחטין. ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה וכו' א"ר אבון בר' כהנא אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא. חידש תורה מאתי תצא עיין ביפ"ת האריך למעניתו וכי ס"ד שישתנו דיני התורה לעתיד הלא קי"ל לא יחליף ולא ימיר דתו. ונ"ל דהנה ידוע עסק אכילה ושתי' לאדם הוא לברר ניצוצין ולברר ולתקן נשמות המגולגלות בכל דבר הצריכין תיקון. והנ' הנשמ' אשר עברה את פי י"י במצות ל"ת או בביטול מ"ע הנה צריכה להתגלגל כפי אשר נגזר עלי' באיזה דבר יהי' גלגולה בדומם וצמח וחי הכל כפי גודל הפגם והחטא. והאדם האוכל המאכל הזה ומקיים המצוה התלוי בזה המאכל. הנה מעלה את הנשמ' המגולגלת ממדריג' למדריג' והנה הנשמה המגולגלת בחי היינו באיזה בהמה וחי' ועוף הנה האדם האוכלה מחויב לקיים בה מצות שחיט' כמשפטי התורה והנשמ' המגולגלת מרגשת בצער השחיט'. כי כן היא העונש הנגזר עלי' ואח"כ נתעלית מח"י למדב"ר כפי כוונת האוכל ולפעמים גם צדיקים היושבים בג"ע צריכין עוד להתגלגל על איזה דקדוק שלא קיימו אבל מתגלגלים בדגים שא"צ לצער שחיט'. ונאמר בהם אסיפה כמי אצל הצדיקים דנק' כ"ז בכתבי מרן האריז"ל וצריך להתבונן אם הדקדוק הזה שלא קיים הצדיק הוא דבר המוכרח לקיים עפ"י התור' מה נשתנו הצדיקי' היושבים בג"ע. הגם שלא קיימו הדקדוק ההכרחי ההיא עפ"י התור' רק במעט קט יתגלגלו לפעמים כרגע באיז' דג ויאכלנו האוכל לכבוד שב"ת ולסעודת מצוה. ותיכף יהי' לו תיקון ושארי האנשים כשלא יושלמו חוקם עפ"י התורה יצטרכו לגלגולים שונים בצער ואם דבר הדקדוק ההוא אינו מוכרח להתקיים עפ"י התור' למה יצטרך הצדיק להתגלגל עי"ז אפי' גלגול קל לדגים אבל הענין הוא דברי התורה הן המה המצות בפשוטים כפי המקובל דרכי עשייתם. אבל יש עוד באותן המצות מצות נעלמים עד אין חקר מובנים למשכילי מדע בכל דור ודור (וביותר יתבוננו בה לעתיד) כענין הנאמר בזהר ת"ח המשמש מיטתו בימות החול עובר על ערות כלתך לא תגלה והנה תתבונן וכי ס"ד שיענשו הב"ד את העובר במיתת ב"ד אבל הענין האזהר' היא כפשוטו אבל למשכילי מדע מובן ג"ז מן הפסוק על כיוצא בזה יצטרך להתברר:
92
צ״גוהנה עפי"ז תתבונן לפי"ז אכילת הסעוד' לע"ל. שכבר יתוקן העולם ולא יהי' עוד בנמצא שום חטא ממשיי אשר נמסר לכל רק יהי' מובן מן דברי תורה עוד דברים נעלמים מה שלא קיימו. ובזה לא יצטרכו נשמות המגולגין לצער שחיט' ע"כ בהמות בהררי אלף יהיה להם סגי באסיפה וז"ש חדושי תורה מאת"י תצא הבן:
93
צ״דוכל העם רואי' את הקולו' הנה בקו"ל שייך שמוש חוש השמוע' ולא חוש הראי'. ע"כ דרשו חז"ל שהי' הדבר בשעת מתן תורה לאות ולפלא שהיו רואים את הנשמע שחוש הראי' עשה פעולת חוש השמע. והנה ידידי מהראוי להתבונן על מה עשה הש"י ככה דהנה כל הנפלאות שהפלי' המפליא פלאות הי' לצורך איזה ישועה כענין ניסי מצרים וקריעת י"ס ועמידת השמש ליהושע וכן בכל הניסים תמצא שהי' לצורך ישוע' והצלה משא"כ בנס הלזה למה עשה הש"י ככה אשר חוש הראות יעש' פעולת חוש השמע בשע' מתן תורתינ"ו והנה אבאר לך את אשר כתבנו באריכות במ"א והוא שאנחנו ב"י עם י"י אלה זה כל פרי מעשינו להתנהג באמונה אשר היא ירושה לנו וטבע קיים לנו ב"י דוקא ע"פ התורה. וחלילה לחקור בחקירות דהנה תראה אפי' בדברי חכמים מחוייבים להאמין מבלי מופת הלא תראה את אשר דרש ר' יוחנן עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים לגלג עליו אותו תלמיד השתא כביעתא וכו' לימים הפליגה ספינתא בים חזא מה"ש דיתבי וקא מנסרי וכו' א"ל הני למאן א"ל שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים אתא לקמי' דר' יוחנן א"ל רבי דרוש ולך נאה לדרוש. כאשר אמרת כן ראיתי א"ל ריקא אלמלא לא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות. ע"כ הנך רואה אשר ר' יוחנן לא ראה בעת לגלוגו היינו בשעת הדרשא דאילו ראה שמלגלג הי' לו תיכף לענשו. והנה כיון שלא ראה בלגלוגו איך א"ל מלגלג עד"ח אתה. אך הוא כיון שראה בו ר' יוחנן אשר לא האמין כ"כ בלב שלם בשמע"ו את דברי חכמים כמו שנתפעל בראות"ו בחוש הראו"ת אזי קראוהו מלגלג עד"ח וענש אותו במיתה הנך רואה אפי' בדברי חכמים ואפילו בדברים שאינם נוגעים לעיקרי הדת (ואפילו אומרים בדבריהם דברי המנגדים לשכל האנושי כמ"ש אותו תלמיד השתא כביעתא וכו') אעפי"כ מחויבים אנחנו להאמין כ"כ בשמיעה כמו ברא"י' בלי שום חילוק. ולא תפעל ותחקוק הראי' פעולה בלב יותר מן השמיע"ה והנה אם כך הוא חובתינו בדברי חכמינו מכש"כ בדברים המבוארים בתורה ובפרט בדברי' הנוגעים לעיקרי הדת מציא"ת הש"י. אחדו"ת. שכר ועונ"ש חלילה וחלילה לחקור ע"ז בחקירות אפי' אם כוונתו כדומה לש"ש ויאמר שכוונתו כדי שיתאמתו לו הענינים במופת השכליי ותתחזק בזה אמונתו עד שאפי' יכריחנו איזה מכריח ח"ו להעביר על דת לא יפעול בו מאומה זה לא יעלה על הדעת נשתקעו הדברים ולא נאמרו ותהי להיפך ואעיד' לו עד נאמן רוח הג"ה ואל תשיבני מן הקדושים אשר בארץ החיים המה. הלא בספרת' ר' סעדי' גאון בס' אמונות ודעות והחסיד הקדוש בס' חובת הלבבות הרמב"ם כי יש בזה סוד כמוס שהוצרכו לקיים את הדור באלף החמישי שהי' בבחי' והית' הוראת שעה כענין אברהם אבינו שהוצרך לעמוד על האמונה בחקירות להראות לבאי עולם ולהעמידם על האמ' במחקר האנושי כיון שהי' הדור בחשכות והנה בחרו הש"י לחלקו וא"ל התהלך לפני והיה תמי"ם בלא חקירות. והבן: החסיד הקדוש מהר"י יעבץ העיד כאשר הי' בגדרת בצרפת ופרטיגאל כל אותן החקירות אשר חקרו בפלסופי' ועמדו על האמונ' במופת השכליי המירו את כבודם ביום זעם וקלי הדעת ונשים אשר אמונתם הוא רק בקבלה קדשו שם הנכבד והנורא הש"י ינקום דמם במהרה. והנה לכאורה השכל מנגד לזה דהרי הדבר שנתאמת במופת עפ"י השכל הוא כמו דבר הנרא' לעין אשר א"א להטו' את השכל לומר לו שהוא בהיפך ממה שראה בעיניו כ"ה בדומה בדבר שנתאמת לאדם בשכל ע"י מופת (שהוא בראי' ממשיית דמה לי ראות העין או ראות השכל וכן השתמשו חז"ל לומר על הבנת השכל בשם ראי' כעין שאמרו רואה אני את דברי אדמון) וא"כ איך יצדק לומר שהאמונ' מצד שמיע"ת הקבלה היא חזקה יותר מהאמונ' הבאה מצד ראיי"ת השכל בחקירות המופת והנה אומר לך את אשר עם לבבי דהנה האמונ' אשר היא מצד הקבלה השמעיית עד המעמד הנכבד אשר שמענ"ו קולו ית"ש מתוך האש באמרו אנכי הוי' אלקיך. הנה האמונ' ההוא כיון שהוא מצד א"ס ית"ש הלה אין לאמונ' זו סוף משא"כ האמונ' הבא מצד מחקר האנושי בשכלו הנה לשכל האנושי יש סוף הנה האמונ' הזו היא בסכנה כשיבוא ח"ו איה מכריח להכריחו ולהטותו מן האמור כיון שבאה מצד דבר שיש לו סוף הבן הדבר. כי נחמד הוא לבעלי שכל ויציב"א מלתא דנא להבאים בסוד י"י בסוד המקובל לחז"ל שהקב"ה הי' בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי. ומי אשר יצק מים ע"י גורי האריז"ל. דע אשר בגבהו מרומים סוד השבירה הי' בבחי' עיני"ם שהוא בחי' ראי' משא"כ בחי' אז"ן ה"ס התקון הגמור נודע הוא למביני מדע. ומעתה תתבונן האמונ' אשר הוא מצד חקירות המחקר האנושי. הנה נקרא' ראי' כמו רא"י' בעיני"ם (וכמש"ל) בניקל ח"ו יכול ליפול בה שבירה משא"כ האמונ' המקובלת בחי' אז"ן הוא מעול' התיקון והוא מקויימת לעד לעולם לזרע ישראל וה"ס שמע"ו ותחי נפשיכם:
94
צ״הוכיון שבאנו לכלל הדרוש הזה אציגה נא עמך את אשר קדם מאמרינו בענין הנאמר בתור' אצל אברה"ם בפ' ברית בין הבתרים וזה תוארה. הנה נכתב התם והאמין בי"י ויחשבה לו צדקה והנה מהראוי להתבונן ולתת לב א' והאמן נמסר חסר י' ב' ויחשבה אינו מובן מי חשב צדקה למי. ומהו הצדק' ג' תיבת ל"ו אין לו ביאור הנ"ל ויחשבה לצדק'. ע"כ אחשבה לדעת ידוע הוא אשר אות י' מרמזת לחכמ"ה ע"כ גם בעוה"ז השגת החכמה ע"פ שכל נרמז ביו"ד ואמונ' היא למעל' מן החכמ"ה היינו דבר שאינו מובן בחכמ"ה. דאם מובן הענין בחכמ' ושכל לא תקרא אמונ' כמו שלא תקרא אמונה בדבר הנרא' בחוש בראיית העי"ן כמו כן הוא בדבר אשר ישיג השכל נקרא ראיי"ת השכל במופת כמו ראיי"ת העי"ן בגשמיי. וזה לא נקרא אמונ"ה. רק אמונ' הוא דבר שאינו נראה בראיית העין ובראי' השכל בחכמה. ואעפי"כ הוא מאמין בדבר זה נק' אמונה והוא למעל" מן החכמ' (הנרמזת ביו"ד) והוא בחי' כת"ר בעולמות העליונים בחי' קוצו של יו"ד וע"כ נאמר באברה' והאמן בי"י נמסר והאמן חסר י' המורה על החכמ' היינו שהאמין מבלי השיג מדבר בשכל וחכמה כאשר יתבאר אי"ה וז"ש ויחשב' לו צדקה הש"י חשבה לאברה' כאילו כביכול נתן לו אברה' צדקה. דהנה צדקה נק' כשנותן האדם איזה דבר משלו לחבירו משא"כ כשנותן לחבירו דבר שחבירו הפקיד אצלו זה לא נקרא צדקה. כיון שהחפץ היה הוא שלחבירו מאז ומקדם. והנה האדם שאינו מאמין רק בדבר שהשכל משיג ומחוייב זה לא יחשב לצדקה דהנה הש"י אשר יצר את האדם בחכמ"ה הוא החונן לאדם דעת הנה בהשיג האדם בחכמ' איזה דבר הנאות הנה מחזיר להבורא ית"ש פקדונו. משא"כ כשמאמין בו ית"ש ובעיקרי הדת ובדברי התורה ובדברי חז"ל אפי' בדברים שהם למעלה מן השכל (אפי' מנגדים אל השכל) והחכמ'. רק עפ"י התורה והקבל' הנה לצדק' תחשב כאילו נתן כביכול להש"י צדקה: הגה בעל אמונה כנ"ל אינו בכלל מה שאמר הנביא מי הקדימני ואשלם וכו' יפורש אי"ה במאמרים ותבין לפי"ז משארז"ל. גדול' צדקה שמקרבת את הגאול':
95
צ״ווזה מה שנאמר וצדיק באמונת"ו יח"י. דהנה מי שאינו מאמין רק מה שמשיג בחכמה. הנה היא רק כמחזיר הפקדון אשר הפקד אתו. והנה זאת הנשמה כולה היא פקדון אצל האדם ובהגיע עתה צריך להחזיר הפקדון לבעליו משא"כ המאמין בדברי התור"ה למעלה מן החכמ"ה. הנה גם בהגיע עת חזרת פקדון מוסיפין לו חיים. כיון שהשתדל בדבר שהוא למעלה מן הפקדון. הבן מאוד:
96
צ״זובזה תמצא טוב טעם ודעת מה שהוא במשפטי התור"ה שאסור לנסות את הש"י רק במעשר וצדקה. ולמה כזאת אך הוא דהנה צדק"ה הוא למעל' מן השכל. דהשכל מחייב כשנתן משלו לאחר הוא מתחסר וכשמחזיק לעצמו נשאר בידו ועפ"י התורה בהיפך א"כ מצות הצדק"ה אמונ"ה למעלה מן השכל וציה הש"י לבחון אותו בזה דאז יתאמת אצלו בשכל דבר שהיא למעלה מן השכל וזהו וצדק' תציל ממות כמש"ל בענין צדיק באמונת"ו יח"י'. וזה שאמרז"ל גדולה צדק' שמקרבת את הגאולה. כי הגאולה היא ע"י אמונה עצות מרחוק אמונה אומן. וכענין הנאמר בגאולת מצרים ויאמן העם והאמונה היא צדקה כמש"ל:
97
צ״חומעתה כאשר תתבונן כל הנ"ל תבין ותשכיל את אשר תמהו עליו. כל מפרשי תורתינו מה זה היה לאברהם אבינו חסידא קדישא שהבטיחו הש"י כמה פעמי' על הזרע ואשר יתן לו ולזרעו את הארץ. והן היום אמר י"י אלקים מה תתן לי ואנכי הולך וכו'. ואמר עוד הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי. וגם חלילה להצדיקים לעשות עיקר מהירושה של ממון וגם איזה שייכות יהי' לבן ביתו שיורישנו. והנה איש כי ימות ואין לו בנים יתנו את נחלתו לקרו' אליו ממשפחתו ויירש אותו. ומה שיש לדקדק עוד מאמר הכתוב אח"כ והנה דבר י"י וכו' למה אמר בלשון כזה ולא סתם ויאמר י"י אליו. גם אומרו ית"ש. ל"א יירש"ך ז"ה לכאורה היא מיותר. לא הל"ל רק אשר יצא ממעיך וכו' וגם למה אמר בלשון אשר יצא ממעיך וכו' ולא בלשון בן. או זרע וביותר יש לתמוה על אברהם. דהנה התאונן על שראה בדעתו אשר אליעזר יירשנו והנה סיפר בשבחו קראו בשם דמש"ק אליעזר דולה ומשקה וכו' כמשארז"ל ע"כ אחשבה דהנה הש"י הבטיחו בכל פעם על הזרע. והן היום א"ל הש"י אנכי מגן לך שכרך וכו' ולא הזכיר לו הזרע אז שפט אברהם. אפשר גרם איזה חטא למנוע ההבטחה. והחזיק בסברתו זאת. דהנה ראה ברוה"ק אשר אליעזר יורש אותו. וגם ראה שהוא ראוי לכך כי הוא דולה ומשקה וכו' יכל זאת אמת כי אליעזר עבד אברהם נתגלגל בכלב בן יפונה כמקובל בידינו מהאריז"ל אשר לבעבור זה הלך כלב לחברון להתפלל על קבר אדוניו שיהי' ניצול מעצת מרגלים והנה הש"י הבטיחו שיתן לו לנחלה הארץ אשר דרך בה. וכן היה ויתנו לכלב את חברון. והנה ירש גם מקום כבודו של אברהם מערת המכפלה. הנה צפה אברהם ברוה"ק אשר אליעזר יורש אותו ולא ידע מהו ע"כ שפט והחזיק לסבר' אשר החטא גרם למנוע ממנו הזרע ועוד ראה ברוה"ק אשר אליעזר הגון ליירש אותו. כי הוא דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. דהיינו שראה ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וכו' וכמו שפירשו רז"ל מכל אלה שפט אשר ח"ו נמנע ממנו הזרע. ע"כ אמר אברהם מה תתן לי ואנכי הולך וכו' משק ביתי הוא דמשק אליעזר. היינו אני צופה שהוא דולה ומשקה וכו' כנ"ל. וראוי הוא לגדולה. ושוב חזר ואמר הן לי לא נתת (עדיין) זרע (א"כ הי' לך להזכיר גם כעת הבטחת הזרע ולא הזכרת לי כעת. זאת ועוד אחרת) והנה בן ביתי יורש אותי אני צופה ברוה"ק אשר היא יורש אותי הכל כנ"ל. מכל הסברות חושש אני אשר ח"ו גרם החטא. ואנכי הולך וכו' לזה סיפרה התור"ה והנה דבר י"י אליו לאמר רצ"ל הש"י לא דחה דבריו לומר לו שלא ראה יפה. אבל אמת ראה ברוה"ק אשר העבד הזה יירשנו ואעפי"כ לא יירשך זה (העבד כאשר הוא) כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך ודבר אלקינו יקום לעולם כי נתגלגל העבד בכלב בן יפינה יוצא חלציו של אברהם והיא ירש את מקום כבודו של אברהם. הנך רואה דבר אלקינו אמת. אבל הדיבור הזה אז לאברהם היו שני הפכיים בנושא אחד לא דחה דברי אברהם מה שצפה ברוה"ק אשר העבד יירשנו והסכים שראה יפה וא"ל לא יירשך זה כ"א אשר יצא ממעיך וכו '. וב' הפכיים לא יסבול האדם מחכמתו וכח שכלי רק באמונת"ו למעלה מן השכל וז"ש והאמ"ן בי"י שהוא ית"ש כל יכול לעשות מה שאין השכל והחכמה יכול לאמת וע"כ והאמ"ן חסר י' כמש"ל ויחשבה לו צדקה הש"י חשבה לאברהם לצדק' שעובדו במה שלא נתן והפקיד אצלי כמש"ל וביותר יומתק הדבר אמרו ויחשבה לו צדקה לו דייקא ביותר מן כל שאר בני אדם. כי שארי בני אדם המתנהגים באמונה מנערותם. כן היא דרכם להאמין מבלי שכל וכמ"ש פת"י יאמין לכל דבר משא"כ אברהם הנה לא היו לו שום רב ומור' רק חקר בחכמתו ושכלו עד שעמד בשכלו על האמיתיית מציאת הש"י וגדולתו ואחדותו. ושבחובה היא לנבראים לעובדו הנה לאיש כזה המורגל לחקור הכל בחכמה הנה לצדקה תחשב אם יאמין בדבר המנגד לשכל וחכמה ב' הפכיים וכו' בין והתבונן:
98
צ״טומעתה תשכיל ותדע דזה פרי כל עבודת איש ישראלי שעמדו רגלינו ורגלי אבותינו על הר סיני להאמין באמונת אומן את כל דברי התור"ה מבלי חקירה ונלמד דעת מאברהם אבינו. וי"ל דלבעבור זה בשעת מת"ן תור"ה צר הש"י קלסתר פניו של משה דומה לאברה' כמשארז"ל ויקרא אליו י"י מן הה"ר. הה"ר זה אברהם. ויש לפרש אח"כ כ"ה תאמר לב"י כ"ה יתנהגו כאברהם אביהם הן בי"ת יעקב המה אנשים פשוטים קלי הדעת ונשים שאין להם שכל לחקור בחכמה והן בני ישרא"ל בעלי השכליים הגדולים אין לה"ם מעתה לחקור רק בדברי תורה וסודותי' והלכותי' איך הוא הדין וההלכה במצוה זו או בזו אבל חלילה לבלות זמן להמציא על יסודי התור"ה חקירות במופתים וזה כ"ה תאמר. כ"ה תאמר להם שיתנהגו כה כעין אברהם אבינו שנק' הה"ר האמין בי"י דבר שא"א לעמוד על המחקר בשכל וכנ"ל:
99
ק׳ובאמונת אומן הלזו מחוייבים אנחנו להאמין בענין ידוע"ה ובחיר"ה הנה שניהם הם מיסודי התור"ה והם ב' הפכיים עכ"ז חובה עלינו להאמין בשניהן עפ"י התור' ונאמן הוא בעל מלאכתינו בהצדקת הענינים. והוא לבדו יודע האיך מקויים הכל ובזה יתפרש ג"כ באברהם מה שאמר לו הש"י אנכי מגן לך (שהיא המגן והעוזר לו בכל תנועה ותנוע' כולם נקשרים בחפץ הבורא שהוא המדע והיודע ואעפי"כ) שכרך הרבה מאד (כי יש לך בחיר"ה) והנה הם ב' הפכים וע"ז אמר והאמן בי"י ויחשבה וכו' כנ"ל:
100
ק״אובאמונה הלזו מחוייבים אנחנו להאמין גם בנידון אריכות הגלות החל הזה הגם שכפי הנראה מדברי הנבואה כל היו"ם דו"ה נגזר' הגלות רק עד סוף אלף החמישי הו"ד אשר נהפך וכו' וכב' עברו עידן ועידני' ואנחנו לא נושעני. וגם כמה וכמה קיצים מבוארים בזוה"ק ובספרים קדמונים בעלי רוה"ק האמיתיים וכבר עברו. והנה יתבהל הרעיון בראותו כ"ז. אמנם כי כן מחיוב האמונה עפ"י התור"ה והנבואה להאמין בהש"י שהוא כל יכול. אפי' בב' הפכיים שאין השכל יכול לחייב. ע"כ מחוייבים אנחנו להאמין בביאת משיחנו ב"ב גם מחוייבים אנחנו להאמין בדברי הנביאים והחכמים אשר כתבו קיצים ברוח קדשם. הגם שכבר עברו. ואיך יצדקו ב' אמונות הללו אלא ע"כ ישנו באפשרי בחוקו הש"י לקיים הבטחתו ב"ב. ובודאי יבא משיח. וגם דברי חכמים יתקיימו אשר רוח י"י דבר בם. כגון מה שמבואר במדרש הנעלם שהגאול' ותח"ה בשנת ת"ח מחוייבים אנחנו להאמין שיקיים כן. הגם שכבר חלף ועבר הזמן הנה רחוק הדבר משכלינו איך יכול דבר זה להתקיים. זא"ת נשים אל לבנו כשתהיה הגאולה ב"ב יתגלה לנו האיך יקויים הכל וכן בכל שאר הקיצים. הבן הדבר:
101
ק״בוהנה אגיד לך פרט אחד בדבר את אשר עם לבבי בכדי לנחם נפשות העגומים ולחזק האמונה. הנה בירמי' ל"א ל"ח כתיב הנה ימים באי"ם נאום י"י ונבנתה העיר לי"י וכו' והנה תיבת באי"ם הוא קרי ולא כתיב ואחשבה לדעת דהנה הזמן נברא בכל עת ובכ"ז למשל אחרי ככלות השנה הנה השנה ההוא חוזרות לנרתיקה ונשפע מעולם העליון מלמעלה מן הזמן אל תחת הזמן שנה אחרת. והנה נרמז לנו בדברי הנביא בתיבת באי"ם שלא נכתב בגבול האותיות להורות שאותו הזמן אשר בו הקץ לא יבא בגבול הזמן מעולם העליון. רק כאשר יבוא. ממילא תבין דהשנים אשר דברו חכמים ברוח קדשם עדיין השנה הזאת נשארה בגבהי מרומים עד אשר יבוא הזמן. ויהי' בכתב ובגביל הנה ימים באי"ם ויתראה לעין כל שכל דברי הנביאים והחכמים קיימים הבן מאד הדבר הנה כתבתי לך ברמז פרט אחד הנלע"ד. אבל הש"י הוא היודע האיך יקויים הכל ועלינו בחובה להאמין אמונת אומן ודבר אלקינו יקום לעולם. בין והתבונן:
102
ק״גועתה נבוא אל הביאור במקרא קדש. ובדברי חז"ל אשר הוא ראש מאמרינו בדרוש הלזה וכל העם רואים את הקולות רואים את הנשמע. ולמה הי' הפלא שיהיה חוש הראות עושה פעולת חוש השמע ולפי הנ"ל עשה הש"י ככה למען הודיע לבניו שמהיום והלאה מעת נתינת התור"ה מחוייבים אנחנו להתנהג באמונת אומן ביסודי התור"ה. ובה נהגה יומם ולילה. וחלילה לנו לחקור חקירות אנושיית (כי תורתינו הוא למעלה מן המחקר האנושי) והוא עפ"י הקדמותינו שחוש הראו"ת אינו משתמש לאמונ'. כי הדבר הנראה לעין או אפי' בצפיות השכל שגם היא נקר' חוש הראו"ת (כענין רואה אני את דברי אדמון) בזה לא תצדק לשין אמונה רק ראי"ה וידיעה שכן הוא וחוש השמע הוא המשתמש לאמונה. שומע ומאמין הנאמר אליו ולמען הודיע זה לבני ידידיו בעת נתינת התור"ה שזה הוה יסודי התור"ה. הנה הראה להם שגם חוש הראו"ת נשתמש לחוש השמ"ע כי זה היא העיקר לתור"ה שמע"ו ותחי נפשכם. ואתה המעיין לטוש עיני שכלך ותתבונן בדברי אלהות תבונן מפלאות תמים דעים:
103
ק״דועוד אומר לך טעם להפליא אשר נעשה בנתינת התור"ה שהיו רואי"ם את הנשמע והוא כענין שרמזתי לך לעיל דברי קבלת מר"ן האריז"ל. שבבחי' עינים הי' שבירה ומיתה. משא"כ בבחי' אז"ן חיים מתוקנים ע"כ בנתינת התור"ה. ע"ץ החיי"ם היא חירות ממלאך המות. ואמרה התור"ה כי מיצאי מצא חיי"ם. הנה כי כן גם חוש הראות. אשר היה בבחינתו שבירה ומיתה. בנתינת התורה קנה לעצמו בחי' השמ"ע בחי' אז"ן שמעו ותחי נפשכם ואתם הדביקים בי"י אלקיכם חיים כולכם היום. הבן:
104
ק״הע"פ הדברים הנ"ל שכתבתי לך באריכות בסמוך: אדברה נא לך התבונות בגמ' מנחות. ת"ר כשצרו מלכות בית חשמונאי זו על זו וכו' והיה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יונית לעז להם בחכמת יונית וכו' ונזדעזע א"י וכו' כי מטא לאתוי עומר לא היו ידעי מהיכ' אייתו עומ' אכרזו אתא ההוא חרש"א (פירש"י שומע ואינו מדבר) אותיב חדא ידא באיגרא וכו' בדקו ואשכחוהו כי בעי לאתויי שתי לחם וכו' אתא ההוא חרשא וכו' בדקו ואשכחוהו ע"כ. הנה מהראוי להתבונן דודאי לא במקר' נפל דבר גדול כזה ב' מצות גדולות כאלה עומר ושתי הלחם הניקרבות בביהמ"ק שיהיו נקרבות ונעשית ע"י חר"ש שאינו שומע. ובודאי יד י"י עשתה זאת לרמז להם איזה דבר הנוגע להדת והי' צורך שעה להודיע ולרמז להם. וגם חז"ל מדקבעו זה בבריותא ע"כ הוא דבר הנצרך ללמד דעת לדורות. ויש לבאר דהנה הורקנוס וארוסטובלי'. היו ממלכי בית חשמונאי. והנה אבותיה' כאשר קמו עליהם היונים בחכמת"ם החיצוניות האנושיות הטבעיית ורצו לבטל חכמת התור"ה דעיקר האמונת יסודי התור"ה היא בשמוע"ה וקבלה כמש"ל לא בחקירה וחכמות חיצוניות כמש"ל בענין וכל העם רואים את הקולות רואי"ם את הנשמ"ע אשר חוש הרא"י' עשה פעולת חוש השמ"ע. והנה החשמונאים השליכו נפשם מנגד ומסרו נפשם (על קדושת השם) לבטל חכמות חיצוניות הוא מחקר האנושי (אשר יכונה לחוש הראו"ת כמש"ל) ולהגביר חכמת התור"ה אשר כל פעולתה בשמוע"ה אמונת אומן שמע"ו ותח"ו נפשיכם. וכל החקירות האנושית בהשכלת האנישי בטל אל אמונת אומן של התור"ה. ע"כ התנוסס הש"י עמהם בניסים מכסל"ו היא בחי' אז"ן (כידוע מכתבי האריז"ל) והאיר להם הש"י בנס את המנור"ה הרמוזה לתור"ה (עמ"ש באריכות בדרושי חנוכ"ה) וע"כ הימים שהתניססו להם רובם הם בכסל"ו (בחי' אז"ן) ומיעוטן בטב"ת (בחי' עי"ן) להורות אשר חוש הראיה המורה על המחקר הנראה לעי"ן (כענין רואה אני וכו' וכמש"ל) בטל במיעוטו לחוש השמ"ע שהוא אמונת הקבלה עפ"י התור'. כענין שכתבתי לך. בענין רואים את הנשמע. אשר חוש הראו"ת ביטל ממשלתו נגד חוש השמ"ע ולבש מדי חוש השמ"ע. והנה אלו בני החשמונאים לא הלכו בדרכי אבותיהם ונלחמו זה עם זה במלחמות תנופה בתחבולות חכמות אנושיית כמבואר ביוסופין. וכפי הנראה נתפרץ שוב הדור ההוא בחכמות חיצוניות יונית (כענין המבואר בברייתא אשר לעז להם אחד בחכמת יונית) שהיא חקירות וחכמות חיצוניות מחקר האנושי אשר יכונה לחוש הראו"ת כמ"ש לך. הנה בהגיע זמן העומר וזמן שתי הלחם. אשר הם נקרבות לסגולת התור"ה בימים ההם בזה"ז. הנה פעל ועשה הצור הם אשר היו נקרבות ע"י פעולת חרש שאינו מדבר. רק היה לו חוש השמיע"ה שהיא סגולת התור"ה בלי מחקר. והנה החר"ש הזה הכריע בעדותו את כל חכמ"י ישראל וע"כ חכמי הדור בעת ההוא פירשו מצודת לטותא דרבנן על מי שילמד חכמת יונית. ואתה המעיין ידיד הנעים בין בדברים ותראה ענין נפלא:
105
ק״וותבין לפי"ז בברייתא. א"ל מרדכי ומי איכא דוכתא דשמה גנו"ת צריפי"ן וכו' משמיענו זאת דהנה חכמות יונית כלולים בה להבין ג"כ ע"י חכמה אנושיית. רמזים וחידות ותנועות כמ"ש רש"י. ועי"ז נתפתה האדם אחרי' כענין פיתויי הזונה בקריצת עינים ימתק הלשון הנה הראה להם הקב"ה אשר כל החכמו"ת כלולים ממילא בתור"ה דהנה מרדכי שהי' עוסק בתור"ה הבין ברמיזות מבלי חכמ"ה במחקר. הבן:
106
ק״זאשובה עוד לבאר לך טעם. להפלא שהתנוסס הש"י עמנו בשעת מתן תורה לראות את הנשמע והוא לדעתי עפ"י מ"ש בפסוק. כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום תשמרון לעשות. הנה אשר צויתי אתכם מיבע"ל. וכן בפ' והיה אם שמוע תשמעו. אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום. יש לדקדק כנ"ל. וכתבנו בזה דהנה התורה היא חכמה אלקית שכל אלקי. הנה מחוייבי אנחנו לקיים כל מצותי' באופן הנאות לתורה אלקות דהנה יש בה מצות שמעיית ומצות שכליית אשר שכל האנושי ג"כ מחייב אותם. ואפילו אוה"ע מענשים ע"פ הדבר עפ"י נימוס ותיקון המדינות ויישוב העולם. כגון איסור גניבה. וגזילה וניאוף ורציחה. והנה להיות שהתורה היא שכל אלקי אפילו מצות השכליית לא יקיימם מטעם השכליית רק מצד השמעיית היינו כאשר צונו י"י אלקינו. וזהו כל המצוה. אשר אנכי מצוה אתכם היום תשמרון לעשותם. רצ"ל תשמרון לעשותם מפאת מה שאנכי מצוה אתכם. אפי' השכליית לא תקיימם מצד מה שהשכל מחייבן. רק מצד מה שאנכי הוא המצוה על הדבר וכ"ה הפירוש והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה וכו' הבן הדבר והוא הנפסק עפ"י רוב הפוסקים להלכה מצות צריכות כוונה. לכוין לקיים המצוה כאשר צונו י"י אלקינו לא מפאת מה שהשכל מחייבן לא מפאת מורא מעונש הסנהדרין והב"ד והמלך והמדינה וחוץ לזה הנה יש בזה סגולה נפלאה כמש"ל. דכל דבר הנעשה ע"פ יסוד שכל האנושי. הנה יוכל להיות סוף וקץ לדבר כיון שהוא מפאת שכל האנישי שיש לו תכלית והנה הוא בסכנה שבאיזה זמן מן הזמנים יבא ח"ו לעבור את פי' י"י. כמו שתראה ארסט"ו היוני. שהיה החכם הגדול שבאומות. וסיפרו מדותיו שגינה כל החמודות תבל רק הכל במדה ומשקל להכרח הקיום. ואח"כ ספרו עליו שנלכד בתואר אשה יפה וזה היה סיבת מותו. והוא לבעבור שכל מדותיו ותמימות דרכיו לא היו מצד ציוו הש"י בתורה רק מפאת שכל אנושי שיש לו תכלית וסוף. משא"כ אנחנו ב"י בנים לאל חי תמימות דרכינו הוא מצד המצוה ב"ה ושכל אלקי הוא א"ס. הבן הדבר:
107
ק״חוזה שפירשנו אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת י"י. דקשה וכי יש תמימי דרך שאינם הולכים בתורת י"י. ולדרכינו הנ"ל יוצא דודאי יש במתמם דרכיו עפ"י השכל. וכענין המעשה דארסט"ו שכתבתי. והנה אשר"י היא לשון חוזק (כמ"ש אשרו חמוץ) וז"ש אשרי תמימי דרך (תוקף וחוזק ויסוד מוסד יהיה לתמימי דרך) ההולכים בתורת י"י (אשר תמימותם הוא מפאת מה שצוה הש"י בתורתו. משא"כ מי שמתמם מעשיו מצד שכלו אינו בטוח על החוזק ויסוד מוסד לעולם כיון ששורש הדבר מוסד עפ"י השכל האנושי:
108
ק״טאחרי הראנו י"י אלקינו את כל דברי התורה הזאת וכי זה כל האדם הישראלי לקיים את כל דברי התורה אפי' מצות השכליית מצד המצוה שהשמיענו את כל המצות האלה (לא מצד השכל האנושי) והנה זה נק' שמיעה שהוא קבלה מסיני שכל אלקי משא"כ דבר הנעשה על פי התחייבות השכל האנשי נק' ראי' (כענין רואה אני את דברי אדמון) הנה זהו ענין הנרצה בשעת מתן תורה. וכל העם רואים את הנשמע אשר חוש הראות חלץ את בגדיו שהוא השתמשות בחוש ובשכל כמבואר. ולבש עצמו בבגדי חוש השמע לעשות כל דברי התורה בבחי' שמיעה וקבלה מסיני דייקא. כאשר צונו י"י אלקינו. הבן הדברי':
109
ק״יבפ' ראה כי תשמע בקול י"י אלקיך לשמור את כל מצותיו וכו' לעשות הישר בעיני י"י אלקיך וסמיך לי' בנים אתם לי"י אלקיכם. ונ"ל לפרש טעם הסמיכות (דבמשנה תורה כ"ע מודים דדרשינן סמוכים) דהנה כתב הרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה מה שאמרז"ל שמלאכי השרת היו מקטריגים והיו רוצים לקבל התורה באו בטענות דינא דבר מיצרא אשר רז"ל אסמכוה על המקרא ועשית הישר והטוב וכו'. אמנם כתב בשיטה מקובצת מציעא. דלגבי בן לא שייך דינא דבר מיצרא. וישראל המה בנים. עיי"ש ובזה יתפרש סמיכות הכתובים הנ"ל. כי תשמע בקול י"א וכו' לעשות הישר בעיני י"י אלקיך (היינו דיני מצרנית) הגם שאינו מצוה ממש עכ"ז היא ממידת היושר שבתורה. ואם יקשה לך לפי"ז א"כ טענות המלאכים. טענה שיש להם דין מצרנות בקבלת התורה זה דמסמיך. בנים אתם לי"א ולגבי בן לא שייך דינא דבר מיצרא:
110
קי״אאבאר לך עוד טעם מה שהתנוסס הש"י עמנו בשעת מתן תורה לראות את הנשמע. עפ"י מה שנמצא במדרש חז"ל. על פסוק הראיני את מראיך השמיעני את קולך. כי קולך ערב וכו' (בתפלה) ומראך נאוה (בת"ת) עכ"ד המדרש. והנה נ"ל לפרש דברי המדרש שהתפלה אם היא מקובלת ניכרת ע"י הקול. כמ"ש אם שגורה תפלתי בפי וכו'. והתלמוד תורה ניכרת במראה. כי המכוין הלכה לאמת"ה מעורר מדת ואמ"ת כמ"ש בכמה מקומות. כביכול הוא הארת אור פנים תרין תפוחין ע"כ גם העוסק בתורה בעוה"ז חכמת אדם תאיר פניו. הבן הדבר נמצא התפלה ניכרת ע"י חוש השמע. והתלמוד תורה ניכרת ע"י חוש הראות. והנה קיי"ל מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. כי תלמוד תורה גדולה מן התפל'. ממילא מה שהתפלה פועלת נפעל ביותר ע"י התורה. וזה שהראה הש"י מעלות התורה בשעת מתן תורה וכל העם רואים את הנשמע הנה הנשמע היא התפלה כמו שאמרו כי קולך ערב בתפלה וכנ"ל והנראה הוא הת"ת כמ"ש ומראך נאוה בת"ת. והנה בשעת מתן תורה ראו את הנשמע. הנה עמד חוש הראות במקום חוש השמע. להורות שהתורה פועלת במקום התפלה הבן:
111
קי״בויאמר משה אל העם וכו' כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו ע"פ לבלתי תחטאו. הנה אינו מובן. אומרו למען נסות אתכם וכו' מהו הנסיון גם אומרו לבלתי תחטאו. הל"ל ולא תחטאו. והנראה לפרש דהנה הר"ן ז"ל חילק בין ירא שמים. לירא חטא. שהירא חטא אעפ"י שלא חטא. אעפי"כ בכל פעם הוא שב בתשובה. ומרויח בזה שיש לו ב' מעלות. מעלת הבע"ת. ומעלת צדיק גמור (דפליגי בגמ' מי גדול זה מזה) והירא חטא יש לו מעלת שתיהן (והירא שמים שאינו חוטא אין לו רק מעלת צדיק) והרב בעל ס' שו"ת פרי ע"ח) מפרש בזה דברי המדרש ב"ר ויקרא אלקים לאור יום זה מעשיהם של צדיקים ולחשך קרא לילה זה מעשיהם של רשעים: ואיני יודע באיזה מהן חפץ יותר (רצ"ל אם במעשה הרשעים שתשובתן תשובה גמורה מפני שבאמת צריכין לטוב'. משא"כ בצדיק ששב בתשוב'. הנה הוא לכאורה כעוש' דבר על מגן. או במעשה הצדיקים חפץ. היינו תשובת הצדיקים שעושין תשובה מספק) כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוה במעש' הצדיקים חפץ יותר עיי"ש. ובזה פי' נמי הרב הנ"ל דברי התנא. איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת וכו' עיי"ש. ובזה פי' נמי דברי המדרש כד דמך ר' אבהו וכו' אמר כל אילן דאבהו. ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' (היינו שהי' סבור שתשובתו הית' לריק כיון שאין צריך הבן:
112
קי״גועפ"י הדברים האלה יפורש לך המקרא קדש הנ"ל. ויאמר משה וכו' כי לבעבור נסות אתכם היינו להגביה אתכם (כענין ונשא נ"ס לגוים) במדריגת צדיקים ובעבור תהיה יראתו ע"פ לבלתי תחטאו (רצ"ל הגם לבלתי תחטאו שלא יהיה לכם שום חטא. עכ"ז תהיה יראתו ע"פ ותהיו מוחזקים בעצמיכם שאינכם יוצאים ידי חובתכם לגודל גדולתו ית"ש. ותחשבו עצמיכם לחוטאים. ותשובו עכ"פ אליו ית"ש ותהיו במדריגת צדיקים גמורים ובמדריגת בעלי תשובה. הבן נ"ל:
113
קי״דושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני הו"י. הנה מן וחי בהם דרשו חז"ל פקוח נפש דוחה את הלאוין. וחי בהם ולא וכו'. והנה מסיים ע"ז אני י"י. ולא נודע הכוונה. ונ"ל לפרש עפ"י מ"ש הרב בעל שו"ת פע"ח במשנה בן עזאי אומר הוה רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ששכר מצוה וכו' ופירש ע"ד שאמרז"ל (בנזיר כ"ג) אלא אימא גדולה עבירה לשמה כמצוה וכו' ואעפי"כ האדם בבחירתו יותר טוב לו שיבחר לעשות מצוה אפילו שלא לשמה (כמו שאמרז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך וכו') משיעסוק בעבירה לשמה. משום שסגולת המצוה שגוררת מצוה ויבא לידי מצות רבות לשמה. וסגולת עבירה לגרור עבירה ויבוא ח"ו לידי עבירות שלא לשמה. והנה בזה מובנים דברי בן עזאי וכן מפרש כזאת דברי רבי איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושיה וכו' מן האדם יבואר בזה ג"כ דברי המדרש הנ"ל. ואיני יודע באיזה מהן חפץ יותר אם במעשיהם של רשעים וכו' ואיני צריך להאריך כי קל הדברים להבין על פי הנ"ל:
114
קי״הונ"ל עפי"ז יונח לנו להלכה דברי הירושלמי בעסק פקוח נפש דקאמר אם בא לשאול להמורה וכו' דמגונה השואל והנשאל ולכאורה יקשה אם השואל אינו יודע הדין ובא לישאל מה יעשה כיון שאינו יודע הדין אם פ"נ דוחה שבת והרי גם בגמ' שאלו לידע מנלן דפ"נ דוחה שבת. ונ"ל לבאר זה דה"ק. דהשואל יודע ודאי דפ"נ דוחה. רק דסלקא דעתי' דזה מסוג עבירה לשמה (והוא כמצוה שלא לשמה) וירצה לברוח מן העבירה מפני שעבירה גוררת וכו'. זה אסור לעשות כיון דעכ"פ אין כאן עבירה בעשי' זו. ופ"נ הוא בשהיית השאלה אסור לו לישאל. וגם זה לא נכנס תחת סוג עבירה לשמה רק מצוה הוא ומי שצוה על השבת לקדשו. הוא צוה לחללו בפ"נ. וכשם שמצוה היא להקריב קרבנות צבור הבאות חובה בשבת ואין זה תחת סוג עבירה לשמה. והבן יבזה יתבאר הפסוק ושמרת' את חקותי וכו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (הנה דרשו מזה פ"נ דוחה וכו') הנה מסיים אני י"י. כלומ' אין זה בכלל סוג עבירה לשמה. רק הוא מצוה אני המצוה על מצוה זו כשארי המצות. הבן:
115
קי״ובפ' ואתחנן. ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. הנה דרשו חז"ל היום לעשותם ולמחר לקבלם שכרם. הנה לפי"ז לא יתכן כ"כ אומרו אשר אנכי מצוך היום לעשותם. כנראה מזה שהקב"ה מצוינו היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם. והנה הדבר הזה אין תלוי בנו. רק נאמן הוא בעל מלאכתינו. שישלם שכר לעושי רצונו. והנרא' לכרש עפ"י מ"ש הרב הגדול חיד"א זלה"ה. הא דקיי"ל שכר מצות בהאי עלמא ליכא זהו דוקא שכר המצוה גופה. אבל התוספת ודקדוקי המצוה ומילי דחסידי שאדם מוסיף בכל מצוה. גם מה שלא נצטוה עפ"י הדין. נהנה האדם משכרם גם בעוה"ז. ובזה יונח לי דברי המקרא קדש הנ"ל ושמרת את המצוה וכו' אשר אנכי מצוך (היינו דוקא מה שאנכי מצוך המצוה כצורתה בזה הוא דוקא) היום לעשותם (ולמחר לקבל שכרם כי שכר המצות בהאי עלמא ליכא. משא"כ מה שאתה מוסיף גם מה שלא נצטוית. תקבל שכרם גם בעוה"ז) ובמ"א כתבנו כפי הנראה. גם במצות דרבנן כך הוא ההלכה ידובר אי"ה במאמרי חנוכה:
116
קי״זעפי"ז פירשנו מאמר חז"ל אצל אברהם אבינו. ואברם כבד מאד במקנה וכו' וילך למסעיו וכו' דרשו חז"ל בחזרתו פרע הקפותיו. יש להתבונן בדבריהם למה אמרו לשון הקפותיו. ולא חובותיו. או הלואותיו ונ"ל עפ"י מ"ש כ"פ שע"י המצוה שהאדם עושה כתיקונה עפ"י הגבול שגבלה התורה מדותי' וקצבותי' של המצוה עי"ז מתקנים ומאירים אור הפנימי של הנשמה וע"י הדברים הנוספים דקדוקי המצות ומילי דחסידי שהאדם עושה בכל מצוה מבלי גבול. עי"ז מאירים האור מקיף של הנשמה (כי כל נשמה יש בה מקיף ופנימי. כמ"ש כ"פ) והנה לפי הדברים הנ"ל. הנה עד היום לא היה לאברהם גדולת עוה"ז מקנה וכסף וזהב והן היום שנתגדל במצרים בעושר. הנה לבל יחשבו בני דורו. שכל פעולת התורה והמצות הוא רק לקבל שכר בעוה"ז. הנה בחזרתו פרע הקפותיו גילה לעין כל אורות המקיפים שיש לו (פר"ע לשון גילוי כמו ופרע את ראש האשה) על שעושה כל מצות התורה בחומרות דברים נוספים ובמילי דחסידי. ממילא מקבל שכר גם בעוה"ז:
117
קי״חתורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. הנה לכאורה וכי ציוו משה הוא זאת התורה. הרי זאת היא ציוי הש"י ומשה היא שליח וסרסור גם אומרו מורשה הל"ל למורשה גם אומרו קהלת. הל"ל לקהלת גם צריך להבין למה אמר קהלת יעקב הול"ל לבני ישראל כמו בכ"מ. ונ"ל לפרש עפ"י משארז"ל כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו (ולמדוהו מן המקרא אלה תולדות אהרן ומש"ה ולא קחשיב רק בני אהרן. ללמדך כל המלמד וכו') הנה כתב בזה הרב הגדול חיד"א זלה"ה אשר זכות הרב המלמד עומד להתלמיד כאילו הי' אביו עיי"ש ובזה יובן לי אומרו בתור' אלה תולדות אהרן ומשה להקיש משה לאהרן. מה אהרן זכותו קיימת לבניו כיון שהם יורשיו. יורשים זכותו ג"כ. כן זכות משה עומד להם כיון שהם תלמידיו הוו כיורשים. והנה אמרז"ל יעקב אבינו לא מתי והקשו וכי בכדי חנטו חנטיא וספדו וכו' א"ל מקרא אני דורש אל תירא עבדי יעקב וכו' ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ע"כ. והנה הקושיא במקומה עומדת וכי בכדי חנטו וכו' ופירשנו דהנה הש"י נוצר חסד לאלפים היינו ב' אלפים דורות של הצדיק דהייני הבן של הצדיק יש לו זכות גדול של הצדיק ושוב בן בנו הוא רחוק קצת מן הצדיק הנה נתמעט הזכות מעט וכן בדור הג' והד'. אבל עכ"פ הזכות קיים עד אלפים דורות אבל עכ"פ הא ודאי שאינו דומה זכות בן הבן לזכות הבן. וכן בשארי הדורות אבל ביעקב אבינו הנה לא נאמר בתורה מי' להורות שיעקב אבינו לא מת. היינו באותה בחינה שהוא אבינו לא מת ולא קחשבינן בי' דורות רק נק' אב לכ"א מישראל. לדורות עולם וזכותו קיימת לכ"א מישראל לדורות עולם כאלו הוא אב ממש. והנה מש"ה רבינו שלמד תורה לכל ישראל הנה זכותו קיימת כמו זכות האב לבן. והנה אמרה התורה במקרא קדש הלזה. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כל קהלת יעקב המה יורשים של משה כמו בניו ממש ולא קחשבינן דורות כמו דלא קחשבינן אצל יעקב. כמו שיעקב אבינו (באותה בחינה שהיא אבינו) לא מת. כמו כן משה רבינו (באותה הבחינה שהוא רבינו ונחשב כאב) ג"כ לא מת ולא קחשבינן דורות. הבן. וכאלה הדברים יהיה לך ברמז מ"ש בזה יעקב ומשה בחד דרגא סלקו. מש"ה מלגו ויעקב מלבר יעקב בבחי' תפארת סוד עיקר הגוף בבחי' זו היא אבינו. ומש"ה בבחי' הדעת הוא רבינ"ו:
118
קי״טוהיה עקב תשמעון וכו' ושמר יי אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. לכאורה אינו מובן דהנה אם ישראל שומעין את התורה. הנה יש להם זכות עצמם בעבור שמירתם חוקים ותורות. והנה התורה מבטחת כאשר ישמרו התורה אזי ישמור הש"י להם זכות והבטחת האבית. ונ"ל דהנה כתב הרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה בספרו כסא דוד דף למד. הגם ששכר מצות בהאי עלמא ליכא אבל זכות אבותם מהני גם לטובת עוה"ז הג"ה וכתב ע"ז דאע"ג דאבא לא מזכי ברא אם האב זכה למעלות דלא שייך בהו מי הקדימנו ואשלם וכו' כגון יראת שמים וזריזות ודביקות בי"י ותורתו ומצותיו אז אבא מזכה ברא: ולפי"ז הנה יונח לנו דהנה סיים בפ' לעיל ושמרת את המצות וכו' היום לעשותם היינו ולמחר לקבל שכרם. כי שכר מצות בההוא עלמא ליכא. וסד"א שיהיו ישראל ח"ו מעוני' בעוה"ז ולא יהנו מטוב עוה"ז הגם שישמרו חקים ותורות וז"ש והי' עקב תשמעון וכו' ושמרתם וכו' ושמר י"י אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך כי מזכות אבות תהנה גם בעוה"ז ושכר מצותיך יהי' שמור לך במושלם לעוה"ב. ויצדק ג"כ למה התחיל בלשון רבים תשמעון. ושמרתם. ועשיתם. וסיים לשון יחיד ושמר י"י אלקיך לך וכו' לאבותיך. והוא עפ"י מה שכתבתי לעיל דהנה הש"י מבטיח זה לכל יחיד בדורו. אשר האבות הם אבותיו דלא קחשבינן דורות מן יעקב אבינו ואילך הבן:
119
ק״כמאמר מדות התורה
בו ידובר כמה ענינים בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הגם שלא יבואו כסדרן קמא קמא דמטי לידן אכתבנה על לוח חותם ועל ספר חוקה נק' המאמר מדות התורה גם כמה ענינים נאים בענין קביעת הלכה בתורה והם קלירין לעינים למתבונן בהם. ועוד ידבר בזה המאמר ענין קרי וכתיב.
בס' כסא דוד להרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה (דף ק"ב ע"ג) אמרו רח"ל מ"ט זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שהיו ענוי"ם. והקשה הב"י בכללי הגמ' אטו מפני שיש בהם מדה טובה לא נשגיח על האמת. ותירץ הרב הנ"ל בזכות הענו' מכוונים אל האמת עכ"ד. והנה טעמא בעי למה בזכות הענוה יכוונו אל האמת. ואגב נדקדק עוד משארז"ל ב' שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה. הללו אומרים הלכה כמותינו והללו אומרים וכו' יצתה בת קול אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כב"ה הנה עי"ז יתפלא כל משכיל. הנה ב"ש וב"ה בכל פעם שנחלקו על פרטי דינים אלו מטהרין ואלו וכו' אלו פוסלין ואלו וכו' אלו מזכין ואלו וכו' הנה על כרחך כ"א סובר בדעתו שהלכה כמותו וכן בכל החולקים מהתנאים והאמוראים וא"כ מה הוא זה הענין שחלקו שוב מחלוקת בפ"ע הללו אומרים הלכה כמותינו והללו וכו' ע"כ אמרו כ"א איזה סברא כוללת שמהראוי לפסוק בכ"מ הלכה כמותם. ונ"ל עפ"י מה דידוע ענוה הוא מדת לאה (יראה מדת רחל עפ"י משארז"ל מה שעשתה יראה עטרת לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתא. ויש גירסא אחרת מה שעשתה חכמ' וכו' עיין במקובלים הכל הולך אל מקום אחד) והנה תרא' לאה קדמה וכוונה אל האמת זה יעקב תתן אמת ליעקב והקדימה לרחל שהיא מדת היראה. והנה לפי"ז תתבונן מה שנחלקו ב"ש וב"ה שוב פלוגת' כללית הלכה כדברי מי דהנה ב"ה היו ענוים כפי מדת רבם הלל שהי' עניו מאד כמ"ש בגמ' וידוע שהי' מבחי' מש"ה שהיו עניו מכל האדם (ע"כ בשמות ע"ב ב' השמות מה"ש לל"ה המה ביחד אתוון מש"ה הל"ל) והנה מש"ה ירש את התורה ע"כ אמרו ב"ה מהראוי להיות הלכה כמותינו והנה בית שמאי היו בבחי' היראה כפי מדת רבם שמאי שהי' קפדן מבחי' הגבורה והיראה ע"כ דאף באמת הבנין שהוא בחי' גבול וצמצום שהוא גבורה. והנה סברת ב"ש שהלכה כמותם שהם בבחי' היראה והנה מכריז ר' ינאי חבל דלית לי' דרתא ותרעא וכו' והנה לפי"ז הנה הסברא נותנות הלכה כב"ש שהם מבחי' היראה גבורה. והנה מה דאפלגו בכ"פ ב"ש וב"ה. הנה אלו ואלו דברי אלקים חיים שכ"א אמר כפי בחי' מדתו בגבהי מרומים ב"ה בבחי' ענוה לאה וב"ש בבחי' יראה רחל ולפסוק הלכה הליכות עולם הנה איפלגו מחדש ב"ה אומרים הלכה כמותינו שאנו מדברים בבחי' ענוה והיא הנצרכת להליכות עול' קניית התורה כמו שמצינו במש' וכנ"ל וב"ש סברי הלכה כמותינו שכל דברינו מהנוגע לבחי' יראה והיא הנצרכת לקניית התורה וכנ"ל. יצתה ב"ק אלו ואלו דא"ח ענוה ויראה (בחי' לאה ורחל) תרווייהו מיצרך צריכו אבל הלכה כבית הלל שהענוה היא הגורמת והמקדמת אל האמת ועיין בס' קול ברמה בפי' על האידרא דלעתיד לבא ג"כ נפסוק הלכה כב"ש והוא ע"ד מעלת הזהב על הכסף. אבל עכ"פ כמו שהקדימה לאה אל האמת (הוא יעקב) קודם לרחל כן קדם לנו הלכה כב"ה קודם לב"ש. הבן:
בו ידובר כמה ענינים בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הגם שלא יבואו כסדרן קמא קמא דמטי לידן אכתבנה על לוח חותם ועל ספר חוקה נק' המאמר מדות התורה גם כמה ענינים נאים בענין קביעת הלכה בתורה והם קלירין לעינים למתבונן בהם. ועוד ידבר בזה המאמר ענין קרי וכתיב.
בס' כסא דוד להרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה (דף ק"ב ע"ג) אמרו רח"ל מ"ט זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שהיו ענוי"ם. והקשה הב"י בכללי הגמ' אטו מפני שיש בהם מדה טובה לא נשגיח על האמת. ותירץ הרב הנ"ל בזכות הענו' מכוונים אל האמת עכ"ד. והנה טעמא בעי למה בזכות הענוה יכוונו אל האמת. ואגב נדקדק עוד משארז"ל ב' שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה. הללו אומרים הלכה כמותינו והללו אומרים וכו' יצתה בת קול אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כב"ה הנה עי"ז יתפלא כל משכיל. הנה ב"ש וב"ה בכל פעם שנחלקו על פרטי דינים אלו מטהרין ואלו וכו' אלו פוסלין ואלו וכו' אלו מזכין ואלו וכו' הנה על כרחך כ"א סובר בדעתו שהלכה כמותו וכן בכל החולקים מהתנאים והאמוראים וא"כ מה הוא זה הענין שחלקו שוב מחלוקת בפ"ע הללו אומרים הלכה כמותינו והללו וכו' ע"כ אמרו כ"א איזה סברא כוללת שמהראוי לפסוק בכ"מ הלכה כמותם. ונ"ל עפ"י מה דידוע ענוה הוא מדת לאה (יראה מדת רחל עפ"י משארז"ל מה שעשתה יראה עטרת לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתא. ויש גירסא אחרת מה שעשתה חכמ' וכו' עיין במקובלים הכל הולך אל מקום אחד) והנה תרא' לאה קדמה וכוונה אל האמת זה יעקב תתן אמת ליעקב והקדימה לרחל שהיא מדת היראה. והנה לפי"ז תתבונן מה שנחלקו ב"ש וב"ה שוב פלוגת' כללית הלכה כדברי מי דהנה ב"ה היו ענוים כפי מדת רבם הלל שהי' עניו מאד כמ"ש בגמ' וידוע שהי' מבחי' מש"ה שהיו עניו מכל האדם (ע"כ בשמות ע"ב ב' השמות מה"ש לל"ה המה ביחד אתוון מש"ה הל"ל) והנה מש"ה ירש את התורה ע"כ אמרו ב"ה מהראוי להיות הלכה כמותינו והנה בית שמאי היו בבחי' היראה כפי מדת רבם שמאי שהי' קפדן מבחי' הגבורה והיראה ע"כ דאף באמת הבנין שהוא בחי' גבול וצמצום שהוא גבורה. והנה סברת ב"ש שהלכה כמותם שהם בבחי' היראה והנה מכריז ר' ינאי חבל דלית לי' דרתא ותרעא וכו' והנה לפי"ז הנה הסברא נותנות הלכה כב"ש שהם מבחי' היראה גבורה. והנה מה דאפלגו בכ"פ ב"ש וב"ה. הנה אלו ואלו דברי אלקים חיים שכ"א אמר כפי בחי' מדתו בגבהי מרומים ב"ה בבחי' ענוה לאה וב"ש בבחי' יראה רחל ולפסוק הלכה הליכות עולם הנה איפלגו מחדש ב"ה אומרים הלכה כמותינו שאנו מדברים בבחי' ענוה והיא הנצרכת להליכות עול' קניית התורה כמו שמצינו במש' וכנ"ל וב"ש סברי הלכה כמותינו שכל דברינו מהנוגע לבחי' יראה והיא הנצרכת לקניית התורה וכנ"ל. יצתה ב"ק אלו ואלו דא"ח ענוה ויראה (בחי' לאה ורחל) תרווייהו מיצרך צריכו אבל הלכה כבית הלל שהענוה היא הגורמת והמקדמת אל האמת ועיין בס' קול ברמה בפי' על האידרא דלעתיד לבא ג"כ נפסוק הלכה כב"ש והוא ע"ד מעלת הזהב על הכסף. אבל עכ"פ כמו שהקדימה לאה אל האמת (הוא יעקב) קודם לרחל כן קדם לנו הלכה כב"ה קודם לב"ש. הבן:
120
קכ״אבספר דבש לפי מהרב הנ"ל. הביא בשם ליקוטי גורי הארז"ל כת"י ענין קרי וכתיב הטעם היא כי התורה נדרשת בב' ישיבות מתיבתא עילאה ותתא' בישובה העליונה אין שטן ואין פגע רע ושם נקרא כמו שהוא בכתב וכו' שארי התיבות א"צ לשנות בהם לאהדורה מילה לנרתיקה כמ"ש ר' ייבא סבא ע"ה אמנם בישיבה ש"מ צריך למסור רזי תורה בלחישה ושיה' פשט הדברים קרוב למושכל לרבים עכ"ד ולדעתי הוא הנרמז בתורה ויבוא יעקב שלם דרשו בו חז"ל שלם בתורתו כי יעקב שלם היינו במילואו כזה יוד עין קוף בית בגימ' קרי וכתיב ובמהרה בימינו ופדויי י"י ישובון ובאו וכו' ושמחת על ראשם היינו קר"י וכתיב בגימ' שמחת כי ישיגו התורה גם ממתיבתא עילאה הבן:
121
קכ״בוהרב הקדוש המפורסים בישראל מהר"פ מקארעץ זצ"ל אמר קרי וכתיב הוא דבר ממוצע בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ כידוע בכל המדריגו' יש דבר ממוצע בין דומם לצומח בין צומח לחי בין חי למדבר (הכל להודיע האחדות אל אחד בראן וכו' כן בתורה יש דבר ממוצע בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ. והוא קרי וכתיב (עמ"ש במאמר חולו של מועד) ונ"ל שהוא בבחי' יסוד צדיק כ"י כ"ל (בגימ' יסוד) בשמים ובארץ מתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא והשם הטוב יכפר:
122
קכ״גאמרו רז"ל כמה פעמים לשון תורה לחוד ולשון חכמי' לחוד מהראוי להבין למה לא ידקדקו החכמים לדבר לשון תורה אבל תתבונן הדבר לשון תורה שבכתב בחי' דכורא ולשון חכמים הוא תור' שבע"פ נוק' והנה תראה כמו שיש חילוק בין לשון זכר ללשון נקבה וכן הדבור והקול משונה זה מזה כמו כן בהבדל יש שינוי לשונות בין תור' שבכתב לתורה שבע"פ. והשם הטוב יכפר:
123
קכ״דאין דנין קל וחומר מהלכה (עיין ברש"י שבת דף קלב כתב) דלא ניתנה תורה שבע"פ לידרש בי"ג מדות עיי"ש. הנה תתבונן להוות תור' שבע"פ בחי' נוק' ואשה אין לה זקן ועיין בהתחלת הזהר במאמר ר' חזקי' כשושנה בין החוחים וכו' מה שושנה אית בה תליסר עלין וכו' אף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמו. היינו י"ג מדות שהתורה שבכתב נדרשת בהן הנה זה נמסר בתורה שבע"פ לעורר על ידן הי"ג מדות של רחמים. היינו שאין דבר מקריי בתור' דבר הנלמד בקל וחומר. היא כי צריכין לעורר מדת א"ל שבי"ג מדות של רחמים וכן דבר הנלמד בג"ש הוא מפתח לעורר מדת רחום וכן כיוצא באינך ואבאר לך לדוגמא מ"ש הרב הקדוש מוהר"ר דוב בער ממעזריטש זצוק"ל שביקש משה א"ל נא רפא נא לה. הנה השיב הקב"ה ואבי' ירוק ירק וכו'. היינו שידרוש ק"ל וחומר:
124
קכ״המאמר עשרת הדברות
בו ידבר כמה עניינים ועשרת הדברות קמא קמא דמטי לידן ונק' בשם עשרת הדברות:
טעם למה דווקא עשרת הדברות נאמרו במעמד הנכבד נ"ל להודיע כי אורייתא מחכמה נפקית וחכמה רמוזת באות י' כידוע ואות י' מספרה עשר ועוד אבאר לך אי"ה עניני' אחרים:
בו ידבר כמה עניינים ועשרת הדברות קמא קמא דמטי לידן ונק' בשם עשרת הדברות:
טעם למה דווקא עשרת הדברות נאמרו במעמד הנכבד נ"ל להודיע כי אורייתא מחכמה נפקית וחכמה רמוזת באות י' כידוע ואות י' מספרה עשר ועוד אבאר לך אי"ה עניני' אחרים:
125
קכ״ובמדרש וידבר אלקים וכו' האלה לאמר בטכסיסי של מלכים נהג הקב"ה עם ישראל שנא' אתי מלבנון כלה ולמה כך בזכות שאמרו נעשה ונשמע עכ"ל והוא פלאי. ונ"ל לבאר הדבר דהנה ידוע דראשית התגלות והתעוררות לבריאת העולמות הי' (בהשאלה) בבחי' התגלות מדת מלכות. דהיינו שהתעוררות הי' בכדי להיקרא בבחי' אורו המתכשט בעולמות בתואר מלך כי אין מלך בלא עם וכיון שראשית הגילוי הי' כדי להיקרא מלך א"כ מדת המלכות הגם שבכל העולמות היא סוף המעשה עכ"ז היא במחשבה תחילה הן כן הוא בכל העולמות כי מדת המלכות שבעולם העליון נעשה עתי"ק לתחתון ממנו עד שמשתלשל שוב גם העולם ההוא לסוף מעשה בחי' מלכות והוא כמדליק נר מנר והוא מובן למשכילים וטועמים מעץ החיים. וארמוז במקצת כפי קט שכלי כאשר תתעורר הרצון הקדום להתגלות בחי' מלכות א"כ בהרצון הוא בחי' מלכות) השתלשל האור מדרגא עד לדרגא להתגלות בחי' מלכו' שהי' בהעלם בראשית מחשב' הרצון ואח"כ עלה במחשב' להתגלו' בחי' מלכות זה לעולם אחר יותר בגלוי ומושג לנבראים. הנה שוב נשתלשל מבחי' מלכות זה לכתר של עולם אחר ומדרגא לדרגא עד הגיע לסוף התגלות המלכות וכן מעולם לעולם. א"כ מכל בחי' מלכות מתהווה מלכות יותר בגילוי כמדליק נר מנר וה"ס מלכותך מלכות כל עולמים והנה המדרש הזה בא לבאר וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמ"ר דקשה למה אמר כל הדברים. וגם מהו הלאמר והנה בא לבאר לנו ענין הלאמר הוא הש"י דבר בקדשו כללות דברי תורה דברים כוללים שיתאמרו בכל דור ודור כל ימי עולם היינו בדברי נותן התור' כלול כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ובכל דו' ודו' כל חכם לב בישראל זה מחדש ומוליד דבר זה. וזה דבר חידוש אחר הכל מדברי אלקים חיים זה מחדש ומוליד דבר וכו' בכל פעם שכל משכל ומושכל ממושכל כמדליק נר מנר וז"ש וידבר אלקים את כל הדברים האלה (היינו כללות הדברים כוללים כל ימי עולם מדור לדור ממושכל למושכל) לאמר (כדי שיאמרו הדברי' בכל הדורות וכל הבא יגלה מסטירין של כח הקודמי') באו אנשי כנה"ג ופירשו דברי קבלת הנביאים באו התנאים ופירשו דברי אנשי כנה"ג באו האמוראים ופירשו דברי התנאים באו רבנן סבוראי ופירשו דברי האמוראים באו הגאונים ופירשו וכו' וכן בכל דור האחרונים מגלים ומבארי' ביותר דברי הראשונים הכל מכללות דברי אלקינו נותן התורה וז"ש המדרש בטכסיסי של מלכים (היינו טכסיס ומנהג השתלשלות המלכיות של העולמות כמדליק נר מנר כנ"ל) נהג הקב"ה עם ישראל שנא' אתי מלבנון כלה (את כלה הנך אתי במחשב' הקדומ' בלבנון) היינו ל"ב נתיבות חכמ' נון שערי בינ' הס' לבנון והנה בחי' הרצון הוא בחי' הכתר הנה הוא כולל בהעלם גם המחשב' נק' בכללות יחד לבנון. והנה סוף מעשה הוא במחשב' תחיל' א"א לבאר יותר כי יראתי והשם הטוב יכפר בעדינו וכך נהג הקב"ה עם ישראל בנתינת התורה הנ' דבורו ית"ש הן המה דברים כוללים דבור הוא בחי' מלכות (דבר מלך שלטון) מלכותך מלכות כל עולמים התגלות בכל פעם מדליק נר מנר. כן מתגלים מאמריו ית"ש בכל דור ודור ביתר התגלות היינו ע"י צמצומים ולבושים לפי הדור והמקום והזמן. ואמרז"ל למה נמשלו ד"ת לשדים. מה השד הזה כ"ז שהתינ' יונק וממשמש בו מוצא בו טעם וכו') ולמה כך (היינו למה זכו ישראל לזה) בזכות שאמרו נעשה ונשמע (הנה אמרו נעשה כעת המוטל עלינו ונשמע בכל פעם מוצא שפתיך והש"י מילא רצונם שבכל פעם שומעים דבר חדש מדברי אלקים חיים מה שמולידים חכמי הדור והן המה דברי אלקים ממש הבן הדבר:
126
קכ״זבמדרש אנכי י"י אלקיך הה"ד השמע עם קול אלקים המינים שאלו את ר' שמלאי א"ל אלקות הרבה יש בעולם א"ל למה א"ל השמע עם קול אלקים א"ל שמא כתיב מדברים אלא מדבר א"ל תלמידיו רבי לאלו דחית בקנה רצוץ לנו מה אתה משיב חזר ר' לוי ופירשוה א"ל השמע עם קול אלקי' כיצד אלו היה כתוב קול י"י בכחו לא הי' העולם יכול לעמוד אלא קול י"י בכח בכח של כל אחד ואחד וכו' א"ל הקב"ה לישראל לא ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורים שמא אלקות הרבה יש בשמים אלא תהיו יודעים שאני הוא י"י אלקיך שנאמר אנכי י"י אלקיך עכ"ל. מה שמהראוי לתת לב על מדרשיהם הלזה הוא א' התחיל אנכי י"י אלקיך וכו' הה"ד וכו' מאי קשיא ליה שהוצרך להביא פסוק להתיר הקושיא כדרך המדרש בכ"מ ב' שאלת המינים לר"ש אלקות וכו' מהיכן דייקו דבר הם הזרים. ג' תשובת ר"ש להמינים הנה היא מדוייקת ולמה אמרו תלמידיו לאלו דחית בקנה. ונראה לי דהמדרש בא לבאר למה הוצרך הוא ית"ש לומר אלקיך. הלא היה די לומר אנכי הו"י אשר הוצאתיך וכו' ע"כ הביא הפסוק הה"ד השמע עם קול אלקים ושאלת המינים ע"ז היה כך דהנה כתיב זובח לאלקים יחרם בלתי לי"י לבדו ואסור לומר קרבן לאלקים רק קרבן לי"י. ועיין באריכות הענין בסבא משפטים ולא אאריך רק איזה דבור אציין. וז"ל אלקים לא איתחבר לקרבנא. דאלמל' איתחבר ביה כמה אלקי' יסלקון אודנין לאיתחבר' תמן עכ"ל. והענין הוא דהשם אלקים הוא שם שמושאל ג"כ למלאכים ודיינים ואפי' הקליפות נק' אלקים אחרי' כי יונקים מן הצירוף התחתון של ק"ך צירופי אלקים. ע"כ אין לומר קרבן לאלקי' כי ירצו הקליפות ג"כ ליהנות. ע"כ מקריבים רק להשם הוי' ממילא תבין שאלת המינים כיון שנאמר השמע עם קול אלקים ולא הקפידה תורה לומר דוקא שם המיוחד. קול הו"י'. הנה אמרו המינים אלקות הרבה וכו' הנה השיב להם הרי כתיב מדבר לשון יחיד. והנה תלמידיו לא הונח להם בזה כלל דאעפי"כ הקושיא במקומה עומדת. למה לא הקפידה התורה לומר דוקא השם המיוחד כמו שהקפידה בקרבנות. ובא ר' לוי ופירש שם אלקים מורה שהוא ית"ש בעל היכול' והכוחות כולם וכמ"ש בש"ע. והנה נאמר קול י"י בכ"ח. בכח של כאו"א. א"כ כל א' שמע לפי כחו. א"כ היה נראה כהרבה קולות. הנה לזה הוצרך לומר אנכי הוי' אלקיך. אלקי"ך מורה בעל הכוחות. ונאמר בלשון יחיד לפי כחו של כל אחד ואחד. ורמז. אנכי הו"י' אלקיך. אני אני הוא ואין אלקים עמדי. וז"ש בפסוק השמע עם קול אלקים וכו' כאשר שמעת אתה ויחי. כי דיבר עמך הש"י לפי כח של כל אחד ואחד. על כן אמר בשם אלקים בעל הכוחות כולם. הבן הדבר כי קצרתי:
127
קכ״חמאמר מגילת רות
בו ידובר כמה ענינים ממגלת רות אשר כל ישראל נוהגים לקרוא את המגלה הלזו בחג העצרת הזה ויבואר כמה טעמים ע"ז שייכים להחג ולמעלות התורה ושם המאמר מגלת רות ואגב אבאר כמה פסוקים וענינים במגלה הלזו:
טעם למה קורין מגלת רות בחג העצרת יום מתן תורתינו והנה אומר לך זה שכתב הרמז בענין רות שלקחה כל הנה"ק אשר היה בערפה (כ"ה בדברי תלמידי האריז"ל) וכתב הוא ז"ל דהנ' לשמואל קורא אותה הכתוב הרפ"ה והנה מקדם ערפ"ה שמה ונחסר משמה ס"ה מנין אדנ"י לרמז דהקדושה שבה נחסר מאתה והלכה לרות עכ"ד. ונ"ל עפ"י הפסוק ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת בגימ' רות הוא כח אדני היינו המילוי (שאותן האותיות הם בכ"ח באותיות העיקרים) כזה ל"ף ל"ת ו"ן ו"ד הכל בגימ' דברת רות והנה רות כשלקחה מספר ס"ה (אדני) מן ערפ"ה כנ"ל נשלם שם אדנ' במילואו וטיבו תרע"א דמלכא ונשלם בה מלכות (אדני) דינ"א דמלכות' מלכו' פה ותור' שבע"פ קרינן לה. ע"כ רות בגימ' דברת (הדבור בפה) דבר מלך שלטון וזה שאומרים מגלת רות בשבועות לחבר תורה שבכתב עם תורה שבע"פ:
בו ידובר כמה ענינים ממגלת רות אשר כל ישראל נוהגים לקרוא את המגלה הלזו בחג העצרת הזה ויבואר כמה טעמים ע"ז שייכים להחג ולמעלות התורה ושם המאמר מגלת רות ואגב אבאר כמה פסוקים וענינים במגלה הלזו:
טעם למה קורין מגלת רות בחג העצרת יום מתן תורתינו והנה אומר לך זה שכתב הרמז בענין רות שלקחה כל הנה"ק אשר היה בערפה (כ"ה בדברי תלמידי האריז"ל) וכתב הוא ז"ל דהנ' לשמואל קורא אותה הכתוב הרפ"ה והנה מקדם ערפ"ה שמה ונחסר משמה ס"ה מנין אדנ"י לרמז דהקדושה שבה נחסר מאתה והלכה לרות עכ"ד. ונ"ל עפ"י הפסוק ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת בגימ' רות הוא כח אדני היינו המילוי (שאותן האותיות הם בכ"ח באותיות העיקרים) כזה ל"ף ל"ת ו"ן ו"ד הכל בגימ' דברת רות והנה רות כשלקחה מספר ס"ה (אדני) מן ערפ"ה כנ"ל נשלם שם אדנ' במילואו וטיבו תרע"א דמלכא ונשלם בה מלכות (אדני) דינ"א דמלכות' מלכו' פה ותור' שבע"פ קרינן לה. ע"כ רות בגימ' דברת (הדבור בפה) דבר מלך שלטון וזה שאומרים מגלת רות בשבועות לחבר תורה שבכתב עם תורה שבע"פ:
128
קכ״טאטעים לך עוד מילתא בטעמא לקריאת המגלה הזאת מגלת רות בחג העצרת עיין בס' קדושת לוי ועיין בס' תבואות שור כתב דהנה קיי"ל דוד המלך נפטר בעצרת. וקיי"ל דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום. וא"כ ודאי נולד דוד ג"כ בעצרת ע"כ קורין השתלשלות יחוסו בעצרת הוא יום הולדו עכ"ד. והנה אעפ"כ טעמא בעי מה לנו לזה שנולד בעצרת וכי קרינן תולדות כל הצדיקים ביום הולדת אותם. ונ"ל דאיתא בזוה"ק תורה דא תורה שבכתב. תו"ר דא תורה שבע"פ ת"ר הוא רות מילוי אדני בסוד הכתוב ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת. כח אדני היינו המילוי שהוא בכח באותיות כאשר דברת היינו שהוא בגימ' דברת (מנין תו"ר רו"ת) סוד תורה שבע"פ בדבור. והדבור הוא במלכות. דבר מלך שלטון ואלי' אמר מלכות פה ותורה שבע"פ קרינן לה א"כ סוד מלכות בית דוד ה"ס תורה שבע"פ יצא מן רות. תו"ר מילוי אדני דינא דמלכותא סוד דברת רות. ע"כ נולד דוד סוד תורה שבע"פ בשבועות ביום מתן תורה שבכתב לקשר תורה שבכתב עם תורה שבע"פ יחודא שלים. ע"כ קורין מגלת רות תו"ר תורה שבע"פ ביום תת מתן תורה שבכתב. הבן:
129
ק״לישלם י"י פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם י"י אלהי ישראל. קשה מאי משכורתך שלימה וכי ס"ד שהש"י מחסיר ח"ו שכר המשכורת עד שהוצרך בועז להתפלל עלי' שישלם לה הש"י המשכורת ולא יוחסר. והנראה עפ"י דברי רבותינו הפוסקים דרמו שמעתתא אהדדי. היינו הא דקיי"ל להלכה עבד עברי חלה ג' ועבד ג' אינו חייב להשלים ובפועל ושכיר שנאנס במקצת זמן השכירות אינו נוטל שכרו אלא כפי זמן השכירות שפעל ועבד. ותירץ מהר"מ דשאני עבד עברי שקיבל שכרו מקודם. משא"כ שכירות הפועל אינה משתלמת אלא לבסוף. כתב הרב הגדול מ' חידא זלה"ה בס' כסא דוד דלפי"ז צדיקים הם פועלים ושכירותן אינה משתלמת אלא לבסוף (היום לעשותם ומחר לקבל שכרם) וכענין שדרשו חז"ל יצא אדם לפעלו וכו' יצאו הצדיקים לקבל שכרם (כפועל) הנה כפי הדין כל הימים שנאנסו ולא יכלו לפעול פעולת עבודתם אינו מגיע להם שכר עפ"י הדין. והש"י אלקי ישראל משלים פעלם במילוי ברוב טובו וחסדו כאילו עבדו בפועל ממש (וכענין שאמרו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה). עכ"ד הרב הנ"ל בקצת תוס' ביאור שהוספנו ובזה יתפרש לך ברכת בוע"ז לרות ישלם ה' פעלך. (הגם שהאדם הוא רק כפועל עכ"ז) ותהי משכרתך שלימה (גם בעד הימים שהיית אונס) מעם י"י אלקי ישראל (שהוא ית"ש נוהג כך עם ישראל כנ"ל) ודוק:
130
קל״אועפ"י הדברים האלה יתפרש לך הפסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. הנה אומרו נגד בני אדם אינו מובן. ולדרכינו יתפרש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (היינו יראי י"י וחושבו שמו אפי' חושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. והוא אינו מצד הדין רק מן מדת רב טוב. כי מצד הדין. הדין הוא כפועל. כי אגורי דיממא אנן. ובפועל לא שייך טענת אונס. וז"ש) פעלת (היינו אתה משלם שכר הפועל) לחוסים בך (והדין הזה הוא) נגד בני אדם (היינו שהוא ניגוד להדין הנוהג בבני אדם כי הדין הנוהג בבני אדם הנה שכירות הפועל אינו משתלם אלא לבסוף ואין כאן טענת אונס אבל הש"י מתנהג עם ישראל במדת רב טוב. והבן בזה מה שאמרו בגמ' בפועלים ששיברו חבית יין ושקל הבעה"ב גלומייהו אתו לקמיה דר' וא"ל הב להו גלימייהו א"ל דינא הכי. א"ל אין למען תלך בדרך טובים ואח"כ א"ל הב להו אגרייהו א"ל דינא הכי א"ל אין. ואורחות צדיקים תשמור. דלכאורה כיון דשאל דינא הכ"י הל"ל לאו. אבל הוא למען תלך בדרך טובים ואורחות וכו' והוא השיב אין. ולפי הנ"ל יתכן דאמר ליה אין. שהדין הוא כן בגבהי מרומים אצל הש"י מצד מדת רב טובך א"כ כיון שנצטוינו והלכת בדרכיו מהראוי להצדיק ג"כ לעשות כן וזהו למען תלך בדרך טובים. כענין שהש"י מתנהג במדת ר"ב טוב:
131
קל״בוכיון שבא לידינו הפסוק הזה נימא בי' מלתא אחריתי. והנה יתפרש עפ"י פסק הרמב"ם. המחייב א"ע לחבירו בדבר שאינו קצוב אעפ"י שקנו מידו לא נשתעבד. והנה שכר המצות הוא דבר שאינו קצוב וכמ"ש הרמב"ם שהוא במשקל אל דעות וכתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותי' וכו' ולפי"ז י"ל ח"ו שהשכר שהבטיח הש"י אינו בטוח שישתלם בודאי כיון שעפ"י דיני התורה הוא דבר שאינו קצוב רק הקב"ה נותן לכאו"א כפי מה שיראה ללבב. ושנים שאכלו את הפסח וכו' והנה אעפי"כ הש"י הבטיח בתורתו והיה עקב תשמעון וכו' ושמר י"א לך את הברית ואת החסד וכו' וז"ש מהרב טובך אשר צפנת ליראך (הגם שהוא דבר הצפון ומכוס' מעין כל חי. לא נודע שיעורו. ואין לו קצבה. הנה) פעלת לחוסים בך נגד בני אדם היינו שהוא ניגוד להדין הנהוג בבני אדם עפ"י דעת הרמב"ם שבדבר שאינו קצוב אינו מתחייב. והש"י מבטיח לשלם הבן:
132
קל״גובזה יתפרש ג"כ הפסוק. ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו הנה הקושיא מפורסמת כיון שמשלם רק כמעשהו מהו החסד. ולפ דברינו הנ"ל יתפרש ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש (היינו לכל א' וא') כמעשהו ואין דומה עשיית זה האיש לעשיית חבירו הגם שהוא מפעל אחד וא"כ אין כאן דבר קצוב ואין חיוב תשלומין מצד משפטי' ודיני התורה אבל הוא מצד החסד. ע"כ אמר ולך י"י החסד וכו' והבן:
133
קל״דאיידי דאתי לידן הפסוק ולך י"י החסד כי וכו' כמעשהו. אפרשנו עוד כיד י"י הטובה עלינו בענין אחר עפ"י מ"ש בגמ' על פסוק כן יתן לידידו שינה. אילו נשותיהם של ת"ח שמנדדות שינה מעיניהם בעוה"ז ובאות לעוה"ב. ופירש בזה הרב המובהק בשו"ת הנק' פרי ע"ח שהנשים נוטלת מחצית שכר המגיע לת"ח. ואעפי"כ אין הקב"ה מגרע שכר הת"ח רק הוא נוטל שכרו משלם. ולהנשים נותן הש"י מחצית שכר משלו. ונ"ל דהדבר מוכרח הוא. כיון דהשכר הוא רוחניי. וקיי"ל אינו נעתק ממקום למקום רק מתרבה כידוע. והנה השכר המתוקן לת"ח הוא במקום המיועד' לו. והנה מחויב ליתן מחציתו לשארו הקרובה אליו המנדדת שינה מעיני' והנה נותן ואינו חסר והוא כמדליק מנר לנר והראשון אינו חסר. וכן נ"ל בנידון זבולון ויששכר וכיוצא בהם שמסייע לת"ח לבצע את מעשיהו נוטל מחצית שכרו. והת"ח אינו חסר כלום. וזה שיש לפרש ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש (העושה המצוה בסיוע אשתו) כמעשהו (כאילו היה הכל מעשהו בלי סייעתא הגם שהיה ע"י סיוע אשתו או אחר המפרנסו ונוטל מחצית שכרו. עכ"ז משלם לו הקב"ה כאילו היה במושלם מעשהו. והוא החסד הגמור) ובזה יתפרש ג"כ מ"ש בועז לרות ישלם י"י פעלך ותהי משכרתך שלימה וכו' כי אמר לה בתחלה הגד הגד לי אשר עשית את חמותך וכו'. היינו שעשית בסיוע חמותך. ואעפ"כ תהא משכרתך שלימה וכו'. הבן:
134
קל״העוד יתפרש הפסוק ישלם י"י פעלך ותהי משכרתך שלימה וכו' אשר באת וכו'. הוא עפ"י דברי הגמ' יבמות מפני מה הגרים מעונים בעוה"ז על שאיחרו לבוא תחת כנפי השכינה שנאמר ישלם י"י פעלך ותהי משכרתך וכו' אשר באת וכו' עיין ברש"י ותוס' באות לשון מהירות בלה"ק ובזה נבין דברי המדרש. ז"ל ישלם י"י פעלך ותהי משכרתך שלימה מעם כו'. ר' חסא אומר אשר באת לחסות תחת כנפיו עכ"ל. והוא לפלא מהו חידש ר' חסא דבר הנאמר בפירוש בפסוק. וכפי הנ"ל יתכן שפיר דהנה ר' חסא ג"כ הוקשה לו מהו הברכה שבירך בועז לרות שהשי"ת ישלם לה משכורות שלם וכי ס"ד שהש"י יחסר מהאדם המגיע לו כפי המשכורת. הנה לזה פי' ר' חסא דהנה הגרים הגם שיש להם משכורת בעוה"ב אבל הם מעונים בעוה"ז על שאיחרו לבוא תחת כנפי השכינה והנה ז"ש בועז לרות ותהי משכרתך שלימה בעוה"ז ובעוה"ב. והטעם אשר באת לחסות וכו' היינו שמיהרת לבוא לחסות וכו' וזה הוא דברי ר' ייסא. שבאלו התיבות אשר באת וכו' מובן מ"ש ותהי משכרך שלימ' והבן:
135
קל״ועוד אפרש לך הפסוק עפ"י דברי ר' חסא הנ"ל. ונקדים עוד לפרש הפסוק ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וקשה א"כ מהו החסד ופירשו הקדמונים דהנה הגם שמעשה הטוב הוא בבחירה מהאד' עכ"ז התעוררות לטוב הוא מהש"י. והיא מהבת קול המכרזת בהר חורב בכ"י ומזה בא התעוררות. וע"כ אפי' הרשעים מלאים חרטות. והוא מהתעוררות עליון וא"כ הגם שמעשה הטוב נגמר להאדם בבחירה. עכ"ז לא נק' מעשהו לגמרי מפני שההתחלה הוא מאותו ית"ש. ואעפי"כ הש"י משלם לאדם משכורת שלימה כאילו היה כל המעשה רק ממנו וזה ולך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כף הדמיון ורצ"ל כאילו היה כל המעשה מעשהו ממש מבלי איתערותא דלעילא. והנה איתערותא דלעילא נק' כנפים כי כמו שהכנפים עשויים לעוף בהם והם הכנה לתנוע' ולמעשה כמו כן איתערותא דלעילא הכנה לתנועת המעשה ואם לא ירצה לעשות לא יוגמר כמו שבעל כנף אם לא ירצה הגם שיש לו כנפים על הארץ ישב כדומם. והנה מדהוקשה לר' חסא ענין משכרתך שלימה. כנ"ל. ע"כ תירץ שהענין מבואר בפסוק אשר באת לחסות תחת כנפי' רצ"ל אתה לא באת לחסות רק תחת כנפיו שכבר היכנו לך כנפיו מאתו ית"ש והוא איתערותא דלעילא אעפי"כ תהי' משכרתך שלימ' כאילו היית אתה גם המתחיל באיתערותא הבן:
136
קל״זעוד אבאר לך דרשת ר' חסא הנ"ל דבא לבאר משכרתך שלימה כנ"ל וכי ס"ד וכו'. ע"כ מפרש שהענין מבואר בפסוק דהנה נודע בשער בת רבים. החילוק שבין נפשות ישראל לנפשות גרים שנפשות ישראל אחוזתם על כנפי השכינה כי הם עמוסי' מני בטן ונפשות גרים אחוזתם הם תחת כנפי השכינ'. והנה רות כשבאת להתגייר לא היתה תקותה רק לחסות תחת כנפי השכינה כמשפט הגרים כי לא עלה בדעתה שתזכה למעל' נפלאה כישראל והנה להיות שהניצוץ שלה הוא אור נערב מאד. ומאז עלה במחשבת הצור תם להציל את לוט מהפכת סדום בכדי להוציא את הניצוץ היקר של אדונינו דוד ויו"ח ומלך המשיח הנה כביר מצאה ידה של רות בברכת בועז שאמר לה שתתברך במשכרת שלימה בישראל גמור שיהיה אחוזת' על כנפי השכינה. וז"ש ותהי משכרתך שלימה וכו' אלקי ישראל שמתייחס עליהם כי הם עמוסים מני בטן והוא להם לאב וזה הוא המשכורת שלימה אשר לא חשבת כזאת ולא עלה ברעיונך כי הנה אתה לא באת לחסות רק תחת כנפיו וזה אינו משכורת שלם כישראל הנה זאת ברכתי עדי עד שתהי' משכרתך שלימה כישראל גמור. וזה שחידש ר' חסא מהו המשכורת שלם הוא אשר באת (את) לחסות (רק) תחת כנפיו ואני מברכך שתהיה משכרתך שלמה מעם י"י אלקי ישראל אשר הוא להם לאב. והם עמוסים מני בטן ילודי שעשועים על כנפי השכינה. הבן:
137