חכם צבי ק״זChakham Tzvi 107
א׳כת' הרמב"ם בפ"ג מהל' שאר אבות הטומאות ד"ב נבלת העוף הטהור כו' חשב עליה לאכילה ה"ז מטמאה טומאת אוכלין אע"פ שלא נגע בה טומאה פרה אדומה ושעירים הנשרפים אינן כן אם חישב עליהן לאכילה צריכין שתגע בהן טומאה ואח"כ יטמאו טומאת אוכלין והראב"ד השיג עליו וז"ל א"א בחיי ראשי כאשר עיינתי את הדברים במקומן בזבחים פ' טבול יום לא מצאתי אותם כדבריו ודכולי עלמא אית להו דתנא דבי ר"י דאמר מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וכו' והאי דקא מפליג בין פרה לשעיר המשתלח משום דבעינן שיהא להם הכשר טומאה ממקום אחר כלומר בעינן שיהיו ראויין לקבל טומאה ממקום אחר ואם היו ראויים לכך טמאים הם מעצמם ומ"מ בעו הכשר מים שיהו ראויי' לקבל טומאה הלכך פרה ופרים שהם אוכלים וראויים לקבל טומאה מטמאין מעצמן אבל שעיר המשתלח שהוא חי ואינו ראוי לקבל טומאה אף מעצמו אינו מטמא ולעולם פרה ופרים מעצמן הן מטמאין בין ותדע עוד יש לפרש להאי מימרא הכי לעולם רבנן לית להו דר"י דס"ל דבעינן שיקבלו טומאה ממקום אחר ופרה ופרים ע"י קבלת טומאה הלכך פרה ופרים דבני קבולי טמאה נינהו מקבלי טומאה ויהבי לה אבל שעיר שהוא חי לא מקבל טומאה ולא יהיב לה ולדעת הנך רבנן נבלת עוף טהור נמי לא מטמאה עד דמקבל טומאה ממקום אחר והאי פירושא ניחא לההוא סוגיא דזבחים מיהא בהאי סוגיא והאי פירושא ליכא פלוגתא בין פרה ופרים לנבלת עוף טהור וסוגיין נמי בכולא תלמודא כרי"ש דלא בעינן לא הכשר מים ולא שרץ ע"כ והכ"מ הבין דהראב"ד בפירוש השני ס"ל דלרי"ש לא בעינן הכשר מי' אבל בעינן הכשר טומאה וסוגי' דעלמא הוא דלרי"ש ל"ב אפי' הכשר טומאה ומכח זה נתקשה בפירש סוף ההשגה באומרו בסוף דבריו ולשון נמי אינו נוח לי והמדקדק בדברי ההשגה יראה שלא כיון הראב"ד לומר דהך סוגיא ס"ל בפירוש דברי רי"ש שאינו שולל אלא הכשר מים אבל לא הכשר שרץ וכהבנת הכ"מ אלא דהנך רבנן דרבי מאיר פליגי את"ד רי"ש דרי"ש סבר דלא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ורבנן דהכא סברי דבעינן הכשר טומאה ופליגא ארי"ש ובהכי ניחא ליה דעת הרמב"ם דפסק כרבנן דהכא אלא שקשה להראב"ד על זה ב' קושיות הא' אמאי בנבלת עוף טהור לא מצריך הרמב"ם הכשר טומאה ממקום אחר דהא להנך רבנן אף לנבלת עוף טהור צריך הכשר טומאה דהא לא שני להו להנך רבנן בין נבלת עוף טהור לפרה ופרים וזאת שנית דסוגיין בכולא גמ' כר' ישמעאל וא"כ לא הו"ל להרמב"ם למישבק רי"ש דסוגיין דכוותיה ולמעבד כרבנן דהך סוגיא ודלא כסוגיין דעלמא זה ברור בדברי הראב"ד ז"ל ומ"ש הרב בכ"מ ליישב דעת הרמב"ם ז"ל וז"ל י"ל שרבינו מפרש היינו דוקא בנבילת עוף כו' שהן מטמאין אדם במגע עכ"ל הוא תמוה מאוד שזהו דלא כתלמודין בכל מקום והברור ופשיט בכולא תלמודא שאין נבלת עוף מטמא במגע כלל אלא בבית הבליעה מטמאה להאוכל ולא מטעם מגע אלא מטעם אכילה וא"כ אין טעם להעדיף כח נבלת העוף שטומאתה חידוש הוא מטומאת פרה ופרים גם אין להרמב"ם ראיה על זה ונלע"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל דרב דימי דאמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר אפרה ואפרים קאי כפשטא דשמעתתא ולא כמו שנדחק רש"י ז"ל לומר דאתדר"י קאי דאי כפי' רש"י עיקר התירוץ חסר מן הספר ולא כמו שפי' הראב"ד בפי' האחרון דפליגי אתנא דר"י דלהך פירושא נמי קשה לינקטו לישנא קייטא הנך רבנן לית להו דתנא דר"י גם דוחק לומר דליפלגי הנך רבנן אתנא דר"י דנראה בכולא תלמודא דהילכתא היא ולית בה פלוגתא לכך פירש הרמב"ם דהוא פירוש לדברי רבנן דאמרי פרה ופרים מטמאין טומאת אוכלין דאינן מטמאין אוכלין אא"כ קיבלו טומאה ממקום אחר ומיתרצא קושית אפי' שעיר המשתלח דכיון דאין פרה ופרים מטמאין אוכלין אא"כ קבלו טומאה ממקום אחר שוב א"א לומר בשעיר המשתלח שיטמא אוכלין שהרי א"א לו לקבל טומאה ממקום אחר ומיסתייע הך פירושא ממה דפליג ר' שמעון אהך מילתא בתוספת' דפרה ואומר פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר ופרים הנשרפים אינן מטמאין טומאת אוכלין הואיל ולא היתה להן שעה"כ כמ"ש התוס' בפ' מרובה דף ע"ז ומייתו נמי גירסא פרה מיטמאה טומאת אוכלין ולפי גירסא זו ודאי צריכה קבלת טומאה ממקום אחר כדי לטמא אוכלין ומשקין וכבר הקשה זה לרש"י ותירוצו ע"י צירוף בצק אינו במשמע (ובודאי דרבנן ור"ש בחד גוונא מיירו) מלבד מה שהק' עליו התוס' שם אבל להרמב"ם הוא כפשטיה ואף דנבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר שרץ הא אמרי' דצריכה מחשבה היינו שיחשוב עליה לאכילה והרי האכילה גורמת לה טומאה חמורה לכך מהני מחשבתה לאכילה להוריד לה טומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין ומשקין ואף דמחשבת נכרי' נמי מהני כדאמרי' פרק בא סימן בתרנגולת שביבנה ובאכילת נכרים לא שייך טומאת בית הבליעה מ"מ שם אכילה כיון שגורם לה טומאה חמורה כדאי הוא להוריד לה טומאה קלה ושפיר אמרי (ועכ"פ אין במחשבת אכילה כח להפקיע ממנה שם טומאה חמורה שהרי האכילה גורמת לה טומאה חמורה) כיון דסופה לטמא טומאה חמורה ע"י שם אכילה אינה צריכה הכשר שרץ לאפוקי במחשבת אכילת פרה ופרים הנשרפים אדרבא היא מפקעת מהם שם טומאה חמורה שהרי אינם מטמאים טומאה חמורה אלא להמתעסקין בהוצאתן ובשריפתן לאפוקי האוכל פרה ופרים ודאי שאינו טמא טומאה חמורה לכך א"א לנו לומר שע"י מחשבת אכילה יטמאו טומאה קלה בלי הכשר שרץ שהרי המחשבה ההוא המכשירתן לטומאה קלה מפקעת מהן טומאתן החמורה שאם יאכלו הרי אינם מטמאין טומאה חמורה ולכך צריכין הכשר שרץ והכשר מים אינן צריכין דחיבת הקודש מכשירתן זה נ"ל כפתור ופרח בדעת הרמב"ם ז"ל וזהו טעם הרב ז"ל שפסק בס"פ ה' מהל' פרה שהנוגע בפרים הנשרפים בין אוכלין בין משקין הכל טהור משום דפסק כרבנן דרבי מאיר דאינן מטמאין אלא ע"י הכשר טומאה ממקום אחר ופשוט דה"ה לפרה וכמ"ש כאן בהדיא והרב בכ"מ נתקשה בטעם הרב ז"ל וכתב דפסק כר"ש והא ודאי ליתא גם מ"ש הרב בפ' ששי מה' שאה"ט דט"ו השורף פרה ופרים כו' הרי הן שני לטומאה וכתב הרב בכ"מ ודבר תימא כו' לכך נראה דאפרה ופרים ושעיר עצמם קאי כו' ע"ש והוסיף תמה שהרי בהדיא פסק הרמב"ם ז"ל לעיל בהל' פרה הנוגע בפרים הנשרפין בין אוכלין כו' הכל טהור ולעיל בפ"ג מה' אלו פסק נמי דאינן מטמאין אא"כ נגע בהן טומאה ונראה בעיני שט"ס יש כאן וצ"ל אם נגעו באוכלין שלא בשעת מעשיהן במקום אפי' צ"ל שלא כנלע"ד. צבי אשכנזי ס"ט
1