חכם צבי קכ״דChakham Tzvi 124
א׳להרב הישיש מוהר"ר אליקים געץ ז"ל שהיה אב"ד שם בזמן ההוא.
1
ב׳גוף השאלה נאבדה ותמצית דבריה היה אם תקנת רגמ"ה שלא לישא אשה על אשתו נוהגת בארוסה ובנכנסה לחופה ולא נבעלה ואם גירשה הבעל קודם שבא עליה אם חייב ליתן לה תוספת כתובה ואם התנה עמה הבעל שיוכל להוציאה מעירה לעירו אלא שלא נכתבה בכתובה בפירוש אם נתבטל התנאי מחמת שלא נכתב בכתובה או אמרינן עדיין התנאי קיים אף אם לא נכתב בכתובה ושאר ענינים המסתעפים מאלו:
2
ג׳תשובה הגיעתני שאלת חכם ותשובתו הרמתה ואת אשר נגזר מפי מלך מלכי רבנן לגלות דעתי הענייה ואם איני כדי ששלח אלי דמר לא צריך לגמרא דידי ולא לסברא דידי כי עמו עוז ותושיה להיות מצותו עלי חובה אמרתי אשנה פרק זה על סדר קונדריסו תחלת דברי פח"ח הביא ראיה מההיא דסוף סנהדרין לא יריחו על שם עיר אחרת כו' וה"ה לחרם שכיון שלא פירש בדבריו ואין חרמו אלא על הנשואות ולא על הארוסות עד שצידד מעכ"ת דאפשר דאפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה לא עליה חל החרם שתיקן הגאון שלא לישא אחרת על אשתו כיון דמילתא דלא שכיחא היא עכת"ד ואני אומר אילו היינו צריכין לראיה אין ראיה מיהושע דהתם אי לאו דאשבע בהדיא על עיר אחרת בשם יריחו מה טעם לומר שעיר אחרת אסורה על שם יריחו כיון דלא כתיב אלא ובנה את העיר הזאת וכי תיסק אדעתי משום שהחרים יהושע שלל יריחו אם המצא תמצא באחד הימים עיר ששמה יריחו ויכבשוה ישראל אף היא תהא כל שללה קודש הא ודאי ליתא שאין לך אלא מה שאמרו חכמים וכן אי לא אמר אלא ובנה את יריחו הו"א דעל שמה קפיד וכיון דאין שמה יריחו מותר וכההיא דתנינא בע"ז ע"פ ואבדתם את שמם דמכנין לה שם עין כל עין קיץ פני מלך פני כלב כו' אבל השתא דכתיב את העיר הזאת בודאי בכל אופן אסור לבנות העיר ההיא וא"צ לשום יתור לשלא יבנה את יריחו בשם עיר אחרת כיון שעיר יריחו היא הנבנית תו לא איכפת לן בשמא ואפשר נמי לומר באופן אחר דאי כתיב ארור האיש אשר יבנה את יריחו לחוד הוי משמע יריחו בכל אופן אסורה בין בשמה בין בשם עיר אחרת אבל השתא דכתיב את יריחו סד"א דלא אסר אלא עד דאיכא תרתי שמה ומקומה קמ"ל דמקומה אע"ג דליכא שמה ושמה אע"ג דלאו מקומה ונפק"ל מדכתיב את את לחלק כדאמרי' במרובה את אשמו הפסיק הענין אבל בתקנת רגמ"ה כיון דזו נכנסה לחופה אשתו מקרי' ושוב אסור לו לישא אחרת עליה כיון דבכלל אשתו היא ואין זה ענין למאי דאמרי' בעלמא אונסא דלא שכיח לא קביל עליה דהתם הם ענינים חלוקים אבל הכא מה לי אשתו דקודם ביאה או אחר ביאה דאלת"ה אף אתה אומר דלא תיקן הגאון ז"ל אלא בשקידשה בכסף שהוא דרך העולם אבל לא בקידשה בשטר או בביאה וכיוצא באלו החלוקים שאין להם על מה שיסמוכו ואפילו אי הוי מדמינן לה לאותה דאונסא דל"ש כבר כתב מהרא"י בפסקי' דבתקנתא דרבנן אפי' במלתא דל"ש כלל נמי אמרינן דעתייהו עליה ואני פלפלתי עליו ז"ל זה לי הרבה יותר מעשר שנים ככתוב אצלי במקום אחר לא עת האסף פה.
3
ד׳ומה שנתקשה בס' ב"ה בדברי ב"י ורמ"א בסי' א' סעיף י' באמרם אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור בעניותי אין כאן מקום קושיא כי הדברים ברורים דלא ילפינן ארוסה מיבמה כלל וכלל דזה עיקרו מהתוס' ומהנ"י וזה עיקרו ממהרי"ק בתשו' ק"א אלא כולהו דוכתי דלא החרים ר"ג קנקיט ואזיל ומ"ש מהרמ"א אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור והן הן דברי מהרי"ק שם היינו שלא תטע' שאם יש לו ארוסה שרשאי לישא אחרת עליה אף שבדעתו לכנוס ארוסתו ומטע' שהשנייה אינה אסורה כיון שעדיין הראשונה אינו אשתו וגם הראשונה תהא מותרת לכנוס אחר נשואי שנייה שהרי בהיתר נתקדשה לו קמ"ל דאסור ואלה דברים ברורים בעיני ומ"מ תמה אני על מהרמ"א איך לא שת לבו לדברי מהרי"ל בתשו' ק"א דמשמע בהדיא שם דבארוסה נמי איתא לתקנתא דרגמ"ה ועיקר מנהג בני אשכנז הוא על פיו ז"ל ואף דבינקותי' הוה הא חזינן לרבותיו מהר"ש ומהר"א ששתקו לו ואי ס"ד לא ס"ל לא הו"ל למישתק וכאותה שאמרו בפ' מציאת האשה ס"ט ואף אמימר הדר ביה דא"ר מניומי ברי' דר"נ הוה קאמינא קמיה דאמימר כו' וחזיתי' לדעתיה דאלו בעי לסלוקי בזוזי הוי מסליק לה דשמע מאחי דהוה קאמרי אלו הוה לן זוזי סליקנא בזוזי ואישתק ולא אמר להו ולא מידי ש"מ מדשתק להו ס"ל הכי ואין להק' ע"ז דבפ' כיצד הרגל אמרי' איהו סבר מדשתק ליה מודי ליה ולא היא אשגוחי לא אשגח ביה וכן הא דאמרי' בפ"ק דר"ה ט"ו ע"ב אהא דא"ר יוחנן נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה ואותבי' ר"ל ממתני' ואישתק וא"ר אבא הכהן תמיהני אם קבל' ר"י אם לא קבל' ופירש"י ז"ל אם קבל' והאי דאשתיק משום דלא ידע להשיב אם לא קבלה והאי דאשתיק משום דלא איכפת ליה דלא דמי מעשר פירות כו' דודאי כשאחד אומר בפני הרב דין פסוק בלי שום טעם והרב שותק ע"כ אית לן למימר מדשתק ליה ש"מ דהכי ס"ל כי היכי דלא ליטעו השומעים אבל כשבא להוכיח איזה דבר מדבר אחר שאינו דומה לו או כשמקשה מדבר על דבר שאינו דומה לו איכא למימר שלא חש להשיבו כיון שלפי דעתו הדבר ברור שאין דומה זה לזה א"כ בנדון מהרי"ל שלפי דרכו בפשיטות נקיט ואזיל דאף בארוסה שייך תקנת רגמ"ה אי לא ס"ל לרבותיו מהר"ש ומהר"א הול"ל ליה למהרי"ל דלאו דינא הכי וכיון דתלתא קראי הלא המה מהרי"ל ורבותיו מהר"ש ומהר"א הכי ס"ל דאיך לא חש להו מהרמ"א וגם בתשובה מיימונית סי' ל"ד כתב כן בפשיטות ע"ש ומה שרצה מעכ"ת לתרץ קושית הרב בעל חלקת מחוקק וז"ל ויותר גרועה חופה ממסירה לשלוחי הבעל דשם מיד בשעת מסירה ראויה לביאה כו' אכן חופת נדה אם לא ידע הבעל סומך עצמו כו' לבעול והיא אינה קונה עכ"ל ובמחילת האדון לא כוננו שמועתיו דודאי לא נעלם מהרב ז"ל דאיכא למימר חופת נדה גרועה ממסירת האב לשלוחי הבעל כשטהורה היא אלא דהרב ז"ל מדרבין מוכח לה דע"כ בעייא דידיה בטהורה היא מדרב אשי בעי לה בפירסה נדה ש"מ דרבין בטהורה קמיבעיא ליה וא"כ תקשי לך מה זו בעיא והרי משנה שלמה שנינו שמשמסר האב לשלוחי הבעל קנה הבעל ומדרבין ע"כ לאו לענין קנין קבעי ע"כ רב אשי נמי דבאת"ל עליה דבעיא דידיה קאי נמי לאו לענין קנין הבעל קאי והיא קושיא אלימתא ראויה לרב גדול כמוהו זלה"ה לעיין מר בספר ח"מ וימצא כדברי גם מ"ש מעכ"ת לתרץ אמאי טרחו רבנן עד הכא ולא קמבעיא להו לעיל המתני' דלעולם וכתב מר וז"ל דשם י"ל דמיירי בחופה בלא אירוסין עכ"ל תמה אני פה קדוש יאמר כדברים הללו דכל עיקר מתני' לא אתי' אלא לאפוקי ממשנה ראשונה דתנן הגיע זמן ולא נישאו כדאיתא בגמרא וההיא ע"כ בארוסה איירי ועוד האיך אפשר לומר כלל דמתני' מיירי בחופה בלא קדושין א"כ מאי קאמר דלעולם היא ברשות האב אלא ברשות מאן תיהוי כיון דאכתי אין שם לא חופה ולא קדושין אטו ברשות בר קשה דמתא תיהוי ומש"ע די"ל דעד שתכנס לחופה משמעות לשונו בין נדה בין שאינה נדה אכן כאן שאלו מדאמר ראב"ע שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משמע כניסה ממש דהיינו ביאה עכ"ל מעכ"ת והיא גופה תיובתא דהרמב"ם שהרי הוא פסקה למתני' דלעיל והאיך מזכה שטרא לבי תרי והנראה לע"ד בישוב דברי הרמב"ם הוא דס"ל להרמב"ם ז"ל דרבין דקמבעיא ליה אי חיבת ביאה היא ס"ל כדדחינן לעיל בפרק נערה מ"ז ע"ב בפיסקא אברייתא דכתב לה פירות כו' דשאני ליה בין מדידיה לדידה למדידה לדידיה ולהכי אמתני' דלעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לחופה ליכא למיבעי דהתם פשיטא ליה דחיבת חופה לחוד או מסירת' דהיינו חופה קניא אבל מדידיה לדידה הוא דמספקא ליה לרבין אי סגי נמי בחופה לחוד אי בעינן דוקא ביא' ואנן קי"ל כסבר' דתלמוד' מעיקר' דלא שאני לן בין מדידיה לדידה למדידה לדידיה וכמ"ש התוס' בשם ר"ת ז"ל דאותה הסברא היא עיקר וא"כ במסירה לחוד קניא איהי תוספת ואיהו ירושתה וכל שאר מילי ורב אשי דקאמר את"ל דחיבת חופה קונה נמי כסתם תלמודא ס"ל דל"ש מדידיה לדידה כו' ואע"ג דעליה דרבין קאי ולרבין ס"ל כדחוי דתלמודא ולרב אשי לא ס"ל הכי אלא כס"ד של התלמוד מעיקרא לית לן בה כיון דבענין מדידיה לדידה שוין נינהו ולהכי לא קבעי רב אשי בעיא דידיה לעיל כי היכי דתיתי באת"ל דרבין והוכרח הרמב"ם ז"ל לזה דס"ל כסברת ר"ת דדידי' ודידה שוין הן כפשטא דתלמודא ע"כ רב אשי הכי ס"ל ורבין ס"ל כדחוי דתלמודא כאמור ובעיקר מחלוקתן של רבנן ורבי נתן ס"ל להרמב"ם כפי' רש"י דמיירי מן האירוסין ופסק כרבנן ובזה עלו דברי הרמב"ם ז"ל כהוגן בסוגיית התלמוד ונכונים מאד בטעמם דלא נחלק בין מדידיה לדידה למדידה למדידיה דמסתמא דעת שניהם שוה דכשזה מקנה גם זאת מקנה ואין קנין לחצאין זהו הנלע"ד נכון בדעת הרמב"ם ז"ל ומה שחתר מעכ"ת למצוא טעם לדברי ר"י דס"ל דבהודעה להחתן שהיא נדה סגי אפי' לענין תוס' כתובתה והביא ההיא דפרק קמא דקדושין דמסתמא אמרי' חופה גומרת וגם לעיל אמרי' לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לחופה סתמא קשה לי מלבד דאין מכל הנך סתמות ראיה כיון דרב אשי קמבעיא ליה בהדיא מה ראיה היא זו ממאי דתנן סתמא ה"נ במתני' סתמא תנן ואפ"ה קמבעיא ליה לרב אשי וההיא דקדושין היינו מתני' דלעיל ועוד דע"כ ר"י נמי ס"ל כס' הרא"ש ושאר כל הפוסקים דדוקא לענין תוספת הוא דקמבעיא ליה ולא למילי אחרנייתא וא"כ מאי הוכחה יש ממתני' דלעיל אדרבא היא המוכחת לנו דבעיא דרב אשי ליתא אלא לענין תוספת וא"כ מהיכי תיתי להוכיח משם איבעיא דרב אשי דמיירי בלא הודיעוהו ומאי דקשיא ליה למר למה דקדק רש"י בפירסה נדה ופירש ממנה ומת ולמה לא פירש ג"כ בנתגרשה ואני מוסיף להקשות למה לא פי' כן רש"י אנכנס' לחופ' ולא נבעלה דקדים ונלע"ד דס"ל לרש"י דדוקא מת אבל נתגרשה לא קמבעיא ליה לרב אשי וזה בהכרח משום דס"ל לרש"י כאותה הסברא שדחה הרא"ש דמיירי בנכנסה לחופה ואח"כ פרסה נדה דודאי דוחק הוא לפרש וכבר פרסה נדה כפי' הרא"ש דא"כ פרסה נדה ונכנסה לחופה הול"ל או חופת נדה מהו מדקאמר ופרסה נדה ש"מ דלאח"כ פרסה נדה וא"כ קשה קושית הרא"ש שהרי כבר קנתה בתחילת חופה וזה מתרץ רש"י באומרו ופי' ממנה ומת ר"ל אע"ג דחופה קונה ודאי על דעת שתהא ראויי' לביאה אחר החופה הוא דקונה אבל זו שמעולם לא היתה ראוי' לביאה אחר החופה לא קנתה דאיגלאי מילתא למפרע שבשעת החופה לא היתה ראוי' לביאה מעולם אבל בנתגרשה כיון שבידו להמתין עד שתטהר ליכא למימר איגלאי מילתא למפרע דלא הוה חזיא לביאה שהרי בידו להמתין עד שתטהר ולהכי בנכנסת לחופה ולא נבעלה לא פירש כלום דאפילו נתגרשה אח"כ לא קנתה כיון דעכ"פ לא נבעלה מה לי מחמת מיתה או גירושין אבל לרב אשי דס"ל דנכנסה לחופה ולא נבעלה קנתה משעת חופתה א"כ קשה ליה לרש"י למה יגרע כח האשה אף שפירסה נדה אח"כ כיון שכבר קנתה לכן פי' דמיירי במת דאמרי' איגלאי מילתא למפרע וכיון שכן קשה לי טובא על המרדכי שכ' דבשלא בשעת וסתה מציא א"ל נסתחפה שדהו דהאיך יתכן זה כיון דע"כ לרב אשי במת תוך ימי טומאתה קמבעיא ליה או בהאי לחוד כדפרשי' בדברי רש"י ז"ל או בהא נמי ואין לך נסתחפה שדהו יותר משמת הוא כמ"ש התוס' בפירוש דאין האיש שדה של האשה ואעפ"כ ס"ל לר"א דאפשר דלא קנתה וביותר אני תמה על הרב בח"מ בתחלת סי' ס' אהדורי אפירכא על הא דהמרדכי מההוא דכל אונסא לא אכלא למה ליה תיפוק ליה מגופא דס"ל לרב אשי דאף שמת הוא ואין לך אונס גדול מזה וגם מזל הבעל היא ואעפ"כ לית ליה תוס' והאיך נתפייס במ"ש דהמרדכי ס"ל דפירסה נדה אח"כ ומאי נפקא לן מזה כיון דעכ"ז היכא דאתי אונסא ומזלא דידיה כגון שמת הוא אעפ"כ אינה נוטלת תוספת ונראה לע"ד דרב אשי לטעמיה דס"ל בפ' הבע"י מזל גורם דאע"ג דלענין חולי הבעל לא אמרינן להאשה מזלה גרם עכ"ז לענין מיתת הבעל מזל האשה גורם ולהכי בשמת הבעל אמרי' לה נסתחפה שדיך אבל בפירסה נדה שלא בשעת וסתה מזל האיש גורם אע"פ שמיתת הבעל שהיתה אח"כ הוא מזל האשה עכ"ז כיון שעיקר פריסת הנדה היתה מחמת לתא דהבעל זכתה בתוספות והנראה לי בדעת המרדכי הוא דס"ל דמדחזינן דלא קמיבעיא ליה אלא בפירסה נדה ולא בחלה הוא ולא בחלתה היא אע"ג דאיכא נמי חולי הראוי לתשמיש מ"מ ס"ל להמרדכי דאפי' בחולה שאין ראוי לתשמיש לא קמבעיא ליה כיון דבשעת החופה עכ"פ היתה ראויה ולא הוה להו לאסוקי אדעתייהו דיבואו לידי חולי קנתה תוספת כי קמבעיא ליה בנדה דוקא ואף שנכנסה לחופה ואח"כ פירסה נדה כיון דבשעת וסתה הוא הו"ל לאודועי אבל שלא בשעת לסתה כיון דמילתא דל"ש היא ליכ"ל הו"ל לאודועי ואף שהיא סמוך לוסתה לית לן למימר הוה לה לאסוקי אדעתה ומייתי ראיה לזה דכל שלא בשעת וסתה מילתא דלא שכיחא היא מדסליק אדעתין בפ"ק למימר דכל שלא בשעת וסתה מציא א"ל נסתחפה שדהו ואם איתא דמילתא דשכיחא היא לא הוה סליק אדעתין למימר הכי
4
ה׳וראיתי בס' ח"מ שכתב שהרא"ש בתשובה כלל נ"ד סי' ב' כתב כדברי הרמב"ם ושחזר בו בתשו' ל"ז וגם בפסקיו והדבר תמוה בעיני שיסתום הרא"ש לכתוב בס' נ"ד כאלו היא הלכה פסוקה בלי חולק ושלא עלו על דעתו שום א' מהראיות שהביא בפסקיו ולכל הפחות היה לו להביא דברי הרמב"ם ז"ל ועוד דבכלל נ"ז כתב בפשיטות להיפך בלי שום ראיה אף דהתם נמי מיירי שהן נדות כדברי הח"מ ונראה לע"ד דבכלל כ"ד דוקא אהאי עובדא כתב דאין באותה חופה כלום כיון שלא היתה ראויה לביאה וטעמא משום דהאב צוה שאם תמות קודם הנישואין שישאר הקרקע להקדש ויליף לה הרא"ש ממשנתינו דתנן מן הנישואין גובה את הכל וקמבעיא ליה לרב אשי אי נכנסה לחופה ופירסה נדה מיקרי נישואין ש"מ דחופה שאינה ראויה לביאה בודאי אינה בכלל משמעות נישואין ה"נ בנ"ד שאמר האב נישואין י"ל דראוין לביאה קאמר האב אם אין חופה ראויה לביאה הרי לא נתקיים תנאי האב שאמר לנישואין אבל אה"נ שאם לא היה שם תנאי ונכנסה לחופה חולנית אעפ"י שלא היתה ראויה לביאה חופה קונה לפ"ד הרא"ש ז"ל ושלא כדברי הרב מהרמ"א בהגהה כך נלע"ד ומה שהניח מעכ"ת דברי ר"י האומר דבשהחתן יודע שהיא נדה קנתה תוספת בצ"ע נלע"ד דדברי ר"י ברורים דכיון דידע דנדה היא הרי סבור וקיבל ולא גרע מאלמנה לכ"ג דתנן בס"פ אלמנה ניזונית דיש לה כתובה בהכיר בה אליבא דכ"ע ואף דכתב רש"י ז"ל התם דקנסו אותן ליתן כתובה ע"כ לאו קנסא ממש קאמר אלא כלפי דתנן בשניי' דאין לה כתובה משום דקנסו אותה קמ"ל דבאלמנה לא רצו חכמים לקונסה אלא שבקוה אדינא כשאר נשי וכן כ' רש"י ז"ל בפירוש פרק יש מותרות פ"ה ואעפ"י שחזר בו אח"כ ולא רצה לבא עליה וגרשה אעפ"כ יש לה כתובה אף דחופה לא היתא ראויה לביאת היתר אלא שדעתו היתה לבא עליה באיסור אמרינן חופה קונה כ"ש כשידע החתן שהיא נדה ודעתו לבא עליה כשתטהר דחופה קונה גם מה שנסתפק מעכ"ת אם החתן נאמן לומר שלא הודיעוהו שהיא נדה לדידי הדבר ברור דאינו נאמן דכיון דמנהג פשוט הוא להודיע דהא קיי"ל דהטוען תמורת המנהג אפי' במקום מיגו אינו נאמן וכאותה ששנינו נאמן העני לומר של מעשר עני הוא אבל אינו נאמן לומר של זיתי ניקוף הוא ובנ"ד יותר דאיכא נמי איסורא שהרי אסור ליגע בה ומנהג פשוט הוא שתכף אחר החופה לאחר הקדושין קודם ז' ברכות הנשים העומדות שם מרמזין להחתן ומבדילין בינו לבינה אם טמאה היא והיא גם היא עושה כן כ"ש כשהיא אלמנה היודעת בכך וחלילה לחשוד בנות ישראל על כך וגדולה מזו תנן ואם יש מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודקה בקרוביו כ"ש בזמן הזה שהכל יודעין כשכלה נכנסת לחופה מכניסין אותה למרחץ בפומבי באסיפת נשים והכל יודעין ומכירין בה ואם לא טהורה היא הדבר גלוי וידוע לכל ואין ראיה ממנהג התלמוד ורבותינו הקודמים ז"ל וז"ב בעיני ומ"ש מעכ"ת דאף שלא הודיעו להחתן שפירסה נדה כיון דקי"ל בכמה דוכתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ודעת החכם המסדר הקידושין שתקנה החופה אף אם היתה נדה א"כ שפיר חלו הקידושין עכת"ד מעכ"ת והם תמוהים בעיני חדא דלא בכל מקום אמרינן אפקעינהו רבנן לקידושי מניה שהרי בנטבע במים שאל"ס וכולהו אינך לא חשו רבנן לאפקועי קדושין וגם במומר שקידש וטובא דכוותייהו אלא היכא דעשה שלא כהוגן בעיקר הקידושין וכמ"ש הרשב"א בתשו' אלף קס"ב ואלף קס"ו ואין לך בו אלא מה שאמרו חכמים בפי' בגמ' וכ"כ המרדכי בשם מהר"ם הביאו מהרי"ק שורש פ"ה דאפילו העובר על חרם רגמ"ה לא אמרי' אפקועי רבנן לקידושין מיני' דהא חייבי לאוין ושניות וכמה עברות דאו' ורבנן תפסי קדושין וע"ש שהאריך ואף לדברי הריב"ש בתשו' שצ"ט דיש כח אף בזמן הזה להפקיע קדושין היינו בשתקנו כן בפירוש ואף בזה חוכך הרב להחמיר וכל האחרונים ז"ל בתשובותיהם לא סמכו על זה כלל דאין כח בחכמי זמנינו להפקיע קדושין וכ"ש במקום דליכא משום מיגדר מילתא ועוד דעד כאן לא שמענו אלא להפקיע קידושין ומטעם דהפקר ב"ד הפקר או דשוויוה רבנן בעילתו בעילת זנות אבל להפקיע חופה באשה שכבר מקודש' אין לנו שהרי קדושי' קדושי תורה דאמר אביי ביבמות מ"ט ע"ב הכל מודים בבא על הנדה שאין הולד ממזר דהא תפסי בה קדושין שנ' ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תפסי בה קדושין ועוד דעד כאן לא שמענו אלא להפקיע קדושין ומטעם דהפקר ב"ד הפקר או דשוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות אבל לעשות מאין יש מה כח ב"ד יפה דכיון שמן הדין אין חופה זו חופה לקנות האיך יש כח ביד חכמים לומר דתקנה מכח מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אפילו את"ל דחופה וקדושין שוין הן איברא דאשכחן בפ"ק דמציעא י"ב ע"א אמר רבא עשו שאינו זוכה כו' אבל הא טעמו בצידו משום דעניים גופייהו ניחא להו כו' אבל בנ"ד מאן לימא לן דלחתן ניחא ליה אדרבא בגמרא נסתפק להו וממילא אמרי' דמסתמא לא ניחא ליה כיון דעלתה בתיקו תו אשכחן בבכורות פרק ב' רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן א' לכהן והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ור' יוסי פוטר והנה לא מבעיא לדברי הרא"ש שפוסק כת"ק א"כ לא אשכחן כלל דעשו את שאינו זוכה כזוכה אלא היכא דניחא ליה לבעל הממון אלא אפי' להרמב"ם שפסק כר"י בפ"ט מה' בכורים ד"ג ולכאורה משמע אע"ג דליכא טעם מבורר בדבר אבל א"א לומר כו דודאי בחנם לא יתקנו כן וכ"כ רש"י בפירוש בפרק כל הגט ד"ל ע"א עשו שאינו זוכה כזוכה במקומות הרבה מפני תקנה עשו כן לרבי יוסי בהניזקין עני המנקף ומצודות חיות ועופות ומציאת חש"ו ובבכורות כל שחליפיו ביד כהן ובשנים אוחזין השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו ואע"ג דרש"י בחדא מחתא מחתינהו אינם שווים להרמב"ם דאל"ה תיקשי דהרמב"ם מדידיה אדידיה דבבכורות ובהמ"ע פ"ד די"א פסק כר"י ובההיא דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי לא פסק כר"י בהל' מעשר פ"ז ד"ו וכן בעני המנקף בראש הזית ובמציאת חש"ו לא פסק כוותי' והיינו משום דמסתבר טעמיה בהא ולא בהא א"כ מנ"ל מסברא דנפשין בנ"ד לעשות את שאינו זוכה כזוכה וכל האי שקלא וטריא לע"ד לא נצרכה אלא לפלפולא כי בנ"ד אין בו נפקותא כלל שבין אם יש לה תוספת מעיקר הדין או אין לה הכל תלוי באם היא מורדת או לא כיון שיש לנו תקנות מאור הגולה דאין לגרש בע"כ אם לא כשהיא מורדת אף את"ל דמעיקר הדין היה לה תוספת הרי הפסידה במרדה ואם אינה מורדת א"כ א"א לגרשה בשום אופן אם לא תתרצה אף אם יהיב לה תרקבא דדינרי ולא נפקא לן מההיא פלפולא אלא לאתרא דלא נהגי האידנא בתקנת מאוד הגולה וזה ברור בעיני ובענין עיקר הדין אם מחויב החתן לדור בעירה אם אמת הוא שהיה תנאי ביניהם אלא שלא נכתב בשטר התנאים נלע"ד ברור דאף שלא נכתב התנאי ככתוב דמי כיון שע"ד כן נשתדכו וע"כ לא נסתפק השואל להרא"ש ז"ל אלא משום שנכתב בכתובה בפירוש שלא יוציאנה ממדינה זו בלא דעתה שזה סותר התנאי אבל אם נשמט ולא נכתב בזה לא נסתפק אדם מעולם ואף במקום סתירה השיב הרא"ש ז"ל דאין כח במה שכתוב בנוסח כל הכתובות לסתור תנאי שבפירוש ועוד חתר ז"ל לתקן הלשון באופן שלא יסתור התנאי שביניהם כ"ש כשאין שום סתירה במה שנכתב למה שהתנה בע"פ שהתנאי שבע"פ קיים אף אי לא נכתב ולא מבעי' אם היה קנין בדבר דמהני אלא אפילו לא היה קנין בדבר מהני לע"ד ואין צורך כאן לעמדו וקדשו דבההיא דכמה אתה נותן לבנך ולבתך דיש שם דבר הנקנה היא דבעינן עמדו וקדשו מתוך הדברים למאן דאמר ואי לא לא קנו אבל בנדון כזה שהחתן נתרצה שלא להוציא את הכלה מעירה מה צורך לקנין הא עדיף ממחילה דא"צ קנין ואף את"ל כמשמעות דברי הרב רמ"א בהגהה סי' צ"א דלכאורה צריך קנין אף שדבריו בלא"ה תמוהים וכמו שהשיב עליו הרב בח"מ ז"ל אף הוא ז"ל אם אמרה לא אמרה אלא לענין לחייב את החתן לילך למקום הכלה שאין על החתן שום חיוב לילך למקומה אם לא נתחייב בקנין אבל היא האשה מי יכריחנה לצאת ממקומה כיון שנתרצה החתן שלא יוציאנה מעירה והרי היא אינה תובעת אותו אלא שהיא מוחזקת בעצמה במחילת הבעל שמחל לה זכותו שהיה לו להוציאה מעירה להביאה לעירו ותיכף ומיד זכתה בעצמה ואין זה צריך קנין כלל ואין לנו כח כלל לכופה שתבא לעירו אף את"ל שאין לנו ג"כ כח לכפות החתן כיון שלא נתחייב בקנין לבוא לגור בעירה וז"ב בעיני והדר הו"ל דין זה כעין אותו שכ' הריב"ש ז"ל בתשובת החזן דכיון שהם מודי'... כן בפי' אע"פ שאין כתוב זה התנאי בשטר השכירות לא הפסיד ואף דהתם אתי עלה מטעם שאין השכירות צריך קנין מה לי טעם זה או טעמא דידן דמחילה א"צ קנין כיון שמכל מקום נקנה הדבר בתנאי שבע"פ אף אם שוב לא נכתב משום זה לא אמרי' דנתבטל ומכתיבת מקום החתונה אין הכרע לשום צד כידוע ואם לא היה תנאי בדבר כבר נודע דברי הפוסקים ז"ל הלא בספרתם והנה לפי רוב הפוסקי' ז"ל הדין עמו בנ"ד אכן אם באנו לחוש לסברת ר"ת ז"ל דחש לה הרב רמ"א בהגה"ה הדין עמו שהרי לפי הנשמע שני המקומות בארץ א' ושניהם שוים בענין שם כפר וכרך וקשה הדבר לדונה כדין מורדת ולהתיר חרם רגמ"ה ז"ל במילתא דתליא באשלי רברבי אכן מאחר דחזינן להרב הגדול בעל חלקת מחוקק ז"ל שכ' דראוי לפסוק כדברי הרי"ף והרמב"ם וסיעתם וכבר נודע כחו של הרב בהוראה כי גדול הוא כאשר אבותי הקדושים נ"נ ספרו לי וביחוד אבא מארי הרב ז"ל הרבה לספר באזני מעוצם גדולות הרב נ"ע אשר ע"כ אין לזוז מדבריו ומש"ע מעכ"ת כמהפך בזכות החתן וז"ל דאין נקרא חילוק ארצות אלא אותן שנפרדו מלשונם כו' וא"כ כאן אינם נקראים חילוק ארצות וצריכה לילך אחריו עכ"ל ובהורמנותיה אמינא דבכדי נקטינהו להנך מילי בנדון שלפנינו דלמאי צריכי' להו אי להרי"ף והרמב"ם אף את"ל דאיקרו חילוק ארצות ע"כ היא צריכה לילך אחריו להילדיסהיים שהרי שם היו לה הנשואין ואף אם היו הנשואין בעירה ע"כ היא מוכרחת לילך לעירו דע"ד כן היא נשאת לו כמבואר בדבריהם ז"ל ומה צורך לפסק הב"ח בזה ואם לצאת ידי סברת ר"ת ז"ל כ' מעכ"ת הדברים הללו הן עזר כנגדו שהרי לדברי ר"ת ז"ל היכא שהמקומות שוין ובארץ א' הבעל מוכרח לילך למקום האשה כמ"ש הטור ז"ל בשמו וכמ"ש בתשו' מיימונית שבסי' כ"ח וגם ראיתי שם שחשש מהר"ם לפסק ר"ת עכ"פ שלא לכוף האשה וכמ"ש למעלה גם מ"ש בענין המחיה לא נעלם ממעכ"ת דבעבדה ומזבנה אשתבוחי משבח בת קרא ואם יש להם שם הלואה בריבית ומשא ומתן כי הני נשי דסתמייהו נושאות ונותנות בתוך הבית בזה"ז הרי זה בכלל ברכת הבית ועוד אם הוא לא ירצה לצפות לשכרה אנו אין לנו לכוף את האשה לצאת ממקומה אלא משום לתא דידה ומשום צערא דגופה לא משום לתא דידיה דהכי אמרי' לחיים נתנה וכן בעלייתו של בעל כו' הכל משום נייחא דידה וגם מי המונע שלא ילך ממקומה שהוא קרוב וארץ אחת להסתחר גם בעירו אם הסוסים ומעתה יעברו לפני הטענות א' לא' כבני מרון ואשיבה ידי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון מ"ש אם אבי החתן יכול למחות שלא יכתבו התוס' כתובה עד עמדם לפני העדה למשפט ודאי הדין עמו דהא קיי"ל זכו בשדה פלוני לפלוני חוזר בשטר ונחלקו הקדמונים ז"ל אם ה"ה בשטר מכר אי לא ויש אומרים דדוקא במכר יכולים לחזור ולא במתנה ותנאי נשואין למכר דמי כמ"ש הרב מהרי"ל בתשו' ל"ג ואף שהרב ז"ל פוסק שם כר"ת דבמכר אינו חוזר וה"ה לתנאי נשואין מ"מ בנ"ד יודה כיון שיש לו אמתלאה וטענה נכונה שרוצה לעמוד לדין ועוד דאעיקר' דדינא פירכא שהרי התוס' בריש אעפ"י הביאו בשם ר"ת ז"ל דאף בשטר מתנה חוזר משמע דלר"ת בין מתנה בין במכר חוזר בשטר מ"ש אם יש לכפות אותה לבא בעירו או איפכא אין ספק שאם תנאי היה בדבר שיש לקיים התנאי וכמ"ש למעלה ואם לא היה תנאי בדבר יש לכפות האשה שתבוא למקום הבעל ומהטעמים הנזכרים ומ"ש אחרי שהיתה טמאה אם חופה קונה כבר ביררנו דלא נפק"מ לנדון שלפנינו דאם תידון כמורדת מ"מ הוא פטור מהתוס' ואם לא תדון כמורדת א"א לו לגרשה אם לא מרצונה ולא לישא אחרת עליה אכן בעיקר הדין כבר בררנו דבזה"ז חופה קונה בינינו אף דהיתה נדה גם בטענת החתן שלא ידע כי לא טהורה הוא אין בה ממש כמ"ש למעלה מה שנסתפק האיך לכתוב בגט אם אנתתי או ארוסתי אין ספק דיש לכתוב אנתתי דהא אפי' בכותב אנתתי לארוסתו כשר בדיעבד אליבא דכ"ע בלי שום פקפוק ובכותב לאשתו ארוסתי אין הדבר ברור כ"כ נמצא אם נכתב אנתתי הוא כשר ממ"נ אי לדידן דקיי"ל דחופת נדה קונה לכל דבר בזמנינו זה ואף בזמן התלמוד לרוב הפוסקי' חופה קונה לכל חוץ מן התוס' הרי לכתחילה אין לכתוב אלא אנתתי ואי להרמב"ם דאינה קונה ותימא דעדיין ארוסה גמורה היא עכ"ז בדעבד כשר וכבר נודע דכל שא"א בענין אחר כדיעבד דמי ועוד אני אומר דאף להרמב"ם צריך לכתוב לכתחילה אנתתי שהרי כ' לא גמרו הנישואין משמע דנישואין יש אלא שלא גמרו וכיון שכן כבר יצאה זו מכלל ארוסה וכן יש להוכיח מדאמרי' בפ"ק דכתובות י"א כנסה ראשון לשם נישואין ויש לה עדים שלא נסתרה כתובת' מנה וכן מייתי הא דתנן התם אלמנה מן הנשואין כתובתה מנה ואין להן טענת בתולים בתולה מן הנשואין היכי משכחת לה כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה וא"כ מאי קמבעי ליה לרבין וכי ס"ד דאליבא דרבין האי מתני' דלא כראב"ע א"ו דאף לרבין מקרו נשואין למקצת דבר אף שלא נבעלה וא"כ שפיר יש לכתוב אנתתי בנכנסה לחופה נדה ולא נבעלה דמדרבין נשמע לרב אשי ואין להק' דאמאי אשמעינן שיש לה עדים שלא נסתרה לשמעינן רבותא טפי בנשאת בנדתה שתי תשובות בדבר חדא דבזמניהם לא היו רגילין לכנוס נדות כמ"ש הרא"ש ז"ל ועוד דבעדים איכא רבותא טפי וק"ל ומה שנסתפק עוד ממה שנכתב בתנאים שיש להכלה בית באותו המקום ויותן להחתן בנדוני' ויוחזר ליורשים אם יעדר א' מהם אם יש מזה ראיה לשידור החתן שם הדבר ברור דאין מזה שום ראי' כמ"ש ז"ל לענין מסי' דאף דקי"ל קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי אותה העיר מיד דוקא בקנה אבל בניתן לו במתנה או בנפל לו בירושה אין מזה ראיה שרוצה לדור שם וגם ממה שכתוב שיוחזר הבית ליורשי' באם יהי' איזה העדר אין שום ראיה שהרי כך הוא הדין שאין הבעל יכול למכור משום שבח בית אביה כההיא דתנא בריש פ' אלמנה לכהן גדול המכנסת שום לבעלה אם רוצה הבעל למכור לא ימכר ומ"ש אם יש לדמות גט למיתה בענין התנאים שיש ביניהם שאם יעדר א' מהזוג תוך שנה שיוחזר ליורשיו כל מה שהכניס בלתי שום תוספת אף שכבר כתבתי דבנ"ד אין נפקותא בזה מ"מ כדי להתלמד במקום אחר אני אומר היכא שנתגרשה סתם מרצון שניהם ולא הזכירו התוס' הוא מחייב ליתן התוס' משו' דבתקנה אמרי' הבו דלא לוסיף עלה וכיון שמן הדין מחויב ליתן התוס' אף בנתגרשה תומ"י אחר החתונה אוקמינן לה אדינא כיון דלא אשכחן דאתקין בגירושין דזיל בתר טעמא דתקנת שו"ם משום שלא יתקיים ותם לריק שנמצא מאבד את בנו או בתו ומאבד את ממונו וזה לא שייך בגירושין ומ"ש בענין התוס' כיון שלא נתנה נדוניתה להחתן והמנהג לכתוב תוס' שליש על הנדוני' הדבר ברור לפי מ"ש הגאון מהריק"ו שורש פ"א דתוס' שליש שלנו הוא עפ"י משנתינו דתנן פסקה להכניס לו סלעים סלעה נעשה ששה דינרין ואם סלעים אין כאן ששה דינרין מנין וכן לפי הירושלמי שהביא ז"ל שמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשותם אחד ומחצה הדבר ברור דבשלא באה הנדוני' להחתן אין מקום להתוס' גם מ"ש שיש סכנת נפשות בדבר אם כנים הדברים מילתא דפשיטא היא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש זהו מה שהעלתה מצודתי היום בעזרת אל איום ולהלכה אני אומר אבל למעשה לא יסמכו עלי כלל וכלל כיון שלא נשאלתי משני הצדדין גם בענין עיקר דינא בתקנת רגמ"ה אם יש לכפותה לקבל גיטה או לישא אחרת עליה חלילה לי להשיב בדבר זה עד יעמדו למשפט לפני ב"ד של שלשה הממוצע לשני הכתות ואם לא תאבה האשה ללכת לפני האלקים אלו הדיינין יודיעו הדבר לרבנן קשישא אשר באשכנז ויכתבו עליה מרורות וגם אני נעשה סניף לדברי הרבנים המובהקים בכל אשר יגזרו לקיים דברי חז"ל עבד כל יודעי דת ודין אחרי כמה שנים נדפס ס' א' נקרא שבות יעקב וראיתי שהגיעו דברי אלה לידו וכתב עליהם וז"ל אחר העיון היטב נראה שכל דבריו אינם ברורים הנה במה שיצא ראשונה מדברי ולחלק בין אם הדין פשוט עדיין לא יצא יד"ח ביאור בחילוק זה דהא בפ"ק דביצה אמרו ר"כ ורב אסי וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה וכן באיזה נשך גבי אגרא ופגרא מוכח להדיא דאף כשבא התלמוד להוכיח דבר מדבר אחר אפ"ה מדשתיק אודויי אודי ליה ועיקר הקושי' שמקשה מפ"ק דר"ה לק"מ וכבר הרגישו התוס' בקושיא כזו בב"ב ס"ב ד"ה ומודה רב ומחלקין דדוקא רב לתלמיד כו' וא"כ בזה ג"כ מתורץ הקו' דפ"ק דר"ה וא"כ בהאי דמהרי"ל ג"כ לק"מ דמהר"ש הוא רבו מובהק של מהרי"ל ובלא"ה לק"מ מהאי דמהרי"ל כיון שלא ראה וידע כלל מתשו' מהרי"ק אמרינן אלו ראה דבריו לא היה חולק עכ"ל:
5
ו׳ואני אודיע למחבר זה שדבריי ברורים ונכונים למוצאי דעת ואיהו הוא דלא דק ולא עיין היטב ותחלה אגלה שגגתו בדברים פשוטים באומרו כיון שמהרי"ל לא ראה וידע כלל מתשו' מהרי"ק אמרי' אילו ראה דבריו ל"ה חולק והנה טעה בסדר הדורות שדבר ברור הוא דמהרי"ל קשיש טובא ממהרי"ק אחרי פטיר' מהרי"ל שהרי מהרא"י בעל תה"ד היה בחור וילד בזמן מהרי"ל ועדיין לא נסמך בשם מורינו בזמן שכבר היה מהרי"ל מופלג בחכמה וזקנה ורב מפורסם בבני דורו ומהרא"י היה שואל תורה ממהרי"ל כתלמוד מובהק ומהרי"ל משי' לו כרב מובהק וגדול ומהרי"ל הוא הוא הגדול שמביא מהרא"י פעמים רבות בס' ת"ה גדול א' כ' בתשו' כו' ומהר"ר אליה פראג ומהר"ר ישראל ברונא הם היו בחורים בזמן שמהרא"י כבר היה רב מפורסם וגדול בחכמה וזקנה וביחוד מוהר"י ברונא נסמך ממהרא"י וממהר"י ווייל בשם מורנו כידוע ומבואר בתשובותיהם: והנה מוהר"י ברונא היה בן גילו של מוהרי"ק והיו כותבים זל"ז כחברים המתוכחים זע"ז בהלכה וכ"ז ברור בתשובותיהם ואף לפי"מ שנתעלם ממנו ולא ראה ולא ידע סדר הדורות לא ידענא מאי חזית דאלימי טפי דברי מהרי"ק מאחר שלא ראה אותם מהרי"ל ואימא איפכא שדברי מהרי"ל אלימי טפי מאחר שלא ראה אותם מהרי"ק אמרי' אילו ראה מהרי"ק דברי מהרי"ל היה חוזר בו וביחוד לפי הטעם שכ' שמהרי"ל הוא רב מובהק ומקובל לבני אשכנז ויודע בטיב הוראותיה' ומנהגיה' אבל מוהרי"ק היה רב באיטלי' במדינת סאבוייא כמבואר בתשובותיו ומ"ש דלדברי התוס' אין אנו צריכים לתירוץ שלי אינו כן אלא אף לדברי התוס' מוכרחים אנחנו לחלק כמו שחלקנו דהא ע"כ ריש לקיש תלמוד חבר היה לו לר' יוחנן כדאשכחן בכולי תלמודא ובפירוש אמר עליו ר' יוחנן זה פעמיים מה אעשה שכנגדי חלוק עלי ופירש"י שכנגדי אנוש כערכי וראוי לחלוק עלי (בכתובות פ' נערה נ"ד ופ' הכותב פ"ד) ולפ"ד התוס' דלעיל האיך נסתפק אם קבלה בודאי קיבלה כיון דתלמיד חבר הי' לו וגם ההיא דמציאת האשה אינו מיושב לפ"ד התוס' א"ו צריכין אנו לחילוק שלנו הנזכר אלא שהתוספת חידשו דבתלמיד חבר אף כשהוא מקשה לרבו דאיכ"ל דהא דשתיק ליה רביה היינו מטעם דלא חשש לקושייתו אפ"ה אמרי' כיון דתלמיד חבר הוא אי לאו דאודויי אודי ליה רביה היה חושש לו ומשיבו אבל בתלמיד כאביי כשהוא מקשה לרבו שאין רבו משיב לו זמנין אמרי' מיחש הוא דלא חש ליה: ואף בתלמוד כאביי מסתמא היכא דליכא הכרח אמרי' אודויי אודי ליה מדקאמר אביי אנא סברי מדאישתיק קבולי קבלה ש"מ דמסתמא אמרי' אודויי אודי ליה עד שע"י הכרח הוכרח אביי לומר דלא קיבלה: ובאביי ורבה גופיה אשכחן בזבחים פ' דם חטאת צ"ג בבעיית רמי ב"ח בניתז על בגד טמא וכו' ופשיט ליה פלוגתא דר"א ורבנן אליבא דרבה וכדקא מתרץ אביי ופירש שם רש"י בסוף הסוגיא והא דאמרי' אליבא דרבה וכדקא מתרץ אביי ולא אמרי' אליבא דאביי ואע"ג דהא דרבה ליתיה משום דאביי תלמידו הוה ולא נחלק עליו אלא דן לפניו ותרגם הדבר לפניו והודה לו הרי שאף שאביי תלמידיה דרבה אלא שתרגם הדבר ודן לפניו ורבה שתק הודה לו הרי שכמעט התירוץ שלנו מבואר ואנא מותיבנא כלפי שנאייהו דהתוס' ז"ל דמאי ק"ל מההיא דביצה שאני התם דע"כ השתיקה כהודאה היא מדהשיב להם על הקו' הראשונה מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט ולא על השנייה מוכח דאודיי אודי ליה ובפ' כיצד הרגל כ"ט בסופו אשכחן יתיב ר' אבהו קמיה דר' יוחנן וקאמר משמיה דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ושתיק ליה איהו סבר מדשתיק מודה ליה ולא היא אשגוחי לא אשגח ביה והנה אף שר' אבהו תלמידיה דר' יוחנן הוה הא לאו משמיה דנפשיה קאמר אלא משמיה דשמואל שר' יוחנן גופיה היא קורא אותו בתחלה חבר ואח"כ רב כדאי' בחולין צ"ה ע"ב לקד' חברנו שבבבל ואח"כ א"ר יוחנן יש לי רב בבבל אלך ואראנו ואעפ"כ לא חש להשיבו ושתיקתו אינה כהודאה אלא התירוץ שתרצנו אנחנו הוא אמת וישר ומוכרח כדי ליישב כל השמועות ונניח זה ונשוב לתירוצו של בעל הספר הלז שכ' לתרץ דלא ליקשו דמהרי"ק אהדדי דבסי' ס"ג משמע דבארוסה נמי גזר רגמ"ה וז"ל בע"ס הלז הא דאמרי' דבארוסה לא החרים רגמ"ה היינו דוקא אם אינו רוצ' לכנו' אלא לפטו' כמו שהוא בנדון שלפני אבל אם דעתו לכנו' אותה לבסוף כל העומדת ליכנס ככנוסה דמי' מיד חל עליו חרם רגמ"ה אף כשהיא עדיין ארוסה עכ"ל והנה זה מאמר סותר את עצמו דכיון שבשורש ס"ג רצון הארוס הי' לישא אחרת כמבואר שם ואז בודאי איתסר ליה בארוסתו ואין סופה ליכנס ואם על שעת האירוסין הוא אומר הלא גם בנידון שלו סתם המקדש אשה בשעת אירוסין דעתו לכונסה וכן בשורש ק"א אי לא נשתטית הארוסה הי' דעת הארוס לכונסה וא"כ חל עליו חרם רגמ"ה אבל האמת הברור הוא דאף בארוסה איתא לתקנת רגמ"ה וגם בעל דברי ריבות גופיה הכי ס"ל אלא שבא עליו מכח ס"ס דאין אנו האשכנזים חוששין לו שהרי לדידן אית לן בודאי שחרם רגמ"ה נוהג אף לאחר אלף החמישי ואינו נכנס בגדר ס"ס ואף מדברי מהרי"ק שורש ק"א אין למהרא"י ראיי' דס"ל דבארוסה לא גזר הגאון ז"ל שהמעיין היטב בדברי מהרי"ק בשורש ק"א עיניו יראו דלא עלה על דעתו לומר בהחלט שלא גזר הגאון בארוסה אלא דה"ק שאין לכופו לכונסה מטעם גזירת הגאון שגזר שלא לישא אחרת כדי שלא למעט עונתה של זו (אף שמהר"ם פדאוה כ' טעם אחר בתשו' סי' י"ד) ותרצה לומר דכ"ש שהוא מחוייב לכנוס את ארוסתו ושלא למנוע עונתה ע"ז כתב דע"כ לא גזר אלא שלא ישא אשה על אשתו הנשואה (פירוש כדי שלא למעט עונתה) אבל היכא שלא נשאה עדיין מי יכריחנו לכתוב לה כתובה ולהתחייב לה בשאר כסות ועונה וגם מהר"ם פדאואה אף שצידד בתשו' י"ד לומר דבארוסה לא תיקן רגמ"ה לא ע"ז בלבד סמך אלא שהיו שם עוד טעמים אחרי' המבוארים שם ואין ספק שאלו ראה מהר"ם פדאוה תשו' מיימונית הנז' שלא היה חולק עליה בלי ראייה ולא היה עושה אפי' סניף מדבר זה וגם תשו' מהרי"ל התופס כן במושלם היא ראיי' גדולה שברור ופשוט היה ביד רבני אשכנז שלא לישא אשה על ארוסתו וכן הורה מהרי"ק גופיה שורש ס"ג וכן הלכה ודלא כמהרמא"י בהגה"ה שנתעלמו ממנו כל הפוסקים הנז' וכן הגאון מוהר"ש ליברמנס שהיה אב"ד בק"ק פוזנן יע"א בזמן הגאון מוהר"י כהן אב"ד מקראקא כן הורה והודה לו הגאון מהרי"ך ז"ל בתשו' ס' כ"ח ע"ש והנלע"ד כתבתי: הצב"י אשכנזי ס"ט.
6
