חכם צבי קכ״הChakham Tzvi 125
א׳כתב הרמב"ם בה' טוען פ"ג דין ז' וכן כל הנשבעין ונוטלין נשבעין ונוטלין מפרוטה ומעלה הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת ב' כסף ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואח"כ ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהי' ביניהם כפירות שתי מעין ואח"כ ישבע על ספקו עכ"ל וכתב עליו ה"ה ז"ל מחלוקת רבנו עם רבותיו ז"ל אין לא' מן הצדדין ראי' ברורה מן הגמ' ומה שדמה אותן רבנו לנשבעין בטענת ספק אין טענתו מכרחת עכ"ל והראב"ד ז"ל השיג עליו באומרו ומה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש אבל הדמיון כו' ובפי"ד מה' שכירות על מ"ש הרמב"ם אפילו היה שכרו פרוטה א' ובעה"ב אומר נתתיה לא יטול אלא בשבועה וכן כל הנשבע ונוטל אפי' לא יטעון אלא פרוטה א' לא יטול אותה אלא בשבועה עכ"ל כתב ה"ה ודע שרבנן נחלק על רבותינו כו' וא"כ מ"ש כאן או הוא כדעת רבותיו או שהיא מחלק בין השכיר וכו' והטעם מפני שהשכיר אל שכרו נושא נפשו ואין ראוי שיפסידנו אם אינו ב' כסף והרב בב"י ובכ"מ דחה גם שני התירוצים הללו יעויי"ש ומ"ש בב"י ובכ"מ לתרץ דברי הרמב"ם גם הוא דחוי כאשר יראה המעיין בדבריו וכן מ"ש הב"ח והש"ך אינם דברים המתקבלים על הלב והנלע"ד בישוב דברי הרבינו משה בן מימון זכרונו לברכה הוא בדייקי בדבריו ז"ל באומרו אפי' היה שכרו פרוטה א' ובע"ה אומר נתתיה לא יטול אלא בשבועה ואי כהבנת כל מפרשי דבריו הנזכרים באומרו בפ"ג מטוען וז"ל ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואח"כ ישבע התובע ויטול שכוונתו ז"ל לומר שאם הכפירה הי פחות מב' מעין אז אינו נוטל אפי' בשבועה אלא שהוא ז"ל מחלק בין שכיר לאינך הכי הו"ל ואפי' היה שכרו פרוטה א' נוטלה בשבועה כיון שכל עיקרו בא לאפוקי דעתו בשאר נשבעין ונוטלין אפי' בשבועה כל שהוא פחות מב' מעין וכבר הרגיש בכ"מ בזה אלא שיישובו אין לו מקום ועוד שבפ"ג מטוען עצמו כ' כל הנשבעין ונוטלין נשבעין ונוטלין מפרוטה ומעלה ותכף סמוך לו כ' מחלוקתו עם רבותיו והוא תמוה מאוד גם בזה הרגיש בש"ך אלא שאין תירוצו נכון ועוד לשון הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת ב' כסף שהוא לשון דחוק והכי הו"ל הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין נשבעין ונוטלין אפילו מפרוטה ומעלה כלשונו למעלה מזה וגם לשונו ז"ל באומרו ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור ב' מעין ואח"כ ישבע התובע כתקנת חכמים שהוא נראה אורך לשון ללא צורך דהול"ל בקצרה ואני אומר שאין נשבעין ונוטלין אלא בכפירת ב' מעין ועוד איזה סברא יש בעולם שיפסיד זה ממון שלו בשביל שהוא סך קטן והלא דין של פרוטה כדין של מאה מנה דבשלמא במודה מקצת דלא חייבה תורה שבועה אלא על כפירת ב' מעין ל"ק דאין זה מפסיד ממון ואין על שכנגדו אלא חיוב שבועה שפיר אמרי' כיון דאין כאן תביעת דבר חשוב לא הטילה תורה שבועה על שכנגדו משום דבר מועט אבל כשהל' רוצה ליטול ממונו בשבועה מי ימחה בידו לומר אל תשבע אלא תפסיד הואיל ודבר מועט הוא ועוד דקדוק לשון הרמב"ם באומרו ואני אומר צריך הנתבע שיכפור בשתי מעין מה לו להזכיר הנתבע והלא התובע הוא הנשבע ועוד אמרו ואח"כ ישבע התובע כתקנת חכמים ויטול דהול"ל ישבע התובע ויטול כתקנת חכמים כיון שהכל מן התקנה ע"כ נלע"ד ברור דלא פליג הרמב"ם על רבותיו אלא בהנך דמן הדין היה שיטלו בלא שבועה כמו הפוגמת כתובתה וחברותי' אלא שחכמים החמירו על התובע שלא יטול אלא בשבועה כמ"ש התוס' בכתובות פ' האשה שנפלו בהנהו הוא דס"ל להרמב"ם דלא הזקיקוהו חכמים לישבע עד שהנתבע יכפור בו בשתי מעין שהוא דבר חשוב לנתבע ולכך הזקיקוהו לתובע לישבע אבל בשהנתבע כופר בפחות מב' מעין לא הטילו חכמים שבועה על התובע שהוא הפוגם שטרו וחביריו ולהכי שפיר מייתי ראיה משבועת ספק שלא חידשו חכמים שבועה אלא דוקא בכפירות ב' כסף וכל שאין שם כפירת ב' כסף לא החמירו חכמים עליו שישבע אלא הפוגם שטרו וחביריו שמן הדין היה שיטלו בלא שבועה לולי תקנת חכמים כל שאין שם כפירת ב' מעין שאינו דבר חשוב לגבי הנתבע הרי הם נוטלין בלא שבועה שהרי נסתלקה מעליהם תקנת חכמים ואוקמינהו אדינא דאו' והרי הם נוטלין בלא שבועה אבל שכיר ונגזל ונחבל וחביריו שהם מעיקר התקנה הוא שיטלו ואי לאו תקנת חכמים אף בשבועה לא היו נוטלין נמצא שלתועלת התובע ניתקנה השבועה אין ספק שאף בפרוטה הוא נוטל וסד"א דיטול בלא שבועה וכדין הפוגם כו' כיון שהוא פחות מב' מעין קמ"ל דלא יטול אלא בשבוע' וטעמ' דהתם דל תקנת חכמים הרי הם נוטלין בלא שבועה והכא אי תימא דל תקנת חכמים אינו בדין שיטלו כלל ולומר שיפסידו ממונם מחמת מיעוטו אינו ראוי לומר כלל לכך ע"כ לומר שלא יטלו אלא בשבועה ובשבועה מיהא נוטלין ובזה נתיישבו כל התמיהות והדקדוקים הדק היטב דוק ותשכח צבי אשכנזי ס"ט.
1
