חכם צבי קכ״טChakham Tzvi 129
א׳ראיתי דבר שנתחבטו בו קצת מן הראשוני' וכל האחרונים נ"נ והם דברי הרמב"ם בפ"ג מה' ברכות שכ' וז"ל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר כו' כיצד היא הטפלה כו' שכל דבר שמערבין אותו כדי לדבק כו' הרי זו טפלה אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהם חלב חטה כו' וכנראה שמכאן למד הטור בסי' ר"ד שכ' ולא דמי להומלתא שמברכין פה"א דשא"ה דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל כדאמרי' בשאור כו' אבל הכא שהוא למאכל כו' ובב"י גם בכ"מ הק' על לשון הרמב"ם הנז' וז"ל ואיכא למידק שהרי כ' שאם עירב כדי ליתן טעם הרי הוא עיקר והדבש כיון שהוא בא ליתן טעם כו' ועליו יש לברך ואפשר כו' ודמי לפירות ששלקום במים כו' והנה לע"ד אין דמיונם עולה יפה דשאני מים שאינם באים ליתן טעם בניתנים לתוכן אלא לרככם והם היוליים מקבלים טעם הניתנין לתוכן ואין נותנין בהם טעם כדאמרי' ס"פ כל שעה במי' א"ל אלא במים שאר משקין מנין אמרי' ק"ו ומה מים שאין מפיגין טעמן אסורין שאר משקין שמפיגין טעמן לא כ"ש וע"ש פירשיז"ל לאפוקי דבש שעיקר ענינו ליתן טעם אף שמכשיר נמי ולפעמי' האוכל כבר מוכשר ועיקר הכונה לנתינת טעם והדברים ק"ו שכאן הדבש הרבה והדברים ניתנים לתוכו א"כ פשיטא ופשיטא שהיא ראוי לברך על הדבש לפ"ד הרב"י ז"ל גם הרב רמ"א כנראה שנדחק מאוד בפי' הרמב"ם שכ' בהגהותיו על לשון הרמב"ם הנז' ונראה דאם עירב כו' היינו דוקא שיש ממשות מן הדבר הנותן טעם ודבר חשוב כו' לכן נוהגין כו' והנה הרב ז"ל נעל בפנינו שלא כראוי כי נתן דבריו לשיעורין איזה מיקרי ממשות ודבר חשוב אם בששים או במאה ומאתיים או כזית בכדי אכילת פרס ובאמת עיקר חילוקו אין לו מקום כמ"ש הב"ח ז"ל גם הב"ח כך הבין בהרמב"ם שכל שהוא בא ליתן טעם מברכין עליו ולפ"ד היה ראוי לברך על הבשמים ולא על עיקר הפרי ולכן כתב ולענין הלכה כבר נתפשט המנהג לברך על הפירות ולא על הבשמים ודלא כדעת הרמב"ם ולענ"ד שגגה יצאה מלפני השליטים ז"ל דמלבד הדוחקים הנז' עוד י"ל שדבר זה מתנגד אל השכל שקדרה מלאה מאכל אם יתנו לתוכה בשמים דבר חשוב ושממשו נראה לברך פה"ע או האדמה ונאכל את הבשר או התבשיל שהוא עיקר הכונה בעצם וראשונה ועו"ק מנין לו להרמב"ם דין זה ומ"ש הטור דדמי לשאור וכן הכ"מ דימהו למאי דאמרי' מידי דלטעמא עביד לא בטיל וחוץ מכת"ר אין הנדון דומ' לראי' דבשלמא באיסורין האיסור אוסר את ההיתר כל שטעמו ניכר ואין טעם ההיתר אף שהוא נרגש ג"כ מועיל להתיר את האיסור הנרגש אבל בברכות דאזלינן בתר העיקר ועליו מברכין ופוטר את הטפל הבא עמו מאי חזית דאזל' בתר הבשמים שאינם עיקר כונת האוכל וגם הם המעט ולא בתר עיקר המאכל שהוא בשר ודגים או גינדא"ש ואי משום טעם הלא גם עיקר המאכל יש לו טעם ואדרבא טעמו מרובה וממשו קיים והוא העיקר בין בקדרה בין בכונת ועליו ראוי לברך לעולם ומידי דלטעמא עביד לא בטיל שמענו אבל שיבטל הוא את אחרים לא שמענו וזהו ודאי תימא גדולה שאין עליה תשובה ועוד קשה לדבריהם אמאי לא פירש הרמב"ם כשנותנין שני דברים לטעם ואין ברכותיהן שוות האיך מברכין אם על שניהם או על א' ועל איזה מהם ונלע"ד הדבר פשוט דדינו של הרמב"ם הוא תלמוד ערוך בריש כיצד מברכין והיינו דינא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ ואף שהדבש הוא העיקר שזאת היא מעלת הה' מינין שאינן בטלין ברוב אבל שאר המינין כולם בטלין הן ברוב והיא דעתיה דרבא לקמן דאמר האי ריהטא דמחוזא דלא מפשו בי' קמחא מברך עליו שהכל מ"ט דובשא עיקר והדר בי' רבא מההיא דרב ושמואל הדבר מבואר דעד שלא שמע דברי רב ושמואל סבור היה שדין ה' מינין כשאר כל המינין שהן בטלין ברוב וחזר בו מכח ההיא דה' המינין אינן בטלין ברוב כל שהן באין ליתן טעם אבל אם הם באין כדי לדבק הן נקראין טפלה ובטלה מעלתן דאפי' פת נמי כשהיא טפלה אין מברכין עליה ובהכי נהירין לי שבילי' דהרמב"ם ז"ל דסירכי' נקט ואתא לה' המינין שכ' בדין ד' קמח של א' מחמשת המינין כו' וכן כל תבשיל שעירב בו מחמשת המינין מברך עליו במ"מ בד"א בשהי' המין הזה חשוב אצלו כו' אבל אם הי' אחד מה' המינין שעירב טפלה אינו מברך כו' כיצד היא הטפלה כגון לפת כו' ועירב קמח של א' מה' המינין כדי לדבקו כו' אבל אם עירב כדי ליתן טעם כו' הרי הוא עיקר פי' הקמח הנז' ומפרש ואזיל לפיכך מיני דבש כו' בהן חלב חטה ר"ל אף שהוא מחמש' המינין אבל שאר כל המינין ובתוכם כל מיני בשמים ותבלין שבעולם הניתנין לתוך המאכל ודאי אין מברכין עליהם וכן הוא מנהגן של ישראל דודאי תורה הוא מכוון לס' הרמב"ם וגם פסקי הש"ע אינם סותרין זא"ז דמ"ש בסעיף י"ב הוא דוקא בחמשת המינין אלא שהב"י חוץ מכת"ר לא כיון יפה בהעתיקו לשון הרמב"ם בלתי מקושר למה שלפניו אבל עכ"ז מוכח קצת מתוכו דמיירי בחמשת המינין ודלא כהגה' הרב רמ"א וגם דלא כהב"ח ושאר אחרוני' דאגב שיטפייהו לא ירדו לדקדק כל הצורך ומקום הניחו לי מן השמים: צבי אשכנזי ס"ט.
1
