חכם צבי קל״בChakham Tzvi 132
א׳זה כתבתי על דברי ה"ה מהר"ר ליב נר"ו אבד"ק גלונא.
1
ב׳רואה אני דברי ה"ה נר"ו יפה דן ויפה זיכה בענין שיירא שעמדו עליה לסטים ושללו וטרפו ממון א' או שנים מהם שאין האחרים אשר לא שלט' יד הליסטים בממונם צריכים לסייע להם כלל ודלא כפסק היש"ש והב"ח כאשר אבאר בעזה"י וז"ל היש"ש פרק הגוזל בתרא סי' מ"ב ז"ל המרדכי בשם אז"ג בירושלמי לא גרסינן לטורפה משמע דבעמד עליה גייס וטרפה עסקינן כו' ולא ידעתי איך לפרש כו' וצ"ל דאיירי לעולם ביכולים להציל ע"י הדחק וא"כ מה שאינ' רוצים לדחוק ולטרוח ולהציל כל א' את של חברו אדעתא דהכי שיחלקו ביניהם סך הממון כאלו לא טרפו כלל וכן מסתבר דהא כל א' מחוייב להציל את חברו ואדעתא דהכי מסתמא לא הצילו שיהא היזק לכול' לפי ערך הממון עכת"ד מהרש"ל ביש"ש וצריכין ביאור מי דחקו לאוקמי הירוש' ביכולין להציל ע"י הדחק ולא אוקמי' ביכולין להציל אפי' שלא ע"י הדחק וה"ה מהר"ל הנ"ל ביקש ליתן טעם לדבר וז"ל אלא נ"ל דהירוש' לפי טעם היש"ש הנ"ל מדין הפקר נגע בה ע"כ לא מוקי הירוש' ביכול להציל שלא ע"י הדחק דשם אין סבר' שיהא הפקר כו' ולכך מוקי היש"ש הירוש' הנ"ל ביכול להציל ע"י הדחק דוקא כו' יש לומר לענין זה הוי הפקר ואייאש מה שלא טרפו הגייס שיהיה נחשב ההיזק לפי הממון וכן יש לומר כונת הב"ח כו' ויש להביא קצת ראי' מרב ספרא ואף דזה תלוי ברברבתא בסוגיא דפ' אין בין המודר דבתוך ג' יוכל להחזיק בו מ"מ מיושב לאותה הסוגיא והכי קי"ל כו' עכ"ל מהר"ר ליב הנ"ל וחוץ מכבודו לא ידעתי מה ענין דין הפקר דתוך ג' או לאחר ג' להכא והחילוק דבפ' אין בין המודר שבין תוך ג' לאחר ג' הוא אם יכול המפקיר לחזור בו מהפקרו ולהיות כאילו לא הופקר מעולם אבל זה פשוט לכל החילוקים ולכל הדעות דבין תוך ג' ובין לאחר ג' אם חזר וזכה בו הוא עצמו הרי הוא שלו או מתורת זכי' מן ההפקר או בתורת חזרה וכאן הרי בעלי השיירא עומדי' וצווחי' אין רצונינו ליתן כלום לאותו ששללו ממונו והממון שנמצא באותו פרק בידם עדיין הוא בידם וברשותם ומעולם לא בא ליד אותו ששללו ממונו כדי שיזכה בו מטעם הפקר וא"כ האיך אתה מכריחו לבעל הממון להוציא ממונו מתחת ידו וליתנו לאותו ששללו ממונו ולא יהא אלא הפקר גמור ובפני ב' או ג' עדים ולא הוציא הממון מרשותו אלא שאמר המעות שבכיסי יהיו הפקר וכשאתה בא להוציא הממון מתחת ידו הוא צווח ואומר שאינו רוצה ליתן וכי אתה יכול לכופו והרי בין בתורת חזרה בין בתורת זכיה הממון הוא שלו ועוד הגע עצמך שאותו הממון כבר כלה או הוציאו לצרכיו ואתה מחייבו ליתן ממון אחר סוף דבר דין הפקר אין ענינו לכאן ול"ד כי אוכלא לדנא ובתחלת ההשקפה עלה בדעתי לומר דטעם היש"ש הוא משום דקתני בירוש' ואין מחשבין לפי נפשות ואי בדיכול להציל בקל בלי שום דחק מהיכי תיתי לחשוב לפי נפשות הא ליכא ספק נפשות כלל דאפי' הממון יכול הוא להנצל מידם בלי שום דחק אבל היותר נ"ל בדעת רש"ל הוא דס"ל דביכול להציל שלא ע"י הדחק מסתמא אף שלא הציל לא עלתה על דעתו שישלם לו להנגזל לפי ערך ממונו דאי הוה מסיק אדעתיה לשלם להנגזל לפי ערך ממונו ל"ה מניח מלהציל מיד הגייסות דאין דרך בנ"א להניח את שלהם להיותו אבוד ונפסד בידי שוללים מבלי שום דחק וכדפרש"י בגמ' טעמא דר' אשי דמוקי ליה ביכול להציל ע"י הדחק אבל ביכול להציל להדיא אפי' אמר לא אייאש דודאי דעת הבעלי' לילך ולהציל את שלהם מיד עושקיהם כיון שאין שם דחק המונע אותם מלהצילו ובנדון הירוש' דחזינן שלא הלך והציל והניחו להיות אבוד א"א לומר סברת רש"ל ז"ל דודאי דעתו לשלם ולכן לא הלך והציל אדרבא אם היה דעתו לשלם לפי ערך הממון היה הלך ומציל דאין אדם מאבד את שלו מדעת בלי שום דחק א"ו ל"ה בדעתו לשלם כלל ולכן לא איכפת ליה למיטרח ואצולי ממון שאינו שלו וכן בא"א להציל כלל אין שם שום טעם לומר דניחא ליה לאותו שלא נגזל לשלם להנגזל לפי ממון דאין שם שום גילוי הדעת לכך שהרי כל עיקר גילוי הדעת של הניצולים לסברת רש"ל הוא משום דעלייהו דידהו רמיא למיזל ואצולי ומדלא אזלו גלי אדעתייהו דניחא להו לשלם לפי ממון וזה א"א לאומרו באין יכול להציל כלל ולפי דרכך אתה למד דלא ס"ל למהרש"ל ז"ל סברת הרב ז"ל מקאליש שהניצולים חייבים לפי ערך ממונם משום דהו"ל מציל עצמו בממון חברו דא"כ שהסכנה הוא יותר גדולה יותר הי' ראוי שיתחייבו הניצולים מטעם מציל עצמו בממון חבירו א"ו לית ליה למהרש"ל הך סברא אבל פליאה דעת רש"ל ז"ל ממני ודרכו נסתרה מעיני דאפי' לפי סברתו משום שחייבין להציל את של חבריהם מאי שייטיה דלפי ערך הממון לכאן והלא חיוב זה אקרקפתא דגברא מונח וכן הוא החיוב על מי שיש לו ממון הרבה כמו על מי שאין לו אלא מעט ואפי' על מי שאין לו כלום החיוב מוטל להציל את של חברו בשהיכולת בידו ועוד עשיתו שומר שזהו דין השומרים דאמרי' שילהי השוכר את הפועלים ש"ח בחנם וש"ש בשכר שהיה להם לקדם ברועים ומקלות ולא קידמו חייבים וכ"ת שומרים ע"י אחרים ומי שאינו שומר ע"י עצמו הא נמי ליתא דאפי' ברואה אבידה ומעלים עין מקחתה ומלהשיבה לבעליה אינו מתחייב כלום אף שעבר על ל"ת להתעלם וכ"ת שאני אבידה שאינו מחוייב להחזירה אלא בשאין לו שום דחק כדילפינן מוהתעלמת הך הצלה דמהרש"ל נמי איננה אלא מתורת השבת אבדה ועוד שנינו במשנתינו שטף נהר חמורו וחמור חברו שלו יפה מנה ושל חברו מאתיים והניח זה את שלו והציל את של חברו אין לו אלא שכרו ומוקי לה התוס' בהכונס נ"ח סוף ד"ה אי נמי מבריח ארי ביכול להציל ע"י הדחק ובשבעל החמור גדול ג"כ עומד שם ומסתמא חמור קטן וחמור גדול בחד ענינא מיירי ושניהם יכולי' להנצל ע"י הדחק וכשם שבעל החמור קטן יכול להציל החמור גדול כך בעל החמור גדול יכול להציל החמור קטן ואי כדברי מהרש"ל נהי דאינו חייב ליתן לו את שלו משום דהי' לו להתנות תן לו את שלי ואני אציל את שלך מ"מ אמאי אין לו אלא שכרו ליתב ליה לפי ערך ממונו דהיינו ששי' וששה ושני שלישי זוז שהרי אף בלא שום תנאי מחייבו מהרש"ל ואין ספק שבעל החמור הגדול לא נפטר מהשבת אבדת הקטן בשביל שבעל הקטן שם כיון שהוא מתעסק בהשבת אבדת הגדול ועוד אין ספק דנהר היינו גייס וכי היכא דבגייס מוטל על היכול להציל אף ע"י הדחק לפ"ד מהרש"ל ה"ה בנהר וה"ה איפכא כי היכי דבנהר הניח הלה את שלו ששוה מאה והציל את של חברו ששוה מאתיי' דאין לו אלא שכרו ה"ה בגייס ביכול להציל ע"י הדחק ושלו שוה ק' ושל חברו ר' והניח את הק' שלו והציל את הר' של חברו דאין לו אלא שכרו שהרי כך הדין כיון שלא אמר לעצמי אני מציל לא זכה בשל חברו וא"כ יולד זרות נפלא שבשלא שללו הגייסו' אלא הק' לבדם ולא פגעו בשל ר' מחוייב בעל הר' ליתן ס"ו וב' שלישים לבעל הק' וכשטרפו גם את הר' והלך העני בעל הק' והניח את הק' שלו והציל את הר' של חברו אין לו אלא שכרו שהוא ב' שלישי זוז ד"מ מפסיד ס"ו וזה דבר שאין לו שחר וצ"ל דרש"ל מיירי בשאין הנגזל לבדו יכול להציל אפי' ע"י הדחק כי אם בעזרת אותו שלא נגזל ושניהם יחד יכולי' להציל ע"י הדחק אבל משנתינו דשטף נהר חמורו כו' מיירי בשכל א' לבדו יכול להציל את שלו ע"י הדחק בלי סיוע חברו מ"מ קו' הראשונות במקומן הן עומדות וע"ק וכי אפשר לומר שיזכה זה בממון חברו בלי שום קנין ובלי שום תנאי ואפי' דיבור בעלמא ואפילו כשיש שם תנאי מפורש איצטריך לאשמעי' בברייתא דרשאין החמרין להתנות ורשאין הספנין להתנות ולדברי היש"ש רבותא הו"ל לאשמעינן דאף בלי שום תנאי כה"ג אם נלקח דבר מאחד מהם חייבי' כולם לשלם ועוד דהא ברייתא דמחשבין לפי ממון כו' דינא קתני ואף אם יש מסרבין באותה שעה ואינם רוצים לחשב לפי ממון כופין אותן כמו שכופין בכל תיקוני הרבים וכמו שכופין בני העיר ובני החצר זא"ז ואילו לטעמו של היש"ש דמדלא טרחו להציל אמדינן דעתייהו דניחא להו לשלם לפי ממון הגע עצמך אם באותו פרק באותו מקום אמרו בפירוש שאין רצונם לשלם כלל להנגזל היתכן לומר אמדינן דעתייהו וכ"ת אה"נ דבאמרו בפי' באותו פרק דאין רצונם לא להציל ולא לשלם דפטורין א"כ בטל דינא או במקצתו או בכולו שיהו כל אדם אומרים כן וכיון שנתבטל טעמו של היש"ש אשובה אראה טעמו של ב"ח ז"ל שכ' שכיון שכולם בסכנה ואין יכולים לברוח הילכך מחשבין לפי ממון וע"כ האי סכנה לאו סכנת גוף או נפש היא דנדמהו לפודה את חברו מן השביה דהא בהדיא קתני ואין מחשבין לפי נפשות הרי בהדיא דהירוש' מיירי באין שם סכנת נפשות כלל אלא ע"כ האי סכנה סכנת הפסד ממון הוא והנה בגמ' מבואר סתירת זה דאמר רבא מאן דמשתכח בבי דרא פרע מנתא דמלכא אבל אריסא אריסותא קא מפיק ואמר רבא בר מתא אבר מתא מיעבט והני מילי דבורלא וכרגא דהאי שתא אבל שתא דחליף הואיל ויפייס מלכא חליף ומכאן פסקו הפוסקי' דאין אדם נתפס על חברו אלא במס המלך ומשום דינא דמלכותא אבל באונס אחר לא אעפ"י ששניהם הנתפס ובשביל מי שנתפס שניהם במדינה כמו בר מתא אבר מתא ויד האנס שולטת בשניהם כיד המלך המושל במדינתו ושליט על כל אנשיה ואפ"ה אי לאו משום דינא דמלכותא ל"ה מתחייב אותו שלא נתפס לשלם להנתפס וכלל גדול יש לנו אין לך נתפס על חברו ושיהיה חברו חייב לשלם לו אלא במסים וא"כ אפילו אמרו השודדים בפי' בשביל ראובן או שמעון שדדו פטורין ראובן ושמעון בין שהיו ראובן ושמעון חייבין מן הדין לאותו האנס ובין שלא היו חייבין והכי מוכח מהירושלמי דסוף הגוזל בתרא דפריך אמתניתי' דקתני הגוזל שדה מחברו ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך הא אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה א"ר יוחנן והלא אמרו אין הקרקע נגזלת ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה קנס קנסהו הרי דמשנתנו שהיא באנס האונס שלא כדין ואנס בפי' מחמת הגזלן ואפ"ה אי לאו דקנס קנסו לגזלן ל"ה מחייבינן ליה גזלן ובשחברו חייב לו ס"ל לריב"ל א"א נתפס על חברו וחייב ליתן לו אלא בארנון וגלגלת והא ארנון וגלגלת חוב הוא ואפ"ה התם דוקא משום דינא ד"ד וכדאי' בתלמודין הא לא"ה לא וכוותי' פסקו הפוסקים ז"ל ועוד נלע"ד דדבר זה תלמוד ערוך הוא בפ' הזרוע והלחיים קנ"א ע"א הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר ואם באנפרות פטור מלעשר שאני התם דקמשתרשי' ליה ופי' רש"י והתוס' דבמקום זה הניח לו המלך שאר ממון הרי בפי' דאף שהרויח בעה"ב שבמקום מה שלקח מהתרומות ומעשרות היה לוקח לו שאר ממון אפ"ה אמרינן דאם הוא באנפרות פטור ואין עליו שום חיוב ואין להקשות מהכא למאי דקיי"ל דא"א נתפס על חברו אפי' בשחברו חייב דהכא בבית המלך מיירי ומלכא לא טרח אלא הרשות בידו לתפוס א' על חברו וזה סותר דעת הב"ח בכל מכל כל שהרי המלך שליט ומושל בכל הנכסים והרשות בידו לקחתם וניצולו ע"י זה ואפ"ה פטור הלה וזו ודאי ראיה שאין עליה תשובה וממילא נדחה טעמו של הרב מקאלי"ש שכתב שזה מציל עצמו בממון שזה כשגגה יצאה מלפני השליט שלא נאמרו דברים הללו אלא בעושה מעשה בידיו ולא בניצול ממילא כאשר יפה השיג עליו ה"ה מהר"ל הנ"ל ונרדף יוכיח שכששובר הוא עצמו כלים של אחרים חייב מטעם מציל עצמו בממון חברו אבל ברודף הרודף אחר הרודף להציל הנרדף ושיבר כלים של אחרים אף דהוא פטור מתקנת חכמים לא אשכחן בתלמודא ולא בשום פוסק שיחייבו את הנרדף אף דבודאי ניחא ליה לנרדף וגם ניצל עי"כ ואין לומר משום דהתם איכא סכנת נפשות שהרי אעפ"כ אסור להציל עצמו בממון חברו מלבד שהסברא זרה בעצמה לומר שלכך ניצולו האחרים לפי שמצאו ממון של אחד מהם ולולי כן היה מחפשין יותר ואיננה כדי אפי' להחזיק ממון כ"ש להוציא ממון שאני אומר מתייראין היו שלא יפסיקום עוברי דרכים ההולכים ושבי' וימנעו' מכל וכל וכדתנן במס' ע"ז ומייתינן לה בכתובות ובכמה דוכתי בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלו' חביות פתוחות אסורות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות ובכתובו' כ"ז פריך לה אההיא דעיר שכבשה כרכום ומשני עלה תרי שינויי ולא מיבעי' לשינוייא דריב"א משמיה דחזקיה דשאני בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת ע"פ פירוש התו' שם דכל מקום שאימת מלכות עליהם הכל שרי דה"נ איכ"ל מתייראי' היו שלא יתפסם והרי המלכות הורגת ודנה השודדים אלא אפי' לשנוייא דרב מרי דאמר לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי יש ראיה לנ"ד דהא קמן דאף דתקיף להו יצרא דניסוך וכן תאות אכילה ושתיה גדולה היא להם ואפ"ה אמרי' דאין להם פנאי ואף דאמרי' לבעול יש פנאי ובשילהי מס' מכות שנינו גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתם ש"מ דשוים נינהו הא ליתא דבהדיא אמרי' ריש אין דורשין עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה גזל בפניו נפיש יצרי' שלא בפניו לא נפיש יצריה וא"כ אין לדמות הממון שעדיין לא שלטה עין השודדים לו ליצרא דעברה ואיכ"ל של"ה להם פנאי לבלוש ולחפש יותר ולכך הלכו להם ואף אם לא היו מוצאים זה הממון שלקחו היו הולכי' להם ולא היו מחפשי' יותר והראיה שהביא הרב מהר"ל לסתור טעמו של הרב מקאלי"ש מההיא דפרדכת מסייע מהא ונסתייע מדברי מהרי"ק שו' קכ"ד אף שלכאורה ראי' נכונה היא יש לטוען שיטעון לפי סברת התוס' בפ' הכונס בדבור הנ"ל דטפי יש לחייב לניצול מן ההפסד מהניצול מחוב שחייב בדין ומשו"ה אף דפרדכת פטור היינו משום דניצול מחוב גמור לאפוקי בגזל ואם סברת ר"י תמוהה מצאנו לאחרונים שהביאוה להלכה אף שיש לחלק בין משלם מדעתו בעד חברו לניצול מאליו מידי פקפוק לא יצאנו ועוד מאן לימא לן שניצול ע"י בני העיר דילמא אם ל"ה אז בעיר אלא הפרדכת לבד גם המלך לא ישאל ממנו דהאי מילתא חדית לן מהרי"ק שו' קכ"ד דע"י בני העיר נשכח הפרדכת ובדברי מהרי"ק חזינן תיוהא דקשיא דידיה אדידיה דבשורש קכ"ה פסק דאף דהיו החבילות תוך המהפכה אלא שלא נשתתפו עמהם אף שניצולו בהשתדלותם ובהוצאת ממונם אין עליהם שום חוב ובשו' ד' בתפיסת בני רעגנשבור"ק פסק שאפי' הקהלות שלא נכנסו כלל בסכנה עדיין ולא נשתתפו עמהם כל עיקר אלא שיש לחוש שגם עליהם יעבור כוס חייבים לסייע והוא פלא וקשה לזווגם ולחלק בין הנושאים ובעניותי תשו' שורש ד' תמוהה בעיני בלא"ה אף שרמ"א ז"ל הביאה להלכה וכן שמעתי בימי חרפי שיש עליה עוררין לא עת האסף פה באופן שדבריו שבשו' קכ"ד הם עיקר והשתא נחזי אנן בענין הגזלנים ושודדים הרגילים בזמנים הללו ושללו מא' או משנים מבעלי השייר' אם האחרונים צריכי' לסייע' לפי ממונם הנמצא באותה השיירא אם לא ונראה דלדעת מהרש"ל הדבר ברור שאין א' מהשיירא צריך לסייע אל העשוקי' דטעמא מאי קאמר רש"ל דמחשבין לפי ממון משום שהם יכולים להציל ע"י הדחק ובליסטים הללו שהם מזויני' אונס מיקרי ובכלל אין יכול להציל הוא וכאותה ששנינו בסוף הפועלים הליסטים הרי זה אונס ובגמרא ואמאי לוקי גברא להדי גברא אמר רב בליסטים מזויין איבעי להו ליסטים מזויין ורועה מזויין מי אמרי' אוקי גברא להדי גברא א"ד האי מסר נפשי' והאי לא מסר נפשי' מסתברא האי מ"נ והאי לא מ"נ הרי מבואר שכאשר הליסטי' הוא מזויין מיקרי אונס וכל אונס אין יכול להציל הוא כדאמרי' בסוגיין דלעיל גבי רועה שהניח עדרו ובא לעיר ואף מהרש"ל מודה דאין האחרים צריכים לסייע להם לא פש גבן זולתי סברת הב"ח שהוא יחיד בדבר זה ואפי' אם היה הדבר מפורש בירוש' לא היינו סומכין עליו כיון דבתלמודין מבואר הפכו כ"ש דאפי' מכללא לא איתמר בירוש' ואין שם רמז וזכר לפי' הב"ח וגם אין שום טעם בדבר כמו שהארכנו ונודע מ"ש מהרי"ק בתשו' דאפי' בדיני ממונות אין לנו לומר קים לי כפלוני יחיד במקום שכל חכמי ישראל חולקין עליו ועל ידו החזיקו אחרוני הפוסקים ז"ל בתשובותיהם והרב מוהרדב"ז הוסיף שאפי' בשני' אין לנו לומר קים לי במקום שכל חכמי ישראל חולקין עליהם וא"כ אפי' בעל הממון מוחזק מעיקרא אין לומר קים לי בכה"ג ק"ו באינו מוחזק מעיקרו אלא ע"י תפיסה דאין בתפיסתו כלום דהו"ל תרתי לריעותא סבר' יחיד ותפיסה לאחר שנולד הספק עאכ"ו בבא להוציא מיד המוחזק הראשון בסברת יחיד דאין ב"ד נזקקין לו באופן שדבר ברור בעיני שכל בני השיירא פטורין מלסייע להנגזל וכאשר גזר אומר הרב הפוסק מהר"ל נר"ו אפריון ומטיי' והנלע"ד כתבתי צבי הירש בן לאדוני מ"ו כמוהר"ר יעקב זלה"ה חותם באלטונא כ"ב מרחשון תס"ו לפ"ק. ליסא שבמדינת פולין גדול:
2
