חכם צבי ק״נChakham Tzvi 150
א׳אשה שהודית שזינתה וגם עד אחד אומר שהוא זינה עמה אם זה כדאי לאוסרה על בעלה
1
ב׳תשובה אשר בקשה נפשו לדעת מה אתי ע"ד אשה שהודית שזינתה וגם אם ע"א מעיד שזינתה עמה עם כי הכל בכתובים כת"ר יצא לחלק ולהקל וע"ז הרבה בראיות והפציר בי לחוות דעתי הקלושה לעשות רצונך חפצתי ואבא על סדר קונדריסך מה שתמה כת"ר על הרשב"א סי' תקנ"ב וז"ל כת"ר ובאמת מאוד תמוה והוא סותר לדברי עצמו בסי' אלף תל"ז דשם חילק בין אומר זינתה עמי לאומר זניתי עם אשתך ואין לומר ששם מיירי בהפך ממ"ש אלא מיירי שאמר זינתה עמי דמנ"ל להרשב"א לפרש כן דברי השואל עכת"ד כת"ר ובאמת אין הנוסחא בדברי הרשב"א בסי' תקנ"ב כמו שהעתיק כת"ר אם הודה החשוד שזינתה עמה אלא כך הוא הנוסחא אם הודה החשוד אם לא נאמינוהו יחזור ויעיין כת"ר בשני הדפוסים בלונייא והענווא וימצא כדברי וא"כ אין כאן תמיהא ולא סתירה אלא שבמקום א' קיצר ובמקום א' הרחיב וכך הם ד"ת עניים במקום א' ועשירים במקום אחר ואף שסיים השואל ואין דנין אותו כאילו הוא בעצמו בא עליה אין רצונו שכך היתה הגדתו אני באתי עליה אלא כך היתה העדתו אשתך זינתה או נטמאת עמי וכן משמעות לשון תשו' הרשב"א שהשיב מסתברא דאמרי' ביה פלגינן דיבורא ואין אנו דנין אותו כאילו העיד שהוא בעצמו בא עליה אלא כאילו העיד שזינתה משמעות פשיטות לשונו שלא העיד לא בנוסח אני באתי עליה ולא בנוסח זינתה אלא כך הודה נטמאת עמי ואשר הוקשה לך על מה זה שאל הילכת' למשיחא אף שאין זה מן המתמיהין שכמה וכמה שאלות יש בתשו' הרשב"א דלא נפקא מינייהו מידי לענין דינא ואפי' למשיחא אלא למיסבר קראי או מתני' או שמעתתא עוד יש נפקותא בזה לזמנינו וכגון שנסתרה בע"א והחשוד הוא השני כשהחשוד אומר שנסתרה עמו אבל לא נטמאת בודאי אין כאן סתירה ואינה מפסדת כתובתה שהרי לא נשאר לנו אלא ע"א על הסתירה והשני אומר שלא נטמאת בודאי דלא קיימא לן כרב פפא בכתובות פ"ב י"ט דאמר תרווייהו בשטרא מעלי' קמסהדי והאי דאמר תנאי הו"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים אלא כר"ה בריה דר"י דאמר הני למיעקר סהדותייהו קאתו לאפוקי כשהחשוד אומר נסתרה ונטמאת עמי אי אמרי' פלגינן דיבוריה מהימן ותצא שלא בכתובה וה"ה דהוה מצי למיבעי בנסתרה עמי לחוד אלא דאורחא דמילתא בחשוד המעיד על הסתירה שהוא מעיד גם על הטומאה שהוא היודע ועד ועוד דלא ברירא ליה מילתא שיקרא רשע בשביל היחוד לחוד שהוא מעיד עצמו שנתייחד עמה אף אם היחוד מן התורה ועוד דעדיפא מיני' בעי מיני' דבא על אשת איש פשיטא וברירא לכ"ע שהוא רשע גמור ודקשי' לי' לכת"ר כיון שהשואל ידע דפלגינן דיבורי' מאי קמיבעי' ליה גם הרשב"א מה חידש לו לדידי דבר גדול שאל השואל עד שאני תמה מנין לו להרשב"א דין זה וזה שהדבר ברור שכדי שהעד המעיד בטומא' יהא נאמן צריך שיעיד שנטמאת מאותו האיש שקינא לה ולרשיז"ל בפי' משנת מי שקינא דל"א דוקא מאותה סתירה שהעדי' מעידין בה וא"כ איך אפשר לומר בכאן פלגינן דיבוריה ולומר שזינתה אבל לא ממנו הגע עצמך שהעיד בפירוש שזינתה מאחר ע"כ היתה שותה והרי בכאן אי אתה יכול לקיים עדותו אא"כ תאמר שלא זינתה עמו וכיון שאין בה עד על האיש הלזה שקינא לה שוב אין עוף הפורח נאמן בה על אדם אחר וזה באמת פלא אם לא תאמר שקינא לה מב' בנ"א ושנסתרה עם שניהם והודה הא' וע"ז לא שאל השואל וגם הרב לא השיב ככה ומה שתמהת על תשו' להרמב"ן למה לא אמרי' פלגינן דיבורא הרואה שם ימצא שאותו האיש חשוד היה בלא"ה ומ"ש כ"ש באיש הזה שהעיז פניו וכו' הוא לרוחא דמילתא ואשר מצא כת"ר בתשו' להרמב"ן סי' קל"ב וז"ל כת"ר ובודאי שלא נעלם ממנו ח"ו דפלגינן דיבוריה אא"כ דס"ל להרמב"ן ג"כ הני חילוקים שכתבו הרשב"א והתוס' ובזה מבואר מ"ש על הב"י שמראה מקום כו' וכתב בסי' קט"ו וז"ל והיא בתשובה להרמב"ן כו' משמע דס"ל להב"י דס"ל להרמב"ן כהרשב"א וחד טעמא ס"ל עכ"ל עוד כתבת וז"ל ואפשר שזה ג"כ טעם הרמב"ן בסי' קל"ב אבל סברא זו לא ס"ל להרשב"א עכ"ל כת"ר וזה כולו שגגה כי אותה התשובה להרמב"ן בסי' קל"ב היא היא תשו' הרשב"א עצמו וכך יראה בפירו' מלשון שתי התשובות שהוא שוה אלא שבתשו' להרמב"ן המעתיק קיצר סוף התשובה וזו היא כוונת הב"י ז"ל שכ' והיא בתשו' להרמב"ן כו' רצונו שזאת תשו' הרשב"א עצמה היא היא התשו' המובאת בס' התשו' המיוחסות להרמב"ן וכן הם רוב רובי התשובות שבספר ההוא המיוחס להרמב"ן אינן להרמב"ן כי אם להרשב"א ולכן בכל מקום שהרב"י מביאם הוא כותב להרמב"ן משא"כ על שום פוסק אחר משום שהם מיוחסות להרמב"ן אבל אינה לו כי אם להרשב"א וז"ב ואשר בקשת לחלק בין מהרי"ק שו' קפ"ט ובין הרשב"א הנ"ל דלמהרי"ק שכתב שם דאין בדברי האשה הארורה הזאת ממש אע"ג דהלכתא כרבא כו' היינו דוקא לצרף עם אחר אבל בלא צירוף אחר פשיטא דאפילו עד כשר לא מהימן וכ"ש האשה הארורה הזאת ע"כ דברי מהרי"ק וכ' עליו כת"ר משמע מדבריו דאם אין עד אחר עמו אפי' במקום שאין צריך כי אם ע"א כגון אחר קינוי וסתירה אפ"ה לא פלגינן דיבורי' דאל"כ הול"ל בקיצור דעד א' לא מהני ואפשר דכ"ז הוא מטעם שכתבתי כו' דלא פלגינן דיבוריה אלא כשיש אחר עמו דאז אמרי' דעדותו של זה כמו זה ועוד האריך כת"ר בדבר זה ואני אומר על החלוקין אנו מצטערין אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין דמלבד דקשיא לפ"ד הרגתיו תנשא אשתו דיחיד הוא ופלגינן דיבוריה עוד נצטרך לומר דדוקא כשהעד האחר העיד בתחילה והרשע יודע בו ובא אחריו וזה דבר שלא שמענו ולא ראינו לא בתלמוד ולא בשום א' מהפוסקים אדרבא הפכו מבואר בתלמוד ופוסקים ועוד מנין לו למהרי"ק לחדש דין כזה ועוד אין מדרך הפוסקים להביא דין חדש בפשיטות ודרך אגב בלי שום ראיה אבל עיקר כוונת מהרי"ק היא שם להרבות זכותו של אותו ר' אהרן הנרדף ולהגדיל אשמת אותו הק"ק שרדפוהו חנם ועל קוטב זה סובב הולך כל לשון התשו' בדרך ק"ו בן ק"ו וזו דרך נכוחה וסלילה ודעת מהרי"ק שוה לכל הפוסקי' ומה שהאריך כת"ר בענין אם רשע דאו' נאמן להעיד על האשה שנסתרה שנטמאה והרמב"ם כ' בפירוש דאינו נאמן לא רציתי להאריך כיון דלא נפק"ל מידי בזמן הזה לפי טבע מהלך פשוטי הדברים ודברי הרמב"ם ברורים מפשט לשון הגמרא ומה צורך ראיה מדברי רשיז"ל לדברי הרמב"ם אמנם מה שנסתפק כת"ר אם גזלן דאו' נאמן בבכור ובשבוייה בעיני הדבר ברור דאינו נאמן כנכרי ולדעת מקצת הוא גרוע מנכרי דאף במסל"ת אינו נאמן אלא דלא קיי"ל הכי אבל במתכוין להעיד אינו נאמן כנכרי:
2
ג׳מה שרצה כת"ר להוכיח שדעת הרמב"ם שע"א נאמן מה"ת בעיגונא כבר האריך הריב"ש ז"ל בחתירת דבר זה בטוב טעם החפץ ידרשנו מספרו וכנראה שכת"ר לא ראה את תשובתו מה שהקשה לכת"ר איך יחלקו ר' אחא ב"י ורב פפא בשבועות ל"א בפי' שאינן ראוין להעיד בשבועת העדות אם הוא מלך דוקא דפסול מדאו' או משחק בקוביא נמי אף דלא פסול אלא מדרבנן בפלוגתא דר"מ ור"י בעושה סוכתו ע"ג בהמה דר"מ מכשיר דאזיל בתר דאו' ור"י פוסל כיון דמדרבנן לא חזיא אזיל בתר דרבנן אמר לך רב אחא ב"י ע"כ ל"ק ר"י התם אלא להחמיר אבל להקל לפוטרו מקרבן אפי ר"י מודה ורב פפא פשיטא דאתי' אפי' כר"מ דשאני הכי דאמר קרא לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל כדאמרינן בגמ' בהדיא ובר מן דין בשלמא אי הוה התם בעיקר גזירה דרבנן שלא לעלות באילן סברא מוסכמת שאם עלה בה בי"ט בין לר"מ בין לר"י לא יצא בה ידי חובתו הוה אפשר לדמויינהו להתם דהתם בין לר"א ב"י בין לר"פ משחק בקוביא פסול הוא לעדות מדרבנן אבל הכא ס"ל לר"מ דאפי' בי"ט עצמו אם עלה בסוכה שע"ג האילן אף שעבר על שבות דרבנן שאין עולין באילן מ"מ ידי חובת סוכה יצא ממילא ליכא לדמויינהו להתם דהתם לכ"ע אף שכבר העיד המשחק בקוביא אין בעדותו ממש וז"ב ומה שתמה כת"ר על ר"פ שאמר הכל מודים בעד מיתה שהיא חייב ואמאי הא איכא ר"י בסוכה דאמר סוכה האסורה משום מוקצה פסולה דאזיל בתר דרבנן נראה לי הדבר ברור דמשום דהגדה מעלייתא היא חיובי מחייב דואם לא יגיד כתיב וכיון שהגדתו מועלת מ"מ פשיטא דחייב ואפי' ר"א בר יעקב דפליג אר"פ במשחק בקוביא בעד מיתה מודה וכמ"ש התוס' ודבריהם ברורים ולא ידעתי במה נתקשה כת"ר ואשר כ' כת"ר וז"ל עו"ק לפ"ז ל"ל יהיה חייב קרבן שבועה כשכפר העד במיתה ואין לו מטלטלין כ"א קרקעות כו' משום דהתורה פטרה מקרקעות ונימא דנהי דמדאורייתא פטור הא מדרבנן מחויב להעיד וא"כ ליחייב כמ"ש לענין עדי מיתה דהוה מדרבנן לדעתייהו ה"ה לענין קרקעות הוא חייב מדרבנן להעיד עכ"פ וא"כ ליחייב נמי בקרבן אף דפטורי' מלהעיד מדאו' עכ"ל כת"ר וחוץ מכבודך טעות גדולה יש כאן דודאי מדאו' חייב הוא להעיד בקרקע כמו במטלטלין אלא שהתורה פטרתו מקרבן שבועה וא"כ ממילא נפיל כל מ"ש כת"ר עוד לקמי' ממאי דאי' בגמ' ש"מ עידי קרקע חייב כו' ואין להאריך בזה כי הוא ברור ומעתה נבא לעיקר הדין באומרת טמאה אני לך ורגלים לדבר שכתב מהרא"י לאסרה מכח התוס' דפ' אעפ"י ס"ג ע"ב ד"ה אבל אמרה וכת"ר האריך לבאר שדברי התוס' הם למאי דסליק אדעתין שבאומרת מאיס עלי כייפינן לבעל ובחנם טרח כת"ר לפרש כל הדיבור בזה שהם דברים פשוטים לתינוקות ואף מהרא"י מודה בזה שאינו ענין לנ"ד אמנם מ"ש כת"ר וז"ל אבל כשנעיין בתוס' י"ל דאינם סותרים כלל זל"ז והם דעת אחד כו' ע"ד ומ"ש התוס' וכן נראה דבאומרת טמאה אין להתיר מטעם אירכוסי כו' נ"ל לפרש פי' דאי מכח אומרת טמאה הוא נאסרת א"כ אין להתיר מכח אירכוסי אבל באמת לא נפק"מ אם אומרת טמאה אני או לא לגבי בעלה אם לא מכח מיגו ע"פ מאי דס"ד דתוס' דיש לה מיגו ובאמת אין לה מיגו וא"כ אין נ"מ בין אומרת טמאה כו' עכ"ל והם דברים תמוהים מאוד דהא ר"י בתוס' דיבמות לית לי' דכופין באומרת מאיס עלי כמבואר בכל הפוסקים וא"כ אין לה מגו ואפ"ה ס"ל דבאומרת טמאה אני ואירכוסי מירכס הוה אסורה והא דשריא בנדרים משום דלא אירכס נואף הא אי הוה מירכס הוה אסורא לבעל והיינו משום שאמרה טמאה אני הא אי ל"ה אמרה טמאה אני אף דליכא טעמא דאירכוסי נמי הוה שריא הרי שמכח שאמרה טמאה אני דוקא היא נאסרת בדאירכס באמת ואפ"ה התירה בדלא אירכס וזהו לפסק הלכה כמו שברור כל זה בתוספת דיבמות ובהרא"ש שם והרי כת"ר רצה להשוות בין התוס' ולפי דבריך הם רחוקים כרחוק מזרח ממערב ואיך יתכן שיחשבו התוס' בפ' אעפ"י באומרם וכן נראה כו' לנמנע מה שחושב ר"י ביבמות אמת לאמיתו גם הדברים בעצמם בפרק אעפ"י אין להם הבנה לפי"ד כת"ר שתחלת יסוד קושייתם מההיא דשלהי נדרים דמיירי באומרת טמאה היא ושלכך היא נאמנת בדאירכס משום דיש לה מגו דמאיס עלי הא לא"ה ל"ה מהימנא מה שאין במשמעות לשונם אלא שהם הכריחו זה מכח אין אשה נאסרת על בעלה עד שיראו כדרך המנאפים עוד תימא על כת"ר ומה היו אומרים התוספות אי לאו הך סברא דכופין במאיס עלי והאיך היו מפרשים ההיא דנדרים אי באומרת טהורה אני תיקשי להו והא אין אשה נאסרת על בעלה אלא עד שיראו כדרך המנאפים כמו שהקשו באמת ואי בבועל היינו תירוץ וי"ל שכ' התוס' ומי המונע שלא יפרשו לסברת האומר שכופין במאיס עלי כמו שהיו מפרשין בלא"ה:
3
ד׳גם מ"ש דדברי התוס' קאי על הבועל דברים אלו אין להם שחר אי על הבועל מה צורך לומר וכן נראה דבאומרת טמאה א"ל אין נראה כלל להתירה מטעם אירכוסי הוה מירכס ומי הוא המתנגד לומר דבדקאי על הבועל מיירי באומרת טמאה אני הא כל עיקר לא הוצרכו התוס' לאוקומי ההיא דנדרים באומרת טמאה אני אלא משום דא"א נאסרת על בעלה עד שיראו כדרך המנאפים הא לרוכל מיהא אסורא בדבר מכוער לכ"ע כמו שמפורש ביבמות כ"ה ועוד מה יתן ומה יוסיף האי וכן נראה דהתוס' ועוד דקדוק קל אומרת טמאה א"ל דקאי על הבעל אף שדקדוק קל הוא הכל סיוע לדרך האמת ומה שביקש כת"ר לרפאות שבר זה על נקלה באומרו וז"ל וא"ל דהא התירוץ דקאי על הבועל עדיין אינו מן המוכרח כו' זה אינו דבלא"ה י"ל דשריא קאי הן על הבעל הן על הבועל כו' אף דק"ל דאבעל ל"ל למימר דשריא דפשיטא היא וע"כ תירצו דהרבותא הוא לגבי בועל דקאי גם אבועל והוי רבותא עכ"ד כת"ר ואין להם טעם דודאי אי קאי אבעל אתי בועל בק"ו לענין איסור היכא דאירכס אבל אי קאי אבועל דוקא אבועל הוא דצריכינן לטעם ההיתר משום דלא אירכס אבל בבעל אף אי הוה מירכס נמי הוי שריא ולא הוצרך רבא כלל ליתן טעם לדבריו דאי ס"ד דעביד איסורא אירכוסי הוי מירכס אשר עליו כל יסוד הפלפול של התוס' בין בכתובות בין ביבמות אלא הפי' הברור כשמש בדברי התוספות הוא שהם הכריחו דעכ"ח לא מיירי ההיא דנדרים באומרת טמאה א"ל וכמו שרצו התוס' לפרש בקושייתם דא"כ האיך הוה שריא לבעלה מטעם אירכוסי הוה מירכס א"ו באומרת טהורה אני ולבועל וכדברי מהרא"י ובזה לע"ד יש די השיב על כל מ"ש כת"ר אח"כ בענין מ"ש התוס' והרא"ש ביבמות ואין רצוני להאריך בדבר המובן מאיליו אכן לא יכלתי להתאפק מלהודיעך דעתי בענין מ"ש כת"ר דבאומרת טמאה אני וכי ההיא עובדא דשילהי נדרים דהוה מהרזיק נואף ואיתתא בבית' ופרטי' נואף להוצא וערק דאוקמיה התוספות באומרת טמאה דשריא לבועל כיון שהיא מותרת לבעל דאל"כ אתה מוציא לעז על הבנים כדאמרי' שם גבי תרומה אלו דברי כת"ר ובאמת כמו זר נחשבו דגבי תרומה נמי קי"ל כרבא דאפי' בעודה תחתיו אסורה לאכול תרומה ואפי' לרב ששת איכ"ל דדוקא בתרומה הוא דאיכא לעז אי לא אכלה כיון דאשת כהן היא ותרומה מצוי לה ומונחת לפניה בכל עת ודרך כל נשי כהנים לאכלה אבל אי לא תנשא לנחשד אין לעז דאיכא למיתלי בכמה אמתלאות וקל להבין וכולה שמעתתא דיבמות בהנטען על אשת איש הכי מוכחא דבמאי דלא תנשא לכתחילה לנטען ל"ח ללעז בנים אלא בלהוציאה אם נישאת הוא דמחלקינן בין יש לה בנים לאין לה דהתם ודאי איכא לעז והרמב"ם ז"ל כ' בפי' בה' א"ב פ' ח"י ד"ט א"א שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שהיא מותרת לבעלה כמ"ש הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודת שהוא זונה ואסרה עצמה ונעשה כחתיכה האסורה הרי מבואר הפך דעת כת"ר ואף הראב"ד המתיר שם בהיתה קטטה ביניהם ומטעם אמתלא בדבר מכוער בנ"ד לא יחלוק וראיתי שם בהה"מ שכתב וז"ל ואני אומר שדינו של רבינו אינו מחכמתו אבל מסוגי' שבפ' האשה שנתארמלה למדו דאמרי' התם בהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והוי מקחי מקח טעות ר"ג ור"א אומרים נאמנת ואמרו שם מיגו דאי בעי' אמרה מוכח עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה ואמרה נאנסתי דפסלה נפשה מן הכהונה משו"ה מהימנא וענין סוגי' זו מבואר כדברי רבינו עכ"ד הרב ז"ל ובעיני דבריו ז"ל תמוהים מאד מאד לא יכולתי להולמן דמתניתין במאי מוקי לה אי באשת ישראל מאי ענינה לכאן דהתם אנו מאמינין אותה בכל דבריה שהרי אף לפי דבריה מותרת היא לבעלה וגם כתובתה מאתיים כדין האנוסה תחת בעלה וא"כ מהי תיתי למשריה לכהן הא אפי' בעודה תחת בעלה אנו מאמינין אותה ואמאי לא נאמינה לאחר שתתגרש וגם לא שייך בה כלל למימר שמא עיניה נתנה באחר שהרי אין דבריה מוציאין אותה מיד בעלה ואף אי מוקי לה באשת כהן אין ענינה לכאן דהתם ודאי אסורה כדא"ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו והביא הרמב"ם ז"ל גופי' דין זה בסמוך וא"כ התם הרי היא אסורה לו אלא שאנו מאמינין אותה לומר שמשאירסה נאנסה ובזה לא תפסיד כתובתה והיא הטענה האוסרתה לכהונה ומה ראיה מכאן לאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי במקום שאין אנו מאמינים אותה ומתירים אותה לבעלה בחזקת שלא נבעלה שאעפ"כ תהיה אסורה לכהונה שהוא הנדון שעליו דנין הרמב"ם והראב"ד ואין לומר דראיי' הה"מ היה לומר דלא תיהני אמתלא מדאמרי' בגמ' התם דפסלה נפשה מן הכהונה משמע דפסולה לעולם אפי' אם תחזור ותתן אמתלא מלבד הדוחק שיש בזה עוד אינה ראיה כלל דהתם אפי' אם תאמר מוכת עץ אני אסורה לבעלה כמ"ש הה"מ גופיה בדין שאחר זה לדעת הרמב"ם והאי דקאמר דפסלה נפשה מכהונה עכ"ח לאו למימרא דאי הוה אמרה מוכת עץ אני הוה שריא אלא דמוכת עץ אני לא מיגניא כיון דשריא לכהונה כשהיא מוכת עץ ודאית ועכשיו אומרת נאנסתי תחתיך מיגני' טפי שהרי אף לפי דברי' פסולה היא לכהונה וכיון דלעולם היא אסורה לכהונה מה אמתלא שייך בה הא אין פיה אוסרה ואפי' לדעת הרמב"ן והרשב"א שהביא הה"מ דבטוענת מוכת עץ אני נאמנת ומותרת אף לכהן מ"מ לא דמיא לנדון זה דהתם איכא ריעותא שהרי בשותקת היא אסורה ואין דיבורה אוסרה דממילא נמי אסורה אלא שהי' צריך דיבור להתירה ולהכי איכ"ל דלא מהני אמתלא לאפוקי באומרת טמאה אני לך דכל עיקר אינו אוסרה אלא דיבור ובהא אפשר דמהני אמתלא סוף דבר דברי הה"מ צל"ע עוד כ' כת"ר וז"ל ולדעה זו דס"ל דהתוס' דכתובות קאי אליבא דמסקנא כו' דהל"ל דבאומרת טמאה ואינה רוצה כתובה נאמנת דהא כתבו בתירוצם קמא שם דאיירי בנדרים ברוצה כתובה ובזה האריך כת"ר בדברים ואינן אלא תמה דאטו בחדא מחתא מחתינהו והלא הן דברים שאינן תלויים זה בזה וכמו שכבר כתבתי דאף דתירוץ זה מוכרח הוא דדוקא אליבא דמ"ד כופין בטענת מאיס עלי הוא מ"מ האי וכן נראה שכ' התוס' עכ"ח הוא אליבא דכל הפירושים אינה עוד ראיתי בדברי כת"ר דבר שא"א לאמרו שדעתך לומר דאפי' למשנה ראשונה דוקא באומרת טמאה אני באונס מהימנא אבל באומרת זניתי ברצון לא מהימנא כלל דא"א עושה עצמו רשע כי קרוב הוא אצל עצמו עכ"ד והם טעות גמור כי הנה הרמב"ם וכל הפוסקים סוברים דאפי' למשנה אחרונה דאינה נאמנת מטעם שמא עיניה נתנה באחר עכ"ז לענין ממון הודאתה שזנתה ברצון כמאה עדים דמיא כ"ש וק"ו בן ק"ו למשנה ראשונה דלא חיישי' לעיניה נתנה באחר דהיא נאמנת על עצמה יותר מק' עדים ושויתא נפשה חתיכה דאיסורה ומה לי ממון או איסור כיון שביד האדם למישוי נפשיה חתיכה דאיסורא ומה ענין אדם קרוב אצל עצמו לכאן וכי בתורת עדות באנו לאוסרה ע"פ הודאת עצמה אלא מעתה האומר אנסתי ופתיתי את בתו של פלוני או גנבתי וגזלתי לא ישלם לא בשת ופגם ולא את הקרן וכן האומר בשבועת העדות זכור הייתי את העדות בשעת שבועה ונשבעתי לשקר לא יביא קרבן ע"פ עצמו וכמה דברים זרים כיוצא באלו שאסור לשמען ותלמוד ערוך בפ' החולץ מ"ז מעשה באחד שבא לפני ר' יודא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי כו' א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את הבנים והרי הוא משים עצמו נכרי ואפ"ה נאמן על עצמו ליאסר בבת ישראל ובכל הדברים האסורים לנכרי מטעם שוי נפשיה חתיכא דאיסורא כמ"ש התוס' וכל הפוסקים ופסק הרמב"ם וכל פוסקי הלכות כר"י והמציאה שמצא כת"ר בפי' הרמב"ם על משנת סוף נדרים באומרו והבחירה לו אם רצה לגרש ואם רצה תהי' תחתיו אחר שאין שם עדים כמו שמבואר בכאן וסבור כת"ר שזה קאי למשנה ראשונה כיון שעליה הוא עומד ומפרש וכן לאחר כן הוא אומר ואשוב לכונת פי' השמי' ביני לבינך ואין הדבר כן אלא הרמב"ם קושטא דמילתא לדידן נקיט וכן הוא במה שביאר תכף אחר זה דע שזה שנזכר עליו בתלמוד כו' זה אינו אלא באשת כהן וזה ע"כ דוקא למשנה אחרונה א"ו אגב דבעי הרמב"ם להכריח פירוש משנתינו דמיירי באשת כהן שנאנסה ולא באשת ישראל נקט כל גווני דאיכא לפרושי ונקט בהו הדין האמיתי שהרי אין זה מונע הכרח פירושי במשנתינו וזה מוכרח בעצמו מדברי הרמב"ם שכ' ואם רצה תהיה תחתיו אחר שאין שם עדים כמו שמבואר בכאן ואם כתבנת כת"ר איזה ביאור יש שם במשנה למשנה ראשונה דאינה נאמנת א"ו משנה אחרונה קאמר דמבואר שחוששין שמא עיניה נתנה באחר וזה פשוט וברור והכל סובב הולך על יסוד אחד שהקדמתי בפתח דברי שאין להוציא שום דין חדש מדברי איזה מפרש או פוסק אם לא שהוא מוכרח בהכרח גמור כי אין מדרך הפוסקים להביא דרך אגב ובלי ראיה מה שאינו פשוט וברור ודבר זה ראוי להיות נגד עיני המעיין בכל מקום והוא כלל גדול בתורה פקח עיניך והבן ודברי הרמב"ם אלו עצמן הן הפך דבריך שהרי כ' הרמב"ם במשנה זו על זה הדבר בעצמו וז"ל ולא נאמר לו אלו היית מכחיש בו א"כ אתה מחויב בכתובה לפי שהעיקר אצלנו פסוק ומוסכם בכל התורה דפלגינן דיבוריה כו' הרי שעכ"ח א"א להפסידה כתובתה אם לא שאמר שברצון זינתה ונעשה רשעה ואנו מאמינים אותה דבר זה לחובתה ולא לחובת הבעל וזה הפך ממה שכתבת ולפי דרכינו למדנו שהרמב"ם אינו נסכם עם הרשב"א בפי' פלגינן דיבור' אלא ס"ל שנאמינהו הדבר בעצמו לאיזה ענין שיהי' ולא נאמינהו לענין אחר וכמ"ש זה בפירוש ומה שביקש כת"ר להביא ראיה מטעם הסופר וכו' ואח"כ יצא הגט מיד האיש כו' דאם לאחר זמן יצא ה"ז גט ואין האשה נאמנת אין זה ראיה למשנה הארונה דכי היכי דאינה נאמנת לומר טמאה היא לא ברצון ולא באונס ה"נ אינה נאמנת לומר נחלף הגט אי מדאו' או מדרבנן לפי חילוף הפירושים שכ' הר"ן ז"ל בשילהי נדרים ודוקא לבעלה כדאמרי' לאבד זכותו של שני אבל לתרומה ולכהנים אחרים אה"נ דשויה נפשה חתיכה דאיסורא ואף למשנה ראשונה מאי ראי' היא זו לאומרת טמאה אני דהך טענה דגט ושובר אפילו היה לה מגו ה"ל כמגו במקום עדים דאנן סהדי שנתגרשה ולאו כל כמינייהו לומר שלא נתגרשה משא"כ באומרה נטמא' ברצון דפשיטא דמהימנא אי לאו משום דעיניה נתנה באחר כ"ש דאעיקרא דדינא פירכא דבשובר יוצא מחמת ידיה אין לה מיגו דניחא לה טפי לומר שטעתה מלומר שזינתה ברצון וזינתה באונס לא מהני לה לאפוקי מבעלה ישראל שהרי היא גרושה וע"כ היא נשואה לישראל בינה זאת והוסיף כת"ר תמה באומרך דאף שהיא יודעת שנטמאה ברצון אינה מצווה לפרוש דכיון שהיא מותר בה אף היא מותרת בו וכמ"ש הר"א ממיץ סוף נדרים דלא מצינו זונה שתהא מוזהרת ואפי' למ"ש התוס' שם דכל היכא דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרת הכא דאיהו אינו מוזהר מטעם דאין עדים בדבר א"כ י"ל דגם היא אינה מוזהרת אעפ"י שהיא יודעת האמת עכ"ד מכ"ת:
4
ה׳ואני תמה הלזה יקרא אינו מוזהר אין זה אלא כמי שראה שנפל חלב לתוך קדרת חבירו והגיד לחבירו במקום שאין חברו מחויב להאמין לו שהרי בעל הקדרה מותר בקדרתו היאמר אדם שגם אותו הרואה יהא מותר לאכול מאותה הקדרה רח"ל מהאי דעתא להתיר איסורי תורה וחלילה לרא"ם שיטעה בזה שאפי' תשב"ר יודעין אותו וע"כ לא עלתה ע"ד של רא"ם אלא באיסורי כהונה שהרי אין ישראל מוזהר על הזונה אלא הכהנים לקדושתן וסבור הי' הרא"ם למאי דלא אידכר משמעתתא דיש מותרות פ"ד דאף הזונה אינה מוזהרת אבל באיסור השוה בכל דבר הברור לתינוקות דהיא כהוא דאל"כ לא תהא בת ישראל מוזהרת על הממזרים וכן בכל איסורי ביאה ששנינו במשנתינו שילהי פ"ד מח"כ כל עריות א' גדול וא' קטן הקטן פטור א' ער וא' ישן הישן פטור א' שוגג וא' מזיד השוגג בחטאת והמזיד בהכרת הרי דאף שהא' קטן או ישן או שוגג באופן שהוא פטור השני בהכרת והה"ד לחייבי לאוין דמאי שנא אלא הדבר פשוט דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וא"כ בנ"ד שזינתה ברצון תחת בעלה שהוא איסור השוה בכל פשיטא שהיא אסורה אם האמת הוא שזינתה ואף שכ' שם התוס' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר כבר עמעם עליה הר"ן שם ואף הרשב"א שעלה על דעתו לומר כך לא סמך עליה למעשה ואני תמה על הטור שכתב היו נושאות בה נשים המוזרות בלבנה אחר קינוי וסתירה אינו משקה אבל נוטלת כתובתה וכן בחמש נשים המעידות אותה שנטמאה אחר קינוי וסתירה כ' שאין משקין אותה אבל נוטלת כתובתה ויוצאה ואמאי דל מהכא נשים המוזרת בלבנה וכן בחמש נשים דל מהכא סהדוהיינו תיפוק ליה דכבר הפסידה כתובה אף אם לא העידו לה אלו הנשים שנטמאה שהרי בזה"ז תכף לאחר קינוי וסתירה הפסידה כתובה דבשלמא על הרמב"ם ל"ק שדרכו ז"ל להביא כל הדינין אף שאינן נוהגין אלא בזמן הבית כיון שבזמן הבית בסתירה לחודה לא הפסידה כתובת' אף אלו הנשים אינן יכולות להפסידה כתובתה בעדותן אבל הטור ז"ל שכל עיקרו אינו אלא להביא הדינין הנוהגין בזה"ז אלא שאגב אורחא הביא דרך קצרה דיני שתיית הסוטה האיך כתב דין זה סותר להנהיג בזה"ז שהיא העיקר בספרו אלא דשיטפא דלישנא דהרמב"ם ז"ל נקיט עוד ראיתי שכתב כת"ר וז"ל אף דלדברי הר"ן שם דלא מן הדין היה צריך לטעמים כלל כי מותרת היא אף בלא שום טעמים אך שראוי לכל יראי שמים כו' ולפי זה גבי עד א' אם הודאתה אף אם הוא כמו רגלי' לדבר אין צריך לו טעמים להתירה דשם היו רגלי' לדבר ומותרת ע"פ הדין בלי שום טעמי' אף מאן יימא לן לסמוך על דעת הר"ן בזה להקל כ"כ עכ"ל כת"ר עירוב פרשיות יש כאן ובין גברא לגברא איחלף לך דמאן דמתני הא לא מתני הא דלהתוס' דפתרי לההיא דנדרים בשהי' אומרת טמאה אני מיירי רבא לענין דינא ולהר"ן דמוקי לה בבא לצאת ידי שמים לא מוקי לה באומרת טמאה אני וז"ב אבל באומרת טמאה אני רגלי' גמורי' לדבר כגון אי לא ערק נואף אלא הוה מיטמר לא מצאנו מי שיחלוק על התוס' והרא"ש בפירו' להקל באופן שהלכה למעשה אשה זאת אסורה לבעלה את זה ראיתי לכתוב לרוב ההפצרות שהפציר בי כת"ר להודיעו דעתי וה' ברחמיו יאיר עינינו במאור תורתו ויצילנו משגיאות: הצעיר צב"י הירש בא"א הרב המובהק כמוהר"ר יעקב זלה"ה אשכנזי ס"ט:
5
