חכם צבי קס״חChakham Tzvi 168
א׳בהיותי בבילוגראדו שנת תט"ל היינו מסובין בסעודת מצוה בחברת ה"ה מ"ת שם ועוד חכם א' שליח מחברון תוב"ב זכ"ל והחכם השליח היה נזיר שמשון ולהיותו אורח נתנו לו לברך והוא לא קבל הכוס בידיו כי אם אחר קיבל הכוס והוא בירך וזימן בשם ולאחר גמר בהמ"ז בירך האחר שהכוס בידו ברכת היין ושתו המסובין נומיתי להם לא נכון לעשות כן והתחלתי מביא להם ראיות אחד שהנזיר אינו תופס בידו אלא אחר הוא התופס ואחד שהנזיר בעצמו תופס הכוס בידו לאו שפיר עביד באינו תופס הכוס בידו פשיטא דלא יאות דהא בעינן מקבלו בשתי ידיו ונותנו לימין ומגביהו מן הקרקע טפח דכל הני צריך המברך למעבדינהו דאין לומר דבקבלת א' מהמסובין סגי ולאו דוקא המזמן דהא אשכחן בכל דוכתא דהמברך תפיס ליה והכי אמרי' בפ' ערבי פסחים ג' דברים מקצרין ימיו של אדם מי שנותנין לו כוס של ברכה לברך וכו' משמע דבנתינת הכוס תליא ברכה ואמרי' נמי בההיא פרקא דרש רב עוירא עתיד הקב"ה לעשות משתה גדול וכו' ונותנין לו כוס של ברכה לאברהם לברך וכו' עד דוד אמר אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא ואי ס"ד דמצי חד למיתפס כסא ואידך מברך הו"ל לאברהם לקבולי כסא וליבריך מאן דחזא אע"ג דיש לדחות פשטן של דברים הכי הוו ועוד מדאמרי' אומר קדושה על הכוס או ב"ה על הכוס ע"כ פירושו שהאומר תופסו וזה מקרי עליו ואף דקיי"ל כר"י פ' התודה ע"ח דהשוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומות עזרה קדש הלחם ולא בעינן על בסמוך ואף ר"ל ל"ק אלא בחוץ לעזרה הא תוך העזרה ורחוק מן המזבח לית לן לה דבלא"ה תקשו דבפ' כל המנחות דף ס"ב פליגי תנאי אית דס"ל לחם על כבשים ואית דס"ל כבשים על הלחם ור' ס"ל נותן זה בצד זה ופריך והא בעינן על ומשני ר' לטעמיה דאמר מאי על בסמוך כוותיה פסק הרמב"ם פ"ח מה' תומ"ו הא מיהא לכ"ע בעינן על בסמוך ולר"י דהלכתא כוותיה אפי' הרחק מאוד נמי מיקרי על בזה נתקשו התוס' שם פ' התודה ע"ש תירוצם ואני נבוך מאוד בדבר דאטו מי פליג ר' בעל כל קרבנך תקריב מלח שהיא על ממש וכאותה ששנינו בזבחי' ספגו במלח וכו' (אלא דזה י"ל דכתיב נמי כל קרבן מנחתך במלח תמלח) וכן והזה הטהור על הטמא הוא ממש כאותה ששנינו פי"ב דפרה הזה על ב' כלים כו' ספק מחבירו מיצה עליו הזייתו פסולה אף שחברו אצלו וכן מחט שהיא נתונה על החרס ספק על המחט וכו' הזיייתו פסולה אף שאין לך סמיכות גדולה מזו וכמה משניות מפורשות דבעינן הזאה על הטמא ממש וכן בטהרת מצורע על תנוך אזנו וכו' בעינן על ממש כאותה ששנינו אין לו בהן יד וכו' אין לו טהרת עולמות ולא אמרינן יתן בסמוך לו אף שי"ל דכי אית ליה בהן אף בסמוך לו שפיר דמי אין הדבר כן ועוד דתיקשי לך למ"ש רש"י ביבמו' ק"ג ע"א והתוס' הרחיביהו ד"ה מאן דמסגי דמי שנקטם רגלו שוקו היינו מעל רגלו דכיון שקודם קטיעה הי' שוקו מעל רגלו אחר קטיעה נמי קרינא מעל רגלו וכן פי' גאון א' ע"כ ואי ס"ד דקודם שנחתך בהן ידו נותן לכתחילה סמוך לבהן או אם אפי' בדיעבד סגי בעל בסמוך אף שנחתך תיסגי בהכי דומיא דהתם א"ו על דוקא בעינן וכן בשלוח הקן כ' והאם רובצת על האפרוחים ותניא בפ' שלוח הקן דף ק"מ היתה יושבת ביניהן פטור מלשלח ע"ג חייב לשלח ש"מ דבעינן על ממש וליתן טעם בכל א' לא ננעלו השערים אבל הנראה בעיני הוא דלעולם על ממש בעינן בכל מקום אא"כ איכא סברא לאפוקיה מפשטיה כי ההיא דשני כבשים דכיון דאיכא לספוקי אם לחם על כבשים או כבשים עליו נותן זה בצד זה ונתקיימו שניהם וכן בתודה כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות ועוד כ' על חלות לחם חמץ יקריב וא"א לקיים שני המקראים וגם הלחם אינו קרב לגבי המזבח כלל וגם לשחוט עליו ממש א"א להכי אזלי ר"י ור"ל כל חד בתר סברה דידיה וכן ההיא דערכין אין אומרין שירה אלא על היין א"א לקיימו על ממש שהלויים הם המשוררים והכהנים המנסכים אבל בכל מקום על ממש בעינן וא"כ צריך המברך לתפוס הכוס בידו ואף אם תופס הכוס בידו לאו שפיר עביד כיון דהוא אינו מחוייב לברך על הכוס שהרי הוא נזיר אינו מחוייב בדבר קרינן ביה לענין זה ואינו מוציא את המסובין המחוייבים לברך על הכוס ואף שחיוב זה שחייבי' המסובים לברך על הכוס אינו אלא דרבנן הא אשכחן לרש"י בפ"ג שאכלו מ"ח דמחוייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ליה אפי' להוציא את החייב מדאו' דון מינה דהמחוייב מדרבנן צריך להיות אותו המוציאו מחויב כמותו ואפי' לבה"ג דפליג התם וסובר דאין כח ביד המחוייב דרבנן להוציא המחוייב דאו' בהא מודה דצריך להיות המוציא את החייב דרבנן להיות חייב כמותו דרבנן שהרי כך הוא אומר דהא איתמר בגמרא להוציא את הרבים יד"ח עד שיאכל כזית דגן היינו ברבים שלא אכלו אלא כזית דגן ש"מ דאף שהרבי' אינם אלא דרבנן שהרי לא אכלו אלא כזית דגן אפ"ה אין מוציאין י"ח אא"כ אכל כזית דגן כדי שיהא חייב דרבנן כמותן ואף התוספות דס"ל שם בד"ה עד שיאכל דבגדול אפי' לא אכל כלל כמו מחוייב בדבר קרינן ביה היינו משום דבידו לאכול כדי שביעה ולהביא עצמו לידי חיוב שדקדקו בלשונם בגדול שהוא בר חיובא מה"ת כי אכיל כדי שביעה אבל בנזיר זה שאין בידו להביא עצמו לידי חיוב לברך על היין דאפי' אי בעי מיתשיל על נדריה ליכ"ל בזה דהא קיי"ל נזיר שמשון אין לו התרה ועוד אחר גמר בהמ"ז מי יברך הכוס אם הנזיר זה לא יתכן דאף דקיי"ל אם טעם אחד מהמסובים יצא אפי' לא טעם המברך ואפי' א"א לו לטעום כדאמרי' בעירובין ד"מ בברכת זמן ביוה"כ ליתבי' לינוקא וכו' ה"מ בדלא אפשר לו לטועם לברך כגון בניו ובני ביתו אבל בדאפשר לטועם לברך אסור לאחר לברך וכמ"ש רשיז"ל שם בעירובין ואם יתן הכוס ביד אחר אחר גמר בהמ"ז והאחר יברך עליו וישתה ממנו אסתלק ליה מעשה הראשון ואין זה מברך בהמ"ז על הכוס כלל תדע דע"כ לא מיקרי מברך על הכוס אלא כשאותו שאומר עליו בהמ"ז הוא מברך עליו בפה"ג מדאמרי' התם לבריך עליה ולנחיה המברך צריך שיטעום והאי המברך צריך שיטעום ע"כ מטעם שבירך עליו בפה"ג הוא כמ"ש רש"י ואי ס"ד דאפשר שאחד יאמר עליו בהמ"ז ואחר יברך עליו בפה"ג האיך נקיט בפשיטות לברוך עליה ולנחיה המברך צריך שיטעום והא הך לבריך עליה דקאמר היינו ברכת זמן וא"כ האיך מחייב מזה המברך צריך שיטעום שהוא אינו אלא משום ברכת בפה"ג וכי תימא ה"נ קאמר לבריך עליה זמן ולנחיה אחרי שיברך בפה"ג על כוס זה האומר עליו זמן או איש אחר עכ"פ אחרי שאומר עליו בפה"ג צריך שיטעום א"כ קשה מנ"ל לרש"י לפרש ליתביה לינוקא לשתותו לאחר שיברך עליו הגדול ולומר דהאי שיטעום דקאמר לאו דוקא אמברך קאי דילמא לעולם אימא לך דוקא אמברך קאי ודקאמר ליתביה לינוקא פירושו שהתינוק יברך עליו בפה"ג וישתהו כמו שאנו מפרשין תחילת דבריו שהוא לבריך עלי' בין הוא בין אחר ועוד בקצר' נמי איכא לאוכוחי מדפשיט' ליה לרש"י דהאי ליתביה לינוקא ר"ל שהגדול יברך והקטן יטעום ולהוציא מזה דהמברך צריך שיטעום לאו דוקא ש"מ דעכ"פ אותו האומר זמן על הכוס הוא צריך לברך עליו בפה"ג דאל"כ דילמא ליתביה לינוקא ר"ל שהינוקא יברך בפה"ג וישתהו אע"כ דפשיטא ליה לרשיז"ל דהאומר זמן הוא צריך שיברך בפה"ג וכן לענין בהמ"ז ושאר דברים הטעונים כוס וחזרו בהם חכמים והודו לדברי הצבי אשכנזי ס"ט.
1