חכם צבי ס״בChakham Tzvi 62
א׳לדזיו לי' כבר בתי' עמו עוז ותושיה הוא אהובי החכם השם ישמרהו אד"ש כיום אתמול כי יעבור אותותיך האירו אל עבר פני על דבר עוגה שאפאה לצורך לחם משנה ונשרף מקצתה אי מיקרי לחם שלם כדי לבצוע עליה בשבת שנשאל עליה מורי זקני הגאון ז"ל והנני בא על סדר קונדריסך בקצרה כאשר יסכים הפנאי.
1
ב׳מה שהשיג כת"ר על מורי זקני הגאון בעל שער אפרים זצ"ל שביקש לדמותו לההיא דתנן במס' טבול יום חרחור פחות מכאצבע כו' מסברא דנפשך באומרך איפכא מיסתברא בנדון זה שאפי' למ"ד שנקרא חיבור מ"מ וודאי בזה מודה שאין לו עוד שם חשיבות לחם כי הוא עפרא בעלמא וודאי הלחם נקרא חסר עכת"ד וסברא זו סתורה לענ"ד מההיא דא"ר פפא בפ' יוה"כ דף פ' אכל אומצא ומילתא מצטרף אע"ג דלאו אכילה היא כיון דאכלי אינשי מצטרף ואם התם לענין כרת מצטרף ודינו כמאכל גמור כ"ש כאן לענין לחם משנה שכ"ש נאכל עמו דינו כאוכל עצמו ולא תימא דוקא לר' יוסי דתלי טעמא בנאכל עמו אלא אפי' לת"ק דבשיעור כאצבע פחות ויתר תליא מילתא איכ"ל דטעמא דידיה נמי משום נאכל ואינו נאכל הוא דס"ל דסתם פחות מכאצבע נאכל עמו וסתם יתר מכאצבע אינו נאכל עמו וליכא למימר דנישיילי' ומה מקום למחלוקת דס"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא ואינך מיעוטא בטלה דעתייהו ויש לנו כיוצ"ב במשנתנו פ"ט דמקואות מ"ג אלו שאין חוצצין בית הסתרים באשה רא"א אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ושאין מקפיד עליו אינו חוצץ ואע"ג דתרווייהו ס"ל דבקפידא תלי' מילתא ס"ל לת"ק דמילתא פסיקתא היא כל באיש אינו חוצץ וכל באשה חוצץ ואשר ביקשת להביא ראיה לסברתך הנז' מהא דאמר רבא בפסחים ל"ז במצה הינא וכן ללחמי תודה ופריך פשיטא כו' מ"ד כו' כמאן דפריסא דמי קמ"ל וז"ל ובוודאי דזה לא ס"ל לרבא שיהיה ג"כ ס"ד שלא יהא נקרא חיבור לענין טומאה דא"כ הו"ל לאשמעינן ג"כ לענין חיבור לטומאה עכ"ד ובקל יש לדחותם דשוין הן ונקט חדא וה"ה לאינך אלא שגדולה מזו נפלאתי על דברי כת"ר דאינם ענין לנדון שלפנינו דאטו מי גרע מצה הינא מבצק גמור ומעיסה שלא נאפית כלל שהיא חבור לענין טומאה והתלמוד מלא מזה ומה ענין זה ללחמי תודה שצריכין שיהיו אפויין ושלימין ולכן הוצרך רבא לאגמורין דמצה הינא נמי לחם אפוי ושלם מיקרי לאפוקי לענין חיבור לטומאה דבעודה עיסה נמי הוי' חיבור למה תגרע מצה הינא ואשר ביקש כת"ר עוד להביא ראיה לסברתו מההיא דיכול צלאו כל צרכו יהא חייב כו' א"ר אשי דשויא חרוכא ופירש"י לאו צלי אש הוא אלא קלי אש ולכאורה אין טעם לפירושו דמהיכי תיתי ולמה לא יקרא צלי אש כי פשוט דלא מיירי שמפסיד את פסחו בחנם אלא שעושה כן משוש דניחא ליה בכך שיהא נחרך מעט וכדי שיהיה כולו נצלה כל צרכו כאות נפשו לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים כאות נפשם ואין מקפידין על הפסד וא"כ למה יהיה ס"ד שאין זה נקרא צלי כו' ולכן נראה דסברת רש"י הוא משום שפסח מצוותו שיהיה נצלה שלם כו' וא"כ מה"ט הוי ס"ד דבפסח הקפידה תורה דוקא צלי אש ולא קלי אש משום דזה הוא כעפרא בעלמא ונקרא חסר וע"כ אין זה בכלל צלי אש וממילא חייב משום אל תאכלו ממנו עכ"ד ולא יכלתי להולמם כלל כי השיא כת"ר סוגיא דשמעתתין ופירש"י לדרך אחרת שלא עלתה על לב ומה ענין שלם או חסר לצלי אש או בשל מבושל ההיא אראשו על כרעיו ועל קרבו נפקא ולא מצלי אש ולאיזה מקום השמיענו מעולם שאם צלאו חסר שיהא חייב עד שיצטרך לומר יכול צלאו כל צרכו שיהא חייב ג"כ כמו שחייב בצלאו חסר כדאמרי' בעלמא תנא היכא קאי ותחלת דבריך ג"כ תמוהים מאוד באומרך כי פשוט דלא מיירי שמפסיד את פסחו בחנם כו' וכי על הצליי' עלתה על הדעת לחייבו הא ודאי לא אלא על אכילתה צלוי כ"צ ואם יארע שיצלה כ"צ מחמת מיעוט השגחה או שכחה או שהניחו בתנור והלך לו ונחרך סד"א שיהא חייב האוכלו קמ"ל דלא ודעת רש"י ז"ל ברורה ופשוטה דסד"א אם נחרך ונשרף יהא האוכלו חייב משום כי אם צלי אש שהרי אין זה צלי אש אלא שרוף ולא צלוי קמ"ל דלא ולפי פירושך היה אפשר לי להוכיח מכאן הפך סברתך אלא שאין רצוני להאריך בדבר שאינו עיקר והם דברים של מה בכך לע"ד ומה שהק' כת"ר לרבינא דס"ל כל העומד לחתוך כחתוך דמי מחרחור פחות מכאצבע לא ידעתי מי הגיד לך דחרחור פחות מכאצבע עומד לחתוך וביותר לפ"מ שכתבתי דחרחור פחות מכאצבע היינו נמי נאכל עמו ומה שביקש כת"ר לתרץ מכח דברי התוס' בד"ה חבורי אוכלין שיש חילוק בין כשהוא עומד ליחתך מכח איסור כו' אכתי ההיא דחלה הויא תיובתי' דהתם נמי החלה אסורה והשאר מותר ואף שחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש מ"מ צריך הוא לשייר מעט יותר מן החלה כדי שיפרישנה ממנו וגם מ"ש וז"ל וא"כ ממילא אין כאן ראיה דרבא לא ס"ל כרבינא דאף שזהו מצוה מן המובחר באכילת קדשים לאכול בגדולה כדרך שהמלכים אוכלים מ"מ אין זה איסורא וחיובא עכ"ל ואינו כן דבהדיא אמרי' בבכורות בריש פ' עד כמה דף כ"ז ותנא מאי טעמא לא קאמר מתנות כהונה אמר לך כו' הני כיון דקדושת דמים נינהו דבר מיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי ואתי למנהג בהון מנהג דחולין ופירש"י והתוס' דצריך לאכלם בגדולה כדרך שהמלכים אוכלים וחיישינן דילמא ינהוג בהון מנהג חול ומשום כך אסרו ליתן ד' זוזי כו' הרי בפירוש שאיסור גמור הוא (לאכול אפי' מתנות כהונה שהם חולין כ"א בדרך גדולה כמו שהמלכים אוכלין כ"ש קדשים) עד שמפני ספקו אסרו ליתן ד' זוזי ודוק כי הוא ברור:
2
ג׳גם מ"ש דבלחמי תודה אם נשרף או חסר מקצת חלה אין בכך כלום אינו כן לע"ד דתנן בהקומץ רבה דף כ"ז העשרון מיעוטו מעכב את רובו היין מיעוטו מעכב את רובו ד' מינין שבתודה מעכבין זא"ז ובגמרא מפיק לה ביין משום דכתיב ככה ובתודה משום דאיתקש לנזיר ובנזיר כתיב כן יעשה דהויא עיכובא וכי היכי דככה דכתיב ביין לעיכובא דמיעוטא ה"נ כן יעשה דנזיר אכל מאי דכתיב ביה משמע לעיכובא אלא דבמתניתין נקיט מעכבין זא"ז דהיא מילתא חדתא דלא שייכא בסלת ויין דלעיל וכ"ש למיעוטא דמעכב את רובו דשייכא נמי בסלת ויין ומה שנתקשה כת"ר בדברי התלמוד לימא ר"מ לטעמיה נראה דטעם התלמוד הוא משום דבההיא דג' על ג' יש לפקפק דר"מ לאו מטעם טומאת בית הסתרים מטמא ליה אלא משום דס"ל דטומא' מגע הקלה מישך שייכא במדרס החמורה וקבעי לאוכוחי מהך דוודאי ס"ל טומאת בית הסתרים מטמאה אי נמי כדאמרי' בעלמא מההיא אין מיהך ליכא למשמע מינה ש"מ אורחא דתלמודא לפלפל בדבר א' אף שהוא ברור במקום אחר אם אפשר להכריחו אף מכאן אמנם קשה לי על דברי מו"ז הגאון ז"ל שאמר דרבנן דמתניתין דמטמו לבשר משום מגע טרפה שחיטה שהיא חומרא בקדשים מדרבנן אפי' טומאת בה"ס נמי מטמאה וכנראה שסימנים מצא לו בדברי התוי"ט שזה הפך הגמרא דכיצד צולין דף פ"ה דאיבעיא לן התם יוצא אי גזרו ביה רבנן טומאה ובעינן למפשט מאבר שיצא מקצתו כו' ודחינן טומאת סתרים היא ולאו מטמיא הרי בפירוש דאפי' בטומאת קדשים פסולים שאינם מטמאים אלא מדרבנן כדאמרי' בהדי' גזרו ביה רבנן טומאת סתרים לא מטמיא אלא שנסתייעו דברי מז"ה ז"ל במקצת במה שאמר דלית הלכתא כרבינא מדמשני סתמא דתלמודא בפשיטות טומאת בית הסתרים היא ולא מטמיא ואח"כ קאמר ולרבינא דאמר חיבורי אוכלין כו' משמע דאנן לא קיי"ל כרבינא ומש"ע וז"ל אבל במקשן וודאי צ"ל דהי' מפרש דמתניתין בתרתי פליגי ברישא בעובר חי ששחיטתו מטהרת ופליגי לענין אבר בטומאת בית הסתרים וסיפא מה מצינו פליגי בעובר מת אם שחיטת אמו מטהרתו עכ"ד ואינן אלא תמה היעלה על דעת איש לומר דר"מ פליג בעובר מת וסבירא ליה שאין שחיטת אמו מטהרתו והרי משנה שלמה שנויה בצדה השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה דברי ר' מאיר ובזה לא נסתפק אדם מעולם ומ"ש הרב ברטנורי אבר גרסי' לא אתי אלא לאפוקי טעות סופר שהיה במקצת ספרים שלפניו וא"כ כל מה שהאריך וצידד כבודך בזה לומר דאפשר לומר דפליגי בתרתי וחד מינייהו אם שחיטת האם מטהרת את העובר מת דברי שגגה הם וא"א לאומרם כלל כ"ש להעלותה על ספר ומ"ש כת"ר להוכיח דהרמב"ם ע"כ ס"ל כרבינא מדפסק בהל' מקוואות שמטביל עד מקום המדה אינו הכרח משום דרבינא חדית לן תרתי חדא דכל העומד להתוך כחתוך דמי ובהכי לא סגי דליטמא דהא כל טומאת סתרים נמי הכי הוא שכל א' חתוך ועומד בפ"ע אלא שנוגעים בסתרים עכצ"ל אחריתא דאף שאין נוגעי' אלא בסתרים ה"ה כאלו נוגעים בגלוי והרמב"ם ז"ל כ' דמטביל עד מקום המדה והיינו בכל גווני אף שאינו עשוי כמין חוליות כמ"ש התוס' בד"ה שמטביל עד מקום המדה והרבה נדחקו התוס' שם בזה ובסיפא דמתניתין דאפי' בטבעת אחת סגי בטבילת חצי הטבעת ונדחקו לומר שהטבעת עשוייה מטבעות קטנות דבר שאינו כלל במשמע הלשון וכבר תמה ר"ש בפי' המשניות שם בדבר זה והעלה דבית הסתרים של כלים אינן צריכין שיבאו בהם מים ולא אפי' ראוים לביאת מים וכן פי' הרב ברטנורה שם והיא באמת סברת הרמב"ם ז"ל וא"כ אף שיסבור בידות הכלים שהם עתידים לקצוץ דכקצוץ דמי ע"כ ס"ל דמגע בית הסתרים היא דאל"ה להוי חציצת וא"כ אין משם ראיה דס"ל כרבינא לענין דלהוי כמגע גלוי דאדרבא משם מוכח דמגע בית הסתרים הוא אלא דרבינא מחלק בין חיבורי אוכלין לחיבורי כלים ודעת מז"ה ז"ל דלר"ש דס"ל בכל העומד לפדות כפדוי דמי וכה"ע לזרוק כזרוק דמי ש"מ דסברא אלימתא ומחוורת היא שפיר יש לנו לתפוס סברת רבינא דכל עומד לחתוך כחתוך דמי וכאילו נוגעין בגלוי דמי כיון שסברא פשוטה ומחוורת היא אבל לרבנן דפליגי עליה דר"ש בעומד לפדות ולזרוק כו' אף דיסברו דכה"ע לחתוך כחתוך דמי אינה כ"כ סברא פשוטה ואלימתא דניסקה תרי דרגא ונימא כאילו הוא חתוך וכאילו נוגעין בגלוי ואי הוה ס"ל כרבינא דכל העומד לחתוך כחתוך דמי וכאילו נוגעין בגלוי שוב ל"ה שמו לחם שלם לענין לחם משנה בשבת והיינו טעמיה דמז"ה ז"ל דאמר דרבנו ברוך ז"ל ס"ל כרבינא משום דר' ברוך כ' דמותר לחתוך הבציעה הרבה אף שאם יאחוז בקטן אין הגדול עולה עמו ול"א כחתוך דמי והו"ל כפריסה משום דאי נימא הך סברא אפי' ככר שלם נמי ליחשב כפרוס משום דעומד לחתוך ולבצוע והיינו ע"כ משום דס"ל דכה"ע לחתוך כחתוך וכנראה חתוך בגלוי דמי דאלת"ה אלא כחתוך לחוד ולא כנראה בגלוי אכתי מאי ראייה מייתי רבנו ברוך שמותר לחתוך שהוא דבר שנראה בגלוי ממה שעומד ליחתך שאף אם נימא כחתוך דמי מ"מ אין חיתוכו נראה ודינו כשלם כדאמרי' בפ' חלון דף פ"א א"ר חסדא תפרה בקיסם מערבין לו בה והתני' אין מערבין ל"ק הא דידוע תיפרה הא דלא ידוע תיפרה ובמשנתינו ד"פ שנינו בפירוש ככר כאיסר והוא שלם מערבין לו בה אע"כ לומר דס"ל דכחתוך וכנראה חיתוכו דמי ובהא מיסתברא דלא קיי"ל כרבינא ולענין דינא בלחם חסר לענין לחם משנה בשבת נ"ל דיש לדמותו לההיא דעירובי חצרות דתנן בה ככר שלם ולדעת הרא"ש עד כדי חלת נחתום שהיא א' ממ"ח ואפי' אינה טבולה לחלה לא מיקרי חסרון אבל ביותר מא' ממ"ח ודאי מיקרי חסרון ולפי דעת ר"י בתוס' אפי' בחסרון מועט נמי לא מיקרי שלם וא"כ ה"ה לענין לח"מ ואף דהתם טעמא משום איבה מ"מ ר"י דייק ליה מלשנא דמתני' דקתני ככר שלם וכל שחסר מעט לא מיקרי שלם ה"ה לענין לח"מ וזהו דלא כמ"ש כת"ר בקונדריסך מכח סברת עצמך דאפי' בחסרון מרובה כשר הנלע"ד כתבתי בנחיצה רבה ושלומך יגדל כנפשך ונפש נאמן אהבתך: צבי אשכנזי ס"ט
3
