חכם צבי ע׳Chakham Tzvi 70
א׳ולענין מה ששאל עוד כיון שיש לזה הילד היולד אפוטרופוס שהוא היה רגיל למול בניו של הנפטר אם האפוטרופוס קודם מחמת ב' טענות האחד דדמי למכירי כהונה והשנית שעל האפוטרופוס לעשות לקטן המצוות הראויות לו כאותה ששנינו האפוטרופין תורמין ומעשרין כו':
1
ב׳תשובה נלע"ד דכיון שמת האב שהיה רגיל ליתן לו שוב אין כאן תורת מכירי כהונה שהרי כל עיקר דין מכירי כהונה אינו אלא מטעם שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וכיון דמית ליה הרי ליתיה דליקיים דיבוריה וגם על היורשים אין מצוה לקיים דברי המת אלא בתנאים המפורשים בדין מצוה לקיים דברי המת וכולהו ליתנהו הכא ולא עוד אלא שאין זה ענין כלל למצוה לקיים דברי המת שהרי לא ציוה לשום אדם ליתן לו אלא שאם היה הוא קיים היה נותן לו וכיון שמת מאיזה טעם יזכה הכהן הא אינו מכירו אלא האב שמת אבל היורש דנכסי דידיה נינהו לאו מכירו הוא וגדולה מזו יש לנו באומר שדה זו לכשאקחנה אקדישנה שאם לקחה עליו להקדישה ואם לקחה ומת קודם שהקדישה אין על היורש להקדישה שהרי אביו שהיה רוצה להקדישה כבר מת כמבואר בח"מ סי' רי"ב ואין זה דומה לאומר הרי עלי עולה שהיורשין מחוייבין להביאה לאחר מיתה ואפי' לא הפרישה כדאי' בפ"ק דקדושין י"ג ע"ב דקי"ל כר' יוחנן דאמר יורשין מביאין עולתה ואפי' לא הפרישתה דשאני התם שכבר נתחייב בעולה ונשתעבדו נכסיו וכיון דקיי"ל שיעבודא דאו' גובין אף מן היורשין אבל באומר שדה זו אקדישנה כ"ז שלא הקדישה לא נשתעבדו נכסיו אלא שכל זמן שהוא חי מחייבין אותו להקדישה כדי לקיים נדרו אבל כשמת אין על היורשין שום חיוב ואף את"ל דבאומר שדה זו לכשאקחנה אקדישנה ולקחה ומת קודם שהקדישה דהיורשין מחוייבין להקדישה אף שלא הקדישה אביהם הא מיהא פשיטא דאלו לא לקחה האב ולקחוה הבנים לאחר מיתת האב דאין הבנים מחוייבים להקדישה וז"ב כשמש בנ"ד נמי דינא הכי שהרי בחיי האב עדיין ל"ה ראוי להנתן לכהן ולא בא לרשות האב כלל א"כ מאיזה טעם נאמר שהיורשין מחוייבין ליתן למכירי אביהם דבר שנולד לאחר מיתת אביהם ולא זכה בו אביהם מעולם הא פשיטא דאין שייך כאן כלל מכירי אביהם שהרי אביהם כבר מת וכל עיקר דין מכירי אביהם הוא משום דהו"ל כמתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי' בדברים בעלמא וכמ"ש התוס' בפ' יש נוחלין קכ"ג ע"ב ולא שייך זה אלא באביהם בעודנו חי וז"ב אין להאריך בו יותר ואף את"ל שהיה שייך בכאן דין מכירי כהונה מה שאינו כן באמת וכמו שביררתי אעפ"כ נלע"ד דבריה עדיף ממכירי כהונה ומנא אמינא לה מעובדא דרבא ורב ספרא בחולי' פ' הזרוע קל"ג ע"א דאיקלעו לבי מר יוחנן עביד להו עיגלא תילתא א"ל רבא לשמעיה זכי לן מתנתא כו' רבא אכיל רב ספרא לא אכיל כו' אתא לקמיה דרב יוסף כו' א"ל כי אמרי אנא באחר שמעא בע"כ מזכה כו' וכ' רש"י מיהו מנפשיה לא מצי שקיל ומימר נמי לא בעי למימר הבו לי דתני' חלקם שאלו בפיהם ואע"ג דלא מטי לידא דשמעא סמיך רבא אדרב יוסף דלעיל עכ"ל ש"מ דאי לאו דמגני קרא לשואל חלקו בפיו וכייל ליה במטה אחרי הבצע היה רבא שואל שיתנו לו המתנות והרי השמש היה לו דין מכירי כהונה ואסור לבעה"ב לחזור בו וליתנו לאחר והיכי תיסק אדעתין שהיה רבא נותן מכשול לפני עור שהוא הבעה"ב שיחזור בו ממכירו שהוא השמש ויתננו לרבא א"ו כיון דרבא הוא צורבא מרבנן מותר לבעה"ב לחזור בו מן השמש שהיה רגיל ליתן לו וליתנו לרבא שהוא חכם ודמיא להא דאמרי' דאף למ"ד דברים יש בהם מחוסרי אמנה הנ"מ בחד תרעא אבל בתרי תרעא לא ואפי' מאן דפליג התם אפשר דמודה כאן כיון דלא הדר ביה מחמת חסרון אמנה אלא שרוצה לעשות מצוה מן המובחר ובהכי ניחא לי האי דאמרי' במס' בכורות פ' פסהמ"ק ל"ה ע"ב רועי ישראל והן כהנים נאמנים מימר אמר לא שביק צורבא מדרבנן ויהיב לדידי ולכאורה האי טעמא ל"ש אלא בבכור הראשון שנולד לבעה"ב בעדרו אבל בבכור השני שכבר ראה הרועה שהוא נותן לו שוב לא יהא נאמן וכי תימא דל"ש כלל שיתן לו בעה"ב את הבכור הא לעיל בספ"ב י"ח ע"ב אמרי' לא נחלקו אלא בחצר בעה"ב ורועה כהן ר' טרפון סבר אקנויי אקני ליה בחצרו ור"ע סבר כיון דאית ליה פסידא לא אקני ליה מידעם וע"כ לר' עקיבא נמי בעה"ב נותן לזה הרועה הבכור דאי ס"ד שנתנו לאחר ל"ש כלל למימר כיון דאית ליה פסידא לא מקני ליה מידעם שהרי כל עיקר אינו נותן לו הבכור אלא לאחר ואפי' ר"ט לא יחלוק בשאינו נותן לו הבכור לרועה זה אלא לכהן אחר כדמוכח בגמ' א"ו שנותנו לרועה כהן זה וא"כ אמאי אמרי' הכא מימר אמר לא שביק צורבא מדרבנן ויהיב לדידי אלא הכי פירושו אף שרגיל בעה"ב ליתן בכורו לרועה שלו שהוא כהן מ"מ לא פסיקא ליה מילתא לרועה עד שבשביל כך יעשה עולה ויטיל בו מום דמימר אמר איפשר דמיזדמן ליה צורבא מדרבנן ויהיב ליה ונמצא הרועה חוטא ולא לו ולעולם א"א חוטא אא"כ ברי לו שהוא לעצמו וכאן אף שבעה"ב רגיל ליתן בכורותיו לכהן רועה זה מותר לו לשנות וליתנם לצורבא מדרבנן דמיזדמן ליה ולהכי לא סמכא דעתיה דרועה למיעבד איסורא ש"מ דמותר לשנות ממכירי כהונה שהוא עם הארץ וליתן לצורבא מרבנן והתוס' כתבו שם בד"ה מימר אמר והא דאמרי' לעיל רועה כהן כו' התם איירי במכירי כהונה ויש לדקדק ומאי קושיא דילמא התם בדליכא צורבא מדרבנן (ועיין בתוס' פ' כל הבשר דף ק"ד ופ' הזרוע דף ק"ל) ואי ס"ל דבכל ענין מיירי א"כ היכי מוקמי ליה במכירי כהונה ועוד דהך מתניתין נמי סתמא קתני דמשמע אף באוהבו ורגיל ליתן לו ונראה דהתוס' לא פליגי אסברא דידי דאף במכירי כהונה מותר ליתן לצורבא מרבנן אלא דהכי קשיא להו כיון דלא פסיקא ליה מילתא האיך אמרי' התם דמשעת לידה אקנויי מקני ליה ואפי' לר"ע אי לאו דאית ליה פסידא ומשני דהתם במכירי כהונה וכ"ז דלא מיתרמי ליה צורבא מרבנן מסתמא יהיב ליה למכירו והתם ע"כ לא נזדמן לו צורבא מרבנן שיתננו לו שהרי באמת נתנו להך רועה וכן הא דאמרי' ביש נוחלין קכ"ג ע"ב דבכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה ומוקמי' ליה במכירי כהונה דמיקרי מוחזק אף דלדידיה שרי למיתביה לצורבא מרבנן מ"מ כיון דחזינן דלא איתרמי ליה צורבא מרבנן ויהיב להך הו"ל כמוחזק משעה ראשונה: ואם תאמר כיון דמדינא שרי למישקליה ממכירו ולמיתביה לצורבא מרבנן אמאי נענש רבא בההוא עובד' כיון שגם הוא עצמו היה כהן לדעת רש"י נהי דלא זכה ביה מחמת שמעא יזכה מחמת עצמו י"ל כמ"ש רש"י דרבא לאו בתורת כהן שקליה אלא בתורת זר ובתורת זר אסור מטעמא דאמרי' בגמ' וכיון שהוכחנו דלצורבא מרבנן שרי למיתבי' אפי' במקום מכירו ממילא שמעינן דבנו נמי עדיף ממכירו דלכל מיני הנאות קרובו עני קודם לאחר כמבואר בכל הפוסקים דלענין צדקה הקרוב קרוב קודם וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהמ"ע עני שהוא קרובו קודם לכל אדם משמע פשוט שאף אם האחר הוא ת"ח קרובו קודם והא דכ' ז"ל בספ"א אביו שהוא ת"ח קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה משמע הא אם אין אביו ת"ח אינו קודם לת"ח א"א להולמו כפשוטו שא"כ יסתור דבריו שבפ' הקודם ועוד דהתם מיירי לענין לפדותם מכיס של צדקה ולענין לפרנסם משלו כבר ביאר דינו בפ"ז והרב בש"ך תירץ דלהקדים אביו לרבו הוא דבעינן שיהיה אביו ת"ח ומ"מ נראה פשוט שבנו עני קודם לאחר ואפי' האחר הוא ת"ח ובנו אינו ת"ח וא"ת והא לענין פדיית שבי יותר מכדי דמיו לא ברירא לן דפודה האב את בנו יותר מכדי דמיו שהרי בגיטין מ"ה אמר אביי אההיא דלוי בר דרגא דפרקא לברתי' בתליסר אלפי דינרי מאן לימא לן דברצון חכמים עבד דילמא שלא ברצון חכמים עבד ואלו לענין ת"ח אמרי' בהניזקין דף נ"ח א"ר יהושע איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שבעולם וכתבו התוס' לפי שהיה מופלג בחכמה וכן פסקו ז"ל וי"ל דשאני התם דמשום תיקון העולם דהיינו משום דלא ליגרבו ולייתו לגבי ת"ח לא חשו חכמים לתיקון האחרים יותר מתיקון הת"ח ובבנו חשו לתיקון העולם דלא לגרבו ולייתו אבל בענין הנוגע בחיוב ממון המוטל על האדם לפרנס קרוביו או אחרים אף שהאחרים ת"ח קרוביו קודמין שכל קרוב מצות קרוביו עליו ומצות ת"ח מוטלת על כל ישראל:
2
ג׳וא"ת הא אמרי' ב"מ פ' המקבל לענין המוכר שדהו ת"ח וקרוב ת"ח קודם ע"כ אין משם ראיה דהא אמרי' שכן וקרוב שכן קודם היעלה בדעת דלענין צדקה שכן קודם לאח חלילה וכן הא דאמרי' בכתובות פ' הכותב פ"ה נכסי לטוביה אתו שני טוביה קרוב ות"ח ת"ח קודם כבר פירש"י התם טעמו של דבר ולא מיירי בצדקה לעניים ואיך שיהיה טעמו של דבר ע"כ לאו בענין צדקה קמיירי דהאמרינן נמי שכן וקרוב שכן קודם והא ליתא בצדקה ופשוט הוא וכיון שלמדנו שקרוב קודם לת"ח מכ"ש שקודם למכירי כהונה שאינו קרובו וכיון שכן ממילא משמע דבכל מצוה שיכול לזכות את קרובו או או אחרים קרוביו קודמין וכאותה שאמרו בפ' חזקת דף מ"ג הכל אצל ס"ת עניים הן וכי היכי דלענין עוני ממון הקרוב קודם ה"ה לענין עוני מעשים טובים הקרוב קודם ורואה אני הדברים ק"ו מה אם לחיי שעה הקרוב קודם לחיי עולם לא כ"ש ואל תשיבני ממ"ש בפ"ק דקדושין לענין ת"ת להקדים בנו לבן בנו וב"ב לבן חברו ואלו אחיו ושאר קרוביו לא נקיט די"ל דאורחא דמילתא נקיט וממילא משמע דה"ה לשאר קרוביו דמאי שנא:
3
