חכם צבי פ״הChakham Tzvi 85
א׳שאלת ליישב לך מ"ש הרב המגיד בפ' שני הל' י"ט בדין אם עבר וביקר בכור שנפל בו מום מעיו"ט שיש מן המפרשים המתירין לשחטו וזה דלא כתלמודין דבהדיא אמרי' בפ' אין צדין וחכמים אומרים בין שנולד בו מום בערב יו"ט בין שנולד בו מום ביו"ט אין זה מן המוכן ואמרי' דהיינו רבי שמעון ששנינו במשנתנו ומוכח בגמ' דכוותי' קיי"ל ודאפילו בדיעבד נמי לא:
1
ב׳תשובה נ"ל דס"ל להנך מפרשים דיש חילוק בין נולד בו מום מעיו"ט לנולד ביו"ט דבנולד מעיו"ט לכתחילה הוא דאין לו לחכם לומר מותר הוא אף לאחר שראהו ביו"ט שהרי אמירת ההיתר היא כאלו פוסק הדין ואומר פלוני אתה זכאי ופ' אתה חייב אבל אם כבר אמר החכם מותר הוא או מום קבוע הוא מותר לשוחטו ביו"ט שהרי אין בו משום מוקצה כלל כיון שנפל מעיו"ט אבל בנפל בו מום ביו"ט אף אם אמר החכם מום קבוע הוא אסור לשוחטו מחמת מוקצה ושלשה חלוקי דינין הם נולד הוא ומומו עמו אין מבקרין אותו משום טלטול ואם כבר ביקרו החכם מותר לו לכתחלה לומר מום קבוע הוא ובנולד בו מום מעיו"ט אף אם ראהו החכם וביקרו אסור לומר מום קבוע הוא דהו"ל כדן דין ביו"ט אבל אם כבר אמר החכם מום קבוע הוא מותר לשחטו שהרי כבר דן את הדין וחשש מוקצה אין בו כיון שמעיו"ט נולד המום ומנולד מום ביו"ט אף אם התירו החכם אסור לשוחטו משום מוקצה ובהכי רווחא לן שמעתתא דלא תיקשי קושית התוס' שהקשו באין צדין כ"ו, ובכירה מ"ו ע"ב דבאין צדין פירש"י שהוא מטעם דהוה ליה כדין דין והכי בודאי מוכחא סוגי' דאין צדין ובכירה איתא בהדיא דטעמא משום מוקצה ופי' התוס' הוא דוחק מלבד דמוכח בגמ' בפ' כירה בהדיא דדוקא בנולד בו מום ביו"ט הוא דאית ביה מוקצה ולא בנולד מעיו"ט דהא אמרי' התם תלתא מי יימר מי יימר דנפל ביה מומא ומי יימר דהוא מום קבוע ומי יימר דמיזדקיק ליה חכם ומה שהתוס' בקשו להכריע דאפילו בחד מי יימר אסר ר' שמעון דהא קאי אר' יהודא דלא שרי אלא בשהיה בו מום קבוע מעיו"ט אינו מוכרע דר"ש תרתי קאמר דהיינו בין שנולד בו מום מערב יום טוב ובין נולד בו ביו"ט וכל חד כדינה ובנולד ביו"ט אף ר"י מודה ובנולד מעיו"ט פליג עליה דר"י שרי לכתחילה ור"ש אוסר לכתחילה ושרי בדיעבד: גם מה שהוכיחו התוס' מאתקפתא דרמי ב"ח לע"ד אינו מוכרע דמתניתין דמפירין נדרים בשבת ככ"ע אתיא ואפילו ר"י מודה בה ואי ס"ד דטעם מי יימר כדאי הוא להיות מוקצה לר"ש בתלת מי יימר מסתברא דלר' יודא אפילו בחד מי יימר ראוי הוא להיות מוקצה דבכל דוכתא ר"י מחמיר במוקצה מר"ש אלא דבבכור שנפל בו מום מעיו"ט ס"ל לר"י כיון דידע מאתמול שמום קבוע הוא לפי דעתו ורואין מומין ביו"ט דעתיה עילויה ולא מקצי ליה ואיהו הוא דקטרח ומייתי חכם דשרי ליה לאו כלו ביו"ט שהרי לכך הוא עומד לאפוקי באשה שנדרה שאינה מחזרת לפייס בעלה שיפר נדרה שהרי אדרבא דעתה היא שנדרה יהיה קיים וא"כ אי ס"ד דמטעם מי יימר כדאי הוא להיות מוקצה לר"ש בתלת א"כ לר"י אפי' בחד מי יימר היכא דלא מהדר למישרא נידריה מע"ש יאסר משום מוקצה ולא עוד אלא דלר"ש נמי אית לן לאיפלוגי בין מי יימר דמיזדקיק ליה חכם בנדר לזיקוק חכם דבכור דבבכור כיון דניחא ליה לבעל הבכור לאהדורי אמאן דשרי בוכריה בחד מי יימר לא מקצי ליה אבל בהפרת נדרים כיון דבעל הנדר לא איכפת ליה מערב שבת לאהדורי אמאן דשרי נדריה אדרבא רוצה הוא בקיומו מיסתברא דבחד מי יימר נמי ליתסר משום מוקצה ובהכי ניחא לי תמיהת התוס' בפ' כירה מ"ו ע"ב ד"ה מי יימר תימא מי דמי התם ודאי לא מיזדקיק ליה חכם דאין רואין מומין ביו"ט אבל הכא דאין לך איסור בדבר מיזדקיק לה בעל כו' שהיא ודאי תמיהא רבתא ותירוצם שכתבו דבעל נמי לא ניחא ליה וכו' אינו מספיק ולדידי ודאי ניחא לא מבעיא לר"י דמחמיר במוקצה וכדכתיבנא אלא אפי' לר"ש דכיון דאיהי ניחא לה בקיום נדרה וע"כ בין השמשות אכתי בעל לא שמע דאי שמע תו לא מצי מפר בשבת ובידה שלא להשמיע לאזניו של בעל ומסתמא דעתה בין השמשות שלא להשמיע לבעלה את נדרה בשבת שהרי היא רוצה בקיומו הדר הו"ל כההיא דאין רואין מומין וכן בהתרת חכם כיון שבעל הנדר רוצה הוא בקיומו הרי בין השמשות מקצהו מדעתו והו"ל כההיא דאין רואין:
2
ג׳ומכח כל האמור ס"ל להנך מפרשים דבנפל בו מום מעיו"ט אי אפשר לומר דלר"ש אפי' אם עבר חכם והתירו אינו מותר שהרי לא אמרו אלא אין רואין מומין ביו"ט ומלשון זה נראה שאין האיסור אלא הראיי' דהיינו הביקור וההתרה וגם קשיא להו אמאי נקיט ר"ש במתניתין לישנא דכל שאין מומו ניכר דאיכא למיטעי דאין מומו ניכר כלל קאמר אי לאו משום דלא שייך למימר הכי לר"י בר פלוגתיה טפי הו"ל למינקט לישנא ברירא כל שלא ראהו חכם מעיו"ט א"ו דבהנך לישנא כליל לן תרתי חדא שאין מומו ניכר כלל וזה אפי' התירו חכם אסור משום מוקצה ועוד שני היכא דלא איתחזי לחכם מעיו"ט וזה אם התירו חכם מותר לשוחטו ואפ"ה כייל ותני תרוייהו באין זה מן המוכן דבנולד בו ביו"ט אינו מן המוכן כלל ובמעיו"ט אינו מן המוכן אף לאחר שראהו חכם אינו רשאי להתירו אבל אם התירו מותר ובנולד הוא ומומו עמו אם עבר וראהו מתירו לכתחילה והא דמשבש ליה לאדא בר אוכמי ולא מוקי לההיא ברייתא דתלתא בבי בהנך גווני דפרישנא משום דע"כ מתניתא דרב אושעיא פליגא אדאדא בר אוכמי משום דלמתניתא דרב אושעיא דכייל ותני מום דעיו"ט בהדיה מום דיו"ט ותני אתרווייהו אין זה מן המוכן ע"כ ס"ל דאף בנולד מעיו"ט ואינו מן המוכן מיהת לענין זה שאף אם ראהו חכם ויודע בו שהוא מום קבוע אסור לומר מותר הוא ואילו לאדא בר אוכמי דתני בבבא בפני עצמה נולד מום מעיו"ט ותני בה אין מבקרין אותו משמעו דוקא הביקור אסור הא אם ביקרו וראה שהוא מום קבוע מותר לו לכתחילה לומר מותר עד שמזה בא אביי לאסוקי דרגא לנולד הוא ומומו עמו שמבקרין אותו לכתחילה והנלע"ד כתבתי. צבי אשכנזי ס"ט.
3