חכם צבי פ״דChakham Tzvi 84
א׳שאלת בהמה הנרבעת לנכרי מהו לשוחטה ולאוכלה לפי שראית כתוב להרב בב"ח בתשו' קי"א דבהמה הנרבעת לנכרי אסורה אף בזמן הזה:
1
ב׳תשובה נלע"ד הדבר פשוט שהיא מותר' אף לרב ששת דאף שהנכרי נהרג בע"א ובדיין א' מ"מ הבהמה אינ' נהרג' אלא בכ"ג ובעדים דמהיכא קיילפת לה מישראל הבא על הבהמה א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בישראל בכ"ג אף בנכרי בהמתו בכ"ג ועוד לפי"ד ז"ל ראוי שתהיה היא בסייף כדין הנכרי ורש"י כתב בפי' נכרי הבא על הבהמה מהו שתסקל על ידו מסתמא בבהמת עצמו מיירי הרי שבסקילה היא דומיא דבהמת ישראל ועוד אף לפי"ד נכרי הבא על בהמת ישראל ע"כ צריכה כ"ג וא"כ נמצאת לחלק בין נכרי הבא על בהמת עצמו לבא על בהמת ישראל ועוד דשור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשים נסקלין כת"ק דר"י וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה' נזקי ממון וע"כ דינן בכ"ג כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' סנהדרין אין דנין דיני נפשות בפחות מכ"ג בין דיני נפשות אדם בין דיני נפשות בהמה והיא משנה שלמה פ"ק דסנה' ש"מ דאף דלית להו בעלים עכ"ז חסה תורה עליהם להצריכן עדים וכ"ג וכן למ"ד צער בע"ח דאו' אפי' בבהמת נכרי נמי איתא כדאמרי' בפ"ב דב"מ ועוד רואה אני הדבר ק"ו השתא בהמה הנרבעת לישראל דאיכא תקלה וקלון לא קטלינן לה עד דאיכא עדים וכ"ג הנרבעת לנכרי דתקלה איכא קלון ליכא לא כ"ש דבעינן עדים וכ"ג וע"כ לא קמיבעיא לי' לרבי אלעזר שילהי פ"ק דסנהדרין ט"ז ע"א שורו של כ"ג בכמה אלא לאקולי עליה לאצרוכי ע"א אבל להחמיר עליו להורגו בעד א' ודיין א' אין לנו והכי מוכח מדברי התוס' שם נ"ו ד"ה זה קלונו מרובה שכתבו דהכי פשיט כי היכי דגבי אילנות השוה הכתוב של נכרי לשל ישראל ה"נ גבי בהמה יש להשוות נרבע דנכרי לנרבע דישראל הרי שעיקר הילפות' הוא שתהא הנרבעת לנכרי שוה לשל ישראל ומה של ישראל בעדים וכ"ג אף של נכרי כך ואף דבע"ז אין של נכרי שוה לענין בטול לשל ישראל וגם של נכרי בשריפה ושל ישראל טעונה גניזה התם קראי כתיבי אבל הכא כיון דמישראל ילפינן לנכרי מהי תיתי להחמיר עליה משל ישראל ועוד דע"כ לא תליא הריגת הבהמה בהריגת הרובעה שהרי בן ט' שנים הרובעה פטור והיא נסקלת וכן הרובע לקטנה בת ג' שנים ויום א' נסקל אף שהקטנה פטורה ועוד אעיקרא דדינא אי ס"ד דהנרבעת לנכרי אינה צריכה עדים וכ"ג מנ"ל למימר שהיא אסורה בהנאה כל עיקר דהרי איסור הנאה ילפינן מדכתיב ולא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מניין ת"ל ובעל השור נקי והיינו שגמר דינה אוסרתה דאמרי' פ"ק דערכין ודילמא ע"כ לא אמרינן דגמר דינה אוסרתה אלא בדין של כ"ג דאלים כוחייהו וגמר דינא דידהו חשוב למיסר הבהמה מחיים לאפוקי עד א' ודיין א' מנ"ל דאלים דינא דידיה למיסר בהמה מחיים ועוד דכולה סוגיין דפ' אין מעמידין כ"ב, כ"ג מוכח דאפי' ודאי רבעה נכרי אינה אסורה אלא לקרבן ולא לאכילה דהא דאין מעמידין פי' רש"י משום לפני עור לת"מ אבל משום דמיתסרה באכילה לא קאמר ור"ת פסק דלא כרבינא דמפליג בין לכתחילה לדיעבד ש"מ דאף בדיעבד נמי אסור לקרבן והיינו כר"א בן פדת דמוקי ליה הכי או לכ"ע למאי דמחלק בגמ' בין בהמת נכרי לבהמת ישראל ואי ס"ד כדברי בעל ב"ח דברבעה נכרי נאסרת אף בלא עדים וסנהדרין מאי אוריא לקרבן אף להדיוט נמי ליתסר ליקח מהם בהמה ובגמ' מוכח להדיא דלא אסור אלא לקרבן ולא להדיוט וכן בפרת חטאת אמרי' שם ע"כ ל"פ אלא בחששא אבל היכא דודאי רבעה כ"ע מודו דפסולה ש"מ דפרה קדשי מזבח היא דאי קדשי ב"ה מי מיפסלא בה רביעה ואי ס"ד כיון דנרבעה ודאי אסורה בהנאה מאי אורי' משום דפרה קדשי מזבח תיפוק ליה כיון דאסורה בהנאה אינה בת קיחה כיון שאין לה דמים שהרי היא אסורה בהנאה וקרא כתיב ויקחו אליך דמינה ילפינן דבאה מתרומת הלשכה ואפי' יחיד אינו מתנדב ומביא כחכמים דקיי"ל כוותיייהו ואף לר' יוסי דס"ל דיחיד מתנדב ותימצי לומר דבגוף הקרבן נמי ס"ל לר' יוסי דיחיד מתנדב ומביא האי כיון דנרבעה ונאסרה בהנאה לפ"ד הב"ח לאו בת מכירה ולאו בת מתנה היא כלל וכלל וא"כ פשיטא דפסולה אלא ע"כ אי לאו דקדשי מזבח היא לא מיתסרא אפי' ודאי נרבעה אלא בעדים וב"ד של כ"ג וכל זמן שלא נגמר דינה בב"ד מותרת בהנאה אלא לקדשי מזבח פסולה (והכי מוכח ממתני' פ"ק דע"ז דף י"ד אין מוכרין בהמה דקה לנכרי במקום שנהגו דהיינו משום חשש רביע' לפי הס"ד דרב ע"ש ודו"ק) ואין לומר דהא דחיישינן לעיל דוקא לקרבן ולא להדיוט היינו משום דלא חשיד לרובעה בפני חברו ואין שם אפי' עד א' ולא דין א' אבל כשרבעה בפני חברו ה"נ דמיתסרא ואפי' להדיוט דהא א"ר יהודא א"ש משום ר' חנינא אני ראיתי נכרי א' שלקח אווז מן השוק רבעה חנקה כו' וא"ר ירמיה מדיפתי אני ראיתי ערבי א' שלקח ירך מן השוק כו' רבעה צלאה כו' וע"כ לא אמרינן דמירתת מחבריה נכרי אלא בבהמת חברו משום דמעיקרא או מיכחשא בבשר אבל בבהמת עצמו לא וא"כ אמאי לא חיישי' להדיוט נמי דילמא רבע לה בפני נכרי חבריה ומיתסרא בהנאה א"ו לא מיתסרא ועוד דאפי' רבעה בינו לבין עצמו נמי אי ס"ד דדין הבהמה כדין הנכרי כשראוה נכרים או ישראלים שנרבעת נאסרה ממילא כשרבעה אף שאין רואה זולתו הו"ל איהו כי עד א' דעלמא דנאמן להורגה דהא אמרינן בפ"ק דסנהדרין ד"י א' פלוני רבע שורי מהו כו' בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם קרוב אצל ממונו ופי' רש"י דהשור יסקל ואף דהתם בעינן אחרינא בהדי' היינו משום דמיירי בשור ישראל דבעינן עדים וכ"ג אבל בנרבע מן הנכרי דלא בעינן עדים וכ"ג לפ"ד הב"ח אלא דיניה כי נכרי דבעד א' סגי אפילו ברובע גופי' סגי דהא ע"א הוא ואף דהתם טעמא הוא משום דאיידי דהאדם הרובעו נהרג מיקטל נמי תורא והכא הרי אין הנכרי הרובע נהרג היינו נמי משום דהתם צריך ב' עדים אבל הכא לפ"ד הב"ח מעיקרא אין צריך אלא ע"א ותיסגי ברובע דהא פלגינן דיבורו ולא עוד דאף אי אמרי' אדם קרוב אצל ממונו דין היא שייהרג השור בעדות בעליו הרובעו דהא נכרי נמי נהרג ע"פ קרוב כדאמרי' בסנהד' מיד איש אחיו ואפי' קרוב לפי דברי המפרשים אין אדם קרוב אצל ממונו לענין ליחשב כגופו אלא הרי הוא כמעיד על אחיו ועל אחר שכמו שפסול לאחיו מחמת קורבה ה"נ פסול לגבי האחר ע"כ בבני נח דכשר הוא להעיד לאחיו ה"ה דכשר על שורו שנרבע וכיון שכן אף שלא העיד לפני דיין אחר ולא דנוהו למיתה ליתסר לפ"ד הב"ח דלא תהא שמיעה גדולה מראייה דאף דבסנה' שראו בא' שהרג את הנפש אינם נעשים דיינים התם היינו טעמא אי משום דבעינן ושפטו העדה והצילו העדה והא לא שייך בבן נח ואי משום דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט והא ע"כ בבן נח לא בעינן עדה וכיון שכן בן נח שראה את חברו עובר על א' מז' מצות שנהרג עליהם מותר לו להרגו שהרי הוא העד הוא הדיין ודכוותה גבי רובע את שורו בינו לבין עצמו הו"ל כאלו רובעו בפני חברו וכאלו נגמר דינו לפ"ד הרב בב"ח ונאסר בהנאה א"ו פשוט וברור הוא דאף נכרי הרובע את בהמתו אינה נאסרת כלל עד עמדה לפני עדת סנהדרין למשפט וניגמר דינה כדין רובע ישראל ממילא בזה"ז דליכא סנהדרין מותרת גם מה שנתקשה הרב בב"ח למה פסק הרמב"ם דלא כרב ששת מלבד מה שכתבו ז"ל דבסוגיא דשמעתתא משמע דלא איפשטא בעיין עוד נ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דאביי ורבא תרווייהו פליגי ארב ששת מדקאמרי בבע"ח קאמרינן דחס רחמנא עלייהו ממילא אזדא לה פשיטותי' דרב ששת מאילנות שאין אוכלין ואין שותין דשאני בע"ח ולא ס"ל מ"ש התוס' כי היכי דגבי אילנות השוה הכתוב של נכרי לשל ישראל דאכתי מה זו ראיה דילמא גבי אילנות שאינן בעלי חיים לא חס רחמנא עלייהו והשוה של נכרי לשל ישראל אבל בבע"ח דחס רחמנא עלייהו לעולם אימא לך לא השוה של נכרי לשל ישראל ומאי דקאמר רבא אמרה תורה בהמה נהנית מעברה תיהרג לאו לתרוצי לדר"ש קאתי אלא לשנויי פירכת ישראל המשתחוה לבהמה תיתסר ומיקטלא דהא איכא תקלה וקלון קמהדר ודר"ש לית ליה דלעולם בעינן תקלה וקלון ובירושלמי מצאתי ישראל החורש בבהמתו בשבת אינה נסקלת אף דאיכא תקלה כיון דליכא קלון א"כ ה"ה נרבעת לנכרי דליכא אלא תקלה סוף דבר ברור הוא דבין שור שנגח ובין שנרבע בין מישראל ובין מנכרי בזה"ז אפי' לר"ש מותר לשוחטו ואפשר שבישראל הוא הנכון כדי שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה ועוד משום ובערת הרע מצוה לשוחטו ולהעבירו מן העולם כיון שאין לנו בית דין בזה"ז שנוכל לבערו ע"פ בית דין כעיקר מצוותו וכן כתב בספר חסידים להיתר וכבר נודע גדולות מחברו זצל"ה וכ"כ הט"ז ז"ל סי' קנ"ג בי"ד ואין להחמיר כלל וכלל זולת במקום שנהגו הנכרים שלא לאכלה והוא מפורסם ומטעם חילול השם בעיני הנכרים כדברי הספר חסידים נ"ל. צבי אשכנזי ס"ט:
2
