חכם צבי צ״בChakham Tzvi 92
א׳כ' הט"ז א"ח סי' תקי"א ראיתי בקצת קהילות ששופכין שמן שפיגונר"ד לתוך המים בי"ט לצורך נט"י הכהנים ואיסורא קעבדין דמולידין ריח במים ואפי' שופכין בעי"ט מ"מ מולידין ריח בי"ט ע"י הכהנים וזה ניחא ומכוונים לכך עכ"ל ומהר"ר אבלי ז"ל הסכים עמו בפשיטות בראשונה ואני אומר הנח להם לישראל אם אינן נביאים כו' דלא מיבעיא ברחיצת ידים במים המריחים אין בה שום נדנוד איסור דהא אמרי' בהמביא כדי יין דף ל"ג עצי בשמים מוללו ומריח בו ופירש"י בין אצבעותיו וא"כ לא מיבעיא לדברי הרוקח ומהרי"ל דאסרי להניח אתרוג על הבגד בי"ט משום דמוליד ריח וכוותייהו פסק הרב רמ"א בהגהותיו סי' תרנ"ח וא"כ לדידהו כל פסיק רישא באולודי ריחא אסור ותקשה להו הך גמרא דמוללו ומריח בו דהרי ע"כ נולד ריח באצבעותיו א"ו דלא שייך אולודי ריחא בבשר האדם וכן יש ראיה ממתניתי' דשמנה שרצים דף קי"א בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכן לסוך בחול ואי ס"ד דשייך אולודי ריחא בבשר האדם נהי דבבני מלכים לא מוכחא מילתא דלרפואה עביד ליתסר מיהא משום אולודא ריחא א"ו לא שייך אולודי ריחא בבשר אדם אלא אפי' למהרש"ל החולק על הרוקח ומהרי"ל וס"ל דלא שייך למיסר באולודי ריחא אלא במכוון ממש אבל לא בשאינו מכוון אף שהוא פסיק רישא עכ"ז מוכח שפיר דשרי דמסתמא כל המולל עצי בשמים באצבעותיו דעתו שיתבסמו אצבעותיו וכאותה שאמרו משל למוכר אפרסמון א"ל המתן שאמדוד אני כדי שאתבשם אני ואתה ואי ס"ד דלא שרי אלא באינו מתכוין שיתבשמו אצבעותיו או בסתמא דוקא אבל לא במתכוין שיתבשמו אצבעותיו הו"ל לפרש ומדלא פירש ש"מ דבכל גוונא שרי ועוד לא יהא זה חמור מן הצובע שהוא אב מלאכה ואמרינן בא"ח בסי' ש"ך דאף לפ"ד המחמיר באוכל תותי' לא החמיר אלא בנגיעת ידיו במפה או בגד אבל בצביעת ידיו לית לן בה ואף דהתם מקלקל והכא מתקן מ"מ הא חזינן דבבגד אסור אף דמקלקל ש"מ דלא גמרינן ידים מבגד וכיוצא הה"נ הכא לא גמרינן ידים משיראי דאסרינן בגמ' ועוד מדאמרי' במס' ברכות סוף אלו דברים נ"ג ע"ב שמן מעכב את הברכה ופירש"י שמן טוב שיש בו בשמים מעכב את הברכה למי שרגיל בו ואסמיך ליה התם אקרא וברור הוא דבין בחול בין בשבת קאמר ובודאי אין סברא כלל לומר דשאני התם דמשום סרך ברכת המזון שרי הא בעלמא אסור אף דאמרינן לעיל התם שמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו ש"מ דלאו להריח עביד הא פירש"י דאף דאין מברכין עליו בורא עצי בשמים מ"מ מברכין עליו בורא שמן ערב ש"מ דעכ"פ עשוי הוא להריח נמי דאי ס"ד אינו עשוי להריח כלל ל"ה מברכי' עליה כלל כדכתבו התוס' לעיל שילהי כיצד מברכין מ"ג ע"ב דדוקא מורח באתרוגא הוא דמברך ברכת הריח אבל האוכל ואין כוונתו להריח אינו מברך ברכת הריח א"ו דדעתו להריח נמי ואין להקשות מנ"ל לרש"י הא דילמא אין דעתו להריח כלל ומאי דקאמר אין מברכין היינו שום ברכה די"ל דמסתברא לרש"י דע"כ דעתו להריח דאי לא"ה שמן ערב ל"ל יקח שמן כל דהו דלא מיסתבר למימר דהאי שמן מעביר טפי הזוהמא משמן אחר שאינו מריח א"ו דעתו על הריח נמי וכיון שהוכחנו שעכ"פ מותר לסוך הידי' בשמן ערב ומים המריחים בין ביו"ט בין בשבת אומר אני דאף ליתן בשמים לתוך המים בשבת ולרחוץ בהם מותר כי היכי דמותר ליתן תבלין לתוך הקדרה או לתוך התמחוי בשבת ואינו חושש שמוליד ריח באוכלין ומשקין שבתוכם ש"מ דלא גזרו משום מוליד ריחא אלא בדבר שאינו אוכל ולא משקה כמו חרס ופחמין ושיראי אבל באוכלין ומשקין לית בהו משום מוליד ריחא וגדולה מזו אמרו דאפי' משום צובע לית ביה כמ"ש בס"ס ש"ך וכן פירש"י בשבת קל"ט ונותנין ביצה במסננת של חרדל שהחלמון הו"ל למראה הרי שאפי' בשבת מותר לצבוע את האוכלין ואין לומר דדוקא בדעתו לאכול או לשתות אותו הדבר הוא דשרי אבל בדעתו לרחוץ באותן המים אסור דכיון דכבר הוכחנו דלרחוץ בהם הידים מותר אף שמוליד בהן ריח האיך תהיה ההכנה יותר אסורה מן העיקר והתכלית ולא מיבעיא לדברי הראב"ד הביאו הה"מ פ"ט די"ד דאפי' בצובע ממש לא מתחייב על צביעת המים עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצביעה דש"מ דההכנה קלה היא מן הגמר דפשיטא דבנ"ד שרי כיון דעיקר הגמר מותר כ"ש ההכנה אלא אפי' לדעת הרמב"ם דמחייב אפי' על צביעת המים היינו דוקא בצובע דבר שאינו ראוי למאכל ומשקה אדם ולהכי נקיט הרמב"ם שנתן איסטים לתוך מי כרכום ולא קאמר שאפילו בנתינת הכרכום לתוך המים לבד חייב א"ו כיון דכרכום במים חזי למאכל אדם אינו חייב עליו משום צובע ואפשר דהיינו טעמא דהרמב"ם דלא פסק כרב בשוחט שחייב משום צובע ואפילו לרב י"ל משום שאסור באכילה שייך בי' צביעה אבל דבר הראוי למאכל אדם ל"ש ביה צביעה כלל אפי' לרב תדע שהרי מותר למזוג יין אדום בשבת ולא חיישינן שהמים נצבעים ונעשים אדומים אלא ע"כ ל"ש צביעה בדבר מאכל ומשקה אף שאין ספק שאם יצבע במי כרכום איזה בגד שהוא חייב משום צובע סוף דבר כיון דבגמ' לא אשכחן דשייך מוליד ריחא אלא במידי דלאו מאכל ומשקה הוא אבל במידי דמאכל ומשקה הוא לא אשכחן דשייך ביה מוליד ריחא אין לנו לאסור מדעתנו כיון דמילי דרבנן נינהו המחמיר עליו להביא ראיה וכאותה שא"ל ר' ישמעאל לר' אליעזר ב"ע סוף ידים מלבד שכבר הבאנו ראיות נכונות להתיר וכ"ש שכבר נהגו להתיר בכמה קהלות קדושות וכבר אמרו כל מקום שהלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. צבי אשכנזי ס"ט:
1
