חנה אריאל, הוספה לספר בראשיתChanah Ariel, Additions to Bereshit
א׳ממה שנרשם ע"י השומעים המובהקים.
1
ב׳פרשה חיי שרה
2
ג׳ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. שני חיי שרה. ואח"כ ותמת
3
ד׳שרה בקרית ארבע היא חברון. וי"ל למה נא' שני חיי שרה ולכאו' הוא אך למותר כי כבר חשב שני חייה. וגם י"ל למה נסמכה מיתת שרה אחר נסיונות דאברהם שבפ' הקודמת. ועוד י"ל מה שאמרה שרה צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי למה לאחרים צחיק ולה אינו צחוק. למה לא צחקה בעצמה כמו שאמרה צחוק עשה לי כו' וגם י"ל עיקר לקיחת יצחק את רבקה כדכתיב ויביאה יצחק האהלה כו' ויאהבה כו' וינחם כו'. וגם י"ל מאמר המדרש מה ראתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה תבוא בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע שנים ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינה. וזה אין מובן כלל. רזא דמהימנותא הסוד של האמונה שבנ"י מאמינים שיש אלוה יחיד ומיוחד הוא מחמת אאע"ה שהי' ראש למאמינים וגרם לו ולזרעו אחריו שהם מזרע יצחק ויעקב שיהי' להם נשמה להכיר את בוראם ולהאמין בע"ס. להבין הפי' של ע"ס שנק' אנפי מלכא שמחמתם נתגלה כח אלקות בעולמות שמצד עצמות א"ס כתיב אנת הוא חד ולא בחושבן כו' סתימא על כל כו' לית מח' תפיסא בך כלל ונק' המתנשא מימו"ע ולא היו יודעים העולמות כלל אם יש כח אלקי בעולם. וגם שיהיו הנשמות מכירים את בוראם. ע"כ המה הע"ס להמשיך אלקות בעולמות ע"י הע"ס וגם שיהי' הנשמה מכרת את בוראה למשל בספי' החסד מתגלה האלקות לנבראים לאהבה את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ובבחי' הגבי' מתגלה אלקות ליראה את ה' (בל"א צו דער שרעקין זיך פאר גאט). ובבחי' חכ' מתגלה אלקות שיכירו הנבראים בשכלם איך שיש בורא עולם והוא המחי' ומהוה את כל והוא עיקרא ושרשא דכולהו עלמין וכן הוא בכל הע"ס מתגלה בהם האלקות באופנים אחרים וזהו פי' הע"ס. אבל יש עוד ספירה אחת שנק' כתר שלמעלה מהע"ס כמ"ש גבי כתר בתק"ז כתרא עילאה מלבר ואא"ס מלגאו וצ"ל הלא בכל הספי' המה מלבר ואא"ס שבהם מלגאו ולמה דוקא גבי כתר כתב כתרא עילאה כנ"ל. וצ"ל שיש חילוק בין כתר לע"ס. שבחי' עשר ספירות האור מורכב ומתלבש תוך הכלי. אבל בחי' כתר אינו מורכב תוך הכלי אלא אדרבה הוא מגביה את הכלי ומהפך אותה להאור. וביאור הדברים של מורכב ואינו מורכב כמשל התלמיד המקבל מן הרב וכמו שית'. כתיב סוד ה' ליראיו פי' הכרה באלקות שנק' ה' שכ"א מכיר בעצמו שיש אלוה בעולם הוא סוד אצלו ואינו יכול לגלות לחבירו איכותו ומהותו כאשר הוא רק הוא בעצמו יודע שיש אלוה בעולם מחמת כי יעקב חבל נחלתו כמשל החבל שמגיע מארץ עד לשמים כשמנענעים החבל למטה מתנענע למעלה וכשמנענעים מלמעלה כן מתנענע למטה כו' כן הוא בנש"י מצד שרשם הם דבוקים תמיד למעלה כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים והנשמה הזאת מתחלקת לס' רבוא נשמות וכל נשמה מהס"ר מתחלקת ג"כ לס' רבוא ניצוצות והפי' של נשמת חיים שמכרת את בוראה ולכן יש בכל נשמה ונשמה המתפרדת מס' רבוא נשמות הנ"ל בכחה להכיר את בוראה מצד עצמה כי דבוקים המה בשרשם בנשמה העליונה הנ"ל של ויפח באפיו כו' אבל לא יכול לגלות זאת לאחרים איך ומה הוא מכיר וגם לפעמים יכול להיות שגם בעצמו יהי' הכרה באלקות בהעלם גדול. לזה נשפלה חכמת הקבלה כמ"ש משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים כו'. ועדיין זה ג"כ צ"ל איך הי' ביכולת משה למסור ליהושע ההכרה אלקות שיש בו שעל זה כתיב סוד הוי' ליראיו וכו'. וי"ל שבשעה שהתלמיד צריך לקבל מהרב מוכרח הוא להיות בטל אצלו לגמרי וכשם שהוא למטה ברצון שכל ומדות שלו מתבטל להרב כמו כן הוא למעלה בשרש נשמתו ג"כ בטל להרב ויכול הרב להשפיע לו משרש נשמתו של התלמיד גופא למטה בגוף הכרה באלקות ובזה יש ב' מדריגות בהשפע של הרב. ולפעמים מחמת דברי חכ' שאומר לו הרב ונתקבל בשכלו של מקבל הדבר חכ' מחמת זה משפיע לו משרש נשמתו הכרה באלקות שיבא בכלי המקבל לגילוי ברצון ושכל ומדות שלו. וזהו הנק' מורכב בתוך הכלי שמתלבש ההכרה בתוך הכלי והכלי מכיל את האור. אבל יש עוד בחי' א' בהשפע של הרב לתלמיד שלא מחמת דברי חכ' שאומר לו רק שמשפיע לו משרשו. כי זה הבחי' היא מתלבש בתוך הכלי של התלמיד ממש. ויש עוד הכרה באלקו' שמשפיע לו הרב שאיני יכול להתלבש בתוך הכלי של התלמיד כי הכלי אינו מכיל את האור כלל אלא אדרבה האורות גורמים שיהפוך הכלי לאור. וזהו ההמשכה מבחי' כתר שלמעלה מע"ס המתלבשים בהכלים ובחי' כתר אינו מורכב תוך כלי כלל אלא דשורף ומכלה את הכלי לגמרי כמו אש השורף ומכלה את העצים. וזה הבחי' נמשך באלישע כמ"ש וישלך אלי' את אדרתו אליו והוא הי' חורש בשנים עשר צמדים ויעזוב את הבקר וירץ אחרי אלי'. והקושי' נפלאה והלא אלישע בעה"ב פשוט הי' כמ"ש והנה הוא חורש כו' וכשהשליך אלי' את אדרתו עליו מיד ויעזוב את הבקר והי' נביא תחתיו. וגם י"ל למה אלישע הי' נביא תחת אלי' כמ"ש פי שנים ברוחו כו' והלא כל העולם כולו היו שומעים ד"ת מאלי' ולא היי נביאים ואלישע הי' תחתיו. והוא פלא גדול. אלא צ"ל מה זה השלכת אדרתו. אלי' המשיך לו הכרה באלקות משרש נשמתו מבחי' הכתר שלמעלה מהרכבת הכלי וגרם לו שגם הגוף שלו יהפך לאור אלקי לפיכך מיד וירץ אחרי אלי' אבל לכל העם המשיך רק הכרה באלקות בהתלבשות האור בתוך הכלי שלהם אבל לאלישע המשיך משרש נשמתו מבחי' הכתר לפיכך נהפך הכלי ג"כ להאור. וזהו בחי' כתר שלמעלה מעשר ספירות כי כשנמשך מכ"ע הוא מגבי' ומכלה את הכלי לאור ולפיכך כתיב גבי כתר כתרא עילאה מלבר כנ"ל. ובזה יובן עוד ענין א' מה שאנו אומרים בראש השנה וביום הכיפורים ובכן תן פחדך הוי' כו' ואימתך כו' והלא הבקשה היא טוב מאד גם לכל השנה ולמה אין מבקשים זה בכל השנה. אלא רק מבקשים ותן בלבנו לאהבה וליראה כו'. ועוד יש להבין מה שאומרים בר"ה ובעשי"ת המלך הקדוש. דהנה כתיב מלכותך מלכות כל עולמים פי' שזהו בחי' ממכ"ע (בל"א ער גיסט אן חיות אין אלע עולמות) וזהו בכל השנה שמנהיג העולם כרצונו ואין לך דבר נעשה חוץ ממנו וכללות ופרטיות הנהגות העולמות כמו מסדר את הכוכבים כו' וגשם ושלג וכל הפרטים הכל נגמר בר"ה איך יהי' ההנהגה באיזה אופן ובאיזה זמן והי' הגשם ושלג כמ"ש מי לא נפקד כהיום כו' אבל זה רק טפל דטפל לעיקר המשפט דר"ה כי עיקר המשפט לאלקים כמ"ש כי המשפט לאלקים כי בחי' ממכ"ע הנ"ל שהוא בחי' חיות אלקי' של כל העולמות וההנהגות בפרט כנ"ל הוא בחי' אל מסתתר שהאור אלקי מוסתר ונעלם בהם וא"א להשיג האור אלקי שבהעולמות שהאמת שאין לך דבר נעשה חוץ ממנו ית' אבל הוא בהעלם גדול בבחי' הסתר ואינו נגלה כלל מי הוא הבורא שמים והמוריד גשם ושלג ויכול להיות שהעולמות אינם בטלים כלל אליו וזהו משפט ההנהגות שהוא אל מסתתר הוא טפל דטפל לעיקר המשפט דר"ה ועיקר המשפט הוא לאלקים שהוא בחי' הצמצום כמה יהי' נגלה ממנו האור אלקי לנבראים ונשמות שיכירו את בוראם ויהיו בטלים אצלו לגמרי כמ"ש א"ח עט"ב למשל כמו עטרה למלך שהעטרה מגלה שידעו את המלך ואם לא העטרה אף כשהי' המלך הולך בשוק רק מי שמכיר את המלך יפחד ממנו או אדם חכם הרואה המלך אף שאינו מכירו מ"מ משיב בשכלו שהוא איש מובדל ובודאי מלך הוא אבל מי שאינו בר דעת ובר שכל כלל ואינו מכיר את המלך קמי' שוה כמלך כעם. אבל כשהמלך הולך ועטרה בראשו הכל יודעים את המלך, נמצא שהעטרה מגלה מה שבלעדה לא הי' נגלה כלל מעצמו כמ"כ למעלה אשת חיל שהיא בחי' מל' נעשה עטרת לבעלה שהוא בחי' כת"ע שכ"ע הוא כ' מל' ומגלה ממנו מה שלא הי' נגלה מעצמו כלל. וזהו בחי' רה"ש ועשי"ת שאומרים המלך הקדוש. וידוע דענין רה"ש הוא ענין בנין המל' פי' שבכל השנה יורדת המל' ומסתתרת בבי"ע אבל בר"ה המל' בבחי' עלי' שעולה עד הכתר להיות בבחי' עטרת לבעלה ולגלות ממנו מה שלא הי' נגלה מצד עצמו. וזהו פי' בנין המל' שהמל' נבנה מבחי' כתר שנגלה בה בחי' הכ"ע הנ"ל והמלכות מגלה זאת הבחי' בעולמות ומבואר לעיל כשנמשך מבחי' כתר למטה בעולמות וגופים הוא מהפך ומגביה את הכלים להאורות וזהו שבראש השנה כתיב כי המשפט לאלקים הוא כנזכר לעיל כמה יהי' נגלה מבחי' הכ' למטה במל' כי בראש השנה המל' עולה ונעשה עטרה לבחי' כתר לכן אומרי' בראש השנה ובעשרת ימי תשובה המלך הקדוש. כי בימים ההם המל' עולה בקדושה עליונה עד הכתר ואינה מוסתרת בבי"ע וזהו רק בעשי"ת שהמל' עדיין עולה בבחי' בנין. אבל בנעילה דיוהכ"פ שעלתה אז עד הכתר ונעשית עטרה להמשיכה לעולמות ג"כ אז יפסקו מלומר המלך הקדוש. וזהו שאנו אומרים בר"ה ויוה"כ מקודם ובכן יתקדש כו' שהמל' עולה בבחי' קדושה עליונה ונעשית עטרה. ואח"כ אנו אומרים ובכן תן פחדך כו' מאחר שהמל' עולה עד הכתר וממשיך מבחי' הכ' למטה בע"ס יכול להיות שהכלים עצמם יהפכו לאור. וזהו בחי' פחד כמ"ש בגמ' גוף קשה פחד שוברו אפי' הגוף ומהפך אותו לאלקות. ולכך אנו מבקשים ובכן תן פחדך בראש השנה כי בראש השנה עיקר המשכת הכ' שיהי' בבחי' פחד כנ"ל אבל יש עוד בחי' המלוכה שאינו רוצה להיות מלך כלל כמו בשאול כתיב שהי' נחבא אל הכלים ולא רצה להיות מלך ובדוד שרצה להיות מלך כמו שכתוב וישלח שלוחים להשיב את המלך לחברון מכל מקום הוא בעצמו לא רצה זאת רק הי' מקיים מצות הבורא ית' שצוה לו כן. והראי' שאמר בעצמו מי לי בשמים כו' אלא אם מקיימים רצונו במדינה כמו שהוא רוצה בעצמו אזי המלך הוא נוחה במלכותו פי' שיש לו נ"ר מזה שעושים רצונו ומתלבש בהם בבחי' מלוכה וכשעושים רצונו יותר הוא מתלבש במדינה בבחי' המדות שלו ואח"כ בבחי' השכל ואם עושים רצונו עוד יותר הוא מתלבש בהם גם בתענוג שלו ואף שבני המדינה אינם יודעים כלל בעשות רצונו ואינם תופסים כלל על מה ולמה רוצה הוא וצריך זאת. מכל מקום כשעושים רצונו בפועל ממש הוא מלביש בהם גם התענוג שלו. וכן כאשר אנו אומרים קודם כל מצוה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' בודאי אין אנו יודעים מכל מקום בשעה שעושה המצוה הוא מקיים רצון המלך וממילא נעשה יחוד למעלה וזהו בחי' המלך שנוחה במלכותו כשמקיימים מצותיו אף שאין להם ידיעה כלל. וזה הי' בחי' אברהם ושרה שהמשיכו האורות בכלים כנזכר לעיל ולא בבחי' התהפכות הכלי. ולזה אמרה שרה צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי כי בחי' יצחק נמשך מבחי' הכתר כמו שכתוב ביצחק הלבן מאה שנה יולד פי' מאה הוא בחי' הכתר כמו שכתוב בגמרא בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם סי' כי השנים שאדם חי הוא רק מבחי' הספירות כמו עשר שנים ראשונות הוא מבחי' החסד ושניים מבחי' הגבורה וכן הוא בכל השנים עד מאה שהוא עד ספי' העשירית אבל בן מאה שזהו בחי' הכ' ומבחי' הכ' אין שום גילוי כלל למטה רק לפעמים (כמו בראש השנה כו') ממילא הוא כאלו מת ועבר ובטל כו'. נמצא כי מאה הוא בכתר וממילא ביצחק שכתיב בו הלבן מאה שנה יולד בבחי' הולד נמשך בחי' יצחק אפי' מן בחי' הכ' וזהו פחד יצחק שהוא התהפכות גם הכלים לאורות וכמו גוף קשה פחד, שוברו כנזכר לעיל נמצא בחי' יצחק אינו מורכב בתוך הכלי מחמת שהוא מבחי' הכתר למשל כמו צחוק הגשמי' מחמת שאינו מלבישו תוך הכלי (בלשון אשכנז ער קען זיך ניט איין האלטין אין כלי) לפיכך הוא צחוק וזהו בחי' יצחק היפוך בחי' אברהם ושרה שהמשיכו רק אורות בכלים וזהו שאמרה שרה צחוק עשה לי כו' אבל כל השומע דוקא יצחק לי אבל היא בעצמה לא צחקה. כי צחוק הוא למעלה מהרכבת הכלי והמשכתה הי' רק אורות בכלים. אבל כל השומע ימשיך אלי מבחי' הצחוק דיצחק. וזהו פי' ויהיו חיי שרה מאה וכו' אחר עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם כו'. וצריך להבין ענין הנסיון מהו ולמה הוצרך הקדוש ברוך הוא לנסותו וכי לא ידע קודשא בריך הוא שבודאי יעמוד אברהם בכל הנסיונות ולמה הוצרך לנסותו דוקא. אמנם מבואר בזוהר דקודש בריך הוא ידע את העולם בגוון אחרא כו' וכמש"א אברהם בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא העלה את יצחק לעולה אמר אברהם אתמול אמר לי הקדוש ברוך הוא כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אומר העלהו לעולה אלא קודשא בריך הוא ידע בגוון אחרא את העולם וכמו כן כאן קודשא בריך הוא בודאי ידע שיעמוד בכל הנסיונות אבל הוא רק כמו שהוא יודע את העולם בגוון אחרא ושם בוודאי יעמוד אברהם בכל כו' אבל בבחי' העולם כמו שהוא למטה שיש לאדם כח הבחירה אולי לא יעמוד בנסיון ויפלו העולמות ממדריגתם. ואפי' שבאברהם לא הי' שום שינוי מזה אבל העולמות יהיו בבחי' נפילה. אבל כשעמד אברהם בכל הנסיונות אז גם העולמות היו במדר' גבוה לפיכך נאמר עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם אז ויהיו חיי שרה מאה שנה שהוא בבחי' הכתר. ועשרים שנה שהוא בבחי' בינה. ושבע שנים שהוא בבחי' ז"ת. שני חיי שרה שגם למטה נמשכו מכל הבחי' הנ"ל וזהו פי' חיי להיות חיים גם למטה. וזהו פי' מה שכתוב במדרש מה ראתה אסתר כנ"ל פי' אסתר הוא בחי' אל מסתתר ונזדמן שיהי' זה בגילוי שתמלוך אסתר על כו' כשנשאת לאחשורוש מלכה על שבע ועשרים ומאה מדינה. וזהו קושיית המדרש מה ראתה אסתר כו' שהוא רק בחי' הסתר בהעולמות ואינם משיגים כלל את האור אלקי של ממכ"ע כנ"ל למלוך בבחי' גילוי על שבע ועשרים ומאה מדינה. והתירוץ למה תבא בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע שנים שהוא בחי' הכ' וחו"ב וז"ת הנ"ל בגילוי למטה כנ"ל ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינה ג"כ בגילוי למטה. ואחר כך כתיב ותמת שרה כו' פי' בזוהר שנגנזה במקומה פי' שנמשכה בחי' שרה למטה והיא במקומה בקרית ארבע בכל הד' יסודות שלמטה הוא חברון בארץ כנען פי' שבחי' שרה הוא חיבור גם לארץ כנען שש יקיימו כל התרי"ג מצות ושם יבא כל בחי' שרה בגילוי וזה הי' רק בחי' אברהם ושרה שהמשיכו אורות בכלים שבחי' אברהם נמשל למים כנ"ל כמו כשהולכים ויורדים בזעם המה שוטפים כל האבנים והעצים המונחים ומוליכים אל המקום שהמים הולכים אבל מ"מ העצים והאבנים המה כמו שהיו ולא נתהפכו כלל אבל בחי' יצחק שהוא בחי' פחד שמהפך גם הכלי להאור כמו האש ששורף ומכלה את העצים ונעשים אש ממש וכן הוא בחי' הפחד כמו גוף קשה פחד שוברו ומכלה אותו לגמרי וזה הבחי' נמשך רק, מיצחק שהוא בחי' הכ' כמ"ש גבי' הלבן מאה שנה כו' לפיכך הוצרך לישא אשה כו' ובלא אשה לא הי' יכול להמשיכו למטה את הבחי' שלו כמש"ל בתו' דאברהם ק לפיכך כשנשא את רבקה שהוא בחי' נוק' שלו המשיך אותה בהעולם לכן כתיב ויביאה יצחק האהלה כו':
4
ה׳ואברהם זקן בא בימים. וה' ברך את אברהם בכל. ובראש הפ' כתיב ותמת שרה בקרית ארבע ואח"כ באותו סדר ששלח אברהם את עבדו זקן ביתו לקחת אשה לבנו ליצחק. וי"ל מה זה שאחר מיתת שרה ברך ה' את אברהם מה שייכות היא למיתת שרה. ולהבין זאת דהנה מודעת זאת שיש ב' בחי' בעבודת הבורא תומ"צ ותפלה שנק' סוכ"ע וממכ"ע. תומ"צ הוא בחי' סוכ"ע ותפלה הוא בחי' ממכ"ע. ומקודם צ"ל ענין התפלה שהיא בהתבוננות בק"ש ותפלה איך הוא מחי' ומהוה כל העולמות בכל עת ובכל רגע. ומחמת זה מתפעל באוי"ר בלב מחמת השגה באלקות. אבל בחי' תומ"צ הוא בחי' סוכ"ע שהוא למעלה מהשגה בכלי רק בהעלם כי בתומ"צ יש בחי' כח אוא"ס למשל כמו. הרפואות והסגולות שמקבל האדם בעת חליו כמו סם המעצר והמשלשל שאינו בגילוי בעצם הרפואה איזו מעצר ואיזו משלשל רק שיש ברפואה כח הנעלם לעצור או כו' ואינו נגלה הכח לעיני בני אדם רק למי שהוא בקי ברפואות. וכמו"כ בסגולות כו'. כן עד"מ למעלה יש בהעלם התו"מ בחי' אא"ס המתלבש בהם אבל אין נגלה לעין כלל. וזה ידוע להיודעים שבחי' סוכ"ע שהוא בחי' תו"מ הוא למעלה מבחי' ממכ"ע שהוא בחי' התפלה. אמנם אין בהם שלימות בתו"מ בלא תפלה מקודם. ולהבין זאת יש לבאר המאמר דאלי' אנת הוא חד ולא בחושבן עילאה על כל עילאין כו' ולית מח' תפיסא בך כלל אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן לון עשר ספירן לאנהג' בהון עלמין כו' ובהון אתכסיאת מבני נשא כו'. אנת הוא חד כו' הוא שנק' בכלל עצמות המאציל בחי' יחיד. וקוב"ה נק' בחי' אחד. ומל' הוא בחי' רזא דאחד. ולהבין לאיזה צורך הם עשר ספירן. אמנם העיקר הם כי באמת כמו שהוא לבדו ממש אין מח' תב"כ כמאמר אלי' אנת הוא חד ולא בחושבן ולית מח' תפב"כ ולא הי' שום נברא יכול להכיר את בוראו (בל"א וואלט קיינער ניט וויסין וואס גאט איז אויף דער וועלט) כי הוא המתנשא מימות עולם. לכן א' אח"כ אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון ע"ס והן אנפי מלכא לאנהג' בהון עלמין כו' ובהון אתכסיאת מב"נ ומחמת שהוא מצמצם א"ע בע"ס מחמת זה יכולים הנבראים להכיר את בוראם שהוא המחי' ומהוה את כל ולהתפעל מזה והע"ס המה נק' אנפי מלכא וזהו פי' המא' וקרינן להון ע"ס לאנהג' בהון עלמין כו' מחמת הספירות שמצמצם עצמותו בעולמות עי"ז יכולים הנבראים להכיר את הבורא ית' שהוא חיות העולמות ולזה המכוון המה ע"ס כדי שיומשך אלקות בעולמות. וצ"ל שבחי' הכתר הוא נחשב בכלל הע"ס וכתר הוא עצמות המאציל שהוא המתנשא מימות עולם נק' בחי' יחיד וא"א להיות ממנו שום המשכה בעולמות כי אין ערוך כלל בין עצמות המאציל לנאצלים ולמה נחשב כתר בכלל הספירות הלא הוא בחי' עצמיות המאציל. ולהבין זאת צלה"ק תחלה הג' מדרי' הנ"ל יחיד ואחד ורזא דאחד שהם כתר וע"ס ומל'. בחי' יחיד שהוא בחי' כתר הוא בחי' אא"ס בעצם והוא המתנשא מימות עולם שא"א להיות המשכה ממנו לעולמות כלל אף ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל הרי הוא כולל בהעלם בעצמו כל העולמות בפרט עכ"ז הם בבחי' א"ס בעצם ואין העולמות נחשבים כלל לגבי' כי הוא כל יכול ועשה מאינו ישנו וזהו מדר' התו' ומצות אף שישנו בהעלם התומ"צ כח עצמות א"ס (בל"א אגעטליכער כח) עכ"ז הוא בהעלם גדול מאוד שיכול ללמוד כל היום ולא ירגיש שום פעולה כלל היינו שלא יכיר מזה את בוראו כלל וכלל ואינו שייך לו כלל כי הוא המתנשא מימות עולם ולא יהי' שום פעולה כלל לזכך העולמות והגוף שלו ואף שהמקיים תו"מ נשלם רצון הבורא מזה כי זהו מה שאומרים בכל יום ונתן לנו את תורתו בבחי' מתנה וכמ"ש אנכי ה' אלקיך שהוא עצמו נתן לנו בכח התו"מ כח אלקי ממש רק הבחירה נתן ביד אדם אם לקיים המצות שכתוב בתורה אם לאו עכ"ז כח אלקי שבתו"מ נתן לנו בבחי' מתנה בשעת מ"ת כשאמר אנכי הוי' אלקיך כו' נמצא כשמקיים מצותיו ותורותיו הרי נשלם רצון הבורא ית' היינו כח אלקי שבתו"מ והרי הוא מצוה עלינו אבל מי שלא קבל את התורה אף כשנעשה מצוה כמשפטה אינה מצוה לו כלל כמ"ש רז"ל עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה ענוש סקילה אבל כשבאת לידי מדה זו כו' אבל אנו בנ"י שקבלנו את התורה כשעושים מצוה הרי היא מצוה לנו עכ"ז אפשר להיות אף כשלומד תורה ומקיים מצות שלא יזוז מן הישות שלו כלל וגם לא יזכך את העולמות כלל. אף שהכח שבתו"מ הוא כח אלקי ממש עכ"ז הוא בהעלם גדול ואינו מתגלה כלל לנבראים. כי הוא המתנשא מימות עולם. וא"א לבוא לידי גילוי כלל. אבל בחי' אחד שהוא בחי' ע"ס אינו כן אלא כמו שיש למעלה באצילות בחי' חכמה בהספירות נמשך ג"כ למטה בעולמות בחי' חכ' עד שבאדם נמשך שכל והשגה. וכמו שיש למעלה בחי' חסד בהספירות הוא נמשך ג"כ למטה באדם להתפעל באה' ומספי' גבו למעלה נמשך למטה באדם להתפעל ביראה וכמ"כ הוא בכל הספי' כולם נמשכים למטה באדם ולזאת נק' אחד שהוא התאחדות מן נפרדים שכל ספי' מופרד מחבירו והוא המאחד אותם כי איהו וחיוהי וגרמוהי כולא חד ממש. ובחי' הג' שהוא בחי' רזא דאחד הוא בחי' מל' דאצילות שהוא רק קבלת עול מלכות שמים בלא שכל והשגה והתפעלות כלל. למשל העבד שעובד את רבו שעושה רק כמו שמצוה לו רבו למשל שצוה לו חפור עפר הוא חופר בלי שום שכל והשגה כלל ואינו יודע כלל מה נצרך לרבו זאת העפר רק שעושה בקבלת עול רבו עליו. כן הוא בחי' מל' דאצילות שנק' רזא דאחד. ובתפלה יש ג"כ ב' המדרי' בחי' אחד ובחי' רזא דאחד. כי תפלה נק' בכלל עליות העולמות כי בחי' כח אלקי שבתו"מ הוא כעת בהעלם גדול ואינו נגלה כלל רק לעתיד לבוא יתגלה כח אלקי שבמצות ג"כ כמ"ש ונגלה כבוד הוי' ויאמרו הנה אלקינו זה לנוכח אבל כעת אינו נגלה כלל ואינו נמשך מן התורה ומצות בעצם שום התפעלות לאדם כמו כשעושה מצוה או לימוד תורה אינו מתפעל מן המצוה בעצם כלל כי כח אלקי שבה (בל"א דער געטליכער כח) בהעלם גדול אבל בחי' תפלה נק' עליות העולמות אפי' העולמות והגוף שלו מכירים כח האלקי שבעולמות איך הוא מחי' ומהוה בדיבור אחד כל העולמות מאין ליש (בל"א דער גוף גשמי דער הערט וואס גאט איז אויף דער וועלט) כמו באדם הראשון קודם החטא שהיו כל העולמות בבחי' עלי' שהיו מכירים את בוראם, כמו המלאכים כעת שהם עומדים תמיד בהתפעלות בלי הפסק. אבל אחר חטא אדה"ר היו כל העולמות בבחי' נפילה ולפעמים מתעוררים העולמות ומכירים את בוראם שאין שום דבר נעשה בלא הבורא ית' אבל לפעמים נופלים ממדרי' זו ואינם מכירים כלל רק נראה להם כיש ודבר (בל"א מי קען מיינען אז דיא וועלט איז גאר בעזונדער ווער עם איז אברי' פאר דינט ער און ווער עס איז ניט אברי' פאר דינט נישט) ואינם משיגים כלל שהכל מהבורא ית' ואין שום דבר חוץ ממנו וזהו הנק' בחי' נפילת העולמות שהעולמות נפלו במדריגה. אבל ע"י התפלה וההתבוננות יכולים הכל להכיר אפילו העולמות והגופים שאין שום דבר חוץ ממנו. ובמדרי' התפלה יש ג"כ ב' בחי' א' ע"י הנשמה שמכרת את בוראה ומחמת השגה באלקות מתפעלת באוי"ר. זהו הנק' ביטול בעצם. והב' בבחי' קבלת עומ"ש בלי שום שכל והשגה רק כך צוה הבורא ית' ללמוד ולעשות מצוה. כמו משל הנ"ל בעבד שעובד לרבו בלא שום שכל והשגה כלל וזהו הנק' ביטול היש לאין כמו בד' תיקוני שכינתא בעת התפלה מהתחלת התפלה עד ב"ש הוא תיקון עשי' היא רק קבלת עו מ"ש בפו"מ ביטול היש לאין בלי שום שכל והשגה באלקות רק כך צוה הבורא ית' ומב"ש עד יוצר אור הוא בחי' יצי' הוא השגה באלקות איך שהבורא ית' מחי' ומהוה בכל עת ורגע כל העולמות בדיבור א' כמו ב"ש והי' העולם וכו' שבדבור א' שאמר נעשה העולם ומחמת זה הוא מתפעל באהוי"ר. ובברכות ק"ש הוא תיקון דבריאה ששם הוא בחי' שרפים שאומרים קדוש בכל יום (ומחמת זה ווערט ער צו קאכט פון אלקות אין צו זאדין). ובש"ע הוא ביטול בעצם שהוא בחי' אצילות. וזהו ענין התפלה בב' מדרי'. שהוא בחי' ביטול בעצם שהוא מהנשמה המכרת את בוראה. והב' בקבלת עול מלכות שמים בפו"מ בלא שום שכל והבנה. אבל גם לא לזה הי' תכלית המכיון של בריאות העולמות והספירות כי גם ביטול בעצם וביטול היש כאין ממש לגבי' כי הוא מהוה מאינו ישנו (איז אקונץ אן צו נעמין וואס נישט איז באלד אז דאס איז כאין ממש) אבל תכלית המכוון הוא להיות דירה בתחתונים לו ממש שיתגלה כח אלקותו ממש כמו שהוא לבדו ממש בתחתונים (בל"א אגעטליכער כח זאל אריין קומען אין דער וועלט און אין גופים) כמו שהי' קודם חטא אדם הראשון שגם הגופים גשמיים ידעו שאין עוד מלבדו. ולזה הי' תכלית המכוון שיתגלה כח אלקי שבתו"מ שכעת הוא בבחי' המתנשא מימות עולם שיתגלה למטה כמו שיהי' לעתיד. וזהו דוקא ע"י תפלה מקודם שהיא בחי' ביטול בעצם וביטול היש שמחמת זה נעשה כלי קבול לקבל את הכח אלקי ממש שבתו"מ כשילמוד אח"כ אחר התפלה או יעשה מצוה. שקודם התפלה צ"ל בחי' צמאון להוי' כמו צמאה נפשי או נכספה וגם כלתה כו'. ומחמת הצמאון הגדול אשר להוי' קודם התפלה ואח"כ כשיתפלל או ילמוד תורה או יעשה מצוה נעשה כלי קיבול לקבל הכח אלקי ממש שבתורה ומצות. שכעת הוא בהעלם מחמת שהוא המתנשא מימות עולם. אבל כשנעשה. כלי קיבול מחמת ביטול היש קען אין אים אריין כח אלקי ממש (אגעטליכער כח) אפילו בהגוף שלו וגם בעולמות שיזדכך העולמות מזה ויכירו ג"כ איך שאין דבר חוץ ממנו. ולזה הי' המכוון דספי' הכתר שהוא בחי' עתיק המתנשא מימות עולם וא"א להיות ממנו שום המשכה למטה בגופים אבל ע"י בית קבול שלמטה שנק' אתערותא דלתתא מחמת הצמאון שקודם התפלה ואח"כ כשיתפלל וילמוד תורה ויעשה מצוה נעשה כלי לקבל גם מהארת הכ' שהוא המתנשא מימות עולם שיתגלה כח אלקות ממש שבתו"מ שבהעלם למטה בגופים ובעולמות. וזהו אשת חיל עטרת בעלה שמחמת הכלי קבול עומ"ש שלמטה הוא עט"ב שיכול להמשיך מכח העליון מאד שהוא בחי' המתנשא מימו"ע שא"א לבא בגילוי מחמת עצמו כלל אבל ע"י כלי שלמטה שהוא אתעדל"ת בצמאון גדול לאלקות יכולים להמשיך אפי' מבחי' כתר שהוא המתנשא מימו"ע וזהו שאין שלימות בתו"מ בלא תפלה והצמאון מקודם. וזש"א בתניא באגה"ק רצה המאציל שהוא בחי' יחיד להיות מלך על הנפרדים הו רק ע"י שיקיים מצותיו ותורותיו אשר צוה להם. ולכאורה איך יכול להיות המאציל שהוא בחי' יחיד מלך על נפרדים שהוא בעצמו מתנשא מימו"ע וא"א לבא בגילוי כלל. מוכרח לומר שמחמת הכלי שלמטה ע"י הצמאון והתפלה ואח"כ כשיעסוק בתורה ומצות אפשר להיות גילוי אפי' מבחי' יחיד בעצמו שהוא המתנשא מימו"ע כי לזה תכלית המכוון שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים ממש והוא רק ע"י התפלה מקודם ואח"כ בעסק תו"מ. וזהו שרצה המאציל בעצמו להיות מלך על נפרדים הוא ע"י שיקיימו מצותיו דוקא רק מקודם צ"ל התפלה וד"ל. וכמ"כ בנשמה יש ג"כ ב' בחי'. בחי' כתר שהוא בחי' יחיד ובחי' ע"ס שהוא בחי' אחד. כתר דנשמה הוא פי' שורש של הנשמה כמו שהוא למעל' דבוק בעצמות שאין שייך שם פגם כלל וע"ז אנו אומרים אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא שהיא תמיד טהורה ואין בה שום פגם כלל בראת יצרת נפחת הוא על בחי' רצון ושכל ומדות שהוא בחי' הע"ס בכל חד לפום שעו"ד. בא' מבחי' בריאה. ובא' מבחי' יצי' רצון ושכל ומדות שלו. ובא' הוא מבחי' העשי' אבל בחי' שרש של הנשמה הוא בכאו"א ותמיד טהורה בלי פגם וע"ז נקראים בני ישראל מחמת השרש כמו ולא אבה ה' ולמחות את ב"י ואע"פ שחטאו וכמארז"ל במומר אע"פ שחטא ישראל הוא לענין חמץ בפסח חמץ של מומר שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אבל חמצו של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כי מחמת שרש הנשמה כולם ישראלים שכולם דבוקים בהוי'. וכמאמר הרמב"ם בענין אחאב שהי' עובד ע"ז הרבה מ"מ בודאי מענשין אף על טלטול מוקצה כי מחמת שרש הנשמה ישראל מקרי. אמנם שרש הנשמה אינו בא בגילוי כלל מעצמה רק, הוא בהעלם דבוקה בשרשה אבל ע"י אתעדל"ת בצמאון גדול להוי' וע"י תו"מ ותפלה יכולה לבא בגילוי הרצון שכל ומדות של הנשמה כי כשיש בחי' כלי קבול למטה לקבלת השפע יכולה, ההשפעה לבא בגילוי אבל כשאין בית קבול למטה היא מתעלית ונק' המתנשא מימות עולם, ומצד זה המקבל למעל' מן המשפיע שמן המשפיע בעצמו לא יכול לבוא בגילוי כלל אבל כלי המקבל מחשיכים אפי' מבחי' המתנשא מימו"ע שהוא בחי' שמחמת הדבר בעצמו לא יכול לבוא בגילוי. וזהו בחי' ב' אלפים תהו שהיו עד אברהם. פי' אע"פ שהיו כמה צדיקים גמורים קודם אברהם כמו מתושלח ונח ושם בן נח שקיימו כל התורה ברוחני' ואדה"ר אחר החטא. מ"מ לא יכלו להמשיך למטה בעולמות ובגופים כי נתעלם מהם הכח הזה ועסקם הי' רק בהשגת אלקות במוחי' חו"ב והיו מובדלים מהעולמות לגמרי ולא יכלו להמשיך כלל הכח אלקי בגופים ובעולמות רק אדה"ר קודם החטא המשיך ג"כ למטה בעולמות בבהמות וחיות הכרה באלקות כמו שמבואר בספרים שאדה"ר קודם החטא כשהי' יוצא מג"ע הי' אומר לבהמות וחיות באו נשתחוה נכרעה נברכה לפני ה' עושנו ומחמת זה המשיך להם הכרה באלקות. אבל אחר החטא נפל ממדרי' הזו ולא הי' יכול להמשיך אלקות בעולמות. אבל כשבא אאע"ה ונגלה עליו אדון הכל והכיר את בוראו והוא המשיך הכח אלקי שבתומ"צ למטה בעולמות הכרה באלקות בבחי' אמונה לבד כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן וההמשכה הי' רק ע"י שרה כמשי"ת. וזהו שארז"ל שר' יוסי שבח א"ע ואמר מעולם לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי כו' ולכאורה מה שבח הוא זה שלא קרא לאשתו כו' ולמה לא קרא. כי ר' יוסי הי' מנשמות גבוהות שהיו מובדלים מהעולם לגמרי ואינו שייך כלל להעולם ועסקיו היו רק בהשגת אלקות במוחין ולא הי' יכול להמשיך א"ע בהעולם רק ע"י אשתו שהיא למטה ממדרגתו ובאשתו הי' לו התקשרות טבעי והיא המשיכתו בהעולם קצת אבל מבחי' הדבר בעצמו כמו שהוא לא הי' עוסק כלל בהעולם אלא (ער וואלט זיין נאר פאר טראגין אין השגת אלקות און צו דער וועלט וואלט ער גאר ניט אז זיין). כמ"כ באדה"ר מצד עצמו לא הי' אוכל את עה"ד כלל כי הי' טרוד רק בהשגת אלקות והנחש לא הי' מסיתו כלל [אבל ע"י חוה שהיא היתה למטה במדרי' ממנו והסיתה הנחש ואכלה וגם נתנה לאדם ואכל] אלא ע"י אשה שיש לו התקשרות טבעי ממש והיא ממשיכתו בהעולם לפיכך לא הי' ר"י קורא לאשתו אשתו אלא ביתו שהיא בית שלו שממשיכו בהעולם אבל בלעדה לא הי' עוסק בהעולם כלל והי' מובדל ומופרד מן העולם ולא הי' יכול להמשיך הכח שלו למטה בעולמות ובגופים. וכן באברהם ע"י שרה שהיתה למטה במדרי' ממנו והיתה לו התקשרות טבעי עמה והיא המשיכה את הכח אלקי של אברהם למטה בעולמות ובגופים שגם העולמות יכירו את הבורא וזהו מ"ש א"ח עט"ב שמחמת הדבר בעצמו לא הי' בא בגילוי אבל מחמת הנוק' המשיכה את הכח אלקי שלו בגילוי (פי' מלמעלה) וד"ל אבל יש עוד מדרי' אחת הבא מלמעל' בעצמה בלא אתעדל"ת כלל כמבואר בהערה דתיקון חצות והיא התקשרות יראה הבאה מלמעל' או אהבה כו' פי' מלמעל' אפי' בעת שמדבר דב"ט אפשר שתתלהט נפשו בתשוקה נפלאה לאלקים בלא שום הכנה מקודם ובעת המשכת אהוי"ר נק' שקיי' דאילנא אנת הוא דאשקי' כו' (ובל"א ער ווערט פול אומעדום אפי' בהעולמות וגופים ג"כ). ויש בה ב' בחי' א'. כשהוא בא מלמעל' למטה בלא דרך השתלשלות נק' עתיקא וז"א לא מתפרשין מיני' ושם עתיקא וז"א אחד ולפעמים בא בדרך השתלשלות עמ"ש או"א מלבישים לזרועות דא"א רק בבחי' לבוש ומ"מ הכל א' שנמשך מעתיקא לז"א. וזהו פי' הפ' ואברהם זקן בא בימים אחר מיתת שרה כשמתה שרה לא הי' מי שימשיך בחי' אברהם איש החסד למטה בעולמות ובגופים כנ"ל והי' רק בחי' מרכבה, לאלקות אבל המשכה בהעולם לא הי' ממנו כלל כי בחי' נוק' שלו שממשיכתו למטה מתה וחזר למקורו כמו שהי'. וזהו פי' ואברהם זקן בא בימים שהי' אתעדל"ע מצ"ע ונמשך בחי' עתיקא למטה אפי' בעולמות (בל"א דער אלטער אברהם, היינו אברהם דעתיק איז אראפ גיקומין מעצמו בימים אין די מדות און דענסט מאל וה' ברך את אברהם בכל האט גאט אליין מעצמו ממשיך גיווען בחי' אברהם בכל העולמות וגם בגופים למטה). וזהו הי' הכל בחי' אברהם שנמשך בחיי החסד למטה לאהבה את ה' ולהכיר את הבורא ית' וזה הי' רק גילוי אור בכלי שהכלי מכיל את האור ולפעמים יזדמן שיהי' גם אהבה להיפוך שיהי' הכלי נהפך לאור זהו בחי' פחד יצחק וזהו שארז"ל גוף קשה פחד שוברו ששוברו ומכלה אותו לגמרי וזהו רק ע"י מדת יצחק. אבל איך יבא מדה זה לגילוי כי יצחק הי' ג"כ בחי' מרכבה לאלקות בבחי' המדה שלו ולא הי' שייך להעולם כלל כנ"ל באברהם ולא הי' יכול להמשיך למטה בעולמות ובגופים את מדת הגבורה לזה אמר אח"כ ששלח את עבדו זקן ביתו כנ"ל לקחת אשה ליצחק. כי מקודם הי' רק בחי' אברהם בחי' אהבה. והוא כמשל המים שיורדים בזעם ושוטפים העצים והאבנים שיש בכח המים להוליך אותם למרחוק אבל העצים עצמן לא ישתנו כלל. אבל בחי' אש שהוא פחד יצחק הוא שורף ומכלה ומהפך לאש לגמרי כאש ששורף עצים שמהפך אותם לגמרי לאש וזהו בחי' יצחק. וכדי שיומשך המדה זו למטה הוכרח אברהם לקחת אשה ליצחק בנו שימשיכו למטה בעולמות ובגופים כנ"ל אשת חיל עט"ב:
5
ו׳והי' מדי חדש בחדשו. ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר כו'. ויצאו כו' הפושעים בי כו'. כי תולעתם לא כו', לא תכבה. להבין מהו חדש בחדשו כפול. וגס שבת בשבתו. גם להבין הפסוק דכתיב שער הפנימית הפונה קדים סגור יהי' ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. ולהבין מהו הפתיחה דחדש ופתיחה דשבת. הנה ידוע דחדש הוא חדתותי דסיהרא. היינו דסיהרא היא מל' דאצי'. ולאחר המאמר לכי ומעטי את עצמך וירדה להיות ראש לשועלים. היינו בבי"ע להיות מהוה ומחי' את העולמות בי"ע מאין ליש. והיא נותנת בהם כח להיותם חיים וקיימים נראים ליש גמור ודבר נפרד. וגם שיש בהם ביטול כידוע. אעפ"כ הביטול הוא רק ביטול היש ולא ביטול בעצם כידוע. אך בראש חדש הוא חדתותי דסיהרא. היינו כמו למטה בשמשא וסיהרא. דבכל מולד הוא התקרבות הלבנה לגבי השמש ולקבל תוספות אור להאיר. כמ"כ יובן למעלה שהענין דחדתותי דסיהרא הוא היחוד של המקבל להמשפיע לקבל תוספות אור מדכורא דאצילות והוא יחוד זו"נ. להאיר למטה בנש"י כח הדכורא היינו ביטול בעצם. וכהאי גוונא יובן בשבת. שאומרים זה שבח יום השביעי שבו שבת ויום השביעי כו' מזמור שיר ליום השבת טוב ולהודות לה'. ומבואר ענין השבת. שבששת ימי המעשה יורד ז"א לברר בירורים מבי"ע. כידוע. שששת ימים עשה ה', ע"כ הוא מסתתר ונעלם באו"כ ויורד בעולמות לברר. וגם גילוי אא"ס המאיר בז"א הוא הכל על זה האופן. היינו בתוך הסתר והעלם. כידוע דהוי' הוא איהו וחיוהי וגרמוהי חד אעפ"כ הוא מסתתר ומהוה עולמות ע"כ אף שהוא נמצא בתוך העולמות אעפ"כ הגילוי הוא רק בערכו כמו שהוא מסתתר ונתעלם הוא הכל בערכו הנסתר והנעלם. אבל ביום השביעי שבו שבת מכל מלאכתו ואינו מסתתר בתוך ההתהוות ע"כ מאיר ממנו כמו שהוא בערכו לעצמו ולא כמו שהוא מסתתר. ע"כ הביטול הבא ממנו הוא ביטול בעצם. וזהו שאומר זה שבח יום השביעי שבו שבת וכו' ע"כ הוא לשבח ליום כי יום הוא ל' גילוי כידוע ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר כו'. זהו ענין שני שיש בשבת כידוע שיש שני שבתות היינו שבתא דיומא ומעלי שבתא כידוע. ובכאן הוא מדבר מכא שבת שני, דהנה ענין השבת בדר"כ הוא ענין עליות עולמות כידוע בכ"ד. והנה העליות הוא עד רום המדריגות וא"כ יש ג"כ עלי' לשם הוי' המהוה עולמות. כי אף דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד אעפ"כ לענין הגילוי יש לו עלי' יותר עליונה. והעלי' הוא להמאציל עצמו והיינו דאמר שער הפנימית הפונה קדים כו' וביום השבת יפתח. והנה ענין קדים הוא מ"ש קדמונו של עולם. והנה להבין מהו ענין קדמונו של עולם יש לבאר כידוע דאד"ק צופה ומביט עד סוף כל הדורות. והנה ענין הדורות הוא עד סוף כל המדרגות כידוע דרגלי אד"ק מסתיימים בסוף עשי'. והנה אד"ק עלי' אתמר בכתבי האריז"ל אור א"ס בעצם וידוע ענין אא"ס להתפשטותו ולא הי' מקום לעמידת העולמות. אך ע"י כלי דק דאד"ק והוא ענין צמצום דולא יותר שיהא הפרט מוגבל ולא יהא בפרט כל מה שבכלל. וע"י הכלי דק הוא צופה ומביט עסכ"ה. והנה ידוע שזיו המתפשט מהשמש הוא בשמש עצמו ביתר שאת. א"כ האור הצופה ומביט הוא בעצמות המאור ג"כ. ויובן שכאשר הוא' בעצמותו הוא בבחי' קדמונו של עולם היינו העולם כמו שהוא בקדמונו. א"כ כשיש פתיחת השער הפונה קדים הוא הענין דקדמונו ש"ע א"כ מאיר ממנו ביטול יותר גדול מבחי' ביטול בעצם. היינו כמו המאציל בבחי' ואין אלקים עמדי. כי האור דצופה ומביט הוא ע"י אח"פ עקודים נקודים ברודים או"כ הוא סדר השתלשלות אבל כשמאיר כמו שהוא בבחי' קש"ע הוא מאיר כמו שהוא למעלה מהשתלשלות. וזהו שאומר טוב להודות לה'. כי ענין ההודאה הוא כמו מודים חכמים לר"י. והנה יש להבין מהו ענין ההודאה. הול"ל שבזה הדין סוברים חכמים כמו ר"י מהו לשון מודים והענין הוא כמבואר במק"א שהתנאים ואמוראים הי' כל סברתם שהיו אומרים הוא מצד האלקות שבנפשו אשר הוא מקבל בקרבו ענין התורה כמו שידוע ענין המסירה וע"כ כמו שהי' מרגיש באלקות. שבנפשו כן הי' נעתק בגופם לומר זה הדין כך וכך הוא סברתו. ע"כ כשאמר ר"י הדין וסברתו וחכמים אף שאין מרגישים בעצם ענין סברת ר"י אעפ"כ מצד שא"א להם לסתור אותה ורואים שאומר סברא הגונה אף שלא, ירדו לעומקה ע"כ הוא אומר מודים חכמים לר"י וכן יובן בנמשל שאומר טוב, להודות לה'. כי אף שזה האור המאיר מצד עליות שם הוי' בבחי' קדים א"א להשיגו ולהרגישו כי בבחי' ביטול בעצם הוא מורגש ומושג לעובדי ה' אבל בחי' זו דמזמור שיר ליום השבת א"א להרגישו. ע"כ הוא אומר טוב להודות לה'. מבואר מכל הנ"ל שבשבת יש שני ענינים. א' גילוי הדכורא המאיר ביטול בעצם. והב' גילוי דפתיחת הקדים. כן יובן בר"ח. כי ביום החדש יפתח. דהנה ענין ר"ח הוא ידוע דענינו. הוא התקרבות המקבל אל המשפיע לקבל תוספות אור והוא יחוד סיהרא ושמשא לקבל אור חדש מהשמש להאיר לארץ ולדרים. והנה כאשר היא מקבלת אור הדכורא ביום המולד. וכאשר היא מאירה למטה לנש"י היא מאירה מאור הדכורא שקבלה והוא ענין ביטול בעצם. ובזה א"ש מה שאומר להקביל פני אביהם שבשמים וכן הוא אומר צריך למימרינהו מעומד והלא ידוע דמילין דנוקבא הוא מיושב אך עפ"י המבואר א"ש שהאור שמאירה הוא אור הדכורא. והנה הכח שיש במדת מל' לגלות אור הדכורא לנש"י הוא מחמת שער הפנימית הפונה קדים. דהוא קדמונו ש"ע. מצד זה הוא הכח לגלות בחי' ביטול בעצם. ע"כ הוא אומר והי' מדי חדש בחדשו כפול שני הענינים שיש בחדתותי דסיהרא היינו קבלת אור הדכורא וקבלת הכח לגלותו. ומדי שבת בשבתו. ג"כ שבת דבחי' זה שבח יום השביעי ישבת דבחי' שיר ליום השבת:
6
ז׳ולהבין מהו הלשון מדי. יובן עם מה שכתוב גבי חנה והי' מדי עלותה בית ה' וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה. ולכאורה אונו מובן מהו שאומר מדי עלותה וכעסתה. וכי בביתה לא הי' לה כעס זה. כי גם בביתה אפשר לה להרגיש הצער מצד שלא היו לה בנים. אך הענין הוא כך כי אפשר לנשמה אלקית לעבוד את ה' בכל לב ונפש ולעלות בעילוי המדרי' בלי שתרגיש צער הגוף היינו להשליך צער הגוף והמונעים מנגד שלא יבלבלו כלל וכלל בעת העבודה. ע"כ כאשר היתה בביתה הי' אפשר לה לעבוד את ה' ולא להרגיש צער הגוף כלל. אבל כשהיא עולה לרגל לראות וליראות בבית ה' והוא עלי' ג"כ לגוף בשר גשמי שגם הוא יתפעל מאלקות. ויהי' הל' מדי כמו שכתוב די מחסורו אשר יחסר היינו ל' די. היינו שיש עלי' להגוף עם הנשמה ע"כ בזאת העלי' יש הרגשה לצער הגוף וא"א לעלות בשלימות כאשר יש צער הגוף. ע"כ גם כאן יובן שאומר והי' מדי חדש היינו לשון די שיהי' עלי' גדולה גם לגוף בשר גשמי ויהי' בב' הבחי' חדש בחדשו וכן מדי שבת בשבתו. אז יבא כל בשר היינו שיהי' לבשר גשמי ג"כ ביטול לאלקות היינו להשתחוות כו'. ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. ולהבין מהו הל' פושעים בי דייקא. כי הנה ידוע שמנין העולמות ישנם בכל מדרי' ומדרי' כמו שידוע הענין דשיער בעצמו בכח. ובאד"ק צופה ומביט כו' אך כי אין העולמות בשם בבחי' שירגישו א"ע ואת בוראם להיות אפשר להם לפשוע כידוע שלא הי' מקום וגם בבחי' עתיק הוא מתנשא מימו"ע אעפי"כ הוא אלקי עולם וכך בבחי' אריך הוא בבחי' אפס ובבחי' אבא הוא בבחי' אין והכל הוא למעלה מהתהוות. וכו' כידוע ומבואר במק"א. ובבחי' הוי' הוא מהוה עולמות להיות להם התהוות היינו שירגישו המהווה. ע"כ הוא אומר שבבחי' הוי' יש פושעים ומורדים שלא יתגלה אור שה הוי' בעולמות. ואומר ויצאו וראו כו' כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והוא ענין שהקליפות ילכו לכליון ולטמיון. כי הנה ידוע ענין הקליפות הוא כמו קליפה מפרי וידוע שכאשר הפרי היא רכה ולא נגמרה עדיין הקליפה היא יונקת מהפרי ונראה כגוף א'. וכאשר נגמרה הפרי והקליפה נתקשה איננה יונקת מהפרי וקף עדיין היא מחוברת לפרי ואח"כ היא נושרת והולכת לכליון ולטמיון. ע"כ הוא אומר ותי' כו' שבת בשבת כו' כי תולעתם כו'. היינו שבכל שבת ושבת אף שהקליפה מתרחקת מהקדושה אעפ"כ היא עומדת מרחוק ואיננה הולכת לכליון ולטמיון. אבל כאשר יהי' מדי כו' שבת בשבתי אז כי תולעתם לא תמות היינו שתהי' הולכת לכליון ולטמיון. והי' דראון לבל בשר ואיתא בדרז"ל די ראי' זו. היינו שגם הראי' זו שהקליפה הולכת לכליון לא תהי' כ"א בפעם הזאת ואח"כ לא יהי' שום קליפה כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והי' מדי חדש כו':
7