חנה אריאל, הוספה לספר בראשית ג׳Chanah Ariel, Additions to Bereshit 3
א׳והי' מדי חדש בחדשו. ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר כו'. ויצאו כו' הפושעים בי כו'. כי תולעתם לא כו', לא תכבה. להבין מהו חדש בחדשו כפול. וגס שבת בשבתו. גם להבין הפסוק דכתיב שער הפנימית הפונה קדים סגור יהי' ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. ולהבין מהו הפתיחה דחדש ופתיחה דשבת. הנה ידוע דחדש הוא חדתותי דסיהרא. היינו דסיהרא היא מל' דאצי'. ולאחר המאמר לכי ומעטי את עצמך וירדה להיות ראש לשועלים. היינו בבי"ע להיות מהוה ומחי' את העולמות בי"ע מאין ליש. והיא נותנת בהם כח להיותם חיים וקיימים נראים ליש גמור ודבר נפרד. וגם שיש בהם ביטול כידוע. אעפ"כ הביטול הוא רק ביטול היש ולא ביטול בעצם כידוע. אך בראש חדש הוא חדתותי דסיהרא. היינו כמו למטה בשמשא וסיהרא. דבכל מולד הוא התקרבות הלבנה לגבי השמש ולקבל תוספות אור להאיר. כמ"כ יובן למעלה שהענין דחדתותי דסיהרא הוא היחוד של המקבל להמשפיע לקבל תוספות אור מדכורא דאצילות והוא יחוד זו"נ. להאיר למטה בנש"י כח הדכורא היינו ביטול בעצם. וכהאי גוונא יובן בשבת. שאומרים זה שבח יום השביעי שבו שבת ויום השביעי כו' מזמור שיר ליום השבת טוב ולהודות לה'. ומבואר ענין השבת. שבששת ימי המעשה יורד ז"א לברר בירורים מבי"ע. כידוע. שששת ימים עשה ה', ע"כ הוא מסתתר ונעלם באו"כ ויורד בעולמות לברר. וגם גילוי אא"ס המאיר בז"א הוא הכל על זה האופן. היינו בתוך הסתר והעלם. כידוע דהוי' הוא איהו וחיוהי וגרמוהי חד אעפ"כ הוא מסתתר ומהוה עולמות ע"כ אף שהוא נמצא בתוך העולמות אעפ"כ הגילוי הוא רק בערכו כמו שהוא מסתתר ונתעלם הוא הכל בערכו הנסתר והנעלם. אבל ביום השביעי שבו שבת מכל מלאכתו ואינו מסתתר בתוך ההתהוות ע"כ מאיר ממנו כמו שהוא בערכו לעצמו ולא כמו שהוא מסתתר. ע"כ הביטול הבא ממנו הוא ביטול בעצם. וזהו שאומר זה שבח יום השביעי שבו שבת וכו' ע"כ הוא לשבח ליום כי יום הוא ל' גילוי כידוע ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר כו'. זהו ענין שני שיש בשבת כידוע שיש שני שבתות היינו שבתא דיומא ומעלי שבתא כידוע. ובכאן הוא מדבר מכא שבת שני, דהנה ענין השבת בדר"כ הוא ענין עליות עולמות כידוע בכ"ד. והנה העליות הוא עד רום המדריגות וא"כ יש ג"כ עלי' לשם הוי' המהוה עולמות. כי אף דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד אעפ"כ לענין הגילוי יש לו עלי' יותר עליונה. והעלי' הוא להמאציל עצמו והיינו דאמר שער הפנימית הפונה קדים כו' וביום השבת יפתח. והנה ענין קדים הוא מ"ש קדמונו של עולם. והנה להבין מהו ענין קדמונו של עולם יש לבאר כידוע דאד"ק צופה ומביט עד סוף כל הדורות. והנה ענין הדורות הוא עד סוף כל המדרגות כידוע דרגלי אד"ק מסתיימים בסוף עשי'. והנה אד"ק עלי' אתמר בכתבי האריז"ל אור א"ס בעצם וידוע ענין אא"ס להתפשטותו ולא הי' מקום לעמידת העולמות. אך ע"י כלי דק דאד"ק והוא ענין צמצום דולא יותר שיהא הפרט מוגבל ולא יהא בפרט כל מה שבכלל. וע"י הכלי דק הוא צופה ומביט עסכ"ה. והנה ידוע שזיו המתפשט מהשמש הוא בשמש עצמו ביתר שאת. א"כ האור הצופה ומביט הוא בעצמות המאור ג"כ. ויובן שכאשר הוא' בעצמותו הוא בבחי' קדמונו של עולם היינו העולם כמו שהוא בקדמונו. א"כ כשיש פתיחת השער הפונה קדים הוא הענין דקדמונו ש"ע א"כ מאיר ממנו ביטול יותר גדול מבחי' ביטול בעצם. היינו כמו המאציל בבחי' ואין אלקים עמדי. כי האור דצופה ומביט הוא ע"י אח"פ עקודים נקודים ברודים או"כ הוא סדר השתלשלות אבל כשמאיר כמו שהוא בבחי' קש"ע הוא מאיר כמו שהוא למעלה מהשתלשלות. וזהו שאומר טוב להודות לה'. כי ענין ההודאה הוא כמו מודים חכמים לר"י. והנה יש להבין מהו ענין ההודאה. הול"ל שבזה הדין סוברים חכמים כמו ר"י מהו לשון מודים והענין הוא כמבואר במק"א שהתנאים ואמוראים הי' כל סברתם שהיו אומרים הוא מצד האלקות שבנפשו אשר הוא מקבל בקרבו ענין התורה כמו שידוע ענין המסירה וע"כ כמו שהי' מרגיש באלקות. שבנפשו כן הי' נעתק בגופם לומר זה הדין כך וכך הוא סברתו. ע"כ כשאמר ר"י הדין וסברתו וחכמים אף שאין מרגישים בעצם ענין סברת ר"י אעפ"כ מצד שא"א להם לסתור אותה ורואים שאומר סברא הגונה אף שלא, ירדו לעומקה ע"כ הוא אומר מודים חכמים לר"י וכן יובן בנמשל שאומר טוב, להודות לה'. כי אף שזה האור המאיר מצד עליות שם הוי' בבחי' קדים א"א להשיגו ולהרגישו כי בבחי' ביטול בעצם הוא מורגש ומושג לעובדי ה' אבל בחי' זו דמזמור שיר ליום השבת א"א להרגישו. ע"כ הוא אומר טוב להודות לה'. מבואר מכל הנ"ל שבשבת יש שני ענינים. א' גילוי הדכורא המאיר ביטול בעצם. והב' גילוי דפתיחת הקדים. כן יובן בר"ח. כי ביום החדש יפתח. דהנה ענין ר"ח הוא ידוע דענינו. הוא התקרבות המקבל אל המשפיע לקבל תוספות אור והוא יחוד סיהרא ושמשא לקבל אור חדש מהשמש להאיר לארץ ולדרים. והנה כאשר היא מקבלת אור הדכורא ביום המולד. וכאשר היא מאירה למטה לנש"י היא מאירה מאור הדכורא שקבלה והוא ענין ביטול בעצם. ובזה א"ש מה שאומר להקביל פני אביהם שבשמים וכן הוא אומר צריך למימרינהו מעומד והלא ידוע דמילין דנוקבא הוא מיושב אך עפ"י המבואר א"ש שהאור שמאירה הוא אור הדכורא. והנה הכח שיש במדת מל' לגלות אור הדכורא לנש"י הוא מחמת שער הפנימית הפונה קדים. דהוא קדמונו ש"ע. מצד זה הוא הכח לגלות בחי' ביטול בעצם. ע"כ הוא אומר והי' מדי חדש בחדשו כפול שני הענינים שיש בחדתותי דסיהרא היינו קבלת אור הדכורא וקבלת הכח לגלותו. ומדי שבת בשבתו. ג"כ שבת דבחי' זה שבח יום השביעי ישבת דבחי' שיר ליום השבת:
1
ב׳ולהבין מהו הלשון מדי. יובן עם מה שכתוב גבי חנה והי' מדי עלותה בית ה' וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה. ולכאורה אונו מובן מהו שאומר מדי עלותה וכעסתה. וכי בביתה לא הי' לה כעס זה. כי גם בביתה אפשר לה להרגיש הצער מצד שלא היו לה בנים. אך הענין הוא כך כי אפשר לנשמה אלקית לעבוד את ה' בכל לב ונפש ולעלות בעילוי המדרי' בלי שתרגיש צער הגוף היינו להשליך צער הגוף והמונעים מנגד שלא יבלבלו כלל וכלל בעת העבודה. ע"כ כאשר היתה בביתה הי' אפשר לה לעבוד את ה' ולא להרגיש צער הגוף כלל. אבל כשהיא עולה לרגל לראות וליראות בבית ה' והוא עלי' ג"כ לגוף בשר גשמי שגם הוא יתפעל מאלקות. ויהי' הל' מדי כמו שכתוב די מחסורו אשר יחסר היינו ל' די. היינו שיש עלי' להגוף עם הנשמה ע"כ בזאת העלי' יש הרגשה לצער הגוף וא"א לעלות בשלימות כאשר יש צער הגוף. ע"כ גם כאן יובן שאומר והי' מדי חדש היינו לשון די שיהי' עלי' גדולה גם לגוף בשר גשמי ויהי' בב' הבחי' חדש בחדשו וכן מדי שבת בשבתו. אז יבא כל בשר היינו שיהי' לבשר גשמי ג"כ ביטול לאלקות היינו להשתחוות כו'. ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. ולהבין מהו הל' פושעים בי דייקא. כי הנה ידוע שמנין העולמות ישנם בכל מדרי' ומדרי' כמו שידוע הענין דשיער בעצמו בכח. ובאד"ק צופה ומביט כו' אך כי אין העולמות בשם בבחי' שירגישו א"ע ואת בוראם להיות אפשר להם לפשוע כידוע שלא הי' מקום וגם בבחי' עתיק הוא מתנשא מימו"ע אעפי"כ הוא אלקי עולם וכך בבחי' אריך הוא בבחי' אפס ובבחי' אבא הוא בבחי' אין והכל הוא למעלה מהתהוות. וכו' כידוע ומבואר במק"א. ובבחי' הוי' הוא מהוה עולמות להיות להם התהוות היינו שירגישו המהווה. ע"כ הוא אומר שבבחי' הוי' יש פושעים ומורדים שלא יתגלה אור שה הוי' בעולמות. ואומר ויצאו וראו כו' כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והוא ענין שהקליפות ילכו לכליון ולטמיון. כי הנה ידוע ענין הקליפות הוא כמו קליפה מפרי וידוע שכאשר הפרי היא רכה ולא נגמרה עדיין הקליפה היא יונקת מהפרי ונראה כגוף א'. וכאשר נגמרה הפרי והקליפה נתקשה איננה יונקת מהפרי וקף עדיין היא מחוברת לפרי ואח"כ היא נושרת והולכת לכליון ולטמיון. ע"כ הוא אומר ותי' כו' שבת בשבת כו' כי תולעתם כו'. היינו שבכל שבת ושבת אף שהקליפה מתרחקת מהקדושה אעפ"כ היא עומדת מרחוק ואיננה הולכת לכליון ולטמיון. אבל כאשר יהי' מדי כו' שבת בשבתי אז כי תולעתם לא תמות היינו שתהי' הולכת לכליון ולטמיון. והי' דראון לבל בשר ואיתא בדרז"ל די ראי' זו. היינו שגם הראי' זו שהקליפה הולכת לכליון לא תהי' כ"א בפעם הזאת ואח"כ לא יהי' שום קליפה כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והי' מדי חדש כו':
2