חנה אריאל, הוספה לספר דברים, נצביםChanah Ariel, Additions to Devarim, Nitzavim
א׳לפרשה נצבים
1
ב׳שוש אשיש בהוי' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני. הנה הבין זה הפסוק צריך להקדים להבין מה שמצינו בהאריז"ל שנ' בו שזכה לרוה"ק מצד שמחה. מחמת שמחה ושפלות גדולה שהי' בו כו'. דהנה לכאורה הן ב' הפכים ממש שהרי השפלות הי' מצד כלל ישראל שהמה בשפלות בגלות כו' וגם השכינה כבי' בגלות כו' כמ"ש אלקים אל דמי לך כו' כי הנה אויבך יהמיון ומשנאיך נשאו כו' על עמך יערימו סוד יתיצבו כו' דקאי על השכינה כבי' א"כ איך יכול להיות בחי' שמחה כו'. והנה להבין כ"ז צ"ל מה שאמרו המקובלים שיש ג' בחי' בהתהוות העולמות כו' היינו בחי' השתלשלות. ובחי' התלבשות. ובחי' השראה. הנה בחי' השתלשלות נק' בחי' תהו. כי הנה בחי' זו היא זו למטה מזו מיותר גבוה ליותר נמוך. וגם א"א לבחי' השני' להתגלות א"ל בהסתלקות הראשונה דלכך נקרא השתלשלות כמשל שלשלת היורד מגבוה לנמוך כו' וגם בבחי' טבעות עגולות שמציאות השני בסיום הא' והסתלקותה להמשיך למטה כו' וכמשל העיגול שהוא מוסגר כו' והיינו כדי שלא יגיע העילה להעלול כדי שלא יתבטל העלול כו' וגם העלול מוסגר למעלה לגבי העילה מטעם הנ"ל וכמ"כ מעילה לעילה כו' וד"ל. והוא בחי' התהו כו' שלא הי' באפשרי שיאיר בחי' מדה ב' עד שיסתלק לגמרי מדה הא' כמ"ש וימלוך וימת כו'. אך כי הנה מאחר שנק' בחינת השתלשלות כמשל השלשלת כנ"ל מוכרח לומר כמו שבשלשלת הגם שהם טבעות עגולות על כ"ז כ"א קשור עם חבירו מגבוה לנמוך כו'. הנה כמ"כ בבחי' השתלשלות כ"א קשור עכ"פ בבחי' ההעלם עם חבירו ע"י בחינת האמצעי המחברם כו'. והנה אנו רואים שהוא כן. דהנה בד' מדריגות דצח"מ יש בחינת אמצעי בין כ"א. היינו בין בחי' מדבר לחי הקוף הוא אמצעי. בין חי לצומח אבני השדה הוא אמצעי, כידוע שהוא צומח מן הארץ כו' ובין צומח ודומם הנה אילן האלמוגים הוא אמצעי שהוא בחי' דומם וגדל כאילן כו' והנה לפי זה הוא תמוה מאין ימצא בהם בחי' האמצעי המחברם מאחר שאין מציאות השני יוכל להמצא אלא בהסתלקות הראשון כנ"ל במשל כו' וכמ"ש וימת וימלוך כו' א"כ איך יהי' בחי' מחבר כו'. אמנם הנה אנו רואים בבחינת השתלשלות שקודם מציאת העלול בדבר ויש בפ"ע כנ"ל הי' כלול בבחינת העילה שלו עד שלא נודע כלל כו' כעובר בבטן אמו דהנה רואים בד' מדריגות דצח"ם דבבחי' מדבר כלולים בחי' דצ"ח ובבחי' חי יש בו בבחי' התכללות ד"צ ובצומח יש בו בחי' דומם כו' והרי אנו רואים שכל הגבוה מחבירו כלול בו חבירו בבחינת התכללות כו' וכל העילה היותר גבוה כלולה מכולם שתחתי' וכמ"ש רגלי החיות כנגד כולם שוקי החיות כנגד כולם ראשי החיות כנגד כולם עד שהעילה הראשונה כוללת בתוכה כל ההשתלשלות מרכ"ד עד סוף כ"ד כו' ואפ"ה א"א להמציא העילה שתחתיה א"ל בהסתלקות הראשונה לגמרי כנ"ל במשל השלשלת וכמו שאנו רואים שא"א להמצא בחי' חי אלא בהםתלקות בחי' מדבר כו' והתגלות בחי' צומח א"ל בהסתלקות בחי' חי ובהסתלקות בחי' צומח נגלה בחי' דומם כו' וא"כ עדיין הקושיא, במקומה עומדת הגם שהי' כלולה קודם לכן בהעילה שלה כו' מ"מ מאחר שצריכה העילה להסתלק מציאותה א"כ מאין להם בחי' אמצעי לחברם אח"כ כנ"ל ע"כ מוכרחים אנו לומר שבבחי' האורות יש בחי' תיקון אדם שהוא בחי' התכללות א' עם זולתו כו' ע"כ גם בבחי' הכלים דתהו ג"כ כל א' אחוז וקשור עם חברחה ע"י בחי' אמצעי כנ"ל עד רום המעלות כו' וד"ל. וגם מה שאנו אומרים שכוללת בהעלם כל מה שתחתיה עד העילה הראשונה כנ"ל הוא ג"כ רק מצד בחי' האורות שהוא תיקונים דאדם כו' כמו שיתבאר אבל מצד בחינת הכלים עצמן שהן מבחי' תהו הרי הם מפורדים זה מזה בתכלית הפירוד כמ"ש בזמ"ל קדמאין וימת וימלוך כו' ונק' בחינת נקוד' כו' כמשל נקודה שאינה שייכה לזולתה כלל כו' כמשל הטבעת של השלשלת שאמרנו לעיל היינו ג"כ אחר שנכנסו בתוכם האורות וכמשי"ת נתחברו עכ"פ זה לזה ע"י בחינת האור וכמו שאנו רואים בשלשלת שהתחברותן ע"י האויר שבאמצע הטבעות כו' וד"ל:
2
ג׳והנה להבין כ"ז בתוספת ביאור הנה אמור בזוהר באד"ר בזה"ל כל רישא דעמא דלא אתתקן כו' עמא לא אתתקן כו' ולשון הזוהר בתחלה עתיקא דעתיקין עד לא זמין תיקונוי באני עלמין כנס עלמין ומשער מלכין. ולא הוו מתקיימי עד דאנח לון לבתר זמנא וכו' עד דרישא חוורא כו' אתתקין כד אתתקן תקין כל תקונין דלתתא כו' מכאן אוליפנא כל רישא דעמא כו' יעו"ש וכיון דאתתקן אדם אתקרון בשמהן אחרנין ואתבסמו כו' יעו"ש. והנה להבין מ"ש כל רישא דעמא דלא אתתקן עמא לא אתתקן. דהנה יש ב' בחינת רצון היינו יש בחינת הרצון הפשוט כמ"ש כשעלה ברצונו הפשוט כו' ויש בחינת רצון המורכב כו'. והנה להבין החילוק בין ב' רצונות הנ"ל יובן עד"מ כמ"ש מבשרי אחזה כו'. והנה אנו רואים עדמ"ש מי שעולה ברצונו בראותו בנין מפואר עם כל תענוגי בני אדם כו' ואומר מה והי' אם הי' אצלי בנין מפואר כזה (בל"א ווינצענעש) הנה נתמלא תענוג תיכף ומיד כמו שהוא שלו כנראה בחוש כו'. והטעם מאחר שלא אמר אם יהי' אלא אם הי' אצלי כו' דבשלמא אם הי' אומר אם יהי' א"כ צריך ליתן עצה איך לעשות שימלא כל רצונו להתענג אבל מאחר שאמר אם הי' א"כ אינו רצונו שיושלם בפועל אלא מדמה בנפשו כמו שהוא שלו ממש א"כ אין מחסור כו'. כמ"כ יובן עד"מ ודרך דוגמא דדוגמא למעלה כו'. והנה צריך לבאר בהמשל להבין היטיב הטעם מפני מה מתענג מאחר שמ"מ אינו שלו כלל כו'. אך הענין הוא שמוכרח לומר שבהרצון והמחשבה שלו הוא מבונה הבנין אצלו ברוחניות בכל פרטיו כו' וכאלו הוא יושב בתוכו ומשתורר בו כרצונו ע"כ אי מחסור שיעכב התענוג מלבוא כו' וד"ל הגם שבאמת הוא דמיון כו' כנ"ל מאחר שהו חומר גשמי כו' בודאי אינו יכול לקבל תענוג אמיתי אלא אם יבוא לידי פעולה ועשי' גשמיות דוקא ויכול לחסות בצל הבנין כולו כמו שאינו יכול מי שהוא רעב לשבוע א"ע בראותו מאכל כו'. והגם שמצינו שיתפעל אדם בתענוג משכל חדש שהמציא הגם שהוא דבר רוחני כו' הנה באמת אין זה שכל רוחני אלא לגבי שכלו הקטן. אבל לגבי שכל הגדול הוא דבר גשם כו'. אך מ"מ הגם שהוא דמיון שוא אבל מ"מ מאחר שהדבר יכול להתפעל ע"י אדם גשמי כי נעשה ע"י אדם כו' ע"כ יכול להתפעל ברצון הפשוט בדמיון שהוא שלו להתענג בו אפילו בדרך דמיון מאחר שזה אינו מערכו כלל. והנה למעלה הוא בהיפך אם בדיבורו נתהווה כל העולמות עליונים ותחתונים כמ"ש בדבר ה' כו' כי הוא צוה ונבראו מאין ליש כו' וגם מהווה אותם בכל רגע כו' כמ"ש ודבריו חיים וקיימים כו' א"כ מכש"כ שתומ"י שעלה ברצונו הפשוט נבראו בודאי כה"ע ביותר נצחיות כו' וא"כ בודאי תומ"י נשלם התענוג ונק' שלימותא דכולא כו' הגם שעומדים בבחי' אין ואפס כו' וד"ל וא"כ מובן מכ"ז שעל הרצה"פ לא שייך לומר רישא דעמא לא אתתקן כו' ואפילו עמא לא אתתקן מאחר שהוא ושמו חד כמ"ש המלך המרומם לבדו כו' וד"ל. וגם הלשון וכד אנת תסתלק כו' מאחר שמיוחדין בתכלית הפשיטות כו' וגם א"א לומר עדיין חל ומק"פ כו' היינו שיצמצם א"ע כבי' להיות בבחי' הסתר כו' כדי שיוכלו העולמות לעמוד כו' מאחר שהעולמות ג"כ עדיין בבחינת א"ס ואח"פ כו' וד"ל. וגם שבאמת הרצה"פ בבחינת צמצום מח' אחת כו' עכ"ז עכ"פ אין שייך למקבלים כלל כו' וד"ל. והנה על בחינת רצון המורכב שייך לומר כד רישא דעמא כו' דהנה בחינת המורכב היינו שדבר אחר הוא בבחינת מרכב אל הרצון רק כביטול המרכב לגבי הרוכב כו' והנה באמת אין המשל דומה לנמשל כי במשל הרי המרכב הוא באמת ד"א רק שבטל אל הרוכב כו' בל כאן הרי המרכב נלקח מהרוכב עצמו וכל התהוותו ממנו כו' ובשעה שהוא עומד בתוכו הרי הוא בביטול גמור בבחי' אין שאינו במציאות כלל ואינו נק' רצון המורכב רק מחמת שאנו רואים שאח"כ יוצא ממנו המורכב כו' והר"ז כמו זיו השמש כשהוא בשמש עצמו ה"ה עומד בביטול שאינו במציאות כלל כו' רק אחר הסתרת השמש במגן ונרתק כו' נראה הזיו בחי' יש ודבר כו' ומוכרח לומר שאף קודם לכן בודאי הי' הזיו כלול בתוך השמש והי' עומד שם עכ"פ בבחינת אין ונמצא השמש הי' מורכב מהזיו כו' וד"ל. והנה כמ"כ בחי' רצהמ"ו ה"ה נקרא עכ"פ בבחינת סוכ"ע כמ"ש המתנשא מימו"ע היינו באם שיסתלק הרצהמ"ו ישארו עכ"פ העולמות בבחינת רשימו או נקודה כו' ושייך ג"כ לומר כד אנת תסתלק מנייהו כו' היינו באם שיסתלק הרצהמ"ו ישארו עכ"פ העולמות בבחי' רשימו או נקודה כו' ושייך לומר ג"כ כד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כגופין כו' א"כ מובן מכ"ז שהרצהמ"ו עצמו כשהוא עדיין בעצמותו ממש נחלק לב' חצאין חצי העליון היינו הרצון עצמו כו' וחצי התחתון היינו הד"א המורכב כו'. והנה הוא מובן ג"כ עד"מ מי שעולה ברצונו באמת לבנות לו בית היינו שיבוא לידי פעולה ממש כו' היינו שאומר בזה"ל אם יהי' או מתי יהי' הבית כו' והנה זהו דבר באם שאיש הישראלי קונה איזה חפץ או לבוש כו' או בונה בית בודאי הניצוצות שבאותו החפץ שייך לשורש נשמתו כמבואר במ"א ולכן אם קידש בו אשה מקודשת כו' אבל לא בגזל כו' א"כ בודאי כשעולה כרצונו לבנות הבית בודאי אם צריכה הדבר לבוא לידי פעולה כו' הנה תומ"י מתעוררים הניצוצות שלו בכ"מ שהם כו' הגם שהעצים עדיין ביער וצומחים והאבנים בהר כו' כי אפשר שלא יבואו לידי פעולה אלא לעת זקנותו של אותו האיש וכו' ולע"ע הלא ילד הוא בשנים כו'. א"כ הניצוצות הנ"ל השייכים לשורש נשמתו עדיין הם כלולים בכח הצומח שבארץ כו' עכ"ז הם מתעוררים תומ"י כשעלה ברצונו של זה האיש כו' היינו שנקראו עכ"פ בבחי' אין שאינו במציאות עדיין כו' כי קודם שעלה כו' הי' בבחי' אפס ממש כו' והנה הטעם של התעוררות של הניצוצות הנ"ל מוכרח לומר שמיד שעלה ברצונו כו' נשתלחו אורות מנפשו אל המקומות אשר שם הניצוצות כו' ע"כ נתעוררו כו' וד"ל. אמנם אם הדבר קרוב לידי פעולה אזי העצים הנ"ל השייכים אצלו ה"ה ישנם בעולם אזי נקרא בחינת אין שאינו מושג כו' כי הם מוכנים אלא שהוא עדיין אינו יודע אותם כו' ואיך יבוא אצלו כו'. והנה אם אח"כ יסתלק מחמת איזה מניעה שאינו יכול לגמור רצונו כו' הרי הניצוצות שנתעוררו נשארו כגופא כו' כי יצא משם האורות של נפשו כו' אבל לא שנתבטלו לגמרי כו' מאחר שנעשו עכ"פ בבחינת ניצוץ ונק' בבחי' נקודה כו' כמשי"ת. והנה עכ"פ בשעת התעוררותם הי' להם בחינת העלי' ואח"כ נפלו כו' וד"ל. והנה בחינת רצון זה נק' חצי רצון העליון כו' כי רצון זה נקרא ג"כ עדיין בחינת רצה"פ מאחר שהוא עדיין בלתי התחלקות כלל כו' וד"ל וכמבואר במ"א והנה אח"כ כשנתעורר הרצון לבוא לידי פעולה ממש היינו בחינת רצון להביא בחי' רצון הקדום לידי פעולה אזי נמשך אורות הנפש ומאירים להנקודות הנ"ל כו' וד"ל שיתקבצו לשרשם כו' וד"ל, והנה כמ"כ יובן ע"ד דוגמא למעלה כו' בבחי' רצהמ"ו הנ"ל (הגם שבודאי אין לדמות הבורא לנברא כו' אבל הרי כתי' מבשרי אחזה כו' וכידוע בדברי רז"ל לשבר את האוזן א"כ מותר להמשיל במשל זר כו' אבל המשל אינו כלל באמת כמשי"ת) אבל באמת אין המשל דומה לנמשל כי בהמשל הרי הניצוצות הן ד"א ממש שמבחי' התהו כו' ונפש האדם הוא מבחינת התיקון כו' והניצוצות כבר ישנם בעולם התהו עכ"פ כו' וד"ל. אבל למעלה הרי ממנו נמצאו כל המציאות ואין עוד בלעדו כו' כמ"ש כי אין בלתך כו' כי ממך הכל כמ"ש הרמב"ם מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים כו' הרי מהרצון עצמו נתהוו ג"כ הניצוצות וכמשי"ת בעז"ה כו' וד"ל, והנה באמת אין המשל דומה לנמשל בג' מדריג' כמו שית'. הא' שאנו רואים באדם הנ"ל הרוצה לבנות כו' הרי אין צריך כלל: שיהי' לו קודם רצה"פ (הנק' ווינצינעס) שאפשר שלא הי' בו בחי' זו הנ"ל ואפילו הכי ימלא רצונו המורכב לבוא לידי עשי' כנ"ל וגם אם יהי' לו בחינת הרצה"פ הנ"ל ומצד התעוררות זו יתעסק בבנין. אבל עפ"י רוב לא ישיג בשום אופן שיעשה כמוהו ממש. והנה למעלה בהבורא מוכרח הי' כבי' להיות קודם בחינת רצה"פ הנ"ל כי בעת התעוררות זו לא הי' בחינת עולמות כלל כי מאחר שהוא לבדו כו' ובאמת קודם שנברא כמו אחר הבריאה וזה הי' מצד חפץ חסד כו' וד"ל אבל בהמשל הרי כבר היו הניצוצות בעולם כו' ובהכרח יבואו לידי גילוי כו' וד"ל. וגם יתבאר בעה"ש שבלתי הרצה"פ למעלה לא היו באים העולמות לידי גילוי כלל כו' כמשי"ת. הב' מה שאמרנו בהמשל הא' המעורר את הניצוצות להיות בבחי' אין כנ"ל עד שנעשו בבחינת נקודות כו' ואח"כ בהסתלקות הרצון נפלו הניצוצות כנ"ל הרי אינו מן ההכרח שיהי' כך שאפשר שבהתעוררות הרצון בפעם אחד יבואו לידי פעולה גמורה בלתי הפסקה באמצע כו'. והיינו ג"כ מצד שהם מוכרחים לבוא כו' מצד הבריאה שהן שייכים דוקא לנשמתו וישנם כבר בעולם כו' ואין זה דבר חדש כו' והם דבר אחר לגמרי רק שצריכין לעלות לשרשן וכו' משא"כ למעלה כבי' מוכרח הי' שיסתלק הרצון בבחי' חלל ומק"פ בכדי שיהי' באפשרי להגלות הניצוצות כו' שבלתי הסתלקות הרצון היו עומדים בביטולם כמשי"ת. הג' הנה בהמשל הנ"ל כשנסתלק הרצון הא' הרי נסתלק באמת כמו שלא הי' בעולם אצלו רצון כזה כו' ואפילו הכי הניצוצות עומדים מוכנים כנ"ל והוא מצד שהן באמת ד"א לגמרי כו' משא"כ למעלה באם שיסתלק הרצון באמת הרי ג"כ הניצוצות יתבטלו לגמרי. אבל מה שאנו קורין למעלה בחי' הסתלקות היינו שנתעלם בהסתר והעלם כו' אבל באמת ישנו כמו קודם רק שבלתי התעלמותם לא היו ניכרות הניצוצות כמשי"ת בעזה"ש. ועוד שצריך בו ג' בחי' התעלמות כמשית"ל:
3
ד׳ועתה יתבאר כל הנ"ל בתוספת ביאור. דהנה על הרצון המורכב עצמו שייך לומר עכ"פ שצריך להיות חלל ומק"פ היינו שמצמצם א"ע נגד המקבלים כו' וד"ל הגם שבאמת לאפ"מ כו' וגם על הרצהמו"ר אמר שהי' אוא"ס ממלא כל החלל ולא הי' מקום כו' היינו שלא היו העולמות יכולים להתגלות אפילו בבחינת נקודה כו' ומה שכתוב בזהר דהוי באני עלמין וכנס עלמין ולא הוו מתקיימין כו' היינו מצד ביטולם במציאות כו' וד"ל עד דאנח לון לבתר זימנא כו' היינו שהי' הסתלקות הרצון להיות בבחי' הסתר והעלם. אבל אינו בבחי' הסתלקות לגמרי מטעם הנ"ל. והנה בבחינת הסתלקות הרצון נשאר רק בחי' רשימו בלבד כו'. אמנם מצד שבאמת האור בתקפו כמקודם ע"כ נעשה מבחינת הרשימו הנ"ל בחי' נקודה עכ"פ כו'. וזהו מה שמבואר במקום אחר תוקף האור ומיעוט הכלים כו' וד"ל. והנה ע"ז אמר בזוהר הקדוש כל רישא דעמא דלא אתתקן היינו הרצהמ"ו שאינו מאיר בתיקון זה בבחי' או"פ כו'. וזהו לא אתתקן שאין זה תכלית המכוון אלא שיהי' לו דירה בתחתונים כו' וד"ל וממילא עמא גם כן שהיא הנקודה לא אתתקן כו' וד"ל. ואח"כ קאמר כיון דסליק לאתיישבא לא הוה יכיל למיקם משום דתיקונוי דאדם לא אתתקן כו' אתבטלו ס"ד אלא אסתלקו וכו' ולהבין זה. הנה יש ג' מדרגות ונקרא נקודה ספי' ופרצוף כו' ובחינת פרצוף נקרא תיקוני' דאדם שיש בו בחינת התכללות כו'. והנה מבואר למעלה כל רישא דעמא שהוא רצהמ"ו הנ"ל דלא אתתקן היינו שאינו שולח אורות בבחינת או"פ להנקודה כו' ממילא עמא שהיא בחינת הנקודה לא אתתקן, היינו הגם שבו עומדים כל העולמות בכלל ופרט עד מל' דמל' דעשי' כו' אבל אתחריבו מאחר שכולם כלולים בהנקודה בלבד ואינם יכולים להתפשט כו' הנה אחר כך כשהאיר בתיקון זה בבחינת או"פ נקרא הנקודה בחינת ספירה שהוא לשון ספירא אבן ספיר שהוא מבהיק אזי נמשך מהנקודה בחי' קוין מין ושמאל כו' אבל בחינת קוין הללו לא אתיישבו כו'. והנה להבין בתוספת ביאור דהנה בחינת הרצון הפשוט שאמרנו הגם שהוא עצם פשוט כמו שמבואר למעלה מ"מ מאחר שעולה ברצון הפשוט שיקרא בשם מלך כו' הגם שהיא מרומם לבדו מ"מ הרי הוא עיקר ומקור למקור להתהוות כל העולמות עד סוף העשי' הגם שנקרא שלימותא דכולא כנ"ל שתומ"י נשלם התענוג כמבואר לעיל כו'. עיקר הכונה הי' להיות לו דירה בתחתונים כי אין שייך לשון מלך אלא על עם נפרד דייקא כמ"ש שום תשים עליך מלך כו' דוקא בבחי' עול כמ"ש ויקבלו כולם את עול מלכותך כו'. אך לפ"ז קשה א"כ מפני מה נקרא שלימותא דכולא מלך שהשלום שלו כו' מאחר שרצונו הי' שיהיו נפרדים ובטלים אצלו יתב' הרי אנו רואים שיש מורדים נגדו. כמ"ש פרעה מי הוי' אשר אשמע בקולו כו' וכיוצא בו. אמנם באמת גבי' ית' הוא שלימותא בתכלית השלימות כמו שהיו המורדים בביטול גמור בבחינת אין ואפס ממש כמו כן עכשיו ממש. מחמת שבאמת לאפ"מ וכו' שאפילו רוח סערה עושה דברו כו' היינו שאפילו הקליפות הם עושים רצונו ואינם נקראים מורדים אלא לגבי גילוי אלקות שבתוך העולמות כו' שהוא כדי שיהיו נש"י שהם בבחינת התיקון כו' כידוע צריכין לברר אותם כו' ויתוסף כבי' תענוג בעצמותו ית' כמבואר במ"א. אבל התענוג שהי' אצלו כבי' כשעלה המח' מהעולמות שיתהוו תומ"י כו' אותו התענוג ממש היא עכשיו ג"כ אלא גבי המקבלים הוא נפ"מ גדול כו' וד"ל. וא"כ לפ"ז מובן ג"כ מה שלא הי' צריך להיות חלל ומק"פ ברצון הפשוט כנ"ל כי קמי' הם העולמות עומדים ג"כ באותו הביטול עצמו כמקודם כו' וד"ל. והנה לפי כל הנ"ל שרצה הקב"ה להיות לו דירה" דוקא כו' הרי הוא הרצון הפשוט הנ"ל מכריח את הרצון המורכב לבוא לידי בחינת הרכבה כו' ולהיות בו בחי' צמצום והתפשטות באופנים שונים. כדי שיתהווה בחינת יש כו'. והנה אחרי הסתלקית הרצהמ"ו הנ"ל נתהווה בחינת הנקודה הנ"ל כי בלא"ה לא הי' באפשרי להתהוות בחינת הנקודה הנ"ל מצד ביטולה בעצם כו'. והנה אח"כ הכריח בחי' הרצון הפשוט הנ"ל את בחי' הרצה"מ הנ"ל שיאיר בהנקודה בבחי' או"פ להיות כ"ע הנקודה בבחי' ספי' עכ"פ כו' היינו שלא יאיר בעצמות מהותו רק בבחי' אור וזיו לבד כדי שלא יתבטל כו'. והנה כשהאיר בבחי' או"פ אזי נמשך מהנקודה בחי' קוין היינו בחי' קו הימין הנק' בחי' חח"ן כו' וקו השמאל הנקרא בג"ה כו' אבל לא נתיישבו כו' דהנה בחינת קוין הנ"ל אינן בבחינת קוין משוכין כמשל קו הנמשך מלמעלה למטה בלי הפסק באמצע כלל כו' אלא בבחינת נקודות היינו ג' נקודות מצד ימין דרך משל וג' נקודות מצד שמאל וכמבואר הטעם:
4
ה׳והנה להבין הטעם שלא נתיישבו אלא חזרו תומ"י אל מקורם ושרשם. שהוא הנקודה מובן עפ"י משל כמו עד"מ שאמרו רז"ל קטן אין לו יד. דהנה אנו רואים כשהקטן רואה דבר אחד ורוצה אותה הנה הוא בוכה שיתנו לו ולא ישלח ידו ליקח בעצמו כו' והנה כשמתגבר הרצון יחטפנה בידו בתשוקה נפלאה, ובחיבה יתירה עד שכדומה לו שלא יתן אותה לשום אדם בשום אופן בעולם כו'. והנה אנו רואים שתומ"י יתן אותה לאחר כו'. והנה הטעם לזה משום שבחינת הרצון שעל נפשו לא נתמזג עדיין עם גופו להאיר במזג השוה כו' ע"כ אינו מאיר רק או בתוקף גדול או אינו מאיר כל עיקר כו' והנה מתחלה האירה בתוקף גדול ולא הי' יכולה להתלבש ביד ואחר שנתלבשה כ'נידון בתוקף גדול עד שחטף בהחפץ ותומ"י חזר הרצון למקומו משא"כ בגדול כמשי"ת. וכמ"כ יובן הנמשל למעלה בהיות כשמאיר אור הרצון בהנקודה מאירה בבחינת אור וזיו העצמי עכ"פ ולא בהארה חיצוני' כמשי"ת הגם שאינו מאיר כמו קודם הצמצום והסתלקות הנ"ל שא"כ הי' בטלה כמבואר לעיל אלא רק בהארה בעלמא בבחינת זיו כו' מ"מ הרי בחינת הזיו הוא בחינה האחרונה של הרצון עצמו והוא עילה ועלול שבחינה אחרונה של העילה מאיר בעלול וכו' ע"כ אין כח בהנקודה לקבל כו'. והוא מצד מיעוט הכלי וד"ל על כן תיכף ומיד בהאיר אור הרצון בה נמשכו ממנו בחינת הקוין כיד של התינוק הנזכר לעיל ותיכף ומיד עולה אור הרצון אל מקורו כו' כי אינו יכול להתמזג עם הנקודה כנזכר לעיל (כמשל התינוק שאין יכולת אור הרצון שלו להתמזג עם גשמיות תנועת היד שלו שהיא גשמיית וע"כ אמרו שהקטן אין לו יד) ע"כ ממילא חוזרין הקוין כו' ע"כ א' אתבטלו כו' אתבטלו סלקא דעתך אלא אסתלקו ונשארו בבחי' הנקודה לבד כו' הגם שבהאיר אור הרצון נק' בחינת ספי' כו' עכ"ז בהסתלקות אור הרצון כו'. והנה אנו רואים בהגדול שיש לו יד היינו מצד שאינו מאיר הרצון רק בהארה דהארה חיצוני' בלבד ע"כ הוא תמיד ממוזג עם תנועת היד כו'. וכמ"כ יובן כבי' שהוצטרך להיות הארה מן הרצון המור' הנ"ל לשיאיר רק בהארה דהארה חיצוניות כו' בהנקודה הנ"ל אז יכול הקוין להתמשך ממנו בתמידות כו'. והנה בחינת הקוין שנמשכים מן הנקודה הוא ג"כ רק בחינת הארה דהארה מן הנקודה כו' וכמ"כ הקוין עצמן שהקו הימין שהוא בחינת חח"ן הן ג' נקודות נפרדים שמקבלים זמ"ז כמ"כ בבחינת הארה חיצוניות מנקודה לנקודה כו' ולא בבחינת עו"ע כו' וע"כ נקרא השתלשלות כמשל שלשלת זלמ"ז כמבואר לעיל שהם בבחינת פירוד כמו שאין להם שייכות להעילה שלו מפני שאינו מאיר בו אלא אחר כל העלמה והסתרה כו' כמשל הטבעת של השלשלת כו' ומה שכינו המקובלים בחינת השתלשלות כמשל שלשלת שמחוברין זע"ז היינו מצד הארת תקון אדם כמו שית' (וזהו שמבואר בסידור שהשתלשלות אינו אלא שם המושאל כו' וד"ל) ולכן נקרא רק בחינת נקודות כמ"ש הרי בתר כו' (עד שהעלול יכול למרוד בעילתו מאחר שאינו מרגיש כלל שחיותו ממנו כו' וד"ל). והנה ג' צמצומים הנ"ל ברצהמו"ר הנ"ל הי' כבי' בהכרחי כו' (והיא כמו שמבואר במ"א בג"פ קדוש עד שנקרא הוי' צבאות כו' בחינת רצהמו"ר הנ"ל בחינת קדוש בלא וי"ו כו' כנ"ל) שהרצה"פ מכריחו שיבוא לידי צמצום והתפשטות כו' וד"ל אבל על בחינת רצה"פ לא שייך לומר בחינת קדוש כלל כמו שית' שעיקר התכללות הוא ע"י שמאיר רצה"פ כו' וד"ל וכמבואר לעיל:
5
ו׳ועתה יתבאר בחינת תקוני' דאדם כו' דהנה איתא בזוהר כיון דסליק ואתישבא לא קאים ולא יכיל למיקם משום דאדם לא אתתקן. מ"ט דתקוני' בדיוקנא כליל כולא יכול כולא לאתישבא. והנה להבין זאת דהנה מבואר לעיל הגם שנתהוו ונבראו כל העולמות כו' אבל הי' בבחינת פירוד גמור מאחר שלא נתהוו בדרך עו"ע כו' אלא בבחינת ריחוק מקום כו' כנ"ל. וא"כ אינם משיגים שהם זלמ"ז. ואין לאחד קדימה על חבירו וכל אחד אמר אנא אמלוך כו' עד שנפל ונשבר כמ"ש וימלוך וימת כו' והאור נסתלק למעלה עד שנתהוו בחינת עולמות תחתונים שנק' עלמא דפרודא ענפין מתפרדין כו' בחינת נוגה וקליפות המסתירים על האור אלקי עד שאומר לי יאורי ואני עשיתני כו' עד שנגלה בחינת רצה"פ הנ"ל שבו ג"כ נתהוו העולמות בכלל ובפרט כמבואר לעיל ויותר נצחיים כו' אלא שעומדים בבחינת ביטול והתכללות כמ"ש לעיל ונקר' בכלל עשר ספי' בלי מה בלי מהות כנ"ל וכל אחד נכלל בזולתו עד שלא נודע ראש וסוף כלל כו' ונק' בחינת אדם כו' פי' אדמה לעליון היינו כמו שהיו גנוזות במאציל כו' וד"ל ע"כ בהאיר רצה"פ הנ"ל ברצהמור"כ הנ"ל היינו בבחינת האורות דתהו כו' ע"כ הגם שבו הם מרוחקים זמ"ז בבחינת ב' הפכים איר החסד בפ"ע כו' עכ"ז מחמת האר הרצה"פ נתכללו כמשל שני [שרי[. המלך כמ"ש עושה שלום כמו שארז"ל כשבא אגוסטוס המלך עומד וד"ל וזהו תקוני' דאדם דכליל כל דייקנין ויכיל כולא לאתישבא כו' היינו בבחינת עו"ע עכ"פ כו' כמשל שלשלת כו' וכיון דאתתקן תקוני' דאדם באורות דתהו ע"י בחינת אדם הנ"ל אתקרן בשמהן אחרנין. היינו מאחר שנכללו אורות דתהו כנ"ל ע"כ גם כן בחינת כלים דתהו הגם שנפלו בבחינת שבירה ופירוד גמור יש בהם בחינת התכללות בהעלם עכ"פ ומתחברת בדרך עילה ועלול וזלמ"ז כו' נקרא השתלשלות כמשל שלשלת כו' וד"ל, וזהו עקודים נקודים וברודים כו'. עקודים היינו כשהוא בבחינת נקודה אחת כנ"ל. ומ"מ הי' בבחי' פירוד בעצם כמבואר לעיל כו' רק שהי' עקודים בכלי אחד כו' וזהו לשון עקוד שמשמע שמעכבים אותו מלהפרד כו' וד"ל וז"ש שבחי' עקודים הוא שורש דתהו כו' וד"ל. והנה בחי' נקודים היינו המבואר לעיל שמהנקודה נמשך ב' קווין ימין ושמאל כו' והקו אינו בהמשכה אחד כמשל הקו הנמשך מלמעלה למטה כו' אלא כמשל הנקודות שעומדים במשך זלמ"ז היינו חח"ן מימין ובג"ה מהשמאל כו' והנקודה עצמה כו' והן בחינת ז"מ קדמאין כו' וכמבואר לעיל כו' וד"ל. ובחינת ברודים היינו כשהאיר בחינת אדם דתיקון כו' ונעשה בחינת התכללות כנ"ל וד"ל. והנה כל זה נקרא בחי' השתלשלות כנ"ל. ועתה יתבאר בחינת התלבשות דהנה אמר בזוהר כד סליק ברעותא דרישא חיוורתא למעבד יקר ליקר וכו' ונתלבש במצחא כו' ואפיק חד גולגלתא כו'. והנה בתחלה צריך להקדים להבין מהו בחינת התלבשות כו' דאין הפי' התלבשות היינו בבחינת העלם אחר העלם בהעלם והסתר כו' כדי שלא ישיגו באמיתות עצמותו כו' כמובן לכאורה כו' זה בודאי אינו כי מי ישיג בחינת עצמותו ית' הלא לא ישיגנו שום מלאך ולא שרף כו' וכמ"ש אפילו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו כו' היינו שאין בעצמות א"ס ב"ה שום השגה כלל ואדרבא מי שהוא יותר גדול הוא בטל יותר עד שנעשה בחינת אין ואפס ממש כו' וד"ל. וא"כ מה צריך בחינת התלבשות לזה דבשלמא לבחינת התהוות העולמות כנ"ל הי' צריך בחינת התלבשות בהעלם אחר העלם והסתר כדי שיוכל להיות בחינת יש נפרד כנ"ל וד"ל. אבל שלא יכירוהו וישיגוהו הנבראים והנאצלים מה צריך לבחינת התלבשות. וכמ"ש ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר כו' וד"ל אלא מוכרח לומר שבחינת התלבשות זו הוא אדרבא שנתלבש כבי' כדי שישיגוהו הנאצלים והנבראים כו' ועכ"ז לפי"ז מה שנתלבש יותר כו' יותר יוכל בנקל להשיג כו' וד"ל. וכמשי"ת בע"ה:
6
ז׳והנה להבין בחינת התלבשות זו הנה הוא עד"מ בחי' התלבשות הנפש בגוף,. הנה ידוע שהנפש הוא בחינת פרצוף אדם. ולא נודע מציאותה אלא בהתלבשותה בגוף דוקא כידוע דהגוף נקרא בשר אדם כו' כמ"ש על בשר אדם כו' והתהוות של הגוף שהוא ג"כ מהנפש כו' כידוע שכשהעובר בבטן אמו הרי הנפש מגדלת הגוף. כמשל האומן הנופח בכלי זכוכית כו'. והנה אז אין הנפש מתלבשת בתוכו אלא שמאירה עליו מלמעלה והיא מחמת תוקף האור שיש בה אזי ממילא מתפשט האור שלה על הטיפה ומגדלת אותה כל צרכה. הגם שבאמת הרי הנפש נשתלחה מלמעלה כמ"ש תלת שותפין באדם אבא ואימא והקב"ה שולח, הנפש בה וכו' עכ"ז התהוות הגוף אינו מצד התלבשות הנפש בה כידוע כו' אלא אדרבא דאינה שורה עליו רק מלמעלה וממילא מצד עוצם האור שיש בה בעצם הרי האור מתפשט ומגדל כו', והנה בחי' זו נקרא בחינת רואה של הנפש כו' כי אור הרואה של העין הרי ממילא רואה את הדבר העומד נגדו מצד טבע של בהירת העין כו' כמ"ש שני דברים אינו ברשותו של אדם עינים ואזנים כו' כי הם מאירים כו' כמ"כ בהנפש בחינת האור שבה נקרא בחינת עין בחינת רואה ממילא ומזה נתהווה כל אברי הגוף כו' אבל לא נודע עדיין בחי' מציאת הנפש בגוף כנ"ל והרי הוא בדבר הזולת שאין שייך לגופו כלל כו' והיינו משום שאין הנפש עצמה מתלבשת בגוף כנ"ל. אבל כשהנפש מתלבשת בגוף כשנולד אזי נודע מציאותו של הנפש בגוף כו'. והנה בחינת התלבשות זו אינה נקרא בחינת העלם של הנפש אלא אדרבא בחינת גילוי של הנפש. והגם שלא נודע מהותה לעיני בשר גשמי אבל נודע עכ"פ מציאותה כו'. והנה בחינת התלבשות זו של הנפש אינו אלא דוקא באדם באברים החיצונים כמשי"ת. דהנה בעין של הגוף אינו שייך בחינת התלבשות אלא רק כמשל השמש שמאירה בחלון שאין השמש מתלבש בזכוכית כו'. כמו כן באוזן גם כן אין שייך ליקרא בחינת התלבשות אלא מצד ששם יש נקב ואין מסתיר. אזי ממילא הנפש שומעת אפילו מה שאין רצונה לשמוע כנ"ל או לראות כו'. וא"כ לפי"ז אין נקרא בחינת התלבשות של הנפש אלא דוקא באברים הגשמיים דוקא וכל הגשמיים יותר בו נודע יותר בחינת מציאות של הנפש כמו שאנו רואים שבאברים הפנימים אפשר עדיין לומר שבהם אינו מתלבשת הנפש הגם שבודאי מתלבשת דא"כ מנין בהם כח להשכיל כל השכלות או בחינת הזן והמעכל והדוחה כו' אבל מאחר שאנו רואים שאפשר להם לעשות היפך הרצון של הנפש כו' בחי' המחשבה משוטטת במוח בדברים שאינו רוצה כנ"ל כו' וכדומה כו' וכמו"כ כח הזן והעיכול מבואר במקום אחר כו' א"כ עדיין אילו ניכר בהם בחינת התלבשות של הנפש כו'. אמנם באברים החיצונים כמו הידים והרגלים הנה בהם ניכר דוקא בחינת התלבשות של הנפש כי לא יעשו תנועה אחד בלי רצון של הנפש כידוע והנה כמו כן יובן בנמשל. דהנה מבואר שכל התהוות והשתלשלות אינה אלא מבחינת האורות המאירות ממילא ומאליו כו' ואפילו הרצון הפשוט הנ"ל אינו אלא מחשבה כו' וכמשל התהוות הגוף מהארת הנפש כמ"ש מה הקב"ה ממלא כו' כך הנשמה כו'. הגם שבאמת שכך עלה ברצונו מצד חפץ חסד כו' עכ"ז נקרא בחינת התהוות ממילא כמ"ש כי הוא אמר ויהי ממילא. כי הוא צוה ונבראו כו' לשון ממילא כו' וד"ל אבל בחינת התלבשות היינו שעצמות אור א"ס מתלבש בתוך כל עלמין בכל חד לפום שעורי' דילי' כמשל התלבשות עצם הנפש בגוף (ע"כ נמצא)
7
ח׳שוש אשיש בד' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני ביאור הכתוב ע"פ פשוט. ענין משוש הוא עונג העצמי' שלמעלה מבוא בהתפשטות הגילוי כמ"ש משוש חתן על כלה שמשמעו שבעצם הוא מנושא בתענוג עצמי ואיננו מתפשט עדיין בגילוי והראי' שמצוה לשמחו היינו שיבא אור תענוגו העצמי בהתפשטות גילוי נצרך לזולתו לשמחו. וענין הגילה הוא אור התענוג כשהוא בהתפשטו' כמו שהוא בעצמותו באין מונע לה מחמת רבוי ותוקף אור התענוג שמתרבה בעצמותו עד שבוקע לחוץ ואינו מרגיש כלל המונעים אף שישנם משא"כ השמחה היא שיבא התענוג בהתפשטות בערך והדרגה לפ"ע הכלים שבהתפשטות ובא ומתלבש בו אור התענוג וכמו במה שמצוה שמחת חתן וכלה הוא בשתי' וריקודין ומחולות וכדומה. ולזה אמר כאשר אשיש בעצם עם שם הוי' (שמדריגתו בחי' התפשטות בבחי' פרצוף וכמשי"ת) אז תגל נפשי באלקו' ג"כ דהיינו שיאיר אור התענוג בהתפשטות ג"כ אף למטה באין מונע מהסתרת שם אלקי' (רק שיהי' בבחי' נפשי האלקי') ובמה יהיה זה במה שהלבישני בגדי ישע וכו'. ולבאר הדברים י"ל מ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וזהו נצחי אף בגלות וכמו שמצינו שזכה האר"י ז"ל לגילוי נסתרו' מצד שמחתו ש"מ ואיך יהי' השמחה בשלימות בזמן הגלות הן מבית. רצוני כללות כי שחה לעפר נפשנו פי' מלכות שמים ומשנאיך נשאו ראש כידוע. ויובן כ"ז בהקדים מה דאיתא בזוהר ע"פ משל ענין ותיקו דלא אתתקן עמא לא אתתקן וכד רישא דעמא אתתקן עמא אתתקן שביאור זה עפ"י הקבלה רישא דעמא נק' אריך כי הוי' דאריך בחכ' וחכ' ראשית השתלשלות הספירות הנק' עמא וכד אריך אינה בבחי' התיקון כל הספי' הנמשכות ממנה אינם בבחי' תיקון ונסתעף מזה שבה"כ וסילוק האורות וכד אריך בבחי' התיקון ימצא מזה בחי' התיקון בכל או"כ. וענין תיקון יתפרש כפשוטו מל' מתוקן שיהי' קיום נצחי ואינו נצרך לתקנו וגם מלשון הלבשה כידוע דעשרה לבושין נק' תיקונין. ועתה ית' ע"פ האמור למעלה (בבטחו) בביאור ההפרש שבין רצה"פ לא יתכן לקראו אף בשם סוכ"ע מאחר שהוא פשוט מני' ובי' ולא שייך לו' וכד אנת אסתלק כו' אשתארו כולהו כגופא כו' רק הוא למציאת הארתו מנפשו ומתענג בו אבל רצון המורכב הוא אשר יקיף הארת נפשו ויגיע להנקודות ע"כ יתכן לקראו בשם סוכ"ע (ומה שמוזכר לפעמי' בסה"ק שם סוכ"ע על בחי' מל' דא"ס ובחי' ממלא להארת הקו"ח היינו בבחי' מציאת נבדל במציאת עצמותו שא"ס למציאותו עד שנק' אד"ק בשם אדם דברי' וע"ז יתכן לקרוא אור הקו בשם ממלא. וסובב לבחי' מל' דא"ס). והנה ב' הרצונות דהיינו הפשוט והמורכב נק' בשם מתוקנים. רצה"פ הלא הוא הארת נפשו המושלמת בבחי' רצון ומתענג בו ואינו נצרך לשום דבר. ואף רצון המורכב עם שזהו מגיע שיושלם בפועל עי"ז חו"ב וזו"נ וכמ"ש מאריך אפי' וגבי דילי' עכ"ז בעוד שהם עדיין במציאות הרצון משתלמת במה שהם נמצאות בבחי' רצון עכ"פ ומה שיצטרך להביאם בחו"ב ישתלמו אז בבחי' החו"ב עד שיבאו בפו"מ ישתלמו בהויתם ממש. אבל נמצא עוד בחי' רצון והוא כמו ממוצע בין הפשוט והמורכב והיינו שמחשב ברצונו בנין זה בכונה שכאשר יתרצה לבנות בנין אם יוטב בעיניו לבנות כפי הבנין אשר מחשב עתה או ישנהו ועתה אין עדיין ברצונו לבנות כלל שרצו כזה הוא כעין ממוצע בין הפשוט למורכב כי מציאת אורו ג"כ איננו מורכב מהעצים והאבנים אשר ישנם בפועל [ואין] משנים אור הרצון מהארת נפשו ולא שייך לומר עליו ג"כ כד אסתלק אשתארו. ובין המורכב כי איננו פשוט בפשיטות הנפש כי העצים והאבנים אשר ישנם בפועל משנים את אור הרצון הזה להאיר באופן אחר מהנפש כמו כאשר אין בזכותו להשיג בנין כזה אז ממשיך בנפשו את רצונו בקטנות אף כי באמת עתה בשעת מעשה אינו מתואר ברצונו כ"א העצים והאבנים אשר ימשיך מנפשו מ"מ פועלי' שינוי עכ"פ שימצא רצון זה, אינו מתוקן פי' שיהי' שלם בשלימות כי אין מי שישלימנו לא שלימות נפשו בהארתה ולא העצים והאבנים שישנם בפועל המתואר ברצונו. וגם פי' האחר בענין אתתקן דהיינו בחי' הלבשה שייך ברצון כזה כי הנה נבחין שיש ג' ענינים ע"פ הקבלה השתלשלות התלבשות השראה. וענינם ע"פ קבלה השתלשלות מה דמל' דעליון נעשה עתיק לתחתון, התלבשות בדרך האמור או"א מלבישין לזרועות דא"א וכמ"כ זו"נ מלבישי' לנה"י דאו"א השראה כמו פנימי' אבא פנימי' ע"י האמור בסה"ק וביאור ענינם הנה ענין השתלשלות יובן ע"ד דצח"מ שיש ממוצע בין דומם לצומח עצי אלמוגים שהם צומחים ומהותם דומם וכן צומח וחי יש אבני השדה שהן ג"כ צומחים ומהותם חי וכן בין חי ומדבר הוא הקוף נמצא שירידת החיות והשתלשלות ממדבר לחי הוא ע"י ערך חיות הקוף שערך חיותה הוא מדבר ועכ"ז שייך הוא לבחי' חי וכן ג"כ ירידתה מחי לצומח ע"י ערך מדריגת חיות אבני השדה וכמ"כ מצומח לדומם ע"י מדריגות חיות וצמיחת עצי אלמוגים שנמצא מגיע אור חיותם שלמעלה בבחי' מדבר ע"י ירידת המדריגות והשתלשלותן ממדריגה למדריגה עד שיוכל להחיות בבחי' דומם. וככה יובן למעלה מעלה בעולמות עליונים שיורד אש החיות האלקי ממדריגה למדריגה עד שתהי' עוה"ז הגשמי בבחי' דצח"מ הגשמי רק שבחי' הממוצע בין עולם לעולם שנבדל בערך עולם שלמעלה משלמטה הוא רק בחי' האדם שלזה נקרא אדם אדמה לעליון ממש דהיינו כמו שעצמות אא"ס נשגב לבדו ולא שייך שימצא מאורו בריבוי השתלשלות אף מדרי' האצי' כי קמי' אצי' ועשי' שוין מ"מ מצד כח יכולתו הכל להסתיר אורו שימצא הארה נבדלת בבחי' מאין ליש מציאת האצי' ככה יש בכל עולם ועולם בחי' אדם אדמה כו' בחי' מקור ושרש מכחו הא"ס לשימצא מעולם העליון עולם שלמטה כי באמת הוא הבורא הוא היוצר מצד דקמי' הכל שוין בריאה ויצי' (וית' ענין האדם בסמוך):. (ע"כ נמצא)
8