חנה אריאל, ויקהלChanah Ariel, Vayakhel
א׳יש לדקדק לשון ויקהל שהרי כמה פעמים דבר עם כל העם דוקא קודם מ"ת בפ' יתרו ולא אמר לשון ויקהל. (ומ"ש והקהל את העדה וכו' היינו אחר שנתחלקו לדגלים). עוד אלה הדברים ל' רבים ולא אמר רק מצות שבת לבד. ובגמ' דרשו, אל"ה הדברים גי' ל"ט מלאכות. גם מה דצווחו כל המפרשים במ"ש צוה ה' לעשוק ואין כאן מצות עשי' אלא מניעת עשי'. גם יל"ד מה שבצווי הזכיר כל פ' המשכן ואח"כ מצות שבת בפ' תשא. ובשעת עשי' הזכיר תחלה שבת ואח"כ כל מעשה המשכן. בפ' פרה וידבר ה' אל משה ואל אהרן למה נז' אהרן הלא אך במשה דבר ה' אל בנ"י. גם י"ל ענין לאמר שבפסוק זה ולאמר דפסוק שלאחריו אשר צוה ה' לאמר. גם מה ענין ויקחו אליך דוקא והוא נצטווה ונתת אותה אל אלעזר וגו' למה לא יתנו הם לאלעזר ורז"ל אמרו אל אלעזר מצותה בסגן ואלעזר הי' סגן שאהרן כה"ג ואיתמר כהן סתם. וי"ל למה כל הפרות חוץ מזו לא עשו רק כהנים גדולים דוקא כדאי' בגמ' ולא הסגנים. גם משארז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה בלא טעם מושג. וכן אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ופי' רז"ל דקאי על פרה אדומה למה את הטמאים מטהרת ואת הטהור תטמא. ולמה הענין פלאי כ"כ הלא גם בטבעיות מצינו שהסם החריף במקום פצע וחבורה ירפא ואת הבשר הבריא יפצענו. בפ' פקודי יל"ד למה הפסיק בפקודי המשכן בין עשיית המשכן וכלים לעשיית בגדי אהרן. וגם דקדוק הלשון המשכן משכן העדות אשר פקד ע"פ משה. ולפי הפשט לא הי' לומר רק אלה פקודי המשכן ע"פ משה. וגם מ"ש עבודת הלוים וגו' מה ענינו שייך כלל אל ענין הפקודי. וגם מ"ש אח"כ ובצלאל וגו' מה ענינו לכאן וכבר המקרא מלא מזה שבצלאל עשה. בפ' הקודמת. ויקהל העם על אהרן קום עשה לנו אלקים מהו לשון קום גם הטענה כי זה משה האיש אשר העלנו מאמ"צ לא ידענו מה הי' לו. מה זו הטענה לבקש אלקים יבקשו איש אחר גם ל' לא ידענו משמע ל' עבר וזה אינו אלא עתה אין יודעים. גם במאמר אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו' מה הי' בדעתו של אהרן לעשות עם הזהב הלא כל מה שיעשה להם איזה תמונה לאלקים כבקשתם ה"ז ע"ז וכשסיפר למשה כתי' ואומר להם למי זהב התפרקו למה לא אמר כלשונו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. ואמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה והענין פלאי איך ע"י השלכה גרידא יצא תמונת עגל ובזוהר פי' שהי' ע"י מעשה כשפים של יונוס ויומברוס חרטומי מצרים. ובמדרש נגליתי עליהם במרכבה שלי (בשעת מ"ת). ושמטו אחד מטטרומילין (מרכבה של ארבעה. צעטווארקי בלשון רוסיא) שלי היינו ד' חיות המרכבה שא' מהם פני שור ועשו להם לאלוה. בסוף פ' כי תשא כי קרן עור פניו בדברו אתו. הלא כמה פעמים דבר אתו ולא קרן עור פניו ואחר מעשה העגל שאמר לך רד כי שחת וגו' ודרז"ל רד מגדולתך כלום אני נותן לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו' זכה לקירון פנים. ואומר וראו בנ"י את פני משה כי קרן עור פניו. מה בצע בראי' זו. הנה ארז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותי' שנבראו בהם שו"א. וכבר נת' במק"א (ריש עמ"ו) שהכונה על אותי' הנבראים. כי יש אותי' הבורא ב"ה ואותי' הנברא. ומבואר שם באריכות שאותי' הנברא הם האותי' דכלים דתהו (שבהיותם כלים היו תיבות שלימות שהם כלים לרצון או שכל או מדה). שכשנשברו ונפלו נעשו אותי' מפוזרות ונעדרו המציאות כמש"ש. ושם מ"ה דתיקון שיצא ממצחא דאד"ק בירר מהם מדרי' עליונות שנעשו כלי ב"ן דמ"ה לפרצופי אצילות דאיהו וחיוהי וגרמוהי (שהן הכלים) חד ממש בהון. והוא הבורא הוא היוצר וכו'. ועשרה מאמרות דזו"נ דאצי' בהן נבראו העולם והיינו שנצטרפו הכלים והאותיות דתהו ונתחדשו להיות מציאות מהות עולם כפי אשר גזר עליהם הבורא ב"ה יהי אור ויהי אור. וזהו התחלת התיקון לאותי' דתהו שנעשו מהעדר להיות בחי' מציאות עולם כפי אשר גזר הבורא ב"ה. ועוד נת' שם ע"ד הסבר וקירוב אל הרעיון ושכל. כמו מאור האש והזיו המתפשט ממנו שבמקום גוף המאור הרי הזיו המתפשט בבית לאין הוא לגמרי ואין שם אלא בהירות האש עצמה. והנמשל מזה אותי' הנברא הן כמו הזיו של ע"ס דאינון כלא כמ"ש בזוה"ק ואפס ואין הן קמי' ולית אתר פנוי מיני' לכן הם אין המוחלט. רק שגזירת הבורא ב"ה עשה את אינו ישנו ונעשה הזיו ליש ומציאות עולם ופרטי פרטיות העולם הן הן צירופי האותי' שנבראו בשם אלקי' המגן לשמש כמ"ש בתניא. עוד במק"א מבואר באריכות (דרוש למה קדמה פ' שמע) בענין הוי' הוא האלקי' שבמקום שאין מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים קרו לי' אלקא דאלקיא פי' כח הכללי ומקור כל הכחות כמו כח הדומם הוא כללי ומתפשטים ממנו פרטים לזהב ולכסף וכו' ואב"ט וחול ומיני אדמה וכו' וכן כח הצומח כללי הוא ומתפשט לפרטי דשאים ותבואות ואילנות וכח מדרי' עולם העשי' הכולל דצח"מ שבו הוא כללי יותר ומתפשטים ממנו הפרטים בדצח"מ ומהן הפרטי פרטים. ואלקא דאלקיא הוא אצלם הכח הכללי שממנו מתפשטים פרטי העולמות וכל עולם ועולם למיניו ופרטיו וכמו שכח הדומם הכללי מתפשט לפרטיו בגבול וסדר מיוחד דוקא כן הוא לדעתם אלקא דאלקיא מתפשט לפרטים בסדר קיום מוגבל בענינו ובמקום שמכירין את ישראל והנסים והנפלאות שנעשו שלא כסדר המוטבע והמוגבל מכירים עי"ז גם את אביהם שבשמים שהוא שם הוי' ב"ה שהוא כמשל מאור מקור הזיו שממנו מתחדש כל עיקר ישות מציאות הזיו שהוא אצלם הכח הכללי הנ"ל והוא ב"ה יכול לשנות כל הסדרים שנסדרו בזיו הכללי. אבל ישראל עצמם מאמינים כי ה' הוא האלקי'. פי' שהוא ב"ה יוצר הכל הוא ואין שום כח נברא יכול להתפשט למציאות חדש מה שלא הי' טרם התפשטותם אם לא כי יד הוי' ב"ה עשתה אותו הכח המתפשט לפרט מן הכח הכללי וכו' כמש"ש באריכות כ"ז. ועפי"ז מובן דאותי' הנברא כן הכחות המתפשטים מכלל לפרט וכולל זה כל המדרי' דהשתל'. וחידוש מציאותם בכלל ובפרט הכל הוא ממאמרות דזו"נ הוי' הוא האלקים וזהו אותיות הבורא ב"ה המחדשים מציאות הכחות דהשתל' מאין ליש. וזה נק' בתניא כח הפועל בנפעל. הנפעל הוא הזיו והכח המתפשט. והפועל הוא כח הוי' ב"ה המהווה הכל מאין ליש בכלל ובפרט. ואותי' הבורא ב"ה הן המתקנים ומעלים את העולמות דכלים דתהו גם אחר שנבראו ובאו אל בחי' מציאות ע"י ההנהגה דעולמות דצו"מ כפום עובדיהון בששת ימי המעשה וביום השביעי שבת וינפש. כמשל האדם העושה מלאכה שמתפשטים כחות התנועה שלו על גוף המלאכה ונעשית ע"י כרצונו וכשפוסק מעשיית המלאכה חוזרים הכחות המתפשטים אל עצמותו (וכן גם הוא במדות ושכל ואין להאריך כאן). כן הוא כבי' למעלה שחוזרים בחי' אותי' הבורא אל העצמות וחיות כל ההשתל' הוא מה שקבלו משם הוי' ב"ה בעת התהוותם אלא שהיא עתה בשבת מסתלקת ומתרוממת מהם וההארה מאלקית לקיום מציאותן הוא בחי' רעד"ר המתגלה בשבת וכלומר הארת אור הרצון והחפץ שיהי' בחי' ההשתל' דעולמות נמצא המציאות אבל אינו עוסק בתיקונים כמו בשימהמ"ע. ובמ"ת לישראל בא עוד תיקון עליון בעולמות יותר על התיקון דשימהמ"ע הנ"ל והוא כמ"ש בגמ' דהאומר אין תחה"מ מן התו' (אף שמאמין שיהי' תחה"מ כמ"ש המפרשים) הוא אפיקורוס אלא עיקר האמונה הוא שתחה"מ שהוא התיקון הגמור למלכים שמתו ונשברו הכלים כנ"ל שישובו ויחיו ממש כמו קודם שמתו ותהי תחייתם קיימת לעד ולא ישובו למות עוד ולהשתבר. וזהו מן התו' דוקא או וקוב"ה כ"ח. ובבחי' שימהמ"ע הוא מחי' חיים ובתו' הוא מחי' מתים ברחמים רבים. ויש בחי' חוקת התו' שהוא בחי' נוק' והיא מטהרת טומאת המת גם עכשיו. והוא ענין פרה אדומה ככל מצותה ונק' קידוש מי חטאת שעושה אותה קודש כידוע בכהאריז"ל ובכ"ד שהקידוש הוא ממקום בחי' ח"ס שבכתר (וכמו התו' שהיא פנימי' רצה"ע וח"ס מתפשטת לתרי"ג ארחין דאורייתא) והנה נת' בפרשיות הקודמות שאחר מ"ת בחי' המוחין שהן בחי' העצמות דנש"י בני אל חי זכר לעולם בריתו לתת להם נחלת גוים הכנעני והחתי וגו' שהן בחי' המדות הטבעיות שבגוף להפכם לקדושת עצמיות נשמתם הנ"ל והוא הפ' העקרי הנ"ל שישכון שכינתו בתוכם בבהמ"ק דקדושת נפשם המוסתרת בטבעיות גופני אך עדיין לא היו מוכנים לזה כי הי' הפרצוף העקרי בבחי' קטנות כמבואר במשלים שבפ' תרומה ותצוה. לכן בחר לבנות פ' הארה הכל כנ"ל שבחי' פ' ההארה הוא שיראו את בחי' ה' יראה שבהר ע"י מרע"ה ועלה להר לקבל לוחות הראשונות דכתי' בהו מעשה אלקים המה ולא מן הנבראים והיינו מבחי' אותיות הבורא מבלתי התלבשותם באותי' הנבראים. וכמ"ש בכ"ד ענין זה שהלוחות הראשונות לא הי' בהן בירורים מכלים דתהו כ"א מעשה אלקים דאוחו"ג חד והם ירדו למראות עיני עם קדוש ישראל (בבחי' שוכ"ע) ועי"ז תשכון השראת שכינתו בתוכם בבחי' ממכ"ע. ואף שלא הי' טבעיות גופם עדיין מוכן לזה אך הי' זה כענין אדה"ר דכתי' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה ולאכול מפרי עץ גן אלקי' וכאשר הי' יורד אל הארץ הלזו התחתונה הי' בקדושתו אומר לבהמות וחיות בואו נשתחוה ונכרעה לפני ה' עושנו כמ"ש בזוהר ובתיקונים וכמ"ש ביאורו בכ"ד. אף שהארץ עדיין לא הוטהרה ע"י האדם כי מכון שבתו הי' בג"ע רק שמזיו השכינה שהי' נהנה בג"ע הי' מאיר לארץ ולנמצאים ברדתו על הארץ כנ"ל. ואחר שחטא בעה"ד ויגרש את האדם לעבוד את האדמה אשר ממנה לוקח וע"י תיקון שיעשה בעבודת האדמה וכל אשר בה לברר בירורי' בל"ט מלאכות ולהעלותם לה' בכח נשמתו ברצון ושכל וכו' שלה אז דוקא יזכה לראות ולהנות מזיו השכינה כמ"ש בצדיקים עולמך תראה בחייך. ככה הי' בענין דור המדבר שאם הי' נבנה פ' הארה הנ"ל ע"י הלוחות הראשונות הי' ממילא מתתקן ע"י השראת השכינה במשכן התהפכות טבע גופם (כמו הבהמות וחיות שאמר להם אדה"ר בואו נשתחוה וכו') להגדיל פרצוף העיקרי אן הנה כתי' ויקהל העם על אהרן העם דוקא מדרי' הנמוכות בישראל שאין להם דעת ולא תבונה רק שבראותם את מעשה איש האלקים נורא מאוד בכל אשר אמר ונעשה היו דבוקים בה בבחי' אמונה כיתד במקום נאמן בכל תוקף אף כי לא ידעו ולא הבינו כלום וכשראו כי בושש משה נתקררה תוקף אמונתם הפשוטה לכן ויקהל העם על אהרן. כי ראו שאהרן הוא המעורר את לבות בנ"י אל ה' כענין שושבינא דמטרוניתא הנז"ל בפה"ק וגם להם הי' נעשה איזה התעוררות ממנו (כענין מ"ש בס' עזרא וכהתפלל עזרא וכהתודותו בוכה ומתנפל וגו' נקבצו אליו מישראל קהל רב וכו' כי בכו העם הרבה בכה). אבל לא הי' להם במה לידבק כי לא הי' להם שום בחי' השנה בדעת. ולכן אמרו לאהרן קום. כלומר מה בצע שאתה מתפלל למטה לעורר אותנו כי גם אחרי ההתעוררות אין לנו דבר להמשך אחריו. אלא עשה לנו אלקי' אשר ילכו לפנינו דבר מורגש מזכיר להם כבוד ה' לדבקה בו ולהיות נמשכים אחריו וזהו אשר ילכו לפנינו והם אחריו. כי זה משה וגו'. פי' דבשלמא שאר אנשים בעלי דעת וחכ' שקבלו ממשה גם כי בושש הוא יש להם השגת והתבוננות מה שקבלו ממנו אבל העם אמרו שזה משה האיש לא ידענו (גם מאז דברו אלינו לא השגנו כלום וזהו לא ידענו) מה הי' לו כלומר מה הי' בדעתו ככל המון ישראל שקבלו דעת והשגה ממנו. ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם. כי ראה אהרן אשר נקודת יהדותם מתנוססת בהם ומשתוקקים לסיוע מלמעלה באיזה הארה וכח ואחריו ילכו בכל לבם ובכל נפשם. ואמר להם שיתקדשו א"ע במותר להם והוא אהבת נשים והילדים. ולא יחוסו על צערם בהלקח מהם תכשיטיהם הנאהבים להם. ויהי' זה מעין ענין ועשו לי מקדש שנת' כ"פ שע"י נדבת לבם הי' נעשה בחי' כלי לושכנתי בתוכם עם סיוע וכח משה וב"ד כמש"ש. כך חשב אהרן שע"י התרוממות מדריגתם להפקיד נפש נשיהם וילדיהם ולהתנדב כנ"ל תהי' עבודתם זאת עולה אל הקודש ע"י אהרן להמשיך עליהם מלמעלה רוח טהרה ע"י איזה דבר שיהי' נעשה מן הזהב עפ"י הכוונה שלהם ושל אהרן. והי' זה כענין משארז"ל והבינו אל נחש הנחשת וחי וכי נחש מחי' וכו' אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים וכו' אך לא כך הי'. כי גם שויתפרקו כל העם את הנזמים אשר באזניהם של עצמם וכלומר שגם אהבת עצמן הפקירו להפיק רצון מה'. אבל הם שמטו אחת מטטרומולין שלי ועשו להם וכו'. פי' כי לא הגיעה התעוררות שלהם אל נקודת האמונה שלהם שהתנוצצה בקרבם בבחי' גילוי וראי' בקי"ס כמ"ש וייראו העם את העם את ה' וכמ"ש במ"ת וירא העם וינועו שזהו בחי' נקודת היהדות דכללות נש"י בבחי' הפרצוף העצמי אלא היתה ההתעוררות שלהם עתה כמו שקיימו על עצמם אז בעת הראי' לשום את עצמם וכחם כשור לעול לעבוד את ה' וזה הכח בטבעיות שלהם שרשו מפני שור של המרכבה שהוא. רצה לומר פני השיר עצמו דמרכבה. הוא נברא ובחי' אותיות הנברא מעלים על אותי' הבורא שבכל פרט ופר (וי"ל בזה עוד דלכ"ע בשבת ניתנה תורה וכבר נת' שבשבת מתרוממים אותיות הבורא כנ"ל עד שלא יכלו הביטול של המלאכים דפני שור אלא רק לבחי' החיצוני' שלהם לבד), והנה ידוע במק"א שענין הע"ז דפסל ומסכה דודאי מי פתי יסיר לבו לומר שהפסל נסך חרש הוא אלוה אלא שמקבלים הכח שבזה הפסל הנמצא בו משרשו ע"ד גדא דהר שזהו ע"ז ממש לפי שזה אינו מגיע אלא עד בחי' אותי' של הנברא ומפריד אותו מאותי' הבורא המחיים ומהוים אותו ע"י העבודה אליו וקבלו אותו לאלוה. וכמ"כ הי' בכאן שלפי שלא הגיעה ההפקירות שלהם (אף שהיתה הפקירות יותר גדולה ממה שחשב אהרן שיפקירו רק נשיהם וכו' והם הפקירו א"ע כנ"ל) רק עד בחי' איתי' הנברא וע"י כישוף דחרטומי מצרים הפרידו את הכח דבחי' פני שור הנ"ל משרשו ויצא העגל הזה כפי מחשבתם בפני שור ויזבחו לו וגו' ולכן כשספר אהרן למשה לא הוצרך לספר מ"ש הוא להם פרקו אשר באזני נשיכם אלא התפרקו ויתנו לי דבכלל מאתים מנה. וזהו ג"כ ענין וירא אהרן ויבן מזבח לפניו כי כאשר ראה שלא ירדה שכינה ע"י ובתוך נדבתם הי' סבור שע"י המזבח שיבנה לש"ש ימשיך כח שכינת עוזו של הקב"ה לבטל תוקף הפני שור הנפרד כנ"ל. ויאמר חג לה' מחר דוקא ולא היום כידוע בענין אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם וארז"ל אתם שב"ד המקדשים את החדש מזמינים את קדושת החג וכי כמ"ש במק"א. ואחר הקלקול הזה בעם הקהל (כמשי"ת לפנינו אי"ה ענין קהל ועדה וישראל) לא הי' אפשר להבנות פרצוף ההארה ע"י הלוחות הראשונות כנ"ל כי אבדה מעם הקהל כח ההתעוררות מן האמונה הנטועה בקרבם בהעלם גדול כי נפרדה ההתעוררות מן האמונה שזהו בבחי' אותי' הבורא דוקא כנ"ל. לכן אמר ה' למשה פסל לך שני לוחות אבנים של סנפירינון הנברא והעל אותם בבחי' בירור והעלאת הניצוצות שבאותי' הנבראים ואז וכתבתי על הלוחות דברי אלקים חיים דתו' שממנה תחה"מ כנ"ל וה"ז עכשיו כענין אדה"ר אחר הגירושין שהוצרך לעבוד לתקן את האדמה דוקא קודם שיזכה לזיו השכינה כנ"ל (וכענין הידוע בכ"ד שהמברר צריך להתלבש בלבושי המתברר כמ"כ יובן שבחי' תחה"מ שבתו' הי' צריך לבוא ע"י לבוש דבירור אותי' הנברא. וכמ"ש במק"א על פסיק ויחלק עליהם לילה שע"י העלאת הניצוצות מנוגה נעשה מן הנוגה עצמה עפרא והוו חרבי גילי והוו גירי) ולזאת גם מה שמקבלים הדור דעה את בחי' פ' ההארה, דה' יראה ע"י מרע"ה הוצרך ע"י קירון עור פני משה בגופו דוקא אז יכולים לקבלו ולא בלא בחי' התלבשות האור בגוף. והי' המשכן הנעשה עתה ע"י בצלאל כענין אדה"ר אחר הגירושין הנ"ל שתחלה הי' צריך בצלאל בכח חכ' ותבונה שלו לברר את בחי' אותיות הנברא ש גופי מלאכת המשכן. ואח"כ יוכל לבוא בהן בחי' ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך כנ"ל בפרשיות הקודמות וזהו ע"י ועשית דמשה הכל כנ"ל שם. וזהו אל"ה כלומר מעשה המשכן ע"י בצלאל הנז' בפ' ויקהל הוא רק פקודי המשכן כלומר שאחר הבירור דבצלאל נפקדו מעשי ידיו מן המשכן דושכנתי בתוכם. ומפרש הכתוב שפקידה זו הי' ע"י "משכן העדות "אשר יפוקד "עפ"י "משה דוקא ומפרש עוד לאמר מה היתה הפקידה מן המשכן למעשה בצלאל "עבודת הלוים ביד איתמר כמ"ש ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים וע"י כל זה נכנעה קליפת נחש שרף ועקרב שבמדבר שהי' מונע גדול לכניסת ישראל לארץ בבחי' בנין פרצוף העצמי (שהוא כנז"ל כ"פ להפך טבעיית גופם אל כח הנשמה העצמי דבחי' המוחין). וכמו שאמר אהרן אתה ידעת את העם כי ברע הוא כלומר שלא נתברר גופם כלום עד שיש יניקה גם לג"ק הטמאות דנחש שרף ועקרב. אלא שאם הי' נבנה פרצוף ההארה ע"י לוחות הראשונות הי' הענין כמו אדה"ר קודם החטא שהנחש הי' ערום מכל חית השדה ואעפ"כ הי' אדה"ר אומר בואו נשתחוה וכו' כנ"ל. אבל ע"י הקלקול נעשה תגבורת כח הנחש שרף ועקרב שבמדבר שצריך להלחם עמו בעבודת הלוים וכענין ואיבה אשית וכו' ואמר עוד הכתוב שאעפ"י שפקודת מעשה בצלאל היתה רק בבחי' עבודת הלוים (וביד איתמר שהי' כהן סתם דוקא שהיא מדרי' תחתונה שבכהונה כמשי"ת לפנינו אי"ה) אעפ"כ לא יגרע מענין פרצוף ההארה עצמו דושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך כנ"ל. כי הנה ובצלאל וכו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה ולא חיסר וגרע שום דבר בעצם הדבר אשר צוה ה' למשה דהיינו אשר אני מראה אותך ולכן אעפ"י שלגבי קהל ועדה וישראל ראו רק מה שקרן עור פני משה כנ"ל אעפ"כ בעצם הפרצוף הכל נעשה ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וכנ"ל. והנה אחר שנפקד המשכן דמעשה בצלאל (מבירור אותי' הנברא). ממשכן העדות אשר פוקד ע"פ משה. אז דוקא יש שייכות שיעשה בצלאל גם את בגדי אהרן שהוא הפה דמשה ושיש' דמט' ככל הנז"ל פ' כי תשא. אבל קודם הפקידה מה ענין אהרן להמשכן וכלים שנתבררו ועלו ע"י חכ' ותבונה ודעת של בצלאל וק"ל. ועוד י"ל בזה ע"ד משנת"ל פ' תצוה שע"י הקדמת הלקיחה מבנ"י אל משה (מלבד לקיחת התרומה דה' מלך גאות לבש כמש"ל בפ' תרומה) שמן זית זך כתית דאתכפייא סט"א ואסתליקת יקרא דקוב"ה עי"ז היא אסתלקותא יתירה להעלות נר תמיד ע"י אהרן משא"כ בלא ענין שמן כתית דוקא לא הי' כח באהרן להעלות נר תמיד ועל זאת נעשו בגדי אהרן אח"כ שע"י הלבושים הוא מעלה אותן כמבו' בפ' תצוה. כעין זה ממש הוא כשע"י הפקידה דמשכן בצלאל ממשכן העדות עפ"י משה כנ"ל נעשה עבודת הלוים כמשי"ת ועבודת הלוים כוללת גרשון קהת ומררי שענין מררי מבואר בכתבים בכ"ד שהוא כענין שמן זית זך כתית ולכן קדמה הודעת עבודת הלוים לעשיית בגדי אהרן בפ' זו וגם זה קל להבין. וכמו שנת' בפ' כי תשא ענין ג' עליות של המקבל. א' ע"י משה בכי תשא כענין וישלך אדרתו עליו דאלי' ואלישע. ב' ע"י קידוש אהרן ובניו. ג' ע"י שמן המשחה כמש"ש. זהו דוקא בבחי' עשיית המשכן דמשה שהוא בבחי' אותי' הבורא ולכן הקדים הכלים למשכן כי הכלים הן בחי' התמונה והמשכן הוא בחי' התבנית ע' ריש פ' תצוה באריכות הענין ותבין. אבל עכשיו במעשה בצלאל לתיקון עם הקהל כנ"ל בארוכה שהוא כמו אדה"ר. אחר אכילת עץ הדעת שהתחיל התיקון בבירור ועליות אותי' הנברא (ואח"כ פוקד המשכן העדות עפ"י משה כנ"ל) היתה בחי' עליית המקבל בסדר אחר ובענין אחר. וז"ש ויעשו בנ"י ככל אשר צוה ה' את משה וגו'. ולכאורה הרי רק בצלאל עשה אלא שע"י צירופי אותי' שהי' בצלאל יודע כנ"ל נעשה בחי' תבנית המשכן לעיני עם הקהל כענין הנז"ל במ"ש לאהרן קום עשה וכו'. וזהו בחי' עליית המקבל הראשונה עכשיו. ויביאו את המשכן אל משה וכו' והיינו כמו עליי' הא' דעל ידי משה בכי תשא הנ"ל ועל ידי זה הוכנו לפקודיהם להיות מופקדים מן המשכן כמש"ל פ' כ"ת. וכאן היתה שע"י צירופי אותי' של בצלאל נתעוררו הם על ידי תבנית המשכן להביא אותו אל משה וביאור הדבר הוא שע"י המורגש דתבנית המשכן עלו אל בחי' ויאמינו בה' ובמשה עבדו כנ"ל והבן. עלי' ב' היתה ע"י ויקם משה את המשכן בדבר ה' שאמר בא' לחדש תקים את המשכן ומשחת אותו כו' שהוא כעין עלי' ג' דפ' כי תשא וכאן היא קודמת. ואח"כ עלי' שע"י אהרן במ"ש והלבשת את אהרן את בגדיו ומשחת אותו שזהו כענין עלי' ב' דלעיל בפ' תשא שהוא התפעלות המקבל בבחי' השמיעה טובה שמקומה עכשיו אחר בחי' עלי' ג' דוקא. וזה ית' לפנינו אי"ה בענין קהל ועדה וישראל. ועם האמור יובן דדוקא בבחי' המשכן דועשית דמשה (בבחי' הלוחית הראשונות כנ"ל) באה מצות שבת אחר עשיית המשכן וכמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם פי' הדבר שע"י העליי' דמקבל לקבל את בחי' ושכנתי בתוכם שע"י ועשית דמשה והמקבל הוא נברא בבחי' אותי' הנברא (קודם הבירור שע"י בצלאל) מקבלים המה ע"י כח הפועל (אותי' הבורא) שבנפעל. והנה הכח הפועל הוא מלובש ומתעלם בנפעל. רק שבשבת הוא מתעלה ומתרומם מלהיות מלובש בנפעל כמשנת"ל והשבת ניתן לישראל כמ"ש כי אות היא ביני וביניכם. פי' שבחי' התגלות כח הפועל שלא ע"י התלבשות בבחי' אותי' הנברא ונפעל אינו אלא לישראל לבדם ובשבת דוקא. ואז ידעו ויבינו את בחי' ושכנתי בתוכם בעליל. וזהו לדעת (ממש) כי אני ה' מקדישכם בקדושת ושכנתי בתוכם. אבל כשחזר המשכן להיות מתחיל מצירופי אותי' דחב"ד דבצלאל. הרי נהפוך הוא שמן בחי' השבת כאמור דאות היא ביני וביניכם לדורותיכם דוקא זכו וקבלו כח להיות ענין התיקון והבירור ע"י מעשה בצלאל כמשי"ת אי"ה בפי' פסוקים דויקהל. וכן בשבת ניתנה תורה שממנה תחה"מ כנ"ל להחיות המתים דמלכים דתהו שזהו עליון נורא ופנימי הרבה על בחי' התלבשות דכח הפועל בנפעל. ולכן ניתנה בשבת דוקא שבה עליות כח הפועל כנ"ל. ואם לא היו נשברים לוחות הראשונות. הרי אמרו חרות על הלוחית א"ת חרות אלא חירות ממה"מ. ולא היו צריכים לפרה אדומה כלל. (ואפשר דמתי אוה"ע לא היו מטמאין אותם כלל מפני הבדלת ערכם לגמרי אז). וחוקת התו' לשין נוק' הי' הפרצוף הארה דמשכן בכח העשי' דמשה בתכלית העילוי ושלימות. אך אחרי כן שע"י המשכן ככל הנ"ל הי' עכ"פ בחי' ושכנתי בתוכם (אף שההשגה והרגשה שלהם הי' רק ע"י בחי' בירור אותי' הנברא וקירון עור פני משה כנ"ל) לבטל מעליהם קליפות החיצוני' דנחש שרף ועקרב שבמדבר (ע"י עבודת הלוים כנ"ל). וגם תיקון טבעיות גופם לעשות הכנה לבחי' פב"פ גם בפ' העיקרי. שכ"ז הוא בא מבחי' הנוק' ממכ"ע (אבל מבחי' סוכ"ע אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו ולא יתבטל עדיין מן בחי' פנימי', דבחי' ממכ"ע). הוצרכו לפרה אדומה (פי' שיאיר אור הנוק' בבחי' זו דבחי' הטומאה דמיתה כמו שעתיד להיות מבחי' הדכורא תחה"מ כנ"ל כשיבא הסובב בבחי' גילוי לע"ל). לטהר גם טומאת המת מעליהם שלא יחשך אור הפרצוף גם מטומאת מת. והנה ענין הפליאה בפרה אדומה כמ"ש שלמה והיא רחוקה ממני אינה על ענין ההיפך דטהרת טמאים וטומאת טהורים כנ"ל בהערות. אלא עיקר התמהון בזה הוא. דמאחר שהוא חוקת התו' שממנה תחה"מ ושלכן דוחה היא את הטומאה. איך יבוא ממנה ענין טומאה כלל שעכ"פ כל בחי' טומאה הוא מלשון ונטמתם בם טמטום והעלם החשך דסט"א, מי יתן טמא מטהור וקדוש. וזה נעלם מכל העולמות דקדושה שנבררו והובדלו מן הקליפות ולא יוכלו לעמוד על הדבר איך מקדושה עליונה כזו תצא טומאה. אמנם הנה גם זה לעומת זה עשה האלקים גם קליפות ממש מן הכלים הנשברים דתהו מה שהבדיל מהם לרעה אך גם בזה הענין הוא כנ"ל דאין זה תימא על מה שעשה האלקים את הסט"א ונתן לה מציאות בכח הפועל שלו כבי' שפעל מציאותה כמ"ש עשה האלקים כי ידוע שבאמת מציאות הקליפות הוא רק הניצוץ הנשאר בהן שעתיד להתברר ולעלות ע"י כפי' והעברה שלהן. אבל יש מקום תימה רבתי איך בא מציאות שרש לסט"א גם ממיתת כלים דתהו. מאחר שהוא דבר מנגד לבחי' עצם הקדושה כמ"ש בפהק"ו בענין אתכפי' סט"א. אמנם הגם שזה מנגד לאו"כ דקדושה אלקית הנה לגבי סדכ"ס לית מחתב"כ אין שום דבר מנגד. ומאחר דלמחתב"כ אין שום מקום תימה בעולם וק"ל, וזהו ג"כ דלית מח' דכולהו עלמין תפיסא בשרש מציאות הקליפות איך יצאו להיות נמצאים בעולמות. והנה כשאנו רואים שבפרה אדומה שהיא מטהרת ודוחה את הטומאה ואעפ"כ יש בה כח להמציא גם בחי' טומאה. הנה על כח זה אמר שלמה אחכמה והיא רחוקה. דבבחי' או"כ דחכמת שלמה שהוא עכ"פ בחי' עולם רחוקה היא ולמחת"ב. והנה נזכרו בענין הפרשיות הללו ג' מדרי'. א' עליית המקבל עצמו. ב' עליית המקבל ע"י הפה דמשפיע כשהוא מתוקן בחכ' שבדבור כו'. ג' עליית המקבל ע"י שרשו באלקות. וידוע הכלל במילי דחכמתא שכל בחי' ובחי' מדרי' כלולה מכולם. ולכן יש בכנס"י שהוא גוף המקבל והיינו פרצוף כללות נש"י ג' בחי' קהל ועדה וישראל כמשארז"ל הפסח נשחט בג' כתות ויליף לה מדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל היינו קהל ועדה וישראל. וכן בעלי' במדרי' הב' שהוא העלאת הנרות דאהרן ג"כ ג' מדרי' כהן כהן הדיוט וסגן וכה"ג. המדרי' הג' בבחי' אלקות הוא השראת השכינה במשכן בכלים והלוחות שבארון, ביאור זאת. קהל הוא הבחי' התחתונה בפ' כנס"י. היינו כמו הנשים וע"ה שאין להם אלא האמונה מבלי שום טעם ודעת ובכח האמונה לבד מקיימים תומ"צ ככל ישראל. והיינו כשכנס"י מקבלים פ' העיקרי הנק' בשם רחל. ובמדבר שהיו מקבלים מפרצוף הארה (לאה ודור המדבר כמ"ש בע"ח) הי' צ"ל איזה דבר מורגש לנגד עיניהם וכמ"ש ויאמינו בה' ובמשה וזה משה האיש וכו' הנז"ל. ואח"כ בתבנית המשכן וענן ה' על המשכן וכו'. וזה הוא כמדרי' התחתונה דמקבל ע"י וישלך אדרתו עליו הנ"ל וילך אחרי אלי' בלא שום ידיעה וטעם. הבחי' ומדרי' אמצעית בכנס"י נק' עדה והיינו כמשנ"ת שבחי' אמצעית היא ענין השמיעה טובה וכמ"ש במק"א ע"פ ובקולו תשמעו שבחי' השמיעה מגעת עד הקול ממש ועד בכלל שבבחי' זו מתאחד המקבל עם המשפיע וה"ז כענין כי הנה המלכים נועדו ולכן נק' עדה. בחי' ומדרי' הג' הוא ישראל כמ"ש בפרשיות הקודמות שע"ש כך נק' בני ישראל לפי שכנס"י הם בחי' בנין לישראל שהוא ענין לי ראש דהיינו הביטול והתכללות באלקות לגמרי דיעאע"ה כאדם הטרוד במחשבת עיון שאינו משגיח על כחות הגוף כלל כרבא דהוו נבעין אצבעותיו דמא והוא לא הרגיש כלל ובחי' מדרי' זו בכנס"י הם הנזירים והפרושים שפורשים מעניני הגוף לגמרי ומוסרים כל כחות נפשם לעבודת ה' (וג' בחי' הללו בכנס"י גם הם כלולים כאו"א מכולם והמ"י ואין להאריך). מדרי' הב' דעליית המקבל הם הכהנים הדיוט וסגן וכה"ג וכמ"ש בכאריז"ל דכה"ג בחכ' סגן בחסד הדיוט בנצח וידוע ענין חב"ד חג"ת נה"י בכל פרצוף. שהחב"ד הן ציור הרצון איך יתכן שיבוא אל פועל ובאיזה צלם ותמונה. וחג"ת הן התחברות האדם אל הבאת הרצון לפועל והיינו התפעלות הלב מן העונג שמרגיש ברצון זה כחב"ד שלו שבא אל הלב ג"כ ויש התפעלות בבחי' חסדים או גבורות וכו'. ונה"י הוא התחברות אל הפועל ממש בלא הרגשת תענוג כידוע שלכן נק' נצח והוד ערבי נחל שאין בהם טעם ולא ריח. ועד"ז יובן דכהן הדיוט מעלה את המקבל אל המשפיע שיתחבר ע"ד התחברות הדמות ותבנית אל הצלם ותמונה. ע"ל פ' תצוה. וכמו מי שמשיג איזה מושכל ע"י המשל דוקא שענין גוף המשל בכל פרטיו הוא מבין היטב הדק ובמושכל אין לו תפיסא והשגה כלל בערך הפרטים שבו רק השגה כללית וע"י המשל מבין שיש ככל פרטיו גם במושכל הנמשל. וזה נכלל ג"כ בשם שמיעה (דער הערט אווארט) וסקירה בכלל וכל הפרטים שבדברי המשפיע. והשמיעה הזאת מיישרת לב האדם אל מציאות הפרטים אף שאינו מבין ומשיג אותם עד שיוכל לדבר בהם עכ"פ אך בלא טעם ודעת ידבר רק שעכ"פ נסמך הוא על השמיעה הכללית נמצא שמכלל הדברים יש לתלמיד המקבל איזה התקשרות עם הרב המשפיע שממשיך את נפשו אליו וזה הוא כנגד בחי' מדרי' קהל דכנס"י שמוסיף עליו כהן הדיוט לעשות בחי' התקשרות ממש עם המשפיע. וזהו רק ענין עלי' למקבל משפלותו הקודם שלא הי' שום תבונה ודעת כלל רק האמונה שלמעלה מן הדעת לגמרי אך עדיין לא בא אל מדרי' תלמיד ממש דקאים אדעתי' דרבי' בתר מ' שנין עכ"פ. אבל זה לא יקום לעולם מזה הלמוד על דעתי' דרבי' וכמשי"ת אי"ה. ונגד בחי' עדה דכנס"י הוא הסגן שבמקום חג"ת שהלב רואה ושומע העונג שבמושכל מפי הרב המשפיע כי כבר יש לו ציור מכל פרטי הענין שמדבר בו הרב והוא בשמיעתו מגיע אליהם ממש בבחי' ועד בכלל ומרגישם אלא שהרגשתו עמוקה וחשיכה שמסתתר בה חכמת הרב והרגשתו באותו המושכל לפי שאינו שומע כ"א מה שבא מן הרב באותי' ותיבות שבדבור. ואת אותי' הדבור שניהם מרגישים בהרגשה שוה. רק שהפנימי' שבהם מפרטי המושכל הרב מרגישם באותי' ותיבות הללו על בוריים בחכמתו הגדולה של הרב. והתלמיד אינו מוצא בהם טעם אלא כפי חכמתו וכשהוגה בהן עד ארבעין שנין ימצא בהם טעם ועונג המושג להרב באותי' הללו (אבל המקבל במדרי' הא' הנ"ל בחי' כהן הדיוט לא הרגיש כלל דעתו דרבי' באותי' ותיבות דיבורו אלא רק יונק מהן כללות הענין ובו הוא קשור לא יוסיף לו שום טעם ודעת מדיבוריו הללו גם בהמשך הזמן כי לא באה אליו דעתא דרבי' ע"י הדיבורים כלל). אמנם יש עוד בחי' תלמיד חבר כמ"ש במק"א באריכות שהוא כמ"ש ר"א ורב אסי לגמרי' דרב הוי צריכי ולסברי' לא הוו צריכי כלל זהו בחי' עליות המקבל דכנס"י ע"י כה"ג שהוא במקום חב"ד בבחי' החכ' ונק' חסד דאבא. והוא ע"ד משנת"ל בפסיק ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך לפנים מן הענן אף שהעיקר היא משה שנגש לבדו אל ה' ושוש' דמל' אך אהרן הורם והוקרב אל משה בלא שום מחיצה מפסקת ואעפ"כ הוא המקבל ממשה והיינו כמו לגמרי' הוו צריכי). אך השגתו והבנתו היתה במקום ומדרי' משה (כמו לסברי' לא הוו צריכי כמו שאר התלמידים שצריך הרב להסביר להם בהסבר שמוליד הרב מחכמתו). ונק' שושדמ"ט כידוע וכמשי"ת אי"ה. וזו המדרי' מובן שהוא כנגד בחי' ישראל דכנס"י שבלא סיוע דאהרן הכה"ג אף שהם מתקדשים ומיטהרים בכל עניני הגוף ה"ז כמו שהתלמיד שבודל א"ע מעסקים ועוסק רק בתו' כפי מה שיוכל שאת בחכמתו מעצמו בכח החכ' שלו ואינו מקבל תוס' ממשפיע שלו. וע"י אהרן שהוא מעלה את הנרות דכנס"י שיוכלו לקבל מפי כה"ג וסברא לסבור כלומר שמקבלים מאהרן הכח לסבור סברא כנ"ל אבל עיקר הלימוד הוא קבלה למשה כידוע. ועד"ז יובן גם בג' מדרי' שכינה ע"ד פנימי תיכון חיצון הנז' בע"ח שהוא כמו חב"ד חג"ת נה"י. והנה תבנית המשכן או בהמ"ק הבא לתוכו הוא כעומד לפני המלך שהוא בביטול הרצון ושו"מ בפני אימת המלך והדר כבודו. וכמ"כ כשכנס"י מכירים בטבע ירושתנו מהאבות וכו' את כבוד ה' השורה בבהמ"ק בבחי' שלמעלה מן ההשגה וטעם ודעת. ובאמת אין זה למעלה מהדעת אלא הוא למטה מן הדעת (ע' בתניא בענין בהמות היית עמך). והוא פרצוף החיצון דנה"י שאין בו טעם וכו' אלא רק כעין הודאה על אחדותו הפשוטה ופ' התיכון הוא בחי' התפעלות אלקות במוח ולב עד"מ כשהמלך מדבר עם הנצב לעומתו בביטול הנ"ל דבר מחשבת שכל. מזה תתרומם נפש העומד לפניו לפקוח עיני השכל ובינת הלב אל דבר המלך לבוא עד תכונתו וכוונתו בהתקשרות גדול למען לא ישגה ואימת המלך לא תסור מלסובב אותו שלא יתור אחר לבבו ושכלו לשום דבר אחר רק אל דברי המלך. וכן הוא בנמשל מדרי' השכינה בבחי' כלים תיכונים בשולחן ומנורה ומזבח. עושה בחי' התפעלות אלקות בכנס"י. שזה הוא ענין הטעם ודעת דוקא אלא שהוא בבחי' ביטול הישות מכל וכל ואין שם אלא ההתפעלות בכח אלקי דשכינה ב"ה. ופרצוף הפנימי הוא בחי' הארון והלוחות שהוא כמו בחי' חב"ד דכל הפרצופים כנ"ל שאור א"ם ב"ה מתייחד בחכ' ופנימי' אבא פנימי'. עתיק. וכן הוא בפרצוף הפנימי דשכינה בבהמ"ק ששם גנוז אור התו' (שתחה"מ ממנה כנ"ל) במכתב אלקים חרות על הלוחות. שזהו באמת בחי' שלמעלה מן הטעם ודעת דמהות עולמות עו"ת אלא שהתורה נתלבשה בפנימיותן במצות וחוקים ומשפטים ובחכ' ושכל שבתו'. והוא ע"ד פנימי' אבא פנימי' עתיק כנ"ל. וע"ז אמרו אהרן שושדמ"ט להביאה אל פני המלך פב"פ בבחי' אור התו' האמור. והא בהא תליא ר"ל שושבינות דמטרוניתא תלוי בהעלאת הנרות דכנס"י בבחי' שלמעלה מן הדעת הלזו. וע"י שושבינות דמטרוניתא להביאה פב"פ מתעלים נש"י כנ"ל. ומעתה יובן ענין פרה אדומה שענינה דרך כלל נקודה הפנימי' דספי' מל' שיורדת אל פרצוף החיצון (הנ"ל בפנימי תיכון חיצון). עד ההתלבשות בנוגה וגם שם יאיר בה בחי' אור התו' (שממנה תחה"מ כנ"ל). ועי"ז נמצא בה הכח לדחות גם את טומאת המת. אך להיותה בחי' המל' דוקא דכתי' בה והארץ נתן לבנ"א וסלקא או נחתא בגיניהון דישראל (משא"כ במדות עליונות דז"א כתי' השוכן אתם בתוך טומאתם וקרבן צבור דוחה את הטומאה במציאותה בפועל והרי הוא כמו שאינה נגדו ית'). צריך להאיר בה אור התורה בבחי' שלמעלה מהתלבשות התו' בחכ' אלקית דספי' עליונות אלא בבחי' ח"ס שבכתר דוקא. וידוע הכלל דה' בחכ' שבכ"מ עיקר יחוד אא"ס ב"ה הוא בחכ'. א"כ בח"ס מתייחד אא"ס ב"ה בחי' סתימא דכל סתימין ולמחתב"כ. וכשנעשה מעשה פרה אדומה כמצות התו' הרי היא חוקת התו' בחי' נוק' וכענין ממכ"ע הידוע לכן היא דוחה ומבטלת את הטומאה מלהיות לה שם מציאות כלל (ולא כמו קרבן צבור הנ"ל שדוחה את הטומאה ומציאותה קיים בערכה) וגם יכול לבוא ממנה גם מציאות טומאה ממש לטמא טהורים מאחר שיש בה מבחי' סדכ"ס כנ"ל. כמו דלמחתב"כ איך ולמה יצא מציאות הקליפות ע"י שבה"כ כנ"ל. כן הוא בפרה אדומה סתומים וחתומים הדברים למה תצא ממנה טומאה לטמא טהורים. וזהו וידבר ה' אל משה ואל אהרן שושבינין דמלכא ודמטרוניתא (שעל ידם דוקא הוא יחוד העליון הפנימי כנ"ל). לאמר הנה בפי' לאמר יש ב' פי' בגמ'. א' לשון גילוי דוקא כמאמרם ז"ל לאמר זה גילוי עריות. ופי' הב' הוא לאמר לא אמור בדברים כמ"ש בפ"ק דיומא. ואין כאן מקום להאריך בביאור זאת. אבל לענין פי' הפסוק י"ל כך וידבר ה' אל משה ואל אהרן כאמור. פי' לאמר הוא לשון גילוי שיבוא אור התו' משרשה בח"ס כנ"ל אל בחי' נקודת המל'. וזהו זאת חקת התו' אשר צוה ה' פי' מלשון התחברות שמתחבר שם הגדול בחוקת התו' שע"י הלאמר הנ"ל נעשה בחי' חוקת התורה כנ"ל. ואמר עוד תיבת לאמר ופירושה כאן הוא לא אמור בדברים. וכמ"ש לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה בלא טעם. והמשכיל יבין את זאת שהוא כמו ענין ללבי גליתי ולאברי לא גליתי ודי בזה. ואתה צויתה זאת עשו. דבר אל בנ"י ויקחו אליך דוקא כי לך גליתי טעם פרה ונתת (אתה דוקא) אותה אל אלעזר הכהן שמצותה בסגן. יש לפרש שזהו במדבר דוקא שאז לא הי' פב"פ אלא פ' הארה כנ"ל כ"פ וכמ"ש אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וזהו דרך אברים דוקא וק"ל. ולכן לא הי' יכול להיות ע"י אהרן כה"ג שהוא מקבל ממשה וכמש"ל פ' תצוה ע"פ ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך עיי"ש וכאמור דלאברי לא גליתי. אלא מצותה בסגן שהוא כענין עדה דכנס"י כנ"ל באריכות שאף שנועדו יחדיו אין המקבל מקבל אלא ע"י האותיות דוקא והמקבל מקבל לפי דרכו ולא דעתי' דרבי' ממש (משא"כ אהרן כה"ג כנ"ל שהוא דלסברי' לא הוו צריכי). לכן על ידו תוכל לבוא חוקת התורה אל הפועל ממש לטהר טמאים ולטמא טהורים בבחי' חוקה ולא בגילוי דעתא דמשה כלל וכלל אלא לפי תומו ודרכו של המקבל כנ"ל. והיינו דוקא במדבר. אבל בבהמ"ק שבא"י שהוא פ' העיקרי שאינו בבחי' ראי' בגילוי אלא כהכרת הבן את אביו שהכרה זו לא תמצא באדם אחר אפי' שיהי' גדול שבחכמים כמש"ל פ' תצוה. ובדרך הכרה זו בפרצוף זה יוכל לבוא כל ענין חוקת התו' דפרה אדומה ע"י כהנים גדילים. והמ"י. ואחר כ"ז י"ל פסוקי ויקהל שאחר המעשה דויקהל העם על אהרן ככל משנת"ל וגם נודע למרע"ה כי קרן עור פניו דוקא ראה ויבן כי עת לעשות לה' ע"י בירור היש מלמטה למעלה דוקא תחלה כענין אדה"ר אחר עה"ד כנ"ל. מה עשה. ויקהל את כל עדת בנ"י פי' שהביאם אל בחי' החיצוני' הנק' קהל כנ"ל. דהנה כתי' במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל. פי' שבבחי' המקהלות (דהיינו בחי' קהל) כשמברכים אלקים ממשיכים ממקור ישראל שלמעלה מכל המדרי' דכנס"י. לכן הביא את בחי' עדה וישראל ג"כ לבחי' הקהל. ויאמר אליהם אלה הדברים שהן ל"ט מלאכות כמאמרם ז"ל בגמ' כנ"ל אשר צוה ה' פי' צוה מלשון התחברות פי' שמתחברים אותי' הבורא לאותי' הנברא כנ"ל בכדי לעשות אותם את הל"ט מלאכות המתקנים את אותיות הנברא. הנה רק ששת ימים תעשה מלאכה בכח ההתחברות הזאת וביום השביעי יהי' גם לכם קדש הנבדל ומרומם מאותי' הנברא וכמשנת"ל שאם ישמרו את הקודש הזה הבא להם יקבלו הכח לברר במלאכת המשכן. ולכן לא תבערו אש כידוע שאש הוא בחי' גבורות והעלאה ממטה למעלה ביום השבת. כי דוקא קודם המעשה דויקהל העם וכו' נאמר שענין השבת יהי' לדעת כי אני ה' מקדישכם בקדושה דושכנתי בתוכם ובכל שבת ושבת היו מתעלים מעלה מעלה בקדושה דושכנתי. אבל עכשיו הנה ע"י השבת דוקא יאיר לכם מלמעלה למטה שתוכלו להתקדש בקדושת המשכן ולכן לא תבערו אש. ויאמר עוד משה אל כל עדת בנ"י קחו מאתכם כלומר מכל המדרי' דכנס"י תרומה לה' ולא כמ"ש בפ' תרומה וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וקאי על משה ובית דינו שהם יקחו כמשנ"ת בפ' תרומה וזהו בבחי' מלמעלה למטה. אבל עתה קחו אתם דוקא עדה וישראל להעלות את בחי' הקהל ומקהלות תרומה לה' אז דוקא ה' ממקור ישראל יאיר מועשית דמשה ובית דינו ועוד אמר ראו כי קרא ה' בשם בצלאל וכו' שהוא יודע לצרף אותיות התרומה אשר תקחו אתם דוקא וככל משנת"ל:
1
ב׳ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח וכו' כל כלי זהב וכל איש אשר הגוף תנופת זהב לה'. הנה מ"ש וכל איש אשר הניף וכו' אין לו גזירה שלא נזכר מה הי' באותו האיש כי בכל הנדבות כתיב הביאו משא"כ בזה. גם י"ל מ"ש קחו מאתכם תרומה מהו ענין קחו מאתכם היל"ל תנו תרומה וכו'. גם י"ל מה שבציוי הש"י על מעשה המשכן אחר כלותו לצוות הזהיר על השבת בפ' תשא ובדברי מרע"ה הזהיר תחלה על השבת ואח"כ צוה על מעשה המשכן. ובגמ' למה נסמכה פ' שבת למלאכת המשכן לומר לך שכל מלאכה שהיתה במשכן אסורה בשבת ועוד אמרו הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב וכו' במשנה בא' באדר משמיעין על השקלים. ובגמ' דאמר קרא זאת עולת חדש בחדשו וגו' אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה (י"ל מהו לשון חדש והבא וכו') וילפינן שנה שנה מניסן לומר שהתרומה חדשה היא בניסן ומ"ש בא' באדר משמיעין וכו' פשוט עפ"י הפשט דשלשים יום קודם שואלין ודורשין ומזכירין וכו'. ולכן כשיש ב' חדשים אדר משמיעין באדר ב'. ועפ"י הקבלה ששה חדשים שמתשרי ועד ניסן הם בדכורא תשרי גלגלתא' ואדר פה דדכורא וכן ניסן גולגלתא דנוק' וכו'. ומפה דדכורא מתקדש גלגלתא דנוק' וכו' ולכן בא' באדר דוקא משמיעין בפה על השקלים שניסן התחלתם להביא קרבן מתרומה חדשה. ואדר שני הוא בא להשוות שנות הלבנה לשנות החמה כידוע בחשבון העברונות וחמה ולבנה ידוע בחי' דכר ונוק'. לכן לענין קידוש גלגלתא דנוק' אדר ב' דוקא שהוא ענין קירוב וחיבור הדכר לנוק' ולענין חדשים סתם אדר ראשון הוא העיקר כי הוא בחי' פה דדכורא כמו כל השנים:
2
ג׳ולהבין אפס קצות הענין עפ"י החסידות בדרכי עבודה. יובן עפ"י מ"ש אדמו"ר נבג"מ ע"פ ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. עשר נשים הן עשר בחי' הנשמה לרצון ושכל ומדות וכו' כידוע) כשהן בבחי' נוק' ומקבל נק' נשים. והתורה הנק' לחם וכן המצות כשנעשים רק בבחי' נשים הן כלחם בלתי אפוי שאין מקבלים חיות ממנו עד שיאפו אותו. והאפי' הוא בתנור אחד פי' בהתבוננות דה' אחד עי"ז תבוא בחי' אפי' ללחם התומ"צ כמ"ש כי הם חיינו לקבל חיות מהם. ולהבין הדברים הנה ענין הדכר ונוק' למעלה באלקות ידוע ענין קובה"ו תומ"צ. והיינו שני כתובים הבאים בזה. כתוב א' אומר מכה"כ וכתוב א' אומר את השמים ואת הארץ אני מלא הא כיצד בבחי' דכר אומר אני מלא ובבחי' נוק' אומר מכה"כ. ויובן בהסבר עפ"י משל. עיר אחת היו יושביה עשירים נכבדי עם בעלי מו"מ גדולים זה בכה וזה לכאן. ואחד הי' ביניהם יושב בית מי שנזדמן לו לראות אותו נחשב להם לזכי' גדולה ולמאמרו כסופה ירדופו וכבודו מלא את כל העיר אחר דבריו לא ישנו ואפי' יצוה עליהם דברים אשר אין להם שחר וטעם מקבלים באהבה לשמור ולעשות ולקיים. ויגדלו נערים מדור חדש ומקטנותם יצאו ליגדל עפ"י דרכי הכבוד לאיש המיוחד הנ"ל ככל מנהג האבות שלהם. וכאשר היו לאנשים חשובים כאו"א במעלות נכבדות שלו חכם ועשיר ונבוני השכל מושלמים הי' לבם תוהה על רוב החרדה שחרדים כל העם לדברו ועל הפלגת הכבוד שלא בערך כלל לכבוד שאר נכבדים שמכבדים אותו. ואעפ"כ לא פגמו את כבודו בשום דבר בפו"מ ונהגו במנהג כל בני העיר. אך לבם לא יכון בזה וכמשא כבד יכבד עליהם עד אשר יצאו ידי חובת הכבוד להאיש ההוא. ואח"כ ישובו בלבב שלם לעסקיהם ולהנאתם ולחשיבותם בעיני עצמן ובעיני שאר הבריות ככל בני עירות שאין בהם אדם גדול כזה. פעם א' שאל אחד מהנערים את הזקנים מה טיבו של הכבוד המופלג של אדם הגדול ההוא ולמה מחויבים כ"כ להשתעבד לו אף אם הוא גדול ממנו מה לנו לזאת. השיבו הזקנים ידוע תדע כי כל בתי העיר שלו הוא משלו בנה וכל ממון הנמצא בעיר הכל הוא של האדם הגדול והוא בחסדו נותן לכאו"א להסתחר ולהרויח ולהתפרנס ממנו בהרחבה כאו"א מאתנו לפי הצלחתו. וגם אנחנו כולנו בגופותינו קנוים לו לצמיתות אנו ובנינו עד סכה"ד. כי מעשה שהי' כך הי'. אנחנו כולנו יושבי העיר הזאת היינו בני כפרים ונעשינו בע"ח גדולים לאדוני הכפרים ולקחו אותנו לשבי' ואת נשינו ובנינו וטפינו ויענונו בעינוים גדולים עד אשר לא קוינו שלא להשתקע ח"ו בעבדות הזה ושישכיחו מבנינו שם אלקינו ודתו. רק שאדם הגדול הזה אתה דע לך שאין חכם בעולם כמוהו ולא כדוגמתו ואין צדיק תמים ואיש חסד ובעל רחמים כמוהו. כל תקוותינו בעינויינו היתה שכאשר ישמע הדבר אליו בוודאי לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יציל אותנו שלא נאבד בעם אחר וכן הי' כאשר בא השמועה אליו לא שקט עד אשר כלה הדבר וקנה אותנו במשפט הנמוסים ונתן בעדינו המעות שהיינו חייבים לאדונים הנ"ל ונתן לנו לכאו"א בתים שדות וכרמים משלו וגם ממון להסתחר ולהתפרנס כנ"ל. והצוויים ממנו אשר אין תבונה מה ענינם כלל ומה צורך ותועלת בהם יש לך לדעת כי החסד הזה גדול על הכל. כי בההנהגה עפ"י צוויו המופלאים נותן לנו דרך שאם נרצה נזכה ע"י לבוא עד מעלת חכמתו המופלגת מכל אדם ושאר שלימות אין כל דבר נעדר והכל בתכלית השלימות בדרך סגולה מופלאת ומופלגת ונעלמת משכל כל אדם זולתו. באופן שאם נרצה ונזכה שיעלה בידינו קיום כל פרטי צוויו שוב נהי' בטוחים שלא יחסר לנו דבר שלימות בכל האפשריות בעוה"ז ובעוה"ב. ויהי כשמוע העלם כדברים האלה אשר כל אשר רואה בעיר מאדם ועד בהמה לו הוא לאדם הגדול וכל דיירי העיר כלא חשיבי לגבי' בכל מיני שלימותם שמצד עצמן אז כמשא כבד יכבד עליו חיוב שכלו ודעתו וידבנו לבו בכל עוז ותעצומות שא"א כלל באופן אחר מלהיות אפר תחת כפות רגלי האדה"ג מעומקא דלבא ולא דרך כבוד בעלמא ואשר לא שת לבו להפלגת שלימות האה"ג שאין כערכו וכולם קמי' כל"ח אף אם נגלה לו לדעת שהכל שלו הוא של האה"ג וינהיג בו הכבוד הנהוג. אך לבו בל עמו בדרכי הכבוד וכל יצר מחשבות לבו רק בעניני עצמו ודרכו ישר בעיניו באמרו שע"מ כן נתן האדה"ג בחסדו לו את כל הרכוש לעשות כאדם העושה בשלו. ויבא מזה עד שישכח גם מה שהכל שלו וקיום מנהג הכבוד יהי' למשא עליו. ופעמים שהוא מתעלם כל שאין נראה בעליל נגד כבוד האה"ג. אבל מי שמבין היות כל איש כלא ממש בכל שלימותיו לדעתו ורצונו נגד האה"ג. ושאין שלימות לא בעוה"ז ולא בעוה"ב אלא בשמירת דברי. פי חכם הגדול ואה"ג אצלו הוא ככל שיחייבנו שכלו וידבנו לבו. וככל המשל הזה יש להתבונן בענין שני כתובים הנז"ל דמ"ש מכה"כ היינו שענין האלקות מרומם בפי כל בשר בטבע הבריאה וכמ"ש גדול שמי בגוים ומכ"ש ישראל מאמינים בני מאמינים ועושי רצונו ית' בתומ"צ היינו שמכה"כ ית' שלא למרות את פיו ח"ו אבל זה אינו אלא ענין כבוד המקובל והנהוג בעולם. וזה נק' רק ביטול היש שלעצמו הוא יש ודבר נפרד לגמרי אלא שמבטל ומפריע מעשיו שלצרכי עצמו מפני הכבוד לקיים דרכי הכבוד. והיינו בחי' נוק' בחי' מקבל לבד שמעצמו אין לו תבונה כלל בחיוב עשות רצונו ית' אלא רק מבחי' ההרגל שנק' אמונה כמו ויהי אימן את הדסה ומנהג אבות הם. אבל מי ששם אל לבו להתבונן דאתה עשית ואתה מחי' והוא עיקרא ושרשא דכ"ע ועוד דכולא קכל"ח ובמח' א' נבראו כל העולמות זהו מ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא והיא מדרי' עליונה למעלה למעלה ואינה גלוי' כלל אלא למי שמעמיק דעתו ותוקע מחשבתו בהתבוננות כראוי. ואז הוא בבחי' ביטול בעצם כלו' שאינו חשוב לדבר יש כלל לעצמו ושא"א כלל מבלתי לכת בדרכיו ית' ולשמור חוקיו ומצותיו וכו'. זה נק' בחי' דכר שמעצמו ומאליו הוא מחייב א"ע בעבודת הבורא ית'. והנה בגלות מצרים הי' בחי' הנוק' בגלות שלימה שלא הי' נגלה כבודו ית' כלל כי גם ישראל היו מטונפים בגילולי מצרים ובחי' הדכר הי' בבחי' עיבור כמ"ש בכהאריז"ל. וביאור הדבר דהנה ארז"ל ג' מתנות טובות ניתנו לישראל וכולן לא ניתנו אלא ע"י יסורין וכו' וי"ל למה כך. והענין הוא דהנפש האדם קודם שנכנסה לגוף אינה בערך הנאה וצער של הגוף אך כשמאצלת כאותי' להיות מורכבים בגוף אז היא גם היא מרגשת הרגשת הנאה וצער דגוף. וע"י יסור הגוף שמצד החיות כפי שהוא כבר מורכב לא הי' אפשר לו לסבול כי הם הניגוד הגמור לנגד הרכבת החיות בגוף רק שכל זמן שאין הגוף מתקלקל לגמרי מחמת היסורין ועדיין הנפש יכולה להאחז בו אז בכחה הנבדל (דהיינו כמו שהי' טרם הרכבתה בגוף) מעצמת ומחזקת את הכח המורכב שלא יבטל לגמרי מחמת המנגד דיסורין ולכן ג' מתנות טובות שהן ענין קדושה מופלגת שלא לפ"ע הרכבת הנשמה א"א לזכות בה כ"א ע"י יסורין ובפרט כשהיסורין הן באין רק להיות התנגדות לכח הנשמה בגוף. הנה הסבלנות מביאה כח עליון יותר ממהות הנשמה לחזק כחות המורכבים עפ"י ערכה הנבדל ובבוא ערך הנבדל דנשמה בגוף אז יכול לקב המתנה טובה דקדושה עליונה כנ"ל מה שלא הי' אפשר לו לקבל ע"י כח המורכב לבד. וכן הענין בעיבור הולד במעי אמו שכ' הרמב"ם במ"נ שחום בטן ההריון הוא חום גדול כ"כ שא"א לנולד לסובלו כלל ועי"ז דוקא נכנס בחומר הטפה כח הנפש לעשותו פרצוף אדם דומה לנפש שיש לה רמ"ח אברים ושס"ה גידים וכל הפרטים שבגוף הכל ברוחניותה ועפ"י כל הנ"ל יובן שתוקף כח בחי' הדכר הנ"ל שנת' דהיינו הכרה והשגה בענין את השמים ואת הארץ אני מלא וכנ"ל הוא בתוקף ועוז דהיינו גידול גופו בשלימות ע"י היסורין דוקא ולא שינו את שמם ולא את לשונם במצרים ולא נתערבו בגוים והיו קדושים לאלקיהם המקובל להם מאבותיהם בבחי' הכריתת ברית דהיינו ענין חיבור ודביקות עצמי דוקא בבחי' דכר הנ"ל. וכאשר נשלם גידול הגוף דדכורא נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם ויצאה בחי' הנוק' ביד רמה. דהיינו מלא כל הארץ כבודו ושמעו עמים ירגזון וגו' ובזה יובן שששה חדשים מר"ה שהוא מתשרי ועד ניסן היא גילוי גדול בחי' הדכורא ההתחלה דתשרי הוא גולגלתא ומסיים בפה באדר. ומניסן מתחיל גולגלתא דנוק'. וכבר נת' עפ"י משל הנ"ל דכשיש בחי' דכר אזי גם בחי' הנוק' מתגדלת ומתקדשת ביותר דהיינו שהדרכי כבוד הם באים מפנימי' הרצון וזה מרומז במ"ש דפה דדכורא מקדש לנוק'. וז"ש חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. ע"ד המשל הנ"ל היינו שצריך לחדש ענין הכבוד בחיוב שמדעתו בבחי' דכורא. וזהו שבא' באדר משמיעין על השקלים שבאין בשביל קרבנות לעבודת בהמ"ק שהוא משכן כבודו ית'. וזהו כללות ענין שע"י המשכן שרתה שכינה בישראל כמ"ש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נא' אלא בתוכם. וענין השראת השכינה מבואר בדרוש פ' תרומה שהוא הענין ח"י ברכות דשמו"ע שהן המשכה בנפש ובעולם עיי"ש. ועבודה שבמשכן הקרבת הקרבנות שהן בחי' העלאת היש דנוגה ליכלל באש שלמעלה ועי"ד נעשה בעולם הכנה גדולה להשראת השכינה בישראל בעולם. וכן מלאכת המשכן עצמו היא ג"כ ענין ההכנה שיהי' דבר המוכן להשראת השכינה בו וע"י בישראל. וכן הוא כל מה שאדם מישראל עושה בעולמו בין במו"מ בין בכל מלאכת עבודה וכל מה שצריך האדם לקיומו בעוה"ז הכל עולה מגסות דנוגה שהוא בחי' קליפה המסתרת ענין גילוי אלקית לקדושת ישראל שהן מוכנים לקבל בחי' אור השכינה בישראל. וזה שלמדו ענין המלאכות שנאסרו לעשות בשבת ממלאכת המשכן וארז"ל כל דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב וכו' פי' שהמלאכה שנעשית לעשות הכנה להשראת השכינה במשכן כנ"ל קרו' לה אב שהוא אב ושרש לכל מלאכות שנעשים לעשות הכנה בעולם לקדושת ישראל כאמור וכולם נאסרו בשבת כי השבת הוא ענין ובחי' דכורא הנז' שהוא בחי' ביטול בעצם שאין זה אלא במדרי' הנשמה עצמה ובשבת הביטול הזה הוא בבחי' עליונה מבחול כי בו שבת אלקים ממדרי' לאנהגא עלמין ומקדש את עמו ישראל בקדושתו העליונה שלמעלה מבחי' עלמין דכולא קמי' כל"ח ממש וקדושה זו היא בחי' הנשמה יתירה שהיא בחי' קדושתו ית' מעש הבאה ושורה בישראל ביום השבת ולכן נאסרה כל מלאכה שהוא ענין הכנת העולמות כנ"ל. יז"ש בפ' כי תשא אחר הצווי למלאכת המשכן שהוא הכל ענין הכנה כנ"ל מצות השבת ואמר לדעת כי אני ה' במהו"ע ית' מקדישכם ופירז"ל דקאי על הנשמה יתירה שרק לישראל אודעינהו ולאוה"ע ולא אודעינהו וכ"ז הוא מה שצוה הקב"ה לעשות מלאכת המשכן יזכו עי"ז לקדושת השבת בנשמה יתירה. וכשבא מרע"ה לצוות לישראל רצה להודיע להם ענין הנשמה יתירה וקדושת השבת דבחי' דכורא שע"י נתוסף כח ואומץ בעבודה דבחי' הנוק' כמש"ל. ובזה יובן מ"ש זה הדבר אשר צוה ה' לעשות ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש כל העושה בו מלאכה יומת דקשה מה שייך ע"ז צוה לעשות הא אין הצווי אלא במניעת העשיית מלאכה בשבת. ועם האמור יובן דה"ק זה הדבר אשר צוה ה' לעשות ומהו הדבר ששת' ימים תעשה מלאכה וע"י אותה המלאכה יהי' לכם ביום הז' קודש דהיינו נשמה יתירה והוא ענין מלאכת המשכן וכנ"ל. וזהו שאמר קחו מאתכם תרומה לה'. פי' שלא יהי' תרומה היינו התרוממות הנה"א ועי"ז בא גם רוממות הכבוד בבחי' נוק' היינו רק קבלת מנהג הכבוד בלא חיוב מדעתו ושכלו כנז"ל: אלא קחו מאתכם דוקא בבחי' דכורא דוקא כעין ואפו לחמכם בתנור אחד הנז"ל וזאת דוקא תהי' תרומה שלימה למלאכת המשכן ושיבא אח"כ הקודש דשבת על ידו. וכאשר אמר להם משה כן מיד ויבואו האנשים על הנשים. היינו בחי' חום התנור אחד שהוא ענין ההתלהבות מההתבוננות שהוא בחי' דכורא על הנשים בחי' נוק' הנז"ל לאפות הלחם שיהי' לחיות באברים כלחם אפוי ולא בלתי אפוי שאינו לחיות כנ"ל. וענין ההתלהבות מהתבוננות נק' בשם זהב וכמ"ש בתניא בענין הזהב על הכסף ועז"א כל נדיב לב כלומר כל מי שמתפעל בבחי' ההתלהבות בלבו מקום משכן המדות של אדם אה' ויראה וכו' הביאו חח ונזם כל כלי זהב. פי' שהם הביאו לעשות שלימות התרומה בבחי' הכלים דהיינו התפעלות המדות והוא בחי' האנשים שבאו על הנשים. ואמר הכתוב שעוד בא ענין עליון מזה על הנשים דהיינו וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' בלא בחי' כלי דהיינו ענין התפעלות אלקות הידוע למשכילים שאינה באה לא בבחי' אהבה או יראה וכו' אלא התפעלות עצמיית. וקאי וכל איש על מ"ש בתחלת ויבואו ומפרש תחלה שבאו האנשים דהיינו כל נדיב לב שהביאו כלי זהב וכל איש אשר הניף וכו' גם הוא בא בכלל ויבואו הנ"ל, וכ"ז הוא לשלימות מלאכת המשכן. ועל ידי זה שתעשה מלאכה זו בששת ימים יהי' לכם ביום השבת קודש דנשמה יתירה כאמור:
3