חנה אריאל, בחוקתי א׳Chanah Ariel, Bechukotai 1
א׳וידבר וגו' בהר סיני לאמר כי תבואו וגו' ושבחה הארץ וגו' שש שנים וגו'. וארז"ל מה ענין שמיטה אצל ה"ס. אלא לומר לך מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותי' בסיני אף כל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני. צריך להבין מה הם הפרטים שנאמרו בתו' בשמטה יותר מבכל המצות. והלא מסכת שלימה יש בדיני שביעית מה שאין מפורש בתו'. וכמ"כ בכל המצות. וגם י"ל הקושיא מה ענין שמיטה אצל ה"ס למה יגרע דין שמיטה מכל מצות שנאמרו בסיני. ואם הכונה למה כל המצות נאמרו באוה"מ ובשמיטה כתיב בה"ס. וה"פ למה נתייחדה שמיטה להיות נאמרה בה"ס. א"כ אין התירוץ מספיק היטיב. דהרי אם היתה מצוה אחרת מתייחדת להאמר בה"ס ג"כ היינו למדין כן. (ולפמשנת"ל בפהקו"ד דאוה"מ הוא פ' הארה שבמדבר ולא שייך בו ענין שמיטת קרקע. א"כ אדרבא דוקא בה"ס שייכות לשמיטה ולא לאוה"מ). ושבתה הארץ שבת לה' משמע תיכף לכניסה שבת. ואח"כ אומר שש שנים ובשנה השביעית שבת לה'. ואח"כ מצות יובל. וידוע בסה"ק דיובל הוא בבינה ועולם החירות. א"כ י"ל למה אינו יו"ט אפי' לגבי כל המלאכות כיוהכ"פ שהוא בבינה. ובפ' בחקתי ברכות וקללות ואח"כ כתי' אלה דברי הברית. למה נק' ברכות וקללות בשם ברית. גם יש להבין למ"ד יש מוקדם ומאוחר בתו' שהמוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר. איך יתפרש פ' זו שאחר שויקרא אל משה וידבר מאוה"מ כמה פרשיות אח"כ וידבר בה"ס. ואין סברא כלל לומר שחזר אח"כ ודבר אתו בה"ס:
1
ב׳ידוע שענין התהוות יש מאין הוא בכל עת ובכל רגע כמ"ש ברוך אומר ועושה. פי' שע"מ שבהן נבה"ע הקב"ה הוא אומר אותם כלומר שהדבור הוא קיים לעד כמ"ש ודבריו חיים וקיימים. ומן הדבור הזה דע"מ מהן מתהוה העולם תמיד כדמיון האור המאיר בבית מן הנר הדולק שהאור בא בכל עת ורגע מן הנר ומתפשט בבית שהרי כשמסלקין את הנר אין כלום מן האור נשאר בבית. ככה מן הע"מ מאיר ומתפשט התהוות העולמות תמיד ואין לעולמות שום הוי' בעצמותם רק מתהווים בכל רגע ורגע מן הע"מ. ולזאת נברא האדם שכתוב בו וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נ"ח. וארז"ל שנברא ממקום אבן שתי' שממנו הושתת העולם. פי' שהוא נקודה אמצעית שבארץ שממנה הושתת ונתפשט לכל הצדדים. ולכן האדם שנוצר גופו משם הוא כולל כל הכחות שבעולם ויפח באפיו נ"ח שאין זה לשון בריאה מאין ליש. אלא כבי' מרוח פיו של הבורא ב"ה שהוא במדרי' אלקות הבורא משם בא הרוח שנפח באדם הנ"ח. והנ"ח הוא כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת פי' שהבאת אותה בבחי' בריאה דפ' הנשמה בתרי"ג כחות ורצון ושו"מ. אבל שרשה ועיקרה טהורה היא מטה"ע כידוע והוא הניצוץ אלקות דרוח פיו ית' ויהי האדם לנפש חיה. פי' שע"י התקשרות פרצוף הנשמה בגוף נעתקו כל הכחות דנשמה להיות בערך הגוף כראי' ושמיעה גופנית כידוע וממילא בא גילוי הניצוץ אלקו' דבורא גם הוא לבחי' גילוי אורו בערך מקום מדרי' הגוף. ולכן אי' בזוהר ובתיקונים שכשהי' האדם מהלך בארץ הי' אומר לבהמות וחיות באו ונשתחוה נכרעה נברכה לפני ה' עושנו. והיינו שהי' מאיר עליהם אור הבורא שממילא נמצא בהם ביטול אצלו ית' רק שלפי שבא מצומצם בערך הגופני לכן לא הי' הביטול במציאות לגמרי אלא בבחי' יש דוקא המרגיש הביטול האמיתי לאחדות הבורא. נמצא שבזה הביא האדם בעולם כח הוי' גמורה כלומר שיהי' להם מציאות קיים לעד ונצחי (כי אף יתעלו בעילוי המדרי' כמו ענין שעתיד הקב"ה לחדש עולמו במדרי' עליונה יותר. אין ביטול והעדר מציאותם הגופני דיש ודבר שהם עתה. אלא שהוא עצמו יזדכך ויתעלה במעלה ומדרי' עליונה). רק ע"י חטא אדה"ר איתא שנשרו ממנו הנשמות פ' שנאבד ממנו הכח שהי' לו לגלות בכל כחות העולם שהושתת מאבן שתי' מאור אלקות הבורא. וזהו כל הנשמות שהיו כלולים באדה"ר. ונסתלק מן העולם כח ואור ההוי' הנצחיות הנ"ל. אבל הוא עצמו עדיין עוד נשמת רו"פ ית' בו. ולכן דיבר ה' אתו ככתוב. עד שבא אאע"ה וקיים עלמא כמ"ש בזוהר. כי נגלה עליו (כמו שהוא נשמה בגוף) אדון הכל. והיינו שנתגלה ונתפשט אור האלקי דניצוץ אלקות ממש בכל אברי נשמתו וגופו עד שנעשה בבחי' מרכבה ממש. פי' שבטלו ממנו כחות טבע הגוף שמתפעלים מעצמן אל ישות העולם ככל דברי חפץ בעולם אלא לא הי' לו ע"ה שום התפעלות אלא מן כח אלקי שמתפשט ע"י נשמתו בגו ומתקרב אל מציאות העולם ועי"ז קיים עלמא שהביא בעולם אור ההוי' והנצחיית. אל לפי שהי' בבחי' מרכבה לגמרי למעלה ממדרי' טבע החיות המוטבע בעולם. לכן הי' כל העולם כמנהגו נוהג אפי' האה"ע לא היו מנגדים לו ואמרו נשיא אלקים אתה בתוכנו מנושא מערכם ומניח להם ערכם על מצבו ומעמדו של עצמן. אך כתי' וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני וגו' לתת לזרעו. לזרעו דוקא. וכמשנ"ת פהק"ו הפי' דהיינו כחות המדות הגופניים הטבעיי' שיהיו גם הם במציאותם הזה (שלא בבחי' מרכבה וביטול כאאע"ה וכל האבות והשבטים שהיו כולם בבחי' מרכבה כידוע) בברית עם ה' להיות להם לאלקים. והן הן הנשמות דבנ"י שפרו וישרצו וירבו במצרים שהם לא היו במדרי' בחי' מרכבה כלל. אך ענין האמונה שבירושה מאבותיהם ונגלה עליו אדה"כ דאאע"ה הנ"ל נמצאת בקרבם. ועי"ז עלו כל הנשמות שנשרו מאדה"ר ובאו בגופים והי' אפשר להם להתעלות עד שיאיר אור האמונה בהם שיתפשט אור האלקות גם במקום המדות הטבעיי' דכנעני כו' כנ"ל, אלא שלזה היו מצרים (שהיו אז במזל טלה עליונים לכל מדות הטבעיים דקלי') מנגדים להם ויעבידו מצרים את בנ"י וגו' וימררו את חייהם כמשנת"ל ענין פן ירבה וכו' עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה. וע' פהק"ו שזה הי' רק בבחי' פלא ומקיף עד מ"ת ואנכי ולא יהי' לך מפי הגבו' שמענום בא בקרבם כח הרמ"ח מ"ע מדבור אנכי וכח השס"ה ל"ת מדבור לא יהי'. וכלומר שנגלה בקרבם הכח אלקי שכשיעשו מצוה כמאמרה יהי' עלי' שם מצוה שהוא שם הוי' כידוע שהמ"צ הם בא"ת ב"ש י"ה. והיינו שמביאים הוי' נצחיות בהדבר מצוה בפנימיותה שיהי' לדבר המצוה קיום נצחי לעד שאף שגוף הדבר שנעשה בו המצוה נפסד מ"מ הכח שבו נשאר קיים לעד עד שלעוה"ב ותחה"מ והי' בדבר שנעשה בו ענין מצוה כידוע וכמ"ש בכ"ד. וענין השס"ה ל"ת הוא שיש בחיות דנשמתם בגופם כח משס"ה גידין עליונים דמלכא עילאה. ולכח הזה מזיק עשיית הל"ת כמ"ש עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת וכו' וכמ"ש בפהק"ו. אך זה הכח בישראל מאחר שקבלו מפי הגבו' מאנכי מי שאנכי דלית דידע לי' בר איהו אין זה הכח מורגש ממנו כלום לעצמן של ישראל. רק קמי' שמיא גלי' הכח וכן מה שנעשה על ידו בעולם. ומעתה יש לבאר ענין הפלוגתא דר"י ור"ע (הנז"ל פ' הקודם הכל באריכות). דר"י אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באוה"מ ור"ע אומר כללות ופרטות לאמרו בסיני ונשנו באוה"מ ונשתלשו בערבות מואב פי' כללות ופרטות הוא כענין סוכ"ע וממכ"ע הידוע ומבואר בכ"ד. שהחיות לעולמות שבבחי' סובב הוא בהשוואה לכולם לכל הפרטים דעולם הוא מהווה אותם באור שוה לכולם. וממכ"ע היינו שמתגלה החיות לכל פרט ופרט דעולמות לפ"ע ומדרי' מצבו ומעמדו. וכמ"כ יובן בענין כח המצות להביא אור האלקי' בעולמות שמה שקבלו ישראל מפי הגבו' כנ"ל הוא הוא בחי' כללות (כמו סוכ"ע). ובחי' פלא מהם. ומה שהי' ע"י מרע"ה שהוא הדעת דכ"י הוא בחי' הפרטות (כמו ממכ"ע כי בא בקרבם בבחי' הדעת והרגשה וכמש"ל פהק"ו עיי"ש, ודעת ר"ע שכללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוה"מ. פי' שמ"ש וידבר ה' מאוה"מ דבר אל בנ"י וכדומה הוא להביא גילוי כח המצות שיבוא בבחי' התפעלות אלקות וזהו באוה"מ ושכנתי בתוכם וכנ"ל פהק"ו שהוא בחי' התפעלות אלקי' שלמע' מהתפעלות הנשמה והוא יחוד קובהו"ש בתחתונים כלומר הכח דמצות רמ"ח אברין דמלכא ושס"ה גידין שמפי הגבורה שמענו בא בבחי' התפעלות אלקות. והנה נת"ל ענין פ' הארה דדוהמ"ד שהוא במשכן אינו הרגשה וידיעה מיחוד אלקות בעולמות מענין בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם כמשנת"ל בארוכה בענין ההר. ואינו מתפשט למטה במקום המדות הטבעי' וז"ש ונשתלשו בערבות מואב ששם הי' פ' העיקרי והיינו בכדי שיבוא ענין יחוד קובה"ו הנ"ל בבחי' פ' העיקרי. וענין הפרצוף בזה הוא כמו כמה מינים כחות פרטים בהרגשה והתפעלות כמו שהקול מרגישים בכח השמיעה והגשם מרגישים בכח הראי' מרחוק ובקרוב במישוש והרגשת קור וחום וכדומה. והנה ענין השמיטה ידוע ומבואר בכ"ד בכאריז"ל שהוא עליית בי"ט למל' דאצילות ומבואר בדרושים שאין החיות דממכ"ע בא ע"י עבודה דהיינו עבודת הקרקע אלא בבחי' ברכה כמ"ש וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. וכמ"ש במק"א ע"פ והשביעית תשמטנה ממקומה דבחי' אצי' ונטשתה ע"פ העולמות דבי"ע ואכלו וגו' וזהו ענין קדושת שביעית שבתבואת הארץ. וכללות הענין שבא הארה מקדושת דאלקות דמל' דאצי' (בחי' ממכ"ע) להדיא בבי"ע שלא ע"י בירורים ותהי' כל תבואתה לאכול אפי' לחיות השדה כמ"ש במק"א באריכות. ומעתה יובן ענין הקושיא מה ענין שמיטה אצל ה"ט. דהנה אמרו בגמ' למה נק' ה"ס שירדה שנאה לעכו"ם עליו. ונכון לפרש עפ"י מ"ש בביאור רות להאריז"ל מענין דחיות הדינים מדחי אל דחי עד שנתחברה רות בה' כמ"ש ורות דבקה בה' ונעשה תורה אז נדחו הדינים לגמרי עיי"ש. והיינו בבחי' אלקות דאצי' נדחו הדינים אבל נגד בי"ע ידוע שזלע"ז עשה אלקים. וזהו שירדה שנאה כלומר בחי' הדינין לעכו"ם שהן מעוררין דינים על ישראל. אבל באלקות עצמו דמדרי' אצי' כבר נדחו הדינים משם. וביאור הדברים הוא דמה שעלה ברצונו לברוא עולמות הוא המח' דמלוכה שיהי' הוא ית' מלך על עם לא הי' אלא על עם נברא מאין בכחו וגבורתו דאוא"ס ב"ה וכשיהי' הוא ית' מלך עליהם יעלו גם הם למציאות יש אמיתי כשיקבלו מלכותו (דהוא ושמו כלומר מלכותו אחד) ויתפעלו ממנה בכל פרטי כחותיהם. נמצא שהם ג"כ נחשבים ליש אמיתי וכן מ"ש בענין בריאת העולמות שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים הוא ג"כ כעין זה אלא שזהו ממדרי' סוכ"ע והבן. ויש ע"ז בחי' דינים ד"מ ממה שאנ"ר למטה (אף שלא נערוך אליו קדושתו בשום דמיון וערך. היינו לענין מהות ועצמות האלקות. אבל הסדר דפרטים הרי ברוך ה' מן העולם ועד העולם ואין דבר למטה שאין מציאותו נמצא למעלה אלא שהוא ענין נבדל בערך ובא מאין ליש בעולם אבל רק מה שנמצא שם למעלה בערך נבדל הוא שבא למטה וא"א למציאות ענין למטה שלא יהי' דוגמתו למעלה) שיש טבע הטוב להיטיב ורוצה בטבע הזה לקרב גם איש פשוט בהתקרבות גדולה ועצומה. אך בבא אל הרצון להביא את ההתקרבות ורב טוב אל הפועל יכול להיות שלא יסכים רצונו לזה כי אף שטבעו משיאו להיטיב לכל. אך המקבל אינו ראוי לכך בעיני המשפיע. ויש שאפי' אם גם הרצון יסכים אך השכל (לא) ישכיל שלפי חכמת סדר העולם אין המקבל ראוי לכך ואין זה תפארת לעושה ההתקרבות הגדולה אל מי שאין הגון לה. ולכן יכול להיות שגם בשכל יסכים לזה לא יהי' הענין נכון לעשותו בפו"מ גם שהוא מצד טבעו מסכים בחכ' ורצון שלו אפס כי לא תהי' תפארתו בעיני הבריות אם ככה הוא עושה. וכאשר ומצא המקבל חן בעיניו ויבטלו כל הדינין הנ"ל אז יבוא להביאו אל הפו"מ. אך לא ימלט שאחרים שלא שם המשפיע דעתו עליהם להיטיב להם יקנאו מאד את המקבל טובה הגדולה הזאת מאת המשפיע. ולזאת יכול להיות שיעשה המשפיע הטובה הרבה וההתקרבות הגדולה בצנעא בכדי שלא ירגישו זרים את תכלית תמצית ענין הטובה והתקרבות. ועכ"פ הזרים גם על הנגלה להם מקנאים קנאה גדולה אך לפי שאין מגיעים לידע תמציתה יוכל המקבל להתקיים ביניהם ולא ירעו ולא ישחיתו ח"ו בפו"מ. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל באגרת תימן ששנאת עכו"ם את ישראל הוא מקנאת הקירוב שקרב ה' לעם קרובו במ"ת בעליל לארץ במעמד ה"ס. ומכ"ז יתבונן המשכיל למעלה שכשנתנה תורה לישראל וכו' דהיינו שנגלה להם אנכי הוי' אלקיך ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת היינו שנדחו כל הדינין במדרי' האלקות וירדה השנאה רק לעכו"ם על ישראל שהן מקנאין כנ"ל (ומחמת זה נתחלף הי"ה דמצוה בא"ת ב"ש). ונמצא מובן שבמעמד ה"ס שארז"ל בו ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן וזכו לקירוב בפו"מ לקבל אנכי הוי' אלקיך וזהו המכוון במ"ש שירדה שנאה כלומר שנדחית ממקומה האלקית דאצי' וירדה לעכו"ם דאזלעו"ז בבי"ע. אבל למעלה נטהר לגמרי. וזו היא התמי' מה ענין שמיטה. מה שנגלה ונמצא בישראל כשהן יושבין על הארץ קדושתה עלי' לקדש פירותי' בשנה השביעית אצל ה"ס. דבה"ס לא נעשה אלא דחיית הדינים שיוכל להיות מ"ת אנכי ה' אלקיך (וזה הוא בבחי' דכורא דוקא והשמיטה היא התפשטות בחי' הנוק') שהדינים נדחו מאלקו' לגמרי אל מקום העולמות ונטהרו ונתקדשו ישראל בקדושתו של הקב"ה בדרך עלי' ממטה. ומה סמך ענין לו לה"ס מה שע"י ישראל תתפשט קדושת שביעית במקום העולמות דוקא ותהי' כל תבואתה גם לחיה אשר בארצך. ואין לומר שמחמת דחיית הדינין למעלה הוא סיבה שתוכל קדושת שביעית להתפשט בעולמות ולא יעכבו הדין ע"ז. דעכ"פ לענין זה אין לו שייכות כ"א בבחי' המשכן דושכנתי בתוכם בחי' השכינה דמל' דאצילות שעי"ז תהי' כל תבואתה בקדושת שביעית וק"ל. וע"ז מתרץ לומר לך מה שמיטה נאמרו כללותי' ופרטותי' בסיני. ונת"ל פי' פרטותי' שיוכלו להרגיש בכח הדעת דמשה עכ"פ את כח המצות שבהם והיינו הדעת וההרגשה באור וכח שמבחי' דכורא). אף כל המצות כמ"כ הם שיש מהם הרגשת הדעת בישראל קודם בחי' התפעלות אלקות שבאה מן המשכן (בחי' נוק'). ודלא כר"י שאמר שלא באו הפרטות אלא בכח המשכן ואוה"מ. וזה מוכח ממצות השמיטה דוקא. דאלו ממצוה אחרת אלמלי אפי' הי' כתוב שנאמרו פרטותי' בסיני הי' עדיין מקום לומר שדוקא אותה המצוה נאמרו בה הפרטות בסיני (והיינו הכח וההכנה שיוכלו לקבלה ולהתפעל ממנה בבחי' השכינה במשכן). ולעולם כל ענין הפרטות הוא כדעת ר"י שאינן אלא בבחי' השכינה באוה"מ. ולכן מסתמא כל המצות נאמרו פרטותיהן באוה"מ. אבל כשזה נאמר בשמיטה שהפרטות נאמרו בסיני ע"כ פי' הפרטות הוא הדעת וההרגשה (מבחי' משה הדעת הכללי דכ"י) לכח המצות ולא בחי' ההתפעלות. דאלו בחי' ההתפעלות ממצות השמיטה הוא מבחי' השכינה דוקא שהיא קדושת השביעית כנ"ל. והשתא לא קשי' נמי למ"ד יש מוקדם ומאוחר כתורה כנ"ל בהערות. דלעולם שמ"ש בפ' זו דבר אל בנ"י הוא ג"כ מה שנשנה באוה"מ כמו בכל המצות. אלא שבמצות השמיטה הוצרך להזכיר בה בפירוש שנאמרה בה"ס (בבחי' הדעת דדכורא הנ"ל). לפי שעיקר המצוה הוא בבחי' השכינה דוקא כנ"ל. ולמ"ד אין מוקדם ומאוחר בתו' דלפ"ז ודאי יש לומר שזה הי' מעשה קודם הקמת אוה"מ. וא"כ לא נז' בתו' מפורש מה שנשנית מצוה זו באוה"מ. צריך להבין ולקרב אל השכל איך בא כח המצוה מן התו' בישראל על המשכת קדושת הארץ דשביעית (שהוא בבחי' הנוק' דוקא). שהוא כח השכינה כנ"ל. וגם אפי' למ"ד יש מוקדם ומאוחר כנ"ל ונאמרה תורת מצוה זו באוה"מ יש להבין הלא המצוה היא כי תבאו אל הארץ דוקא שזהו בבחי' פ' העיקרי דוקא ומה ענינה באוה"מ שהוא פ' ההארה. ומפ' העומר שנא' ג"כ כי תבואו וגו' לק"מ איך נאמרה באוה"מ. דהא יש עכ"פ ענין מצות העומר גם עכשיו ומכ"ש במדבר שהקריבו ק"פ שממילא שייך אחריו ענין העומר וכמ"ש בענין לפסח. וזה יובן עפ"י הידוע בי"ג מדות שהתו' נדרשת שיש כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט. ויש כלל הצריך לפרט שמרבין בו כמה פרטים. ומבואר בפרש"י ז"ל דכשהכלל ידוע ומבואר בעצמו א"כ לא בא הפרט אלא לפרש שאין בכלל אלא מה שבפרט. אבל כשאין הכלל מובן מעצמו כמ"ש וכסהו בעפר שאין ידוע אם הכיסוי הוא שלא יהא נראה הדם כלל דהיינו כיסוי בכלי או כיסוי במה שנבלע ומתערב בו ולא נכסה לגמרי. וזהו כלל הצריך לפרט. בא הפרט רק לפרש שמן הכיסוי הוא כיסוי דעפר ולא בכלי. אבל ל"ד עפר אלא כל הדומה לעפר וכו' וענין כללות ופרטות דמצות הן כענין זה דכלל הצריך לפרט דוקא. כי הכלל אינו מובן ומושג מעצמו ובא לידי השגה וידיעה בבחי' הפרט דוקא כמובן ממשנ"ת. פי' שבחי' הכלל שהוא כח רמ"ח אברין דמלכא שבא בקרב ישראל עמו כל עיקרו לא בא אלא שעל ידו יבוא ענין המצוה בעולם וזהו שלימות הכלל דוקא. דבל"ז אין בו ענין השלימות וכמ"ש במ"א ע"פ אנכי שלומי אמוני ישראל שהמל' משלימתן לז"א כידוע. ובזה מתורץ הכל. דגם בה"ס עצמו שייך ענין כל הפרט דמצות קדושת שביעית שהוא שלימות של הכלל כנ"ל. וגם אפי' שאין הפרט נגלה אז אלא בבחי' פ' הארה מ"מ יש בזה שלימות הכלל עכ"פ אף שאין המצוה בפועל ממש בפ' העיקרי. וזה יובן ע"פ מ"ש בזוהר ע"פ ושבחה הארץ שבת לה' ע"ש וברמ"ז שם שע"י הקרבנות תמידין שחרית לכפר על הלילה וערבית לכפר על היום בא זווג דרחל פב"פ וזהו שבת לה'. ובזה מובן מה שאנו אומרים שיהא שיח שפתותינו חשוב כאלו הקרבנו קרבן התמיד. שהכוונה בזה כמ"ש במק"א דודאי אין לו שכר הקרבת קרבן ממש אלא לענין תיקון הנ"ל שיוכל להיות זווג רחל פב"פ ע"ז מבקשין שיועיל שיח שפתותינו כאלו הקרבנו וכו' ועפ"ז יובן גם כאן שאף שאין כח המצוה בא בגילוי לישראל כ"א בהבנות פ' העיקרי כנ"ל. מ"מ מועיל מה שבא בתו' בבחי' פ' הארה לענין שלימות כח הכללות שבמצות שישתלם הוא עם הגילוי לנש"י כאלו הי' הגילוי בפו"מ בפ' העיקרי ונראה פשוט שגם במדבר היו יחידים יכולים לעשות זווג רחל פב"פ ע"י עבודתם הפרטית ולזה מועיל שלימות גילוי כללות דמצות בבחי' הפרטות איך שיהי' אפי' רק בהשגה דפ' הארה ובפרט כפמ"ש בענין הגידה לי איכה תרעה וגו'. ואח"כ באה מצות היובל בשנת החמשים. והוא ע"ד האמור פה במצות שמיטה שבא תבואת הארץ מקדושה דמל' דאצי' בבי"ע בלא בחי' עבודה שע"י מלכיות דבי"ע. ככה יובן שביובל בא אור הבינה להדיא בלתי מורכב במדות דז"א להגדילן אלא הוא כענין תשוב וא"ו לגבי ה"א שמתפשט מלבוש סדר המוגבל במדות צו"מ שהן כפום עובדיהון דב"נ ועולה לאור הבינה ואין עובדיהון דב"כ פועל שם כלום. ולכן נעשה הכל כפי סדרו הקבוע מעצמו ואין מעשה בנ"א בקנין ומכירה עולה בשם מציאות כלל. ולכן השדות הנמכרות חוזרות ועבדים חוזרים. אבל בעצם ענין המדות דז"א אין נעשה שום שינוי כפי מה שהם סדורים ועומדים מאליהם מבלי התפעלות ממעה"ת. אבל יוהכ"פ אימא עילאה גליאת אנפהא למטה בתוך מקום המדות והמל'. לכן יוהכ"פ הוא וכמ"ש במק"א בארוכה. ואחר כל הנ"ל המבואר בפהק"ו ופה שבא לישראל אל הגילוי מן מה שקבלו במ"ת ענין או"ה טו"ט כשר ופסול וקדושה מהעריות וקדושת הכהנים שכ"ז בא להם מקדושתו ית' כי קדוש אני וכמ"ש בפ' קדושים אבל קדושתי למעלה מקדושתכם וע"ש. והנה קדושה זו בישראל אינה מתקיימת אלא בכח המצות. אבל אם ח"ו יבטלו המצות וכו' א"א להתקיים בהם ענין הקדושה מקדושתו ית' כנ"ל במ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני. ולזה באו דברי הברית בפ' בחקתי שהוא הברו"ק. וי"ל למה נק' בשם ברית הלא ענין הברית הוא קשר האה' שלא ימוט ולמה נא' על ענין הקללות. ועוד י"ל שנא' בתוכחה וגעלה נפשי אתכם. ואח"כ הוא אומר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו'. אמנם ענין הכריתות ברית הוא כמ"ש והלכתי אף אני עמכם בקרי. פי' שגם הוא בכבודו ובעצמו שלמעלה מקדושתם של קדושים תהיו דישראל בא יבא בברית והתקשרות עמהם גם בהיותם במקום הקרי ולא יפרד ח"ו מהם לגמרי כענין האמור ביחזקאל נהי' כגוים כמשפחות העמים וגו' והיינו לפי שחשבו שע"י העונות פרקו אור הקדושה מעליהם לגמרי וז"ש וגעלה נפשי אתכם דבחי' נפשי היא הבאה בהם ממש תפליט אותם כי לא יהי' להם במה לשרות בתוכם. אבל הקדושה שלמעלה מקדושתכם לא תסור מהם לעולמים ולא געלתים ח"ו וזה הוא הברית והתקשרות האה' העליונה מקדושה שלמעלה כנ"ל עד שיבוא עליהן כל הטצדקי להחזירם בתשובה שלימה אליו וכענין טוב זה מלאך חיים כו'. וזהו חותם ותוקף בנין פ' ההארה בישראל בשלימות שלא ימוט לעולם מחמת הברית דקדושתי שלמעלה מקדושתכם כאמור. ויתפרש מ"ש לא געלתים לכלתם (כתי'). שהפי' בשביל כלתם שתתקיים בהם כמו שנטע אותם בקרבם בבנין פ' הנוק' ולכן בא בברית עמהם שלא יניחם בגיעול דוגעלה נפשי אתכם שזהו הריסת הבנין ח"ו. ולכן והלכתי אף אני עמהם כנ"ל בשביל שתתקיים דוקא "כלתם כי עצמו ובשרו היא ושלומי אמוני ישראל כאמור:
2