חנה אריאל, בחוקתי ב׳Chanah Ariel, Bechukotai 2
א׳והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך וגו' ולבהמתך ולחי' אשר בארצך וגו' ודרז"ל לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד. פי' לשון שבת הארץ לאכלה היינו שקדושת שבת לה' ששובתת הארץ בשנת השמיטה היא נמשכת לאוכלי פירותי' וכמשרז"ל לשון קדושת שביעית על פירותי' בכ"מ. ואעפ"כ לא נמצא בשום מקום שיהי' זה כענין סעודת מצוה שיהי' מצוה לאכול פירות שביעית. וכמו סעודת שבת שהיא מצוה ובליל שבת כ' בתיקוני האריז"ל שהיא סעודתא דחקת"ק דהיינו עלי'. שהיתה בחול להתלבש בבחי' ממכ"ע דבי"ע ובמעלי שבתא היא העולה לאצי'. ובכאריז"ל שבליל שבת אין עלי' רק לבחי' המל'. ולז"א אין לו בחי' עלי' עד יום השבת. והנה בלק"ת בענין שביעית כתוב ג"כ שאין עלי' רק לבחי' המל' שעולה עד האצי'. וא"כ לכאורה יש לזה דמיון עם סעודת ליל שבת. וא"כ ק' למה סעודת שבת היא מצוה וחובה וסעודת פירות שביעית אין בהם מצוה כלל וכמ"ש ולבהמתך ולחי' וגו' בשוה עם מ"ש לך ולעבדך. וכ"ש שאין שום חוב כלל שיהי' האדם חייב לאכול מפירות שביעית ואדרבה הכתוב אומר ואכלתם ישן וכו'. וגם במשנ"ז שבליל שבת אין עלי' לז"א קשה ממ"ש בפע"ח ריש שער השבת שכל העולמות כולם מז"ת וג"ר דעשי' עד רבוא רבבות אלפים עולמות עד בחי' רדל"א יש לכולם עלי' בכניסת ליל שבת. בגמ' אי' פלוגתא ח"א מצות בטלות לע"ל וח"א אין מצות בטלות לע"ל. וי"ל דלא פליגי ואו"א דא"ח וכמשי"ת:
1
ב׳כתים ה' חננו לך קוינו הי' זרועם לבקרים. אף ישועתינו בעת צרה מדלא אמר לך ה' קוינו שתחננו מורה הלשון שמאמר לך קוינו הוא כמו נתינת טעם לטענת הבקשה ה' חננו. וי"ל מה זאת. וגם י"ל מ"ש חננו קוינו וכן סוף הפסוק אף ישועתינו הוא לשון רבים מדברים בעדם. ובאמצע הפ' אומר הי' זרועם וכו' שהוא ל' מדבר בעד רבים נסתרים. הנה הכתוב אומר חדשים לבקרים רבה אמונתיך שבכל יום נבראים מלאכים חדשים כידוע. וז"ש מצמיח חציר לבהמה שהוא שם ב"ן בהמה רבה דאכלה צמיחת אלף טורין בכל יום וכמ"ש חדתין נבוט לצפרין וכו' והוא ענין הבירורי' שמתבררי' בכי"ו מנצ"ק שנפלו בשבה"כ ונכללים בשם ב"ן שהוא בחי' המל' דאצי' אשר היא אמונת ישראל. וז"ש רבה אמונתך שע"י התכללות הנ"ק הנ"ל בשם ב"ן דמל' מתגדל פרצוף המל'. וסיבת התחדשות זאת היא לבקרים שהם בקר דיוסף ובקר דאברהם. פי' כי בקר הוא ענין הנץ החמה שיש בזה ב' דברים. א' דחיית החשך שמחמת עליית השמש נדחה החשך שהי' באויר קודם לכן. וזהו בקר דיוסף שהוא למעלה בחי' התגלות היסוד המעורר גבורות דנוק' כענין התנערי מעפר שהוא דחיית החשך המכסה ארץ שהיא בחי' הנוק' ממכ"ע ומחי' את כל המדריגות התחתונות עד בחי' ק"נ המסתרת ומעלמת לגמרי כמ"ש רגלי' יורדות מות בבחי' גלות השכינה לברר ניצוצין מקליפות וע"י הארת הבקר אור דיוסף מעורר את בחי' הגבורות דנוק' לעלות מן החשך ולהעלות הניצוצין עמה והן הן המלאכים הנק' חציר שנכללים ועולים בעלייתה. וזהו רבה אמונתיך שנתגדל פרצופה בבחי' הבקר דאברהם שהוא מדת החסד דדכורא שנק' אור וטוב כאור זריחת השמש שנראה אור גופה. וזהו ענין מ"ש כד אתכפיי' סט"א היינו דחי' החשך אסתלק יקרא דקוב"ה. כמשל מלך גדול אשר לו יאתה הדר כבוד מלכות והמדינה המורדת ממעטת הדר התפשטות מלכותו בעולם. וכאשר יכניעם במלחמה אתכפיין ונכנעים להגדיל התפשטות ממלכתו כראוי לו וענין כראוי לו היינו כפי מה שהוא האמת שבאור פני מלך חיים ונהנין לאורו [וזהו כמו שבבקר השמש חם והצל צונן. והיינו אפי' בקר דאברהם. אך זריחת השמש דצהרים כל האויר חם. ובבחי' יוסף היינו אתבסמת נוק' בהשפעת היסוד. וזריחת השמש דאברהם הוא ענין יסוד אבא תוך יסוד אימא ומסתיים בחזה דז"א. ואז מאיר בחי' האמת בבחי' האמונה. כידוע שבעמקות ההתבוננות קול דופק הלא האמת הגמור הוא כן כפי ענין ההתבוננות. והרגשת העולם שעפ"י ההרגל מתולדתו אך שקר נחל וזהו תכלית גדלות האמונה והתחלת ההגדלה הוא לבקרים בקר דיוסף ובקר דאברהם ורבה (וגדולה) אמונתיך הולך ואור עד נכון היום ויובן מן הדמיון בסדר העבודה דנפה"א בגוף כמ"ש בזוה"ק גופא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לו ומשפילו לעפר כמ"ש לעולם ירגיז אדם יצה"ט על היצה"ר זהו בחי' הבקר דיוסף דוחה החשך. וכתוב שם בזוהר כדין ההוא גופא משבח ומודי ומצלי היינו בקר דאברהם שנהנה מן האור. וכמו שע"י הבקרים מתחדש ענין רבה אמונתיך (גידול הנוק'). כמ"כ כתי' שירו לה' (ז"א) שיר חדש תהלתו (שיהל אורו ולא יהי' סתום בגוי') בקהל (ר"ל באסיפת) חסידים וכמ"ש אספו לי חסידי וכו'. ובמדרש אספו וכו' אלו פושעי ישראל הנקראים חסידים ופי' פושעי ישראל מאדמו"ר נ"ע כלומר פושע בשמירת את אשר הפקד אתו. וזהו פושעי ישראל כידוע בענין יעקב ישורון ישראל שישראל הוא בחי' מוחין דגדלות דוקא ומי שיש לו מוחין דגדלות א"ס ב"ה ואינו יכול לשמרן שלא יסיח דעתו מהן כל היום נק' פושעי ישראל. אך הקב"ה אומר אספו לי אותן החסידים שעל ידי אסיפתם יהי' לו ית' שיר חדש ונאוה תהלה בתוס' אור מן הקו"ח. ומאא"ס הכללי יהי' חידוש אור בקו"ח. וסיבת אסיפתם הוא ג"כ לבקרים הנ"ל דיוסף ואברהם כשמאירים בבחי' פנימית המלכות שרש כללות נש"י. ובקר דיוסף בענין זה הוא כמ"ש הבקר אור והאנשים שולחו והיינו ששולחו ויצאו ממצרים כמו יצ"מ דמרע"ה שיצאו ונתרחצו מגילולי מצרים שהוא הרגשת הישות כדלקמן. אלא התעוררות כח הנשמה עצמה טרם בואה בגוף שהיא מצד עצמה מכרת את בוראה. אך הכרה שלה היא בכלים שלה מעולם הבריאה. ובקר דאברהם הוא ענין האמונה שהוא הי' ראש למאמינים בכח ספי' המל' שנק' אמונה שהוא אלקות ממש דאצי' דחו"ג חד וכו'. (ואף דיוסף הוא ג"כ בחי' מרכבה וזרע אמונה בעצמותו אך פעולתו בבחי' הבקר אינו בא אלא לדחות החשך המעלים על כחות הנר"נ עצמן מקבלי אור האמונה בקרבם. שעי"ז יבאו הם עצמן להתעורר ולהתהלל בהילוי אור האמונה דבקר דאברהם). והנה לאאע"ה נמצא ג' שמות. מדרי' ובחי'. א' אברהם איש החסד כידוע שהוא מדת החסד. ב' האדם הגדול בענקים הוא אברהם. ג' ואברהם זקן. להבין את זאת יש לבאר ענין ואלה המלכים אשר מלכו לפני מלוך מלך לבנ"י. דכתי' בהו וימלוך וימת כידוע והי' זה תחת זה דוקא. אחר וימת המלך הא' דחסד אז וימלוך המלך הב' דגבורה ולא הי' להם מציאות ביחד כלל. ובעולם התיקון שהוא בחי' מלך לבנ"י ידוע שהוא בחי' ג' קוין כאחד חג"ת וכן חב"ד ונה"י וכו'. והענין כידוע דבאמת אדון עולם אשר מלך בטרם כל וכו'. רק שכתוב בכהאריז"ל שהי' הענין כמו המלך עם עבדיו בחדר א'. כי באמת הכל אחדות הפשוטה רק שאין דבר נמנע ח"ו בחוקו. ובכחו כל הנמצאים כידוע. ואין להאריך בזה כ"כ ועבר"צ להיות מלוכה בבחי' השתל' המדרי' וזה הוא כבוד המלך המרומם ברום מעלת רוממות המל' מדרי' זו למעלה מזו ולזאת הי' הצמצום והעלם אא"ס הפשוט שא"ס להתפשטותו ונמשך הקו"ח היורד ומתעגל באד"ק והוא צופה ומביט עד סוכ"ה והיינו הכח הכללי להשתל' המדרי' ככל אשר עלה במח' עליונה דגליף גליפו וכו' ושיער בעצמו וכו' ומאורות אח"פ דאדם הזה נעשה ענין האו"כ וימלוך וכו' לפני מלך מלך לבנ"י. והענין כידוע שאור הראי' באדם התחתון (וכן השמיעה וריח וכו') אינן ברשותו של אדם. ויש שקורין התפשטות הכח ראי' בשם קוי אור כח הראי' שבנפש. ובאמת אין לקרות לזה בשם קו כי הוא מתפשט לאורך ורוחב עיגול סביב לכל הצדדים בלי כוונת מכוון כנ"ל (שאינו ברש"א). וכמו הנר המאיר בבית שמתפשט האור ממנו מאליו וממילא שלגבי הנר עצמו אין שום שינוי בין אם הבית גדול שהתפשטות אורו הוא בשטח רב ובין מקום צר שאין מתפשט כ"א מעט. לכן באמת אין לקרות אור הראי' שאינו ברש"א בשם קו כ"א כשרוצה אדם להסתכל היטיב באיזה ציור או כתב אף שהרצון להסתכל אין לו ענין כלל לכח הראי' (כי זה מכחות הפנימי' וזה מכחות חיצוני' כמו בישול הקיבה את המאכל ודחיית המותרות וכו' כמ"ש במ"א). מ"מ ממשלה יש לרצון עליו שמחמת הרצון מתצמצם ומתקבץ אור וכח הראי' אל מקום הרצון דוקא. ואז יתכן לקרות בשם קו כי הוא נמשך מכח הראי' הטבעי' שבנפש ע"פ הוראת הרצון דוקא. יש בזה התחברות יותר גדול מן כח הראי' שבנפש אל אור הראי' המתפשט עד שלפעמים יוכל לעשות קלקול בכח הראי' עצמו מרוב הסתכלות בכוונה וכמ"כ יובן למעלה שע"י נקבי אח"פ דאד"ק הי' התפשטות והתגלות המח' קדומה שלו שצופה ומביט עסכ"ה (כמשל התפשטות כח הראי' הטבעי) לבוא אל המציאות הפרטי והשתל' מדרי' אחר מדרי' בבחי' יש ודבר נפרד מקו"ח דאד"ק עצמו ע"י או"כ דע"ס דנקודים. וכמו שבאד"ק עצמו הי' צופה ומביט בחי' המלוכה דעלה ברצונו הנ"ל (והיינו הורמנותא דמלכא דגליף בטה"ע) כן בהתפשטות ע"י או"כ נעשה וימלוך כו'. ולפי שאור הזה המתפשט בבחי' או"כ כח הא"ס ב"ה מיוחד בו ולכן מדרי' העליונה (דמלך הראשון) נתפשט מלכותה עד סוף מציאות כחה ולא הי' מקום למדרי' שתחתי' (דמלך הב') להתגלות בבחי' מציאות וכח למלוך כלל דבכלל מאתים מנה (והיינו דוקא במדרי' המלכים דז"א דנקודים שכולם בערך אחד הם להיות ע"י האו"כ נמצא יש ודבר נפרד מקו"ח. אבל ספירות הכח"ב שהם השתל' מדרי' המיוחדות בקו"ח וכמ"ש בתניא ח"ב שיחוד ע"ס במאצילן הוא הרבה יותר מן התכללות וביטול ויחוד הזיו במאור. א"כ פשוט שאין מדרי' עליונה מעכבת ע"י מציאות מדרי' תחתונה בדרך וענין זה. אבל כשבא לעשות התהוות דבר נפרד מקו"ח א"א זה כ"א אחר מיתת הראשון והיינו זה תחת זה). אבל בעולם התיקון הוא בחי' קוין דוקא. והיינו בחי' תוס' אור בקו"ח מן ראשית המח' עליונה דאדון עם עבדיו בחדר א' הנ"ל שהוא למעלה לגמרי ממדרי' וענין השתל' (עד שאין שם אפי' בחי' מעלה ומטה בנקודה א' כמ"ש במק"א). וע"י כח הארה הנ"ל יוכלו להתקומם ג' הקוין ביחד לפי שהארת הכח הזה בא ממקום שאין בו מדרי' השתל'. ואף שאין מקום להכיל בחי' ההארה המופלאה וטמירא ונעלמה מעין כל נמצא וגם מח' דאד"ק (שבה צופה וכו') לא תפיסא בי' כלל. אך אעפ"כ נותנת כח באור העצמי דאד"ק להמשיך או"כ היוצאים ממנו שיהיו נמשכים בכח כוונה ורצון כמשל ודמיון קווי הראי' ע"י רצון הנפש הנ"ל שהוא ג"כ נבדל בערך מכח הראי' שבגוף וק"ל הדמיון היטיב. ואף שבקווי הראי' הוא לצמצם ההסתכלות במקום א' היינו באדם התחתון דוקא. אבל למעלה הוא בחי' גדול דעה וכו'. וזהו ענין שם הוי' דתיקון. ופי' הוי' הוא הי' הוה ויהי'. והן הן הג' קוין. הי' הוא קו החסד והימין והוא נמשך בחסד עליון להיות נמצא ומתייחד כח הכוונה ומח' עליונה גם באו"כ. יהי' הוא קו השמאל להעלים האור עד עת קץ. הוה הוא קו האמצעי המחבר קו הימין לבוא בתוך קו השמאל ג"כ. כמו שיהי' לע"ל. ובחי' ז"א דתיקון הוא כולל הי' הוה ויהי' ברגע א' ביחד (וכידוע בענין מה שלשון הי' הוא עבר וע"י וא"ו ההפך כשאומר והי' הוא עתיד והיינו שהוא"ו הוא המשכה מן השרש עליון הנ"ל שמה שהי' הוא שיהי'. וכן יהי' הוא ל' עתיד דוקא ועם וא"ו ההפך מורה לשעבר והיינו נמי ע"י ההמשכה שבכח הוא"ו בא השרש למטה). וזהו ענין מלך לבנ"י דוקא שנקראו בנים למקום. דאע"ג דאתה בראתה ונעשית בריאה ודבר נפרד מקו"ח אעפ"כ מצד שלוקחה מן מהו"ע מוח האב יש בה כח להכיר את בוראה כמו שהוא הי' הוה ויהי' ברגע א' הנ"ל. ואף דודאי גם בעולם הנקודים דזתח"ז הנ"ל ע"כ הי' בו נשמות כידוע. וגם שהרי הוא התפשטות התגלות המח' עליונה ובמח"ע נש"י עלו שם. אך הנה נת"ל דעולם הנקודים הוא בדרך התפשטות אור בלא כוונת קוין. גם בבחי' הנשמות דשם שהן מפנימי' הכלים לא נמצא בהם רק האור וכח שבא בהם כמו שהם דבר נפרד מקו"ח. שגם שע"י היות הכח בא מפנימי' הכלים נמצא בהם הכרת אור הספי' המיוחדות בקו"ח. אך כחות הנשמה דרצון ושו"מ ומחדו"מ שלה המה נפרדים מקו"ח. וזהו שהתפעלותה בכחות שלה הוא בבחי' יש ודבר בפ"ע נפרד מקו"ח. אבל ע"י מדרי' עולם התיקון דקוין שיש שם בחי' דכר ונוק' אז הנשמות הם בחי' תולדה (ולא המשכת אור דדכורא המשפיע לבד). וכח הנוק' מכשירתן לקבל בכחותי' הנפרדים מקו"ח בחי' ההתפעלות מיחוד הקו"ח. וזהו בין למעלה קודם שנברא עוה"ז התחתון בין למטה משנברא העוה"ז. ובזה יובן מעלת אאע"ה שהוא אב לישראל ובימיו דוקא התחילו שני אלפים תורה דעוה"ז. ודורות שקדמו לו היו בבחי' שני אלפים תהו. אף שבריאת העוה"ז היתה ודאי כמ"ש ביום עשות הוי' אלקים דתיקון. אלא הענין הוא כמ"ש בלקו"ת שעד שלא בא אאע"ה לא הי' כלל בחי' הזווג (דדו"נ) למעלה. ולכן הנשמות דדורות שקדמו אף שהיו מכירים את בוראם דעולם התיקון הי' חסר להם כח האמונה. בחי' הנוק' עליונה ספירה גמורה המיוחדת בקו"ח. לא שמשו בהם רק כחות הנשמות הגבוהות שהיו בהם שעכ"פ התפעלותם הוא ברצון ושכל וכו' דדבר נפרד מקו"ח. לכן לא נא' בהם שקיימו התו' אפי' ברוחניות' (כמ"ש באאע"ה שקיים את כהת"כ כו'). דאוריי' וקוב"ה כ"ח ממש (והם לא הי' התפעלותם ברצון ושכל וכו' אלא בכח הנפרד מקו"ח כאמור). וכן המצות הן איברין דמלכא ממש כידוע. אבל משבא אאע"ה כתי' בו והאמין בה' שזכה לבחי' האמונה הנ"ל. הנה ע"י האמונה השיג התפעלות דתומ"צ למעלה בקב"ה (ולא שנמשכו למטה כבמ"ת ולכן לא קיים רק ברוחני' ההכרה). וזהו שהי' בחי' מרכבה ממש גם בחיי הנשמה שלו בגופו דהיינו בחי' ההתפעלות ממדותיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו וכידוע שהוא זכה להיות מרכבה לבחי' קו הימין (והיא כלולה מכולם ולכן קיים כהת"כ). אך אעפ"כ לא נא' בו רק את הנפש אשר עשו בחרן וכמארז"ל שאברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת וכו' והגרים לא נשאר מהם כלום בעדת ישראל. והיינו שממנו (דאאע"ה וכן משרה) לא הי' רק בחי' חסד לאברהם. הארת אור הטבעי דמדתו. ככח הראי' הטבעי בלא בחי' קו הנ"ל. זהו בחי' א' דג' השמות דאאע"ה הנ"ל. ובחי' הב' שהוא האדם הגדול הנ"ל לא נתוסף בזה בחי' תוס' בענין יחודו בבחי' מרכבה בקוב"ה המיוחד בקו"ח הנ"ל. כי כבר הי' הוא מרכבה שלימה לצורך עצמו ומ"ש התהלך לפני והי' תמים היינו שיהי' תמים גם בהסרת הערלה והתגלות היסוד הקדוש להיות גם מוליד בדומה דבר קיים לעד את יצחק וכו'. וזהו שנק' גדול דוקא. כי קטן אינו מוליד בדומה (אף שביאתו ביאה גמורה כשהוא בן ט' ויצא מכלל הפעוטות שאין בהם עדיין בחי' המדות לעצמן). וגדול היינו בחי' המוחין דגדלות מאו"א וכו' שלמעלה ממקום אחיזתו בבחי' המרכבה (וכענין נכנס יין יצא סוד לחוץ כמ"ש במ"א). אז אברהם הוליד את יצחק. ובחי' הג' הוא ואברהם זקן הנ"ל היינו שזכה בבחי' מדרי' המרכבה שלו גם לפנימי' ז"א. דע"ק וז"א כ"ח כידוע. להמשיך גם משם בבחי' התולדה דוקא. והוא ענין ובחי' שקיו דאילנא למעלה כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי (בבחי' הריבוי) בההוא שקיו וכן למטה שהאבות עצמן אי"ו הם גופא דאילנא. וע"י בחי' השקיו בגופא דאילנא מתרוממים גם ענפיו ועליו ופירותיו בבחי' תוס' שפע החיות ויעלו למעלה ראש בהסתכלות כלפי מעלה והיינו להיות בא ממנו ע"ה עוד תוס' עוז וכח בכח התולדה להוליד השתל' כל מדרי' דס"ר נשמות שאין כחם בחי' מרכבה. וזהו כשבא עוד אאע"ה להמשיך השתל' התולדה גם ביצחק ולהלן עד ס"ר נשמות וכו' כתי' ואברהם זקן. והוא מדרי' העליונה הג' הנ"ל. ואחר מ"ש וימת יוסף וגו' וכל הדור ההוא כתי' וימררו את חייהם (דכנס"י). דהיינו בחי' האמונה שהורישו האבות ע"ה לכל תולדותם אתכפיי' בגלותא שלא בא ממנה שום כח התפעלות בגופם, ואפי' בנשמתם שבגופם. אז נעלמה מעין כל חי בחי' המל' העליונה דמלך לב"י הנ"ל וקוב"ה סליק לעילא בבחי' עיבור גו אימא עילאה (דהיינו בהעלם הסוד). ובחי' ההנהגה בעולמות היתה במדרי' ההשתל' כענין ודוגמא וכעין זה תחת זה השתל' המדרי' דוקא עד הכוכבים והמזלות למטה ומזל טלה דמצרים הי' אז עליון. וזהו כבי' למעלה שאור ההנהגה הי' מלובש בגילולי מצרים. וכן ישראל למטה ירדו בשערי טומאה דגילולי מצרים. והיינו בחי' הרגשת הישות דעולמות עד שנעלמה מהם גם כח ההכרה הטבעית דנשמות גם בהיות בקרבם אפי' בחי' האמונה בירושה כנ"ל, ואמנם בחי' יצ"מ היינו בחי' לידת ז"א ויצא מהעלמו בתוך מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו ומת כל בכור ומעלה הקודמת שלהם בכח המזלות הנ"ל, ופסח ה' על הפתח. הפתח הוא בחי' האמונה דישראל הנ"ל שהוא הפתח לבוא לאור עצמות ז"א כידוע וכנ"ל. וזהו לכתך אחרי במדבר בכח האמונה למעלה מהטעם ודעת לגמרי. אך ידוע ומבואר בכ"ד שהגם שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה הם לא ראו כלום אפי' בכח הכרת הנשמה הטבעית והוצרכו לזה מ"ט ימי הספירה לטהרנו מקליפותנו ומטומאותנו שנתלכלכו בגילולי מצרים וגם ממה שבא להם בנפילת הנשמות בחטא עה"ד וכו'. וע"י המ"ט ימים נעשה תיקון המדות שהוא מהות הנשמות באור וכח האמונה המקבלת בחי' הקוין דז"א. עד שבאו למ"ת ופב"פ דבר ה' בשלימות המוחין דגדלות כאדם הגדול הנ"ל. והיתה התולדה מזה קבלת ישראל למטה בגופם ע"י נשמתם והאמונה כנ"ל אברין וכח דתו' עד שיהי' בכח ופעולת נשמתם בגופם קדושת התומ"צ (וכידוע בענין עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב וכו'). וכענין הידוע שתרי"ג אברי הנשמה הן הן תרי"ג מצות ע"י ההכרה דנשמה בבחי' האמונה למעלה ברוחניות (ולכן קיים אאע"ה כהת"כ כנ"ל) וע"י המ"ת דאנכי ה' (בעצמו כבי') אלקיך ונעשו אז חירות ממה"מ וגם העולמות נזדככו וכו' כמ"ש בתניא. והי' קיום המצות נובע בהם מקדושת עצמותם שקבלו במ"ת. אך אחר חטא העגל ירדו הם והעולם עד שהוצרכו להלוך במדבר להכניע ולדחות הקליפות דנחש שרף ועקרב שהיו מעכבים בואם לא"י שהוא מקום מלכותו ית' (פ' רחל) ששם אפשר לקיים כל מצות התורה, וע"ז נאמר אשר קדשנו במצותיו דוקא. כי אף שבא בקרבם כח התומ"צ מאברין דמלכא באברי הנשמה שלהם. הנה הוא בבחי' סוכ"ע וכח ההתפעלות שלהם מאור הזה נעלם בירידתם מהחירות ממה"מ הנ"ל אך ע"י קיום המצות בפו"מ גם המה בגופם ונשמתם מתקדשים בקדושת היחו"ע דקובה"ו הנעשה ע"י קיום המצות:
2
ג׳ואחר כ"ז י"ל ענין שירו לה' שיר חדש הנז"ל דהיינו בחי' תוס' אור מן המח' העצמיית הנ"ל בקו"ח. ע"י אספו לי חסידי הנ"ל שזהו כאשר בא לבחי' הפירוד ע"י הסתלקות המוחין דגדלות א"ס ב"ה שהוא הכרת ואמונת יחודו בעולמות כמו שהוא יחיד לבדו. ובהסתלקות השגה זאת יוכל להתעורר בקרבו כחות הנפה"ב וגסות מדותיו הרעים אף שלא יבא לידי חטא בפו"מ. מ"מ הוא פגם בנשמה כי הנשמה עצמה א"צ תיקון כידוע וירדה בגוף לתקן כחותיו ומדותיו ולבער את רוח הגסות והטומאה מהם ואם הי' עולה בידה כהוגן הי' זוכה מעין לע"ל שיעביר את רוח הטומאה ונגלה כבוד ה' בהכרה תמידית. ואם הוא פושע בבחי' ישראל מוחין דגדלות הנ"ל ומאבדם ה"ז פגם בכח הנשמה שאינה מתקנת את הגוף כראוי לה (והגם שידוע שא"א לבחי' מוחין דגדלות עתה יותר מג' שעות בב"א. אך עכ"פ כח הנשמה והאמונה בבחי' יניקה לא תסור ממנו. בלא, התפעלות הלב והמוח ובלא הולדת השגות חדשות. משא"כ כשנופל במדות הרעות וגסות דנפה"ב וכו'. אך ע"י הבקר דאברהם ויוסף הנ"ל יוכל לעורר מחדש בחי' המוחין דגדלות. והתעוררותם ע"י הרהורי תשובה מעומק הלב בבחי' תוקף האור חוזר דנשמה לקדמותה ועי"ז בא אור חדש מלמעלה בבחי' תוס' בקו"ח כמו בפעם הראשון דעולם התיקון. אך ע"ז באה הבקשה ה' חננו בחי' מתנת חנם פי' חנם בלא מצות. שלא יהי' קדושת הנר"נ רק מכח המצות כנ"ל בענין אקב"ו אלא כמ"ש אחר ספה"ע יתוקן מה שפגמתי בספי' ומדה פ' ואטהר ואתקדש בקדושה היינו המדות דקדושה עצמן הנמשכין ע"י ספה"ע במ"ט ימים כנ"ל. ואומר הטעם לך קוינו כלומר אנו הגורמים שתהי' אתה בא בבחי' קוין דוקא שזהו מלך לבנ"י דוקא כי אין זולתם בחי' מקבל לזה כנ"ל לזאת מבקשים הי' (אתה בבחי' הקוין דוקא) זרועם לבקרים פי' כח להבקרים הנ"ל שיבאו בחי' הבקרים מבחי' עצמות האור דקוין וע"י יהי' התיקון שנתקדש בעצמות המדות שלנו דנשמה בגוף בקדושה שלמעלה כמו בספה"ע הנ"ל. ואומר עוד אף ישועתינו. ידוע שלשון ישועה כמ"ש לה' הישועה היינו הארת ש"ע נהורין דכתר בז"א שנק' הוי'. והוא ענין שקיו דאילנא הנ"ל ועי"ז תבוא הישועה גם אלינו אפי' בעת צרה והיינו עתים לרעה שיש בסדר העולם וירידת המל' והנשמות בהתגברות הקטרוגים כנ"ל. גם אז תהי' ישועתינו מבחי' אור הקוין הנ"ל משרשם המתחדש בכל יום ע"י לך קוינו כנ"ל. ומעתה יובן בענין השבת דעליית המל' בשבת דמעלי שבתא היינו דששת ימי המעשה עשה ה' את השמים וכו' ועוסק כבי' באנהגא עלמין וה' איש מלחמה בתיקון עולמות דיש ודבר ולכן היחוד דמל' ואור האמונה שמקבלת מז"א ע"י בחי' ע"ס דבי"ע הוא דוקא והיינו מ"ש היחוד ע"י מט"ט וכו'. אבל בשבת נא' כי בו שבת מכל מלאכתו ואינו מתלבש בהם והמל' עולה לקבל מפניו דוקא. זהו בחי' עלי' גדולה למדת המל'. אבל לז"א אין זה עלי' כלל כי הוא הי' הוה ויהי' ברגע א' כנ"ל רק שעכשיו יכולה לקבל מעצמותו. וגם ענין כל המדרי' דז' וי"ג שכתוב בפע"ח שהיא עלי' לכל מדרי' העולמות עד רדל"א היינו בבחי' עליות מדריגות דוקא בהשתל'. אבל בבחי' אור הקוין דז"א שעיקרן מלמעלה מערך וסדר מדרי' כנ"ל אין זה עלי' כלל. רק ביום השבת יש לו עלי' היינו ע"ד התולדה דגדלות ממוחין דאו"א ומעו"א להיות כענין מוליד בדומה. ובנפה"א למטה היינו במעלי שבתא הוא בבחי' עאל ולא נפיק. וביום השבת מקבלים ישראל בבחי' עייל ונפיק וכו'. ולכן יש בסעודות שבת בחי' המצוה ממש סעודתא דחק"ת וכו'. וסעודתא דע"ק. כי ע"י התגלות אור הקוין להדיא בא המזון להחיות מדרי' ההשתל' באור הפנים דקדושה עליונה. אבל ענין השמיטה הגם שהמל' מאספת כחותי' מבי"ע ועולה לאצי' ומשם מאירה בבחי' או"מ לעולמות דבי"ע ואין שום עבודה בקרקע ארץ ממנה יצא לחם כי הוא יורד ובא שלא ע"י עבודה בבחי' היש כלל (ובמק"א נת' שהוא ע"י בחי' הסתים דישראל ולכן דוקא כשהם עלי' יש קדושת השביעית. אך לא בבחי' הגליא שלהם שהוא ענין העבודה). וזהו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה פי' שבת הארץ היינו קדושת פירות שביעית שנמשכת בהם ממדרי' המל' בעלייתה לאצי'. וזהו לאכלה ולא לסחורה שהוא בחי' עבודת הבירורים וכן ולא להפסד שאסור להמשיך השפע דשבת הארץ לחיצוני' ח"ו שהן כליון והפסד ולעבדך ולאמתך ולבהמתך ולחי' אשר בארצך כי הקדושה נמשכת במדרי' ההשתל' עצמם (ולא כנ"ל בשבת שהקדושה היא מלמעלה מהשתל' ושבת קדשו הנחיל לנו דוקא ליהנות מאורו כנ"ל). לכן לא שייך ענין המצוה באכילת פירות שביעית כי בחי' המזון וגוף העולמות מקבלים אור קדושת השביעית בשוה:
3