חנה אריאל, בחוקתי ג׳Chanah Ariel, Bechukotai 3
א׳וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים וכו' והיו לך ימי שבע שבתות השנים מ"ט שנה. וי"ל מה מודיענו בזה. הלא החשבון ידוע. וגם מהו לך. ובמ"ש וספרת לך דרז"ל שהספירה שנאמרה בל' יחיד תלוי' בב"ד ותקיעה דיובל דכתיב ל' רבים תעבירו שופר כל יחיד ויחיד חייב לתקוע. וגם וקדשתם את שנת החמשים שנה כתיב ל' רבים ולפי הנ"ל קאי על כל יחיד ויחיד וקידוש כל המועדות בישראל אין תלוים רק בב"ד. ובספה"ע כתי' וספרתם לכם לשון רבים והיינו שכל יחיד ויחיד חייב. וי"ל הטעם לחלק בין ספירות השמיטות לספה"ע. וגם י"ל במ"ש דלשון יחיד קאי אב"ד דוקא הלא הכתוב אומר שש שנים תזרע שדך תזמור כרמך ל' יחיד וקאי על כל יחיד ויחיד דוקא. ועוד י"ל לפי מה ששמעתי פא"פ מאדמו"ר שעליית כל התפלות דחול עולים בשבת ודכל השבתות עולים ביוהכ"פ ודכל יוהכ"פ עולים ביובל וא"כ קדושת יובל גדולה מכולם. ולפ"ז תמוה למה בכל יוהכ"פ לא נא' וקדשתם אתם. וביוהכ"פ דיובל כתי' וקדשתם אתם דוקא. ועוד שאם קדושת יוהכ"פ גדולה משל שבת למה חילול יוהכ"פ אינו רק בכרת ושבת במב"ד. ומעין זה י"ל מ"ש העובר על דברי חכמים חייב מיתה משא"כ בכל מצות התו'. וגם יש לבאר היטיב תירוץ הפרד"ס על קושייתו במ"ש בספה"ע שבע שבתות וכו' תספרו חמשים יום ואין סופרים אלא מ"ט. ותירץ ז"ל דע"י ספירת המ"ט סופרים גם את החמשים. כי אין החמשים רק שלימות וכללות המ"ט הבאים ע"י הספי' דמ"ט. ועוד י"ל במ"ש כי תבואו אל הארץ וכו' ושבתה הארץ שבת לה' הלא אין השביתה אלא לאחר שש שנים שתזרע וכו':
1
ב׳מפורסם בספרים שבכ"ד יש בו בחי' ניצוצי קדושה המתבררים ועולים לקדושה ע"י קיום תומ"צ. ובע"ח שיש בחי' אורות ניצוצין כלים. ובל' קבלת הבעש"ט הוא עולמות נשמות אלקות והכל א'. ובמק"א מבואר. פי' האורות הן בחי' אלקות דכח הפועל דאא"ס ב"ה הכל יכול להתהוות עולמות יש ודבר בפ"ע. והנשמות הן המחברים גילוי האלקות בעולמות וכשמתו מלכים דארץ אדום ונסתלקו האורות שלהן למעלה מעלה במאצילם ועלמין אתחרבו אין זה העדר לגמרי כלא הי' כלל אלא שהאורות נסתלקו למעלה מהמציאות והניצוצין והכלים דעולמות נפלו למטה מן המציאות אבל עדיין יש להן אחיזה בשרשם באורות שנסתלקו במיתת המלכים רק שגם הניצוצין וכלים דעולמות גם הם כמתים ולמטה מן המציאות. (וידוע הדמיון לזה ממחדו"מ של האדם בעוה"ז הם אחוזים ותלוים בו ולכן כתי' עם כבד עון כידוע עד שיש בהם אור וכח מחיות הנפש אף כשפנה האדם מהם לגמרי ושכח עליהם דהיינו שכח ואור הנפש נתפשטו מלבושים דמחד"מ אלו ונתלבש באחרים עכ"ז יש להם אחיזה ולא העדר לגמרי כידוע בענין כף הקלע). עד שבא המלך הדר (שהוא מלך לבנ"י). ושם אשתו וכו' שהוא שם מ"ה החדש היוצא דרך מצחא דאד"ק ומתלבשים ע"ס דשם מ"ה הזה עם ע"ס דב"ן ונשתלשלו הפרצופים דעו"א ואו"א וזו"נ שאמר (עשרה מאמרות) והי' העולם דבחי' עולמות דעלמין דאתחרבו כנ"ל בבחי' הוי' ומציאות כי נתן בהם מבחי' הוי' שלו כבי' כמ"ש במק"א שהוא כענין שנתן מכבודו לבו"ד. ועי"ז נתהוו מאין ליש וממילא יש בהם גם בחי' אלקות ונשמות בכח המאמרות וגם בחי' האלקות ונשמות שנפלו ע"כ גם הם נמצאים בהם אלא שהם כמתים בקרבם ואין שום כח ופעולה נמצא מהם לענין התהוות העולמות ליש ודבר כי אין התהוות העולמות ליש ודבר במציאות רק מאור הוי' דמ"ה החדש וב"ן והיינו בחי' אלקות ונשמות דעולם התיקון. וע"י התומ"צ ועבודה ותפלה עולים הניצוצין (שהן בחי' אלקות ונשמות דתהו) לתחי' וחיים מאו"כ דתיקון. וע"ז נא' מחי' מתים ברחמים רבים תמיד. ומ"ש ונאמן אתה להחיות מתים הוא שישובו האורות דתהו גם הם להחיות העולמות גם בבחי' העולמות ובהתגלות למטה. וביאור הדברים. הנה אדון עולם אשר מלך בטרם כל וכו'. רק שהי' כמו האדון עם עבדיו בחדר א' כ"כ בסרד"א מהאריז"ל. פי' אף דהיד ה' תקצר ובכחו כל נמצאים ויש השתל' וכל דבר. אך כשהכל הוא במקום האחה"פ ה"ז כמו בחדר א' ואין זה שלימות המלוכה ובמק"א מבואר יותר (במה"ש). אך האחה"פ הוא בכל מקום ואין שייך בזה אפי' צמ"פ. כי הוא אחדות וכו'. וגם שעלה ברצונו לברוא עולמות מל' העלם שיהי' נעלם מהנמצאים שהם בחדר א' אעפ"כ במקום האחה"פ הכל הוא בחדר א'. ולכן אמרו גליף גליפו (שהוא שיער בעצמו כל הנמצאים) בטה"ע דוקא. שהוא אור הא"ס. שזהו כמו ענין התפשטות אור ממאור. ובהתפשטות האור שייך ענין גליפו כלומר שמצמצם ההתפשטות לזה יתפשטו ולזה לא יתפשטו לא שייך כלל לומר שם כמו באור מאור טבעי שכשאין מחיצה מדבר זולתו מתפשט להלן להלן באין מעצור וזה פשוט). אך אעפ"כ לא הי' מקום לעמידת עולמות מל' העלם כנ"ל מאחר שהוא במקום האא"ס שא"ס להתפשטותו. ולכן במקום הגליפו דכל מה שעתיד אינו אלא כח ואור א"ס להתפשטותו וכלומר שיכול לעשות התפשטותו בבחי' גבול ותכלית ככל מה שעתיד להיות הנה זה הגבול הוא כח הא"ס עצמו שא"ס ליכולתו ובעמ"ו נק' בשם כל יכול. ולכן אין מקום לעמידת העולמות דוקא אבל מציאותם כבר יש. ובמה"ש מבואר באריכות. ע"כ עשה הצמ"פ מן התפשטות האא"ס שלא יתפשטו לשם כלל בבחי' אור. וכלומר שבכח הכל יכול חידש מציאות מקו"פ מהתגלות אא"ס ונק' טה"ת. והרצון הראשון אשר מלך בטרם כל ירד בטה"ת הזה בצלם אדם ישר צופה ומביט עסכ"ה וכלומר כל המציאות ששיער בעצמו כנ"ל. וה"ז כח מוגבל רק למה שעתיד להיות ולא יותר. אך עדיין הוא השוה ומשוה קטן וגדול דגם שיש קטן וגדול אך הוא בכח א' שוה. וז"ש דבאד"ק אבי"ע בהשוואה א'. ובאה הקבלה שע"י בחי' אח"פ דא"ק נתחדש ענין או"כ. פי' האור הוא שוה (בהשוואת הקו"ח היורד ומתעגל בא"ק). אך הכלי עושה תמונה פרטי' בהאור שהוא הכח השוה לכל מה שעתיד להיות. ואו"כ הראשון הוא וימלוך בלע וכו' שנתפשט לעשות מציאות עם נפרד מהשוואת הקו"ח ע"י כח בחי' הכלים בכח מלכותו במדה ההיא העליונה וכשנסתלק אורה קרי בי' וימת בלע. אז מלך המלך הב' וכו' כמ"ש במ"א. עד שמלך הדר ושם אשתו. ובמלכים שמתו לא נז' שם אשה. דהנה ענין מלכות המלכים אמרו בהם שכ"א אמר אנא אמלוך. פי' שכאשר נמצאת הספי' בכח הכל יכול דאד"ק המוגבל במחה"ק שלו דצופה ומביט הנ"ל התפשט ממנה ענין עולמות נשמות אלקות הנ"ל שיש בהן הנהגת המלוכה כפי המחה"ק. והיינו שכך נתהווה המציאות דעולמות ההם שיהי' בכח הנשמה מתפעלים מאלקות דכח הפועל בנפעל שבא מאו"כ דספי' המולכת אז כעם הנפרד (מקו"ח) שאין מתפעלים כ"א בבחי' קבלת מל' המולכת וכשנסתלקו האורות מכלי המלכים ואשתארו כגופא בלא נשמתא גם כח הפועל שבנפעל אין יכול לעשות שום התהוות עולם (וההתהוות מאין ליש צריכה להיות תמיד כמשל אור הנר וכידוע). וממילא גם כח בחי' הנשמות נתבטל ונפל הכל למטה מן המציאות כמ"ש במק"א וכנ"ל עד שמלך המלך הח' דשם מ"ה החדש. וביאור ענין שם מ"ה החדש והקודם הוא כידוע דבמ"ש בס"י ע"ש בלי מה יש ב' פי'. הא' בלי מ"ה בלי מהות וכלומר שמציאות הספי' וכחה הוא בחי' ביטול במציאות וזהו שם מ"ה החדש. והפי' הב' הוא כי לשון מה הוא כמו ונחנו מ"ה כלומר דבר שאינו כלום. ובלי מה היינו שאינו כ (שאינו כלום) אלא שאף שמיוחדים במאצילם כשלהבת הקשורה בגחלת וכו' ואינם כן בחי' יש ודבר בפ"ע ח"ו פעולתם היא בבחי' תוקף הישות הנק' בספרים בשם ריבוי האור שהוא תוקף האור והכח לעשות ככל אות נפשו ורצונו (וזהו אנא אמלוך הנ"ל) עולמות דיש ודבר ולמלוך עליהם להיות ישות העולמות עומד במציאות ויהי' מתנהג ברצון ושו"מ של המלך. ובדרך זה עיקר שם עולם מל' העלם הוא על ישותו במציאות שנעלם ממנו ביטולו באמת במציאות במקורו המהווה אותו ואין לו ביטול אלא בכח המלוכה המנהיגו, אבל מ"ה החדש היינו שבא בחי' תוס' אור בקו"ח דאד"ק בעוז וכח דאחה"פ בחי' המאור דאא"ס שכל הכחות והפעולות דבחי' כל יכול דאא"ס ב"ה אין עולים בשם מציאות כלל לגבי אחה"פ כנ"ל ומציאותם והעדרם שוה בהשוואה גמורה לגבי'. א"כ כשבא איזה רמז גילוי מענין האחה"פ מתבטל המציאות שנמצא בבחי' הכ"י כנ"ל בעצמו מלהיות לו איזה שם מציאות בפני הגילוי הזה. אמנם א"א לומר שבא בחי' גילוי מאחה"פ שהרי הוא גלוי ועומד מי מעלים ע"י וכנ"ל. אך זהו ענין שם מ"ה החדש דרך מצחא דאד"ק כלומר כח פעולת מעין מה שהי' אם הי' אפשר לומר גילוי. דהיינו בחי' ביטול הנמצאים. וזהו בחי' מל' דאד"ק שלבדו ימלוך כלומר שכח מלכותו לפעול בעם ביטול גדול והתפעלות שהוא מלך לבדו ואין מציאותם עולה בשם כלל ולא שעושה ח"ו העדר במציאותם אלא אדרבה שמגלה בהם קצת מעין אור האמת דאחפ"ש וה"ז כמשל המזכך את האבנים שמערימות העפר עד שנעשו ספירים וכו'. ותהי ראשית ממלכתו דאד"ק בחי' עתיק אורח אצילות כלי דשם מ"ה שע"י הבחי' כלי בא אור וכח למציאות נפרד מקו"ח כנ"ל והיינו לבחי' עולמות נשמות אלקות שנפל ממלכין קדמאין כנ"ל. והמשכיל יבין שיש בזה ב' בחי' דכר ונוק'. כי העוז וכח שכעין דמיון גילוי מאחה"פ (מה שבאמת אינו שייך כלל כנ"ל). הוא שם הוי' שמהווה את העולמות וכלומר שנותן מאור הווייתו (דעוז וכח שדרך מצחא הנ"ל). להיות שם מציאות של אורו וכחו והווייתו מאיר ומחי' את בחי' אנ"ך או ענ"א דתהו הנפרד מקו"ח וכו'. וכשאור וכח זה מאיר בהם לא יתוסף בהם שום כח לעצמם בבחינתם שנפרדים מקו"ח. מאחר שהוא אור שוה למציאותם והעדרם כנ"ל. ומה שאמרנו שהוא מולך עליהם היינו שזורח אורו בהם דהיינו כח הביטול של הישות דענינם יהי' מה שיהי' נפרד מקו"ח. ולפי שהאור ועוז מלכות הזה מולך על כל הבחי' פרטיות דמלכין קדמאין שמאיר עליהם אור הביטול הנ"ל. הרי יובן למשכיל שהגעת האור מכח ועוז זה אל בחי' הפרטים (שמציאותם והעדרם שוה לגבי הכח הזה. אין זה אלא בחי' נוק' כענין והתקין לו ממנו בנין שאחר שזורח הוא שם אור עוז וכח הזה חוץ לכלי דק דאד"ק נעשה ממנו בנין דשם ב"ן הבונה את האנ"ך דתהו לשם עולם, ופי' שם עולם כאן הוא העלם ממנו מה שהוא. כי כל הוויתו במהותו ומציאותו הוא מאור וכח שמעין גילוי דאחה"פ שהוא הביטול הגמור כנ"ל. וממנו נבנה התהוות הפרטים דאנ"ך דתהו. וזהו ענין השמות דמ"ה וב"ן ושם אשתו דמלך הח'. וגם בו לא נז' כלל ל' אנא אמלוך אלא הוא שם מ"ה בלי מה דפי' הב' שאינו כלום ואין שום שם מלכות לעצמו אלא מל' דאד"ק הוא. ובפ' עתיק מ"ה וב"ן כאחד הם כלומר שלבדו ימלוך כנ"ל. שאור וכח הביטול דשם מ"ה מאיר בבחי' שם ב"ן עד שהביטול הזה הוא גם באנ"ך וענ"א דתהו (וכמ"ש במ' השו"ש דבעתיק הוא מקומו ש"ע וגם העולם מקומו). וזהו כולו פנים. והנה ע"ק וז"א כ"ח. פי' דעיקר מציאות וחידוש התהוות העולמות הוא מהוי' דז"א שהוא עצמו מאו"כ דמ"ה וב"ן. ולכן ממנו ודאי מתהווים עולמות דיש ודבר נפרד מקו"ח בלא ביטול ישותם כלל (אלא שכ"ז הוא רק עולם ל' העלם כי הווייתם הוא רק הביטול דמ"ה החדש כנ"ל וזה נעלם מהם ומלובש בישותם לעצמו). והוא הי' הוה ויהי' כא' דהיינו שהתהוות העולמות ליש ודבר ממנו הוא קמי' כמו שעתיד להיות בסוף יומיא ונשגב ה' לבדו א"כ היינו דע"ק וז"א כ"ח. אבל מסט' דמציאות העולמות והנהגתן מתפרשין מילין והוא מהווה הכל ביו"ד מאמרות בבחי' סוכ"ע ונוק' ממלא אותן בבחי' ממכ"ע כידוע. וזה נעשה ע"י או"כ דאו"א כי פנימי' אבא פנימי' עתיק אלא דבאבא הוא אור בכלי ממש (ובעתיק אא"ס מלגאו כלי דכתרא עילאה מלבר ואין שם בחי' אורות פרטים כמ"ש במק"א). וחכ' הוא כח מ"ה כלומר כח שיש בשם מ"ה הזה שהרי הוא כח ואור מעוז וכח התוס' אור בקו"ח ובוודאי לא נופל הוא מלהיות יכול לעשות את כל. והיינו כמו עד"מ ודמיון שיכול להמציא סברא שמבחי' הביטול הגמור דשם מ"ה החדש הזה יבוא מציאות ישות עולמות והנהגתן. וז"ש הנטיעות כקרני חגבים הוו בבחי' אבא כלומר הנטיעות הן או"כ דז"א דתיקון ובאבא שהוא כח מ"ה כנ"ל לעשות את זאת הי' רק רושם בעלמא. וביאור הדבר עפ"י מה שידוע בענין שתיק רב שלא מצא תשובה לקושייתם ואע"פ שלא חזר מהוראתו. שהוא ענין ו"ק דאבא (בבחי' החכ' דתושבע"פ שבנשמת תנאים ואמוראים בגילוי אור סקירה והשגה). ופי' ו"ק דאבא הוא שרש ז"א דאיהו משפט (הדת) דרב ראה שהדין הוא כן בסקירת החכ' ולא באה לו בגילוי בבינה כלומר ביסוד אימא בבחי' פנימי' הקליטה דבינה יתירה נתנה באשה כמ"ש במק"א ובמ' השו"ש בענין נבונים לא אשכח והיינו בבחי' היסוד דאי' מקום הבירורים שהיא קולטת את התמצית ועיקר פנימי' המכוון על דרך מ"ש אין הולד נולד אלא מן הברור שבטפה וכשמוצצת ומבררת את הברור והתמצית נעשה הענין מובן ומושג ואין עליו שום קושי'. אבל גבול שרש הפסק שהוא הסברא הנסקרת בחכ' שהוא דבר גבולי מוגבל בו"ק והם דקים כקרני חגבים (פי' איידיל זעהר בל"א) עד שעדיין אינו נראה בעליל והנראה ממנו תפול עליו קושיא וסתירה והיינו לפי שלא נגלה עיקרו ותמציתו לראותו בעליל. ומן המשל הזה דוגמתו דכח מ"ה שבחכ' שבפנימיותה פנימי' עתיק ממש ולכן אור שנברא ביום א' ספי' ראשונה באור וכלי ממש שהיא החכ' דאור אבא (שהוא טמיר וגנוז באצי') אדם צופה בו מסוף עולם ועד סופו (רק שאינו מש"ע והעולם מקומו כנ"ל בעתיק). כח מ"ה דחכ' זו היא להמציא ולהוליד פ' ז"א שהוא הקב"ה שהקדושה עליונה דע"ק וז"א כ"ח ברוך ונמשך באו"כ מוגבלים לאנהגא בהון עלמין פי' להנהיג ולהמציא כל ענין העלמין בין בהתהוותן בין בהנהגתם. והיינו להיות יש ודבר ממש נפרד מקו"ח לבד באצי' ויש גמור נפרד גם מהרגשת המהווה אותם בבי"ע והיש הזה נעשה מן אנ"כ וענ"א דתהו ע"י שז"א נותן בהם מהוי'. שלו להיות גם בהם מהוי' שלו והתהוות מאין ליש ומזה נעשה גוף העולמות דענ"א מה שנתברר מהמלכים (ומלכותם כנ"ל) שמתו דתהו להיות עולם אצי' נעשה עולם במדרי' אצי' ומה שלא הי' יכול להיות אצי' ניתן לו כח התהוות בערך בי"ע. והתהוותם הוא מכח הז"א שבו שם מ"ה החדש כנ"ל ביאור ענין דשם מ"ה החדש מורכב בשם ב"ן מאנ"כ (וענ"א) דספי' המלכים עצמן שמתו וע"י זיווג או"א נתבררו ונעשה המלך החי שבז"א כבר חיים האנ"ך ונתאחדו ממש באור השם מ"ה החדש ובעשרה מאמרות דז"א יצא כח התהוות לבחי' עולמות דתהו להתהוותם כפי צווי המאמרות דז"א וממילא יש בעולמות שנתהוו באבי"ע בחי' האלקות והנשמות השייך להם מבחי' עולם התהו רק שהם אינם משמשים להתהוות העולמות כלום (כמו שהי' בעולם התהו ממש כנ"ל). אלא כח התהוות בא בהם מגילוי איזה אור ע"י צמצום או"כ דז"א ואותיות המאמרות שהוא גילוי אור שם מ"ה החדש (כנ"ל ענינו) באצי' ואתגליפו אתוון בלבושין דיש ודבר ממש דעולמות בבי"ע. נמצא הכל הוא רק גילוי שם מ"ה שהוא הביטול דשם מ"ה החדש במדרי' ומקום בי"ע וזה נעלם מהם לגמרי ואף שנבראו בעלי הגמור דשם כנ"ל רק שבא מורכב ביש ודבר נפרד עתה בבחי' הוה לבד אבל ז"א עצמו המלך החי הוא הי' הוה ויהי' כאחד כמו שיהי' בתחה"מ דונאמן אתה להחיות מתים לע"ל שיחי' גם בחי' אלקות והנשמות מתהו שבעולמות כנ"ל. וזהו דשם עולם בעולם התיקון הוא שנעלם ממנו מה שהוא כלומר שבאמת אינו רק גילוי הביטול דשם מ"ה החדש במדרי' ומקום בי"ע וזה נעלם מהם לגמרי. ואף שנבראו בעלי עשר כחות דרצון ושו"מ ומחדו"מ וכח תרי"ג אברים באדם כלומר בדמות אדם. אין הכחות שלהם רק נפרדים לעצמן במדרי' דבי"ע. נמצא שהגם שכל עיקר התהוותם הוא מכח מל' דאד"ק (ע"י או"כ דז"א) אין הם מכירים ויודעים כלום מזה ולזה התקין לו ממנו בנין הנוק' בחי' ממכ"ע דאבי"ע לדעת איזה גילוי והתפעלות מז"א זהו באור ענין זו"נ. וזו"נ הם תולדות אבא כח מ"ה דחכ' שהמציאה הפלאת ענין זה דקוב"ה ושכינתי' כאמור. אך בחכ' הי' כקרני חגבים ובפנימי' יסוד אי' אתברירו ונמצא בה ענינים כעין תולדותם לחוץ מיסוד אימא. וכמו במשל הנ"ל שכאשר סברת החכ' מובנת בטעמה מסתעפים ממנה סדרי הדין בפרטיו (בבינה הם עדיין רק בבחי'. כמו בג' טעמים דסוכה שהיא גבוה וכו' כידוע וזהו ז"ת דבינה ותבונה. אך יצר לב האדם וכו' יכול להיות טעם למשפט ודין להביא המבול וכמ"כ הי' נתינת טעם ללא אוסיף עוד לקלל וכו'. וככה יובן בנמשל למעלה שאחר גמר העיבור דזו"נ במעי הבינה דהיא עלמא עילאה ופי' עלמא עילאה (פי' עלמא) בזה הוא דאור פנימי' עתיק שבפנימי' אבא נתגלה ונתברר בעליל באימא בטעם ונעימות הסברא דאבא ובהסתעפות פרטים דו"ק בז"א ונוק'. שזהו ז"ת דאימא והכל בגילוי אור דעתיקא (וז"א כ"ח רק דמסט' דעולמות צ"ל לידת זו"נ באתפרשין מילין) שאין בו אלא עין אחת וקמי' אתכפיא כל בתי דינין (פי' מן בחי' הארה וגילוי ממנו למדרי' שלמטה בדרך השתל' המדרי' דאבא אחיד ותליא וכו' וכן בכל המדרי'. אבל בע"י לבדו כולו פנים כנז"ל וגם העולם מקומו וז"א כולא חד אלא שהוא הקב"ה. ומתפרשין מילין מסט' דעלמין ולכן יש בו ב' עינים לדין ורחמים כידוע). ולכן נק' עלמא עילאה שאין בו עדיין בחי' ההנהגה דצו"מ כפום עובדיהון דב"נ. ואחר גמר העיבור הזה אז נולדו זו"נ בבחי' המדות ממש ולאפוקי המדות דז"ת דאימא שהם הסתעפות הטעם והיינו מדות שבשכל שהן למעלה מערכי ההן ולאו דעולמות כנ"ל בכי יצר לב האדם ולידתם להיות בחי' סוכ"ע בהתהוות המהווה דז"א וממכ"ע דערך כל עולם ועולם וכל מדרי' ומדרי' כערכה ברצון ושו"מ דנמצאים דבי"ע והמלאכים מקבלים אור הממכ"ע (מהבנין שהתקין לו ממנו ממש כנ"ל) בבחי' החיצוני' פי' לענין ההתפעלות עצמה מחנה מיכאל באה' וכו' וכן בענין לאנהגא עלמין שהקבה"ו מנהיגים העולמות ע"י המלאכים שעל ידיהם ענין ההנהגה בעולמות אבל הנשמות הן מכירין את בוראן ממש בחי' פנימי' הכלים דזו"נ שבהם מתקבלים האורות שלהן לעצמם ולכן הנשמה בכלי הרצון ושו"מ מתפעלת מיחוד אור הקו"ח בזו"נ דהיינו שמאיר בתוכה שרשה מפנימי' הכלים דזו"נ כאמור ואין זה מועיל אלא להנשמה עצמה שהיא עולה ומכרת את קונה למעלה במקומו ומשבא אאע"ה והאמין בה' שזכה (וזיכה את תולדותיו) ליחוד אור נוק' דז"א באופן שעי"ז עוד זכה להתפעל ממהו"ע דז"א ע"י הנוק' ולא מאור ההנהגה שלו המתגלה על ידה בבחי' ממכ"ט כנז"ל שהנשמה מכרת מצד עצמה. וזה שכתוב בלקו"ת שקודם אאע"ה לא הי' התעוררות הזווג למעלה פי' כנז"ל היינו שיבוא השפע ממהו"ע ז"א (כבן הנמשך ממוח האב ממש וזה רק משל) להחפעלות הנר"נ ומהו"ע ז"א הוא סוכ"ע והי' הוה ויהי' וזאת היתה אמונת אאע"ה (וכן לזרעו אחריו מעין מה שהוא בבחי' יהי' ג"כ שאלדח"מ כידוע ולכן נעשה הוא ע"ה מרכבה ממש כבי' כל כחות דרצון ושו"מ שלו ליחוד הזה (ואעפ"כ הי' הכל רצון ושו"מ שלו עצמו שקיים כהת"כ בהתפעלותו דהיינו ברוחניות כידוע). וכן האבות והשבטים וע' נפש. אך רצה הקב"ה לזכות את ישראל בס"ר נשמות שאינן בבחי' מרכבה ואעפ"כ יהיו דבקים בו ית' בנשמתם בגופם והס"ר נשמות היו שנשרו מאדה"ר בנחל מצרים כידוע ולכן יעקב ובניו ירדו מצרימה להוליד שם הנשמות בתולדותיו דוקא שזכו לאמונה כנז"ל. אך כאשר וימת יוסף וכו' כתיב וימררו את חייהם והאמונה היתה בגלות כידוע וישראל היו מעוטפים אז בגילולי מצרים היינו תוקף הרגשת הישות כמי שאין לו אמונה כלל כמ"ש במ"א. וכמ"כ למעלה בז"א לא הי' בחי' אור הזווג כלל אלא רק ענין לאנהגא עלמין ומזל מצרים הי' אז עליהם בתוקף גדול היתה אור ההנהגה העליונה כבי' מעוטפת בגילולי מצרים. עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו. דהיינו מהו"ע כנז"ל דע"ק וז"א כ"ח ופסח על הפתח. פי' פתח היא האמונה שבה נכנסין אליו ממש כנז"ל וכאשר נתגלה ונתעלתה האמונה ובטל שעבוד מצרים לגמרי מעל כל ישראל שהאמונה ירושה להם וכשהיא נתעלתה גם הם נתעלו ונעשו נקיים מגילולי מצרים עד שלא הרגישו והשגיחו על עצמם וגם צידה לא עשו בעת לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. וע"י עלי' זו דישראל שעכשיו הוא ענין הקרבת העומר אחר יום יצ"מ זכו להיות בהם ע"י האמונה הקבלה והתפעלות ממהו"ע זו"נ שהן ז' שבועות. והכל דבר א' למעלה ולמטה שכאשר ישראל מקבלים למטה נגלה בז"א ג"כ בחי' או"כ ומוחין דזווג וכנז"ל. וע"י מ"ט יום שהן שבעה שבועות הנז"ל נגלה גם לישראל למטה מה שנגלה בעת ורגע דיצי"מ על הפתח כנז"ל דהיינו גילוי אור דע"ק וז"א כ"ח והיינו שנכנסו בז"א למעלה מ"ט שערי בינה דהיינו המדות שבשכל דעלמא עילאה המסתעפים מן תמצית הטעם ועונג דטפת אבא שבפנימיותו פנימי' עתיק כנ"ל. וזהו עד ממחרת השבת השביעית דהיינו מ"ט שערי בינה הנ"ל תספרו חמשים יום. נתגלה בחי' אימא עילאה כלומר עונג טיפת אבא הנ"ל. שהוא עיקר ושורש המ"ט שערים כטעם הסברא שמסתעפים ממנה סדרי הדין ומשפט כנ"ל. ובזה נת' תירוץ הפרד"ס הנ"ל:. והנה ידוע דהנו"ה הוא סיומא דגופא לעצמו דדרועין וגופא ורגלין. והיסוד הוא רק להשפיע וכש"כ עטרת היסוד דבחי' המל'. ולכן עד תיקון מדרי' ההוד שבהוד שהוא ביום הל"ג בעומר היתה כניסת אור הפנימי' דע"ק וז"א כ"ח גם באו"כ דז"א הכלולים ממ"ה וב"ן כנ"ל ע"י השערים דבינה ככל הנ"ל וזהו הנק' סוד ה' וכשנכנסו כל המ"ט שערי בינה שהן נק' בשם ע"י ספה"ע עד השבע שבתות תמימות. וכן בהליכת ישראל במדבר בכח העלי' דלכתך אחרי במדבר כנ"ל עד הל"ג ימים היו גורמים כניסת סוד ה' כנ"ל, ומשם ולהלן עד מ"ט יום ע"ז נא' נכנס יין דהיינו כל המ"ט ש"ב אז יצא סוד הזה כמ"ש תספרו נ' יום שע"י יום החמשים ככל הנ"ל נעשה ביום חתונתו זה מ"ת. דיום החמשים הוא פנימי' בינה כנ"ל דבי' עייל אבא לאי' כנ"ל נעשה כתר לזו"נ. ופי' ענין הכתר הוא עפ"י הידוע ומבואר בכ"ד ששלימות המלך הוא כאשר הוא מרומם ומנושא בעצמו עד שמצד עצמו לא הי' רוצה להשפיל א"ע לעסוק בעניני מלוכה על עם. כי שפלות הוא למדרי' עצמותו (וכן למעלה כתי' וישב ה' מלך לעולם ישיבה היא שפלות הקומה). רק שמבקשים אותו בני המדינה ועושים לו רצון להשפיל א"ע למלוך. ועי"ז כל ענין מלכותו נתלה רק במדות הרצון שלו שהוא חבור לעצמות אל מה שרוצה. והנה הרצון הוא מדה וכח ולא כל העתים שוות פעם יהי' הרצון בתוקף ופעם יחלש הרצון ונמצא דביקותו במלכותו כפיה בידו. ולכן מכתירין אותו שבזה נעשה כענין החלט הדבר שלו המלוכה. ושוב אין תלוי ברצון אלא בעצמותו ממש שעצמותו לעצמו ומלכותו על עם הכל אחד ואז לעולם דביקותו במלוכה על עמו קיימת בעצם א'. ומן המשל הזה יובן למעלה שע"י יום החמשים שהוא החכ' כנ"ל יצא סוד עצמותו במלכותו על ישראל יקדשנו במצותיו שהן אברין דמלכא ע"י הדבור אנכי מי שאנכי במהו"ע הוא אלקיך הכח שלך ע"י האמונה שכבר זכו לה בירושה רק שע"י האמונה לא זכו בקדושת המצות רק למעלה כשעלה בבחי' מרכבה הנ"ל ועתה ע"י יום חתונתו מחמת הכתר דזו"נ נעשה בחי' המצות כח הנמצא תמיד בישראל למטה וכענין מ"ש עד שלא באת לידי מדה זו וכו' שע"י המ"ת נמצא בישראל כח וחיות חדש מאנכי ה' אלקיך שהמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ואם חללת אתה ענוש סקילה וכו', והנה אין מקום בעולם שיוכלו לקיים בו כל המצות רק א"י לבדה שנתנה כבר לאבותינו לא"א. רק שאמר לאאע"ה ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה. וידוע בע"ח שא"י היא מושרשת בספי' המל' בבחי' פ' רחל. ומה ששלטו בה האמוריים עד שלא נכנסו ישראל הוא כמשל ודמיון שמזבלין את הארץ שעי"ז תוסף תת כחה בפירותי'. וה"ז כענין מ"ש והיא מתקדשת מטומאתה פי' שמן הסתם הטומאה שהי' עלי' בתחלה גורם להיות מתקדשת בתו' קדושה. וביאור הדבר לענין א"י ופ' רחל הנ"ל. הוא כמשנת"ל והתקין לו ממנו בנין עדי עד וכתי' לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת וגו'. רק שהוא כענין המלך ומלכותו שמלכותו הוא המדינה שלו שהיא קנוי' לו למלכותו וכל שפע הבא למדינה מלמעלה בא ע"י המלך שהמדינה היא מלכותו. ויש להבין שמדת המל' היא בחי' ההתפשטות מאור עצמותו בכל פרטי כחותי' רק שבא בכח ומדה להיות חי וקיים ממנה דבר שהוא נפרד לעצמו כמ"ש אין מלך בלא עם יש ודבר נפרד ממנו. וככה יובן ממש במדת המל' שלמעלה. ולכן כתי' אלקים אל דמי לך שלעולם היא משתוקקת אל בעלה שמאחר שממנה לוקחה רוצה בתפילות והתחברות דוקא וכל שהיא רחוקה ממנו יותר ויותר היא משתוקקת. וזהו שע"י טומאת האמוריים בארץ בחי' בירורי כחות ישראל הוא תיקון הארץ כענין מתקדשת מטומאתה דהיינו שהתשוקה מתגברת מאד מאד עלי' וזהו בחי' בירורי כחות בקדושה שמתקדשת מטומאתה דאמוריי' כנ"ל שבכל דבר יש ניצוצי קדושה וניצוצי קדושה שהי' באמוריי' נתבררו במה שא"י מתקדשת בהם. וזהו כי לא שלם עון האמורי שישאר בלא ניצוצי קדושה עד דור רביעי ואז עלתה א"י ושרשה פ' רחל בתכלית מדרי' מתקדשת ומשתוקקת הנ"ל. וזהו כי תבואו אל הארץ שכשנכנסו לא"י אחר קבלת התו' וקדשנו במצותיו שנש"י בגופם ממש נתקדשו התרי"ג כחות שלהם בקדושת תרי"ג אברין כנ"ל. וכשבאו הם אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה' פי' אתבסמת נוק' וכידוע במק"א ענין אתבסמת נוק' שהוא כד אשדת מיין לקבלי' התפעלות המ"ן שבא מן המ"ד שכל השתוקקות הנוק' להיות עצם מעצמותו ובשר מבשרו כמו שהיתה טרם שלוקחה מעמו ולא להיות פרצוף לעצמו ומאחר שגם בהיותה פ' בפ"ע מתפעלת ממנו ומקבלת עונג שלו מה תשתוחחי ומה, תהמי עוד. וזהו אתבסמת נוק' מיתוק גבורות שלה וזהו שכאשר נכנסו ישראל לארץ הוא כמשל המ"ד בתוך המ"ן ולכן ושבתה הארץ ואתבסמת מהמייתה שהיתה הומה ומשתוקקת מחמת האמוריים. והנה ידוע דעיקר הולד הוא מזרע האם וזרע האב הוא מברר מזרע האם להיות אברי הולד כי זרע האב הוא השפעה מעצמותו בעל תרי"ג אברים והוא מקפיא את זרע האם להיות נעשים אברים מן הקפוי על ידו (והמותר נדחה לחוץ) בדמות זכר ונקבה וכמ"ש ביאור ענין הזו"נ. וככה יובן שכאשר נכנסו ישראל לא"י כתיב וירשתם אותה וישבתם בה וארז"ל במה ירושתם בישיבה. וזהו כמשל חבור כח, כל אבר פרטי מזרע האב המתחבר ונעשה גוף א' עם זרע האם. וזכו כל איש ישראל בחלקו ואז אחר הירושה וישיבה שהוא כיבוש וחילוק הארץ באה מצות שש שנים תזרע שדך היינו כמו שהחיות שבגוף שבא מטיפת אב ואם כנ"ל והנשמה שבקרבו מגדילים ומצמיחים את הגוף עד (שישיב) [שיהי'] אדם חי מדבר ומשכיל ומבין ושלימות האדם הוא שהבינה תבינהו פי' הוא ענין תיקון המדות דטבע האדם שהוא מענין מזיגת והרכבת הד"י שבו ע"י אור הנשמה והשכל. וגם תיקון האדם במזון ולבוש ודירה ועבדים ושפחות והון ונחלה שכל זה הוא בירורי ניצוצין שבעולם השייכים לאדם פרטי לקבצם אליו. וככה הוא ענין תזרע שדך ותזמור כרמך זריעת השדה ואסיפת תבואה הוא כדמיון תיקון במזון ולבוש ודירה וכו' הנ"ל וזמירת הכרם לכלות הקוצים מן הכרם הוא כענין תיקון טבע האדם ומדותיו בהרכבת הד"י הנ"ל שהבינה תבינהו על זאת (וכל זאת הוא בחי' תיקון בחיצוניות לעומת זה שבא בדברינו לעיל בתיקון הפנימי' ע"י הספי' עומר שנכנס הסוד עד ל"ג בעומר ויצא הסוד אח"כ שהוא תיקון וטהרת הנשמה הנ"ל וכנגד זה הוא ב' בחי' בחיצוניות בזריעת השדה ושמירת הכרם). ויש להבין בזה שהגם שהטיפה דאב ואם בילד היולד הוא אחר הבירור ממאכל ומשקה דאב ואם שמבררים מן העולם ואם זווגם הוא באמת לש"ש כמצות ה' ה"ז בירור ועליית הנשמה שמהם בא הטיפות. אעפ"כ כשנולד הולד הוא צריך בירור לעצמו בכח הנשמה שנותן בו הקב"ה. ככה יש להבין שהגם שנא' ושבתה הארץ ואתבסמת כנ"ל כמשל הזווג הנ"ל. הנה הנולדים מהזווג הזה בגוף ונפש הם צריכים עצמן לעשות לתקן ולברר בשדה וכרם לאסוף את תבואת הארץ והענין הוא כידוע שמה שלא אפשר (חסר):
2