חנה אריאל, בהעלותך א׳Chanah Ariel, Beha'alotcha 1
א׳בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כפי מה שפרשו שפני המנורה היינו נר האמצעי ושלשה קני מנורה שמצדה הא' פונים אל האמצעי וכן שלשה קני מנורה דמצד השני פונים אל האמצעי א"כ אל מול פני המנורה יאירו שבעת. ואינן אלא ששה. והנה תיקון ועשיית המנורה הי' כן שג' פונים לאמצע וכן ג' הב'. א"כ מהו שאמר ויעש כן אהרן ופירז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. מה הי' לו לשנות. וגם יפלא מאד שאהרן קדוש ה' יספרו עליו שבח שלא שינה ממה שנצטווה בדבר שאין לו הנאה ותועלת לשנות ח"ו. וגם סמיכות מעשה המנורה מקשה זהב למה נאמר כאן והלא כבר נאמרה במקומה. דרז"ל כשהקריבו כל הנשיאים לחנוכת המזבח נתקנא אהרן שמשבטו לא הקריבו אמר לו הקב"ה שלך גדול משלהן בהעלתך את הנרות. וזה הדבר צריך תבונה בו. ועוד י"ל דלפי"ז ענין בהעלותך נמשך אל פ' חנוכת המזבח. א"כ למה התחיל כאן פ' וסדרא בפ"ע. ועוד י"ל למה הפסיק בין ענין הלוים שנא' בפ' נשא ובין הבדלת וקדושת הלוים שנא' בפ' זו בכל ענין הסיפור דויהי ביום כלות משה להקים את המשכן שהי' בא' לחודש וכאן הי' מעשה הלוים שבפ' נשא ופ' זו הכל בחדש השני ומפסיק בנתיים במה שהי' קודם לכן באחד לחודש הראשון. ביום כלות משה איתא בזוהר כלת כתיב דא כלת משה דנחתת לארעא. ותמהו ע"ז שבכל ס' המסורת נמצא תיבות כלות מלא בוא"ו דוקא. בפ"ק דחגיגה אין עצבות לפני המקום שנא' עוז וחדוה במקומו. ומקשה והא כתיב ויקרא ה' צבאות לבכי וגו'. ומשני ל"ק הא בבתי גוואי הא בבתי בראי. בבתי בראי עוז וחדוה ובבתי גוואי כתיב במסתרים תבכה נפשי מפני גוה. מאי מפני גוה מפני גאותן של ישראל שניטלה ונתנה לאוה"ע. וי"ל מהו גאותן שחסרה שתבכה נפשו ית' עליו. הלא מאוסה היא הגאוה וגם י"ל מהו הענין שניתנה לאוה"ע וכי אין להן משלהן. במשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין. ובגמ' מ"ט לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים כלומר שלכן מצוה על שילוח הקן מפני שמתפעל ברחמים על העופות ח"ו ואינן אלא גזירות. והל"ל מצותיו של הקב"ה שהרי במדותיו ית' ודאי יש מדה"ר כידוע שעלה במח' לברוא את העולם במדה"ד ושיתף עמו מדה"ר. וכן י"ג מדה"ר שאומרים בכ"י ובחודש אלול ובעשי"ת. ותמיד אנו מבקשים ברחמיך הרבים רחם. ואלולי הרחמים לא הי' העולם מתקיים. בפ' ציצית אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ להיות לכם לאלקים אני הוי' אלקיכם מהו כפל הדבר דאני ה' וגו'. וגם ממשמע הלשון אומר תחלה אני ה' אלקיכם גם קודם והוצאתי אתכם מאמ"צ להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם זהו דבר נוסף להיות וגו'. הענין דבעת יצ"מ הי' דבר חדש מה שלא הי' כלל קודם יצ"מ והיינו שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה שגילוי כזה לא הי' נמצא. והותחל הענין בנגלה עליו אדון הכל דאאע"ה וביצ"מ נעשה בשלימות (והוא כמ"ש בלקו"ת שלא הי' זווג למעלה עד שבא אאע"ה ונרמז בו אב"ר מ"ה. ובשעת יצ"מ הי' זווג דגדלות למעלה וחזר לבחי' קטנות עד מ"ת. שהי' אז הזווג דגדולת בתכלית השלימות). ידוע שהרצון לברוא העולמות שהן בכללותן כטיפה בים אוקיינוס אפי' נגד אור והארה בעלמא דא"ס ב"ה. כתוב בע"ח ובסה"ק שהוא להראות שלימותו ולגלות שלימות מדת המלוכה וכן שאר שמותיו. ויובן ד"מ חכם גדול מאד שכל דבר חכמת בינה לא שגבה ממנו זהו שלימותו לבדו. אולם מה שיש בו עוד כח נפלא שיוכל להבין כל חכ' נפלאה לכל מי שיהי' זהו ודאי שלימות עוד יותר גדול וזה השלימות לא ימצא כ"א כשיש ב"א מקבלים החכ' ממנו. ובלא בנ"א זולתו אין לשלימותו זה מקום כלל. וכן ענין המלוכה שהיא ג"כ קצת כדמיון כח החכ' הנ"ל אלא שאין מלך בלא עם ששלימות המלוכה הוא להישיר ולהעלות גם עם מלשון עמום שאין בו חכמה כלל. אעפ"כ יש כח במדת מל' ואימתו המתפשטת עליהם לשנותם ממהותם לגמרי ולעשות מהם כל מה שעולה ברצונו. וגם כבוד מלכים חקור דבר. פי' שכבוד המדת מלוכה דהיינו שהוא לבדו מלך ואין כמוהו מרומם ומתנשא יבא דבר עמוק הזה שהוא בודאי אינו נראה בעליל כ"כ שהרי גופו ככל אדם והוד כבודו אינו גלוי אלא לחכם ומבין שרואה אותו ולא להמון העם שאין מבינים כ"כ וכ"ש שגם אין רואין אותו. וכבוד מלכות הוא ריבוי החיילות וטכסיסי מלכות שאין דומה להם כלל וכלל בשום אדם זולתו עי"ז נראה ענין העמוק דרוממותו בעליל לארץ לעיני כל בשר. וכמ"כ ק להתבונן למעלה למשכיל דאא"ס הוא למעלה עד אין קץ ודאי אכן יש בשלימותו להיות גם למטה עד אין תכלית והיינו בבריאת עולמות רבים ועצומים מאד מאד ונשמות מלאכים וכה (ומי ימלל גבורות ה'). שזה עצמו הוא כענין כבוד מלכותו הנ"ל. אמנם להיות באמת אור יחודו האמתי שלבדו הוא אפס זולתו כלל מתפשט עד א"ס וא"ת. הן הן גבורותיו ית' באו"כ דע"ס דאצי' דבהון אתכסיאת מב"נ עד שאין מרגישים רק מציאותם כפי מה שבראם ואין משיגים יחודו האמתי כלל וכלל. וגם ענין הבריאה הוא בב' בחי' סוכ"ע וממכ"ע. סוכ"ע היינו שששת ימים עליונים עשה את השמים כו'. פי' שזהו כח צמצום הכלי ואור דספירות שימצא נמצא מכחו ויהי' בלתי מרגיש רק מה שניתן בו כח דהיינו אדם מדבר בעל רצון ושו"מ ומחדו"מ שיהי' טרוד בהן כל מה שיחייבו לו ואף שגם מציאותן הלזו איננה אלא כחו ית' זה נק' סוכ"ע כלומר שמה שאין זה רק כחו (המיוחד וכלול בו כזיו במאור) הוא סובב את הנמצאים מבחוץ להשגתן והוא המהווה אותן אבל בפנימיותן אין בא מזה כלל. כי א"א להם כלל לידע את זאת כי אם היו יודעין היו בטלים ממציאותן כידוע כ"ז. ומדת המל' נק' ממכ"ע שהיא מגלה לנמצאים להשיג ולידע שיש מי שברא אותם והוא מרומם ונשגב לית מח' דלהון תב"כ. ובזה הגילוי יש רבוא רבבות מדרי' לרבוא רבבות עולמות. וכ"ז הוא רק גילוי וידיעת מציאותו ולא מהותו כלל וכלל. כלומר שמשיגין שיש ודאי מי שברא אותן. אבל מה הוא למחת"כ ואין מזה שום גילוי בעולמות. ואפי' הנשמה המכרת את בוראה היא עצמה בריאה יש ודבר ומתפעלת מידיעתה בכחות שלה שאין הכחות מגיעים רק לבחי' ידיעת מציאותו לבד כנ"ל. אבל בשעת יצ"מ הי' היחוד וזווג דסוכ"ע בממכ"ע בבחי' מהו"ע ית' שכבי' ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו במהו"ע נגלה עליהם דרך בחי' ממכ"ע באופן שמציאות ישותן נשאר במקומו ואעפ"כ הי' להם אור וגילוי ממה דלמחת"ב בדרך נפלאותיו ית'. ועי"ז יצאו ממצרים הוא סדרו של עולם בדרכי הטבע שהוא צוה ונבראו. (ובדרכי הטבע היתה יד מצרים תקיפה אז להיותם עובדים לטלה מזל הראשון כמ"ש בכ"ד). ונתעלו למעלה מן הטבע בבחי' אמונה לבדה בלא שום תפיסת המח' וכחות הנפש בפנימיותה כמש"ל בכ"ד. וזהו אני (במהו"ע) ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ. אמנם הכונה היתה שע"י ישראל שיצאו ממצרים ימשיכו אור ה' שנגלה עליהם (מלמעלה כנ"ל). שיבוא בתוך תוכם. ועל ידם יהי' כבוד ה' לכל העולם כולו מאיר ומתפשט והיינו במעשה המצות שנתנו במ"ת שהן אברין דמל' שנתן כח בישראל שבהן מתפשט עשיית המצוה בפו"מ כמש"ל בפהק"ו ונק' אברין דמל' לפי שכשעלה הרצון והמח' דאנא אמלוך ה"ז כמלך בו"ד שצריך לעבודת העובדים אותו ונמצא שהצווים שמצוה לעבדו בהן הן הן כפי תכונת מהו"ע שלכן רוצה שיעבדוהו בפרטים האלה והפרטים הן אברים ופרטים של מהו"ע המלך שצריך לכך. וכמ"כ יובן ג"כ למעלה שהגם שאינו צריך לבריותיו ח"ו. אלא שע"י שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם יהי' מלך שמו נק' עליהם וכל מצותיו אינן אלא גזירות כמ"ש מה איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצואר. אעפ"כ נק' אברין דמל'. פי' שהרי כבר עלה ברצון דאנא אמלוך שבפרטים הללו ימלוך עליהם אף שאינן אלא גזירות ואינו צריך להן ח"ו ומה איכפת לי' מ"מ מדותיו הן כלומר מדידת פרטי אופנים שרוצה למלוך בהן. וז"ש שעושה מדותיו (כלומר אברין דמל') רחמים שהוא כענין התפעלות שמתפעל ברחמים ואיכפת לי' לשלח האם בקן צפור וזה ודאי אינו. אלא גזירות הן כאמור ופי' ל' מדותיו זהו הכוונה על בחי' אני ה' אלקיכם שע"י המצות ולכן נק' אברין דמל' אבל מדות הדין והרחמים דצו"מ כפום עובדיהון דב"נ אין זה אברין דמל' אלא אברי ההנהגה. וזהו שמבקשים ברחמיך הרבים רחם וכו' הוא בבחי' אברי ההנהגה ככל המדות דצו"מ שהן כמו בחי' התפעלות דוקא לענין ההנהגה כמו וישמע ה' ויחר אפו. וירע אי ה'. וכן כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. ונק' "חדרים רמז חסד דין רחמים. והתפעלות זו באה מן בחי' מהו"ע ית' הנק' אברי' דמלכא ג"כ כמו בחי' גזירות שכך הוא סדר הנהגת העולם והוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן. ואנפי דמלכא חייכין תדירא אף כדעביד דינא שכן הוא טוב לפניו שיתנהג העולם בדין ומשפט. וזהו בבחי' חיצוניות העולמות. וכן הוא בבחי' פנימי' העולמות כלומר פנימי' המכוון של הנהגת העולם שנברא בראשית בשביל התו' ובשביל ישראל כידוע וההנהגה זו לישראל דוקא. אם בחקתי תלכו. ואם בחקתי תמאסו. ואדרבה לאוהבו נפרע ממנו תיכף ומאחר לשונאו למפרע ממנו בב"א. וזהו בבתי בראי עוז וחדוה במקומו אף בשעת פעולת הדין. כי אף שהוא בחי' התפעלות בסדר הנהגה היינו שסידר את העולם כן אבל לא איכפת לי' כלל כי הכל כאין נגדו. ובפנימי' העולמות ששם הנשמות ומלאכים עליונים הוא המכוון בבריאה ומה שאיכפת לי' בבריאה (אף שמצד מהו"ע הכל לא איכפת לי') הוא כמ"ש ותקצר נפשו בעמל ישראל וכדלקמן:
1
ב׳ועתה י"ל ענין גאוותן של ישראל. והוא עפ"י משל מאדם עשיר השמח בחלקו ומוצלח בכל אשר יפנה ואינו חסר לנפשו כלום. עוד יש לו בן קטן כתואר פני המלך נפלא מאד. ומקטפי' ידיעא שיהי' חכם גדול שאין כמוהו בכל העולם. וגם שיהי' לו מדת הרוממות וההוד על כל בני העולם שהכל יכנעו מפניו. והכל ניכר בפניו פני ההוד וההדר ויקרת הערך על כל אדם שיש בעולם. זה העשיר כשמסתכל בבנו הזה יש לו שעשועים גדולים עד מאד ואין שום דבר מורגש לפ"מ ממה הוא משתעשע. וגם א"צ לזכור בשעת השעשועי' שהוא בן שלו ואין לזולתו בן כמותו. רק שממילא בהסתכלותו בבנו הנ"ל מתמלא שעשועים גדולים ומחשבתו טרודה ותקועה בשעשועי' הללו. וזה ודאי שזולתו מי שאינו אביו לא ישתעשע בשעשועים כאלה ממנו. ואעפ"כ אין שעשועיו מחמת הסיבה שהוא שלו ויש לו במה להתפאר שיש לו בן כזה. כי זהו ענין התפארות לעצמו נגד בני אדם ולא בעת השעשועים כי בעת ההסתכלות מתייחד הוא עם הפלאת הבן יקיר כי יש לו מקום יחוד והתקשרות עמו כי בנו הוא. ולכן מתייחד הוא גם בהפלאת והפלגת הבן על כל באי עולם. באופן שבשעת השעשועים אז כל ההנאות שיש לו הם כל"ח קמי' לגמרי והוא מתרומם בנפשו ביחוד ברוממות הפלגת והפלאת הבן היקר. וככל המשל הזה יובן למשכיל מה שנק' בזוה"ק לאסתכלא ביקרא דמלכא שאין הפי' להסתכל בכבודו בריבויי חיילותיו והפלגת מעשיו הרבים והעצומים וכולם בחכ' עשית. שזה אינו אלא ההסתכלות בעולמות. אבל מ"ש לאסתכלא הוא בחי' גילוי עינים בהכרת הבורא ב"ה בבחי' מהו"ע ית' שכולא קמי' כל"ח כלל. וישראל המתדבק בראי' זו תדבק נפשו בעלי' והתרוממות בה' אלקינו כי הוא אלקינו שלנו וכמו בחי' היחוד במשל הבן הנ"ל והבן. וזהו גאותן של ישראל. כלומר בחי' התרוממות שיש להם כח להתרומם ולהתעלות בהכרה זו מה שאין לשום זולתן הכח הזה להסתכל היטיב כ"כ וגם להתעלות ע"י ההסתכלות אין זה אלא לישראל שהשכינה שרויה בהם במדרי' היחוד דקובה"ו פב"פ. זהו נק' גאוותן של ישראל כלומר כח השכינה דפב"פ. ובחורבן בהמ"ק בטל היחוד דפב"פ (ומ"מ עדיין ישנו בעולם לקדישי עליונין). וזהו שנטלה מהן גאוותן. ועפ"י המשל הנ"ל יצוייר כשנהפך עליו הגלגל על העשיר הנ"ל וניתן ביד שונאיו אסור בכבלי ברזל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. שאז בטל ממנו לגמרי כח ההתעלות להשתעשע בבנו כי כל כחותיו שקועים וטרודים בחיי נפשו בגופו. וכמ"כ יובן ענין גלות השכינה שגם הוא כבי' בגולה עם בניו תחת ממשלת ע' שרים אשר ירעצו וירוצצו את ישראל. ומ"ש ונתנה לאוה"ע זה יש להבין במשל אחר. דהנה גם שהשכינה כבי' בגלות עכ"ז עוז וחדוה לפניו ית' בבתי בראי מחמת שמציאות העולמות ומקריהן וכל אשר בהן הכל כלא קמי'. וזה צריך תבונה בו שהרי עכ"פ יהי' ענין העולמות מה שיהי' אם השכינה כבושה בגולה ח"ו מחמתן וא"י היות היחוד פב"פ. למה יש חדוה לפניו מחמת שהעולמות הן כלא. וזה יובן ממשל מי שנתקלקלו הדמים שבו ומחמת זה הוא מסוכן בחיי נפשו בגופו. שנותנים לו רפואה להוציא את פסולת הדמים וקלקולם לחוץ בפריחת אבעבועות וצרעת שיוצא בהן הדם שנתעכר. ונתערב בפסולת וליחות מעופשות והם ייבשו ויפלו מעליו והוא ישאר נקי ובריא. ואיש כזה שרואה שהרפואה פועלת בו כזאת לבו שמח ומצפה לישועה ורפואה שלימה. ואף שכמה טפי דמים יצאו לחוץ ולריק ולאבדון וגם טרם שייבשו ויפלו האבעבועות יש לו צער גדול מורגש בגופו עכ"ז לבו שמח בזה עצמו כי זו היא רפואתו שתביאנו לחיים שפויים. וכמ"כ שמה שגלו ישראל מעל אדמתן הוא למרק את עונותם ולכן אף שישראל נתונין בצרה ונטלה גאוותן הנ"ל מהם ועוד שנתנה לאוה"ע הוא יניקת הע' שרים שזהו כמשל יציאת טפי דם הנפש לחוץ ולריק. עכ"ז עוז וחדוה במקומו בבתי בראי כמו שהאדם שמח ברפואתו לעיני כל רואיו לפי שרואה שנצול מהסכנה. וכמ"כ הוא למעלה בבתי בראי שהן חיצוני' העולמות שהן אינן אלא גזירות שצוה ונבראו וקמי' כולא כלא. עוז וחדוה במקומו והנהגה מסכמת לרצונו ית' לעצמו. אך עכ"ז בכל צרתם לו צר כבי' והיינו בבתי גואי שהוא המכוון של ההנהגה והבריאה דבראשית. וכמשל שהצער של האבעבועות כואב לו ומרגיש הוא האדם בצערו, והיינו ותקצר נפשו בעמל ישראל כנ"ל. ועכ"ז עוז וחדוה במקומו בב"ב כנ"ל. וכ"ז הוא לפי שמדותיו של הקב"ה במהו"ע כבי' אינן בחי' התפעלות מעולמות כלל וכלל אלא גזירות בהנהגה לאחזאה דאית צדק ומשפט. דלאחזאה זה עלה ברצון לפניו שיהי' כן. ורק בכח גאוותן של ישראל המסתכלים במדותיו של הקב"ה דמהו"ע הנ"ל בהם יש גרעון ח"ו אבל לא במדותיו ממש כלל וכלל לא. וענין ההסתכלות הזה הוא בא לישראל ע"י המנורה וענין התפעלות אלקות הנז"ל בפהק"ו בא להם ע"י המשכן. וזהו אני הוי' אלקיכם להיות לכם לאלקים אני הוי' אלקיכם כמש"ל להיות תוך תוכם. אני ה' הוא כח המצות אלקיכם הוא בחי' התפעלות אלקי' דושכנתי בתוכם. ומובן מכל הנ"ל בפהק"ו שהוא כמשל מי שרואה פני המלך והמלך מראה לו פנים שוחקות שעי"ז כל כחותיו מתדבקים אל אור פני מלך שהוא מראה לו בפנים צהובות. ולא שמחייחדים עמו אלא שמשתעברים אליו. וזה בא לישראל ע"י המשכן. אמנם ההסתכלות דגאוותן של ישראל אינו בא להם אלא ע"י המנורה וגם אחר כלות משה להקים את המשכן ונחתא כלת משה לארעא וביאור ענין כלת משה הוא דלשון כלה הוא מלשון כלות הנפש בהתפעלות ודביקות אל מי שכלתה נפשו אליו. ומה שנעשה בכל ישראל בחי' התפעלות אלקות ושעבוד הכחות כנ"ל נק' בשם כלה סתם אבל מרע"ה שהוא הדעת עליון וכללי לכל ישראל וע"י נשנו המצות באוה"מ ונשתלשו בערבות מואב כמש"ל פ' במדבר דהיינו שע"י דבר אל בנ"י (שאמר לו הש"י בכל מצוה) הביא בישראל בחי' גילוי כח המצות שנתן להם במ"ת בה"ס עד שיוכלו להתפעל מהם ובהם בבחי' הדביקות והתפעלות אלקיית הנ"ל והכח לעשות המצות בפו"מ לא הי' נמשך אלא מבחי' התפעלות שלהן (בין בהתפעלות הנר"נ בקבעומ"ש ודו"ר טבעיי' ושכליים בין בהתפעלות אלקי'). אבל מרע"ה שידע ד"ע כמ"ש בכ"ד הי' עשיות המצות בפו"מ נמשך אצלו מכח המצות עצמן ע"י הדעת מלשון הרגשה שהיו מורגשים לצאת אל הפועל ממש מעצמן בלא שום התפעלות וכידוע במעלת מרע"ה. ולכן לגבי' לא שייך כלל ענין התפעלות אלקי' ושעבוד הכחות שזה אינו אלא לקיים המצות בפו"מ והוא לא הי' צריך לזה כנ"ל ובודאי גם לו ע"ה הי' ענין המשכן דושכנתי בתוכם ושכינה וכלות והמשכת הנפש. ואצלו ע"ה א"א להיות כמו בחי' כלה סתם הנ"ל שנמשכת ועולה בשעבוד כחות הנפש כאמור. ולכן בחי' כלה שלו התפעלות כח השכינה מכת המצות שלו שלא בדרך עלי' אלא שוה בשוה ואעפ"כ הוא דרך ובחי' התפעלות. והדמיון לזה הוא שכל אש הדולק יש בו תנועה למעלה אל יסוד האש שתחת גלגל הירח ותנועה זו מתנענעת גם לצדדין מעט. ואם היו מדבקין שתי נרות דולקות הרי שתיהן יש להן תנועה אחת שוה. אבל אם יקרבו נר של צרי שאמרו בו שהוא עף היינו תנועה חזקה ביותר (בל"א פלאקערט) אל נר של שמן זית הרי הוא בתנועתו החזקה מתקרב ומתדבק באש הנר של שמן זית בדביקות תנועת חזקה כמו התפעלות ודביקות מחמת עצמה ש אש הצרי שכך הוא טבעו. ומזה יתבונן המשכיל שכדמיון זה הי' במרע"ה בחי' התפעלות אלקות בבחי' תנועה חזקה ודביקות מבחי' מהו"ע של השכינה שטבעה כבי' היא ואל אישך תשוקתך ומקבלת כח עשיית המצות המתפשט בכח הדעת דמרע"ה אל הפו"מ בלהב התפעלות ודביקות אלקי'. ולכן נק' בעלה דמטרוניתא שהוא בכח הדעת דמעשה המצות משפיע בשכינה להתעורר בבחי' הדביקות ואל אישך תשוקתך. ובזה יובן גם מ"ש ויהי ביום כלות משה כלת כתי'. פי' דכאשר כילה משה את כל מלאכת הקמת המשכן היינו גם בחי' המשכן דמדריגתו כילה לעשות לשכון בגופו בפו"מ. אמרו כלת כתיב ר"ל בתוך תיבת כלות בוא"ו הנ"ל שפירושו כנ"ל כל בחי' שיש במשכן אז כלת נמצא ג"כ בתוך תיבה דכלות והיא דנחתא לארעא בגופו של משה. והנשיאים הם ב"ד של משה כנ"ל פ' תרומה התנוצצה גם בהם הארה מכלת משה דנחתא לארעא. אך איננה כלה שלהם. וכלה שלהם היא רק כמו כלה סתם הנ"ל דכל ישראל אלא שיש בבחי' כלה סתם שלהם תוס' אור וכח מכלת משה דנחתא לארעא. ולכן אז הקריבו חנוכת המזבח. וענין חנוכת הבית ידוע בכ"ד שהוא סימן טוב ומז"ט שעושין סעודה בבית שיהי' כן תמיד מזל וברכת הבית מרובה כמ"ש להניח ברכה אל ביתך. כמ"כ הנשיאים שביום כלות משה ונחתת כלת משה לארעא ונתנה תוס' כח בב"ד של הנשיאים להיות ענין כלה שלהם בטוב השלימות והצלחה. הקריבו קרבנות לחנך הבית שיהי' בו תמיד כן ענין העלאת נמצאי העולם לה' ע"י בחי' הכלה דהתפעלות אלקי' הנ"ל בשעבוד כל הכחות עם תוס' אור מכלת משה (וכמשי"ת עוד). ולפי שבכ"ז לא נעשה רק לענין כלה סתם והוא דר"כ ענין חיילין דשכינתא שכל פ' נשא מדברת בזה כמש"ל. לכן נשלמה הפרשה עם חנוכת הבית דנשיאים. ולאהרן קדוש ה' דכתי' בי' בפ' תצוה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך שהוא נתקרב אל בחי' משה יותר מכל בחי' ב"ד של משה. אמר לו הקב"ה שלך גדול משלהן שהן לא עשו רק חנוכת ענין העבודה בהעלאת נמצאי העולם אבל לאהרן ניתן הדלקת נרות המנורה. שהמנורה עצמה היא כעין משנ"ת במשכן שע"י המשכן נעשה ושכנתי בתוכם בחי' כלה דכ"י הנ"ל. הנה כמ"כ ע"י המנורה בא להאיר עיני בנ"י והתעלות הנשמות עצמן לאסתכלא ביקרא דמלכא קדישא ענין גאוותן של ישראל הנ"ל והוא אור שבעת הנרות שיאירו אל מול פני המנורה דוקא. וזה בא ע"י כלת משה דנחתת לתתא. ואהרן קדוש ה' נתקדש בה עד שיוכל להאיר שבעת הנרות שהן מדרי' נש"י באור דמול פני המנורה. פי' דהנה המנורה עצמה היא בחי' כלת משה דנחתא ע"י משה כמ"ש כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה (משה בעלה דמטרוניתא כנ"ל) את המנורה. ולפ"ז כמו שושכנתי בתוכם דמשכן הוא בחי' אלקות ממש אך ישראל מקבלים ממנה רק בחי' ההתפעלות אלקי הנ"ל והיינו שמתפעלים בכח השכינה דושכנתי בתוכם. כמ"כ היו מקבלים מכח המנורה דכלת משה להיות אור של המנורה עצמה מאיר בהן והוא בחי' נוק' שדר"כ בחי' הנוק' הוא בחי' ממכ"ע שהיא ממלא את העולמות מאור שהיא מקבלת לעצמה מיחוד דקוב"ה שהוא דר"כ ענין ובחי' יחודא עילאה. ומשפעת למלאות את העולמות בבחי' חו"ת. ולכן ע"י המנורה שהיא בחי' אור המאיר בחי' השגה ומוחין לא הי' מגיע בישראל רק בבחי' השגה דיחו"ת, הנה זאת היא מעלת אהרן קדוש ה' שאמר לו בהעלותך (אתה) את הנרות שהן נש"י. אל מול פני המנורה. מול הוא מה שפני המנורה עצמה פונים אליו (שהוא בחי' דכורא מיחו"ע כנ"ל). לשם יאירו גם המדרי' דנש"י שהן שבעת הנרות דוקא. דהנה בפ' נצבים נמנו עשרה יוחסין בישראל ראשיכם וגו' עד שואב מימיך. והנה ג' מדרי' דגרך וחוטב עציך ושואב מימיך הם לא יוכלו לקבל אור דמול פני המנורה. רק שבעת הנרות דמדרי' עליונות דעשרה יוחסין הנ"ל יאירו אל מול פני המנורה עצמה דכלת משה דנחתא הנ"ל. והוא בכחו של אהרן דוקא. וזהו להגיד שבחו של אהרן. כלומר אעפ"י שאהרן לא הגיע למדרי' משרע"ה עצמו כמ"ש ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו. אעפ"כ משובח הוא (ושבחו שלו גדול משלהן דכל ב"ד של משה). שהגם שהכח דמנורה בישראל בא ע"י לא שינה אותו כלל וכמו שהוא בפני המנורה עצמה שמאירה אל מול שלה כן הוא בא בישראל ע"י אהרן שיאירו אל מול דוקא. וזוהי עיקר גאוותן של ישראל כמובן ממשנת"ל. ואמר עוד וזה מעשה המנורה עצמה בכחה. כלה מקשה (אחת. וכלומר עשת א' שקצתו מרגיש את קצתו) זהב. עד ירכה הן בחי' חוטב עציך ושואב מימיך. עד פרחה הוא בחי' גרך שהוא איבא דבנוי דקוב"ה ככתוב בזוה"ק שנשמות הגרים הן תולדותן של נשמות הצדיקים. מקשה (אחת) היא. לפי שכמראה אשר הראה ה' את משה עצמו שהיא כלת משה עצמו כן עשה את המנורה דנחתת לארעא והיא בכחה הנעלם כוללת את כל עשרה יוחסין דישראל. רק אור המאיר אל מול הנ"ל הוא רק אל שבעת הנרות כנ"ל. והיינו ענין פ' זו דבהעלותך שמדבר בענין ההעלאה דישראל אל בחי' הדכורא דוקא. וזהו וקדשת את הלוים והיו לי הלוים שיתעלו מבחי' היותם חיילין דמשכנא הכתוב בפ' נשא אל בחי' קו השמאל דז"א למעלה בבחי' הדכורא וכן כל ישראל נתעלו שעל פי ה' יחנו וע"פ ה' (בחי' דכורא) יסעו. וזהו דבר נוסף ע מ"ש בפ' מסעי ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בנ"י בכל מסעיהם. וכאן זכו שעפ"י ה' יסעו כמשנ"ת:
2