חנה אריאל, נשא ב׳Chanah Ariel, Nasso 2
א׳וישלחו מן המחנה וגו' ולא יטמאו וגו' אשר אני שוכן וגו'. היינו אחר מ"ת שהי' התחלה לעשות כמשי"ת לקמן. ואח"כ שאו את ראש בנ"י לגולגלתם. וכן הלוים מתחלה לגולגלתם ואח"כ למשפחותם לבית אבותם לבד. אחר כ"ז נעשה אני שוכן ולכן וישלחו וכו'. וזה הי' במדבר נסיעה וחני' פירוק המשכן ובנינו, ואח"כ נכנסו לא"י כתי' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ונק' בית עולמים. עוד כתי' כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע כי הוי' אלקיך מתהלך בקרב מחנך וארז"ל דהיינו שלא יהרהר וכו' ובכל דוכתא קיי"ל דהרהור לא עביד מידי. להבין זאת. יש להבין ענין מתן התורה שהי' בחג שבועות ולמה השמחה שמן התו' היא בשמע"צ וש"ת ובענין מ"ת יש סתירה שארז"ל שכפה עליהם ההר כגיגית ומכאן מודעא רבא לאורייתא. והלא הקדימו נעשה לנשמע ברצון גמור כמו שהקשו התוס'. ועוד ארז"ל אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש מחבת הנס שנא' קימו וקבלו וכו'. ובכתבים אי' וקבל היהודים את אשר החלו לעשות במ"ת. במ"ת לא הי' רק התחלה וגם ההתחלה לא קבלו עד ימי אחשורוש והסוף לא קבלו גם בימי אחשורוש עד לעתיד נעשה כמצות רצונך וכו'. לבוא אל הביאור הנה מ"ש ה' אלקיך מתהלך וגו' פי' זו"נ קוב"ה ושכינתי' נק' ה' אלקיך דהיינו בחי' ע"ס דאצי' או"כ. ובמאמר דאגה"ק המתחיל איהו וחיוהי כתיב דאו"כ דאצי' הם אלקות לברוא יש מאין משא"כ או"כ דבי"ע. וצריך להבין הלא להלן באותו המאמר כתי' וז"ל ולכן הוא לבדו (שהוא מהו"ע של המאציל ב"ה) בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט בלא שום עילה וכו'. מבואר שעיקר הבריאה הוא ממהו"ע של המאציל ב"ה ולא מאו"כ הנאצלים. ואם מצד מ"ש אח"כ לכן נתלבש אור הא"ס בכלים די"ס דאצי' ומתייחד בהם בתכלית היחוד וכו' שעי"ז נעשה. הנה הדרא קושי' לדוכתי' איך הא"ס מתייחד עם הכלים שהן בחי' גבול וכו' וצריך לומר כדלעיל שהוא הכח לברוא יש מאין. והלא אין הבריאה אלא ממהו"ע של, המאציל דוקא נמצא שלפ"ז אין הכלים עצמן בחי' בורא יש מא ץ אלא מצד יחוד האוא"ס בהן ושזהו גופא קושיא וכו'). וקשה שהרי גם הכלים דבי"ע כתב לקמן שעי"ז ניתן בהם כח ועוז לברוא יש מאין והרי לפ"ז הן ג"כ בחי' בורא מצד התלבשות נשמתן מכלים דאצי' בהן. גם להבין מ"ש כד אחליפו דוכתייהו אור החסד בכלי הגבו', ואור הגבו' בכלי החסד. ולכאורה אם הוא אור וכח גבורה איך הוא נעשה אור וכח לכלי החסד. וגם שידוע ההסבר בזה מאב המייסר את בנו מאהבתו אותו שזהו משל לאור החסד בכלי הגבו'. והדמיון לאור הגבו' בכלי החסד מהריגת מחנה סנחריב בהשמיעם הוד קול שיר החיות והמלאכים. אך לכאורה לא יובן בזה עדיין רק לומר שאור החסד או הגבורה נעשה סבה לפעולה הפכיית מכלי הפכיי אבל מ"מ אור וחיות הכלי ההוא הוא מערכו דוקא. אבל מ"ש אור החסד בכלי הגבורה משמע שכאשר אחליפו דוכתייהו שהוא נעשה לו אור וחיות ממש כמו שבכל עת מאיר ומחי' אותו אור הגבורה. הנה אמר בס"י וברא את עולמו בג' ספרים. בסופר וספר וסיפור. סופר הוא היודע הענין עצמו כמו שהוא כותב דברי הימים שהי' בימיו ועיניו ראו את הדבר וכן הכותב ספר החכ' כמו חכמת התכונה הוא מכיר עצם ענין הגלגלים במהלכם וכו'. והספר אינו כולל רק מה שיוכלו לעמוד על הקריאה בו שאינו עצם הענין כ"א גילוי הענין וגם א"א להעלות הכל על הכתב ולכן לא נאמר עם הספר רק אפס קצות כל פרט ופרט וגם מה שכלול בספר לא יבין (זולת הסופר) אותו לאמתו כ"א כאשר הסופר עצמו יספר את הכתוב בספר בספור דברים כמו שידוע באקאדעמייס. והדמיון מזה יובן למעלה בדרוש שאנו בביאורו. וגם מה שקדם לומר בג' ספרים דמשמע שמכולם נעשה בריאה. וגם מה שמתחלה קראו סופר ואח"כ ספר. הוא יתפרש סופר בבחי' אד"ק. ספר בחי' ע"ס דאצי' בחי' דכר. וסיפור הוא ע"ס בבחי' הנוק'. דאד"ק נק' סופר שבקרבו עצם הענין שהוא מה ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. והוא עדיין בעצמו שלא הי' מקום לעמידת העולמות כמ"ש במק"א. וכשנמשך הקו בבחי' רשימו אל תוך מקום הפנוי הרי צמצום הרשימו ומקום הפנוי גורם להיות עצם הענין שהוא כל מה שעתיד להיות נמשך בבחי' שיבוא ממנו בחי' ספר וסיפור וזהו שמח"ק דאד"ק כולל אבי"ע. ואמנם הוא כולל הכל ביחד. הדמיון בזה כאדם שמרגיש א"ע הרי כולל כל הפרטים שבו שאפשר לצאת ממנו ברצון וחכ' ומדות הכל בהרגשה אחת פשוטה ושוה. וההסבר לפרטים שנכללים בהרגשה פשוטה ושוה הוא ממה שידוע ענין שתי רוחות מספרות זו עם זו שהוא בחי' הדבור של הנפש בטרם בואה בגוף ומאותו הדבור ממש נאצל כח הדבור בגוף (וכן הוא בכל כחות הנפש עצמה נאצל חלק מהם לבוא בגוף) והוא חלק קטן מדבור הנפש וגם נשתנה מחמת כלי הגוף להיות דבור זה מורגש לגוף אחר. משא"כ טרם נאצל והורכב בגוף לא הי' בעל הגוף מרגיש הדבור ההוא (וכן בכל הכחות וכו'). אך נפש אחרת בלא גוף מרגשת הדבור. אמנם אם נצייר כשאין שם אלא נפש אחת אין זולתה במציאות. והיא יש לה בחי' הדבור ואין מרגיש אותו אלא היא לבדה. א"כ אין הדבור מצמצם כלום ואינו משנה הענין ממה שהוא קודם שבא בדבור מאחר שאין מרגיש אותו אלא היא בעצמה אין הפרט שבדבור נפרד מן הכלל המורגש אצלה עצמותה ומהותה וכחוחי' והרי בכל פרט ופרט אף שהוא באמת פרט א' מ"מ כלול בו כל הכלל כולו וכל הפרטים. וכ"ז הוא ההסבר ודמיון לבחי' הקו היורד ומתעגל בבחי' אד"ק שהוא כולל כל הפרטים מכל מה שעתיד להיות בפועל שממנו הי' וממנו יהי' ולכן נק' סופר שבקרבו הענין עצמו כנ"ל. ואעפ"כ קראו סופר לגבי מה ששיער וגליף בטה"ע כנ"ל. ואמר עליו וברא את עולמו בג' ספרים מפני שבו דוקא יתכן ענין התהוות העולמות (מה שבטה"ע לא הי' מקום כנ"ל וביאור ההפרש בין טה"ע לטה"ת ואד"ק אין כאן מקומו). דהיינו בחי' אא"ס (שאחר הצומ"פ ורשימו כמ"ש במק"א) אין סוף להתפשטותו והכל יכול וכוללם יחד פי' שהוא אמתת המציאות שאין שום מציאות נעדר משם ואעפ"כ יש בו שיעור ומדה דעשר ספירות וכו' ונק' אדם. ואין הגבול דע"ס וכו' מצמצם על בחי' אמתת המציאות דאור אין סוף כמו שאין הדבור דנפש כשאפס זולתה מצמצם על כל הכלל המורגש אצלה. וגם על אד"ק פי' בזוהר אני אני הוא ואין אלקים עמדי פי' בחי' צמצום דאלקים. והנה באמיתת מציאת זו דטה"ת ואד"ק יתכן לומר וברא את עולמו מפני שכלול בה כל בחי' העולמות ג"כ בבחי' השוואה והרגשה אחת דאד"ק עצמו ע"ד בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם וכאן אין הדעת נפרט בפרט בפ"ע וכנ"ל במשל דדיבור הנפש בלא גוף. וגם. מבואר בא"ב דלגבי בחי' זו נקרא הדעת די"ס דאצי' בשם ידיעה שחוץ ממנו וד"ל. וספר היינו י"ס דאצי' כנ"ל או"כ. האורות היינו בחי' התלבשות אמתת המציאות דאד"ק בכלי המגביל תמונת המציאות. ואור החסד דאד"ק נאצל ונתצמצם בכח הגבול של תמונת מדת החסד. לומר שלא יצא אל המציאות הנגלה מן אמיתת המציאות דאא"ס אלא תמונת חסד. וגם שלא יתפשט רק בבחי' אבי"ע ר"ל בבחי' ומדריג' דאצי' היא אצילות לבד ולא תמונת בריאה ויצירה. ובריאה היא ג"כ תמונה מיוחדת ולא יצירה ועשי'. ואעפ"י שהמציאות של בי"ע הכל הוא רק מאמיתת המציאות דאא"ס שכולל הכל דכל יכול וכוללם יחד כנ"ל. מ"מ הוא בא בפרט מדריג' זו דאצי' לחוד ובריאה לחוד. נמצא דאור החסד נק' בחי' אמיתת המציאות דאא"ס שכבר בא בבחי' טה"ת ואד"ק כשבא להתצמצם וללבוש תמונת כלי החסד המוגבל דאצי' הנ"ל. ובהיותו מלובש בכלי זו דאצי' שהיא בלי מה אין מתעלם כח אמיתות המציאות דאא"ס ב"ה כלל וכלל אלא שנגבל בדבר פרטי. ואעפ"כ יש בו מציאות כל הבחי' דאבי"ע בתמונת החסד וממנה הי' כל בחי' החסד דאבי"ע. פירוש שהחסדים דמדרי' אבי"ע הם בחי' אמיתת המציאות המוגבל בתמונת החסד דכלי דספירת החסד דאצי'. ולכן אמר שהן בחי' בורא יש מאין ואפס המוחלט בלי שום עילה וסיבה אחרת. שהוא זיו ואור דמהו"ע המאציל דוקא דהיינו אורות די"ס דאצי' וד"ל. ובזה יובן ג"כ מ"ש אור החסד בכלי הגבורה שהוא לאור וחיות גמור לכלי הגבורה. דהיינו לפי הנ"ל לאמיתת המציאות המוגבל בתמונת כלי דספירת הגבורה דאצי' שהוא יוכל לחיות מאור החסד כמו מאור הגבורה ממש. כי האור הוא מבחי' אד"ק שאין אלקים עמדי. ואין הפרט מצמצם כלל וד"ל:
1
ב׳ומעתה יובן היטיב ההפרש בין הכלים דאצי' לכלים דבי"ע. כי כלי החסד דספי' דבריאה אינה רק לעשות התמונה דבריאה כמו אש שכלי מים שכליים הנז' בת"ז. והכלי עצמה היא תמונה מוגבלת שבאה מפרט הכלים דאצי' שעל פיה וממנה מתגלה אמיתת המציאות דאורות כנ"ל. ונפסק ממנה כח אמיתת המציאות דאורות דאצי'. ע"כ אין בה כח לברוא יש מאין ר"ל שלא נמשך על ידה כח אמיתת המציאות רק כח התמונה כידוע בענין מלכותך מלכות כ"ע שעיקר מה ששומעין לקולו הוא מציאות עצמותו שהוא המלך מ"מ הדבר מלכות צריך לצאת לכל עם ועם כלשונו וע"י הלשון שומעים ומתפעלים מעצם המלך במלכותו. והרי מובן בזה שכלי החסד דאצי' היא עצמה כל מיני החסד הנמצאים באבי"ע וכלי החסד דבריאה אינו אפי' החסד דנבראים דבריאה עצמם כ"א כח מגביל תמונתם ולא מציאות עצמם. משא"כ כלי האצי' הוא כח מציאות עצמם מאור מהו"ע המאציל שמציאותו הוא מעצמותו וכו'. אמנם להיות מציאות מוגבל מתמונת בריאה או י"ע הוא בהתלבשות כלים דאצי' להיות נשמה לבי"ע. וזהו בחי' סיפור שבחי' הספירה דמלכות דאצי' בוקעת המסך המפסיק בין אצי' לבריאה. ר"ל שבהפסקה זו נפסק אור המאציל עצמו להתגלות בספי' דבי"ע. והפסקה זו לא לגמרי היא (שא"כ הי' נמנע להתחדשות מציאת יש חדש בכל עת אחר הבריאה דוימ"ב כמ"ש במק"א) אלא ספי' המל' דאצי' בוקעת פרסא זו ומאירה בכלים שלה בספי' דבריאה יצירה עשי' להיות מתהוה בכל עת תמיד חדשות ותמונת כליהם. ועל ידי כל הנזכר לעיל יורד מה שעלה ברצון הפשוט ושיער בעצמו וחשב במחשבה קדומה דאדם קדמון להתלבש ולהתעלם בבריאה יצירה עשי' המוגבלים ונפרדים ליש ודבר בפני עצמם ורק על ידי אור המלכות הבוקעת הפרסא מתגלה אור אין סוף לתחתונים לכל הצדיקים הראשונים והאחרונים והאבות שהגם שהיו בחי' מרכבה ודבקים באא"ס ב"ה ממש לא היו רק בבחי' ממכ"ע מצד היחוד האמיתי דקובה"ו שהוא בחי' יחוד סובב בממלא. ומה שאנו אומרים שהיו דבקים בבחי' ממכ"ע. כלומר שבחי' ממכ"ע הוא בחי' המל' הבוקעת הפרסא שבין אצי' לבריאה. ומבואר במ"א לשון בקיעת הפרסא שהוא נקב שאין בו חסרון. ר"ל שהפרסא מעלמת לגמרי ונשאר ישותו בבחי' נפרד לעצמו בלתי מרגיש ביטולו והתכללותו באמיתת המציאות דאא"ם. ורק כמו שהוא יש ודבר אעפ"כ יוכל לקבל הארת אא"ס ב"ה מבחי' המל' הבוקעת להאיר על היש ודבר בפ"ע. כי כך היא מדת המל' וכו' כידוע. אבל בחי' סוכ"ע עצמו הוא ענין הכלים דאצי' הנק' ספר כנ"ל. וא"א לו להתגלות ושאעפ"כ יהי' היש דבר נפרד לעצמו. אם לא ע"י התורה ומצותיה וכמ"ש באריכות בעי"מ ועיי"ש. ומעתה יובן ענין מ"ת שהי' בחג השבועות דהיינו שנתנו להם המצות שיהיו עם בנ"י בני מצות בתורת גיטין וקדושין ובתורת שחיטה וכו' כידוע. וכן התו' נתנה להם כמ"ש עם תורתי בלבם שיש להם כח ועוז לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא מה שלא עשה כן לכל גוי וגו' נמצא מובן ע"פ הנ"ל שע"י מ"ת נעשו ישראל ע"ד דוגמא ממש לבחי' כלים דאצי' שעל ידם נמשך אמיתת המציאות דאא"ס במדריגות דאבי"ע כנ"ל. רק שעל הארת הכלים דאצי' עצמה הרי הפרסא והכלים די"ס דבי"ע מעלימים והגם שהמל' בוקעת אינו אלא בבחי' ממכ"ע כנ"ל אבל ע"י מ"ת ניתן הכח ועוז לישראל שעל ידי קיומם מעשה המצות ולימוד התורה יהי' בזה בחי' רצון וחכמה דאא"ס ב"ה ממש בדברים שהם מקיימים בהם התומ"צ. וה"ז יציאה וגילוי מן ההעלם מה שעלה ברצונו ושיער וחשב וכו' כנ"ל ועשה בי"ס דאצי' כנ"ל ונתעלם בבי"ע להיות מתגלה הרצון וחכמה העצמיי' ממש. והכח והעוז היינו כלומר שאין ישותם מפסיק על בחי' אא"ס כמו שאין כלים דאצי' הנק' בלי מה מפסיקים וד"ל ומעתה יובן שאם היו ישראל מקבלים בחי' כח ועוז הזה בכל מדריגות ובחי' הפרצוף השלם שכולל רצון ושכל ומדות גלוים ושורש מחשבה דו"מ. לא הי' אפשר להם לחטוא כלל. כי הכח ועוז הזה אינו בא בדרך בחירה ורצון. ומופת וראי' לזה שאפי' ישראל מומר הוא בתורת גטין וקדושין וחמצו אסור לאחה"פ. לאך באמת לא קבלו אותו רק במדריגת שהי' להם הכנת ע"ז שהם שני כתרים דנעשה ונשמע. כתר נעשה הוא מדריג' הרצון העליון שלמעלה מטעם ודעת והוא הכנה לקבלת המצות ר"ל שיהי' בתורת גיטין וכו' וכתר נשמע הכנה לקבלת התורה כלומר לאסוקי שמעתא וכו'. שהיא עצמה מתקבלת בבינה שהיא השמיעה ובמדריגה זו בלבד נעשו ע"ד דוגמא לכלים דאצי' הנ"ל והוא בחי' מקיפים לבד ולא בפנימים וזהו כפה עליהם כגיגית וכו'. וזכו למקיפים אלו לפי שאמרו תחלה נעשה ונשמע שהוא בחי' מקיפים שלהם עצמם. ולא פנימים ממש שהרי. עדיין לא פסקה זוהמתן עד אשר ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני וכו' כמ"ש במ"א שזהו אלו קרבנו וכו'. אלא שהי' רק מדריגת שורש נשמתן ורצון שלמעלה מטו"ד. והי בבחי' תוקף ועוז גדול למשול ולשלוט על כחות הפנימי' וטו"ד. וכמ"כ אח"כ ניתן להם העדי בקבלת התו"מ שהוא הכח והעוז הנ"ל במדריג' כתר וחכ' למעלה מבחי' בחירה ורצון בגלוי לשלוט על הפנימי'. שלא קבלו עדיין כנ"ל וזהו כפיית ההר עליהם כגיגית בבחי' מקיפים המכריחים את הפנימים. ולכן מכאן מודעה רבא לאורייתא שברצון פנימי לא קבלו כלל. ואם ירצה הגוף לתור אחר לבבו אין זה נגד קבלתו כלל וד"ל. אך הדר קבלוה בימי אחשורוש שנאמר קימו וקבלו שעשו בחי' קיום והעמדה לקבלה הראשונה אף במקום הפנימים. הגם שמצד הפנימים עצמם לא קבלוה עדיין שהרי גם אח"כ נמצא בהם חטא וכו'. אלא שקבלת המקיפים קימו עליהם ברצון במקום חיי הגוף. וזהו מנשאים את היהודים שהוא בחי' היהדות בכח ועוז הנ"ל. וזהו ג"כ וקבל היהודים את אשר החלו לעשות. פי' לעשות לתקן להביא את בחי' עלה ברצונו הפשוט וחשב כו' כנ"ל לתוך העולמות בי"ע. הי' רק התחלה בעת מ"ת כי לא הי' רק במקום הכתרים ולא למטה בפרצוף כנ"ל. וגם זאת ההתחלה לא נתקבלה במדריג' או"פ ומקום הבחירה. ובנס דרך הטבע דפורים ומרדכי אור יסוד אבא יצא מלפני המלך בבי"ע כידוע אז קבלו ההתחלה דכח הכתר (לענין תורת גטין וכו') והחכמה (לאסוקי שמעתא וכו') ברצון הבחיריי דגוף ג"כ ותו ליתא למודעא וד"ל. ולע"ל כשיעביר ה' את רוח הטומאה לגמרי מן אז תגלה ותראה מלכותו ית' בבחי' קבלת התורה בתחלה וסוף מעשה בבחי' עצמית ממש שלא יהא מקום לנטות בדרך בחירה ורצון אחר אשר לא לה' ח"ו וכמ"ש במ"א בארוכה. ומ"ש שם שעכשיו קבלת התורה רק בבחי' פנים בפנים. ולעתיד תהי' בבחי' כתר בכתר. הדברים ארוכים במ"א. ובמה שנת' יובן שקבלת התורה בחג השבועות הוא שנעשו ישראל כדוגמת כלי האצי' כנ"ל. אין בזה בחי' שמחה כי הוא ענין נעלם למעלה מהשגה והבנה. וגם למעלה נק' רק בחי' רוחא דשדא בגוא דהיינו שיהי' ישראל למטה בתורת גטין וקדושין כו'. אבל בשמ"ע הוא זיווג גמור למעלה שנמשך בכח ועוז הזה שישנו כבר בישראל בחי' מהו"ע התענוג העליון דרצונו וחכמתו ית' המיוחדים באא"ס ב"ה ממש. וזה נק' להיות נחת רוח לקונו מעבודתו. ומזה מקבלים ישראל למטה בתוך כח ועוז שלהם בחי' כח השמחה של מצוה וכו' כידוע. והנה במדריג' כח ועוז הזה שעקרו למעלה מטו"ד בבחי' מקיפים רצה הקב"ה לשכון בישראל במקום הבחירה ג"כ והוא בחי' הקמת המשכן ופריקת המשכן. ללכת במדבר העמים מקום הקליפות. והנה אחר שהורד עדיים מעליהם דהיינו הסתלקות אור המקיפים מלשלוט על הפנימים עד שנשארה הבחירה לבדה בגילוי וכח ועוז התו' שלמעלה מבחי' בחירה נשאר בבחי' העלם לגמרי לזאת הוצרכו לנשיאות ראש לגולגולתם דוקא שזאת היתה כח מצות ה' למשה ולאהרן ולנשיאי ישראל לישא את ראשם דבחי' הבחירה לגולגלותם למעלה מבחירה כנ"ל. והלוים שהם מקימי המשכן בבחי' הגבורות שלהם. ע"ד מדות דבחירה ורצון גלוי היו צריכים ב' דברים. א' כמו כל ישראל לקשרם למעלה מבחירה. והב' למשפחותם ולבית אבותם שהוא בחי' חו"ב ומוחין ומדות דבחירה. והיינו כדי לעבוד עבודתם באוה"מ בבחירה ורצון וד"ל, וע"י כל הנ"ל יוכל להיות שכינתו ית' בתוך מחניהם כאמור. והיינו במקום הבחירה כנ"ל. והנה כתי' ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. והלשון ונשמרתם לנפשותיכם אינו מובן וגם נתינת הטעם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אתכם אינו מובן. וגם במשה כתי' ותמונת ה' יביט. משמע שאם גם הם היו רואים כמשה לא היו צריכים שמירה. וגם להבין זאת גופא מהו ותמונת ה' יביט הלא אין לו דמות ולא תמונה ח"ו. אמנם כ"ז יובן במשנ"ת לעיל ענין הכלים דאצי'. איך שהן הן אמתת המציאות דכל מדריג' אבי"ע. וזאת התמונה דבלי מה דכלים דאצי' הי' משרע"ה משיג בכל הנמצאים דאבי"ע כידוע. דנבואת מרע"ה היתה מפרק עליון דנצח דז"א. שהוא פרצוף החיצון די"ס דז"א דאצי'. וה"ז במרע"ה בחי' קבלת התורה בבחי' תחלה וסוף. וכמ"ש בכל ביתי נאמן הוא. ולכן הוא ע"ה לא הי' צריך שמירה כלל וכמו לע"ל כשיעביר את רוח הטומאה וכו' כנ"ל. אבל בני ישראל שלא ראו תמונה רק היו רואים הקולות כמ"ש במ"א להיות עי"ז מתקבלים אצלם פנימית הרצון כמו שעלה ברצונו הפשוט גם במדרי' אבי"ע. נשאר אצלם עדיין ענין הבחירה למטה בבחי' או"פ דנפש בגוף צריכים הם להיות נשמרים מאד שיהיו הגופים מקבלים הארת הנפש בשלימות בלא שום הסתר פנים. ולכן אמר וישלחו מן המחנה כל צרוע שהוא סגירו דנהורא עילאה וע"ד הדרש הוא בחי' טמטום הלב. שאין בו עדיין טומאה גמורה מצד עצמו רק שהכהן איש חסד צריך לטמאות אותו בביטושים ע"ד המבואר בלק"א פכ"ט ול' בכדי שיוכל לטהר אח"כ ונרפא הנגע. וכל זה הוא שטומאה יוצא עליו מגופו מדות הרעות המתפשטים למקום שאסור להם. וטמא לנפש הוא בחי' טמטום המוח. כי ימות מת עליו והוא נפילה מן השמים. מכל אלה צריך להמלט שלא יראו ולא ימצאו בתוך המחנה. ואז יוכל להיות הקמת המשכן בתוכו ע"י הלוים. משא"כ כשלא ישלחו לא יזכו למקום החניי'. וזהו אשר אני שוכן. אני הוא בחי' סוכ"ע שלמעלה מבחי' הבחירה ורצון שוכן במקום הבחירה והרצון. וכ"ז הוא הכנה להכנס לא"י לבנות בהמ"ק שעליו נאמר ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו. שלא יהי' עוד בבחי' פירוק והקמה רק יהי' קבוע לעולם ולא יוסיפו בני עולה לענותו כנחש שרף ועקרב דפירוק המשכן ולכתם במדבר. דהיינו שכח הלמעלה מבחירה ישכון בתוך הבחירה בקביעות וד"ל. אמנם יש לפרש ושמתי מקום ונטעתים ושכן תחתיו. כלומר שהמקום ישכון תחתיו. דהיינו שיקיפנו מכל צד למעלה ולמטה היפוך ממ"ש במדבר אשר אני שוכן בתוך מחניהם שהמקום בתוכם ובא"י יהיו הם מוקפים מהמקום. ואח"כ מדריגה עליונה מזו הוא מ"ש כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע וגו' כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך. מתהלך הוא ממטה למעלה וממעלה למטה. וית' ע"ד מ"ש בזוהר מאן דעייל ונפיק כו'. בחי' עייל הוא ע"ד מ"ש בספרים חסידים הראשונים היו מדמים שהשכינה מסבבת אותם ורועדים בטבע ולשון טבע מורה על בחי' העדר הבחיר' שאחר הדמיון הקדוש הזה באה הרעדה מאלי'. ולכן אמרו במ"א בזהר מאן דעייל ולא נפק טב ליה דלא אברי ואין זה לשון קללה ח"ו. כי ודאי שבחי' עייל לבד מדריג' גדולה היא. אלא לפי שהוא בבחי' העדר הבחירה א"כ למה זה ירדה הנשמה לעוה"ז שבכל מיני מדריגה שיש לה בגוף אין ערוך להם למה שהיא הנשמה בלא גוף כמ"ש בלק"א מאחר שגם בגוף היא ע"ד מלחם אבי' תאכל כו' כידוע. לכן אמר טב לי כו'. ובחי' נפיק הוא ע"ד מ"ש לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו וכאלו זה הוא באמת כן כידוע בכ"ד. וזהו כי ה' אלקיך מתהלך בתו' ותפלה וכו' בקרב מחניך וד"ל. ולגבי בחי' ומדריגה זו אפי' הרהור אסור כמ"ש בזוהר ברבי יוסי דהרהר במילי דעלמא ונפיל ושתית מני' דמא וכו'. ונמצא ג' בחי' הן. א' אני שוכן וכו'. ב' ה' אלקיך מתהלך. ג' בחי' נפיק הנ"ל הוא ע"ד המבואר במ"א ענין ב' בחי' מרכבה. א' חיות נושאות ומנושאות עם הכסא. והב' כמ"ש אאע"ה שרץ לפניך כסוס בלא רצון ובחירה שלו אלא של הרוכב עליו. והוא רק רץ בכל כחו, שעי"ז פועל הרוכב רצונו. מה שלא הי' אפשר בלא סוס וכו' וד"ל:
2