חנה אריאל, נשא א׳Chanah Ariel, Nasso 1
א׳נשוא את ראש בני גרשון גם הם וגו'. ראוי לשים לב להבין למה נשיאת ראש בני קהת הזכיר בפ' במדבר ומנשיאות ראש בני גרשון מתחיל פ' אחרת והלא לפי הנראה ענין א' הוא עם נשיאות ראש משפחות הלוים, בפ' הרואה בצלאל ע"ש חכמתו נק' כשאמר לו הקב"ה למשה עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך וא"ל לבצלאל עשה ארון וכלים ומשכן. א"ל בצלאל וכי כלים שאעשה להיכן אכניסם שמא כך אמר וכו' א"ל משה שמא בצל אל היית וידעת. וי"ל בזה למה הלך משה והפך דברי הקב"ה, וגם קשה במה שאמר בצלאל כלים שאני עושה להיכן אכניסם שלכן בחר לעשות המשכן ואח"כ הכלים והלא בצלאל לא הקים את המשכן כי משה הקימו אחר גמר כל המלאכה א"כ סוף סוף היכן היו מונחין הכלים עד שלא הוקם המשכן. וגם י"ל לשון בצל אל היית וידעת וגם מ"ש בצלאל ע"ש חכמתו נק' ולפי מה שמפרש אח"כ היינו רק מה שא"ל משה שהי' בצל אל למעלה ומה נופל ע"ז לשון חכמה. בגמ' יודע הי' בצלאל לצרף אותי' שנבראו בהם שו"א שנא' ואמלא אותו רוח אלקים בחכ' ובתבונה ובדעת. וכתי' ה' בחכ' יסד ארץ וכו' דמשמע שיש שייכות דוקא למה שהוא יודע האותי' בחכ' ותבונה ודעת עם מלאכת המשכן ונצרך להבין את זאת. עוד במק"א בגמ' מלאכה דהוי במשכן חשיבא הוי אב מלאכה וכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן. עוד יש קושיא שהקשו המקובלים כיון שיום השביעי שבת הוא נגד ספי' המל' והיא חשובה מדה אחרונה שלמטה מששה מדות עליונות למה יום שהוא כנגדה הוא קדוש ושאר הימים שכנגד הו"ק הן חול. ידוע שבשה"כ דמיתת מלכי קדם ועלמין אתחרבו שנסתלקו האורות דתהו למעלה מעלה ואינם פונים להחיות הכלים והעולם. ועולם התיקון הוא משם מ"ה החדש שהוא יחוד בעה"ר בבחי' קווי האור (והוא הביטול הגמור בעולמות מפני הארת אור אחה"פ) כמ"ש במק"א וא"א לבוא אורו להאיר בבחי' שם עולם כ"א ע"י מסך מצחא דאד"ק כידוע כ"ז. ואפי' דרך המצחא אורו גדול מנשוא במדרי' העולמות זה אחר זה כפי מה שהוא צופה אותם במח"ק דאד"ק שצו"מ עסכה"ד עד שתחלה נתלבש האור להאיר במדרי' העליונות שבכתר כמ"ש בע"ח ונבנה פרצוף עתיק. וע"י שנתמעט האור בכלים דע"י יוכל לבא גם בבחי' ומדרי' א"א. וע"י התלבשותו בו יאיר גם באו"א וזו"נ להחיות כליהם עד שהביטול הגמור הנ"ל בא בהם בבחי' חיות ממש להחיותם כי עכ"פ אור פני מלך חיים הוא עד שבעולמות דבי"ע בא אור הביטול הזה להחיותם בבחי' ביטול היש וכו' כידוע והוא ע"י ששת ימים שעשה ה' בלבוש די"ס דבי"ע (או אפי' בלבוש הכלים דזו"נ דאצי' שנק' ג"כ בחי' עשי' כידוע). ועי"ז עולים הכלים לחיות באור הזה הבא עליהם להחיותם בבחי' ביטול היש, ואפי' מדרי' התחתונות שאין מרגישים אפי' ביטול היש הנה כשנבראה מאין ליש ע"י אור הזה דשם מ"ה החדש נותן בהם כח הביטול שיוכלו להתעלות מהעלמם ע"י האדם שנהנה מהם ובכחם הוא עובד את ה' הכל כידוע. וזהו שששת ימי המעשה הם בבחי' חול כי אין הקדושה העליונה מתגלה בגופי העולמות דיש ודבר בפ"ע כ"א ע"י האדם ויום השביעי שהוא נגד המל' בחי' נוק' ואשה אין דרכה לכבוש לכן אין בשבת בחי' בירורים הנעשים בו' ימי החול וגם ז"א אינו יורד להתלבש בלבושים המעלימים אותו אלא מאיר בכבודו בבחי' המל' והיא העולה בשבת ומעלה עמה העולמות. וביאור דבר זה דאור המאיר בעולם העשי' (עד"מ) בשימה"מ הוא בבחי' ביטול היש דעולם העשי' (אף שהוא בהעלם כ"א ע"י האדם דתומ"צ כנ"ל) בכמה וכמה מיני מדריגות זה למטה מזה היינו ע"י צירופי וחילופי ותמורות אותי' המלבישים אור האלקי דששת ימים עליונים שמן הצרופים בא התפשטות העולם בכל פרטי הנמצאים שבו לארכו ולרחבו (ארכו היינו השתל' המדרי' זה למטה מזה ולרחבו היינו ריבוי הפרטים שבכל מין ומין בערך מדרי' אחת). והכל בבחי' כח הביטול הגנוז בקרבם כנ"ל וזה נק' למעלה בחי' מעשה דוימ"ה שעושה בהם פעולה ותיקון מישותם וגסותם עד שלא היו ראוים לעלות וע"י העשי' מתקנם שיוכלו לעלות ע"י האדם ועוד דבבחי' ידיעת עצמו שיודע בה את כל הנמצאים כולם ה"ז תיקון ממש וכשיוגמרו כל המדרי' הצריכים לבוא בעולם במעלת ומדרי' הביטול הזה דבידיעת עצמו אז ונשגב הוי' לבדו והי' ה' למלך וגו' רק שלא הי' השלימות כ"א בבחי' ידיעת עצמו הנ"ל ולזאת נברא האדם שיבוא שלימות הבירורים גם בערך ד"ת של העולמות עצמן וכ"ז הוא בבחי' עבודה ומעשה למעלה ולמטה בוימ"ה וביום השביעי (שאין דרכה לכבוש) שבת והוא עליית עולם העשי' לעולם היצי'. ומן האמור מובן שממה שלמעלה ממדריגתו אין הדבר מתפעל בביטול מורגש לעצמו אע"פ שבאמת הוא בוודאי בטל וכלא גמור מפני גילוי אור עליון אבל הוא אינו מרגיש מה שלמעלה ממדריגתו כמשל התינוק שאין מרגיש הביטול בפני המלך היושב בבית. וזה שע"י העלי' ליצירה אין זה עבודה אצלם ואעפ"כ נכללים הם בקדושת היצי' וק"ל כן בכל עולם ועולם. מבואר הדבר שמה שעושה ה' בששת ימים עולה למעלה ביום השבת. וע"י מעשה ה' בשתא אלפי שני דהוי עלמא יהי' האלף הז' יום שכולו שבת. וכ"ז הוא בידיעת עצמו ית'. וע"י האדם בתו' ועבודה נעשה כענין זה גם בד"ת דעולמות. ולכן כדי לעשות לזה משכן ושכנתי בתוכם שהוא בחי' התפעלות אלקות הוא כמו ענין עליית העולמות הנ"ל כידוע לי"ח ע"כ לעשות לזה משכן מדברים של עוה"ז צריכין למלאכה כענין ודוגמת מלאכת הששת ימים ששובת מהם בשבת. ולכן אמר בבצלאל עושה המשכן ואמלא אותו רוח אלקים בחכ' וכו' לדעת צירופי אותי' מלאכת שו"א בששת ימים וע"י כוונתו במלאכתו ומלאכת כולם על פיו ותלוים בו עושה בהמשכן התיקון והצירוף להיות ושכנתי בתוכם כנ"ל. והנה הקב"ה אמר למשה עשה לי משכן ארון וכלים. ויובן עפ"י משנ"ת בפה"ק שענין התפעלות אלקי' בישראל היא שכח השכינה שבמשכן השורה בישראל מתפעל מן הכח המצות והתורה שנתנו לישראל המצויים בקרבם בהעלם כמש"ש וזהו ארון בו לוחות התו' ושולחן בצפון ומנורה בדרום הוא בחי' שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ועי"ז נעשה בחי' השכינה בישראל שהוא התפעלות מאלקות ממש בעולם ע"י שהתו' בא בלוחות והכלים דשולחן ומנורה מביאין היחוד דתו' שבלוחות עם קדושת אהל המשכן ששם שכינה שורה. והנה ידוע דקוב"ה לא שני ולא אשתני וכמארז"ל שעושה מצותיו של המקום רחמים ואינן אלא גזירות מלך. פי' דבהקב"ה לא שייך שום התפעלות בעצמו מעניני העולם רק לענין ההנהגה של העולמות אית בי' צו"מ כפום עובדיהון דב"נ. א"כ אין מקום למציאות ענין הארון והכלים רק לגבי המשכן דשכינה בתחתונים אבל לא לגבי מהו"ע של הקב"ה אע"ג דכולא בי' לענין ההנהגה אך הכל הוא בהחכללות וההשוואה גמורה בו ית'. ולכן אמר לו הקב"ה למשה עשה לי משכן קודם דבלא משכן לא שייך כלל לעשות פרטיות הארון והכלים במציאות בעולם. אך כשבא משה לומר לבצלאל שהי' יודע חכ' ותבונה ודעת צירופי אותי' דבה"ע ונת' שענין הבריאה היא ע"י ירידת אור שם מ"ה החדש ממדרי' למדרי' שלמטה ועל ידה בא גם לשלמטה הימנה וכו' א"כ צורך העבודה להמשיך אור במעשה מלאכת המשכן וכלים יש לו לבוא כסדר המדרי' מלמעלה למטה. ולכן הלך משה והפך ואמר לבצלאל לעשות ארון תחלה ואחר כך כלים ואח"כ משכן כסדר המדרי'. אך חכמת בצלאל הגיע למעלה עליונה מזה אלא מעין מה שנאמר למשה רבינו ע"ה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' דהיינו דקיימו קמי' קוב"ה במחיצתו כבי' (ושם הוא משכן ואח"כ כלים כנ"ל). ואף שלא קם עוד נביא בישראל כמשה למחזי סבר אפי' דמארי' כוותי' ואין רואים רק מה שבא אורו וזיוו בעולמות אך בצלאל הגיע בחכמתו לבחי' צל אל כלומר כמו שהצל נראה בו כל תנועה ותנועה שעושה האדם שהצל בא ממנו אף שאין בו שום כח תנועה מחיי האדם כלל אך דומה לו הוא עכ"פ. כמ"כ היתה חכמת בצלאל להמשיך ע"י המלאכה בעולם הדוגמא ממש כמו שהוא קמי' קוב"ה ממש. ולזה השיב כלים שאני עושה להיכן אכניסם כלומר שהכלים מצד עצמן ומסט' דקוב"ה אין להם מקום פרטי אלא מסט' דשכינתא במשכן וא"כ קודם שיעשה עבודת המלאכה לענין המשכן איך אפשר להמשיך ענין הכלים שהרי אין להם מציאות כ"א מסט' דשכינה במשכן. וע"ז השיב לו מרע"ה שמא בצל אל וכו' פי' ודאי דבריך טובים שכן יבוא האור מכח מלמעלה במשכן ואח"כ בכלים. אך לענין הכונה והשגה דאדם בעולם הי' צ"ל בסדר המדרי' המושגת אם לא שבצל אל (שלמעלה מהשגה והבנה והוא שמו של הקב"ה דהוא ושמו אחד) היית וידעת מה שסוף דבר להיות נעשה כן בודאי. וז"ש בצלאל ע"ש חכמתו שלמעלה מחכמת כל המשיגים אור חכמת אלקי' בדרך השגה והבנה אלא בבחי' צל אל ומעתה יובן עפ"י משנ"ת בפ' במדבר דבעי קוב"ה למפקד חיילין דאוריי' וחיילין דמשכנא לדחות נחש שרף ועקרב שבמדבר ולפנות דרך ה' לבוא לא"י. אך בפירוק המשכן הי' מסתלק אור השכינה שבמשכן לזאת הובדלו הלוים אשר בנסוע המשכן אעפ"כ יורידו אותו וכמש"ש ולכן בני קהת נושאי הארון והכלים, ע"כ יש בהם גם כח חיילין דשכינתא דבחי' יורידו אותו הלוים הנ"ל וזהו כל ענין דפ' במדבר שמדבר בב' החיילין דאוריי' ודמשכנא. אבל בפ' זו דנשא מדבר רק בכח המשכנא בלבד שהוא בבני גרשון ומררי שהם יורידו ויקימו את המשכן לבד (ולא בחי' הארון והכלים). ובזה נתייסדו סדר המחנות דמחנה ישראל ומחנה לוים ומחנה שכינה. ולכן באה אח"ז הפ' דוישלחו מן המחנה ובגמ' שמונה פרשיות נאמרו בו ביום (וזו א' מהן) שהקים המשכן והיינו בא' לחדש הראשון. ולהבין למה נאמרה בתורה אחר א' לחודש השני דפ' במדבר. היינו לפי שבשילוח טמאים יש חילוק בין מחנה למחנה כידוע הגמ'. ולמרע"ה שראה תבנית המשכן דקיימי קמי' קוב"ה כנ"ל שם הי' הכל מוכן אבל למטה לא נאמרה הפ' עד אחר שנעשה חילוק המחנות גם למטה בחיילין דשכינתא בעוה"ז ופ' אשם גזילות נאמרה ג"כ בו ביום הנ"ל וכתובה בפ' ויקרא וגם כאן בפ' נשא בשביל דבר שנתחדש בה היינו שאינו נותן חומש עד שיודה מעצמו ולא עפ"י עדים בלבד ודין גזל הגר שינתן לכהן גם החומש. ויובן ג"כ עפ"י הנ"ל דהנה בטעם ענין החומש דנשבע והודה וגם החומש דפודה הקדשו ומעשר שלו ואם איש אחר יפדה אינו נותן חומש י"ל דהנה כל דבר הנמצא בעולם הרי הוא הוה במציאות ובדבר שבקדושה יש בו הוי' פי' שע"י בחי' הקדושה מתברר מק"נ ועולה עד מדרי' אלקות המהוה הכל מאין ליש. וידוע שד' אותי' הוי' הן ע"ס מחכ' ולמטה. וקוצו של יו"ד הוא בחי' הכתר הנעלם. והנה המקדיש את ביתו יש בבית הזה בחי' הוי' ועוד יש בו ג"כ בחי' הקוץ של יו"ד והוא כח הרצון של האדם המקדיש שגם הוא העולה לה' ולכן כשאותו האיש המקדיש פודה מן ההקדש לשוב להיות שלו צריך הוא לפדות גם כח הכתר של הוי' (שהוא ענין קשר האדם עם הקנינים שלו בשרשן כידוע ומבואר בכ"ד) שעלה גם הוא לה' בהקדשו ועתה בא ליהנות ממנו בגופו צריך להוסיף עוד חומש בפדיונו. משא"כ אחר הפודה מן ההקדש שהוא יש לו קשר עם הקנינים מעצמן בכח הקנין. וכח של הראשון נסתלק לגמרי. א"צ להוסיף חומש. ולכן אחר אשר הוקם המשכן ושרתה שכינה בישראל ונעשה בחי' הוי' בכל קניניהם ולכן הגוזל את איש ישראל גזל גם בחי' הקשר שלו שבקנין הגזול וצריך להשיב הקר בתוס' חומש בכדי להשיב גם הכח הזה. ועד שלא התפקדו חיילין דשכינתא ולא נשאו ראשם דבנ"י לגולגלתם הי' כח הווית הקשר בהעלם במדרי' האלקי דשכינתא למעלה וגם ההשבה לא היתה אלא למעלה. אבל לאחר שנפקדו חיילין דשכינתא שהוא המתפשט בעולם דוקא כנ"ל ונמצא בממון של ישראל כח ההוי' וגם הקשר עם הקנינים שהוא בחי' כתר קוש"י כנ"ל גם הוא בגילוי בעולם לכן צריך הודאת הגוזל דוקא להשיב בחי' הכתר אל הנגזל ולא ע"י עדים לבד כידוע במק"א שהעדים אינם אלא שמביאים ההעלם לידי גילוי (אבל לא גילוי ממש כי אפשר שאין עדותן אמת רק שמצות ה' לדון על ידם וזהו מהנסתרות. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהיסה"ת). ולכן כשהיתה קדושת השכינה בישראל רק בבחי' ההעלם בעצמן ולא בהתפשטות הי' די להשיב הכל (פי' כל מה שנכנס בשם הוי' כנ"ל) עפ"י עדים אבל כשבאו חיילין דשכינתא בגילוי לחוץ בעולם אז ליכא השבה מעלייתא עד שיודה הגזלן עצמו וק"ל. ולכן נא' פ' זו סתם בפ' ויקרא וכאן נישנית בשביל חידוש זה שמדבר בו בפ' זו נשא שהוא חיילין דשכינתא שנתחדש שלימות ההשבה ע"י הודאה דוקא. ועוד נתחדש בו דין גזל הגר דהנה ידוע שגם כי יש בישראל עשרה מדרי' הנזכרים בפ' נצבים ראשיכם שבטיכם וגו' עד שואב מימיך הנה השראת השכינה בישראל אינה אלא בבחי' שבעת קני המנורה. וגרך אינו בכלל הזה רק כשבאו בבחי' חיילין דשכינתא אז גם גזל הגר יש בו הוי' דקדושה ומושב לה' בהודאתו והבן. ובגמ' דחלק אמרו אספו לי חסידי כורתי בריתי זה דור המדבר. ומדרש ילקוט אומר על פסוק זה חסידי אלו פושעי ישראל הנקראים חסידים ומפורש במק"א שהפי' דישראל הוא בחי' המוחין דגדלות ופושעי ישראל היינו שפושעים בשמירת המוחין ומבקש הקב"ה אספו לי חסידי ומצוה ע"ז למלאכיו ולשלוחיו וכמ"ש שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים וכמ"ש במ"א באריכות שע"י פיזור החסידים בפיזור הנפש בעסקי עוה"ז ההכרחים בגלותינו כשיקהלו בבחי' המוחין אז יושר לה' שיר חדש דוקא. והוא ענין א' כלומר פי' הילקוט עם פי' הגמ' דחלק הוא דבר א' דדהמ"ד עד שלא נכנסו לארץ הי' בנין המשכן ואח"כ פירוק וחוזר ובונה ופורק וכנ"ל שהוא ממש ענין פושעי ישראל, הנ"ל שבתפלה הוא בבחי' המוחין דישראל בונה בחי' הנוק' שהוא המשכן וע"י הפשיעה שא"י לשמור בטוב מחמת שהוא חוץ לא"י חוזר הבנין ונפרק כמו במדבר (כידוע שבנין הנוק' בכלל שנעשה בעשי"ת בא ממנו בפרט בכל תפלת שחרית ואח"כ שארית האצי' הוא מה שישאר גם אחר הפירוק במקום הפיזור). וירידה זו בפיזור צורך עלי' הוא כמ"ש בדרוש לשבועות בענין תהום אל תהום קורא. וזהו שיר חדש תהלתו בקהל חסידים ורמז לזה באה פ' סוטה בפ' זו. כי ע"י בחי' פירוק המשכן יורדין חיילין דשכינתא למקום נחש שרף ועקרב ויש פחד מעקיצות עקרב ונחש שהוא יניקת החיצונים. וזהו איש כי תשטה אשתו וכו' ועשה לה הכהן את כל התו' הזאת דהיינו למחות את השם על מי המרים לצבות בטן ולנפיל ירך והיינו כמ"ש בזוה"ק ע"פ ה' ממית ומחי' פי' ממית לסט"א ומחי' לניצוץ דקדושה והו"ע אסיפת החסידים היורדים בפירוק המשכן וק"ל. וזשארז"ל מי שרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין (ודריש לה מסמיכת פ' נזיר לפ' סוטה). פי' כשרואה שבפירוק המשכן שלו בא ח"ו לבחי' סוטה בקלקולה כנ"ל אז יזיר עצמו מן היין וגם ענבים לחים וגו' כמ"ש בזוהר שהם בחי' הדינין והגבורו' שהוא ענין הכעס באדם שעליו נא' טורף נפשו באפו שע"י הכעס מסתלקת ח"ו בחי' נפה"א ממנו כי כל עוד רוחו ונפשו בקרבו אפי' בבחי' הקטנות לא יבא לענין סוטה בקלקולה וגם קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו כידוע שהשערות הן המשכת חיצוני' הבא מן הפנימי' הגדול והן הרהורי מחשבות קדושות גם בעסקו בעניני עוה"ז לזכור על שרש כל המציאות למעלה וכו' שכ"ז יועיל לו שלא לבוא ח"ו לבחי' סוטה בקלקולה ויהי' בנקל לשיר שיר חדש בקהל חסידים והבן. ולכן בא בתו' אחר כ"ז ענין ברכת כהנים וישם לך שלום. דהנה כתי' אין שלום בעצמי מפני חטאתי וחטא הוא השוגג בלא כונה רק בהסתלקות המוחין וכונה טובה יוכל לבוא לידי חטא שוגג ח"ו ולזאת כשיזיר את עצמו מן היין וקדוש יהי' יש לו הבטחה מן התו' ישמרהו ה' מלבוא לידי חטא וזהו וישם לך שלום ולא תאונה אליך רעה כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך:
1