חנה אריאל, במדבר א׳Chanah Ariel, Bamidbar 1
א׳וידבר ה' אל משה ואל אהרן במדבר סיני באוה"מ וגו'. וכ' בזוה"ק שבבנין המשכן אשתלים עלמא ובעא למפקד כמה חיילין אינון דאוריי' וכמה חיילין אינון דמשכנא. וע"ד במדבר סיני באוה"מ חד לאוריי' וחד למשכנא. באחד לחדש השני בשנה השנית. כ' בזוה"ק כלא חד והאי איקרי חדש זיו רמז לההוא ירחא דנהיר לסיהרא. לצאתם מארץ מצרים. כ' שם לאשתמודע דהא כד נפקו ישראל ממצרים בחדש הראשון הוה. והק' במק"מ וכי עדיין לא השמיענו הכתוב שיצ"מ היתה בחדש הראשון. ותירץ שהכונה דאשמעינן שאעפ"י שמסט' דאימא עילאה נפקו ישראל ממצרים אעפ"כ הי' ע"י ההארה במל' דוקא וע"ש. ולשון הזהר אינו מדויק לפי"ז דהל"ל לאשתמודע דכד נפקו וכו'. ומהו לשון דהא כד כו'. שאו את ראש בנ"י למשפחותם לבית אבותם וגו'. כל זכר לגולגלתם י"ל מהו ענין ראש וענין גולגלת. שם והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם. ויאמר ה' אל משה אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'. א"כ י"ל מהו שאומר תחלה שלא התפקדו קודם הצווי. מיהו בהא י"ל שכיון שלא הי' צווי מפורש לא למנות הלוים ולא שלא למנותם ולכן לא התפקדו עד שישמע מה יצוה ה' להם. אך הנה עד פ' במדבר לא נז' כלל הבדלת הלוים מכל ישראל א"כ הרי הם בכלל ראש כל עדת בנ"י ולמה לא התפקדו קודם הצווי אך את מטה לוי וגו'. וגם י"ל למה קדושת ישראל וקדושת כהנים נא' בס' ויקרא וקדושת הלוים כמ"ש וקדשת אותם לא נז' עד ספר במדבר. ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים. קשה דההורדה ע"כ היתה קודם הנסיעה ולמה נאמר בפסוק להיפך. וכן קשה בחנות המשכן יקימו אותו וגו'. דג"כ הקמה קודמת לחני' ונזכרה לבסוף. ועוד י"ל למה בארון הוא להיפך בנסוע הארון ויאמר משה קומה. שהוא ענין הקמה. ובנוחה ואמר שובה שהוא כענין הורדה. ובמשכן הוא בהפך שבנסוע היתה הורדה ובחנות היתה הקמה:
1
ב׳כתים ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו'. וצ"ל מהו ענין צלמו והלא אין לו דמות הגוף וכו'. אמנם הוא ענין הידוע דהספירות הן או"כ ופרצופים שהן כלים כעין דמות אדם. וביאור הדברים הוא. דכשעלה ברצונו ית' לברוא עולמות יש ודבר (בכדי שתכון מלכותו עליהם כי אין מלך בלא עם). הנה ודאי הוא כל יכול לעשות ומי ואמר לו מה תעשה. אך ידוע דאא"ס הי' מתפשט עד א"ס וא"ת ומאיר גם בהם כי אין סוף ואין מעצור להתפשטותו. וגם שבכחו כח א"ס עושה הוא דבר יש ומוגבל הנה עדיו מגיע אור הא"ס כפי מה שהוא אמתת עצמותו שלבדו הוא גם אחר שברא את הכל. ולכן צמצם את אורו וכחו שלא יתפשט ויתגלה אל העולמות רק בכדי לעשות התהוות שלהן יש מאין. אבל אור המאיר ולית אתר פנוי מגילוי יחודו זה נעלם מן העולמות. וזה הכח לצמצם ולהעלים נק' בשם כלים שהוא בחי' תמונה לאור המצומצם ומוגבל בכדי להיות יש מאין מוגבל. והכלי הוא עושה באור תמונת כח פרטי כמו כח החסד באדם למטה שעקרו הוא ודאי חיי הנפש הפשוטה ומופשטת מתמונת תשוקה ואהבה מורגשת בלב בשר האדם. וע"י מפליא לעשות שמקשר גשמי ברוחני מאצילות הנפש מכחה להיות מציאות אהבה ותשוקה וחסד בלב האדם וכן יובן למעלה שהכלי מאחזת את האור וכח הא"ס ב"ה שיבא ממנה מאין ליש נמצאים בבחי' חסד, ומאו"כ דגבורה נמצאים מאין ליש בבחי' גבורה וכו'. כידוע בכ"ד וכללות ענין הצלם שהוא הכלים כנ"ל הוא שם הוי' ב"ה ככתבו. שקוצו של יו"ד הוא כתר. היו"ד עצמה חכ' (פ' אבא). ה' ראשונה בינה (פ' אימא). וא"ו ששה קצוות מדות עליונות כידוע ששת ימים עשה ה' שמהם באה בפו"מ התהוות דבר יש מאין בכחו הפלאי להיות המתהוה לעצמו כדבר בפ"ע חוץ ממנו ית' ונק' יצא לחוץ מקו"ח אוא"ס ב"ה (פ' ז"א). ה"א אחרונא היא מדת המל' (פ' נוק' דז"א). ונק' ממכ"ע. פי' דששת ימים עשה האלקו' הוא בבחי' סוכ"ע ולמעלה מאפשריות השגתם של העלמין. וגם את עצמן אין העולמות מרגישים ישותם רק הם פועלים מה שנבראו לכך כמו הדומם והצומח שלולא האדם הרואה אותם ומשתמש בהם אין מציאותם עולה בשם מציאות כלל. ובחי' ממכ"ע הוא מדת המל' המולך על העלמין ומגלה להם שיש להם בורא ממציאם מאין וכו' והם מתפעלים מכח המלוכה וה"ז שמרגישים א"ע ואת קונם ועילתם. (ובהשתל' המדרי' והמסכים ובפרט כי אזלעו"ז עשה אין מרגישים רק את עצמם כידוע). ונמצא זו"נ הן הן עיקרא ושרשא דבחי' עלמין והם צו"מ כפום עובדיהון דב"נ. ובחי' או"א הוא דאבא חכ' הוא אור וכלי ומדריגתו הוא בחי' אחד האמת ואין זולתו כמ"ש בתניא. פי' שממנו בא לנשמות הכרה נפלאה באחדות ה' אפס זולתו ואעפ"כ הן קיימים במציאותם (ולא נעשים אפס). היינו שהאור הזה מתצמצם בכלי שלו ואין נגלה ממנו רק הכרת והשגת ענין זה כמו ציור מציאות נפלא שמצטייר בנר"נ. ובחי' אימא ובינה הוא בחי' מקבל לאור זה שעם הרגשת עצמו יושג מציאות ציור הפלא הזה דאחד האמת. ועי"ז נעשה בחי' המוחין לז"א שיגלה בבחי' המל' ממכ"ע אור מאיר יחודו ית' (דבל"ז אין מכירים רק עילה להם ולא שהוא הכל כידוע). ובחי' הכתר אתמר בי' אוא"ס מלגאו כתרא עילאה מלבר. פי' שהוא לא נתצמצם בבחי' אור מאיר ע"י הכלי שלו. אלא אא"ס כמו שהוא דלמחתב"כ מלגאו. וכתרא בחי' כלי מלבר רק לענין שיבוא להאציל ע"ס או"כ כמו קוצו של יו"ד שהוא התחלת ההמשכה לעשות אותיות שהן כלים לשכל המלובש בהן. וכ"ז נכלל בכלל ענין צלם אלקים. והן האדם הי' עשוי בכל המעלות ומדרי' הללו. דכתי' וייצר ה' א' וגו' עפר מן האדמה וארז"ל שנברא ממקום אבן שתי' שהוא משתיתו של עולם פי' הנקודה הפנימי' והאמצעית שממנה נתפשט כל העולם בגילוי כל פרטיו. ולפי שהאדם נברא ממקום הזה הרי יש בו הכח של המקום הזה שהוא הכח להתפשט בכל נמצאי העולם ויפח באפיו נ"ח אין זה ענין בריאה מאין ליש אלא כח אלקי ממש ניתן באדם שעל ידו ישכון כבוד אלקים תוך כל הנמצאים כמו שהן במציאותן לעצמן. משא"כ צלם אלקים העליון הנ"ל נעלם מן היש הנברא מאין. והבן כנ"ל שאין הוא אלקות ממש רק כח האלקו' להמציא מציאות חדש שבאמת אינו כי אפס זולתו וכמו שהי' יחודו לבדו קודם שנבה"ע כן הוא בלי שום שינוי גם אחר שנה"ע אלא שזהו כחו וגבורתו ית' ועשה את אינו ישנו כמ"ש בס"י. ועל ידי האדם שהוא גופני כערך העולמות הנבראים מאין ליש בכחו הנ"ל ובתוכו נשמת רו"פ יח' שהוא אלקות ממש הרי בזה נעשה כעין כלי ותמונה לאור ה' ממש שהוא רו"פ ית' הנ"ל שתמצא הארתו בנמצאי העולם הנברא ובכל פרט ופרט שבו מן כח משתיתו של עולם שבגופו כנ"ל. וז"ש בזוהר ובתיקונים שהי' אדה"ר אומר לבהמות וחיות באו נשתחוה נכרעה כו'. ובחי' הכתר באדם הוא מ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם והדביקות הזה הוא למעלה מההשגה וההבנה וגם למעלה מבחי' הכרה. והיינו שאין בו בחי' אור המאיר דרך הכלי בגילוי אלא תמונת הכלי היא הדביקות בה' והוא מכח רו"פ ית' שנפח באדם ויהי האדם לנפש חי' בעלת הכחות דרצון ושו"מ ומחדו"מ שהן כללות ענין דוגמת הע"ס עליונות והן הן שם הוי' שבאדם. וקוצו של יו"ד הוא הדביקות דאדם אל רו"פ ית' ממש שהוא ה' אלקיכם. וע"י הדביקות הזה נאצלו בנר"נ גילוי כחות אלקיי' ממש דפרצופי' וספי' עליונות. ובחי' היו"ד עצמה דאדם הוא כמ"ש יהב חכמתא לחכימין. פי' שאם ע"י הדביקות הזה דקוש"י הנ"ל נמשך כל עצמות הנר"נ כמו בבתי' העלמ"נ אל הדביקות הזה והיינו שפונה א"ע מכל התפשטות הכחות שלו רק להיות נמשך אל הדביקות שהתפעלות הזה בכחות דנר"נ הוא בחי' הביטול דחכ' שנק' אין זהו שיש בו חכ'. אז הקב"ה נותן בו חכ'. והיינו הכרה וציור כבי' מאחד האמת ואין זולתו ובחי' הה' דבינה הוא דמה שנותן בו חכ' הנ"ל הוא רק בבחי' הביטול והציור דאין זולתו וגם א"ע אין האדם מרגיש למציאות ולפ"ז כשיסור מן הביטול הזה דאין דחכ' יסתלק האור לגמרי. הנה זה הוא כח הבינה שקולטת את הנקודה דחכ' שהוא אור אלקי ממש בכלי דחכ' (רק שהוא מורכב ממש בכלי עד שהוא בבחי' ומדרי' הבריאה דנר"נ כמ"ש במ"א) ומביאתו לידי השגה שהוא בהיות האדם אדם המשיג השגה וכן בינה לבא ומביאה ללב וכו'. ואות וא"ו דשם הוי' באדם הוא המדות דקדושה שבלב האדם שהוא עיקר מציאות מהות המתפשט לכל צרכי האדם בעולם והמדות דקדושה בלב הם הכחות הנפנים אל אמת ה' בעולם. והה' אחרונה בנר"נ הוא כח המחדו"מ לה' לבדו ומקבלת מכחות דמדות ומביאה הקדושה האלקי' באותי' דמחדו"מ ובעולם שבו הוא מתפשט במחדו"מ. וזה הי' כחו של אדה"ר להמציא אור רוח פיו ית' דרך הנר"נ שלו בגופו להיות נמצא בעולם ממש וכנ"ל. (אבל ע"י ספי' המל' בחי' ממכ"ע הנ"ל לא בא בעולמות ידיעת העילה והבורא ב"ה רק בכח נברא לבד). ובחטא עה"ד אי' שנשרו ממנו נשמות. פי' שנאבד ממנו הכח להמציא גילוי אלקות דרך הנר"נ בגוף אל מקום העולמות לעצמן כנ"ל. ויש להתבונן בזה עמוק יותר. דהנה העולמות נבראו למציאות יש ודבר חדש מתהוה מכחו של הקב"ה שכל יכול כנ"ל. אין בהם רק התהוות שנתהוו. וידוע בכ"ד שההתהוות יש מאין צ"ל בלא הפסק כידוע המשל ע"ז מאור הנר המאיר בבית רק כשהנר נמצא בבית וכמ"ש בכ"ד. ולולא ההתהוות בכל עת ורגע הרי הוא רק הוה ונפסד. וע"י האדם נמשך בעולם בחי' הנצחיות. כי האיר בקרבו אור רו"פ ית' שהוא הי' הוה ויהי' ולפי שהעולם מתהווה יש מאין דבר חדש בכל רגע צ"ל המשכת הנצחיות בעולם בכל עת ורגע. ומבואר דבר זה בכ"ד בענין המצות שמהן הוא העוה"ב הנצחיי. וכשנשרו הנשמות מאדה"ר הי' העולם מתמוטט (אך אדה"ר עצמו לא נסתלק ממנו רו"פ ית' ולכן דבר ה' אתו כמו עם הנביאים. אבל כח הנשמות בגוף להמציא בעולם הנצחיות זה נשר ממנו). עד שבא אאע"ה ונגלה עליו אדה"כ התחיל התיקון דנשמות להאיר בעולם. רק שהוא הי' נשיא אלקים וכו' כמ"ש בפהק"ו. וע"י מ"ת בדבור אנכי ולא יהי' לך שמפי הגבורה שמענו הי' כדוגמת ויפח באפיו נ"ח דאדה"ר ועי"ז בא בכחם כח המצות והיינו המשכת הנצחיות בעולם ע"י מעשה המצוה רק שאין הביטול בא להדיא בעולם (כמו שהי' באדה"ר שהי' אומר באו נשתחוה וכו' כנ"ל). אלא בבחי' מתן בסתר כמ"ש בכ"ד. וכן כח הל"ת כענין עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת וכו' כמ"ש בפהק"ו. וה"ז שלימות גדול בעולם מעין שהי' באדה"ר. אלא שעדיין לא אשתלים. לפי שגם בישראל אין הכח של המצות שיש בהם מורגש גם להם כלל. אך ע"י בנין המשכן וכמ"ש בפהק"ו שעי"ז בא בישראל בחי' התפעלות אלקו' מן כח המצות, שבהן שלענין זה עכ"פ נגלה בהם כח המצות ע"י מרע"ה שהוא הדעת הכללי דכ"י שיבוא מהן אור וכח להתפעלות אלקו' שישנה בישראל מבחי' ושכנתי בתוכם דמשכן. וכלומר שגם שלהם לא נגלה כח המצות. לבחי' אלקות דושכנתי בתוכם נגלה הוא. ודוקא ע"י מרע"ה כמ"ש בפהק"ו. ובזה אשתלים עלמא כי ההתפעלות באה בגוף ממש, והיינו נמי שנשלם בישראל ענין הטו"ט כו"פ כו' וקדושתם וקדושת הכהנים ג"כ נשתלמה בשלימות הזה כי ענין הקדושה נת"ל פ' קדושים שהוא לפי שכי קדוש אני ה' אלקיכם דמ"ת וכבר נת"ל פ' תצוה ענין ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. שהגם שאהרן הוא שושדמ"ט נתעלה גם בקדושתו של הקב"ה. ולכן נמשכה גם קדושתו של אהרן בגופות של הכהנים בשלימות הזה דאשתלים עלמא. והנה ספר במדבר הוא מדבר בנסיעת המשכן לפנות דרך לא"י ולבטל טומאת נחש שרף ועקרב שבמדבר. וזהו דבעא קוב"ה למפקד חיילין דאוריי' וחיילין דמשכנא. כי ענין החיילות ידוע שהוא לעסק מלחמה על האויב והוא הנחש שרף ועקרב שבמדבר. וראה הקב"ה שצריך לעשות ע"י המשכן עצמו והארון ודגלי ישראל דוקא שעי"ז יגיע כח המלחמה לכל המדרי' התחתונות דטומאת המדבר ולדחותן מפני קדושתו של קובהו"ש השורה בישראל ובבחי' סדר הדגלים דוקא בכדי שיוכל להבנות בחי' הפ' העיקרי בארץ הכנעני והחתי וגו' כמש"ל בפהק"ו שהוא שטבע המדות דקדושה שבנר"נ דישראל יבואו בקרבם בבחי' התפעלות אלקות (דבהקמת המשכן ואשתלים עלמא כנ"ל הוא רק בבחי' פ' הארה דמוחין דחב"ד דישראל לעילא ולתתא) במקום מדרי' המדות המורכבים בגוף וכמש"ש באריכות בענין ארץ הכנעני החתי וגו' לזאת באו בפ' בחקתי וסיום ס' ויקרא מצות הפלאת הערכין שהוא ענין פלאי להיות ערך הנפשות הרוחני' בממון גשמי רק שהוא מפליא לעשות ומקשר גשמי ברוחני. וכן מל"ת דתמורה שלא ימירנו אפי' רע בטוב וזה ג"כ מורה שהקדושה עליונה שורה גם בגוף הבהמה אף שאין ערוך זל"ז (ובזה י"ל מ"ש בפסוק לשון ערכך דהול"ל ערך ע"פ סדר דקדוק לה"ק. אך הענין דדוקא בישראל יש ערך מזה לזה גשמי ברוחני וקדושה אבל לא באחרים ולכך נק' ערכך שלך דוקא). וכן מעשר בהמה שכאשר יעבור תחת השבט דישראל ימצא בו ג"כ קדושה כידוע שאין דבר שבקדושה פחות מי'. והכל הוא ענין ההפלאה לקשר גשמי ברוחני כקשר הנשמה בגוף שנק' ג"כ מפליא לעשות כידוע שעי"ז נעתקים כחות הנפש אל ערך גופני כידוע. וזהו דבעא למפקד הוא מל' חייב אדם לפקוד את אשתו שהוא ענין התעוררות וכן רצה הקב"ה לעורר כח החיילין שילחמו במדבר לפנות דרך לא"י ולבנין פ' העיקרי כנ"ל. וזהו וידבר ה' אל משה שושדמ"ל לפקוד כח החיילין דאוריי' ואת אהרן שושד"מ לפקוד החיילין דמשכנא (כי אהרן מלמטמע"ל ומלמעלמ"ט כמ"ש בפהק"ו). ומ"ש אח"כ ואתכם יהי' הוא בית דינו של משה (כי כדי להביא התעוררות למטה הוא ע"י משה וב"ד כמש"ל פ' תרומה). במדבר סיני מקום התו' שנתנה בסיני (ומ"ש במדבר סיני ובמצות שמיטה נא' בהר סיני. מבואר בדרוש בחדש השלישי שעלי' דשמיטה הוא ממטלמע"ל לכן נאמר בה"ס שהוא ענין עלי'. וכאן הוא דרך המשכה והורדה נא' במדב"ס). באוה"מ מקום ושכנתי בתוכם. באחד לחדש השני ובשנה השנית ובזהר כלא חד. יש לפרש דאחד לחדש השני הוא אזן ימין דנוק' כמ"ש במ"ח. וכמ"ש במ"א עמ"ש זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין. הפי' דשמעין ומשיגין כל עיקר פנימי' ומכוון שבדבור. ובשנה השנית הוא בחי' יסוד המשפיע לנוק'. וז"ש רמז לירחא ושתא דנהיר לסיהרא. וכלא חד. כלומר שהשפעת היסוד שנק' זיו שהוא לשון גילוי אור המתגלה באזן דנוק' נמצא ששמיעת הנוק' והשפעת היסוד הוא דבר א' וז"ש וכ"ח. וגם מדוקדק לשון רמז לירחא רמז דוקא והעיקר הוא השמיעה דסיהרא. וז"ש לצאתם מאמ"צ לאשתמודע שע"י חודש השני ושנה השנית בא ענין לאשתמודע בגילוי. ועז"א בזהר דהא כד נפקו ממצרים בחדש הראשון הוה שהוא גלגלתא דנוק' ארח סתים בגלגולת וכמ"ש בפהק"ו ענין נגלה עליהם דוקא ומש"ה הוצרך לבוא הדבור ע"י חדש השני וכו' דוקא בכדי לאשתמודע ובבחי' מפליא לעשות בערך דוקא שיהי' כח בבחי' המדות דישראל (שזה נק' עדת בנ"י כמש"ל בפהק"ו ענין קהל עדה וישראל קהל הוא קהלת יעקב י' עקב עדה נגד ישורון שהוא בחי' הקוין דמדות. ישראל נגד ישראל דלעילא). להלחם במדבר בכח הקדושה עליונה שבהם גם בקליפות התחתונות דנחש שרף ועקרב. והיינו ע"י שאו את ראש כל עדת בנ"י פי' ראש הוא כמ"ש דלעולם ז"א אין בו פחות מט' ספי' אפי' בקטנות. והחב"ד דקטנות הוא כענין עין רואה ולב חומד וכו'. ואין העין שולט על הלב. כמ"כ החב"ד דקטנות אינו יכול לשנות טבע המדות. ולז"א שאו את ראש וכו' דהיינו בחי' החב"ד. למשפחותם לבית אבותם הוא בחי' הבן בחכ' והיינו בחי' המוחין דאו"א וכמ"ש במ"א וזהו לחיילין דאוריי'. כל זכר לגולגלתם הוא בחי' החיילין דנוק' שיעלו לכח בחי' הגלגלתא שלהם שהוא בחי' הדביקות וכמ"ש בכ"ד ענין לעולם ה' דברך נצב בשמים שגלגלתא דנוק' דבוקה תמיד בז"א. ואמר בזהר דמלה דבעא לאתיישבא בדוכתא לא מתיישבא עד דאדכר לה בפומא. ולזאת הוצרך המנין בפה. וכשהי' המנין בפה אתיישב כח החיילין דאוריי' ודמשכנא. ויש לומר שגם קדושת הכהנים נמשכה בבחי' הערך למטה בגופים ע"י המנין של ישראל לבד שהם עיקר החיילין וקדושת הכהנים עולה על גביהם בכ"מ שהם. ולז"א והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם. פי' למטה אבותם דוקא לא התפקדו. אבל לגלגלתם הספיק להם המנין דישראל לבדו. ולמטה אבותם ראה מרע"ה שלא התפקדו בא הדבור אליו אך את מטה לוי וגו' ועי"ז יבוא ענין קדושת הלוים מכי קדוש אני דקו שמאל דז"א לקדש אותם (כידוע דכהנים מקו ימין דז"א דוקא ולוים מקו שמאל וישראל באמצעיתא). ודוקא אחר שנפקדו בנ"י לגולגלתם. (ולא קודם לכן בס' ויקרא). דהנה כתי' שמאלו תחת לראשי למטה ממדרי' הקירוב דראשי כי בבחי' השמאל עצמה לבדה יש בה ג"כ בחי' שמאל דוחה (ולז"א וילוו עליך וישרתוך לאהרן שיומתקו הדינין שלהם תחת יד אהרן איש החסד) ולכן לא בא ענין השמאל כ"א תחת לראשי דוקא הדבוקה כבר כנ"ל ולכן בא ג"כ ענין קדושת הלוים מקו שמאל דז"א וכי קדוש אני כנ"ל רק לענין המלחמה הנ"ל (ולא לעצמן של ישראל כ"א לענין) ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנות המשכן וכו'. פי' כי הנה יש להבין מאחר שדחיית הקליפות במדבר הי' צריך לקדושת המשכן לסייע לזה לישראל בסיוע שיש בו ממש ועיקר. א"כ למה היתה הנסיעה בפירוק המשכן שנסתלקה קדושתו ממנו כדאי' בגמ'. והענין יובן דרך משל מחכם א' שאומר דרוש ופשט גדול שנבנה מכמה וכמה סברות והקדמות וכשאומר הפשט כסדרו אז הוא מובן לשומעים אך אם בא מנגד א' לחכם הזה וחולק על כל דבריו ויאמר להיפך ממש על כל סברא והקדמה וממילא דוחה ההמשך. והחכם רוצה להשיב על כל טענותיו אז הוא מוכרח להשיבו בפרטי פרטיות על כל טענה שהוא טוען נגד כל סברא פרטיות עד שידחה עקשותו מכל סברא וסברא אז יחזור לסדרן של דברים לההנות בהם בני אדם השומעים. אבל בעוד שטוען עם המנגד בפרטיות אין השומעים מקבלים כלום. וכמ"כ יובן ענין פירוק המשכן דוקא לדחיית הקלי' כי הקליפה היא תכלית ההיפך מהקדושה ומנגדת לכל פרט ופרט ולכן הי' נסיעת המשכן בפירוק אבריו לדחות כל פרט ופרט לבדו כמובן מהמשל. וכמבואר במשל ג"כ שבעת הפירוק אבריה אין השומעים מקבלים כלום. וזהו ובנסוע המשכן בפירוק כנ"ל אז א"א לישראל לקבל מקדושתו יורידו אותו הלוים בבחי' הקו שמא דז"א שהוא כענין אה' דאתכלילת מתרין סטרין הידוע בכ"ד דהיינו שאוהב כן. ואהבה כ"כ חזקה עד שאופן אחר זולת מה שאוהב אינו יכול לסבול כלל. והנה מציאות אה' הוא בהרגשת נעימות ועונג בדבר. וא"ל אין כאן אה'. אבל כשהגיעה האה' למדרי' זו שא"י לסבול באופן אחר זה נשאר גם אח"כ שיצא העונג מלהיות מורגש בלבו. וזהו יורידו אותו. כלומר קדושת המשכן שיהנו ישראל ממנו. הלוים בכח קדושת קו השמאל. ובחנות המשכן והשכינה שורה בישראל יקימו אותו הלוים פי' יקימו הוא ענין הגבורות המעוררות הזווג והדביקות כענין אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט וק"ל והיינו דוקא בקדושת המשכן שהקלפות מנגדים לו כידוע בענין מלכותו בכל משלה ורגלי' יורדות כו'. אבל בנסוע הארון שהוא כח החיילין דאוריי' הוא לא הי', צריך לפירוק כלים כידוע שאפי' הקליפה דאצי' ואויביך ה' אין עומדת נגד האצי' אלא נגד הבריאה וכלומר שמונעים ומעכבים הגילוי בעולמות בי"ע. וידוע בענין אוה"ע מונין לחמה שחיצוני' העולמות אפילו הקליפות מקבלים חיות מאין ליש מז"א. וכידוע בענין ויאמר ה' לבלעם ויאמר ה' לדג כו'. אך וברוב גאונך תהרוס קמיך כתי' כשמתרומם בעצמו אז הנה אויביך יאבדו ממילא ותהרוס קמיך. ולכן בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' וממילא וינוסו משנאיך מפניך. ובנוחה ובא אל המשכן יאמר שובה ה' להתייחד מלמעלה למטה (כדמיון ענין לכה דודי לקראת כלה) בתוך רבבות אלפי ישראל:
2
ג׳ועם האמור יש להבין מ"ש בס"פ בחקתי אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו. ובמשנה א"א לומר תקדיש (כמ"ש בפ' ראה כל הבכור תקדיש לה' אלקיך) שכבר נא' לא יקדיש וא"א לומר לא יקדיש שכבר נאמר תקדיש מקדיש אותו הקדש עילוי היינו טובת הנאה שיש לישראל בו. והרמב"ם ז"ל הביא תוספתא שמצוה להקדיש בפה הבכור שנולד לישראל. ועם האמור א דבפ' הנ"ל מדבר בענין המשכת הקדושה דמפליא לעשות ע"י ישראל דוקא. ולז"א אך בכור אין הישראל מביא בו הקדושה וזהו לא יקדיש איש אותו כלומר שאין הקדושה באה מכח האיש כמו במעשר שבאה דוקא ע"י יעבור תחת השבט כנ"ל. אבל כדי לאתיישבא קדושת הבכור בדוכתה בעי לאדכרא בפומא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בשם התוספתא:
3